אור ברסלב
העיתונאי 1 השאלה. התשובה העתונאי › פרק ח' - צלילה ראשונה בעתונות החרדית

העיתונאי 1

השאלה. התשובה העתונאי · פרק ח' - צלילה ראשונה בעתונות החרדית

פרק ז' - לילה של חיבוטי-נפש

באחד הבקרים התדפק על דלת ביתי יהודי חביב ונעים סבר. "שמי צבי" אמר "ונשלחתי אליך במיוחד כדי להציע לך הצעת עבודה מעניינת. מרן ראש הישיבה הרב אליעזר מן שך שליט"א (זצ"ל) והגאון הגדול יעקב ישראל קנייבסקי שליט"א (זצ"ל), הורו לנו להקים עתון חרדי, יומון, שייקרא "יתד נאמן". שמעתי שכבודו עתונאי מיומן, האם תוכל לתת כתף ולשאת עמנו בעול. אנחנו זקוקים גם לעורך".

הייתי מופתע למדי. היה עלי עומס לא קטן, כתבתי אותה עת בשני עתונים, פרנסה לא חסר ברוך השם, ועכשיו להיכנס לעול חדש... אלא שלנגד עיני עמדו המילים שהשמעתי באותו מוצ"ש של סיום הסמינר. "ביקשו ממני להכנס עמוק עמוק בחרדים. ואני רבונו של עולם מודה לך שהגעתי לכאן, ואני באמת מתכוון להיכנס עמוק עמוק לעולם החרדי".

"יתד נאמן" נולד בצילה של סערה ומחלוקת בעולם החרדי שמעולם לא הייתי חלק ממנה, וגם לא רציתי ולא נדרשתי להיות צד. הייתי צעיר מדי, לא מנוסה, לא יודע, וגם לא חשבתי שיש לי מה לחפש בסיר הצ'ולנט הענק הזה שאת טעמו לא הכרתי, ואת הטמפרטורה שלו קשה היה לי לאמוד. על כל פנים, הכניסו אותי לבניין מיושן ומט ליפול בדרום ת"א, מרחק נשיקה מן התחנה המרכזית המפוייחת, כדי להוציא עתון יומי בעזרת ציוד מיושן, גרפיקאים לא מיומנים וכתבים ירוקים שלא מבחינים בין כותרת לבין פתיח, ונוטים להפוך כל נושא לסערה ולדרמה.

"זעם ותדהמה בציבור החרדי" היתה כותרת קלאסית, שלא תמיד הצלחתי להפנים. האנשים היקרים שסביבי דווקא נראו לי מיושבים, נינוחים, שמחים, לא זועמים ולא נדהמים. לקח לי זמן להבין את הפרופורציה שבין הכותרות המתלהמות לבין הבחישות התת-קרקעיות הנובעות מן הכותרות והטכסטים התוקפניים.

אט אט למדתי להבחין בין העולם הליטאי, לחסידי, כמו ילד שפותח מתנה הצצתי מסוקרן ומשועשע למדי במיגוון הססגוני של החסידויות כלא מאמין. לבוש שונה מנטליות ומנהגים, שמות אידישאיים, כל חסידות והמאפיינים המרתקים שלה. כשאתה בחוץ, נדמה לך שכל החרדים הם שיכפול של עצמם. התגלית המאוחרת שכל חרדי הוא שיכפול של החסידות שלו, ובתוכה עצמה יש משפחתולוגיה, היה מעניין מאד.

קרב ההשרדות של "יתד נאמן" מול "המודיע", הלך והסתיים. נכון, עפ"י יחסי הכוחות בתחילה דומה היה כי יתד המקרטע יסחוב חצי שנה, שנה, יחזיר ציוד ויחזור הביתה מקופל ודהוי. זה התחיל עם כמה עשרות מנויים והלך וצמח לרבבה ויותר. עבדתי שם לילה אחרי לילה, עד השעות הקטנות כמו במלחמת התשה. היו הרבה תקלות במיחשוב, תקלות בגרפיקה, תקלות בדפוס, תקלות בחשמל, לא אחת היתה אותה כתבה מופיעה יום אחרי יום. מאמרים היו חוזרים על עצמם. אנשי הצוות היו מתבדחים על כך, אבל קומץ המנויים היה נוזף שוצף וקוצף. ימי החסד של היתד היו ספורים, כולם רצו מיד מוצר טוב, איכותי, שיענה על מאוויהם. הציבור הליטאי הוא ציבור מגיב, ערני, ביקורתי, חד. הסבלנות, באשר להתקדמותו של העתון לא הורגשה. הקשיים הכלכליים אף הם איימו מפעם לפעם להביא לנעילת דלת, המשכורות היו מאחרות, הספקים הטרידו, אבל אף אחד לא התלונן. המוטיבציה בקרב אנשי הצוות והעורכים הראשיים היתה בשיאה. כולם ידעו שהרב שך והסטייפלר זצ"ל רוצים ש"יתד נאמן" יעלה על דרך המלך ויתפוש מקום מרכזי כשופר דעת התורה של העולם החרדי. הנחישות הזו הוקרנה למשרדי המערכת, והופנמה לאיטה באקלים הבני-ברקי ירושלמי.

אחד הדברים שהקסימו אותי במערכת העתון, היו המבקרים, חברי ועדת הביקורת. לראשונה בחיי ככותב, נתקלתי בהם ולא האמנתי למתרחש לנגד עיני. הביטוי הנדוש "זכות הציבור לדעת" שהוא אבן יסוד בעתונות המערבית החופשית, לא קיים בעולמה של תורה, ואם יש עובדות שכדאי ונכון לוותר עליהן, אז מוותרים עליהן. אם יש מילים, משפטים שעלולים להשחית, אז נוטלים סכין יפני ותולשים מן הגריד (קרטון גמיש ובהיר, עליו הודבקו הכתבות), כך שמעת לעת יכולתם להבחין בחללים לבנים בלתי מוסברים על דפי העתון המודפסים. ועדת הביקורת של העתון הורכבה מקבוצה של תלמידי חכמים, בעיקר אברכים השוקדים על תלמודם ביום ומוסרים נפש בלילות, כדי ש"יתד נאמן" יצא לאור מזוקק ונקי ומדוקדק. לא אחת נפסלו עמודים שלמים, מה שדרש מעורכי הלילה ליזום ולייצר תוך זמן קצר חומר חליפי. אחד המבקרים החרוצים והמיומנים של "יתד נאמן" התמנה לימים לראש מועצת קרית-ספר מודיעין עילית, ידידי הטוב הרב יעקב גוטרמן. לילות רבים הייתי מטריד אותו, בקושיות ושאלות להבין מדוע מילה זו פסולה ומשפט זה אין מקומו איתנו. לרב גוטרמן בחביבותו הכובשת, היו תשובות מפולפלות וחכמות, וגם עוקצניות שהעלו תמיד חיוך שובה לב. גם הרב יצחק רייך, כיום ראש מועצת רכסים היה איש מערכת מיומן, ממנו שאבתי מידע השקפתי רב.

הביקורת הזו היתה נושא להערצתי. הפנמתי מסר גדול, שעד היום הוא נר לרגלי: דעת תורה זה העיקר, ודעת תורה זה נדבך שאין בלתו, ומה שנעשה מחוץ לד' אמות של גדולי הדור עתיד להתפורר. בבחינת בנין צעירים-סתירה, סתירת זקנים בנין.

העבודה סביב לשעון בשלושה עתונים שונים כעתונאי ועורך לילה, החלה לתת אותותיה. עייפות, חולשה, ובמידה רבה ביטול תורה.

באחד הימים הודיע מנכ"ל "יתד נאמן" לעובדים, שמרן ראש הישיבה רוצה להיפגש עם הצוות. בשעות אחה"צ המוקדמות נסענו בכמה מכוניות לבית הרב שך. הייתי נרגש עד שורשי שערותי. הסיפורים על גדלותו התורנית, הנהגתו הציבורית ומסירותו לכלל, עוררו בי רצון עז להכיר, לשאול להתברך. אותה עת החלו לנבוט בי שאלות קשות על עיסוקי המקצועי. עתונות ותורה לא תמיד הולכות יחד. ההתנגשויות, בעיקר בין הנהגותי כשומר מצוות לבין התקשורת החופשית, היו תכופות למדי. לא קל להסתובב במערכות עתונים ובארועים שאיבדת ענין בהם. חשבתי לעצמי שכדאי לנטוש את העתונות לגמרי, ולהיכנס לעולמה של תורה מבוקר עד בוקר. ה"טעימות", שיעור גמרא פה, שיעור מוסר שם, לא הספיקו למלא את התיאבון ולכסות את ההפסד האדיר של שנות החולין. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולשאול את הרב שך את שאלת חיי: האם כדאי לעזוב את העיסוק בעתונות ולהיכנס לכולל אברכים, כאברך מן השורה?!

מיד כשנכנסתי לבית הצנוע מול ישיבת פוניבז' דאג הרב משה גרילק העורך הראשי הראשון של יתד, ללחוש על אוזנו של הרב שך, כי עורך הלילה של יתד, הוא עתונאי צעיר מעתון מפורסם שחזר בתשובה בעת שסיקר את סמינר "ערכים". בין לבין הוחלפו עוד כמה משפטים עסיסיים באידיש, שכוונו אלי. הרב גרילק אותת לי לגשת. נרגש מאד ניגשתי לרב שך והתיישבתי סמוך אליו. "אני שמח לשמוע שעשית תשובה, ועכשיו אתה מן הראשונים מן הנחשונים של היתד...".

כבוד הרב, חיפשתי מילים. אני עסוק במקצוע העתונות המון שעות, גם בעתונים החופשיים, אני כותב להם מאמרים וכתבות, חשבתי לשאול את הרב, אולי כדאי שאתפטר מן העבודה שם, ואכנס ללמוד כל הזמן בכולל? מה הרב אומר?

"ואם אתה לא תכתוב בעתונים החופשיים, מי יכתוב?

יכתבו אחרים, לא חסר מחליפים.

"אז אם ככה זה לא טוב. עדיף שאתה תכתוב שם".

הוא הושיט את שתי ידיו, אחז בכפות ידי והצמידן זו לזו ואמר לי בקול נמוך "ואני מברך אותך, לך בכוחך זה ותושיע את ישראל".

תודה כבוד הרב.

למה הוא מתכוון שאני אושיע את ישראל. וכי אני שופט או מלך? ברור לי שכל מילה שלו שקולה, אבל קצרה דעתי מלהבין! שאלתי את הרב גרילק.

"תשמע ידידי. הרב שך מתכוון לכך שאתה תמשיך לכתוב לציבור הרחב, ותכניס להם אידישקייט דרך המאמרים והכתבות שלך, ואפילו אם יהודי אחד מרוחק, יזכה להניח תפילין בזכות מה שקרא בעתון, זו תשועה של עם ישראל. שהלוא כל יהודי הוא עם ישראל, וכל יהודי הוא עולם מלא. ועלינו העתונאים היראים מוטלת משימה כבדת משקל לזעוק "מי להשם אלי" אבל בשפה שאנשים יוכלו להבין, לזה בדיוק התכוון הרב שך".

כעשר שנים אחר-כך התברר לי עד כמה עיני הרב שך צפו למרחוק. התקשר אלי אחד מגבאי בתי-הכנסת בנתניה, וביקש שאשא דרשה 20 דקות בין מנחה לערבית. "הציבור מורכב מאנשים מבוגרים ונחמדים, תגיד הלכה או שתיים, עם עוד סיפור קטן, ושתהיה לי בריא".

ברוך שהגבאי אומר, ואני הדרשן, עושה. נשאתי דברי תורה 20 דקות. ליד הכניסה לבית הכנסת נעול במגפי גומי גדולות ושחורות ניצב זקוף וגבה-קומה, אדם כבן 70, הביט בי בעיניים חודרות, ולא הסיט מבטו ממני. הרגשתי נבוך, מעולם לא נפגשתי עמו, פניו אינן מוכרות לי. נו מילא, כנראה מדובר באיש מוזר.

אחרי תפילת ערבית הוא המתין לי סמוך לשער הברזל הקבוע בחצר בית הכנסת.

"אתה קובי לוי, נכון?".

נכון.

"אתה לא מכיר אותי. שמי אברהם. אני רוצה להגיד לך תודה, אבל תודה גדולה. עשית איתי חסד גדול ואתה אפילו לא יודע על כך".

מעניין, מה בדיוק.

"ובכן, יש לי בן צעיר, שמיד אחרי הצבא החליט שהוא עוזב את הארץ ונוסע לארצות-הברית. התחננתי לפניו שיישאר. אמא שלך חולה, אני כבר מבוגר מאד, אבל הוא בשלו. לפני העליה למטוס הוא פנה אלי ואמר "אבא, יש לי בקשה קטנה, ואני מקווה שלא תהיה לך טירחה. בכל שבוע תדאג לתלוש מ"השבוע בנתניה" (המקומון) את דפי המדור של קובי לוי "הצלפות" ולשלוח לי לארה"ב. אני אוהב לקרוא מה שהוא כותב".

"חמש שנים אני נאמן לבן שלי, ונאמן למדור שלך. אני קורא טוב כל מילה. תולש מהעתון, מכניס למעטפה, מוסיף עוד דף עם כמה מילים ממני או מאשתי, מדביק בול ושולח. ככה כבר חמש שנים הקשר ביני לבין בני נשמר ואתה הדבק המקשר בינינו. לפני מספר שבועות כתבת מאמר נוקב על היורדים, וציינת כמה טוב וחשוב לחזק את היהדות בארץ ישראל... הבן שלי התקשר והודיע לי אבא, אני חוזר.

"אז הבן שלי חוזר, ויש לו כבר כיפה על הראש ויש לך הרבה הרבה זכויות. תודה".

הוא לחץ ידי בחמימות, נישק אותי במצחי וירד לאיטו במורד הרחוב.

סיפור דומה, נוסף.

באחד החתונות בעיר נתניה, הקדמתי לבוא, שכן שני ארועים נוספים המתינו לי בהמשך הערב. שלשלתי מעטפה, איחלתי מזל טוב והתיישבתי. האולם היה עדיין ריק. פתחתי ספר משניות... אבל לא הספקתי ללמוד אפילו משנה אחת. יהודי חבוש כיפה סרוגה גדולה התיישב בסמוך ואמר "קובי לוי, אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותך טוב טוב. בזכותך, לא תאמין, אני גם שומר שבת.

"שמי איציק ואני נהג בחברת מוניות. לצערי קשיי הפרנסה והריחוק מהאמונה גרמו לי לעבוד שבתות ומועדים. לא עשיתי זאת בלב שלם, אבל לא היה מי שיעורר אותי. עבדתי כמו גולם, והברכה לא שרתה במעשי ידי. יום אחד אני קורא בטור שלך סיפור מרגש. הסיפור מובא בשם "החפץ חיים".

"מסופר שם על חנות מכולת שעליה שלט ענק "מכולת שלמה כהן" במשך שנים שלמה כהן משווק גבינות, ביצים, חלב וקטניות לתושבי העיירה. יום אחד הם מגלים את הדלת סגורה. חושבים בני העיר לתומם, כנראה כהן חולה. וזה נמשך שבוע, שבועיים. כנראה נסע לבקר את אחיו המתגורר בארץ רחוקה. חודש חודשיים חולפים, כנראה הוא כבר בדרך חזרה. כל עוד השלט "מכולת כהן שלמה" ניצבת יודעים בני העיר שיש עוד עתיד, השלט מעיד שיש בעלים לחנות, יש לו קשר לחנות. סבלנות, הוא עוד יגיע. אבל אם השלט מוסר, ושלט חדש מודבק במקומו אז מבינים שכנראה שלמה כהן ירד מן הארץ, או במקרה הגרוע מת. כאן הוא לא.

וכך כתבת בשם ה"חפץ חיים". יהודי יכול ליפול. הוא עושה לעתים עבירות, מדבר לשון הרע, מרכל, מדלג על תפילה. קורה. אבל כל עוד הוא שומר שבת קודש, אז שבת קודש היא שלט מואר המודיע בשער בת רבים, שלמרות הטלטלות והנפילות הוא יהודי, ועדיין יש לו סיכוי לתקן ולהשתפר. אבל אם השלט הכי חשוב, השבת, יורד מן היהודי, אז הוא איבד את הקשר לאלוקים. הוא ירד לגמרי. שמעתי אותך זועק בכתבה: השבת היא גם מקור הברכה והפרנסה. לא לתלוש את השלט!!

"והמילים החמות הללו אדון לוי חילחלו בתוך מעי ושרפו לי את הלב. חצוף שכמוני, איך אני מעז לחלל שבת בפרהסיה. ואז עם הרבה תעצומות החלטתי לשמור שבת... איך שומרים שבת? כבר באותו ערב חיפשתי שיעור תורה ושאלתי את הרב בלי סוף שאלות... חלפו מאז חמש שנים. רציתי לשמח אותך שאתה לפעמים כותב, ואין לך מושג כיצד זה פועל...".

"לך בכוחך זה" אמר הרב שך, והתכוון שאכניס למילים המודפסות את היהודי שבי, את מתן התורה הפועם בליבי, כי המילים כידוע הם קולמוס הלב. הן עשויות בחסדי שמים להפעים לבבות שאתה לא מכיר, לא יודע.

"לך בכוחך זה ותושיע את ישראל".

תוכן העניינים

העיתונאי 1

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה