אור ברסלב
העיתונאי 1 השאלה. התשובה העתונאי

העיתונאי 1

השאלה. התשובה העתונאי

הקדמות

סיפור זה מוקדש לארגון "ערכים" שרבבות חבים לו את חייהם.

אני אחד מהם. תודה.

פרק א' - מסע כפרי מתקתק

עוד בהיותי ילד קטן כפרי ויחף-רגליים במושב הירקרק בית הלוי שבשרון, ידעתי שהכתיבה-ההבעה יהיו המקצוע שלי. כבר בגיל שש כתבתי שירים מחורזים להפליא - במקצב נכון - שעשו נחת לאמא ז"ל וזכו למילות ההערכה בקרב המורות של הכיתות הנמוכות. דיברתי את מה שכתבתי, כתבתי את מה שדיברתי. היה בי מעין דחף לתעד את חיי וחיי הסובבים אותי בשיר ובסיפורת.

למרות שסובבתי בעונג רב בין רפתות ופרדסים במושב ציוני-אידיאליסטי שתושביו חביבים ונעימי סבר, ידעתי שמקומי לא כאן. האווירה הכפרית היא מכושפת משהו ועלולה להשקיע את האדם במין אופוריה מתוקה, תרדמה סכרינית, שהחיים והמציאות הם בעצם המסע הבלתי נגמר בין הבית ללול, לרפת, לפרדס ולצרכניה. השקט, השלווה, הירוק שבשדות הם משכרים, הם משקרים, במידה רבה, מהווים סכנה רוחנית.

חשבנו שזה המסע ואין בלתו. צעידה חד-גונית בין פרות לתרנגולות לעבודת-כפיים די קשה, שלא מותירה לך זמן לחשוב מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. זה סוג של מוות, שנושם לעת עתה.

חברי מן הילדות, עדיין חברי ואהובי, מביטים עלי מעת לעת כמין עוף מוזר שפרח מן הקן הכפרי החמים והתחבר לו ללהקת עופות מוזרה שהם לא מכירים ולא מבינים. נו מילא.

בית הכנסת במושב היה מוקף בעצי איזדרכת והיה ריק בדרך כלל ושומם מרבית ימות השנה, אך זקני המושב היו פוקדים אותו במועדים עטופים בטליתות משי צרות וכיפות מקומטות. כמו כל הילדים, לא כל כך הבנתי מה עושים שם בדיוק, למי מתפללים ולמה. אף אחד גם לא דאג ליידע אותי, והנבערות הילדותית שלנו היתה כל כך יסודית, שאפילו לא גילינו סקרנות מה מתרחש שם ולמה. תמיד עברנו ליד.

לאמיתו של דבר, זקני המושב ומייסדיו שעלו ארצה כציוניים מבולגריה, יגוסלביה ותורכיה לא שלטו במצוות, וקריאתם היתה עילגת. זו היתה עבורם מעין פגישה חברתית באווירה יהודית, שגם הם זכו להכיר על קצה המזלג בילדותם באירופה המשכילה, שטיפחה אירגוני עליה והתיישבות, וזנחה את היהדות.

"הרב של המושב" היה קשיש בולגרי חבוש כובע אופייני, שבע ימים, שגם שימש כמוהל של כל הילדים, אך השפעתו הרוחנית לא הורגשה כלל וכלל, וגם צאצאיו כבר היו חופשיים לחלוטין. כשהוא נפטר, נותרו הראשים במושב מעורטלים מכיפות וקסקטים אידישאיים, ולמעט כובעי טמבל עשויים חאקי נגד מכות השמש, הפדחות היו חשופות לחלוטין.

בבתי הספר היסודיים והתיכוניים של ילדי "מלח הארץ" כאז כן עתה, מניחים את היהדות בקרן זווית. שיעורי התושב"ע (תורה שבעל-פה) נלמדים בצורה טכנית, פשטנית, מבלי לחלוחית של אידישקייט, גם שיעורי תנ"ך ונביא נלמדים באותו סיגנון. ארשת זלזלנית למדי מאפיינת את המורים המלמדים "מקצועות" אלו, ואין צורך לציין שקשר בינם לבין התורה והמצוות, מקרי בהחלט.

גם אם חיכה למי מאיתנו אופק אקדמי, הוא לא היה אלא שיכפול גנטי של ההשכלה הנבובה שרכשנו בשדות החולין, ותורה מה יהא עליה.

הורי זכרונם לברכה היו אנשים פשוטים, טובים וצנועים. נקיי כפיים וחרוצים, שהנהיגו משפחה ששרר בה שלום בית ונעימות, בשילוב עבודה חקלאית קשה. היה להם רקע מסויים של יהדות מן ההורים, אך המציאות החלוצית-המפא"יניקית, הכרטיס האדום, הפאתוס הבן-גוריוני, העיבו על הלחלוחית הזו, וייבשו אותה כמעט לגמרי. במידה רבה הם היו תינוקות שנישבו שילדו תינוקות שנישבו, וחוזר חס וחלילה. זה המעגל.

איך נחלצים מתוך מצולות החולין הללו? איך מנצחים את האפילה היוונית-הדורסנית הזו? איפה נקודת ההתחלה. מי יראנו דרך? מי יתווה כיוון? מי יתן דחיפה? שאלות ענק שאפילו לא נשאלו אז.

ולמרות הנביבות היהודית שפשתה בנו, דאגו ל"תדלק" אותנו במנות גדושות של פטריוטיות, כאילו צה"ל מעל לכל, והוא כור ההיתוך שלנו כעם ישראל. נו, נו. אשר על כן כולנו חפצנו, בני המושב, להתגייס לצבא ולהפוך ללוחמים וקצינים קרביים.

צו-גיוס.

פרק ב' - "שמע ישראל" תחת אש מרגמות

היינו אז בני שמונה עשרה וחצי בסה"כ. נערים-חיילים צעירים באמצע קורס מפקדי כיתות בנח"ל. קוראים להם "מלח הארץ". בני קיבוצים ומושבים שגדלו בחממות הציוניות האליטיסטיות-סוציאליסטיות תחת דגלי מפא"י האדומים, במדינה שהאגו הצבאי שלה מנופח והחינוך הערכי-היהודי שלה מפונצ'ר ודחוק לשולי תודעתה ככלי אין חפץ בו. התוצאה משונה היא. בני הנוער האיכותיים שלה רוצים להיות לוחמים וקצינים ביחידות מובחרות מבלי להבין על מה ולמה הם יוצאים לשדה הקרב. מה זכותם - אם בכלל - על הארץ הזו. הם מחרפים נפשם ומשלמים בחייהם לעיתים בגלל גחמות של פוליטיקאים זחוחים ושדופי-דעת, שאינם יודעים ערכו של דם יהודי מה הוא.

חוקרי מלחמות ישראל בדור המדינה כבר דשו עד דק בנושא הכאוב הזה, ופירסמו את תגליותיהם המבהילות המלמדות אותנו, שמאות ואלפי חיילים קיפדו את פתיל חייהם במלחמות השונות, לא אחת בגלל שיקול-דעת לא רציני, יהירות והתנשאות של מפקדים ופוליטיקאים. אך בעיקר עקב חוסר קשר לנשמת אפה של האומה הישראלית - התורה.

לדעת התורה.

