פרק י"ז - מאמרים
בו יבוארו עניינים שונים השייכים לאמונה בה' יתברך
מעלת האמונה
כאשר מחפש האדם להתחזק ולהשתלם במידת האמונה והביטחון בה' יתברך, הרי נעשה בכך עובד ה' גדול וחזק באמונה מעשית להפליא: תמיד שמח בחלקו, שמח בשמחת אחרים, לא מקנא, לא שונא, מוחל וסולח, מעביר על מידותיו ומשיב טובה תחת רעה.
וכאשר הציבור רואים את הטובות וההצלחות הבאות לאדם המאמין, הרי זה משפיע בהתאם, ומקדש שם שמים ולמדים הימנו כיצד להתנהג הלכה למעשה.
ולכן, דוד המלך ע"ה היה מתפלל ואומר: “גם כל קויך לא יבושו, יבושו הבוגדים ריקם" (תהלים כה, ג). כלומר, כאשר הבוטחים והמאמינים בך מצליחים, הרי זה קידוש ה', וכן להיפך, שהבוגדים יתביישו במעשיהם ולא יצליחו. ומכאן רואים, שבנוסף לביטחון הגדול שהיה לדוד המלך ע"ה, היה צריך גם להתפלל שלא תצא תקלה, ויתקדש על ידו שם שמים.
ובזה מובן מה שאומרים בתְפִלָּת שמונה עשרה בברכת 'על הצדיקים': 'ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת'. שלכאורה פשוט הדבר שצריך לבטוח בה', הרי ה' יתברך נאמן לשלם שכר?! ועוד מהו 'שכר טוב', וכי יש שכר שאינו טוב?!
אלא כאשר רואים כולם את הטוב היוצא לבוטח בה' יתברך, ומכח האמונה והביטחון שבו מצליח לוותר לאחרים, לסלוח לאכזרים ולהרבות בטובתם כמה שיותר, ואפילו שמשיבים רעה תחת טובה, הרי שמתקדש בזה שם שמים.
ויתכן עוד, שכוונת דוד המלך ע"ה בתְפִלָה הנזכרת הוא לקבל שכר בעולם הזה לבוטחים בו, ועל ידי זה כל השונאים והקנאים חוזרים בהם ומתרבה אהבה ואחוה ומתקדש שם שמים, וזה שכר טוב, שכולם רואים שבעל אמונה טוב לו בעולם הזה.
גם לרבות שעל ידי זה מקבל כח גדול מה' יתברך, לחיות ולסבול ולהתקדם ולהמשיך לעבוד את ה' בבחינת “צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד), ממש חי ותוסס, רגוע ושמח ומקדש שם שמים כל רגע.
וזה מרומז בברכת 'ברוך שאמר', במה שאומרים: 'ברוך גוזר ומקיים', כלומר גם כאשר נגזרה מהשמים גזרה רעה חס ושלום, עם כל זה, ה' יתברך מביא כח לבעל אמונה לעמוד על רגליו, ולא מתייאש ולא נשבר כלל ועיקר, וכמו שאמר המשורר הגדול בפיוט 'מי כמוך', הנאמר בשבת זכור: 'טרם מכה, ציץ רפואה פרח', בבחינת “אך את נפשו שמור" (איוב ב, ו).
וכגודל האמונה, כך גודל הקיום והשמירה ומצב הרוח, ואם יזכה להפעיל מאה אחוז אמונה, יזכה למאה אחוז שמירה מה' יתברך. ועיין בזוהר הקדוש (פר' ואתחנן רסז.) על הפסוק: “בכל לבבך" (דברים ו, ה), שלא כתוב בלבבך אלא ב"כל" לבבך, לרמז שצריך שלימות של ממש בלב לאהבת ה' יתברך, וכאשר מקפיד על פלוני ואלמוני, ולא מרגיש שזה מה' יתברך, נמצא שאין לו לב של אמונה. וזה בעצם ב"כל מאודך", בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו (ברכות נד.).
ובספר 'שבט מוסר' כתב, שניסיון העקידה היה קשה לאברהם אבינו ע"ה יותר מיצחק, משום שאם יצחק היה נעקד, הרי שהיה עולה לשמים ונהנה מזיו השכינה, אבל אברהם אבינו ע"ה היה חוזר לביתו ורואה את כיסאו ומיטתו של בנו יחידו יצחק, והיה נזכר בו בכל רגע, והניסיון קשה הרבה יותר. כך "בכל מאודך" כל מידה ומידה כל רגע ורגע רצוף בו אהבת ה' יתברך, וזה השגה גדולה מאוד.
כתוב בתהלים (קלה, יט) “בית ישראל ברכו את ה', בית אהרון ברכו וכו' בית הלוי וכו'", ואחר כך כתוב: “יראי ה' ברכו את ה", ולא מוזכר אצלהם 'בית', והוא מפני שיראי ה' אין להם בית, והם תמיד אצל ה' יתברך, בבחינת “בצל שדי יתלונן" (שם צא, א). וזו דרגה עצומה באמונה בה', ביראת ה' ובעבודת ה', והם שזוכים להשגות גבוהות בדבקות בה' יתברך.
וידוע שבעבודה זרה מחשבה ודיבור כמעשה (קידושין מ.), וכן בפירוש הרמב"ן על התורה על הפסוק: “לא תנסו את ה' אלוקיכם כאשר ניסתם במסה" (דברים ו, טז), כתב שאסור להרהר ולשאול מדוע יש בעיות, והרי תרמתי? התפללתי? וכיוצא בזה. וזה בבחינת הרהורי עבודה זרה, נורא ואיום.
ואדרבה אם שותק ועוצר עצמו ומבטל רצונו ותשוקתו, הרי שהוא נדבק בה' יתברך באותו רגע, ודינו מסור לשמים לטובה ולברכה. וזו זכות גדולה שזכינו למצווה כזאת של אמונה כל רגע ורגע.
וכיוצא בזה, כתב רבינו האור החיים הקדוש זיע"א על הפסוק: “ולשמור כל מצוותיו" (דברים כו, יח), שזו זכות גדולה לעם ישראל שקיבלו בהר סיני תרי"ג מצוות, מה שלא זכו לקבל האדם הראשון, נח והאבות הקדושים, עיין שם. ואמונה יסוד של הכל, לחיים טובים ולשלום.
ויתכן מאוד שלפי זכויות האדם, על ידי שמפעיל את כח האמונה ישתנה הכל לטובה, וכדאי מאוד להתנהג כך. ויש בזה גם סברא, שעל ידי האמונה משפיל עצמו שלא מבין ולא רוצה להבין אלא סומך על ה' יתברך שעושה הכל לטובה בבחינת “תמים תהיה" (דברים יח, יג). וזה גם הנהגה טובה כאשר האדם מרגיש שיש עליו דינים וקשיים, בעיות ועיכובים וכיוצא בזה, על ידי שישפיל עצמו ממש עד עפר כעני בפתח, יסלק מעליו את כל הדינים והקיטרוגים וזוכה לישועות.
וכך היה עושה דוד המלך ע"ה, שהיה אומר “תְּפִלָּה לעני" (תהלים קב, א) ובזה מסלק הדינים וחוזר להיות כמו מלך (כמבואר בזוה"ק). וזה בעצם מעלת 'חשיבה חיובית', כלומר לחשוב תמיד שמה שעובר עלי זה משמים לטובה ואני מוכן לסבול ולהשפיל עצמי, ולקבל ולקיים גזרות ה' יתברך אל רחום וחנון, ובוודאי שזה הכי טוב וכבוד שמים לחשוב כך. וזו מחשבה חיובית לסלק הדינים ולחזור לעצמו בשמחה ואהבה, ואשרי השם דרכיו (מו"ק ה סע"א).
ובזה ניתן להבין את הפיוט שאומרים בסליחות 'דעני לעניי ענינן', וכי כיצד יתכן לבקש מה' יתברך שיענה לנו הקטנים כשם שענה לאבותינו הקדושים ולכל הצדיקים המוזכרים שם?! וכן בפיוט 'שמע קולי' הנאמר בליל יום הכיפורים שמובא שם על ה' יתברך שענה לכל הצדיקים, ומה לבר אצל התבן?!
ולפי האמור לעיל יש לומר, שעל ידי האמונה מרגיש ומבין כמה ה' יתברך גדול והוא קטן, ועל ידי זה נעשה שפל עניו וצנוע ועל ידי כך נעשה צדיק, וממילא מסתלקין הדינים ומתעוררים הרחמים, וכמו שהצילו את הצדיקים הנזכרים לעיל בישועות שונות.
ובאמת כך מדויק ממה שכתוב בסוף פיוט 'שמע קולי' שמוסיפים לומר 'ענה עני, שפל כל השפלים', ועל ידי זה אין מחיצות, אין דינים, אין קיטרוג, אין עיכוב ואין כלום אלא יש מחילה וסליחה וההצלחה בדרך.
בעל דעה הוא בעל גאווה, פילוסוף, משכיל ואוהב להפעיל את השכל. אבל בעל אמונה, בדיוק להיפך, תמים עם ה', יודע שה' גדול והוא קטן, בלי שכל, בלי השכלה, אין דרישות, אין בקשות ואין תשוקות, וממילא אין כעס, אין עצבים ואין מחלוקת. וכאשר מתנהג וחושב כך, זוכה להפתעות ולמילוי הבקשות ולקדש שם שמים.
ולפי זה מובן הפסוק: “בזעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג, יט), וכידוע שיש כאן קללה מה' יתברך שחייבים לעבוד כדי להתפרנס, כל אחד ואחד כפי כוחו ומצבו הרוחני כך משקיע בזעת אפו. והעובד שעות נוספות מוסיף לעצמו קללה לעבוד ולהזיע, כי מאחר שהכל קצוב מראש השנה עד ראש השנה (ביצה טז.), אין צורך להתאמץ, אלא רק לקיים את הפסוק כמשמעו.
כמבואר בגמרא (ברכות לה:) הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, ודייק רבינו המשנ"ב (ביאה"ל סי' קנו סע' א ד"ה סופה) שמעט עשו וכן עלתה בידם, והינם אך ורק בתורה ויראה, מכיוון שיש להם השגות באמונה. וקצת יותר מהם העובדים מעט, ויותר מכך שעובדים יותר, וכן על זה הדרך.
והחידוש בזה, שצריך לכוון בזמן עבודתו, שצריך לקיים את הפסוק: “בזעת אפך" שעובד, מצליח, מרויח ומתאמץ בעבודה להראות שהוא קטן והוא רק בגדר עונש, ועיקר הפרנסה מה' יתברך בלבד ולא בזכותו כלל ועיקר, ובזה נעשה שפל עניו וצנוע, וכגודל הכוונה כך גודל ההצלחה של המשך הפסוק: “תאכל לחם". וכוונת הפסוק “בזעת אפך", כלומר תקטין עצמך לעבוד ולהזיע ותהיה שפל, עניו וצנוע ועל ידי כך “תאכל לחם", כלומר תזכה לפרנסה, לחם לאכול ובגד ללבוש כרצון ה' יתברך (ועיין שבת לא. בתד"ה אמונת).
והזוכה לכך שמח להרבות כבוד שמים תמיד, וכל מה שעושים לכבוד ה' יתברך משבח, מעודד ומחזק.
לדוגמא, אם פותחים בית כנסת, בנוסף לבית הכנסת הקיים, אם חכם הגבאי, לא רק שאינו מקפיד חס ושלום, אלא אדרבה מסייע, משבח ומברך אותם, ואף שלא מעריכים את עזרתו, כי אחרי הכל יש כאן כבוד שמים.
ובוודאי מהשמים מסייעים בידו להמשיך ולקדש שם שמים. וזה התשובה הגדולה לכל המחלוקות ולכל מספרי לשון הרע - להוסיף ולשמור על החזקת האברכים ולהרבות עוד תורה ויראה, ולה' הישועה.
ואף שיהודי ממעט בעבירה ואינו עושה אותה בצורה מושלמת, גם זה נחשב ככבוד שמים. וכמעשה שהיה אצל רבינו הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שפסק לאדם שהיה מעשן בשבת, רחמנא ליצלן, שעל כל סיגריה שמקבל על עצמו לעשן פחות מקיים בכך מצוות שבת קודש [שמעתי מפי בעל המעשה].
ועוד מעשה, במסכן אחד המעשן בשבת קודש וסובל מבעיות נפשיות קשות, רחמנא ליצלן, הגם שאין לו היתר לעשן, עם כל זה אמר לו החכם, תכין נר נשמה מלפני שבת קודש כדי להימנע מלהדליק גפרור נוסף כשמוסיף לעשן.
ואם באנשים כאלה יש כבוד שמים, על אחת כמה וכמה לזוכה להיות עובד ה' ובעל אמונה, ובפרט כשעושה מסירות נפש ומכוון ליסורים טובים בשמחה.
העומק הגדול באמונה הוא להתנהג כמו בהמה, בביטול גמור לה' יתברך, אין רצונות ואין כלום, יש רק את רצון ה' יתברך. וכמו 'סוד צבאי' שלא מנסים לשאול ולא מצפים לתשובה, כי זה משהו סודי הקשור לביטחון, כך בעל אמונה אין לו דרישות כלל.
ובני יקירי ואהובי ראש הכולל הר"ר אליהו שליט"א, בעלון 'דעת זקנים' (תשע"ה פ' חיי שרה), פירש בזה את ניסיון העקידה שהיה לשרה אמנו, כאשר שמעה על דבר העקידה ומתה מיד. שהלא כתוב: “כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא, יב), שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, ששרה גדולה ממנו בנביאות, והיא יודעת טוב יותר ממנו מה רצון ה'. מה שאומר ששרה במידה מסויימת זכתה לדבקות בה' אפילו יותר מאברהם, ואם כן מה קרה כאן בעקידה שגרם לה להצטמרר עד כדי מוות? היה לה לומר כדרכם של מאמינים “ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" (איוב א, כא).
אלא שבאמת זמנה של שרה הגיע להיפטר מן העולם בגיל מאה עשרים ושבע שנים בדיוק, עם עקידה ובלי עקידה, הגיע זמנה לעלות לגן עדן העליון. והחליט הקדוש ברוך הוא שעלייתה תהיה על ידי זה שתשמע על 'שחיטתו של בנה כמעט'. כלומר, ששום דבר לא קורה בלי כוונה, הכל מכוון ומדוקדק עד חוט השערה. ורצה בורא העולם שנטילת נשמתה של שרה תהיה באופן זה שתחרד משחיטתו של בנה, וכך עשה. ו"דברי פי חכם חן" (קהלת י, יב).
עוד רואים את הכח של האמונה, שעל ידי האמונה נקשר האדם לה' יתברך ומקבל שפע מלמעלה. לדוגמא, קבלת תענית, כשקיבל על עצמו להתענות, מקבל כח מה' יתברך. וכן מצווה לשם שמים, וכל מה שיעשה לשם שמים ירגיש סייעתא דשמיא גדולה מאוד. וכן ברית מילה בן שמונה ימים שזה מסוכן, והמצווה שציווה ה' יתברך מביאה כח. וכן תענית בכיפור זה מסוכן, עשרים וחמש שעות ללא אכילה ללא שתיה וכל היום תְפִלּוׂת וסליחות לה' יתברך. אלא זה מצווה שציווה ה' יתברך ומקבלים כח מהשמים לחיים טובים.
חובת האמונה
כל אדם צריך שיתקדש שם שמים על ידו ולא להיפך חס ושלום. וכשרואים צדיק וטוב לו, זה מחזק באמונה וביטחון בה' יתברך מבלי לעיין ולהבין הרבה. אולם, כשרואים צדיק ורע לו, צריך לעיין ולחפש תשובות בכדי להתחזק באמונה.
וכן נדב ואביהוא שמתו, לאחר העיון, זהו קידוש ה' גדול, ועליהם נאמר: “בקרובי אקדש" (ויקרא י, ג). וכל זה למעיינים ומבינים את מהות הפחד מה' יתברך והם קדושים וראויים יותר ממשה ואהרון, כמבואר בפרש"י (שם).
אבל מי שאינו מעיין באמונה, שואל שאלות, למה? חבל! כאלה צעירים! וכאלה קדושים! איזה הורים יש להם! אז למה נשרפו? ועוד ביום כזה קדוש שירדה שכינה לכולם? ולכאלה אנשים עונים תירוצים פשוטים בלי עיון, ולומר להם שמתו מפני שהיו שתויי יין או הורו הלכה בפני רבם או הביאו אש זרה ולא נשאו נשים.
אבל לאחר העיון בפירוש האור החיים הקדוש (ויקרא טז, א), שמבאר מה חשבו נדב ואביהוא באותו רגע, בקרבתם לפני ה', איזה תוכנית של קדושה וקירבת ה' היה להם באותו רגע, הרי אתה עומד נפעם, ממש מבהיל הרעיון, עיין שם. ובספורנו (שם י, ג) כתב שאהרון התנחם בקידוש שם שמים שנתקדש במותם, עיין שם.
וכתוב במדרש איכה (רבה פרשה א או' ל"ז) שקשה סילוקן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא ממאה חסר שתיים תוכחות שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש. ובזוהר הקדוש (אחרי מות נו:) מובא על נדב ואביהו שלא היו כמותם בישראל, וכל העוסק במיתתן כאילו הקריב קורבנות המכפרים עליו. וכל מה שעשו, עשו בכוונה להכיר את מי שאמר והיה העולם, והדברים נוראים.
ולכן, כשיש 'אמונה מעשית' על כל פרט ופרט בחיים, יש בכך כבוד לה' יתברך. כי בעל אמונה אומר תמיד 'הכל משמים' ו'הכל לטובה', ומוסיף גם תְפִלָה לה' יתברך על כך שיתקדש שמו הגדול, אז יראו כולם גם אמונה וגם קידוש ה'. וזה התכלית הרצויה לפני ה' יתברך, ואשריו ואשרי חלקו של הזוכה לכך.
וצריך האדם להרגיש כאילו משה רבינו אומר אליו: “מי לה' אלי" (שמות לב, כו), ועל ידי כך יקבל כח ועוצמה לעבוד את ה' באמונה חזקה. ועל אחת כמה וכמה אם שומע זאת מה' יתברך בבחינת “אשר אנוכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו, ו). וכך יש להרגיש תמיד, ובפרט כאשר שומע כן מגדולי ישראל שליט"א, הרי זה בבחינת “מי לה' אלי", וכל תלמיד חכם נקרא משה (רש"י חולין צג.), וגם רבינו בדורו כמשה בדורו (רש"י שבת קא:).
וכך בעל אמונה צריך להרגיש על כל מה שרואה יום יום בבחינת 'ויראוך כל המעשים' (מתפלות הימים הנוראים). וכל מה שרואה מכניס לעצמו יראת שמים ומקשר זאת לה' יתברך, בבחינת 'תן פחדך וכו' על כל מעשיך' (שם), כלומר שנרגיש פחד ה' יתברך על כל מה שקורה בעולם, וכל מה שעובר עליו על ידי פלוני ואלמוני מרגיש שזה מה' יתברך.
וזה דומה לדברי רבינו הבית חדש (אור"ח סי' מז) שהלומד תורה צריך לכוון להתקדש על ידי התורה שתאיר בו קדושת התורה. ומכאן לחיי היום יום להתבונן על כל דבר שהוא אמונה מעשית.
~ השגות באמונה
אומר המשורר האהוב לאלוקיו, בספר תהלים (טז, ח) “שיויתי ה' לנגדי תמיד". וזו מעלה עצומה שהיתה לדוד המלך ע"ה שזכה להיות רגל רביעי במרכבה. להרגיש תמיד כפשוטו ממש דבקות עצומה בה' יתברך, וכמו שכתב הרמב"ן (ס"פ עקב יא, כב).
ולקמן במאמר 'מעלות האמונה' כתבנו שזו המעלה העשירית, עיין שם. וכמו שכתב החכמת שלמה (אור"ח סי' פה ס"ב) שפירוש “לנגדי תמיד" כפשוטו ממש.
וכידוע מרבינו הרב מבריסק זיע"א שהיה אומר: אם היינו יושבים קרוב מאוד אל דוד המלך ע"ה, היינו נשרפים מקדושתו. ומצינו דרגה נוספת ביונתן בן עוזיאל, שהיה גדול התלמידים של הלל הזקן, שכל עוף שחלף מעליו בשעה שעסק בתורה מיד נשרף (סוכה כח.).
ושמעתי על אחד הצדיקים במלחמת העולם השניה, שכאשר באו והתקרבו הגרמנים אליו, מתו ונעשו חתיכות חתיכות ויראו מגשת אליו. וזה מתאים למה שכתב רבינו הגר"ח מוולוז'ין ('נפש החיים' שער ג' פי"ב) על מי שזכה לדבקות בה' יתברך בבחינת “אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה) שאי אפשר להזיק לו כלל ועיקר, והנביא חבקוק צועק בשם ה': “צדיק באמונתו יחיה" (ב, ד), כלומר מחזיק מעמד תמיד (ועיין מכות כד.).
גם אנחנו הקטנים וקטני הקטנים שלא זכינו להשגות כאלה, מכל מקום חובה קדושה עלינו מידי פעם להתקדם ולהתעלות ולהפעיל את כח האמונה. ובפרט במצבים קשים וקלים של בין אדם לחברו ועיכובים מסוימים במשפחה, בעבודה, בפרנסה, בשידוכים ובמצב הרוח.
ויש בזה כבוד שמים גדול, ומקיים מצוות עשה מהתורה של אמונה בה' יתברך ואמונה בהשגחה פרטית. ובוודאי נעשה בזה רעש גדול בשמים, כשרואים כל מיני דברים שניתן להסבירם לפי השכל ולפי העיניים ולפי המצב העירוני, המדיני, הביטחוני, ועם כל זה מפעיל את האמונה בבחינת “אין עוד מלבדו" וזוכר ומשבח את ה' יתברך.
וזה לא סתם חסידות או מהדרין במצוות, אלא ממש מצווה מהתורה לחשוב ולחיות כך תמיד. והוא כעין עקידת יצחק שעשה אברהם אבינו ע"ה נגד השכל וההיגיון וגם נגד הבטחת ה' יתברך “כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב), והפעיל אברהם אבינו ע"ה את האמונה נגד השכל, והלך בלב שמח לשחוט את בנו.
וכך בחיי היום יום, עם כל הקושי, צריך להפעיל את האמונה שהכל משמים ולהכניס את ה' יתברך לתמונה. ובוודאי במחשבה כזאת של אמונה נברא מלאך באותו רגע (עיין מהרש"א מכות י:), ומהשמים מסייעים בידו לחיים טובים.
כמובן שלא די באמירה בלבד, ולומר שהינו מאמין ובוטח בה' יתברך, ולעומת כן להיות בעצבות, בלי מצב רוח, בקפידות על פלוני ואלמוני, אלא צריך שפיו ולבו יהיו שוין, ושגם בלבו יסכים שהכל מה' יתברך בלבד. ובאותו רגע מצלמים אותו מהשמים לתמונה של אמונה במחשבה דיבור ומעשה, ואשריו ואשרי חלקו.
רבינו המשנה ברורה (בביאה"ל סי' קא) מביא בשם הרשב"א (ברכות יג.), שיש להיזהר מאוד בתְפִלָּת העמידה בברכת 'מגן אברהם', וכן בקריאת שמע בפסוק: “שמע ישראל" (דברים ו, ד), שלא יבוא לו מחשבה זרה כלל, והגם אם יכוון לבסוף ויחזור לדרך המלך, אך עצם העניין שחשב מחשבה זרה הוא פגם בשלמות המצווה שבקריאת שמע ובעמידה, עיין שם. ויש ללמוד מכאן לעניין אמונה, שלא להסיח דעתו ממנה לעולם, ולהרגיש תמיד בכל עניין בכל מעשה, כל שעה וכל רגע בכל החיים מחשבה של אמונה.
ולדוגמא, לחשוב כי עיכוב בשידוך הוא בגלל סיבה פלונית או אלמונית, זה נגד האמונה, וכמו שרואים בחורים רווקים שמחים ועשירים ונראים טוב, אך עדיין מעוכבים. וכן אסור לומר שעיכובו הוא מפני שהוא כהן ואסור בגרושה, או בגלל שהוא בעל בשר או בגלל שנראה כמו שנראה וכן כל כיוצא בזה, הרי הוא נגד האמונה.
וכמובן שיש להשתדל ולעסוק ביופי כפי הצורך, וכמו שעשה רבי ישמעאל לנערה אחת (נדרים סו.), וכמו שמבואר בגמרא (כתובות נב:) שיש מצווה על האב להשתדל ולהתעסק בכבוד בתו, אבל צריך להבין שהוא רק השתדלות בעלמא, ולא מועיל ולא קובע ולא כלום.
וכן הולכי דרכים, מרגישים שכל פסיעה ופסיעה הוא בהשגחה פרטית מהשמים, בבחינת “ויסעו ויחנו" (שמות יג, כ), ובבחינת “רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א ב, ט), והרי זה בבחינת “לך לך מארצך" (בראשית יב, א). ומכח האמונה מכוון על עצמו תמיד גלות מכפרת עוון (סנהדרין לז:), ומכח מחשבה של אמונה לא כועס, לא מקפיד ולא כלום ומקיים בעצמו טלטולא דגברא (סנהדרין כו.).
וכן מכח אמונה מקפיד תמיד על מאה ברכות בכוונה ובשמחה, שברכה זה היא תודה לה', וצריך כל יום לפחות מאה תודות. וכן כאשר נמצא בסעודה, והביאו לפניו צלחת או מגש, לוקח את הקרוב אליו ולא חופר פנימה לחלק משובח יותר (בא"ח בהר בחוקותי סע' ז), כי בעל אמונה אין לו דרישות ולא כלום, וזוכה לעשות מהאוכל תרגילי אמונה, והכל מהשמים בלבד, ובוודאי יקבל מה שמגיע לו בדיוק.
ומעשה שהיה בבעל אמונה גדול שהיה רגיל לאכול יום ביומו בבית מארחו. ופעם אחת, כשבעל הבית לא שם לב למנתו של בעל האמונה, הגיעה חתולה ו'חטפה' את מנתו, ומשהגיע המאמין הגדול לאכול את מנתו, שגם ככה היתה דלה, בישר לו בעל הבית בזה הלשון: 'במחילה אבל החתולה אכלה את המנה שלך!'. תמה כנגדו הבעל אמונה ואמר לו: 'אם המנה היתה שלי, אף אחד לא יגע בה, ואם מישהו נגע בה, היא לא המנה שלי!'.
ובעל אמונה בדרגה זו הינו עובד ה' אמיתי, וכאילו עומד בבית קודש הקודשים, וכידוע שקושרים את הכהן הגדול בחבל בשעה שנכנס ביום הכיפורים לבית קודש הקודשים, שאם ימות חס ושלום, יוכלו להוציאו (עיין זוה"ק אחרי מות). וכן בעל אמונה קשור במחשבה, בדיבור ובמעשה עם ה' יתברך. וכאילו נמצא תמיד בקודש הקודשים, והאמונה פורחת עליו בשלמות, בבחינת “רבה אמונתך" (איכה ג, כג), ויודע להסתדר מצוין עם האמונה. וזה התשובה היסודית לכל המאורעות שבעולם העוברים על האדם בעולם הזה, 'נווה התלאות' ('ספר הישר' לר"ת).
עיין מהרש"א (ר"ה ג:) על הנביא נחמיה, שביקש את רשותו של מלך פרס לעלות לירושלים, וכתוב בפסוק: “ אם על המלך טוב וכו'" (נחמיה ב, ה), שהכוונה על ה' יתברך, כי המלך לא קובע, ו"לב מלך ביד ה'" (משלי כא, א).
וכן אסתר המלכה שאמרה למלך אחשוורוש: “אם על המלך טוב וכו' י בוא ה מלך ו המן ה יום" (אסתר ה, ד), שהוא ר"ת הוי"ה, שכיוונה שמדברת עם ה' יתברך.
וכן הפסוק: “ויגש אליו יהודה" (בראשית מד, יח), שכפשוטו ניגש למלך מצרים, ובעומק יותר ניגש לה' יתברך, כי הכל מהשמים לטובה על ידי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וזה הכוונה ל'דורשי יחודך', שדורשים רק בה' יתברך ולא בשאר האנשים.
וכך דרשו בזוהר הקדוש (פ' ואתחנן רסז.) על הפסוק: “בכל לבבך" (דברים ו, ה) שאומרים בקריאת שמע, שהרי לא כתוב בלבבך אלא בכל לבבך, כלומר מכל הלב כולו, מאה אחוז לה' יתברך בלבד. וזה השגה עצומה באמונה למבינים. והמבין כך, מדבר ומבקש ומתחנן ובלבו מרגיש שמבקש מה' יתברך, ואשריו שזכה לכך.
וזה פירוש התְפִלָה 'כי הם חיינו ואורך ימינו', כלומר התורה והאמונה בשלמות זה העיקר, ושנרגיש חיים טובים בעולם הזה. ולכן, מידת הכעס והגאווה הוא דבר חמור מאוד, והכועס והמתגאה מרגיש שהוא בעל הבית של העולם. והאמת שכולנו שמשים ופועלים בעולם הזה, וה' יתברך בעל הבית.
וכמו שאורח בכל מקום שיהיה אינו כועס ולא מתגאה, כי זה לא מקומו, כך האדם המאמין הגדול שהכל בהשגחה מלמעלה, מרגיש שהוא אורח בעולם הזה, וענווה גדולה מכולן (ע"ז כ:), בבחינת “בתוך עמי אנוכי יושבת" (מלכים ב ד, יג). כלומר, להיות תמיד עם הציבור ולא להראות עצמו שונה ומשונה מהם (זוה"ק פ' בא לג:), כי מרגיש תמיד שהכל מהשמים לטובה, והרבה שלוחים למקום (תענית יח:), ואפילו נחש שהורג וכן אריה ונמר וכו' עושים שליחות של ה' יתברך (זוה"ק ויחי רמד.).
לעולם אין לאדם להתבייש בעדה שלו, במשפחתו, בתפקיד פשוט או בעיכוב שעובר עליו, כי הכל מהשמים, ויתגבר ויתחזק באמונה וידרוש את יחוד ה' בלבד, ויקדש בזה שם שמים. ואם זכה להתבזות, זכה למיתוק הדינים ולביטול גזירות קשות ורעות.
ויש להתבייש רק מעבירות ולפחד רק מה' יתברך, לא מחלומות, לא מאנשים ולא כלום, בבחינת ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד. כלומר, ה' עשה, ה' עושה וה' יעשה תמיד את הכל. כי בעל אמונה אדיש לחומריות ולעולם הזה, כי הכל מהשמים, ועמל ויגע בתורה וזוכה לדברים רבים (עיין תדא"ר פ"ה אות יב) בבחינת “על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט, כ).
ובעל אמונה הרי הוא במעלה גדולה ועצומה, כי אף על פי שלא רואה את עמוד הענן ואת עמוד האש כפי שראו אבותינו במדבר, עם כל זה כולו אמונה ודבקות בה' יתברך ועובד ה' בביטול גמור. כמו תלמיד ששומע לרבו תמיד, וכן השומע ומקשיב לגדולי ישראל וחכמי התורה שליט"א, אין שאלות ולא צריך תשובות, הרי זה בעל אמונה גדול.
העובד על עצמו להשגות גבוהות באמונה אשריו, והרי זה כעין הפתעה לה' יתברך, כי ה' יתברך כל יכול, וזכותו לצאת מהעניין ולהשאיר את הבחירה בידי האדם, בבחינת ו"האלקים ניסה את אברהם" (בראשית כב, א. ועיין אור החיים הקדוש ס"פ בראשית).
וכידוע במעשה שהיה עם רבינו הגרי"ח זוננפלד זיע"א שזימן אליו ועדה של ארגון מסוים למען התורה שהיו בו עסקנים צדיקים ויראי ה', אך לבסוף דחה את המועד מאחר והיה חשש פגיעה באיש אחד אשר הגיע ללא הזמנה, אף שהיה צורך גדול בעניין לפעול ולעשות למען התורה, עם כל זה על חשבונם של אחרים לא עושים כן. ואמר, שרק כאשר היסוד בקדושה, במצווה, באהבת ישראל ובקידוש ה' אזי יש הצלחה, ולהיפך להיפך.
ורק בעל אמונה יכול לעמוד בהשגות כאלה להיזהר, לבדוק ולשקול בשקל הקודש, ולא להתפרץ כדי לבנות בניין של תורה ומצוות, כאשר היסוד מלא עבירות של לשון הרע, חילול השם, קינאה ושנאה, בבחינת “בוצע ברך נאץ ה'" (ועיין ב"ק צד.).
בעל אמונה מצליח בקלות לשבח ולחזק את כולם, בפרט כשזה קשור לתורה ולמצוות, ויש בכך כבוד שמים וקידוש ה', וגם אם הינו בעל מוסד תורני השרוי במצב כלכלי קשה, קל לו לחזק אחרים ולדרוש בעבורם תרומות והוראות קבע, ואינו חושש שיחסר ממנו מאומה, אלא חושש שלא להיות בשב ואל תעשה, אלא בקום ועשה, והכל למען כבוד התורה, ולא יתכן שום נזק חס ושלום כתוצאה מכך.
ומעולם לא הבנתי את המעשה המובא בספר 'אור אלחנן' (ח"א דף ק"ב), שלא הסכים רבינו החפץ חיים זיע"א על ישיבתו של הרב אלחנן וסרמן הי"ד שתיקרא בשם 'ישיבת חפץ חיים'. והנימוק היחיד הכתוב שם, הוא בגלל כסף שהתורמים יחזקו את המקום החדש ויהיה נזק למקום הראשון, עיין שם. וסיפור כזה אינו מתאים לבעל אמונה קדוש כרבינו החפץ חיים זיע"א, וצ"ע.
בעל אמונה משמח את ה' יתברך ואת עם ישראל, ועושה הפתעות יפות ומקדש שם שמים, ואשריו. ומי שלא עושה כן ולא משבח את העושים למען התורה, מפני שרוצה למצוא חן בעיני כולם, ויודע לבקש כסף לעצמו ולשבת על סיר הבשר, הרי זה נובע ממידות רעות וקנאה שבלב ואין לזה תרופה ('אורחות חיים' להרא"ש), ואוי לו ואוי לנשמתו.
רבינו השל"ה זיע"א (בהלכות תשובה ויום הכיפורים) מבאר, שמה שאמרו בגמרא (שבת קיט:) שכל העונה 'יהא שמיה רבא מברך' קורעין לו גזר דינו, הוא דווקא כשעונה במסירות נפש ומכוון ומזעזע כל איבריו, והביא כן בשם הזוהר הקדוש.
וכן מה שכתוב שהשומר שבת קודש מוחלין לו על כל עוונותיו (שבת קיח:), הוא כאשר נזהר בכל תנאיה ודקדוקיה. וכן הוא מה שכתוב לגבי 'שירת הים' שמוחלין על כל עוונותיו (משנ"ב סי' נא ס"ק יז בשם הזוה"ק), הוא למי שאומרה בכוונה ובשמחה ומדמיין לעצמו כאילו עובר כעת בים.
ורואים בשירת הים דבר פלא, והוא שבכל השירה לא מוזכר כלל עניין קריעת הים, אלא בעיקר עניין המצרים שטבעו בים, ובא ללמדנו שביעור הרשעים המכחישים שליטת ה' יתברך בזה העולם הוא העיקר ושבזה מתקדש שם שמים.
וכן הפסוק: “זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו " (תהלים קיח, כד) אין הכוונה נשמחה בו בשמחת החג, אלא נשמחה בו, כלומר לשמוח עם ה' יתברך, לספר הניסים ולשבח ולרומם ולהרבות כבוד שמים.
וכן הפסוק: “אשרי אדם בוטח בך" (תהלים פד, יג), כלומר בה' יתברך בלבד, ויש להתפלל לזכות ולשאוף להשגות כאלו באמונה (כמבואר ברבינו יונה ברכות לא.).
מחשבה של אמונה
אדם שנגנב ממנו ממון רב או שניזוק והפסיד על ידי כך רכוש רב, עומד נבוך בשאלה הגורלית איזו מחשבה טובה עליו לחשוב במצב בו הוא נמצא כעת שתביא לו מזור לנפשו ויוכל על ידה להרגיע את עצמו שהכל משמים לטובה, ועל ידי כך יוכל גם לקבל כח אדיר להמשיך הלאה בעבודת ה' יתברך בשמחה ובאהבה?
והנה המחשבה הנכונה הנדרשת לעת כזאת, היא מחשבה של אמונה , והיינו לחשוב תמיד שכל מה שברשותי הוא אך ורק של ה' יתברך ואינו שלי כלל ועיקר. וה' יתברך ברחמיו וברוב חסדיו הוא שהפקיד את כל אשר לי ברשותי ובבעלותי, וברצונו הוא נוטל ממני ונותן לאחרים או שנשבר או נאבד ממני וכל כיוצא בזה, בבחינת "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו" (תהלים קכד, ז).
ובוודאי שמחשבות כעין אלו מביאות לאדם כח גדול בגופו ובנפשו שלא לכעוס ולא להישבר וליפול לרשת העצבות והדיכאון, ואף לא לחשוב שלקחו לי משהו, שהרי זה לא שלי! ומשנה מפורשת היא באבות (פ"ג מ"ז) “תן לו משלו שאתה ושלך שלו".
ועוד ניתן להוסיף ולחשוב, שיתכן שבשמים גזרו עליו גזירה קשה חס ושלום, ובמקום לפגוע בגופו פגעו בממונו, והוא נשאר חי וקיים לחיים טובים ולשלום (פסחים קיח.).
ויש לדעת שבעל אמונה צריך להתכונן תדיר לכל מיני בעיות וקשיים העלולים לבוא עליו בכל יום, ולכן עליו לחשוב לעצמו בכל עת 'מה ה' יתברך רוצה ממני?' ולהרגיש ולחיות כן באופן מעשי שהנזק הנגרם לו כרגע הוא כמו צלצול של פעמון שבא להעיר אותו ולהזכיר לו שכעת יש לו עוד משימה חשובה לחשוב מחשבה של אמונה.
ודבר זה מצינו בתורה בפרשת בהר, שכמעט כל הפרשה כולה עוסקת בכך שצריך אדם להרגיש תמיד שהרכוש אינו שלו. הפירות אינם שלו, שהרי התורה מצווה להפקירם בשנה השביעית, שנת השמיטה, וכן להפריש תרומות ומעשרות ולתתם ללוי. וכן כספו אינו שלו, שהרי התורה מצוה לעזור לכל נצרך בהלוואה, ואף לא לגבות ממנו ריבית חס ושלום. וגם ביתו אינו שלו, שהרי התורה מצווה לקבוע מזוזה בפתח ביתו, כדי שירגיש כל רגע שזה ביתו של ה' יתברך ולא שלו (עיין רמב"ם פ"ו מהלכות מזוזה).
ובאמת שמצווה זו של דבקות בה' יתברך מפורשת היא בתורה בספר דברים בפסוק “ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" (דברים ד, ד), וכן בפסוק “ובו תדבק" (שם י, כ) ובפסוק “ולדבקה בו" (שם יא, כב). והרמב"ן (שם) פירש: ובכלל הדבקות בה' יתברך, שתהיה זוכר את ה' ואת אהבתו תמיד, ולא תיפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריך עם בני אדם בפיך ובלשונך, ואילו לבך איננו עמהם אלא לפני ה'. ויתכן הדבר שבאנשי המעלה הזאת תהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, ע"כ.
והן אמת שאלו הן השגות גבוהות מאוד בעבודת ה', אולם לכל הפחות כשיש מצב של צער וקושי, יש להפעיל את האמונה ולהגיע לכעין דבקות בה' יתברך. ודע שבאותו רגע של חשיבה מעין זו, יסולק מהאדם חולי הנפש והגוף, העצבים והמחלוקות, הקנאה והשנאה, ואף יהפך על ידי כך להיות קדוש, וזאת משום ששמע את צלצול הפעמון ופתח את הדלת לעוד מחשבה של אמונה לכבוד ה' יתברך.
וכן כאשר אדם שכח היכן הניח חפץ מסוים, ומחמת כן צריך הוא לחזר אחריו ולחפשו, והדבר גורם לו לצער גדול מאוד. וכן, כאשר אדם מנסה 'לתפוס' את חבירו בטלפון, אולם הטלפון 'תפוס' מזה זמן רב ואין עם מי לדבר, הנה במקום להקפיד ולכעוס על כל העולם, כמה יפה ומועיל יותר שיחשוב לעצמו עוד מחשבה אחת של אמונה שהכל משמים לטובה ובשמים רוצים שאצטער קצת, ומרגיש בזה שמחה עצומה ודבקות גדולה בה' יתברך.
נמצא, אם כן, שאמנם נכון הדבר שאין לנו את הכוחות להתנהג כפי שהתנהג הרמב"ן כאמור לעיל, אולם לכל הפחות בשעת הניסיון נשכיל ונדע להתקשר ולהידבק עם ה' יתברך, ולעשות כעין פרסה ולחזור בנו מהדרך בה מוליכנו שולל היצר הרע. וכשם שפרסה הוא סימן טהרה לבהמה, כן הוא סימן טהרה גם לאדם, סימן של דבקות ואמונה בה' יתברך.
ובכדי להגיע להשגה זו מוכרח האדם להרגיש שאין לו כלום בעולם הזה, אלא הכל הוא מתנה מה' יתברך וברצונו נותן וברצונו לוקח (פרש"י בראשית, א, א, וכן בילקוט שמעוני משלי פרק לא).
והנה בתורתנו הקדושה בפרשת בראשית מצינו יותר מזה, שאפילו עשה אדם השתדלות מעצמו והצליח, מכל מקום מוטלת עליו עבודה גדולה להאמין בלב שלם שהכל הגיע אליו אך ורק מאת ה' יתברך, ובאמת גם אם לא היה טורח על כך, היה הוא מקבל את כל המגיע לו בדיוק לפי מה שנגזר עליו משמים.
שהרי כתוב: “בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט). והנה שני דברים בא הפסוק להורות לנו, ואלו הן: האחד כפשוטו, שזו קללה מאת ה' יתברך שקילל את אדם הראשון ואת כל הבאים אחריו שצריך אדם לטרוח ולעמול רבות כדי להגיע לרגע בו הוא קוצר את פירותיו ולהנות מיגיע כפיו. ועוד דבר עמוק יותר, שאף על פי שהזיע האדם, יגע ועמל רבות כדי לאכול את לחמו, עדיין עליו להאמין בלב שלם ונפש חפצה שהכל הגיע לו אך ורק על ידי ה' יתברך ולא על ידי השתדלותו כלל.
וכעין זה אמר הנביא ירמיה: “אל יתהלל חכם בחכמתו" (ט, כב), ולמה? כי כל מה שיש לך לאור הצלחתך הוא רק מאת ה' יתברך שנתן לך את הסיעתא דשמיא לעשות ולהצליח. והן אמת שיש מעטים שזכו לכך שמלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר: “ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'" (ישעיה סא, ה) וכדעת רבי שמעון בר יוחאי (ברכות לה: ועיין ביאה"ל סי' קנו סע' א ד"ה סופה בטילה), אולם רוב העולם חייבים לעמול וליגע כדי לאכול את לחמם ו'להסתדר בחיים', ועם כל זאת להאמין שהכל משמים, וכאמור.
~ כבוד שמים
מי שזכה להשגות באמונה, שמח לזכות אחרים בתורה ובהלכה, וכמובן באמונה, בבחינת "ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך" (שמות י, ב). אמונה, פירושו לקדש שם שמים, ואשריו ואשרי חלקו.
וכגון, מי שיזכה להקים ולפתוח 'ועד למען השבת' וכן 'אגודת שומרי שבת' על מנת לעורר את העם לזה, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, ויש בזה קידוש ה' וברכה מיוחדת מרבינו המשנ"ב (עיין משנ"ב סימן רנו סק"ב), ובעל אמונה יודע תמיד להרבות כבוד שמים.
ולפי זה מי שצרוד ומזמינים אותו להיות חזן, יש לו לכוון לכבוד שמים, ולא סתם לומר שהינו צרוד ואין לו כח, אלא יכוון שאינו עולה חזן בכדי שיתרבה כבוד שמים על ידי שיעלה חזן שקולו ערב, ובוודאי יקבל ברכה משמים על כבוד שמים שחושב ועושה.
ויש להתפלל לה' יתברך להגיע להשגות כאלה, וכאשר אומר בתְפִלָה 'והחזירנו בתשובה שלימה לפניך' , יכוון שצריך לדעת תמיד היכן טעיתי בהלכה, באמונה, בהנהגה, וכשיודע עושה תשובה, ויתפלל לדעת היכן טעה, אז משלים לעצמו עשיית תשובה וזוכה להשגות באמונה. ואין לך תשובה גדולה מזו, כאשר מתעלה יום יום בעבודת ה' יתברך ובקיום מצוות.
עוד אדרוש באמונה, במה שאומרים ברכת 'השיבה שופטינו וכו' ומלוך עלינו מהרה אתה ה' לבדך ', להרגיש אך ורק את ה' יתברך, ואין עוד מלבדו ואין כלום, וכל עולם הזה אינם נחשבים כלום (ועיין יומא כ סע"ב), כלומר אין בכוחם לעשות כלום.
והזוכה לכך זוכה למיתוק הדינים וזוכה להמתיק עצמו לפני ה' יתברך ולהיות כעין חסידא קדישא, ואפילו אם עדיין הוא לא ממש לשמה, לא נורא וזה מצוין, וינצל מהדינים, מפני שלא מתייחס בעולם הזה אלא רק לה' יתברך, בבחינת “אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה). וגם מהשמים מתייחסים אליו לטובה, מידה כנגד מידה (עיין סנהדרין צ סע"א).
וזה בגדר 'צידוק הדין' שעושים על מת במשך כל ימי השבעה, וכן בברכת המזון לאבלים, וגם כשאין וידוי כדאי לומר צידוק הדין (עיין חזו"ע אבלות ח"א דף צא), כי יש בזה אמונה וכבוד לה' יתברך. ועל ידי כך זוכים האבלים לקדש שם שמים כמו באמירת הקדיש.
ונראה שצידוק הדין על עצמו בא מכח האמונה, כי אם טוען טענות, הרי זה בגדר הרהור עבודה זרה, ועובר על הפסוק: “לא תנסו את ה'" (דברים ו, טז וכמבואר ברמב"ן). וכמובן, כשרואה אחרים שסובלים, אף על פי שבוודאי הוא משמים, מכל מקום אסור להפעיל את האמונה ולהזניחם חס ושלום, אלא לעזור ולסייע ולבקש עליהם רחמים מה' יתברך. וכידוע מאמרו של בעל תנועת המוסר הגר"י סלאנט זצ"ל 'הגשמיות של חברך, היא הרוחניות שלך'.
ושמעתי פעם ביאור נפלא מתלמיד חכם חשוב על מאמר רב נחמן בסנהדרין (מה.) על הפסוק: “ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), ברור לו מיתה יפה.
שהנה בברכות (סג:) 'אמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: “זאת התורה אדם כי ימות באהל"' (במדבר יט, יד). ובמסכת אבות (פ"ו מ"ד) אמרו: 'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו' וחיי צער תחיה וכו''. ואם כן, אדם המחזיק תלמיד חכם בממונו, יכול לחשוב בדעתו שאם יצמצם בהוצאותיו לתלמיד חכם על ידי כך התלמיד חכם, ילמד טוב יותר, וכמו שכתוב במסכת אבות.
לזה בא המאמר הנזכר לעיל כלפי אותו מחזיק תלמיד חכם ואומר לו ברור לו 'מיתה' יפה. כלומר, נכון שתלמיד חכם כלפי עצמו צריך למעט בצרכיו, מכל מקום זה עניין שלו, אולם העניין שלך בתור זבולון הוא לברור לו 'מיתה' יפה.
ולכן, על אחרים מותר לומר זו תורה וזה שכרה? כמו שאמרו כן על רבי עקיבא (ברכות סא:), כי זה בבחינת תְפִלָה לה' יתברך, ועל עצמך תקדש ותצדיק דין שמים. ולכן, יעקב אבינו ע"ה נענש שאמר: “מעט ורעים" (בראשית מז, ט), כי זה על עצמו, ועיין בעל הטורים (שם), והדברים נוראים מאוד.
ומצווה לדרוש את ה' תמיד, כמפורש בתְפִלָּת 'אנא בכח': 'נא גיבור דורשי יחודך כבבת שמרם', ומבקשים רחמים מה' יתברך שישמור תמיד את דורשיו. כלומר, הדורשים ותובעים ומבקשים וחושבים תמיד אמונה בה' יתברך, בבחינת 'דור דור ודורשיו' (סנהדרין לח:).
הדרשן, המגיד והחכם דורשים מהשומעים להתקדם ביהדות ותובעים כן מהציבור. וכן האדם, תובע את עצמו באמונה ולהסביר שהכל מהשמים לטובה ולברכה, ועליהם מתפללים ואומרים לה' יתברך שישגיח במיוחד על אנשים כאלה בעלי אמונה, שכנגד פניהם עומד תמיד רק כבוד שמים.
ומכאן ש'דורשי יחודך' מקדשים תמיד שם שמים. וזה מה שכתוב ב'עלינו לשבח' למעיינים ומבינים, ומבואר בהלכה (עיין רמ"א אור"ח סי' קלב סע' ב ומשנ"ב ס"ק ח) לומר 'עלינו לשבח' באימה וביראה, וכן הוא כבוד שמים לעמוד באמירת 'ה' מלך' בבית הכנסת, וכן בחזרת השליח ציבור, למי שיכול (ועיין יחו"ד ח"ה סימן יא), וכן לכרוע במודים בחזרת השליח ציבור עם הציבור, ויש לעשות כן בשמחה ובזריזות.
ולכן, מותר ומצווה להכפיל ולשלש אמירת 'ה' מלך' בציבור, וכשהחזן אומר 'ה' מלך', ניתן לומר עימו בלחש, וכן אחר כך לחזור ולומר בקול רם, מכיון שיש לו דרישה מיוחדת להמליך את ה' יתברך, וזה 'דורשי יחודך', ואשריו.
ועל רבקה אמנו נאמר: “ותלך לדרוש את ה'" (בראשית כה, כב), ממש דורשי יחודך, בבחינת “שחולת אהבה אני" (שה"ש ה, ח). ובזוהר הקדוש מאריך בזה בעשרות מקומות שעל ידי אתערותא דילתתא נעשה איתערותא דלעילא, בבחינת "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש ו, ג, ועיין בזוה"ק פ' לך לך פח.).
~ בעל אמונה ובעל דעה
יש לדעת, שיש הבדל בין 'בעל אמונה' ל'בעל דעה' , שאף על פי ששניהם מאמינים בה' יתברך ויודעים שהכל מהשמים והכל לטובה והעולם הזה מלא נסיונות, מכל מקום ההבדל ביניהם הוא בכל מה שקורה בעולם, במשפחה, בפרנסה, בחברה, בקהילה, וכן ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו.
בעל דעה מפעיל את השכל, מה לעשות, כיצד להתנהג, להיכן לפנות ומי יכול לעזור, ונכון שזה השתדלות ויש מצווה להשתדל, אבל בתוך ההשתדלות הוא 'דורך' על האמונה. ואם מכח ההשתדלות הוא נכשל בלשון הרע, ברכילות, בכף חובה או סתם מצער יהודי, נמצא שאצלו ניכר ורואים יותר השקעה בהשתדלות ולא באמונה. וכח האמונה לא פעיל ולא זמין אצלו באופן מיוחד וסומך על דעתו ולא על דעת בוראו, סומך על כוחו ועל מוחו, ולא ניכר שסומך על יוצרו.
בעל אמונה גם כשעושה השתדלות, עושה הכל בעדינות, לא פוגע באיש ולא עושה כן על חשבון אחרים, וניכרת עליו האמונה שהכל מהשמים, כי ההשתדלות מוכרחת ולא מועילה .
כללו של דבר, בהשתדלותו של בעל אמונה אין שום עבירה של בין אדם לחברו, מפני שנזהר מלפגוע ולפרסם ולשנוא ולהקפיד על אחרים, ולא עבירה שבין אדם למקום שאחרי כל ההשתדלות העדינה שלו ממשיך כרגיל בתְפִלּוׂת, בלימוד, במידות טובות של אהבת ישראל להפליא. ואשריו ואשרי חלקו, וניכר עליו האמונה מאוד. מה שאין כן בעל דעה, שלא ניכר בו האמונה אלא רק מעשיו ודרכיו.
אברהם אבינו ע"ה נכנס באש לכבוד ה' יתברך, על דעת למות מפני שלא השתחוה לפסל, וה' הצילו. לעומתו, הרן בן אחיו נכנס על דעת להינצל, ונשרף (רש"י בראשית יא, כח). גם חנניה מישאל ועזריה נכנסו באש על דעת להישרף, שהנביא יחזקאל אמר להם בשם ה' שלא יצילם, וזכו ויצאו לחיים טובים ולשלום (עיין יבי"א ח"ו עמ' קפו).
בעל אמונה מפעיל תמיד את האמונה, ויש בזה כבוד שמים, ואין כוונתו על דעת להינצל ועל דעת להרוויח, אלא על דעת להצדיק שם שמים, על דעת להפסיד, על דעת לומר 'טעיתי'. כי מאמין ויודע שהכל מהשמים, ומבקש להרבות שלום ולשמח אחרים, והעיקר קידוש ה' בעיני כולם, וגם מראה דוגמא אישית לכולם כיצד להתנהג.
וזה מרומז בגמרא (קידושין מ.) 'כל הבא דבר ערוה לידו, וניצל הימנו עושין לו נס', ומבואר שם בגמרא על חכמי ישראל שמסרו את נפשם על דעת למות, עיין שם. וכן הפסוק: “מן הארץ ההיא יצא אשור" (בראשית י, יא), אשור הצדיק יצא מהשלטון של נמרוד הרשע שפעל נגד ה' יתברך, וזכה וקיבל שכר בעולם הזה, וכמו שביאר רבינו החפץ חיים בספרו על התורה, עיין שם.
ורבינו אברהם בן הרמב"ם בספר 'המספיק לעובדי ה'', כותב על בעל אמונה שאפילו אם מצא עצמו במדבר מול חיות טורפות, ואין באפשרותו לעשות מולם השתדלות או לברוח, יאמין בה' יתברך בכל כחו, וילחם עימם ויצליח, למרות שאין בכחו הטבעי לנצח. אבל כשיש אפשרות לברוח, עדיף לעשות כן מצד ההשתדלות, ולכן אליהו הנביא ברח מאיזבל המרשעת שרצתה להורגו (מלכים א, יט), וכן שמואל הנביא לא רצה לסמוך על הנס, ופחד ששאול יהרגנו, כמובא בנביא (שמואל א טז, ב) .
ולפי זה, נראה שלפעמים עדיף שלא להפעיל את האמונה בקיום המצווה, אלא את המצווה כפשוטו. לדוגמא, המזדמן לאירוע מסוים, ואין לו עניין לסעוד שם באכילת בשר אלא רק לברך את ה' יתברך, באופן זה יהיה עדיף לברך 'שהכל' על מים ולא על בשר, כי באכילת בשר צריך להפעיל את האמונה שמאמין שהכל כשר וחלק והכל בהשגחת הבד"ץ וכו', ואין עניין לעשות כן כשאינו זקוק לאכילה זו.
ומיניה לנידון דידן בבית, במשפחה, בחיי היום יום, כשיש עיכובים וקשיים מסוימים, מצווה להפעיל את האמונה שהכל משמים לטובה, ואין צורך להפעיל השתדלות, כאשר זה קשור אל העבר וההשתדלות לא תועיל ולא תציל, אלא ישתדל להיות בעל דעה רק בזמן שיש צורך בדבר, והבן.
ולכן אמונה נקראת תְפִלָה (אונקלוס שמות יז, יב), תְפִלָה נובעת מכח האמונה בה' יתברך, להתפלל ולבקש מה' יתברך ברכה והצלחה וישוב הדעת בעבודת ה' ושלא תצא תקלה מבעיה זו אלא רק קידוש ה' גדול, ולה' הישועה.
מעשה שהיה בעירנו חולון באזכרת השלושים של ר' יעקב חכם ז"ל בן חנה, יהודי יקר שנפטר לבית עולמו [בחודש אב תשע"ד] והניח משפחה לתפארת, וחכם אחד דרש בציבור בעניין גרמא בנזיקין שפטור, וגרמי שזה יותר מגרמא יש מחייבים כדין נזק שעשה בידיים כי זה נעשה מיד, וגם ברי הזיקא. על כל פנים, זו מחלוקת להלכה (חו"מ סי' שפו סע' ג מחלוקת מרן השו"ע והרמ"א).
ושאל החכם מה הסברא לפטור גרמי [לדעת הפוטרים], הרי זה נזק ודאי לניזק, ועשה כך בכוונה? ותירץ ואמר שאחרי הכל ב'גרמי' חסר בשלמות של המעשה, ואם בכל זאת זה נעשה על ידי המזיק בגרמי, כנראה שאין זה משמים ולכן פטור מלשלם. ואמרתי לו אחר כך שאסור לומר כן, כי גם נזק ממש בידיים ובכוונה זה מהשמים, וכמו שביארנו כמה פעמים שאין קשר בין המכה למוכה, בין המעליב לנעלב, בין המזיק לניזוק.
נמצא שגם במזיד ממש, לניזוק, למוכה ולסובל זה מהשמים, והשאלה מעיקרא לא קשה, כי מהתורה רק מעשה ממש חייב, ולסברא שגרמי זה כמו גרמא אין מעשה ממש ופטור, כמו בדין שבת מעשה אסור גרמא שרי (שבת קכ:).
ובאמת הגם שאדם מועד לעולם, עם כל זה בשוגג משלם נזק בלבד (ב"ק כו:) ודרשו כן מהפסוק, ורק במזיד ובכוונה משלם חמישה דברים (ב"ק פג:), והוא דין תורה, ולא קשור לניזוק, כמו שאמר תנא דבי חזקיה שההורג בשוגג פטור מלשלם ממון אף שאין דין מיתה (ב"ק לה.), ועל כל פנים זה לא קשור לניזוק כלל ועיקר, ואף אין זכות לניזוק לנקום, לשנוא, להוציא שם רע וכיוצא בזה.
וזו עבודה עצומה באמונה, שרק על ידי פסק בית דין יעשה ככל שאמרו לו. ומה שרצה אותו חכם לומר שבמזיד זה לא מהשמים כי יש בחירה לאדם וכו', נעלם מעיניו שאין קשר בין המכה למוכה, וכנזכר לעיל.
וזה בעצם עבודה לבעל אמונה, שמרגיש תמיד צורך להתחזק באהבת ישראל, גם כלפי אנשים קשים שיש להם פה גדול ושכל קטן, כי זה מיעוט הבטל ברוב, וזאת מפני שזכה להיות בעל אמונה ועובד ה'. וכאשר נעיין בתְפִלָּת 'אלוקי נצור' (ומקורה בגמרא ברכות יז.) במה שכתוב: 'ולמקללי נפשי תידום', 'ונפשי כעפר לכל תהיה', זה לא רק כאשר הם צודקים אלא גם כשנראה שהצדק עימו, ועם כל זה שותק, לא רק בפה, גם בנפש, ולהרגיש עצמו עפר מול כולם, כי זה מיעוט הבטל ברוב.
והוסיף המהרש"א (ברכות שם) שצריך גם לכוון, שאף האנשים מסביבו ירגישו עליו שהוא באמת עניו כמו עפר, ועל ידי זה יפסיקו להזיקו, ויהיו גם הם בטלים ומבוטלים, וזה עבודה גדולה לבעל אמונה לכוון כן.
ורבינו האור החיים הקדוש זיע"א (דברים יג, יח) מביא שהעושה מצווה, גם אם נראה בכך כמעשה אכזרי, מכל מקום ההשפעה על פנימיותו תהיה במידת הרחמים, וזוכה להיות רחמן גדול כי עשה מצווה, כהריגת עיר הנידחת, עיין שם. ועל אחת כמה וכמה העושה מצווה שכולה אמונה, ומקדש שם שמים גם בין אדם לחברו.
ונראה לבאר בזה כוונת הבקשה בברכת 'על הצדיקים', כשאומר: 'ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת', שהכוונה בזה, שכאשר בוטח בה' יתברך ומוותר לחברים, שכנים, תושבים, למעסיק בעבודה וכיוצא בזה, ראוי לו שיקבל שכר טוב על כך, כלומר שכר בעולם הזה, שילמדו כולם שמי שמאמין ובוטח בה' יתברך ומוותר למנוע חילול ה', למנוע ריב ומחלוקת, מקבל שכר מה' יתברך מנה אפיים.
ויתכן שהשכר אינו דווקא בכסף, אלא במה שה' נתן לו בנים מוצלחים בתורה ויראת שמים, יש לו שלום בית וכל המשפחה בריאים ומצליחים וזה שווה מיליונים, ואשריו ואשרי משפחתו, ו"אשרי העם שככה לו" (תהלים קמד, טו).
וכידוע מהספר היקר 'גשר החיים' שמביא כעין משל באמונה על זוג תאומים במעי אימם, אשר מתווכחים ביניהם אם החיים נגמרים כאן בבטן אימם או שמא המצב הנוכחי זמני בלבד. ואף על פי שהחוש מורה כי אין אפשרות ליציאה, אך למעשה זה מציאות חיים שיוצאים ורואים עולם גדול שכזה.
והנמשל הוא העולם הזה באופן יחסי לעולם הבא. מכאן לא רואים את העולם הבא, אך מאמינים באמונה שלימה כי יש אלוקים אחד ושני עולמות.
וידוע מה שדרשו בירושלמי (סוף יבמות פט"ו ה"ב) על הפסוק: “סכותה לראשי ביום נשק" (תהלים קמ, ח), זה עולם הבא והעולם הזה שנושקים יחדיו, כלומר מיד שיוצא מהעולם הזה נכנס לעולם הבא, עיין שם.
ולכן, תרי"ג מצוות בעולם הזה הם מכח האמונה, וצריך להתייחס למצוות כאוויר לנשימה, כי הם חיינו ואורך ימינו. תרי"ג מצוות הם תרי"ג עצות, תרי"ג הנהגות, תרי"ג סגולות, תרי"ג קמעות וגם הם תרי"ג יסורים טובים, ואין צורך להוסיף עליהם.
~ עשר מעלות באמונה
ראשית עלינו להודות לה' יתברך שזכינו להיות יהודים ולהיות עם סגולה מכל העמים. ועוד שזכינו לצאת ממצרים מבית עבדים, עבדים ברוחניות ובגשמיות, וזכינו לקבלת התורה ואמרנו שם "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), וזכינו לשמור תורה ומצוות, ושהרשעים המסיתים לא הצליחו לקלקל אותנו.
וברוך ה' זוכים אנו בכל שנה בליל הסדר לקיים הרבה מצוות מיוחדות ומהם: אכילת מצה ומרור, שתיית ארבע כוסות, קריאת ההגדה, שמחת החג באכילת בשר ויין ועוד מצוות יקרות, והכל לכבוד ה' יתברך.
אולם, המצווה היסודית בליל הסדר, היא לכוון ולהתאמץ לקיים את המשנה (פסחים קטז:) 'חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', וזו העבודה העיקרית והבסיסית בלילה הקדוש הזה. ורואים מכאן שיש מצווה בכל שנה ושנה להרגיש ביציאת ממצרים ממש, כלומר להרגיש עליה רוחנית והשגות גדולות באמונה בה' יתברך, שזה עיקר המצווה בלילה קדוש זה.
ורבינו האבן עזרא (במדבר כג, כב) מפרש שבשביל הלילה הקדוש הזה, שיושבים ועורכים את ליל הסדר ומתחזקים באמונה בה' יתברך וממחישים את ההשגחה הפרטית באופן מעשי, הלכה למעשה, עשה ה' יתברך את כל גלות מצרים, עשרת המכות וקריעת ים סוף, מבהיל! ורבינו האור החיים הקדוש על הפסוק: “אל מוציאם ממצרים" (שם) מבאר, שצריך להתרענן כל שנה ושנה ולהתעלות מכח ההתבוננות ביציאת מצרים.
ועל כן, נביא כאן את עשרת המעלות הקשורות למצוות האמונה בבחינת 'עשרת הדברים', שהרי בא חבקוק (ב, ד) והעמידן על אחת שנאמר: “וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כד.).
מעלה ראשונה - יש בורא לעולם
בזמן בריאת העולם למדנו מעלה ראשונה באמונה מהפסוק: “בראשית ברא אלקים" (סופי תיבות 'אמת') והיא, שיש בורא לעולם.
מעלה שניה - השגחה פרטית
ביציאת מצרים עלינו דרגה שניה באמונה, ולמדנו להבין שיש על כולנו השגחה פרטית משמים כל רגע ורגע, אין מקרה, אין טבע, אין מזל ואין כלום, אלא יש אך ורק את ה' יתברך אשר עשה עושה ויעשה לכל המעשים, היה הווה ויהיה כל רגע ורגע, באישור וקיום וחוזק הגזירה מה' יתברך לפי הזכויות והחובות שלנו בעולם הזה.
והשגה כזאת באמונה שהכל בהשגחה פרטית מלמעלה לפי התיקון שלנו, היא המביאה לנו את הכח להתחזק ולהתקדם, לדעת ולהשכיל ולזכור את ה' יתברך תמיד ולהתנהג כרצונו. ותמיד לומר ולהשפיע על אחרים שהכל גזירה משמים לטובה , וגם הנאות הגוף בעולם הזה קצובים משמים (עיין סנהדרין צט:), ואשרי מי שזוכה להנאות וכבוד על פי ההלכה.
וזהו פסוק מפורש בתורה: “אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב), המצרי טבע בים ואילו היהודי חי וקיים, המצרי שותה דם, ואילו היהודי שותה מים זכים. וכן שאר המכות, כולם נעשו בהשגחה עצומה מלמעלה. וכידוע מרבינו הרא"ש זיע"א ('אורחות חיים' ליום א), שהאמונה בהשגחה פרטית משלימה את האמונה במציאות ה' יתברך בלבד.
בעל אמונה לא מאמין לאנשים, בבחינת 'כבדהו וחשדהו' (מסכת דרך ארץ רבה ספ"ה) וזה כבודו של ה' יתברך. לא שומע ולא מקבל לשון הרע, אלא אך ורק כאשר זה על פי ההלכה, ועל אחת כמה וכמה שלא יורד לרמה נמוכה לשנוא אנשים.
ובזה מובן הפסוק: “שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו, ד), כמבואר בספר 'חובות הלבבות' (בפתיחה לשער היחוד): “ה' אלוקינו" זה אמונה במציאות ה' יתברך וגם בהשגחה פרטית, “ה' אחד" זה מצווה של “לא יהיה לך" (שמות כ, ג), כלומר “אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה). ויש כאן מצוות עשה ומצוות לא תעשה, מצוות עשה “ה' אחד", ומצוות לא תעשה “לא יהיה לך", ויש לכוון כן באמירת "שמע ישראל" יום יום.
ועוד כלול בזה, לראות ולהרגיש תמיד שכל מה שרואים בעולם הזה הוא מכח ה' יתברך בלבד, "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג), 'לית אתר פנוי מיניה' (לשון הזוה"ק תיקו"ז קכב:), וכשמתעמק ביציאת מצרים, מקבל כח להרגיש כן כל רגע ורגע (עיין פרש"י והרשב"ם על ביאור הפסוק "שמע ישראל").
מעלה שלישית - אין עוד מלבדו
בליל שביעי של פסח כאשר נקרע הים, וכמו שכתוב “לגוזר ים סוף לגזרים" (תהלים קלו, יג), זכינו לעלות למדרגה השלישית באמונה והיא ש"אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה). כלומר, אין עוד כח בעולם כלל ועיקר, והכל הוא הבל הבלים ודברים בטלים.
ועם ישראל ראו בעיניהם את המצרים טובעים בים למרות כח מעשה הכשפים ומעשה השדים שלהם, והוכח לכולם כי אין שום כח בעולם, אלא אך ורק כוחו של ה' יתברך.