אור ברסלב
הנהגות אמונה מעשית פרק י"ז - מאמרים › מקצץ בנטיעות

הנהגות אמונה מעשית

פרק י"ז - מאמרים · מקצץ בנטיעות

פחד חיובי

אנחנו עם ישראל, יהודים, בני אברהם יצחק ויעקב, מאמינים בני מאמינים שהכל משמים, ושהכל נהיה בדברו, וכל מה שה' עושה, הכל לטובה. וכדאי לבאר קצת, כיצד עלינו להתייחס לקיצוצים שעושים כיום ללומדי התורה וכל המסתעף.

כידוע, 'הכל בידי שמים' (ברכות לג:), וגם כאשר אדם הכה את חברו, וכגון שראובן הכה את שמעון, אמת נכון הדבר שראובן רשע ויענש על מעשיו, אם לא שיעשה תשובה כפולה כמובן, בינו לבין שמעון ובינו לבין המקום. אבל שמעון צריך להאמין ולהרגיש שמשמים היכו אותו ואין כל קשר בינו לבין ראובן.

ואף על פי שה' יתברך רואה את ראובן כאדם שיש לו בחירה לעשות טוב או רע, שמעון צריך לראותו כמקלו של ה' יתברך לחבוט בו. ומפורש בפסוק: “והאלקים אנה לידו" (שמות כא, יג), ומכאן למד רבינו החפץ חיים זיע"א שבעל אמונה צריך להאמין שהצער, היסורים והנזק הבאים עליו, הכל משמים.

ואין להקשות ממה שחלק מאומות העולם חיים על מי מנוחות, ללא פיגועים וללא מלחמות, שהרי גם בגן החיות החיים שם שלווים ללא פיגועים וללא מלחמות. עם ישראל מחזיקים את העולם ומאיתנו דווקא דורשים להשתנות ולהתקדם, ולא מאומות העולם.

שהרי לאומות העולם אין שום עלייה רוחנית ושום עבודת ה', חוץ ממספר מצוות שהם חייבים בהן. והראיה לכך, שאצל אומות העולם אין דיני אוהל המת, ודי למבין (ועיין פירוש אור החיים עה"ת במדבר יט, ב, והשגת הראב"ד פ"ב מהלכות אבות הטומאה).

וכן מצינו אצל דוד המלך ע"ה, שכאשר קיללו שמעי בן גרא, אמר בקול גדול 'הכל משמים וה' אמר לו קלל'. אמנם, נכון הדבר שמגיע עונש לשמעי, ובאמת כך היה, שלפני שדוד מת ציווה את בנו שלמה להורגו, אולם בכל זאת ידע דוד המלך ע"ה שלא שמעי קיללו, אלא משמים קיללו אותו על ידי שמעי שהיה חייב, ומגלגלים חובה על ידי חייב (תענית כט.), ואין קשר בין המקלל למקולל. ועל ידי כך זכה דוד המלך ע"ה להיות רגל רביעי במרכבה, כידוע.

ומפורש בפסוק: “כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם" (דברים יג, ד), שהסיבה לכך שה' יתברך נותן כח לנביא השקר לעשות מופתים, היא כדי לנסות את עם ישראל אם יעמדו בנסיון ויאמינו שהכל משמים. ואף שנביא השקר חייב מיתת חנק, עם כל זה, עדיין זה ניסיון משמים לישראל עד כמה חזקים הם באהבת ה' יתברך ולא מקשיבים לנביא השקר. ומכאן שאין קשר בין הדברים, ותפקידו של בעל אמונה לראות ולהרגיש תמיד שזה משמים לטובה.

ולפי האמור יוצא, שאף על פי שיש בחירה לאדם המזיק, עם כל זה, הצרות הבאות על הניזק הם משמים, וצריך הוא לפשפש ולמשמש במעשיו אם רעים הם או טובים הם, וזה נקרא 'חשבון נפש', לבדוק ולחקור על מה באה הצרה הזאת.

וחובה זו רובצת ביותר כשהצרה באה על ציבור גדול, ועל אחת כמה וכמה שזה נוגע לאברכים ובני תורה. ולכן, חובה עלינו להתבונן, לעיין, להעמיק ולחקור מה רוצים מאיתנו בשמים. ומפורש כן בגמרא (תענית ח:) שקיבלו על עצמם תענית בכדי לבטל את הגזירה, עיין שם.

וכן מצינו בזמן חורבן בית המקדש, שכתוב בפסוק: “באו גוים בנחלתך" (תהלים עט, א), ועם כל זה מפורש בפסוק בהפטרת תשעה באב: “ויאמר ה' על עזבם את תורתי" (ירמיהו ט, יב), כלומר הכל תלוי במצוות, בעבירות, בזכויות ובחובות.

ועיין בזוהר הקדוש (פ' פנחס ריח. רלט. וכן בתיקונים תיקון יב) כאשר הערב רב דוחקין ומצערין את ישראל, הרי זה מזרז את הגאולה ומשלים את השעבוד, וזה פירוש הגמרא (ברכות ו:) 'אגרא דכלה דוחקא', עיין שם.

ובאמת שיש עלינו תביעה משמים להוסיף ולשקוד על התורה, שהרי כתוב בגמרא (סנהדרין צט.) “כי דבר ה' בזה", זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, והגם שהפשט הפשוט הוא שמדובר באחד שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק כלל, מכל מקום, דרש הגאון רבינו חיים מוולוז'ין בדרשתו לראש השנה לפני התקיעות, כי נכלל בדברי הגמרא הנזכרת לעיל, גם מי שיכול ללמוד תורה שש שעות ולמד רק ארבע שעות, שהרי הוא בכלל “דבר ה' בזה" (במדבר טו, לא). ומקורו בגמרא (כתובות סז.) 'כדבעי ליה למעבד לא עבד', עיין שם.

נורא ואיום לחשוב, כי מי שיכול להוסיף בתורה ובעבודת ה' ואינו מוסיף, הרי זה בכלל “דבר ה' בזה". ועי' סוף תענית (לא.) 'ודלא מוסיף יסיף', עיין שם.

ודורשי רשומות רמזו את האמור במשנה באבות (פ"ג מי"ז) 'אם אין קמח אין תורה', כלומר אם אין קמח זה בגלל שאין תורה. ומסתברא שזה המחשבה הנכונה של בעל אמונה, שחושב ויודע שהגזירות והצמצומים הם רק משמים, ומצפים מאיתנו שנתקדם ונוסיף עוד בלימוד התורה, ומי שלא חושב כן הרי זה אכזרי, כידוע מדברי הרמב"ם בהלכות תענית (פ"א ה"ג), עיין שם.

והפסוק במשלי (כא, א) צועק: “לב מלך ביד ה' ", וביאר המלבי"ם, שמלך אין לו בחירה חופשית, משום שבחירתו קשורה לתושבים, והכל בידי שמים.

כאשר תולים את הקלקלה במקולקל ונתפשים רק בו, מפסידים על ידי זה את האמונה. וכידוע 'בלע מרור לא יצא' (פסחים קטו:), כן הוא לגבי הצרות שעושה לנו ה' יתברך, צריך ללעוס אותם היטב, להתקדם ולהשתנות לטובה, ובזה נרוויח שהיסורים לא יהיו לבטלה, כי כאשר מקצצים בתורה מלמטה, כך מקצצים בפרנסה מלמעלה, וזה בעצם 'מקצץ בנטיעות'.

ומכאן למדים שני דברים: א. לחזק את שקידת התורה בכמות ובאיכות כמה שיותר.

ב. מחזיקי התורה צריכים כפי כוחם להוסיף כל אחד ואחד בהחזקת התורה, להשלים את החסר ולהראות לה' יתברך שזכינו להבין מה רצונו יתברך, "והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א, כא).

~ תזכה למצוות

ישנם הרבה מצוות חשובות ומפורסמות לכל, ובכללם מצוות זיכוי הרבים, ואין זכות ומעלה הגדולה יותר ממזכה הרבים. וכן יש זכות גדולה לאדם למות על קידוש ה', כגון שמחייבים אדם לעבור בפרהסיה על מצוות לא תעשה שהיא ב'יהרג ועל יעבור' (שו"ע יו"ד סי' קנז), או לעבור על מצוות לא תעשה שחייב למסור כל ממונו ולא לבטל המצווה (רמ"א או"ח ס"ס תרנו).

ומכאן נלמד שעל אחת כמה וכמה זכות גדולה היא לאדם לחיות על קידוש ה' ולקיים מצוות בנחת ובשמחה ובקלות, היש לך זכות גדולה מזו?!

ו מעשה ברבן גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז (סוכה מא:), וכן בנה של מרתא בת בייתוס שהיה כהן ונטל שתי ירכות של שור הגדול הנלקח באלף זוז (שם נב:), ומכאן נראה כמה המצוות היו חביבות עליהם. ולכן, בני אדם מברכים אחד את השני ואומרים: 'תזכו למצוות', כי צריך זכות לקיים מצוות, ומגלגלים זכות על ידי זכאי (שבת לב.), כלומר לפי הזכויות של האדם, מגלגלים עליו עוד זכויות בכדי שיזכה לקיים המצוות.

מה מאוד צריך האדם להודות לה' יתברך על כך שזוכה שהוא בריא, רגוע ושמח, ועל ידי כן הוא יכול להניח תפילין, להתפלל, ללמוד תורה ולהשלים מאה ברכות בשמחה ובטוב לבב. ואדם חכם שיודע לזכות את עצמו ולקיים מצוות ומעשים טובים בשמחה ובזריזות, אשריו ואשרי חלקו, בבחינת “חכם לב יקח מצוות" (משלי י, ח) ובבחינת 'חייך קודמים' (ב"מ סב.), הגשמיות אמנם בידי ה' יתברך אולם הרוחניות בידיים שלנו (ברכות לג סע"ב).

והנה, לפנינו כמה דוגמאות מעשיות מחיי היום יום איך אפשר על ידי מעשים קלים ופשוטים, ופעמים רק על ידי מעט שימת לב, להרויח הררי מצוות ואף מדאורייתא.

א. השותה כוס תה חם, אין לאחריו ברכת 'בורא נפשות רבות' (יבי"א ח"ה סימן יח), ואם ממתין מעט כדי שיתקרר ויוכל לשתות רביעית בבת אחת [שמונים ואחד גרם], הרי זה מברך 'בורא נפשות רבות'. נמצא שעל ידי זריזות ומחשבה נכונה, נהנה מהשתייה ומרוויח עוד ברכה.

ב. ברכת 'אשר יצר', על ידי שמתנהג בצניעות ובקדושה, מקיים עוד מצוות עשה מן התורה של צניעות (משנ"ב בביאה"ל סימן ג').

ג. כתוב: “ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח, י), כידוע בימות החול אין חובה לאכול פת, וכן בסעודת ראש חודש וכל כיוצא בזה, אלא שאם אכל פת שיעור כזית [עשרים ושבע גרם] חייב לברך וזוכה לקיים בזה מצוות עשה מן התורה, ואם מברך בשמחה ובכוונה, זוכה גם לפרנסה טובה כל ימי חייו ('ספר החינוך' מצוות עשה תל).

ד. מצוות עשה מן התורה של אהבת ישראל, אהבה ואחווה שלום ורעות. המשתדל לקיים “ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) כמוך ממש, מוליד מכך הרבה מצוות וקידוש השם, והמכין צעדיו ויודע להסתדר עם כולם לפי דעת התורה, זכויותיו עצומות לאין ערוך ואשריו.

ה. חיוב מצוות עשה של הצדקה חל על האדם בשעה שהעני מבקש ממנו (רשב"א שבועות כו. הובא ביבי"א ח"ד עמ' רעז). ובזוהר הקדוש (קדושים פה.) אמרו כשיש דינים קשים על האדם, מזמינים לו משמים מתנה והיא עני שמבקש צדקה, כדי שעל ידי מצוות הצדקה תתבטל ממנו הגזירה (וע"ע בזוה"ק פ' וירא קד.).

ו. מי שבא לידו עבירה וניצל ממנה, מקבל שכר כעושה מצווה (קידושין לט:), ופירש רש"י 'וכפה יצרו ולא עבר, אין מצווה יתירה מזו', עיין שם. וכן, להיפך בקיום מצווה, כגון מי שאינו רודף אחר מצוות הצדקה, מכשילים אותו משמים באנשים שאינם מהוגנים שלא יקבל שכר (ב"ק טז:). וכן מובא בגמרא (ב"ב ט:), המבקש לעשות צדקה ורודף על זה, זוכה לקבל כסף משמים וגם זוכה לאנשים מהוגנים לעשות להם צדקה, בבחינת 'תזכה למצוות'.

ז. המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה (מד"ר ס"פ נשא). ומשמע שמדובר באופנים מסוימים, בהם כבוד שמים יכול להתרבות רק על ידי שממעט כבוד עצמו, כגון שמוותר בדבר שיש לו ביזיון ממנו על מנת להרבות שלום, וזה ברצונו ואשריו.

ח. אברהם אבינו ע"ה יושב ומצפה לאורחים (ב"מ פו סע"ב), בכדי לקרבם תחת כנפי השכינה (סוטה י:), והקדוש ברוך הוא שולח לו אורחים תוך כדי שהוא מקבל פני שכינה, משום שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני שכינה (שבת קכז.).

ט. רבי זירא בשעה שהיה נחלש מרוב לימודו בגירסא היה נוהג לשבת בשער בית המדרש כדי לקום לפני חכמים על מנת לקבל שכר (ברכות כח.), ואף על פי ששנינו באבות (פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו', זהו דווקא במצווה שחייב בה, אבל מה שהוא לפנים משורת הדין מותר לבקש כן ('בן יהוידע' שם).

י. בשעה שהודיע מלאך האלוקים לאברהם אבינו ע"ה כי אין לו לשחוט את יצחק, יכול היה אברהם אבינו ע"ה להתנהג ב'שב ואל תעשה', ולחזור בשמחה רבה עם יצחק לשרה שמחכה לו בכיליון עיניים.

אבל אברהם אבינו ע"ה עובד את ה' יתברך באהבה גדולה, ואינו מסתפק בזה, אלא מחפש אייל להקריבו לפני ה' יתברך תחת בנו, ומבקש לעשות מה שאינו חייב כלל, וזכה לקבל על ידי זה ברכה “כי ברך אברכך וגו'" ( (בראשית כב, יז), ומצא אייל שלא היה שם קודם (ספורנו שם, פסוק יג), ומכאן נלמד שהמתאמץ במה שלא חייב, זוכה לברכה מה' יתברך (ספר 'קול יהודה' עה"ת פר' וירא).

יא. יהושע בן נון הוא זה שזכה להיות מנהיגם של ישראל לאחר מותו של משה רבינו, ולא בניו של משה או של אהרן. וזאת, משום שהיה משכים ומעריב בבית המדרש, מסדר הספסלים ופורש המחצלאות. וכן, כשמשה עלה למרום להוריד את הלוחות, יהושע הוא היחיד שחיכה לו במשך ארבעים יום למרגלות ההר, אשר על כן דווקא הוא זה שראוי להיות מנהיג יותר מאחרים (מד"ר פ' פנחס פרשה כא).

יב אמרו בגמרא (ברכות כח:) 'היזהרו בכבוד חבריכם', ופירש 'הבן יהוידע' (שם) זו אשתו, עיין שם. וכשיודע אדם לשמח את אשתו, הרי זו מצווה. והדברים אמורים אפילו בפעולות קלות ופשוטות כגון שמסדר מעט את מקום אכילתו לאחר הסעודה או את כלי מטתו לאחר קימתו, ומראה בכך שהוא ער לקשייה של עקרת הבית, וזה סימן שיודע לחבבה (ועי' סנהדרין יט סע"ב בפירוש"י ד"ה שנעשה וכו') ותְפִלָּתוׂ נשמעת (יבמות סב סע"ב).

יג. במכילתא (הובא בפרש"י שמות יב, יז) “ושמרתם את המצות", אל תיקרי את המצות, אלא את המצוות, מצווה הבאה לידך עשה אותה מיד , עיין שם. ומכאן שצריך זכות לקיים מצוות. משה רבינו נתרשל ונשתהה מלמול את בנו, ונסתכן בזה (נדרים לב. ע"ש).

יד. אם נפלה על אדם מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, חייב לעשותה (מו"ק ט רע"ב), ויעשה המצווה ויחזור לתלמודו (שו"ע יו"ד סי' רמו סע' יח). וכן מצינו אצל אביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים וזכה וחי שישים שנה, אף על פי שהיה מזרע עלי שנתקלל (ר"ה יח.), וזה היה חסד המוטל עליו לפי גדלותו (רבינו החפץ חיים 'שם עולם').

וכן לעניין שכר פסיעות שיש לחזר דווקא אחר בית כנסת הרחוק יותר (סוטה כב.), ויש אומרים שעדיף אף ללכת ברגליו מאשר ברכב (עיין שו"ת 'תורה לשמה' סי' מ). ולא אומרים לעניין זה 'רכוב כמהלך דמי' (קידושין לג:), וצריך זכויות לקיים מצוות.

טו . הגר בארץ ישראל, יש לו לכוון לקיים מצוות "וישבתם בה" (רמב"ן במדבר לג, נג). ואפילו משה רבינו ע"ה ביקש לזכות לבוא לארץ ישראל בכדי לקיים את המצוות התלויות בארץ (סוטה יד.).

טז. אהרן הכהן הצטער צער גדול שלא השתתף בקורבנות הנשיאים (פירש"י במדבר ח, ב), משום שזה זכות לקדש שם שמים. וכן, אותם שהיו פטורים מפסח ראשון מטעם דרך רחוקה או טומאה, נצטערו מזה כל כך עד ששאלו למשה “למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן ה' במועדו וגו'" (במדבר ט, ז).

ולכן, זכו שתאמר פרשת פסח שני על ידם, כלומר בסיבתם. משום שאף על פי שפסח הוא כבש צלוי, רך וטעים ועיקרו לאכילה, מכל מקום דייקו לומר “לבלתי הקריב את קורבן ה'", ולא הצטערו על עצם אכילת הבשר, והבן.

יז. תענית הראב"ד הידועה, שמונע את עצמו בסוף אכילת מאכל ערב בכדי להתקדש ולשבור את תאוות האכילה, דינה כתענית ממש (בא"ח פ' בהר בחוקתי סע' י'). כשיש לאדם זכויות והוא ראוי לצער את עצמו, הרי זה חסיד (תענית יא רע"ב). וכן מי שמרצונו מוותר משלו, הרי זה חסיד (רש"י שבת קכ. ד"ה חסידי).

יח. אין הכהן מתחייב במצוות עשה של “כה תברכו וגו'" (במדבר ו, כג), אלא אם כן מקבל הזמנה, כגון באמירת 'כהנים' של הש"ץ בברכת כהנים (סוטה לט. וכמבואר בשו"ע או"ח סי' קכח סע' ד). ועם כל זה כשעולה לדוכן מקיים ג' מצוות עשה מן התורה, כלומר על ידי מעשיו של הכהן זוכה להוליד ולקיים מצוות.

יט. אמרו בגמרא (ברכות לה:) דורות ראשונים מכניסים פירותיהם דרך שערי הבית והחצר כדי לחייבן במעשר, כלומר דורות הראשונים אהבו את המצוות, עד כדי כך שהיו עושים תחבולות ברצונם להתחייב במצוות תרומות ומעשרות.

כ. מי שמקיים מצוות עשה מדרבנן, מרוויח ומקיים עוד מצווה מן התורה של “לא תסור" (ברכות יט: ועיין ספר המצוות להרמב"ם שורש ראשון, ומצוות עשה קעד, ומצוות לא תעשה שיב, וביבי"א או"ח ח"ז סימן נז., ע"ש).

וכן, מעשה חסד קטן שאדם לא חייב לעשותו, אם עושה ברצונו מקיים בזה מצוות עשה מן התורה. ודבר זה חשוב יותר מלשבת סנדק או לעשות פתיחת ההיכל, והחסד מוליד מצוות ('פלא יועץ' ערך חסד).

כא. אמרו בגמרא (קידושין מ.) אין מקיפין בחילול השם, כלומר שנפרעים ממנו מיד. וגדולה מידה טובה ממידת פורענות פי חמש מאות (תוספתא סוטה רפ"ד סנהדרין ק:). והמקדש ברצונו שם שמים, זוכה לאלף אלפים, ואשריו. וצריך זכות לקדש תמיד שם שמים, ולא להיפך חס ושלום.

כב. גלגול שבועה מן התורה (קידושין כז:), כלומר שמגלגלים עליו עוד שבועות אחרות (ב"מ לה.), עיין שם. והוא הדין שמגלגלים זכות על ידי זכאי (שבת לב. תענית כט.), ומקום הניחו לחזקיה המלך להתגדל בו, וכיתת את נחש הנחושת, ועל ידי זה נתגדל שמו (חולין ז רע"א).

וכן, הלל הזקן שפסק ההלכה לבני בתירא, ומיד הושיבוהו בראש (פסחים סו.) בבחינת מגלגלים וכו'. וכן, כל אדם ואדם העושה מצווה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ולהיפך להיפך (קידושין מ:) בבחינת מגלגלים וכו'.

וכן, במשנה (אבות פ"ד מ"ב) 'הוי רץ למצווה קלה כבחמורה שמצווה גוררת מצווה', כלומר שתהיה לו זכות לקיים מצווה נוספת (פיהמ"ש להרמב"ם שם). ואפילו חצי מצווה שכעת מזומנת לאדם יש לו לעשותה מיד, וכך עשה משה רבינו ע"ה, עיין שם.

וכן, אדם שעשה עבירה חס ושלום, ברצונו הוא יכול להימנע מהמשך העבירה ומעוד עבירה, שהרי מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר ויהיה ריחו נודף?! (שבת לא:), ומכל האמור נלמד שיש כח להוליד מצוות, וכן להיפך.

כג. כאשר יש בשולחן פירות וירקות, מיני מאפה, בשמים ומיני תבשילים, כדאי לאכול ולשתות אפילו מעט כדי לברך את ה', ולהרוויח הרבה מצוות בכוונת הלב, ואשרי מי שזוכה לכך (ועיין ב'ליקוטי מוהר"ן' זיע"א ח"ב אות עז).

כד. כתוב בתורה (ויקרא יט, יז) “הוכח תוכיח את עמיתך", ודרשו חז"ל אפילו מאה פעמים (ב"מ לא.), וכן כשמוכיח את עצמו ועושה חשבון נפש, אשריו שמוריד מעצמו עונש גיהנום (זוה"ק קורח קעח).

כה. כל רגע שאדם מתעכב במצב כלשהו שלא כרצונו כלל, וכן כששכח היכן הניח חפץ מסוים או שנתפסו לו חוטי הציצית באיזה דבר ונקרעו או שקיבל מכה באצבע הקטנה של הרגל, בשפיץ של השולחן וכל כיוצא בזה, ככל שמבין כמה שיותר מהר שנעשה לו כך מהשמים, אשריו ואשרי חלקו, והרי זו זכות גדולה להפוך דברים קטנים ופשוטים, שבדרך כלל מעצבנים, למצוות רבות.

על ידי מחשבה של אמונה, נבראים מלאכים למעלה בשמים (מהרש"א מכות י:), ואלו זכויות עצומות כל רגע, וכאשר חושב מחשבות אוון חס ושלום, עושה להיפך רחמנא ליצלן (ועיין פרש"י קהלת י, כ, שיש להיזהר גם במחשבה שלא לקלל).

כו. ישנן מצוות שאינו מחויב בהם, כגון ברכת המזון שאם לא אכל פת אינו מברך ברכת המזון וכשאכל ומברך מקיים מצוות עשה, וכן שכחת עומר בשדה, שאין חובה לשכוח, אולם כשזוכה לשכוח מקיים מצוות עשה ומצוות לא תעשה מן התורה ('ספר החינוך' מצוות תקצב תקצג).

ועל פי כל הנזכר לעיל, ניתן ליישב כמה וכמה קושיות עצומות שהקשה מרן רבינו הגדול זיע"א ב'יביע אומר', ו'בהליכות עולם', וכדלהלן בעזרת ה' יתברך:

ב'הליכות עולם' (ח"א עמ' קפו) הביא דעת רבינו הבן איש חי, שבאמירת הקדושה בחזרת השליח ציבור יכוון לקיים מצוות עשה מן התורה שנצטווינו בפסוק: “ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב) והוא סוד 'נקדישך ונעריצך', ומקורו בזוהר (שם צג. ברעיא מהימנא). ועל זה תמה מאוד מרן זיע"א והקשה דמהש"ס והראשונים לא מצאנו חיוב לכוונה זו. ובפרט שהקדושה עצמה מדברי סופרים ואין לה עיקר מן התורה, עיין שם.

ולהנזכר לעיל יתכן ליישב ולבאר, שבאמת גם רבינו הבן איש חי מודה בזה, אלא שבאופן מעשי, המציאות היא שהמכוון לקדש את ה' בעניית 'נקדישך ונעריצך וכו'' בציבור ובקול רם, גורם בזה לקידוש ה' וכבוד ה' ברבים, ובזה מקיים הפסוק “ונקדשתי". אמנם, נכון הדבר שאין חובה לכוון כן ונכון שהקדושה אינה אלא מדרבנן, מכל מקום המחייב עצמו בקדושה מדרבנן מקיים בפועל מצוות עשה מהתורה של “ונקדשתי" מצוות עשה של קידוש השם.

והגם שהראשונים מוני התרי"ג מצוות כתבו, כי הפסוק הנ"ל הוא מצוות עשה למסור עצמו על קידוש ה' (עיין 'ספר המצוות' להרמב"ם מצוות עשה מצווה ט, 'ספר החינוך' מצווה רצ"ו, ועוד), מכל מקום נכלל בזה גם מי שעושה מצווה בינו לבין קונו ומתגבר על יצרו הרע, שהרי מקדש בזה שם שמים בסתר, וכל שכן מי שמקיים מצווה עם הרבים שהרי מקדש שם שמים ברבים, ובפרט שעושה כן בחביבות ושמחה. ויש לדעת שכל מצווה היא קידוש השם, וכל עבירה היא להיפך. וזה לשון 'ספר החינוך': 'שיעשה איש המפורסם בגמילות חסדים ומעשים טובים, מעשה אחד שיראה לרבים שהוא עבירה, וכגון שהמעשה ההוא אינו ראוי לאותו האיש החסיד ההוא שיעשהו, אף על פי שהוא מעשה היתר, חילל את השם' (מצווה רצה), עכ"ל.

ואמנם, נכון הדבר שדינים אלו נאמרו בעיקר בעבירות, שאם נהרג בעת העבירה הרי זה קידוש ה', ואם לא נהרג הרי זה חילול ה'. עם כל זה, גם בכל מצווה שעושה יש דין קידוש ה'. ובפרט אם שמח באותה מצווה ועושה אותה ביראה ובאהבה ובפני רבים, הרי זה מקדש שם שמים.