"מבצע ליטני" התרחש כשנתיים לפני מלחמת "שלום הגליל" (היא מלחמת לבנון הראשונה) והוא נמשך בסה"כ כשבועיים, במהלכם ניסה צה"ל לפגוע במפקדות הטרור של הפתאח בראשות יאסר עראפת.

היתה זו שעת ערב טרום דימדומים בפאתי העיר צידון, כשמחלקת המרגמות שלנו נעה על ציר הררי מסולע מתוך כוונה לתפוש עמדות נוחות לירי על מחנות הפליטים ששרצו קיני טרור. היינו רכים וגוזליים מדי, חיילי בוסר, וטעם מלחמה לא ידענו עוד. חמשת הנגמ"שים נעצרו עפ"י פקודה, והחלו להתמקם עפ"י הנוהל הצבאי המוכר. בשלב מסויים ניתנה פקודה בקשר שניתן לרדת מהנגמ"שים, אך כמובן הדוקים בקסדות ואפודי-מגן. שמש לבנונית קרת-מזג החלה לגעת בקצה בלוריתו של ים-תכול ועגמומי, לקראת צניחתה אפיים ארצה, אל מעבר לכתפיו השחוחות של האופק.

ירדנו חבושי קסדות והדוקי אפודים כדי להדליק את הגזיה, להניח עליה פינג'אן ולבשל קפה צבאי שחור ומהביל.

הבום! בום! בום! הפתיע את כולם. שלושה פגזי מרגמה של האוייב נחתו סמוך ונראה לאתר החניה של מחלקת המרגמות, כמה עשרות מטרים מן המקום שנאספנו אליו. בזווית עיני ראיתי נחיתה של פצצה סמוך לנגמ"ש של טוראי דוד קופשטיין הי"ד, בן הקיבוץ הדתי, שחיפש תוך ריצה מחסה מאחורי סלע.

ואז שמעתי לראשונה צעקה קורעת שחקים עם משפט שלא הכרתי ולא שמעתי מעולם "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד"!!!

המחזה היה מזעזע. רסיס בגודל כף יד התרומם מאתר הנחיתה ונע בקשת חדה לכיוונו של קופשטיין וחדר לוהט ונקמני לתוך האפוד, בגובה חזהו. זה היה חסר סיכוי. מכזו פגיעה קטלנית לא יוצאים חיים.

"שמע ישראל" זעק קופשטיין. נסיונות ההחייאה של החובש הפלוגתי עלו בתוהו, תוך דקות ספורות ליבו נדם עקב איבוד מסיבי של דם. המג"ד הורה להיכנס לנגמ"שים ולעזוב מיידית את המקום. את דוד קופשטיין ז"ל, חייל שקט, עדין נפש, חבוש כיפה סרוגה, עטפו בשמיכה. שעטנו במהירות במדרון לפאתי ואדי פתלתול. אנחנו כבר לא חיילים של שוקולד, והחושך הסמיך שעטף אותנו הסתיר את הפחד שנשקף מעינינו המבוהלות.

גיבורי מלחמה יש רק בספרים.

אך באוזני, כל אותו לילה איום, הדהדה הצעקה של דוד ז"ל, "שמע ישראל", מאוזן לאוזן, כציפצוף חד שלא נגמר.

מה פרוש ה"שמע ישראל" שאלתי את עצמי, אל מי הוא מדבר? מה זה עוזר? מי הוא השם אלוקינו? אני רוצה להכיר אותו, למה קופשטיין מכיר אותו ולי אין עליו מושג קלוש...

וכמו תמיד השיגרה הצבאית, הבטחון השוטף והמטלות השגרתיות משכיחות ומפוגגות את תחושת ההלם, ומצניעות במרתפים עמוקים את שאלת המחץ - שצריך לשאול כל יהודי באשר הוא - מי אתה השם אלוקינו ואיפה מוצאים אותך???

פרק ג' - מחסום העתונות

עם השחרור מצה"ל המתין האופק האקדמי, ולידו צבעונית תוססת ומפתה - העתונות. עזות ועקשנות כפרית הביאו אותי לפתחו של בעל מקומון בעיר נתניה. האיש נמוך קומה חבוש במשקפיים שחורות ועבות, ישב על כסא מנהלים ענק וכמעט נעלם שם. קולו היה מתכתי ונימת זילזול בצבצה מבין הטונים המחוספסים.

"שמע בחורצ'יק, אתה מגיע אלי כבר פעם עשירית. אני לא צריך פה שום עתונאי, לך תחפש עבודה במקום אחר, זה מתחיל להראות לא רציני, מה אתה רוצה שאני אגרש אותך מפה...?!".

למושבניקים טיפוסיים יש עור של פיל. יש כאלה שגם פיל אין להם, הם העור שלו בלבד. יתכן שהייתי צריך להיעלב, אבל מה לעשות? עלבון מעולם לא היה הצד החזק שלי. גם לי וגם לו היה ברור שהמפגש הזה, עכשיו, הוא המפגש המכריע, אני מנדנד לו שאני רוצה לכתוב במקומון שלו, והוא מתעקש שהוא לא צריך. נכון לאז, היה זה המקומון היחיד בעיר, שאף הוא היה צמחוני ורזה, דהוי ורעוע. אבל מה לא עושים כדי לפרוץ דרך בעתונות. מתעקשים. מתחילים בקטן.

"שמע ארנון" פניתי אליו בנחרצות " אני מניח לך עכשיו על השולחן הצעה שאתה לא יכול לסרב לה".

ארנון שהיה שועל מסחרי, ומה שעניין אותו היו בעיקר עמודי הפירסום והמרשרשים שבצידם, נשם עמוק ואמר "כן לוי, אני שומע".

"ובכן שים לב, אני מוכן לכתוב בעתון שלך, כל מה שתרצה, על מה שתרצה, יום ולילה בעיר ומחוץ לעיר, ב-ח-י-נ-ם. בלי כסף. אל תשלם לי דלק, לא רוצה דמי אחזקת הווספה, ואפילו דמי כיס אל תתן לי. אני ז'ורנליסט חינמון. עכשיו נראה אותך מנפנף אותי?!".

ארנון היה טיפוס קריר קשוח וחשדן. את משקפי השמש השחורות והכבדות הוא מעולם לא הוריד מעיניו, אבל אחרי המונולוג החודרני שלי, נדמה היה לי שבדל חיוך מרצד לו מבין העדשות השחורות. שפתיו כרגיל נותרו עבות חתומות וסתומות, אפילו צל צילו של חיוכון לא בקע משם. אבל העדשות השחורות - כן.

"טוב, תכנס לחדר הכתבים, נראה מה אתה שווה...".

זה הספיק לי. תפשתי את העתונות בקצה של קצה זנבה. ומאותו יום, זה העשור השלישי ללא הפסק, מדי שבוע בשבוע, בכמה וכמה עתונים מקומיים וארציים ורשתות תקשורת, דתיים וחופשיים מופיעים סיפורים, טורים, מאמרי השקפה וכתבות פרי עטי.

אך באותן דקות כשארנון מנכ"ל המקומון הורה לי את הכיוון לחדר הכתבים, הייתי די מופתע והמום, למרות מפלי הבטחון-העצמי ששפעו ממני. חייל משוחרר, בלי נסיון בחיים, אבל עם קולמוס שמחמם מנוע. מופתע.

בעצומם של ימי החולין, ואני עתונאי בן 25 במשרה מלאה בכמה עתונים, עסוק בתקשורת עד מעל צווארי, איש השטח של העתון הנפוץ במדינה, באזור השרון והמרכז, חזר בתשובה ידידי הקרוב, הטוב והאהוב, אהרון אינגבר. קצין צנחנים מבריק, מוסיקאי מחונן השופע טוב לב. אינגבר, שהיו בו יותר מקורטוב ניצוצות של מסורת מבית הוריו, היה אמיץ ונחוש בדרך שלו, וטיפס אט אט לנגד עיני בסולם הרוחני המונח ארצה וראשו מגיע השמימה. כממשיך דרכו של אביו ז"ל שהיה בחור בישיבת לומז'ה דליטא המעטירה. הכיפה השחורה, הזקן, הציציות המתבדרות ברוח, היו זרות למדי, ניכור קיצוני בין שני עולמות. שיתוף פעולה מוסיקלי בינינו הביא לקירבה חברית שאילצה אותי לחוות וללוות מקרוב קו אל קו, קב בתוך ארבע אמות, את התעצמותו בדרך האמונה. לליווי הזה היתה השפעת מה.

למרות תחושת ההתבדלות הראשונית, פיעפעה בי הערצה פנימית לחבר טוב מן הצבא שלמרות ליגלוגים וביקורת חברתית לא מפרגנת, חצה את הקווים. מיששתי את עצמי טוב טוב, כדי לוודא שגם אני חלילה לא אסחף אחריו, אל מה שנראה כל כך רחוק, קודר, מוזר ובלתי נתפש. התפילין, השבת, התפילה. שנות אור.

"תראה לוי, אתה מכונס עמוק בקונכיה שלך כמו חילזון פצוע ופחדן, לא חבל?! אני לא משדל אותך, לא כופה עליך, אבל אתה כבר ילד גדול. עתונאי שרבבות של אנשים קוראים את מה שאתה כותב. אתה בטח חושב שאתה חכם גדול, ויש לך מה למכור להם, אז אגלה לך סוד, אתה לא חכם גדול, ובאמת אין לך מה למכור. אם היה לך שמץ, קורטוב של ידיעת התורה, של חוכמת הגמרא, גם אתה היית חוצה את הקווים" לחש באוזני ר' אינגבר.

האמת ניתנת להיאמר שהייתי קשוב ל"מזמוריו", אך כשהיינו נפרדים האבק החרדי היה פורח מעל ראשי. זה נראה מהפך בלתי אפשרי לנטוש עולם עם קריירה תקשורתית-תיאטרלית הולכת ומתפתחת לעבר השטייטל הדחוס, לעטות בגדים חד-גוניים ולהתנענע כמותם, אימה וחרדה. למרות שהרב אורי זוהר היה באותם ימים בעל תשובה מפורסם בשנותיו הראשונות, מעטים מאד היו אלה שנהרו אחריו. במידה מסויימת הוא נתפש כקוריוז, אבל ברבות השנים התברר שהקוריוז הזה הפך לדגל חברתי רב עוצמה. תנועת התשובה היתה אז בחיתוליה, אבל עם אופק בועט ויצירתי.

פעם לחזור בתשובה זה היה מהפך בוטה ומרעיד, היום זו כמעט אופנה.

ערב אחד ללא התרעה מוקדמת מודיע לי ר' אהרון אינגבר, שאם אני מעוניין, ויש לי זמן, כדאי וטוב שאסע בעוד שבועיים למלון "גלי-צאנז" בנתניה שם מתקיימות לאורך שבוע ימים הרצאות בנושאי יהדות. "בלי לחץ, אתה לא חייב לחבוש כיפה, לא יאכלו אותך. אתה שומע יהדות, נמאס לך אתה יכול להתניע ולחזור הביתה".

דחיתי את ההצעה באדיבות. לא מעוניין, אין לי זמן (עבודה, עבודה) וגם המימון לא התאים לי. "המימון עלי" התעקש ר' אינגבר.

כך התנהלו להן עוד כמה שיחות צנומות בנדון הנ"ל, הוא מציע ואני דוחה. הוא מלטף ואני מלוטף, אבל לא היה סיכוי ירוק שיוציא אותי מן הבועה הכל כך נוחה והצבעונית, לעבר עולם שלא הייתי מעוניין השם ישמור... להכיר.

והנה חולפים להם עשרה ימים, סמוך ונראה לפתיחת סמינר "ערכים" במלון "גלי-צאנז" נתניה, מצלצל הטלפון בדירתי, על הקו עורכת המוסף של העתון הנפוץ, הגב' יהב, ובפיה בשורה. "מר לוי נכבדי, החלטנו במערכת להטיל עליך משימה מרתקת ברמה של תחקיר. כל מה שעליך לעשות הוא לעטות על פניך הבעה של טיפוס מבולבל ולהיכנס אחר כבוד, לסמינר להחזרה בתשובה...".

נשמתי עמוק. לאן היא חותרת.

"אתה שומע, בנתניה מתקיים - מחרתיים - נר ראשון של חנוכה, סמינר מטעם אירגון "ערכים", במהלכו מתקיימות הרצאות שהן לא פחות ולא יותר שטיפת-מוח שעושים קומץ חרדים לקבוצת חילונים אומללים כדי למשוך אותם למאה שערים ובני ברק. בקיצור כפיה דתית לשמה. אתה תהיה הבלש, תחזור משם עם כתבת צבע עסיסית בת 3,000 מילים שתחשוף את השערוריה הזו... ואל תהיה לי אנמי, אתה יודע לצלוף, תכנס בהם בחרדים בלי חשבון. זו צריכה להיות כתבה שילקקו ממנה אצבעות. בקיצור הסמינר שלהם נפתח ביום ראשון בצהריים, ביום שלישי אחה"צ, מקסימום בלילה, אתה שולח את הכתבה עם מונית, זה הדד-ליין. העתון מממן לך שלושה ימים של סמינר, ועוד סכום שמנמן על הכתבה...". עד כאן דבר העורכת.

איי, איי, איי, אני מהרהר ביני לבין עצמי. ר' אינגבר מנסה לשדל אותי ללכת, ואני מתעקש. הוא מציע ואני דוחה. נדנדה. והנה מגיע רגע האמת. פתאום יש זמן, פתאום זה מתאים... למה לא? העתון משלם. אני בולש, מוריד 3,000 מילים עסיסיות ושלום על ישראל. ועוד מתפרנס לא רע, שיהיה למזל ולברכה.

פרק ד' - אין עצה ואין תבונה

נסתרות דרכי ההשגחה העליונה. גם יונה הנביא רצה להימלט מן המשימה האלוקית להוכיח את אנשי נינווה, היו לו חשבונות, אך עצת ה' היא תקום. הוא נבלע במעי הדג ונפלט למשימתו בעל כורחו. אין עצה ואין תבונה כנגד השם. קשה לומר שהרגשתי בלוע במעי לווייתן, אך מה שברור, הונחתתי על חוף שלא תכננתי להגיע אליו.

היה זה יום חורף סוער. חנוכה. משבי רוח עזים שבאו מן הים איימו להסיט את מכוניתי סובארו 600 הקלילה מן הכביש, לא נעים, אפילו מסוכן. בלובי המלון זיהיתי כמה דמויות בוהמה מפורסמות שאף הן נקלעו לסמינר "ערכים", מרצונם הטוב. נרשמתי ותפשתי תנוחה באחת הכורסאות. לידי ישב איש גבוה, שחרחר שהחזיק ביד תיק ג'ימס-בונד. "נעים מאד שמי יהודה. אני מהנדס בוגר הטכניון...".

יהודה היה אינטלקטואל מבריק. אשתו היא זו שדחפה אותו להצטרף אליה. "נכנסה בה רוח תזזית לשמוע יהדות" אמר, "אז אני מלווה אותה כאן. אומרים שהסמינר הזה מסוכן, אני רק מקווה שנחזור בשלום. ואתה מה אתה עושה כאן יאנג-בוי" שאל.

"אני, אני", גמגמתי... "אני סתם סטודנט משועמם, יש לי כמה ימים חופשה מהאוניברסיטה". חיפשתי ומצאתי שקר לבן שלא יחשוף אותי ואת התפקיד האמיתי שלי, בתוך הבועה המשונה הזו.

כאן לא המקום ולא הזמן לסקר את ההרצאות המרתקות של "ערכים". יהודה ואני ישבנו יחד מרותקים מהרצאה להרצאה. כשהגיעו להרצאה המדהימה "אל-כשל" ביום שלישי לפנות ערב קם יהודה לפתע ממקום מושבו, הרים את תיק הג'ימס-בונד שלו ופנה החוצה.

רגע, חביבי לאן אתה הולך, שאלתי.

"ידידי, אני מרגיש שאחרי ההרצאה הזו אאלץ לחזור בתשובה, לא מתאים לי, להתראות".

אותי זה דווקא סיקרן עד שורשי ציפורני, אלא שלפתע הוזעקתי ללובי. טלפון בהול עבור מר לוי. שעטתי במדרגות והרמתי את השפופרת. תיארתי לעצמי מי מחכה לי מעבר לקו.

"עתונאי יקר, אתה אולי שכחת, אבל תוך שעתיים מקסימום שלוש, החומר צריך להגיע למשרדי המערכת. אני מקווה שאתה זוכר!".

שתקתי.

"הלו, מדובר על כתבת דאבל-ספרייט במרכז המוסף, 3,000 מילים, אל תעשה צחוק".

עדיין שותק.

"רגע קובי לוי, אל תגיד לי שחזרת בתשובה, אני מתעלפת. תענה לי. חזרת בתשובה? אני לא מאמינה, הוא שותק, תענה לי!!!".

לא, לא, עוד לא חזרתי בתשובה.

"נו, אז רוץ לחדר ותתחיל לכתוב...".

תסלחי לי הפעם אבל אני אאחר... קצת קשה לי לכתוב. ההרצאות מעייפות, תמצאי חומר אחר לדאבל, אשלח לך את הרשימה בשבוע הבא...

"יצאת מדעתך לוי. זה זילזול במקצוע, ושיהיה לך ברור, העתון מממן אותך עד היום ותו לא. אם אתה נשאר שם אל תבקש החזר...".

לא אבקש החזר, אני נשאר כאן בינתיים, נדבר בשבוע הבא.

"שלא יתברר לי שאני זו שגרמתי לך לחזור בתשובה...". גימגמה העורכת.

בהרצאות חיזוק המתקיימות מעת לעת בקרב ציבור מתקרב, אני מעלה על נס את העובדה כי אין ספק שהעתון הנפוץ גרם ועדיין גורם נזקים רוחניים עצומים בעם ישראל, אבל זכות קטנה תרשם לזכותו. בחסדי שמים ובהמון רחמים, דווקא העתון החופשי היה הסוס עליו רכבתי בדרך לבית החם של ישראל סבא, למשענת הרחבה הנעימה והחכמה של הבית היהודי. הרבה שליחים למקום ואין לנו לשאול, ואין לתמוה, כיצד מתנהלים העניינים בכבשונו של עולם.

פרק ה' - אמא מיד חוזרת בתשובה

אמי אסתר עליה השלום היתה אשה נדירה בחסדיה ובטוב לבה, אך עם זאת תקיפה וחדה. "איתי אל תעשה חוכמות, אני לא מבינה בדיחות. לא מבינה מה זה ציניות. זה לא בשבילי, אם אתה אומר, אז תתכוון למה שאתה אומר". כך אמרה לי מפעם לפעם.

ההומור היה החלק החלש באישיותה, ועם השנים למדנו שלאמא לא מספרים בדיחות, כי היא לתומה סבורה שהבדיחה הכי הנבובה שיש, מעוגנת במציאות ובאמת התרחשה.

באותו ליל רביעי ארוך, מול הרב מרדכי נויגרשל והרב משה גרילק בהרצאה הסוחפת "אל-כשל", חזרתי הביתה לבית הורי. השעה אחת אחרי חצות. הדרך מהמלון בקרית צאנז' עד רחוב לבונטין 28 נמשכה ללא סוף. נסעתי לאטי מפאת הגשם הסוחף, אבל בעיקר נוכח ההלם שפקד אותי אחרי ה"אל-כשל". החלטתי לנסוע הביתה, אל אמא. אם היא ערה נחליף כמה מילים, אם היא ישנה אנוח בבית ואגיע עם כוחות מחודשים בבוקרו של יום למלון.

אמא היתה ערה, ובידיה המסרגות הנצחיות, עמם סרגה מאות רבות של סוודרים וצעיפים בזריזות ובמיומנות מדהימים, היה לה כשרון יצירתי למצוא וליישם סריגה בסגנונות ובדוגמאות שונים ומשונים.

היא הניחה את המסרגות ושאלה "תאכל משהו?".

יש חוק אצל אמא בבית. "תאכל משהו" פרושו אני ניגשת למטבח להכין רק תגיד אם יש לך הזמנה מיוחדת.

לפתע היא מבחינה בכיפה הלבנה והמקומטת על ראשי, שנותרה גלמודה ונשכחת אחרי תפילת ערבית בלובי המלון.

היא פערה שתי עיניים ושאלה "קוביל'ה תגיד לי אתה חוזר בתשובה? תענה עכשיו ומיד, אני רוצה לדעת". התקיפות הסתרגה מן הבקשה שלה. "תענה לי".

אני לא יודע אמא, לא יודע.

"אז תדע לך בני, אם אתה חוזר בתשובה, אז גם אני מיד חוזרת בתשובה!".

התפלאתי, היא היתה נחושה וצלולה, וכמו שלמדנו להכיר, ציניות והומור מעולם לא שכנו כאורחים מזדמנים במונולוגים שלה ובשיחות הא ודא.

חוזרת בתשובה? כל כך מהר? את לא אומרת סתם, כנראה שיש לך איזה סוד.

"שום סוד" אמרה "אתמול בלילה על המרקע ראיתי עימות מאד מעניין בין שתי אמהות של חוזרים בתשובה. הראשונה היתה הגברת בינה אופק, אשתו של הסופר אוריאל אופק שבתה חזרה בתשובה. בינה סיפרה כמה נפלאים וטובים יחסיה עם בתה וילדיה. לא היה קשה לה להתרגל לענייני הכשרות, היא נענתה בחפץ לב לכל בקשה של בתה, בקיצור היא נראתה מאושרת עד הגג שבתה הפכה לאשה חרדית. לעומתה הגב' צופיה מלר היתה מלאה טרוניות וטענות כלפי החרדים שחטפו לה את הבן. כאילו מדובר בילד קטן. היא תארה בצבעים קודרים את יחסיהם המעורערים עם הבן, וכעסה על שטיפות המוח שעשו לבנה. בקיצור היא נשמעה מרירה וכועסת, בעוד חברתה אופק, היתה נינוחה ושלווה.

"ישבתי והבטתי על שתיהן, וחשבתי לעצמי. אסתר, את לא סתם נחשפת לויכוח הזה. לכי תדעי אולי גם אצלך אחד הבנים יחזור בתשובה. איך תקבלי את זה אסתר? איך תגיבי? תכעסי או תשמחי? ובאותן שניות, אמש, החלטתי קוביל'ה שאם מישהו מבני יחזור בתשובה, מיד, אבל תכף ומיד, גם אני חוזרת בתשובה. מיד אני הולכת ללמוד הלכות כשרות ושבת ותפילות וכל מה שצריך".

מאד עמקו מחשבותיך השם. בעוד אצלי מקנן חיידק התשובה בתוך הקרביים, אמא כבר החליטה בלי סמינרים, בלי "אל-כשל", בלי מחקרים וחקירות, לקבל עול מלכות שמים. לא יאומן כי יסופר. אמא אמרה ועשתה, מיד למחרת כבר נפגשה עם רבנית חשובה בעיר, השתתפה בשיעורים, הקפידה על הלכות, וחודשים ספורים אח"כ כבר הלכה עם כיסוי ראש ובגדים צנועים ללא שום עכבות. לא יאומן.

פרק ו' - סבתא בנהר הקפוא

סבתא מרים, אמה של אמי היתה אשה דתיה, גם סבא יעקב ע"ה, כך שאמי ספגה מעט מערכי היהדות. הבקיאות שלהם בהלכות היתה מינימלית, אך בהתחשב בתקופה הקשה שסבא וסבתא גידלו כאן תשעה ילדים, תחת השפעתה של הציונות הדורסנית וימי הצנע והסזון, העובדה שסבא חבש קסקט והניח תפילין וסבתא התלבשה בצניעות, היתה ראויה להערכה.

כשנה לפני מותה של סבתא ישבנו לסעודת ליל שבת, אצל אמא אסתר. האווירה היתה ספוגת קודש, פמוטים מזהירים, חלות אפויות, שולחן ערוך וזמירות בכל פה. סבתא הביטה בי גאה, והרגשתי שהיא רוצה לגלות לי איזה סוד כמוס. בין הדגים למרק פניתי אליה ואמרתי "סבתא מרים תגידי לי, מלב אל לב, את רואה אותי עכשיו, יהודי דתי. זה משמח אותך...?".

הזרע הזה נפל על אדמה תחוחה וזרועה, היא הביטה בי בשתי עיניים יוקדות ואמרה: "הנה אמא שלך שומעת וגם אשתך. אני אף פעם לא דיברתי ולא סיפרתי את הסיפור הזה. זה בהחלט עצוב שהבנים שלי התרחקו מן השבת והתורה. כאן בארץ ישראל קשה היה לשלוט במצב. ההשפעות מבחוץ היו חזקות מן ההורים. אבל ביגוסלביה, כשהם היו עדיין קטנים, הענקנו להם הרבה יהדות. הם הלכו עם סבא לבית הכנסת, חבשו כיפה, והתנהגו כילדים יהודים לכל דבר. זכינו בחסדי השם לתשעה ילדים, חמש בנות וארבעה בנים, כולם בריאים בנפש וגוף. היינו כאן בארץ עניים מרודים. הייתי מחלקת ביצה אחת לתשעה חלקים, ומפזרת גרגרי סוכר על פרוסות לחם ישן. העיקר שישבעו. וברוך השם, זכינו סבא ואני לראות את כולם נישאים מקימים בתים, ואני לא סופרת כמה נכדים יש לנו מפני עין הרע, וגם נינים יש לנו. זכינו לראות בנים לבנינו ולבני בנינו. זו מתנה מאלוקים ואני יודעת שהמתנה הזו יש לה סיבה. ואני כל השנים חושבת לעצמי, מרים, נכון הילדים שלך לא בדרך, אבל כולם בריאים בנפש, בגוף ועושים לך כבוד גדול. מה הסיבה? כל הזמן יש לי צביטה בלב שהם רחוקים...

"אז שתדע לך, החורף ביגוסלביה היה קשה ביותר, 10 מעלות מתחת לאפס, השלג כיסה את הכבישים והדרכים והנהר בעיר מניסטיר קפא לגמרי. כשהגיעה עת הטבילה הייתי כאשה צעירה הולכת עם הבלנית, ובידי גרזן. בעלטה כבדה צעדנו לעבר הנהר ושם במכות גרזן קדחנו בור בתוך הקרח, וקיימנו את המצווה. הקור היה מקפיא, אבל המצווה של הטהרה חיממה את הלב.

"עכשיו אני מסתכלת עליך, נכד אהוב, ואני חושבת לעצמי מרים קיבלת מתנה נוספת מבורא עולם. מכל הנכדים היקרים שלי רק שניים זכו בינתיים לחזור בתשובה שלמה. אתה יעקב, ומירי נכדתי בתה של כוכבה בתי הצעירה. אמור לי, זה לא פלא. שמי מרים, והנכדה שחזרה ליהדות שמה מרים. שם הסבא יעקב, והנכד שחזר בתשובה זה אתה יעקב. אין לי ספק הטבילה בנהר הקפוא עשתה את שלה. יעקב ומרים דור שלישי חזרו הביתה. הלוואי ככה על כולם".

שנה אחר כך סבתא נפטרה. עד הרגע האחרון היתה זכה וצלולה בשכלה.

פרק ז' - לילה של חיבוטי-נפש

במוצאי שבת, סוף סמינר "ערכים" נוהגים בוגרי הסמינר לספר את סיפורם האישי ומתארים את דרכם עד לסמינר. ליל הוידויים. זה לילה ארוך וטעון בסערות ובחיבוטי נפש אדירים. אנשים רבים וטובים באותו לילה, צונחים ללא מצנח ממרומי האגו הפרטי והקריר שלהם, אל מצולות ים התלמוד, אל אלמוגי האמונה ומקבלים תעצומות נפש כדי לעשות את המהפך. סיפורים רבים מלווים באגמים של דמעות, בנהרות שוצפים של סליחות, ובנהרה של גילוי האור הפנימי, שהיה טמון בתוך בקבוק האוב של היצר הרע.

"אני עתונאי שנשלחתי לכאן לסקר את הסמינר. אני בלש מושתל של העתון הנפוץ במדינה...".

עשרות זוגות של עיניים נדהמות נתקעו בי, וסרקו את גופי במסרקות של מבטים.

"באתי לכאן כדי לכתוב כתבה בת 3,000 מילים חדות כתער, ולתאר לציבור קוראי העתונים את שטיפת-המוח שאתם המרצים החרדים עושים לעדרי הצאן החילוני המובל כאן כביכול לטבח. ביקשו ממני להיכנס עמוק עמוק בחרדים ואני ריבונו של עולם מודה לך שהגעתי לכאן. ואני באמת מתכוון להיכנס עמוק עמוק לעולם החרדי, לתורה הנשגבה מתת אלוקים, שלא לימדו אותנו, שלא יידעו אותנו. כן רבותי המרצים, עשיתם פה שטיפת מוח, יסודית מן הקצה לקצה. והיה לכם הרבה מוחות עכורים לשטוף, כמו המוח שלי למשל...".

העתונאי שחזר בתשובה במהלך סמינר "ערכים" היה סיפור עסיסי שהתפרסם מהר מאד, הן בסקטור החרדי, והן בשדות התקשורת. מספר שנים אחר כך זומנו אמא ע"ה ואני שאבדל לחיים ארוכים, לתוכנית אלקטרונית פופולרית וסיפרנו על ההשתלשלות. הרב אמנון יצחק שליט"א שמר את הסרטון הזה ושילב אותו באחת מן הקלטות של אירגונו "שופר", תחת משפט המחץ "הנה עתונאי, הלך לסמינר קובי, חזר יעקב".

זמן רב חלף עד שהתעשתתי ונרגעתי מן הרשמים והמסרים של הסמינר. התחבטתי קשות כיצד מסגננים לעתון את הסיפור. המערכת כבר הבינה עם מי יש להם עסק, אבל לא התנערה ממני. ההיפך, ענין אותם הפאן האישי והתהליך המהפכני שעברתי באותם ימים. הכתבה פורסמה, דם לא היה בה. הרבה אהבה והבנה והודאה היו בה.

ומכאן למעשה חל מהפך תפישתי-השקפתי בכל הווייתי כעתונאי, ככותב. הבנתי שהכתיבה אינה מיועדת אך ורק לשעשוע ולהעברת מידע. הכשרון להביע הוא מתת אלוקים, מקום שניתן לי להתגדר בו, כדי לעורר באחי מעבר לגדר נימים חבויים ורדומים של אמונה.

אף אחד איננו עלה נידף, אין אחד שאין לו שורש. גם אם בצוק העיתים הוא נתלש, או נעקר, אזי תורה מחזרת אחרי אכסניה שלה, ויש לכל תלוש נקודת הדבקה למקור.

פרק ח' - צלילה ראשונה בעתונות החרדית

באחד הבקרים התדפק על דלת ביתי יהודי חביב ונעים סבר. "שמי צבי" אמר "ונשלחתי אליך במיוחד כדי להציע לך הצעת עבודה מעניינת. מרן ראש הישיבה הרב אליעזר מן שך שליט"א (זצ"ל) והגאון הגדול יעקב ישראל קנייבסקי שליט"א (זצ"ל), הורו לנו להקים עתון חרדי, יומון, שייקרא "יתד נאמן". שמעתי שכבודו עתונאי מיומן, האם תוכל לתת כתף ולשאת עמנו בעול. אנחנו זקוקים גם לעורך".

הייתי מופתע למדי. היה עלי עומס לא קטן, כתבתי אותה עת בשני עתונים, פרנסה לא חסר ברוך השם, ועכשיו להיכנס לעול חדש... אלא שלנגד עיני עמדו המילים שהשמעתי באותו מוצ"ש של סיום הסמינר. "ביקשו ממני להכנס עמוק עמוק בחרדים. ואני רבונו של עולם מודה לך שהגעתי לכאן, ואני באמת מתכוון להיכנס עמוק עמוק לעולם החרדי".

"יתד נאמן" נולד בצילה של סערה ומחלוקת בעולם החרדי שמעולם לא הייתי חלק ממנה, וגם לא רציתי ולא נדרשתי להיות צד. הייתי צעיר מדי, לא מנוסה, לא יודע, וגם לא חשבתי שיש לי מה לחפש בסיר הצ'ולנט הענק הזה שאת טעמו לא הכרתי, ואת הטמפרטורה שלו קשה היה לי לאמוד. על כל פנים, הכניסו אותי לבניין מיושן ומט ליפול בדרום ת"א, מרחק נשיקה מן התחנה המרכזית המפוייחת, כדי להוציא עתון יומי בעזרת ציוד מיושן, גרפיקאים לא מיומנים וכתבים ירוקים שלא מבחינים בין כותרת לבין פתיח, ונוטים להפוך כל נושא לסערה ולדרמה.

"זעם ותדהמה בציבור החרדי" היתה כותרת קלאסית, שלא תמיד הצלחתי להפנים. האנשים היקרים שסביבי דווקא נראו לי מיושבים, נינוחים, שמחים, לא זועמים ולא נדהמים. לקח לי זמן להבין את הפרופורציה שבין הכותרות המתלהמות לבין הבחישות התת-קרקעיות הנובעות מן הכותרות והטכסטים התוקפניים.

אט אט למדתי להבחין בין העולם הליטאי, לחסידי, כמו ילד שפותח מתנה הצצתי מסוקרן ומשועשע למדי במיגוון הססגוני של החסידויות כלא מאמין. לבוש שונה מנטליות ומנהגים, שמות אידישאיים, כל חסידות והמאפיינים המרתקים שלה. כשאתה בחוץ, נדמה לך שכל החרדים הם שיכפול של עצמם. התגלית המאוחרת שכל חרדי הוא שיכפול של החסידות שלו, ובתוכה עצמה יש משפחתולוגיה, היה מעניין מאד.

קרב ההשרדות של "יתד נאמן" מול "המודיע", הלך והסתיים. נכון, עפ"י יחסי הכוחות בתחילה דומה היה כי יתד המקרטע יסחוב חצי שנה, שנה, יחזיר ציוד ויחזור הביתה מקופל ודהוי. זה התחיל עם כמה עשרות מנויים והלך וצמח לרבבה ויותר. עבדתי שם לילה אחרי לילה, עד השעות הקטנות כמו במלחמת התשה. היו הרבה תקלות במיחשוב, תקלות בגרפיקה, תקלות בדפוס, תקלות בחשמל, לא אחת היתה אותה כתבה מופיעה יום אחרי יום. מאמרים היו חוזרים על עצמם. אנשי הצוות היו מתבדחים על כך, אבל קומץ המנויים היה נוזף שוצף וקוצף. ימי החסד של היתד היו ספורים, כולם רצו מיד מוצר טוב, איכותי, שיענה על מאוויהם. הציבור הליטאי הוא ציבור מגיב, ערני, ביקורתי, חד. הסבלנות, באשר להתקדמותו של העתון לא הורגשה. הקשיים הכלכליים אף הם איימו מפעם לפעם להביא לנעילת דלת, המשכורות היו מאחרות, הספקים הטרידו, אבל אף אחד לא התלונן. המוטיבציה בקרב אנשי הצוות והעורכים הראשיים היתה בשיאה. כולם ידעו שהרב שך והסטייפלר זצ"ל רוצים ש"יתד נאמן" יעלה על דרך המלך ויתפוש מקום מרכזי כשופר דעת התורה של העולם החרדי. הנחישות הזו הוקרנה למשרדי המערכת, והופנמה לאיטה באקלים הבני-ברקי ירושלמי.

אחד הדברים שהקסימו אותי במערכת העתון, היו המבקרים, חברי ועדת הביקורת. לראשונה בחיי ככותב, נתקלתי בהם ולא האמנתי למתרחש לנגד עיני. הביטוי הנדוש "זכות הציבור לדעת" שהוא אבן יסוד בעתונות המערבית החופשית, לא קיים בעולמה של תורה, ואם יש עובדות שכדאי ונכון לוותר עליהן, אז מוותרים עליהן. אם יש מילים, משפטים שעלולים להשחית, אז נוטלים סכין יפני ותולשים מן הגריד (קרטון גמיש ובהיר, עליו הודבקו הכתבות), כך שמעת לעת יכולתם להבחין בחללים לבנים בלתי מוסברים על דפי העתון המודפסים. ועדת הביקורת של העתון הורכבה מקבוצה של תלמידי חכמים, בעיקר אברכים השוקדים על תלמודם ביום ומוסרים נפש בלילות, כדי ש"יתד נאמן" יצא לאור מזוקק ונקי ומדוקדק. לא אחת נפסלו עמודים שלמים, מה שדרש מעורכי הלילה ליזום ולייצר תוך זמן קצר חומר חליפי. אחד המבקרים החרוצים והמיומנים של "יתד נאמן" התמנה לימים לראש מועצת קרית-ספר מודיעין עילית, ידידי הטוב הרב יעקב גוטרמן. לילות רבים הייתי מטריד אותו, בקושיות ושאלות להבין מדוע מילה זו פסולה ומשפט זה אין מקומו איתנו. לרב גוטרמן בחביבותו הכובשת, היו תשובות מפולפלות וחכמות, וגם עוקצניות שהעלו תמיד חיוך שובה לב. גם הרב יצחק רייך, כיום ראש מועצת רכסים היה איש מערכת מיומן, ממנו שאבתי מידע השקפתי רב.

הביקורת הזו היתה נושא להערצתי. הפנמתי מסר גדול, שעד היום הוא נר לרגלי: דעת תורה זה העיקר, ודעת תורה זה נדבך שאין בלתו, ומה שנעשה מחוץ לד' אמות של גדולי הדור עתיד להתפורר. בבחינת בנין צעירים-סתירה, סתירת זקנים בנין.

העבודה סביב לשעון בשלושה עתונים שונים כעתונאי ועורך לילה, החלה לתת אותותיה. עייפות, חולשה, ובמידה רבה ביטול תורה.

באחד הימים הודיע מנכ"ל "יתד נאמן" לעובדים, שמרן ראש הישיבה רוצה להיפגש עם הצוות. בשעות אחה"צ המוקדמות נסענו בכמה מכוניות לבית הרב שך. הייתי נרגש עד שורשי שערותי. הסיפורים על גדלותו התורנית, הנהגתו הציבורית ומסירותו לכלל, עוררו בי רצון עז להכיר, לשאול להתברך. אותה עת החלו לנבוט בי שאלות קשות על עיסוקי המקצועי. עתונות ותורה לא תמיד הולכות יחד. ההתנגשויות, בעיקר בין הנהגותי כשומר מצוות לבין התקשורת החופשית, היו תכופות למדי. לא קל להסתובב במערכות עתונים ובארועים שאיבדת ענין בהם. חשבתי לעצמי שכדאי לנטוש את העתונות לגמרי, ולהיכנס לעולמה של תורה מבוקר עד בוקר. ה"טעימות", שיעור גמרא פה, שיעור מוסר שם, לא הספיקו למלא את התיאבון ולכסות את ההפסד האדיר של שנות החולין. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולשאול את הרב שך את שאלת חיי: האם כדאי לעזוב את העיסוק בעתונות ולהיכנס לכולל אברכים, כאברך מן השורה?!

מיד כשנכנסתי לבית הצנוע מול ישיבת פוניבז' דאג הרב משה גרילק העורך הראשי הראשון של יתד, ללחוש על אוזנו של הרב שך, כי עורך הלילה של יתד, הוא עתונאי צעיר מעתון מפורסם שחזר בתשובה בעת שסיקר את סמינר "ערכים". בין לבין הוחלפו עוד כמה משפטים עסיסיים באידיש, שכוונו אלי. הרב גרילק אותת לי לגשת. נרגש מאד ניגשתי לרב שך והתיישבתי סמוך אליו. "אני שמח לשמוע שעשית תשובה, ועכשיו אתה מן הראשונים מן הנחשונים של היתד...".

כבוד הרב, חיפשתי מילים. אני עסוק במקצוע העתונות המון שעות, גם בעתונים החופשיים, אני כותב להם מאמרים וכתבות, חשבתי לשאול את הרב, אולי כדאי שאתפטר מן העבודה שם, ואכנס ללמוד כל הזמן בכולל? מה הרב אומר?

"ואם אתה לא תכתוב בעתונים החופשיים, מי יכתוב?

יכתבו אחרים, לא חסר מחליפים.

"אז אם ככה זה לא טוב. עדיף שאתה תכתוב שם".

הוא הושיט את שתי ידיו, אחז בכפות ידי והצמידן זו לזו ואמר לי בקול נמוך "ואני מברך אותך, לך בכוחך זה ותושיע את ישראל".

תודה כבוד הרב.

למה הוא מתכוון שאני אושיע את ישראל. וכי אני שופט או מלך? ברור לי שכל מילה שלו שקולה, אבל קצרה דעתי מלהבין! שאלתי את הרב גרילק.

"תשמע ידידי. הרב שך מתכוון לכך שאתה תמשיך לכתוב לציבור הרחב, ותכניס להם אידישקייט דרך המאמרים והכתבות שלך, ואפילו אם יהודי אחד מרוחק, יזכה להניח תפילין בזכות מה שקרא בעתון, זו תשועה של עם ישראל. שהלוא כל יהודי הוא עם ישראל, וכל יהודי הוא עולם מלא. ועלינו העתונאים היראים מוטלת משימה כבדת משקל לזעוק "מי להשם אלי" אבל בשפה שאנשים יוכלו להבין, לזה בדיוק התכוון הרב שך".

כעשר שנים אחר-כך התברר לי עד כמה עיני הרב שך צפו למרחוק. התקשר אלי אחד מגבאי בתי-הכנסת בנתניה, וביקש שאשא דרשה 20 דקות בין מנחה לערבית. "הציבור מורכב מאנשים מבוגרים ונחמדים, תגיד הלכה או שתיים, עם עוד סיפור קטן, ושתהיה לי בריא".

ברוך שהגבאי אומר, ואני הדרשן, עושה. נשאתי דברי תורה 20 דקות. ליד הכניסה לבית הכנסת נעול במגפי גומי גדולות ושחורות ניצב זקוף וגבה-קומה, אדם כבן 70, הביט בי בעיניים חודרות, ולא הסיט מבטו ממני. הרגשתי נבוך, מעולם לא נפגשתי עמו, פניו אינן מוכרות לי. נו מילא, כנראה מדובר באיש מוזר.

אחרי תפילת ערבית הוא המתין לי סמוך לשער הברזל הקבוע בחצר בית הכנסת.

"אתה קובי לוי, נכון?".

נכון.

"אתה לא מכיר אותי. שמי אברהם. אני רוצה להגיד לך תודה, אבל תודה גדולה. עשית איתי חסד גדול ואתה אפילו לא יודע על כך".

מעניין, מה בדיוק.

"ובכן, יש לי בן צעיר, שמיד אחרי הצבא החליט שהוא עוזב את הארץ ונוסע לארצות-הברית. התחננתי לפניו שיישאר. אמא שלך חולה, אני כבר מבוגר מאד, אבל הוא בשלו. לפני העליה למטוס הוא פנה אלי ואמר "אבא, יש לי בקשה קטנה, ואני מקווה שלא תהיה לך טירחה. בכל שבוע תדאג לתלוש מ"השבוע בנתניה" (המקומון) את דפי המדור של קובי לוי "הצלפות" ולשלוח לי לארה"ב. אני אוהב לקרוא מה שהוא כותב".

"חמש שנים אני נאמן לבן שלי, ונאמן למדור שלך. אני קורא טוב כל מילה. תולש מהעתון, מכניס למעטפה, מוסיף עוד דף עם כמה מילים ממני או מאשתי, מדביק בול ושולח. ככה כבר חמש שנים הקשר ביני לבין בני נשמר ואתה הדבק המקשר בינינו. לפני מספר שבועות כתבת מאמר נוקב על היורדים, וציינת כמה טוב וחשוב לחזק את היהדות בארץ ישראל... הבן שלי התקשר והודיע לי אבא, אני חוזר.

"אז הבן שלי חוזר, ויש לו כבר כיפה על הראש ויש לך הרבה הרבה זכויות. תודה".

הוא לחץ ידי בחמימות, נישק אותי במצחי וירד לאיטו במורד הרחוב.

סיפור דומה, נוסף.

באחד החתונות בעיר נתניה, הקדמתי לבוא, שכן שני ארועים נוספים המתינו לי בהמשך הערב. שלשלתי מעטפה, איחלתי מזל טוב והתיישבתי. האולם היה עדיין ריק. פתחתי ספר משניות... אבל לא הספקתי ללמוד אפילו משנה אחת. יהודי חבוש כיפה סרוגה גדולה התיישב בסמוך ואמר "קובי לוי, אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותך טוב טוב. בזכותך, לא תאמין, אני גם שומר שבת.

"שמי איציק ואני נהג בחברת מוניות. לצערי קשיי הפרנסה והריחוק מהאמונה גרמו לי לעבוד שבתות ומועדים. לא עשיתי זאת בלב שלם, אבל לא היה מי שיעורר אותי. עבדתי כמו גולם, והברכה לא שרתה במעשי ידי. יום אחד אני קורא בטור שלך סיפור מרגש. הסיפור מובא בשם "החפץ חיים".

"מסופר שם על חנות מכולת שעליה שלט ענק "מכולת שלמה כהן" במשך שנים שלמה כהן משווק גבינות, ביצים, חלב וקטניות לתושבי העיירה. יום אחד הם מגלים את הדלת סגורה. חושבים בני העיר לתומם, כנראה כהן חולה. וזה נמשך שבוע, שבועיים. כנראה נסע לבקר את אחיו המתגורר בארץ רחוקה. חודש חודשיים חולפים, כנראה הוא כבר בדרך חזרה. כל עוד השלט "מכולת כהן שלמה" ניצבת יודעים בני העיר שיש עוד עתיד, השלט מעיד שיש בעלים לחנות, יש לו קשר לחנות. סבלנות, הוא עוד יגיע. אבל אם השלט מוסר, ושלט חדש מודבק במקומו אז מבינים שכנראה שלמה כהן ירד מן הארץ, או במקרה הגרוע מת. כאן הוא לא.

וכך כתבת בשם ה"חפץ חיים". יהודי יכול ליפול. הוא עושה לעתים עבירות, מדבר לשון הרע, מרכל, מדלג על תפילה. קורה. אבל כל עוד הוא שומר שבת קודש, אז שבת קודש היא שלט מואר המודיע בשער בת רבים, שלמרות הטלטלות והנפילות הוא יהודי, ועדיין יש לו סיכוי לתקן ולהשתפר. אבל אם השלט הכי חשוב, השבת, יורד מן היהודי, אז הוא איבד את הקשר לאלוקים. הוא ירד לגמרי. שמעתי אותך זועק בכתבה: השבת היא גם מקור הברכה והפרנסה. לא לתלוש את השלט!!

"והמילים החמות הללו אדון לוי חילחלו בתוך מעי ושרפו לי את הלב. חצוף שכמוני, איך אני מעז לחלל שבת בפרהסיה. ואז עם הרבה תעצומות החלטתי לשמור שבת... איך שומרים שבת? כבר באותו ערב חיפשתי שיעור תורה ושאלתי את הרב בלי סוף שאלות... חלפו מאז חמש שנים. רציתי לשמח אותך שאתה לפעמים כותב, ואין לך מושג כיצד זה פועל...".

"לך בכוחך זה" אמר הרב שך, והתכוון שאכניס למילים המודפסות את היהודי שבי, את מתן התורה הפועם בליבי, כי המילים כידוע הם קולמוס הלב. הן עשויות בחסדי שמים להפעים לבבות שאתה לא מכיר, לא יודע.

"לך בכוחך זה ותושיע את ישראל".

פרק ט' - עיניהם של גדולי הדור

לפני כ- 18 שנה, בעודי אב צעיר לשני תינוקות, גמלה בליבי ובלב רעייתי ההחלטה לעבור מעיר החולין נתניה, לאחד מן הישובים הדתיים ההולכים ופורחים 5 דקות מן הקו הירוק. כמו כל זוג צעיר העושה את צעדיו הראשונים די בהססנות, הבנו את מה שכל בר-דעת צריך להבין: "עמלנו אלו הבנים". קרי, חינוך הילדים הוא מעל לכל חשבון של נוחות, של תפקיד, של פיתוח קריירה. מכיוון שהיו אלו שנותינו הראשונות בעולם התשובה, ידענו שעומס ההחלטה הסופית מוטל על כתפי אחד מגדולי הדור, אליו אנו סרים מעת לעת כדי להיוועץ בו.

תארתי בפני ראש כולל "חזון איש", הרב הגאון ר' יהודה שפירא שליט"א את הקשיים האובייקטיביים הכרוכים בחינוך ילדים בנתניה, את האוכלוסיה החרדית הדלילה שבקושי מחזיקה את הראש מעל המים, את השבת המחוללת, ואת כל המכשולים הצפויים לנו בעתיד בחינוך דור ההמשך.

שפכתי בפניו את מאוויינו להקים בית יהודי בסביבה דתית-חרדית, אשר כפי ראות עיננו תתרום לנו הרבה יותר מאשר האקלים החילוני האופף את עירנו הנוכחית.

הרב עצם עיניו במשך דקות ארוכות ושתק.

הבטחון העצמי, הכי טבעי אצלי, החל להתפוגג. ביני לבין עצמי הרהרתי "מה יש כאן להסתפק. מדוע הוא לא פוסק מיד שנעבור... הרי הדברים פשוטים בתכלית...".

אלא שהמימרא "חכם עדיף מנביא", היתה שגורה על לשוני, גם אם לא חרותה על הגיוני ליבי. ידעתי שהבטחון העצמי שלי, איננו יונק את עצמו ממבועי החוכמה, כי כמה חוכמה כבר יכולתי לצבור ב- 5-4 שנות תשובה ולימוד תורה...

"מה המרחק בין ביתכם לגן הילדים"? שאל הרב.

"חצי קילומטר", השבתי.

"מה המרחק בין ביתכם למכולת"?

"200 מטר", עניתי.

לא קלטתי לאן הוא חותר. האם הוא עושה לי שיעור ניווט, או קורס מזורז בגיאוגרפיה...

"מה המרחק בין הבית שלך לכולל בו אתה לומד מעת לעת"?

תוכן העניינים

העיתונאי 1

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה