השאלה. התשובה העתונאי · פרק ט' - עיניהם של גדולי הדור
לפני כ- 18 שנה, בעודי אב צעיר לשני תינוקות, גמלה בליבי ובלב רעייתי ההחלטה לעבור מעיר החולין נתניה, לאחד מן הישובים הדתיים ההולכים ופורחים 5 דקות מן הקו הירוק. כמו כל זוג צעיר העושה את צעדיו הראשונים די בהססנות, הבנו את מה שכל בר-דעת צריך להבין: "עמלנו אלו הבנים". קרי, חינוך הילדים הוא מעל לכל חשבון של נוחות, של תפקיד, של פיתוח קריירה. מכיוון שהיו אלו שנותינו הראשונות בעולם התשובה, ידענו שעומס ההחלטה הסופית מוטל על כתפי אחד מגדולי הדור, אליו אנו סרים מעת לעת כדי להיוועץ בו.
תארתי בפני ראש כולל "חזון איש", הרב הגאון ר' יהודה שפירא שליט"א את הקשיים האובייקטיביים הכרוכים בחינוך ילדים בנתניה, את האוכלוסיה החרדית הדלילה שבקושי מחזיקה את הראש מעל המים, את השבת המחוללת, ואת כל המכשולים הצפויים לנו בעתיד בחינוך דור ההמשך.
שפכתי בפניו את מאוויינו להקים בית יהודי בסביבה דתית-חרדית, אשר כפי ראות עיננו תתרום לנו הרבה יותר מאשר האקלים החילוני האופף את עירנו הנוכחית.
הרב עצם עיניו במשך דקות ארוכות ושתק.
הבטחון העצמי, הכי טבעי אצלי, החל להתפוגג. ביני לבין עצמי הרהרתי "מה יש כאן להסתפק. מדוע הוא לא פוסק מיד שנעבור... הרי הדברים פשוטים בתכלית...".
אלא שהמימרא "חכם עדיף מנביא", היתה שגורה על לשוני, גם אם לא חרותה על הגיוני ליבי. ידעתי שהבטחון העצמי שלי, איננו יונק את עצמו ממבועי החוכמה, כי כמה חוכמה כבר יכולתי לצבור ב- 5-4 שנות תשובה ולימוד תורה...
"מה המרחק בין ביתכם לגן הילדים"? שאל הרב.
"חצי קילומטר", השבתי.
"מה המרחק בין ביתכם למכולת"?
"200 מטר", עניתי.
לא קלטתי לאן הוא חותר. האם הוא עושה לי שיעור ניווט, או קורס מזורז בגיאוגרפיה...
"מה המרחק בין הבית שלך לכולל בו אתה לומד מעת לעת"?
"חצי קילומטר", אמרתי בשפה רפה, תוהה ובוהה ביני לבין עצמי.
"איפה הגברת עובדת וכמה היא משתכרת?"
סיפרתי. אשתי מיילדת בבית-החולים לניאדו.
"ובמה כבודו עוסק"?
תארתי לו בפרוטרוט, את עיסוקי בעתונות, ואת תחילת דרכי כעסקן ציבור.
הרב יידל שפירא שליט"א פקח את עיניו, שיגר לי חיוך שובה-לב וסיכם את השאלות בתשובה חד-משמעית "לעזוב את העיר שלכם, זה היזק גמור. נזק, פשוט נזק! ולחינוך הילדים? לא לדאוג... בנתניה קל יותר לחנך מאשר בכל מקום אחר...".
בלעתי את הלשון. אם היינו בטוחים שהתשובה שיתן ברורה לנו לחלוטין, התבדינו באופן נחרץ. כל הדמיונות לבנות בית בעיר חרדית חדשה נארזו במזוודת החלומות ושוגרו למחסן, בשכונה קטנה בנתניה. מיותר לציין ששמענו בקול הרב, ואנו מודים לו, כי בכך הרווחנו את חיינו, ואת חייהם של רבים, ואין כאן מקום להרחיב.
איזהו חכם? הרואה את הנולד, חוכמת התורה האמיתית, הזכה, זו שאיננה מעורבבת בענייני העולם הגשמי, נטולת נגיעות ותאוות, זו שמיושמת ע"י אלה שממיתים עצמם באוהל, היא תורת אמת. היא התורה הצופיה למרחוק, שרואה את החורבן, כשכולם צוהלים בטקס הנחת אבן הפינה.
בנין צעירים, סתירה.
סתירת זקנים בנין.
הרב שפירא לא פטר אותי בלי ברכה ליטאית צנומה, אשר יש בה הכל "יהי רצון שהשכינה תשרה בכל מעשי ידיך".
לפני מספר שנים היה עלי לקבל החלטה משמעותית באשר להמשך פעילותי הציבורית. האם להיכנס לג'ונגל הפוליטי ולהתמודד על מקום במועצת העיר נתניה, או להמשיך בעסוקי כמנהל מוסדות עם המון שעות של לימוד בכולל. היה ברור שהעיסוק הציבורי הרחב יותר, ידרוש יותר זמן, מאמצים ויוסיף טרדות.
חצי שעה נסיעה ואנחנו שוב במעונו של הרב הגאון יהודה שפירא שליט"א. טענותיה של רעייתי נשמעות הן. "לדעתי זה מיותר. אני רוצה בעל אברך כולל שימשיך ללמוד הן ביום הן בלילה, הפוליטיקה תגזול ממנו כוחות ובעיקר זמן. זה כואב לי, זה מעציב אותי... רק המחשבה הזו, גורמת לי לבכות.".
העדפתי לשתוק.
הרב יידל היה מרוכז בכל מילה שהושמעה בחדר וענה מילה אחרי מילה כסופר מעות: "נו... ואת צודקת, התפקיד שלך הוא לבכות. תבכי עליו שיזכה להיות אברך כולל, זו אחריות של אשה... אבל התפקיד שלו לעשות שם בפוליטיק הרבה דברים. את תבכי, והוא יעשה, ואני כבר ברכתי אותו שתשרה השכינה במעשי ידיו...".
וכל מילה מיותרת.
מאז אותה ברכה של גדול הדור עם הרבה סייעתא דשמיא, הספקנו להיות שותפים למהפכה רוחנית אדירה בנתניה וסביבותיה. כמו כן, ידידי הקרובים ואני יסדנו והרחבנו כמה וכמה כוללי אברכים, הקמנו שני אירגוני חסד גדולים המסייעים לאלפי משפחות, במשך כל ימות השנה, קיבלנו לידינו לנהל תלמוד תורה ייחודי הקולט ילדי שכונות בני משפחות רווחה, ומעניק להם חום ואהבה, ומקרב את הוריהם אל היהדות. זכינו להיות שותפים להקמתו של סניף קופ"ח לאומית "רפואה למהדרין" המנוהל עפ"י גדרי הצניעות וההלכה עפ"י דעת כל גדולי הדור ורבני העיר.
ועוד היד נטויה. זיכני הקב"ה לשותפים לעשייה אנשים יראים ושלמים, מתוקנים במידות טובות ואהבת ישראל טהורה, הקב"ה ישלם שכרם המושלם.
פרק י' - עתונות חילונית. הפוגע נפגע
בסוף שנות ה- 80 למניינם, החלה לתפוש תאוצה פוליטית וחברתית תנועת הספרדים שומרי תורה ש"ס, תחת שרביטו והנהגתו הרוחנית של מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף שליט"א. "להחזיר עטרה ליושנה" היתה הסיסמא שהניעה בהתלהבות רבבות רבות של בני עדות המזרח מכל רחבי הארץ, שהתחילו להניף את הדגל התורני מחד, ואת הרצון להשתלב בעשיה ציבורית במישור הארצי והמקומי מאידך. ש"ס הוקמה בברכתו ובעידודו של מרן הרב שך זצ"ל שראה בחזונו את הדור הבא, אשר עשוי לחזור לשורשי האבות, נבואה שהתגשמה ועדיין מתגשמת.
מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א ראה לנגד עיניו את טובת הכלל וכשהיה צריך לסגור ספר, עלה על מכונית או מסוק כדי להגיע לכל פינה בארץ ולעורר את הלבבות.
והלבבות התעוררו. הציבור הספרדי גילה את חוזקו, והפנים את חשיבותו בחברה הישראלית, וכאיש אחד בלב אחד, הפך את ש"ס לאחת מן המפלגות הבולטות בעשורים האחרונים, כאשר במקביל התנועה מייסדת את "מעיין החינוך התורני" רשת של תלמודי תורה ובתי ספר לבנים ובנות בכל אתר ואתר. הרישום עולה ומתרחב משנה לשנה. זכיתי כמנהל תלמוד תורה לשמוע מקרוב את מסריו של מרן הרב עובדיה שליט"א שזעק מנהמת ליבו בעיניים דומעות למנהלי המוסדות: "בשביל להרחיק ילד מתלמוד תורה, צריך להושיב סנהדרין. אנא אל תפגעו בילד!!!".
העתונות הישראלית לא אהבה את ש"ס ובאופן שיטתי שילחה בה לשונות של אש וזנבות של שועלים בוערים.
במשך שנים רבות עבדתי כתף אל כתף עם ח. עתונאי ותיק שידיו רב לו בעתונות המקומית ובעתונות הספורט. הוא היה כתב חרוץ וזריז שיכולת למצוא אותו כמעט בכל ארוע או תאונה. היה לי הרבה מה ללמוד ממנו. ולמדתי.
באחד מימי טרום הבחירות נפגשנו ח. ואני באולם מרכזי בנתניה, בכנס רב משתתפים שאירגנה תנועת ש"ס. "אני הולך לכסח אותם" אמר לי.
השמר ידידי, הזהרתי אותו, אתה משחק באש. אתה חייב לעשות הבחנה בין כתבה מסקרת ארוע, לבין ביקורת. וחוץ מזה השמר לך מלפגוע בכבודו של אביה הרוחני של ש"ס... הזהר בכבודם של תלמידי חכמים שנשיכתם ועקיצתם... השם ישמור.
דיברתי לקירות. הימים היו הימים הנוראים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. ח. פירסם כתבה לגלגנית על אותו ארוע, וכתב משפטים בוטים ומעליבים...
התקשרתי אליו, כולי זועם ורותח, ידידי אל תעבור את הגבול. לצערי עברת אותו.
הוא ביטל את דברי בציניות.
בבוקרו של ערב יום הכיפורים יום ראשון בשבוע אחרי תפילת שחרית שמעתי הודעה בתא הקולי. בהקלטה מודיעה לי עתונאית עמיתה: "היום לפנות בוקר בחוף הים, מצאו את גופתו של ח. המשטרה משערת שהוא נפל באקראי מן הצוק, נפגע בכל גופו, הצליח לזחול כמה מטרים, אך כוחותיו לא עמדו לו. ההלוויה תתקיים בצהרים, שעות ספורות לפני כניסת יום הכיפורים".
בהדי כבשנא ד'רחמנא למה לך. מעולם לא נכנסתי, וגם לא אכנס לחשבונות שמים, אבל לימדונו חז"ל שהקב"ה בעצמו נפרע ממי שעולב בתלמידי חכמים.
במשך שנה הקפדתי לקרוא עליו קדיש, והשתדלתי ללמוד לעילוי נשמתו. והוא רחום יכפר.
המקרה הטרגי הזה הותיר בי צלקת עמוקה. הייתי קשור לח. והיו לנו כמה וכמה שיחות אודות האמונה והמצוות. האיש היה תינוק שנשבה. היה זה עבורי איתות נוסף מן שמיא: עליך כעתונאי להאדיר את גדולי הדור הרבנים, ציבור האברכים ועולם התורה. הנה קיבלת מקום להתגדר בו.
ומן השמים ירחמו.