וכן, משמע בגמרא (יומא פו.) על אביי שאמר “ואהבת את ה' אלוקיך" - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, והיינו שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות וכו' שעל ידי זה מקדש את השם.

וכן, בגמרא (סוטה מט.) ובפירוש רש"י שם, שהעולם קיים על קדושה דסידרא ועל אמירת 'יהא שמיה רבא וכו'', ויש כאן תורה וקידוש השם, עיין שם. וכן כתב הרמב"ם (פ"ה מהלכות יסודי התורה ה"י) במפורש בזה הלשון: כל הפורש מעבירה או עשה מצווה , לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא וכו', הרי זה מקדש את השם, עיין שם.

ולפי זה, ניתן להבין דברי הבן איש חי הנזכר לעיל, שמקורו בזוהר הקדוש, שצריך לכוון באמירת הקדושה בחזרת השליח ציבור “ונקדשתי" ומקיים בזה מצוות עשה מן התורה. ואף על פי שאין חיוב מן התורה לכוון כן, ושעשרה במניין הוא רק מדרבנן, ושלא מצינו חיוב זה בש"ס, עם כל זה כאשר עונה הרי זה מצווה ומקיים גם מצווה של קידוש השם.

וכמו שכתבתי לעיל על ברכת המזון וכיוצא בזה, שאף על פי שאין חובה לאכול ולהתחייב בברכת המזון, עם כל זה כאשר רוצה לאכול, מראה בזה כאילו הוא רוצה לברך ברכת המזון, ויש כאן מצוות עשה מן התורה, ומינה לנידון דידן. כך נראה לכאורה (עי' 'ספר חרדים' דף נה פ"ט אות טז).

ועל פי זה, מתורצת הקושיא על הרשב"ץ (שהובא ביבי"א או"ח ח"ב סי' לד) שכתב, חזן העובר לפני התיבה מקיים מצוות עשה מן התורה של “ונקדשתי", עיין שם. ותמה על זה מרן זיע"א, עיין שם. ולפי הנזכר לעיל אתי שפיר, שגם בקיום מצווה שכולה מדרבנן יש תולדות של מצווה מן התורה של קידוש ה', וכגון בעניית 'קדוש' ו'ברוך' שהם מדרבנן, וכן בתְפִלָּת העמידה שמצוותה מדרבנן. שמכל מקום, כאשר מכוון בתְפִלָּתוׂ על כלל ישראל ומתפלל בלשון רבים, הרי זה מוליד מצוות עשה של אהבת ישראל (ועיין 'יערות דבש' דרוש א). וכן על ידי התְפִלָה בעשרה ועניית 'קדוש ו'ברוך' בקול רם (אור"ח סי' נו וסי' קכה), יש כאן גם מצוות עשה של “ונקדשתי", בבחינת ו'תרועת מלך בו', והבן.

ובזה מתורץ קושיא נוספת של מרן רבינו זיע"א (הל"ע ח"א עמ' קג), אשר תמה מאוד על מה שכתב הבן איש חי שמעלת קריאת שמע דקורבנות גדולה יותר ממעלת קריאת שמע של ערבית, שהרי קריאת שמע של ערבית מצוות עשה מן התורה, ואילו קריאת שמע דקורבנות אינה צריכה אפילו מדרבנן, והקורא קריאת שמע שלא בדרך חיוב יכול להפסיק ולענות קדיש, קדושה ו'ברכו' ואפילו באמצע פסוק "שמע" ו'ברוך שם וכו'', ואם כן כיצד יתכן שמעלתו גדולה מקריאת שמע של ערבית?!

ולהנזכר לעיל יתכן לומר, שרבינו הבן איש חי מודה שבאמירת קריאת שמע דקורבנות אינו מקיים מצוות עשה של קריאת שמע, מכל מקום הקורא פסוק ראשון של קריאת שמע בוודאי שמקיים מצוות עשה מן התורה, ואמירת קריאת שמע זו בזמנה ובמקומה המיוחד בסדר התְפִלָה עושה תיקון גדול בעולמות למעלה.

ומי גרע פסוק זה מפסוק “ושחט אותו וגו'" (ויקרא א, יא), אשר כל מי שקוראהו בין גוי ובין ישראל, איש או אשה, עבד או שפחה, גורם בשמים לעורר ולזכור פרשת העקידה כידוע (מדרש רבה ויקרא סוף פרשה ב סי' יא), ועל אחת כמה וכמה אמירת “שמע ישראל" שכולו אמונה.

וזו בעצם כוונת הבן איש חי, שיש להם שורש ותיקון למעלה, ולכן גם אם מותר להפסיק באמצע פסוק “שמע ישראל" של הקורבנות לדברים שבקדושה, וכן מסתברא לכולי עלמא, עם כל זה אין זה מגרע במעלות שיש בפסוק זה וברעש הגדול שעושה בשמים.

ובזה מתורץ גם מה שהעיר רבינו הגדול (שם) על מה שכתב הבן איש חי שדין קריאת שמע שעל המיטה, אינו משום שמירת מזיקין, אלא תקנת חז"ל. אין דבר זה מחוור מדברי הש"ס והראשונים, עיין שם. ולהנזכר לעיל אתי שפיר כיוון שאף שלפי הפשט אין זה חובה, עם כל זה יש כאן מציאות של תיקון גדול למעלה בשמים, והזוכה לאומרו בכוונה לקבל עול מלכות שמים, זוכה לתקן גם נפש רוח נשמה של עצמו, וכמבואר באורך בזוהר הקדוש (פ' עקב ערב.).

ובוודאי לא יגרע אלא אדרבה אם האדם יחשוב שבאמירת רמ"ח תיבות של קריאת שמע שהוא מתקן כנזכר לעיל, הרי זה יתעלה ויתחשב בעיניו יותר לכוון, ובזה יזכה וירוויח מכל הבחינות - גם לסלק דינים וגם לעורר רחמים. ומי לא ירצה להתאמץ ולכוון יותר, כאשר בין כך אומרו לעצמו להינצל ממזיקים, וישפיע על ידי אותה אמירה ואותה כוונה של קבלת עול מלכות שמים עוד ועוד בעולם לסלק הדינים ולעורר החסדים? (וע"ע בזוה"ק פ' וישב קפג: ופ' בלק ריא.).

וזכר לדבר נמצא בגמרא (קידושין מ:) עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עיין שם. וקריאת שמע בזמנה מעלתה יותר מעסק התורה (ברכות י' סע"ב). וארבע פעמים אלו של קריאת שמע בכל יום מתקנים תיקונים גדולים לכבוד ה' יתברך. ועל הכל, גם מצוות עשה ושל “נקדשתי" שזה קידוש השם לחיזוק “האמונה" שכל העולם חייב בה, והיא אחת משבע מצוות בני נח (סנהדרין נו סע"א).

הובא בהקדמה לספר 'אוצר המצוות' לרבינו הגדול הגאון הר"ר מיכאל פרץ שליט"א, שיש לכוון לפני כל ברכה וברכה כמה כוונות בכדי לברך בכובד ראש ובכוונה, ואלו הם: א. לכוון שיש בורא לעולם ב. ה' אחד ג. לירא ממנו ד. לאוהבו ה. לשמוח במצווה.

ורבינו החפץ חיים זיע"א הוסיף לכוון, שמרגיש עצמו עושה המצווה או אומר הברכה לפני ה' יתברך, ויחשוב מה הוא עומד לבקש ממנו.

ולהנזכר לעיל נראה שיש להוסיף ולכוון לקדש שם שמים “ונקדשתי", וכל פעולה, הנהגה או מעשה טוב בעבודת ה' יתברך, הרי זה קידוש השם ויש לכוון שמקיים מצווה זו, ובזה הופך את כל המצוות שעושה למצוות מהתורה ממש.

ועיין בחתימת ספר 'שמירת הלשון' (פרק א') התעוררות לתְפִלָה בציבור שכתב רבינו החפץ חיים זיע"א, ומפורש שם (אות ט') שעל ידי עניית קדושה מקיים מצוות עשה של “ונקדשתי בתוך בני ישראל", ומוסיף קדושה לעצמו. והוסיף בהשמטה את חידושו הנזכר לעיל, שכשעומד לפני ה' יתברך יחשוב בדיוק מה הוא עומד לבקש ממנו, ועל ידי זה יכוון בבקשה טוב יותר.

ויש זכר לכל הנזכר לעיל, שעל ידי רצונו ומעשיו מגלגל מצווה נוספת, והוא מה שכתבו כמה מהפוסקים שגם לאומרים שתְפִלָה היא מדרבנן, מכל מקום כשמתפלל מקיים מצוות עשה מן התורה (והובא דעה זו ביבי"א ח"ג עמ' כא ע"ש). וכיוצא בזה לדעת הרמב"ן שהתְפִלָה מדרבנן, עם כל זה בעת צרה היא מן התורה.

ובזוהר הקדוש (תרומה קלט:) כתוב שאמירת פסוק “שמע ישראל" ו'ברוך שם כבוד מלכותו' זה כלל לכל התורה כולה, ואשריו מי שמכוון בו (והובא ביבי"א ח"ו עמ' כה).

ועיין עוד למרן רבינו זיע"א (חזו"ע שבת ב' עמ' יא) שהאוכל סעודת ליל שבת מפלג המנחה, ולא אכל שוב כזית בצאת הכוכבים, אף על פי כן יצא ידי חובתו מעיקר הדין, עיין שם. והקשה מרן הבית יוסף (ר"ס רסז), מכל מקום הרי קרא קריאת שמע מפלג המנחה ובזה לא יצא ידי חובתו, ואם כן אסור לו לאכל קודם שיקרא קריאת שמע בצאת הכוכבים כדאמרינן בריש ברכות (ד:), לא יאמר אלך לביתי וכו'.

ותירץ שמכיון שיש פוסקים כרבי יהודה שזמן קריאת שמע מתחיל מפלג המנחה, אף על גב שמן הדין צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע אחר צאת הכוכבים, מכל מקום בדין אכילה קודם קריאת שמע סמכינן עלייהו, עיין שם.

ויתכן עוד לומר, שבכהאי גוונא כשקורא קריאת שמע מפלג המנחה ומכוון לקיים מצוות עשה של אמונה עם כל פרטיה, אף על פי שחסר הדין של קריאת שמע של ערבית, מכל מקום כיוון שבעצם הקריאה בכוונה יש מעלות רבות וכנזכר לעיל, הוא שמתיר לו לאכול סעודת ליל שבת, אף על פי שעדיין לא יצא ידי חובת קריאת שמע מהתורה.

ביאור כוונת 'שם ומלכות' של כל ברכה וברכה

למדונו חז"ל (ברכות מ:) שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, וכך נפסק להלכה בשו"ע (אור"ח סי' ריד). ומבואר ברמב"ם (הלכות ברכות פ"א ה"ה), כי את נוסח הברכות עזרא ובית דינו תיקנום, ואין ראוי לשנות, להוסיף ולגרוע, עיין שם. וצריך לבאר בעניין הברכות כמה פרטים בס"ד:

א. מדוע תיקנו לומר ' אלוקינו ' בנוסח הברכה, והרי ידוע שאמירתה אינה מעכבת?

ב. איזה שבח נתווסף לה' יתברך באמירת 'מלך העולם', וכי בהזכרת 'אדנות' שהוא 'אדון הכל, היה הווה ויהיה', לא מספיק להרגיש כאן מלכות שמים?!

ג. מה כוונת רבינו הרש"ש בסידורו, שיש מצווה לכוון תמיד בהזכרת 'מלך העולם' שמוכן למסור נפשו על ד' מיתות בית דין?

ד. יש להבין איזה שבח נתווסף לה' יתברך באמירת 'אלוקינו' שצריך לכוון 'תקיף וכו'', יותר מ'אדון הכל', והרי באמירת 'אדון הכל', מראה על ידי כך חוזק עצום על כלל הבריאה שעשה ה' יתברך יש מאין?

ה. מה שכתב השו"ע (אור"ח סי' ה) שצריך לכוון בהזכרת שם שמים 'שהוא אדון הכל' ואם זה כתוב בהוי"ה יכוון גם 'היה והווה ויהיה', ובהזכרת אלוקים יכווין שהוא 'תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם'. ורבינו הטור הוסיף 'אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים'. והמיוחד בסימן זה שמרן הבית יוסף זיע"א הוסיף לכתוב רק שני מילים: 'מבואר הוא'.

לי בעניותי עדיין צריך ביאור, שהרי ה' יתברך אדון הכל, כלומר בעל הבית הגדול שברא עולם נפלא כזה, ובוודאי הוא חזק ותקיף ואמיץ שאין כמוהו, ואין עוד מלבדו, אז איזה שבח נתווסף לה' יתברך באמירת 'אלוקים'?!

ו. משמע מכאן שהעיקר הוא 'אדון הכל' וממנו יוצא התואר הנוסף 'אלוקים', כמו שאמרו בדורו של אליהו הנביא: “ה' הוא האלוקים" (מלכים א יח, לט) ולא להיפך, כלומר שתואר אלוקים הוא תוצאה מהתואר הראשון הגדול והנורא 'אדון הכל', ומה באמת ניתווסף כאן שצריכים לכוון כך בכל פעם שמזכיר אלוקינו? ואם בכל זאת תיקנו חז"ל הקדושים להזכיר בכל ברכה וברכה אדנות, אלוקים ומלך העולם, הרי זה אומר דורשני, כיצד לכוון ומה נתווסף בכל שבח שלא היה בשבח הקודם?

בכדי לבאר את הדברים הנ"ל צריך לומר שיש באמונה שני חלקים: א. מציאות ה' יתברך. ב. השגחת ה' יתברך.

החלק הראשון שיש בורא לעולם, הוא מציאות ה' יתברך שעשה את הכל, קונה הכל, שלו הכל והכל חוזר אליו יתברך. אבל אין די בכך, אלא חייבים להוסיף את החלק השני שהוא השגחה פרטית מה' יתברך, כלומר שכל מה שקורה בעולם כל שעה, כל שניה וכל רגע הכל מהשמים, כי ה' יתברך משגיח על כל העולם, וכל מה שרואים בעולם בשינוי העיתים וחילוף הזמנים הכל מה' יתברך בלבד, וזה כבודו וגדלותו של ה' יתברך שהוא כה גדול ועצום אין סוף ברוך הוא, שאפילו על קטנים כמונו נותן, משפיע, מקיים ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ואלו שני דרגות באמונה שמשלימות זו את זו.

אם כן, מי שלא מבין בהשגחה פרטית, חסר לו באמונה במציאות ה' יתברך, וכמו שכתב רבינו הרא"ש בקובץ 'אורחות חיים' (אות כו), עיין שם. וחובה על כולנו להרגיש כן כל רגע ורגע. ומי שזכה להגיע לכך באופן מעשי, הינו בעל אמונה גדול ואשריו.

ולפי זה, נראה שהתואר 'אלוקים' הוא תואר מיוחד מאוד, שהוא שבח גדול לה' יתברך שמשגיח על העולם כולו כל רגע, ועל כל אחד באופן אישי ויודע מה מתאים עבורו ומה תיקונו בגלגול זה עם כל המשתמע מכך.

ולכן, אלוקים נקרא 'תקיף', כי צריך כח אלוקי חזק ועצום בכדי להשגיח על הבריאה כולה באופן פרטי. והוא תואר ומעלה נוספת על התואר של אדנות 'אדון הכל', ולכן התואר 'אלוקים' נקרא מידת הדין, כי כל מה שעובר עלינו יום יום ורגע רגע הכל בהשגחה פרטית משמים על פי הדין המדויק והמדוקדק ביותר.

דהיינו 'הוי"ה' זה רחמים ו'אלוקים' זה דין, וצריך לשמוח שיש דין, ולדעת שכל מה שעובר עלינו הוא על פי דין אמת, והוא מתקן אותנו ומכפר עלינו לעולם הבא. וזה תוצאה מהתואר הראשון של אדון הכל, כי אדון הכל זה אמונה במציאות ה' יתברך, ואלוקינו זה אמונה בהשגחה פרטית כל רגע ורגע, ולכן אמרו “ה' הוא האלוקים".

ומפורש בתורה (שמות כ, א) “אנכי ה' אלוקיך", כלומר אנכי ה', המשגיח עליך בתוקף וחוזק עצום. ולכן מצויים בהרבה פסוקים בתורה שכתוב בהם שם הוי"ה עם שם אלוקים, ללמד אותנו על שלמות האמונה.

ויש בזה גם סברא, שאם יבוא לשאול, אע"פ שיש ה' יתברך והוא אדון הכל וציווה עלינו, עם כל זה מה יוצא לנו מכך ומה מרוויחים מכך, לזה מוסיפים שם 'אלוקים', ללמדנו שהאמונה זה לטובתנו, כי ה' יתברך אדון הכל המשגיח עלינו בכל רגע ויודע בדיוק נפלא מה מתאים לנו.

וזה מביא שמחה לאדם כאשר יודע שיש דין ויש דיין, והוא תמיד בידיו הטובות של ה' יתברך המשפיע ומשגיח עליו כל רגע ורגע, וזה מביא כח לבעלי אמונה תמיד, ועליהם נאמר: "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד ועיין מכות כד.), ולכן כדאי לשמוע תמיד לבקשות של ה' יתברך מאיתנו, והם תרי"ג מצוות, תרי"ג בקשות.

ובזה מובן מה שמצינו פסוקים רבים שאין בהם כלל ועיקר שם אלוקים רק שם אדנות, כשירת הים ופרשות ויקהל פקודי, כי פסוקים אלו אין בהם בקשה כלל ועיקר ואין בהם דרישה של ה' יתברך מאיתנו, אלא כולו אך ורק שבח וכבוד שמים בלבד, ולכן מזכירים שם שמים בהוי"ה, להראות שה' יתברך אדון הכל והכל שייך לו, ובזה מודה ומזמר לפניו יתברך.

וכן, שמבקשים מה' יתברך יתכן לבקש רק בהזכרת הוי"ה בלבד כמו בתהלים: “שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" (קכא, א), כל הפרק הוא בקשה, וכתוב שם הזכרת השם בהוי"ה בלבד לחזק, להבין ולהרגיש שבקשת ה' יתברך היא לטובתנו.

וכן, מצינו להיפך בספר תהלים: “למנצח בנגינות מזמור שיר" (פרק סז, א), שיש סגולה לאומרו בצורת המנורה, ויש בו בקשה להורדת גשם, כמבואר בפירוש רש"י (שם), ובפרק זה יש שם אלוקים בלבד. ולהנזכר לעיל מובן, כי באמת אלוקים זה דין וכל השפע שמקבלים מה' יתברך הוא בהשגחה מלמעלה על פי הדין דווקא, כמו הפסוק “בראשית ברא אלוקים" (בראשית א, א), שעיקר בריאת העולם על פי הדין ולא חסד ורחמים, והדין הוא האמת והוא הטוב ביותר, כי זה מה' יתברך וצדקו יחדיו, ולא על ידי מלך בשר ודם שעושה בשביל כבוד, גאווה וכיוצא בזה, ומזיק לתושבים וחושב על טובת עצמו בלבד.

ושמעתי כן בשם רבינו הגר"א זיע"א שאלוקים זה דין, כי זה בטבע בבחינת 'נס נסתר', וכמו שכתב 'הכוזרי' שאלוקים בגימטריא 'הטבע' שמונים ושש, וזה חלק מהדין שלפעמים האדם חושב שזה מגיע לו, ולא יודע להודות לה' יתברך, ומה שזה נראה כטבע הרי זה בגדר אלוקים. ומאידך, הוי"ה זה מעל הטבע דהיינו נס נגלה, ובזה תמיד מרגישים צורך להודות לה' יתברך, ותפקידנו להשכיל שגם במה שנראה כטבע, להבין שזה מהדין ולהרגיש צורך וחובה להודות לה' יתברך.

ולכן, פעמים רבות בפסוקי התורה והתְפִלָה מוזכר הוי"ה ואלוקים, והיינו להבין ולהרגיש שה' יתברך אדון העולם והוא המנהיג בהשגחה גדולה ומדוייקת באופן נפלא וחזק, ולעשות כפי התיקון המתאים לאותו אדם.

וזה מזרז את עבדי ה' לעשות המצווה והבקשה של ה' יתברך באהבה ובשמחה, כי אחרי הכל זה לטובתו, ומרוויח מכך בעולם הזה ובעולם הבא, וכמו שכתוב: “ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" (דברים ד, ד), “כי ה' הוא האלוקים" (שם, לה), “ואהבת את ה' אלוקיך" (שם ו, ה), ללמדנו שבדרך כלל הבקשות מה' יתברך מוזכר בהם שם אלוקים, שנדע ונבין ונרגיש שה' יתברך עושה לנו טובות וחייבים לקיים מצוותיו.

ולכן, בתְפִלָּת העמידה בברכת 'השיבה', מבקשים מה' יתברך ו'מלוך עלינו וכו' בצדק ובמשפט', כי משפט זה אמת וזה התיקון שלנו, וצריך לאהוב ולשמוח במשפטי ה' יתברך. וכן הוא גם מצד הסברא, כי כאשר האדם מת, נגמר דינו בעולם הזה, אבל כאשר האדם עדיין חי יש לו לחשוב ולהרגיש כל רגע ורגע שמצבו העכשווי הוא משמים על פי הדין, ו"משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" (תהלים יט, י), וכל רגע שהוא חי זה על פי הדין.

ואם הוא סובל זה על פי הדין, ואם לא מסתדר ויש עיכובים ואין מצב רוח זה על פי הדין, ואם זה להיפך שפתאום הכל מסתדר ואין עיכובים ואין קושי ואין בעיות והכל בשפע גדול, יתכן שזה לא על פי הדין, אלא חסד מה' יתברך, אל רחום וחנון, לנסות אותו ולבחון את מעשיו, ויש להיזהר בזה מאוד.

על כל פנים, באופן כללי כל מה שרואה, שומע, מרגיש ונהנה, גם כשזה פחות טוב, זה על פי הדין משמים לטובתו של האדם.

וכיוצא בזה כתב הבן איש חי (ש"ר פ' שמות ס"א) שכשאומר 'יוצר אור' ימשמש בתפלין של יד, ומרן רבינו זיע"א (הל"ע ח"א עמ' צה) גורס שכשאומר 'ובורא חושך' ימשמש בתפלין של יד, וגם יכול לנשק, כי החושך שעושה ה' יתברך זה הכי טוב, בבחינת “ואמונתך בלילות" (תהלים צב, ג).

וכן, ניתן לסיים לעולה בתורה בפסוק: “כבלע את הקודש ומתו" (במדבר ד, כ), והוא סיום טוב כי מיתה מה' יתברך זה על פי הדין, ודין שמים זה אמת ויציב ונכון וכו' ואהוב וחביב ונחמד, והבן. ומרומז בגמרא (סנהדרין נט:) אין דבר טמא יורד מן השמים, ובמדרש רבה (שמות נא, ג) אמרו: 'אין דבר רע יורד משמים'.

וזו מחשבת המאמין שמזכיר שם 'אלוקינו', וכלשון הפסוק: “ואל תעזבני אלהי ישעי" (תהלים כז, ט), כלומר שאתה אדון ושופט עלי, וכן הפסוק: “פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו" (שם כה, כב), כלומר כל הצרות תלוין ועומדין במידת הדין.

ועיין לרבינו המהרש"א (פסחים נ.) שכותב: ברוך דיין האמת, שאין הרע בא ממנו יתברך רק לפי אמיתת הדין לבא על המקבל, עיין שם.

וכן, יש לכוון בקיצור נמרץ, כשאומר ברכה שיש בה שם ומלכות, כשמזכיר שם אדנות מכוון 'אדון הכל', ואם כתוב בשם הוי"ה, יכוון גם 'היה הווה ויהיה', ובעת שחושב בשם הוי"ה יוכל לעלות במוחו כוונה נוספת של רבינו האר"י ז"ל והוא שילוב הוי"ה ואדנות, כידוע.

והתוצאה מהזכרת הוי"ה הוא 'אלוקינו' כמו "ה' הוא האלוקים", והכוונה בזה, מאחר והזכיר הוי"ה וכיוון כנזכר לעיל, ממילא התוצאה מכך שהוא חזק אין סוף ברוך הוא, לא כמו מלך בשר ודם שניתן להדיחו תמיד, וכמו שראינו עם נשיא עיראק שר"י, וכעת הדחת נשיא אוקריינא בפלך רוסיה, וכן הריגת שליט לוב שר"י.

ומאחר וה' יתברך ישתבח שמו חי וקיים לעד ולעולם והוא אדון העולם, אז בוודאי שיש לו עוד מעלה גדולה להנהיג את העולם בהנהגה אישית ופרטית עם כל הנבראים כולם, כי הוא תקיף וחזק וכחו גדול ולגדלותו אין חקר, וכוונה זו היא שנתווספה באמירת 'אלוקינו', ויש לכוון כן בשעה שמזכיר בכל ברכה וברכה, ועיין והבן ותמחיש לעצמך, ותהנה.

ומכאן נבוא לבאר מה נוסף באמירת 'מלך העולם', שהרי 'אדון הכל' פירושו 'אדון על כל העולם', ואמירת 'אלוקינו' זה גילוי להשגחה פרטית על הבריאה כולה, והרי זה כח וחוזק אדיר של ה' יתברך שהוא אדון העולם ומשגיח על העולם, ואם כן מה נתווסף באמירת 'מלך העולם'?!

אלא שבאמת יש כאן הוספה גדולה לכבוד ה' יתברך, שהרי המלך עושה ככל העולה על רוחו ופורץ גדר ואין מוחין בידו (ב"ק ס:), ונוהגין בו כבוד גדול ואימה ויראה בפני כולם מלפני המלך, וכולם משתחווים לפניו, ואפילו נביא משתחווה לפניו אפיים ארצה (רמב"ם פ"ב מהלכות מלכים), והמורד במלך חייב מיתה, והמבזהו יש רשות למלך להורגו, ויש לו רשות להכות בשוטין לכבודו, והורג רבים ביום אחד ותולה אותם, ומניחן תלויים ימים רבים למען ישמעו ויראו (שם פרק ג). וכל זה למלך בשר ודם, ועל אחת כמה וכמה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

ומכאן שהזכרת מלכות באמירת 'מלך העולם', זה לא רק הזכרת מלכות ה' יתברך, אלא להרגיש כן במציאות ממש, ביטול גמור לה' יתברך, עד כדי מסירת עצמו מרצונו הטוב לכבוד ה' יתברך, וכמו באמירת "ה' אחד" (דברים ו, ד) כך באמירת 'מלך העולם'. ובזה משלים את השבח לה' יתברך, והוא בא מכח השבח הקודם של אלוקים.

וכאשר משבחים את ה' יתברך ואת גדלותו העצומה בהשגחה פרטית על הבריאה כולה ושהכל דין אמת לאמיתה, התוצאה שמבינים מהנהגה קדושה זו, היא מסירות נפש לכבוד ה' יתברך עד כדי קבלת ארבע מיתות בית דין באהבה, ולחשוב ולקבל ולהרגיש תמיד הרגשה כזו, כי זכינו באמירת 'אלוקינו' להבין כמה ה' יתברך גדול אין סוף ברוך הוא, עד שתעורר בנו אהבה לה' יתברך בעוצמה אדירה, עד כדי מסירת הנשמה כפשוטו ממש.

וזה בעצם גדר של 'מלך העולם', ביטול גמור ולהיות כאין ואפס לכבודו יתברך. ובזה מובן המעלה הנוספת באמירת 'מלך העולם', והלוואי שנרגיש כן תמיד. וכידוע, כמה השתוקק והתפלל רבינו מרן הבית יוסף לזכות להיהרג על קידוש השם, ומשמים לא הסכימו לו לזכות במצווה זו, ועם כל זה צריך לכוון כך תמיד.

ובזה מובן דברי רבינו הכסף משנה (רפ"ק דהלכות ברכות) על הקושיה המפורסמת מדוע ברכת 'אלוקי נשמה' לא פותחת בברוך, ורבינו הטור (סימן ו) תירץ מפני שהיא סמוכה ל'אשר יצר', ועוד תירץ שכולה הודאה ותהילה בלבד. ומרן בבית יוסף כתב שהתירוץ השני עיקר, עיין שם. ובכסף משנה הנ"ל תירץ שמכיוון שאמר 'אלוקי' חשיב כמו מלכות, עיין שם.

ונראה לבאר בכוונת רבינו הכסף משנה, שכמו שלעניין ברכת אבות 'אלוקי אברהם' נקרא מלכות, כי אברהם אבינו ע"ה המליך את ה' יתברך על כל העולם, כך אמירת 'אלוקי' הרי זה מלכות. והסברא בזה כשאומר 'אלוקינו' בלשון רבים, הרי זה כללי ולא ניכר עליו במיוחד מלכות שמים, אבל כשאומר 'אלוקי אברהם' הרי זה שבח לה' יתברך באופן פרטי, על איש אחד דהיינו אברהם אבינו ע"ה, שעשה מלכות שמים בכל העולם, וכשאומר 'אלוקי אברהם' כאילו אמר 'מלך העולם'.

וכן כשאומר 'אלוקי' ומכוון ומרגיש שה' יתברך משגיח עליו באופן אישי ומיוחד, וגם מכוון להמליך את ה' יתברך עליו, הרי זה כמו שאמר מלך העולם, שהרי עצם אמירת 'אלוקינו' הרי זה שבח לה' יתברך על הנהגה בהשגחה פרטית לכולם. וכשאומר כן באופן אישי על עצמו הדבר חזק יותר, כשמקבל על עצמו בשבח זה את אלקותו יתברך באופן מלא, והרי זה כמלך העולם.

וניתן עוד להוסיף ולבאר, שאמירת 'אלוקינו' זה שבח לה' יתברך מלמעלה למטה, לשבחו בהנהגתו את עולמו, וכשאומר 'מלך העולם' ממליך אותו מלמטה למעלה, ומכוון להמליך את ה' יתברך עליו. וכן כשאומר 'אלוקי' הרי זה באופן אישי על עצמו, ויש בו הרגשה שה' יתברך באופן תמידי משגיח עליו, ומי שמרגיש כן באמת, זה כמו שאמר גם 'מלך העולם', והבן (ובזה מתורץ קושיית מרן זיע"א ב'הליכות עולם' עמ' פה, ע"ש).

וכיוצא בזה מצינו בברכת 'אהבת עולם', כשאומר 'וקרבתנו מלכנו' יכוון לזכור מעמד הר סיני, וכשאומר 'לשמך הגדול' יכוון לזכור מעשה עמלק, וכשאומר 'להודות לך' יכוון לזכור מעשה מרים הנביאה, וכשאומר 'ליראה ולאהבה את שמך' יכוון לזכור מעשה העגל (כה"ח סי' ס ס"ק ד). ומכאן למדנו שבנוסח התְפִלָה והברכות כלולים בפנים דברים נוספים שאינם כתובים וכלולים בנוסח הברכה. וכן הפסוק: “ולא תתורו אחרי לבבכם" זה מינות ו"אחרי עיניכם" זה זנות (ברכות יב:), זה ממש ביאור המילים.

ומינה לנידון דידן על אמירת שם ומלכות, שהכל תוצאה של שבחי ה' יתברך באמירת אדנות, שה' יתברך הוא אדון העולם וגם אלוקים, דהיינו משגיח על כל העולם, ותוצאת ההשגחה שאנחנו כל כך מעריכים ומתלהבים מכך שמוכנים מכל הלב להמליך את ה' יתברך עלינו במלכות גמורה ושלמה, עד כדי מסירת החיים במתנה לה' יתברך. שהרי אחרי הכל החיים זה מתנה מה' יתברך יום יום, ואם גזרה חכמתו יתברך למות, הרי זה על פי דינו של ה' יתברך וזה הכי טוב שבעולם.

וצריך לשמוח ולחכות למות על ידי ארבע מיתות בית דין לכבודו יתברך, וכמו שכדאי לאכול כדי לזכות לברך, כך כדאי למות כדי להמליך את ה' יתברך, ולקבל דין שמים באהבה ושמחה. ולכן, כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, כי חסר בשלמות של כבודו יתברך כאשר לא אומרים, לא מבינים ולא מסכימים באהבה לעשות כן.

ובזה מובן הפסוק: “שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו, ד), וכידוע מהספר הקדוש 'חובות הלבבות' (שער היחוד) שיש בפסוק זה ג' מצוות: א. לדעת שיש בורא לעולם. ב. הוא אלוקינו המשגיח עלינו. ג. הוא אחד. וכידוע, “ה' אלוקינו" כנגד “אנכי ה' אלוקיך", שהוא מצוות עשה מהתורה, “ה' אחד" כנגד “לא יהיה לך", שהוא ממצוות לא תעשה, ובעת שאומר “ה' אחד" יש מצוות עשה להמליך את ה' יתברך על כל העולם (ברכות יג:).

ורבינו הרא"ם שך זיע"א (בהקדמתו לספרו 'אבי עזרי'), מקשה מדוע צריך להמליך את ה' יתברך כשאומר “ה' אחד", שהוא מצוות לא תעשה, ולכאורה עדיף היה להמליך את ה' יתברך בעת שאומר “ה' אלוקינו" שהוא מצוות עשה מן התורה כנגד “אנכי ה' אלוקיך" (שמות כ, ב)?!

וכתב לבאר באופן נפלא, שלעניין עבודה זרה שהוא כנגד “ה' אחד" והוא כנגד עולם העשיה, שלא לעשות עבודה זרה בבחינת “לא יהיה לך" (שם, ג), לכן דווקא בזה יש לכוון ולהמליך את ה' יתברך, והבן.

אולם, להנזכר לעיל נראה לפרש באופן נוסף שאמירת “ה' אחד" הוא התוצאה מאמירת: “ה' אלוקינו", וכאשר אמרנו בפה מלא שיש בורא לעולם באמירת “שמע ישראל" והוספנו לכך עוד מצווה של השגחה פרטית באמירת “ה' אלוקינו", ממילא כאשר קיבלנו עלינו עול מלכותו יתברך שיש בורא לעולם והוא המשגיח על כולנו על פי הדין בהשגחה פרטית, ממילא התוצאה מכל זה היא מצווה שלישית, דהיינו “ה' אחד".

כלומר, אין עוד בעולם כלום, כי הקדוש ברוך הוא "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג), ועל ידי כך ניכר מלכותו של ה' יתברך בלבד. כי העולם כולו מהקרקע עד הרקיע מלא בכבוד שמים, מלא באמונה ובמציאות ויחוד השם, נמצא שאמירת “ה' אחד" כנגד מצוות לא תעשה “לא יהיה לך", והרי זה ממש מלכות ה' יתברך.

וכן, לעניין ברכה שיש בה שם ומלכות, אזי מלך העולם הוא תוצאה של האמונה בה' יתברך, כך “ה' אחד" זה מלכות שמים והתוצאה מאמירת “ה' אלוקינו", וכוונת הפסוק להמליך כבוד שמים.

ויש בזה גם סברא בשכל ובהגיון, כי מאחר ש"ה' אלוקינו" ועוד בה “ה' אחד" ו"אין עוד מלבדו", ממילא כל החלל של כדור הארץ מלא באמונה בה' יתברך, ואין מקום לכח נוסף. וגם האמונה בה' יתברך הוא כח חזק מאוד, ואין כח אחר העומד כנגדו, כך שאי אפשר בכלל לקרוא לזה כח.

ומפורש בפסוק: “וכל דארי ארעא כלה חשיבין" (דניאל ד, לב), ופירש רש"י אבק הנראה בשמש (ומקורו בגמ' יומא כ סע"ב), ולכן פשוט וברור שניתן לכוון באמירת “ה' אחד" על מלכות שמים שלימה (ברכות יד סע"ב).

וכידוע, 'הוי"ה' זה רחמים ו'אלוקים' זה דין, ו'אדנות שבהוי"ה' זה חלק של הדין, כי אדנות אותיות דינ"א, ועדיף תמיד רחמים בדין, וטובים השנים מן האחד (אור החיים שמות לד, ט). ותמיד יש להרגיש שיש רחמים בדין, בבחינת 'דיו חיים שנתתי לו' (קידושין פ:). וכדברי הזוהר הקדוש (פ' מקץ רא.) שלעם ישראל יש דינא רפיא ולא דינא קשיא לעולם, עיין שם.

וחלק מדינו של ה' יתברך, שעושה דין בגוים כאשר יש זכויות לעם ישראל. וכמו שכתוב בברכת 'אמת ויציב': 'אמת שאתה הוא אדון לעמך, ומלך גיבור לריב ריבם, לאבות ובנים', והכל כפי העניין.

גם לרבות דברי רבינו יונה (ברכות ח. בדפי הרי"ף) על דברי רבי יוחנן שאמר הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים 'שלמה', יפנה ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה. וכאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן. ורבא הוסיף כאילו טבל. ופירש רש"י מעלה עליו שכר רחיצת כפיו, כאילו טבל כל גופו, עיין שם.

וביאר רבינו יונה שבתפילין שבזרוע משעבד גופו, שהתפילין בזרועו כנגד הלב, שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ועל ידי התפילין שבראשו משעבד לה' יתברך את הנשמה שהיא במח, ובזה יזכור הבורא וימעט הנאותיו, עיין שם, והובא בטור (סי' כה) וכן נפסק בשו"ע (שם סעיף ה).

ודברי רבא הובאו להלכה בספר הקדוש 'שני לוחות הברית' (מסכת תמיד פרק נר מצווה), כי מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, עיין שם.

ולמעשה, זה החילוק בין קדיש, קדושה ו'ברכו' לבין ברכות הנהנין וברכת המצוות, שהם חובת היחיד כי הם רק שבח לה' יתברך, ומצווה להרבות בברכות אלו כאשר חייב בהם, כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו (רמב"ם רפ"ק מהלכות ברכות). נמצא, שעל ידי אמירת הברכות בשם ומלכות זוכה לקבל יראת שמים וזוכר את ה' יתברך תמיד, וברכות אלו הם בבחינת מוסר השכל, כאשר מכוון בהם ומבין ומדקדק במחשבה דיבור ומעשה, ואשריו.

אבל קדיש, קדושה ו'ברכו' הם בבחינת תְפִלָה לה' יתברך שעל ידיהם שמו הגדול יתגדל ויתקדש, וכן בקדושה “ימלוך ה' לעולם וכו'", וכן באמירת ברכו מבקשים מהציבור לברך את ה' יתברך, ואלו דברים שבקדושה שצריך עשרה. אבל בברכות פרטיות, כמו ברכות הנהנין והמצוות והשבח וההודאה לה' יתברך, אלו הם ברכות שנתקנו על ידי אנשי כנסת הגדולה, כדי שנתחזק ונתקדש בהם ונזכור את ה' יתברך תמיד.

וחובה לברך לפחות מאה ברכות ביום (אור"ח סי' מו סע' ג), וכמובן שעדיף יותר ממאה ברכות הצריכות, כדי שנתחזק תמיד באמונה ומסירות לכבוד ה' יתברך.

~ בדין כוונה המעכבת בתְפִלָה

הנביא ישעיה (כט, יג) מוכיח את בני ישראל ואומר: “יען כי ניגש העם הזה אלי, בפיו בשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני וכו'". ועיין בפירוש רש"י ובמפרשים שאומר הנביא בשם ה' יתברך שעם ישראל לא מתפללים מתוך כוונת הלב אלא רק בפיהם מהשפה ולחוץ, והעונש בזה קשה ביותר שעל ידי כן גדולי ישראל נלקחים מהעולם הזה חס ושלום, עיין שם, והוא עונש נורא ואיום.

ולכאורה הדבר צריך עיון, וכי על חוסר כוונת הלב בתְפִלָה מגיע עונש כזה גדול, והרי כוונה לא מעכבת התְפִלָה אלא רק בקריאת שמע בפסוק הראשון ובברכה הראשונה בתְפִלָּת העמידה, וכן בפסוק “פותח את ידך" (תהלים קמה, טז) הנאמר בפסוקי דזמרה, שחייב לחזור ולאומרו אם לא כיוון באמירתו, ואם כן יש להבין מדוע הטיל הנביא עונש כזה גדול על חוסר כוונה בתְפִלָה?! ועוד יש לשאול, שידוע שמענישים מידה כנגד מידה, ואם כן מדוע מפני חוסר הכוונה בתְפִלָה הצדיקים והחכמים מתים?! וצריך עיון להבין כוונת הנביא.

רבינו החפץ חיים זיע"א בספרו הקדוש 'משנה ברורה' (סי' ס ס"ק ז) מביא שיש שני אופנים בכוונת התְפִלָה:

א. כוונה ראשונה שמצוות צריכות כוונה, כלומר לחשוב קודם עשיית כל מצווה ומצווה שעושה כן מפני ציווי ה' יתברך וכמו שכתוב בתורה (דברים ד, ה) “כאשר ציוני ה' אלוקי".

ב. לחשוב, לכוון ולהבין את ביאור המילים שמוציא בפיו באמירת הברכות שבתְפִלָה. וכאשר לבו בל עמו וחסר בכוונת התְפִלָה, אזי חסר בחשיבות התְפִלָה. וכידוע, תְפִלָה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, עיין שם. ועל כל פנים, בדיעבד אם לא כיוון בשתי כוונות אלו יצא ידי חובה.

אך יש כוונה נוספת בתְפִלָה, וכוונה זו מעכבת ממש, כי זה חפצא של התְפִלָה, ומי שלא התאמץ לכוון בכך אזי חסר לו במהות התְפִלָה, והרי הוא כמי שלא התפלל, שבעוד שבשני הכוונות הקודמות הרי שבאופן מעשי הרי התפלל והתאמץ לכוון, וגם אם בדיעבד לא כיוון, בדיעבד לא בעינן מצוות צריכות כוונה ולא בעינן ביאור המילים, ויצא ידי חובתו. אבל הכוונה השלישית המבוארת להלן זו כוונה חמורה ביותר בתְפִלָה, וכן באזכרות הברכות וכיוצא בזה, וכשחסר כוונה זו, הרי זה כאילו לא עשה כלום, ואוי לנו מיום הדין.

והכוונה לכך, היא הזהירות הגדולה להוציא מהפה כל מילה ומילה בשלמות, וזו כוונה המעכבת בתְפִלָה לכולי עלמא, וזאת מבלי להחסיר אף אות בתחילה או בסוף, ומבלי להחסיר דגש בקריאת התיבה, וכמובן להפריד בין הדבקים כאשר סוף תיבה ותחילת תיבה באותיות שוות, וזה ההיגוי והפיסוק הנכון, שהוא עיקר יותר מהכוונה של ביאור המילים, כי הכוונה לא מעכבת בדיעבד.

ואף על פי שלכתחילה צריך לכוון ולהבין משמעות כל תיבה ותיבה, אבל בדיעבד אין זה מעכב, אך מנגד אם חיסר בהיגוי ובפיסוק הנכון או כאשר בולעים אותיות ותיבות חס ושלום, באופן כזה חסר בחפצא של התְפִלָה, ואין כאן את נוסח המילים שתיקנו לנו הקדמונים, ובראשם אנשי כנסת הגדולה, וממילא אין כאן תְפִלָה כלל, אלא פיטומי מילי בעלמא חס ושלום (ב"מ סו. ועיין פרש"י סנהדרין כט רע"ב).

ואף על פי שהיגוי המילים נקרא 'דיבור', וכמו שכתוב: “הקשיבה לקול שועי" (תהלים ה, ג), “קול תחנוני" (שם קל, ב), אף על פי כן בשם 'כוונה' יקרא, משום שצריך כוונה והתבוננות להרגיש באופן מעשי ומוחשי שמדבר עם ה' יתברך מלך מלכי המלכים.

וכאשר יחשוב על כך לפני כל מילה ומילה, אז בוודאי ידקדק לומר את תיבות התְפִלָה בכובד ראש, בנחת, בשמחה ובהתלהבות, באופן שלא יראה עליו כמשאוי. וכל זה בזכות הכוונה וההרגשה הנכונה שכעת מתפלל לפני ה' יתברך.

אך כאשר אין מחשבה כזאת בראשו, אזי מדבר באדישות עם ה' יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו, ולא מרגיש כלל כבלע את הקודש, שבולע מילים ואותיות, ובוודאי שלא מדקדק על הפיסוק והדגש הנכון. וכאשר מרגיש וחושב שעומד ומדבר עם ה' יתברך, זוכה לקדש, לכבד ולהרבות כבוד שמים וזוכה להתפלל ולברך ולשבח את ה' יתברך מילה במילה ואשריו ואשרי חלקו.

והנה כמה הוכחות שעיקר התְפִלָה הוא ההיגוי והפיסוק הנכון:

תוכן העניינים

הנהגות אמונה מעשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה