פרק י"ז - מאמרים · מחשבה של אמונה
אדם שנגנב ממנו ממון רב או שניזוק והפסיד על ידי כך רכוש רב, עומד נבוך בשאלה הגורלית איזו מחשבה טובה עליו לחשוב במצב בו הוא נמצא כעת שתביא לו מזור לנפשו ויוכל על ידה להרגיע את עצמו שהכל משמים לטובה, ועל ידי כך יוכל גם לקבל כח אדיר להמשיך הלאה בעבודת ה' יתברך בשמחה ובאהבה?
והנה המחשבה הנכונה הנדרשת לעת כזאת, היא מחשבה של אמונה , והיינו לחשוב תמיד שכל מה שברשותי הוא אך ורק של ה' יתברך ואינו שלי כלל ועיקר. וה' יתברך ברחמיו וברוב חסדיו הוא שהפקיד את כל אשר לי ברשותי ובבעלותי, וברצונו הוא נוטל ממני ונותן לאחרים או שנשבר או נאבד ממני וכל כיוצא בזה, בבחינת "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו" (תהלים קכד, ז).
ובוודאי שמחשבות כעין אלו מביאות לאדם כח גדול בגופו ובנפשו שלא לכעוס ולא להישבר וליפול לרשת העצבות והדיכאון, ואף לא לחשוב שלקחו לי משהו, שהרי זה לא שלי! ומשנה מפורשת היא באבות (פ"ג מ"ז) “תן לו משלו שאתה ושלך שלו".
ועוד ניתן להוסיף ולחשוב, שיתכן שבשמים גזרו עליו גזירה קשה חס ושלום, ובמקום לפגוע בגופו פגעו בממונו, והוא נשאר חי וקיים לחיים טובים ולשלום (פסחים קיח.).
ויש לדעת שבעל אמונה צריך להתכונן תדיר לכל מיני בעיות וקשיים העלולים לבוא עליו בכל יום, ולכן עליו לחשוב לעצמו בכל עת 'מה ה' יתברך רוצה ממני?' ולהרגיש ולחיות כן באופן מעשי שהנזק הנגרם לו כרגע הוא כמו צלצול של פעמון שבא להעיר אותו ולהזכיר לו שכעת יש לו עוד משימה חשובה לחשוב מחשבה של אמונה.
ודבר זה מצינו בתורה בפרשת בהר, שכמעט כל הפרשה כולה עוסקת בכך שצריך אדם להרגיש תמיד שהרכוש אינו שלו. הפירות אינם שלו, שהרי התורה מצווה להפקירם בשנה השביעית, שנת השמיטה, וכן להפריש תרומות ומעשרות ולתתם ללוי. וכן כספו אינו שלו, שהרי התורה מצוה לעזור לכל נצרך בהלוואה, ואף לא לגבות ממנו ריבית חס ושלום. וגם ביתו אינו שלו, שהרי התורה מצווה לקבוע מזוזה בפתח ביתו, כדי שירגיש כל רגע שזה ביתו של ה' יתברך ולא שלו (עיין רמב"ם פ"ו מהלכות מזוזה).
ובאמת שמצווה זו של דבקות בה' יתברך מפורשת היא בתורה בספר דברים בפסוק “ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" (דברים ד, ד), וכן בפסוק “ובו תדבק" (שם י, כ) ובפסוק “ולדבקה בו" (שם יא, כב). והרמב"ן (שם) פירש: ובכלל הדבקות בה' יתברך, שתהיה זוכר את ה' ואת אהבתו תמיד, ולא תיפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריך עם בני אדם בפיך ובלשונך, ואילו לבך איננו עמהם אלא לפני ה'. ויתכן הדבר שבאנשי המעלה הזאת תהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, ע"כ.
והן אמת שאלו הן השגות גבוהות מאוד בעבודת ה', אולם לכל הפחות כשיש מצב של צער וקושי, יש להפעיל את האמונה ולהגיע לכעין דבקות בה' יתברך. ודע שבאותו רגע של חשיבה מעין זו, יסולק מהאדם חולי הנפש והגוף, העצבים והמחלוקות, הקנאה והשנאה, ואף יהפך על ידי כך להיות קדוש, וזאת משום ששמע את צלצול הפעמון ופתח את הדלת לעוד מחשבה של אמונה לכבוד ה' יתברך.
וכן כאשר אדם שכח היכן הניח חפץ מסוים, ומחמת כן צריך הוא לחזר אחריו ולחפשו, והדבר גורם לו לצער גדול מאוד. וכן, כאשר אדם מנסה 'לתפוס' את חבירו בטלפון, אולם הטלפון 'תפוס' מזה זמן רב ואין עם מי לדבר, הנה במקום להקפיד ולכעוס על כל העולם, כמה יפה ומועיל יותר שיחשוב לעצמו עוד מחשבה אחת של אמונה שהכל משמים לטובה ובשמים רוצים שאצטער קצת, ומרגיש בזה שמחה עצומה ודבקות גדולה בה' יתברך.
נמצא, אם כן, שאמנם נכון הדבר שאין לנו את הכוחות להתנהג כפי שהתנהג הרמב"ן כאמור לעיל, אולם לכל הפחות בשעת הניסיון נשכיל ונדע להתקשר ולהידבק עם ה' יתברך, ולעשות כעין פרסה ולחזור בנו מהדרך בה מוליכנו שולל היצר הרע. וכשם שפרסה הוא סימן טהרה לבהמה, כן הוא סימן טהרה גם לאדם, סימן של דבקות ואמונה בה' יתברך.
ובכדי להגיע להשגה זו מוכרח האדם להרגיש שאין לו כלום בעולם הזה, אלא הכל הוא מתנה מה' יתברך וברצונו נותן וברצונו לוקח (פרש"י בראשית, א, א, וכן בילקוט שמעוני משלי פרק לא).
והנה בתורתנו הקדושה בפרשת בראשית מצינו יותר מזה, שאפילו עשה אדם השתדלות מעצמו והצליח, מכל מקום מוטלת עליו עבודה גדולה להאמין בלב שלם שהכל הגיע אליו אך ורק מאת ה' יתברך, ובאמת גם אם לא היה טורח על כך, היה הוא מקבל את כל המגיע לו בדיוק לפי מה שנגזר עליו משמים.
שהרי כתוב: “בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט). והנה שני דברים בא הפסוק להורות לנו, ואלו הן: האחד כפשוטו, שזו קללה מאת ה' יתברך שקילל את אדם הראשון ואת כל הבאים אחריו שצריך אדם לטרוח ולעמול רבות כדי להגיע לרגע בו הוא קוצר את פירותיו ולהנות מיגיע כפיו. ועוד דבר עמוק יותר, שאף על פי שהזיע האדם, יגע ועמל רבות כדי לאכול את לחמו, עדיין עליו להאמין בלב שלם ונפש חפצה שהכל הגיע לו אך ורק על ידי ה' יתברך ולא על ידי השתדלותו כלל.
וכעין זה אמר הנביא ירמיה: “אל יתהלל חכם בחכמתו" (ט, כב), ולמה? כי כל מה שיש לך לאור הצלחתך הוא רק מאת ה' יתברך שנתן לך את הסיעתא דשמיא לעשות ולהצליח. והן אמת שיש מעטים שזכו לכך שמלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר: “ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'" (ישעיה סא, ה) וכדעת רבי שמעון בר יוחאי (ברכות לה: ועיין ביאה"ל סי' קנו סע' א ד"ה סופה בטילה), אולם רוב העולם חייבים לעמול וליגע כדי לאכול את לחמם ו'להסתדר בחיים', ועם כל זאת להאמין שהכל משמים, וכאמור.
~ כבוד שמים
מי שזכה להשגות באמונה, שמח לזכות אחרים בתורה ובהלכה, וכמובן באמונה, בבחינת "ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך" (שמות י, ב). אמונה, פירושו לקדש שם שמים, ואשריו ואשרי חלקו.
וכגון, מי שיזכה להקים ולפתוח 'ועד למען השבת' וכן 'אגודת שומרי שבת' על מנת לעורר את העם לזה, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, ויש בזה קידוש ה' וברכה מיוחדת מרבינו המשנ"ב (עיין משנ"ב סימן רנו סק"ב), ובעל אמונה יודע תמיד להרבות כבוד שמים.
ולפי זה מי שצרוד ומזמינים אותו להיות חזן, יש לו לכוון לכבוד שמים, ולא סתם לומר שהינו צרוד ואין לו כח, אלא יכוון שאינו עולה חזן בכדי שיתרבה כבוד שמים על ידי שיעלה חזן שקולו ערב, ובוודאי יקבל ברכה משמים על כבוד שמים שחושב ועושה.
ויש להתפלל לה' יתברך להגיע להשגות כאלה, וכאשר אומר בתְפִלָה 'והחזירנו בתשובה שלימה לפניך' , יכוון שצריך לדעת תמיד היכן טעיתי בהלכה, באמונה, בהנהגה, וכשיודע עושה תשובה, ויתפלל לדעת היכן טעה, אז משלים לעצמו עשיית תשובה וזוכה להשגות באמונה. ואין לך תשובה גדולה מזו, כאשר מתעלה יום יום בעבודת ה' יתברך ובקיום מצוות.
עוד אדרוש באמונה, במה שאומרים ברכת 'השיבה שופטינו וכו' ומלוך עלינו מהרה אתה ה' לבדך ', להרגיש אך ורק את ה' יתברך, ואין עוד מלבדו ואין כלום, וכל עולם הזה אינם נחשבים כלום (ועיין יומא כ סע"ב), כלומר אין בכוחם לעשות כלום.
והזוכה לכך זוכה למיתוק הדינים וזוכה להמתיק עצמו לפני ה' יתברך ולהיות כעין חסידא קדישא, ואפילו אם עדיין הוא לא ממש לשמה, לא נורא וזה מצוין, וינצל מהדינים, מפני שלא מתייחס בעולם הזה אלא רק לה' יתברך, בבחינת “אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה). וגם מהשמים מתייחסים אליו לטובה, מידה כנגד מידה (עיין סנהדרין צ סע"א).
וזה בגדר 'צידוק הדין' שעושים על מת במשך כל ימי השבעה, וכן בברכת המזון לאבלים, וגם כשאין וידוי כדאי לומר צידוק הדין (עיין חזו"ע אבלות ח"א דף צא), כי יש בזה אמונה וכבוד לה' יתברך. ועל ידי כך זוכים האבלים לקדש שם שמים כמו באמירת הקדיש.
ונראה שצידוק הדין על עצמו בא מכח האמונה, כי אם טוען טענות, הרי זה בגדר הרהור עבודה זרה, ועובר על הפסוק: “לא תנסו את ה'" (דברים ו, טז וכמבואר ברמב"ן). וכמובן, כשרואה אחרים שסובלים, אף על פי שבוודאי הוא משמים, מכל מקום אסור להפעיל את האמונה ולהזניחם חס ושלום, אלא לעזור ולסייע ולבקש עליהם רחמים מה' יתברך. וכידוע מאמרו של בעל תנועת המוסר הגר"י סלאנט זצ"ל 'הגשמיות של חברך, היא הרוחניות שלך'.
ושמעתי פעם ביאור נפלא מתלמיד חכם חשוב על מאמר רב נחמן בסנהדרין (מה.) על הפסוק: “ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), ברור לו מיתה יפה.
שהנה בברכות (סג:) 'אמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: “זאת התורה אדם כי ימות באהל"' (במדבר יט, יד). ובמסכת אבות (פ"ו מ"ד) אמרו: 'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו' וחיי צער תחיה וכו''. ואם כן, אדם המחזיק תלמיד חכם בממונו, יכול לחשוב בדעתו שאם יצמצם בהוצאותיו לתלמיד חכם על ידי כך התלמיד חכם, ילמד טוב יותר, וכמו שכתוב במסכת אבות.
לזה בא המאמר הנזכר לעיל כלפי אותו מחזיק תלמיד חכם ואומר לו ברור לו 'מיתה' יפה. כלומר, נכון שתלמיד חכם כלפי עצמו צריך למעט בצרכיו, מכל מקום זה עניין שלו, אולם העניין שלך בתור זבולון הוא לברור לו 'מיתה' יפה.
ולכן, על אחרים מותר לומר זו תורה וזה שכרה? כמו שאמרו כן על רבי עקיבא (ברכות סא:), כי זה בבחינת תְפִלָה לה' יתברך, ועל עצמך תקדש ותצדיק דין שמים. ולכן, יעקב אבינו ע"ה נענש שאמר: “מעט ורעים" (בראשית מז, ט), כי זה על עצמו, ועיין בעל הטורים (שם), והדברים נוראים מאוד.
ומצווה לדרוש את ה' תמיד, כמפורש בתְפִלָּת 'אנא בכח': 'נא גיבור דורשי יחודך כבבת שמרם', ומבקשים רחמים מה' יתברך שישמור תמיד את דורשיו. כלומר, הדורשים ותובעים ומבקשים וחושבים תמיד אמונה בה' יתברך, בבחינת 'דור דור ודורשיו' (סנהדרין לח:).
הדרשן, המגיד והחכם דורשים מהשומעים להתקדם ביהדות ותובעים כן מהציבור. וכן האדם, תובע את עצמו באמונה ולהסביר שהכל מהשמים לטובה ולברכה, ועליהם מתפללים ואומרים לה' יתברך שישגיח במיוחד על אנשים כאלה בעלי אמונה, שכנגד פניהם עומד תמיד רק כבוד שמים.
ומכאן ש'דורשי יחודך' מקדשים תמיד שם שמים. וזה מה שכתוב ב'עלינו לשבח' למעיינים ומבינים, ומבואר בהלכה (עיין רמ"א אור"ח סי' קלב סע' ב ומשנ"ב ס"ק ח) לומר 'עלינו לשבח' באימה וביראה, וכן הוא כבוד שמים לעמוד באמירת 'ה' מלך' בבית הכנסת, וכן בחזרת השליח ציבור, למי שיכול (ועיין יחו"ד ח"ה סימן יא), וכן לכרוע במודים בחזרת השליח ציבור עם הציבור, ויש לעשות כן בשמחה ובזריזות.
ולכן, מותר ומצווה להכפיל ולשלש אמירת 'ה' מלך' בציבור, וכשהחזן אומר 'ה' מלך', ניתן לומר עימו בלחש, וכן אחר כך לחזור ולומר בקול רם, מכיון שיש לו דרישה מיוחדת להמליך את ה' יתברך, וזה 'דורשי יחודך', ואשריו.
ועל רבקה אמנו נאמר: “ותלך לדרוש את ה'" (בראשית כה, כב), ממש דורשי יחודך, בבחינת “שחולת אהבה אני" (שה"ש ה, ח). ובזוהר הקדוש מאריך בזה בעשרות מקומות שעל ידי אתערותא דילתתא נעשה איתערותא דלעילא, בבחינת "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש ו, ג, ועיין בזוה"ק פ' לך לך פח.).
~ בעל אמונה ובעל דעה
יש לדעת, שיש הבדל בין 'בעל אמונה' ל'בעל דעה' , שאף על פי ששניהם מאמינים בה' יתברך ויודעים שהכל מהשמים והכל לטובה והעולם הזה מלא נסיונות, מכל מקום ההבדל ביניהם הוא בכל מה שקורה בעולם, במשפחה, בפרנסה, בחברה, בקהילה, וכן ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו.
בעל דעה מפעיל את השכל, מה לעשות, כיצד להתנהג, להיכן לפנות ומי יכול לעזור, ונכון שזה השתדלות ויש מצווה להשתדל, אבל בתוך ההשתדלות הוא 'דורך' על האמונה. ואם מכח ההשתדלות הוא נכשל בלשון הרע, ברכילות, בכף חובה או סתם מצער יהודי, נמצא שאצלו ניכר ורואים יותר השקעה בהשתדלות ולא באמונה. וכח האמונה לא פעיל ולא זמין אצלו באופן מיוחד וסומך על דעתו ולא על דעת בוראו, סומך על כוחו ועל מוחו, ולא ניכר שסומך על יוצרו.
בעל אמונה גם כשעושה השתדלות, עושה הכל בעדינות, לא פוגע באיש ולא עושה כן על חשבון אחרים, וניכרת עליו האמונה שהכל מהשמים, כי ההשתדלות מוכרחת ולא מועילה .
כללו של דבר, בהשתדלותו של בעל אמונה אין שום עבירה של בין אדם לחברו, מפני שנזהר מלפגוע ולפרסם ולשנוא ולהקפיד על אחרים, ולא עבירה שבין אדם למקום שאחרי כל ההשתדלות העדינה שלו ממשיך כרגיל בתְפִלּוׂת, בלימוד, במידות טובות של אהבת ישראל להפליא. ואשריו ואשרי חלקו, וניכר עליו האמונה מאוד. מה שאין כן בעל דעה, שלא ניכר בו האמונה אלא רק מעשיו ודרכיו.
אברהם אבינו ע"ה נכנס באש לכבוד ה' יתברך, על דעת למות מפני שלא השתחוה לפסל, וה' הצילו. לעומתו, הרן בן אחיו נכנס על דעת להינצל, ונשרף (רש"י בראשית יא, כח). גם חנניה מישאל ועזריה נכנסו באש על דעת להישרף, שהנביא יחזקאל אמר להם בשם ה' שלא יצילם, וזכו ויצאו לחיים טובים ולשלום (עיין יבי"א ח"ו עמ' קפו).
בעל אמונה מפעיל תמיד את האמונה, ויש בזה כבוד שמים, ואין כוונתו על דעת להינצל ועל דעת להרוויח, אלא על דעת להצדיק שם שמים, על דעת להפסיד, על דעת לומר 'טעיתי'. כי מאמין ויודע שהכל מהשמים, ומבקש להרבות שלום ולשמח אחרים, והעיקר קידוש ה' בעיני כולם, וגם מראה דוגמא אישית לכולם כיצד להתנהג.
וזה מרומז בגמרא (קידושין מ.) 'כל הבא דבר ערוה לידו, וניצל הימנו עושין לו נס', ומבואר שם בגמרא על חכמי ישראל שמסרו את נפשם על דעת למות, עיין שם. וכן הפסוק: “מן הארץ ההיא יצא אשור" (בראשית י, יא), אשור הצדיק יצא מהשלטון של נמרוד הרשע שפעל נגד ה' יתברך, וזכה וקיבל שכר בעולם הזה, וכמו שביאר רבינו החפץ חיים בספרו על התורה, עיין שם.
ורבינו אברהם בן הרמב"ם בספר 'המספיק לעובדי ה'', כותב על בעל אמונה שאפילו אם מצא עצמו במדבר מול חיות טורפות, ואין באפשרותו לעשות מולם השתדלות או לברוח, יאמין בה' יתברך בכל כחו, וילחם עימם ויצליח, למרות שאין בכחו הטבעי לנצח. אבל כשיש אפשרות לברוח, עדיף לעשות כן מצד ההשתדלות, ולכן אליהו הנביא ברח מאיזבל המרשעת שרצתה להורגו (מלכים א, יט), וכן שמואל הנביא לא רצה לסמוך על הנס, ופחד ששאול יהרגנו, כמובא בנביא (שמואל א טז, ב) .
ולפי זה, נראה שלפעמים עדיף שלא להפעיל את האמונה בקיום המצווה, אלא את המצווה כפשוטו. לדוגמא, המזדמן לאירוע מסוים, ואין לו עניין לסעוד שם באכילת בשר אלא רק לברך את ה' יתברך, באופן זה יהיה עדיף לברך 'שהכל' על מים ולא על בשר, כי באכילת בשר צריך להפעיל את האמונה שמאמין שהכל כשר וחלק והכל בהשגחת הבד"ץ וכו', ואין עניין לעשות כן כשאינו זקוק לאכילה זו.
ומיניה לנידון דידן בבית, במשפחה, בחיי היום יום, כשיש עיכובים וקשיים מסוימים, מצווה להפעיל את האמונה שהכל משמים לטובה, ואין צורך להפעיל השתדלות, כאשר זה קשור אל העבר וההשתדלות לא תועיל ולא תציל, אלא ישתדל להיות בעל דעה רק בזמן שיש צורך בדבר, והבן.
ולכן אמונה נקראת תְפִלָה (אונקלוס שמות יז, יב), תְפִלָה נובעת מכח האמונה בה' יתברך, להתפלל ולבקש מה' יתברך ברכה והצלחה וישוב הדעת בעבודת ה' ושלא תצא תקלה מבעיה זו אלא רק קידוש ה' גדול, ולה' הישועה.
מעשה שהיה בעירנו חולון באזכרת השלושים של ר' יעקב חכם ז"ל בן חנה, יהודי יקר שנפטר לבית עולמו [בחודש אב תשע"ד] והניח משפחה לתפארת, וחכם אחד דרש בציבור בעניין גרמא בנזיקין שפטור, וגרמי שזה יותר מגרמא יש מחייבים כדין נזק שעשה בידיים כי זה נעשה מיד, וגם ברי הזיקא. על כל פנים, זו מחלוקת להלכה (חו"מ סי' שפו סע' ג מחלוקת מרן השו"ע והרמ"א).
ושאל החכם מה הסברא לפטור גרמי [לדעת הפוטרים], הרי זה נזק ודאי לניזק, ועשה כך בכוונה? ותירץ ואמר שאחרי הכל ב'גרמי' חסר בשלמות של המעשה, ואם בכל זאת זה נעשה על ידי המזיק בגרמי, כנראה שאין זה משמים ולכן פטור מלשלם. ואמרתי לו אחר כך שאסור לומר כן, כי גם נזק ממש בידיים ובכוונה זה מהשמים, וכמו שביארנו כמה פעמים שאין קשר בין המכה למוכה, בין המעליב לנעלב, בין המזיק לניזוק.
נמצא שגם במזיד ממש, לניזוק, למוכה ולסובל זה מהשמים, והשאלה מעיקרא לא קשה, כי מהתורה רק מעשה ממש חייב, ולסברא שגרמי זה כמו גרמא אין מעשה ממש ופטור, כמו בדין שבת מעשה אסור גרמא שרי (שבת קכ:).
ובאמת הגם שאדם מועד לעולם, עם כל זה בשוגג משלם נזק בלבד (ב"ק כו:) ודרשו כן מהפסוק, ורק במזיד ובכוונה משלם חמישה דברים (ב"ק פג:), והוא דין תורה, ולא קשור לניזוק, כמו שאמר תנא דבי חזקיה שההורג בשוגג פטור מלשלם ממון אף שאין דין מיתה (ב"ק לה.), ועל כל פנים זה לא קשור לניזוק כלל ועיקר, ואף אין זכות לניזוק לנקום, לשנוא, להוציא שם רע וכיוצא בזה.
וזו עבודה עצומה באמונה, שרק על ידי פסק בית דין יעשה ככל שאמרו לו. ומה שרצה אותו חכם לומר שבמזיד זה לא מהשמים כי יש בחירה לאדם וכו', נעלם מעיניו שאין קשר בין המכה למוכה, וכנזכר לעיל.
וזה בעצם עבודה לבעל אמונה, שמרגיש תמיד צורך להתחזק באהבת ישראל, גם כלפי אנשים קשים שיש להם פה גדול ושכל קטן, כי זה מיעוט הבטל ברוב, וזאת מפני שזכה להיות בעל אמונה ועובד ה'. וכאשר נעיין בתְפִלָּת 'אלוקי נצור' (ומקורה בגמרא ברכות יז.) במה שכתוב: 'ולמקללי נפשי תידום', 'ונפשי כעפר לכל תהיה', זה לא רק כאשר הם צודקים אלא גם כשנראה שהצדק עימו, ועם כל זה שותק, לא רק בפה, גם בנפש, ולהרגיש עצמו עפר מול כולם, כי זה מיעוט הבטל ברוב.
והוסיף המהרש"א (ברכות שם) שצריך גם לכוון, שאף האנשים מסביבו ירגישו עליו שהוא באמת עניו כמו עפר, ועל ידי זה יפסיקו להזיקו, ויהיו גם הם בטלים ומבוטלים, וזה עבודה גדולה לבעל אמונה לכוון כן.
ורבינו האור החיים הקדוש זיע"א (דברים יג, יח) מביא שהעושה מצווה, גם אם נראה בכך כמעשה אכזרי, מכל מקום ההשפעה על פנימיותו תהיה במידת הרחמים, וזוכה להיות רחמן גדול כי עשה מצווה, כהריגת עיר הנידחת, עיין שם. ועל אחת כמה וכמה העושה מצווה שכולה אמונה, ומקדש שם שמים גם בין אדם לחברו.
ונראה לבאר בזה כוונת הבקשה בברכת 'על הצדיקים', כשאומר: 'ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת', שהכוונה בזה, שכאשר בוטח בה' יתברך ומוותר לחברים, שכנים, תושבים, למעסיק בעבודה וכיוצא בזה, ראוי לו שיקבל שכר טוב על כך, כלומר שכר בעולם הזה, שילמדו כולם שמי שמאמין ובוטח בה' יתברך ומוותר למנוע חילול ה', למנוע ריב ומחלוקת, מקבל שכר מה' יתברך מנה אפיים.
ויתכן שהשכר אינו דווקא בכסף, אלא במה שה' נתן לו בנים מוצלחים בתורה ויראת שמים, יש לו שלום בית וכל המשפחה בריאים ומצליחים וזה שווה מיליונים, ואשריו ואשרי משפחתו, ו"אשרי העם שככה לו" (תהלים קמד, טו).
וכידוע מהספר היקר 'גשר החיים' שמביא כעין משל באמונה על זוג תאומים במעי אימם, אשר מתווכחים ביניהם אם החיים נגמרים כאן בבטן אימם או שמא המצב הנוכחי זמני בלבד. ואף על פי שהחוש מורה כי אין אפשרות ליציאה, אך למעשה זה מציאות חיים שיוצאים ורואים עולם גדול שכזה.
והנמשל הוא העולם הזה באופן יחסי לעולם הבא. מכאן לא רואים את העולם הבא, אך מאמינים באמונה שלימה כי יש אלוקים אחד ושני עולמות.
וידוע מה שדרשו בירושלמי (סוף יבמות פט"ו ה"ב) על הפסוק: “סכותה לראשי ביום נשק" (תהלים קמ, ח), זה עולם הבא והעולם הזה שנושקים יחדיו, כלומר מיד שיוצא מהעולם הזה נכנס לעולם הבא, עיין שם.
ולכן, תרי"ג מצוות בעולם הזה הם מכח האמונה, וצריך להתייחס למצוות כאוויר לנשימה, כי הם חיינו ואורך ימינו. תרי"ג מצוות הם תרי"ג עצות, תרי"ג הנהגות, תרי"ג סגולות, תרי"ג קמעות וגם הם תרי"ג יסורים טובים, ואין צורך להוסיף עליהם.
~ עשר מעלות באמונה
ראשית עלינו להודות לה' יתברך שזכינו להיות יהודים ולהיות עם סגולה מכל העמים. ועוד שזכינו לצאת ממצרים מבית עבדים, עבדים ברוחניות ובגשמיות, וזכינו לקבלת התורה ואמרנו שם "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), וזכינו לשמור תורה ומצוות, ושהרשעים המסיתים לא הצליחו לקלקל אותנו.
וברוך ה' זוכים אנו בכל שנה בליל הסדר לקיים הרבה מצוות מיוחדות ומהם: אכילת מצה ומרור, שתיית ארבע כוסות, קריאת ההגדה, שמחת החג באכילת בשר ויין ועוד מצוות יקרות, והכל לכבוד ה' יתברך.
אולם, המצווה היסודית בליל הסדר, היא לכוון ולהתאמץ לקיים את המשנה (פסחים קטז:) 'חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', וזו העבודה העיקרית והבסיסית בלילה הקדוש הזה. ורואים מכאן שיש מצווה בכל שנה ושנה להרגיש ביציאת ממצרים ממש, כלומר להרגיש עליה רוחנית והשגות גדולות באמונה בה' יתברך, שזה עיקר המצווה בלילה קדוש זה.
ורבינו האבן עזרא (במדבר כג, כב) מפרש שבשביל הלילה הקדוש הזה, שיושבים ועורכים את ליל הסדר ומתחזקים באמונה בה' יתברך וממחישים את ההשגחה הפרטית באופן מעשי, הלכה למעשה, עשה ה' יתברך את כל גלות מצרים, עשרת המכות וקריעת ים סוף, מבהיל! ורבינו האור החיים הקדוש על הפסוק: “אל מוציאם ממצרים" (שם) מבאר, שצריך להתרענן כל שנה ושנה ולהתעלות מכח ההתבוננות ביציאת מצרים.
ועל כן, נביא כאן את עשרת המעלות הקשורות למצוות האמונה בבחינת 'עשרת הדברים', שהרי בא חבקוק (ב, ד) והעמידן על אחת שנאמר: “וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כד.).
מעלה ראשונה - יש בורא לעולם
בזמן בריאת העולם למדנו מעלה ראשונה באמונה מהפסוק: “בראשית ברא אלקים" (סופי תיבות 'אמת') והיא, שיש בורא לעולם.
מעלה שניה - השגחה פרטית
ביציאת מצרים עלינו דרגה שניה באמונה, ולמדנו להבין שיש על כולנו השגחה פרטית משמים כל רגע ורגע, אין מקרה, אין טבע, אין מזל ואין כלום, אלא יש אך ורק את ה' יתברך אשר עשה עושה ויעשה לכל המעשים, היה הווה ויהיה כל רגע ורגע, באישור וקיום וחוזק הגזירה מה' יתברך לפי הזכויות והחובות שלנו בעולם הזה.
והשגה כזאת באמונה שהכל בהשגחה פרטית מלמעלה לפי התיקון שלנו, היא המביאה לנו את הכח להתחזק ולהתקדם, לדעת ולהשכיל ולזכור את ה' יתברך תמיד ולהתנהג כרצונו. ותמיד לומר ולהשפיע על אחרים שהכל גזירה משמים לטובה , וגם הנאות הגוף בעולם הזה קצובים משמים (עיין סנהדרין צט:), ואשרי מי שזוכה להנאות וכבוד על פי ההלכה.
וזהו פסוק מפורש בתורה: “אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב), המצרי טבע בים ואילו היהודי חי וקיים, המצרי שותה דם, ואילו היהודי שותה מים זכים. וכן שאר המכות, כולם נעשו בהשגחה עצומה מלמעלה. וכידוע מרבינו הרא"ש זיע"א ('אורחות חיים' ליום א), שהאמונה בהשגחה פרטית משלימה את האמונה במציאות ה' יתברך בלבד.
בעל אמונה לא מאמין לאנשים, בבחינת 'כבדהו וחשדהו' (מסכת דרך ארץ רבה ספ"ה) וזה כבודו של ה' יתברך. לא שומע ולא מקבל לשון הרע, אלא אך ורק כאשר זה על פי ההלכה, ועל אחת כמה וכמה שלא יורד לרמה נמוכה לשנוא אנשים.
ובזה מובן הפסוק: “שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו, ד), כמבואר בספר 'חובות הלבבות' (בפתיחה לשער היחוד): “ה' אלוקינו" זה אמונה במציאות ה' יתברך וגם בהשגחה פרטית, “ה' אחד" זה מצווה של “לא יהיה לך" (שמות כ, ג), כלומר “אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה). ויש כאן מצוות עשה ומצוות לא תעשה, מצוות עשה “ה' אחד", ומצוות לא תעשה “לא יהיה לך", ויש לכוון כן באמירת "שמע ישראל" יום יום.
ועוד כלול בזה, לראות ולהרגיש תמיד שכל מה שרואים בעולם הזה הוא מכח ה' יתברך בלבד, "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג), 'לית אתר פנוי מיניה' (לשון הזוה"ק תיקו"ז קכב:), וכשמתעמק ביציאת מצרים, מקבל כח להרגיש כן כל רגע ורגע (עיין פרש"י והרשב"ם על ביאור הפסוק "שמע ישראל").
מעלה שלישית - אין עוד מלבדו
בליל שביעי של פסח כאשר נקרע הים, וכמו שכתוב “לגוזר ים סוף לגזרים" (תהלים קלו, יג), זכינו לעלות למדרגה השלישית באמונה והיא ש"אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה). כלומר, אין עוד כח בעולם כלל ועיקר, והכל הוא הבל הבלים ודברים בטלים.
ועם ישראל ראו בעיניהם את המצרים טובעים בים למרות כח מעשה הכשפים ומעשה השדים שלהם, והוכח לכולם כי אין שום כח בעולם, אלא אך ורק כוחו של ה' יתברך.
וזהו כבוד שמים גדול מאוד, כאשר לא מתלהבים ולא מתפעלים כשרואים כח עולמי חיצוני כלשהו, וכמאמר הנביא זכריה: “לא בחיל ולא בכח" (ד, ו), כי הכל בגזירת ה' יתברך בלבד.
ובאמת זהו פסוק מפורש בתורה: “לא תירא מהם" (דברים כ, א), כלומר כיוון שאין כח בעולם שאין מקורו מכחו של ה' יתברך, ממילא אין לפחד משום טכסיסי מלחמה וכלי נשק וקולות התותחים והמטוסים למיניהם, שאינם קובעים כלל אלא רק ה' יתברך. וכן כתב הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ז הט"ו) שהמפחד מהאויב בשעת מלחמה עובר בלא תעשה, שנאמר “אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" (דברים כ, ג).
אלא שיש לפחד אך ורק מעבירות, וכמו שמצינו אצל יעקב אבינו ע"ה שאמר על עצמו שמא יגרום החטא (ברכות ד.), ופירש רש"י שהחטא גורם שאין ההבטחה מתקיימת, עיין שם.
וכך בעל אמונה רואה תמיד את הנהגתו של ה' יתברך שהוא זה שפועל ועושה בלבד, ואם לדוגמא ארצות הברית הצליחו לנצח את עיראק ולעשות מהפך גדול, זה אך ורק בגלל גזירת ה' יתברך בלבד, כמובן על ידי הנשק, אבל בגלל הגזירה משמים, כי לכל כדור יש כתובת!
וכמבואר בנביא בתיאור מותו של המלך אחאב: “ואיש משך בקשת לתומו ויכה את מלך ישראל" (מלכים א כב, לד). ועוד ראיה שהכל גזירה משמים, מדוד המלך ע"ה שצלף בנס ופגע בגוליית (שמואל א יז, נ), וכן מחזקיה המלך שניצח את סנחריב מלך אשור וכל חיילותיו וראשי גייסותיו בלי צבא ובלי כלום, כמבואר בנביא (מלכים ב יט, לה) ובגמרא סנהדרין (צד.), וכן פילגש בגבעה (שופטים כ, ופי' הרמב"ן פ' וירא), וכן יהונתן בן שאול (שמואל א יג).
מעלה רביעית - להגיע להשגה שכל הקשיים הם נסיונות משמים בלבד
ומכאן למעלה הרביעית באמונה , שכשם שזכינו להאמין ולראות שהכח והממשלה המצויים בזה העולם אינם מכריעים את הכף, והכל הוא גזירה משמים בלבד. כך יש לדעת שכאשר יש כל מיני צרות, קשיים, בעיות ועיכובים או כל מיני חששות רפואיים וכיוצא בזה, אין לפחד מהם כלל!
כי הכח לא קובע אלא רק ה' יתברך הוא זה שקובע, ולכן יש לפחד אך ורק ממנו יתברך שמא יש בידינו עבירות ויתכן שנקבל עונש משמים, וזה כבוד שמים גדול. וכשה' יתברך רוצה, אז האש לא שורפת את אברהם אבינו ע"ה ולא את חנניה, מישאל ועזריה, וגם אריה לא טורף את הנביא דניאל, והחומץ דולק לרבי חנינא בן דוסא.
ומכאן לתרגם לחיי היום יום ושעה שעה כיצד לחיות על פי האמונה בלבד ולראות רק את ה' יתברך, וכשיש עיכובים, קשיים ומחסומים וגם אנשים קשים וכוחניים ובעלי לשון הרע, עם כל זה, בעל אמונה לא רואה אותם אלא רק את ה' יתברך, וזה עוזר לו להתגבר על הכעס ועל הקנאה, על השונאים, המסיתים והמשפילים ועל כל 'מרעין בישין'.
וכן, בכך עוזר לו למצוא כף זכות עליהם ולהבין כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות (סוטה ג.), כלומר בלבולים נפשיים, ובוודאי שהתנהגותם זו מורה על כך שאין להם מצב רוח יציב ונעים. וזה יעזור לו שלא להקפיד עליהם, ממש כמו רופא שלא מקפיד על החולה כשצועק ומסרב לציית לו.
וזכינו עד כאן להבין ארבע מעלות באמונה א . יש בורא לעולם. ב . השגחה פרטית. ג . אין כלל כח בעולם. ד . קשיים ובעיות הם נסיונות משמים בלבד ותלויים אך ורק בה' יתברך על ידי מצוות ועבירות ואין לפחד אלא רק מה' יתברך בלבד! (ועיין רבינו יונה בשע"ת ש"ג אות לב).
ומי שזכה להרגיש על עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, והתעמק בזה והגיע להשגות גבוהות באמונה, קל לו מאוד להתפלל על שונאיו הגדולים והקשים שיזכו לחיים טובים וארוכים ויזכו לבתים מלאים ברכת ה' ושפע גדול ברוחניות וגשמיות, כי עבורו הם לא צד בעניין, שהרי אין עוד מלבדו, וכמובן שזה עושה רעש גדול בשמים.
וכמו שעשה דוד המלך ע"ה שאמר על עצמו “ואני בחלותם לבושי שק" (תהלים לה, יג), ופירש רש"י (ברכות יב:) שהתפלל כך על דואג ואחיתופל אף שהיו רשעים גדולים (רש"י חגיגה טו:) וצרים לדוד.
וכמובן שבעל אמונה יכול בקלות לכתוב לעצמו 'דף קשר עם ה' יתברך', ולציין את כל הרודפים והבעייתיים, המזיקים, המשפילים והמסיתים ולהתפלל עליהם יום יום, ובזה מקדש שם שמים בסתר, ואם יחזרו בהם הרי זה קידוש שם שמים בגלוי, ומתרבה על ידי זה כבוד שמים. ולזה זכה דוד המלך ע"ה, ועד היום כולנו שרים 'דוד מלך ישראל חי וקיים'.
מעלה חמישית - התְפִלָה
והנה, אחר שלמדנו על מציאות ה' יתברך ועל השגחה פרטית כל רגע ורגע ועל ביטול כל הכוחות שבעולם להרגיש ממש אפס זולתו, ושלאף אחד בעולם הזה אין כח מלבד כוחו של ה' יתברך. כעת נלמד מעלה חמישית באמונה והיא התְפִלָה, שהיא מצוות עשה מן התורה לדעת הרמב"ם כידוע, וגם החולקים מודים שבשעת צרה הזעקה היא מצוות עשה מן התורה.
ובוודאי שהעולם נמצא כעת בזמן צרה, והיא מציאות ואין מחלוקת במציאות, ואם כנים הדברים, יוצא שבזמן הזה חיוב תְפִלָה הוא מן התורה לכולי עלמא, ולכן עלינו להתפלל לה' יתברך ולהראות בכך שאנו מאמינים שהכל ממנו בלבד.
תְפִלָה מלשון 'תפל', כלומר דבוק, וזה מורה לנו שצריך להיות בתְפִלָה דבוק בה' יתברך בשלמות. והאמצעי להגיע להשגה זו הוא על ידי שמתאמץ להגיע ל'כי אליך אתפלל' מכל הלב באמת, כמו שכתוב: “קרוב ה' וגו' לכל אשר יקראהו באמת" (תהלים קמה, יח), ואם קריאתו היא באמת או לא, היא אבן בוחן משמים לבדוק אם אמונתנו שלמה היא אם לא.
ותמיד יש לחזור ולהתפלל, כמו שאמרו בברכות (לב:) אם ראה שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל שנאמר: “ קוה אל ה' וכו' וקוה אל ה'" (תהלים כז, יד).
והן אמת שה' יתברך יודע הכל, אולם בשמים תמיד רוצים שנתפלל, והוא לכמה סיבות, ואלו הן: א. זהו רצון ה' יתברך לשמוע אותנו. ב. על ידי התְפִלָה רואים את האמונה שלנו בה' יתברך וכנזכר לעיל. ג. על ידי התְפִלָה האדם משתנה מקצה לקצה וכאילו עשו לו שינוי השם ושינוי מקום והוא נהפך לאיש אחר, ועל איש כזה כבר אין דינים ואין קיטרוגים והכל מתהפך לטובה. והמתעמק באמונה זוכה להרגיש מתיקות גדולה בתְפִלָה, והלוואי שנזכה לכך.
ויתכן שאדם יזעק לה' יתברך ללא מילים אלא רק בלב, וזה עושה רעש גדול בשמים. למשל, כשאדם מדבר עם מאן דהוא ומפסיקו מלימודו, ואינו רוצה לפגוע בו ולהפסיקו, ומקשיב לו וממתין עבורו, יכול הוא תוך כדי ההקשבה לפנות את מחשבתו אל ה' יתברך שיתן בלבו של אותו מאן דהוא לסיים את השיחה כדי שיחזור לתלמודו ותורתו. עצם האמונה והתְפִלָה בהרהור הלב שווה מליונים! (ועי' בזוה"ק פ' שמות כ. גדולה צעקה מכולן שצעקה היא בלב, ע"ש).
ויותר מזה, הצועק ובוכה על צרותיו, אף שבוכה לעצמו ולא מכוון לבכות לפני ה' יתברך, עם כל זה צעקתו עולה לשמים ונושע מצרתו. ומפורש כן בפסוק: “ותעל שוועתם אל האלקים מן העבודה" (שמות ב, כג), ופירש האור החיים הקדוש שהגם שסיבת שוועתם היתה מחמת כאבם ולא לאל שיושיעם, אף על פי כן עלתה שוועתם למעלה לפני ה' להצילם, עיין שם.
גם שלוש ברכות הראשונות בעמידה שכולם שבחים לה' יתברך, גם זה נקרא תְפִלָה. ואשרי מי שיודע לשבח, להלל ולרומם את ה' יתברך ולהרגיש התעלות וקדושה כאשר משבחו. וזה חזק יותר מהבקשות, שהרי הכוונה בברכת האבות מעכבת בתְפִלָה (שו"ע סי' קא סע' א), כי הוא סידור שבחו של מקום, על כן אינו בדין שיהא אז פונה לבבו לדברים אחרים (משנ"ב שם ס"ק ג), וכן הוא בעניית 'אמן יהא שמיה רבא'. והנביא ישעיה מלמד אותנו שעם ישראל נברא כדי לשבח את ה' יתברך, “עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא).
מעלה ששית - מסירות נפש
כאשר מרבה אדם להתפלל ולקרוא אל ה' יתברך באמת, ובכל זאת עדיין יש עיכובים ומחסומים, הרי זה סימן שבשמים לא מרוצים ממנו, ולכן עליו להתאמץ יותר במצוות שחייב בהם על פי ההלכה, ולעשות מסירות נפש נגד מנוחת הגוף ולבטל התענוגים.
וכגון שמירת הלשון ושמירת העיניים בזהירות יתירה, השכמת בית הכנסת, להיזהר לא להסתכל בערוותו לעולם (סנהדרין צב.), להתאמץ בכוונה בתְפִלָה, ובהזכרת הברכות ישים אל לבו ככל היוצא מפיו, והאשה תקפיד לכסות את ראשה גם בבית כמו שעשתה קמחית (יומא מז.), ולה' הישועה.
ומפורש בגמרא (ברכות כ.) שהקדמונים מסרו את נפשם על קידוש השם, ולכן נענו משמים. והיסוד הזה של מסירות נפש מבואר בפירוש האור החיים הקדוש על הפסוק: “מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד, טו), ה' יתברך אמר למשה שיפסיק להתפלל, משום שבמצב הנתון כאשר מידת הדין מקטרגת שלא לפתוח את הים בטענה כי הללו עובדי עבודה זרה והללו וכו', התְפִלָה לא תועיל. ובמקום התְפִלָה יעץ ה' יתברך למשה עצה טובה לעורר את מידת הרחמים, והיא שיעשו עם ישראל פעולה של מסירות נפש של ממש.
ולכן, צווה את בני ישראל שיכנסו לים הרועש והגועש, ואם ימסרו נפשם בכח הביטחון בה' יתברך, בוודאי שדבר גדול זה כדאי הוא לעורר את מידת הרחמים. ובאמת כך היה, נחשון בן עמינדב קפץ בראש, וכאשר הגיעו המים עד נפש, רק אז נפתח הים ונתקיים בהם “לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו" (סוטה לז.), עיין שם.
וכן עשה דוד המלך ע"ה כשהיה רועה צאנו, היכה את האריה והדוב ועמד בנסיון והודה לה' יתברך שקיבל ממנו את הכח לא לפחד מהם, וזה שכתוב: “לא תירא מהם" (דברים כ, א), וכתב על כך דוד המלך ע"ה את פרק קל"א בתהלים [שמעתי פעם 'קלא' גימטריא ענווה] “ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני".
וכשיש מסירות נפש, יש הצלחה! ולכן דוד המלך ע"ה זכה להיות מלך בישראל, וכן שבט לוי שהיו היחידים מכל הנולדים במדבר שעשו ברית מילה, הגם שיש בזה סכנה, כמבואר בפירוש רש"י בפרשת וזאת הברכה (לג, ט), וזו היא מסירות נפש למצוות שחייב בהם.
מעלה שביעית - ביטול הרצון לרצון ה'
כאשר עושה אדם מסירות נפש לפי כוחו ולפי דעתו בעניין מסוים, ועדיין לא הגיעה הישועה, יש מעלה נוספת באמונה, והיא להפסיק מלבקש במיוחד על אותה בעיה, וכן להפסיק לצפות ולחכות לישועתה, אלא להשלים עם המצב ולהמשיך לעבוד את ה' יתברך בשמחה.
וזה בבחינת “ה' יגמור בעדי" (תהלים קלח, ח) ובבחינת “אקרא לאלוקים עליון, לאל גומר עלי" (שם נז, ג), ובזה מתבטל להנהגת ה' יתברך במחשבה, בדיבור ובמעשה, וממשיך בעבודת ה' יתברך בשלמות, ולה' הישועה.
וזה היסוד הגדול של הבעל שם טוב זיע"א המובא ב'שומר אמונים' (מאמר השגחה פרטית פ"ד), שלא לבקש על הצרה הפרטית, אלא להתפלל במסירות ואהבה, ולה' הישועה.
כאשר אדם עובר קושי מסוים, כגון קשיים בפרנסה, שכן קשה, חוסר בשלום בית, מבקש לקבל תפקיד מסוים ויש לו בזה עיכובים, יכול הוא להפסיק מלבקש ולהתפלל על כך, וידע ויאמין שזה רצון ה' יתברך לטובתו.
וזה משום שבזכות הפרנסה הקשה הוא עניו, צנוע ושפל ברך, וכן בזכות השכן הקשה הוא מתחזק בתורה ובמצוות ועיניו תמיד אל ה' יתברך. והן אמת שהוא בלחץ תמידי מאותו שכן וההרגשה כלל לא נעימה, מכל מקום הוא זוכה ליראת שמים בזכות אותו שכן.
וכן 'בזכות' הניסיונות הקשים והתכופים שעובר בביתו, זוכה הוא למידות טובות וקל לו לוותר תמיד, ולא עוד אלא שהוא עוזר ומסייע לבני הבית והבית הקדוש עומד עליו. וכן בזכות עיכוב בתפקיד שהוא כל כך חפץ, זוכה הוא להישאר קדוש.
והיו כאלה שקיבלו תפקיד וירדו ברוחניות וביראת שמים מחמת האווירה מסביב, והיו כאלה שבגלל התפקיד החדש אין להם זמן להשתתף בשיעורי תורה, ואינם מתפללים תְפִלָה בציבור, בבחינת “וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו).
וכן ב'זכות' איזה חולי מסוים הוא תמיד מאמין שזה משמים לטובתו, וכמו שמצינו אצל משה רבינו ע"ה שכל ימיו היה לו חולי של כבד פה שלא נתרפא ממנו, וזאת כדי שיזכור את ה' יתברך תמיד (רמב"ן שמות ד, י). וכל אלו משלימים עם רצון ה' יתברך, וכמו שכתב האור החיים הקדוש (במדבר כה, יז) לרצות תמיד את מה שה' יתברך רוצה. וכן בגמרא (עירובין יג:) הנדחה מפני השעה וכו', עיין שם.
אלא שיש לתת את הדעת, שכל זה בענייני העולם הזה, מה שאין כן בענייני תורה ומצוות, כמו לישא אישה ולקיים מצוות "פרו ורבו" (בראשית א, כב), וכן להחכים בתורה ולהיות עובד ה', בזה התְפִלָה היא תמידית לכבוד ה' יתברך.
מעלה שמינית - לאקמא שכינתא מעפרא
והוא מאמר רבי שמעון בר יוחאי בזוהר הקדוש (תיקו"ז כב.), לאקמא שכינתא מעפרא ולעילוי שכינת עוזנו, כלומר לעשות מעשים שיש בהם כבוד שמים בלבד ולהתעמק בזה ולא לחשוב על עצמנו כלל. וכאשר רואים בשמים שאנחנו מתפללים ומבקשים אך ורק על השכינה, כלומר על כבוד שמים, הרי זה משמח את ה' יתברך ויורד שפע לכל העולמות.
לדוגמא, בתְפִלָה, אמנם נכון הדבר שצריך לכוון בכל ברכה וברכה ובכל מילה ומילה, אולם בעיקר צריך לכוון בג' ברכות ראשונות שאין בהם שום בקשה, אלא רק שבחים לה' יתברך, ויש לכוון כל מילה בשמחה, בהתלהבות ובכוונה גדולה, ולשכוח מכל הצרות לגמרי.
ובזה יש קידוש ה' גדול מאוד, כאשר משקיע אדם לכוון בכל מילה ומילה בתְפִלָה, 'האל הגדול הגבור והנורא וכו'', 'קונה הכל', 'מגן אברהם', 'מחיה מתים', 'אתה קדוש', ממש מילה מילה! וכן בקדיש באמירת 'יהא שמיה רבא' שיש בו כח עצום ונורא כידוע (שבת קיט:), וכן בכל ברכות הנהנין יש לתת שבח לה' יתברך בלבד, ולעצמו כלום!
וכן בכל הבקשות בעמידה, יש לכוון שהכל הוא לכבוד ה' יתברך ושנוכל לקיים המצוות ולעבוד אותו יתברך (ועיין 'נפש החיים' שער ב פרק יא), ובפרט בברכת 'תשכון', ובברכת 'ואת צמח', שהם ברכות שנתקנו על כבוד שמים בלבד.
ויסוד זה נלמד בקל וחומר מדין פדיון שבויים, שהרי אם מצוות פדיון שבויים שבגוף היא המצווה הגדולה שבדיני צדקה (יור"ד סי' רנב סע' א), ובלשון הגמרא נקראת היא 'מצווה רבה' (ב"ב ח סע"א), על אחת כמה וכמה ש'מצווה רבה', ואף גדולה יותר ממנה, היא מצוות פדיון שבויים שבנשמה, והיינו להציל כל יהודי ויהודי מהטומאה ולהעלותו ברוחניות, ובזה פודה את השכינה מהגלות בה היא נמצאת, ואין לך דבר גדול מזה.
וכאשר תאוותו וחשקו של כל יהודי לפדות את השכינה מהגלות ולאקמא שכינתא מעפרא, ניכר בכך שמלבד שמכוון לעבוד את ה' יתברך לתכלית זאת, עוד בה שמשקיע כוונה בתְפִלָה מכל הלב לפדות את השכינה מהגלות, וזו דרגה גבוהה מאוד שאין למעלה ממנה.
ועל אף שיש בארץ ישראל בין שישה לשבעה מיליון יהודים [כן ירבו], עם כל זאת כל עוד שלא שומרים שבת קודש ולא צועקים בכל יום “שמע ישראל", הרי זה חילול ה' וחסר כאן בכבוד שמים. תדע, שהרי על עוון חילול ה' אין כפרה מוחלטת, לא על ידי תשובה ולא על ידי יום הכיפורים, אלא על ידי יום המיתה בלבד (יומא פו.).
ומי שחושב על כך תמיד, הרי הוא בעל אמונה גדול שעוזב כל צרותיו, בעייותיו וטירדותיו, וחושב רק על כבוד ה' יתברך בלבד, ועיין בזוהר הקדוש (פ' נשא קמח.), שכל זמן שהשכינה בגלות אין שלמות וחסר כבוד שמים בשם הקדוש.
ועל אחת כמה וכמה באירועים של שמחה, שיש לשתף את ה' יתברך בשמחתנו, וכגון להקפיד על הצניעות ולהזמין עניים לסעודה, ובעיקר דברי תורה בסעודה, ובזה מונע מהקיטרוגים שלא יבואו (זוה"ק פנחס ריח.).
ומעשים בכל יום, שכאשר יש חס ושלום מחלוקת, נזק כספי, עלבונות, בושות וכיוצא בזה, ומריב יוצא מריבה גדולה חס ושלום, ואז נעשה קשה יותר לוותר, והנה מי שהוא בעל אמונה בהשגות גדולות של כבוד שמים, הוא מוכן לוותר על הכל לכבוד ה' יתברך ומוכן לסבול למען כבוד שמים.
וכן כאשר יש לאדם חולי מסוים באבר מסוים, והוא מקבל על עצמו לקדש את אותו אבר לכבוד ה' יתברך ולעיין ולבדוק איזה מצוות שייכות באותו אבר, ולמשל כשיש חולי לב חס ושלום, והוא מכוון לקדש את הלב, ומעיין וחושב כמה מצוות שניתן לקיימן יש בלב, כמפורש במשנה (ספ"ק דאהלות) שישה במפתח הלב, ומקבל על עצמו מצוות שבלב לאקמא שכינתא מעפרא.
לדוגמא אהבת ישראל בשלמות, “לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז), וכן “לעובדו בכל לבבכם" (דברים יא, יג) שזה תְפִלָה שבלב, וכן הפסוק: “והיו הדברים האלה וגו' על לבבך" (שם ו, ו) שזה קבלת עול מצוות בלב, וכן “לב נשבר וגו' אלוקים לא תבזה" (תהלים נא, יט), בוודאי שעל ידי זה הוא ממליך את ה' יתברך על איבריו ורפואה קרובה לבוא, ואשריו ואשרי חלקו שקידש שם שמים להמליך את ה' יתברך.
וזאת מעלה שמינית באמונה, שעיקרה לעשות הכל לכבוד ה' יתברך בלבד, בבחינת 'לישועתך קוינו וציפינו כל היום', “יגל ליבי בישועתך" (תהלים יג, ו) ו"נגילה ונשמחה בישועתו " (ישעיה כה, ט).
מעלה תשיעית - תענית הראב"ד
אדם הנהנה הנאה גדולה מאכילה ושתיה, ובאמצע האכילה מפסיק הוא מאכילתו, בעוד שהוא מרגיש צורך ותאווה להמשיך ולהנות מאותה אכילה, בוודאי שיש בזה צער של ממש ולא רק מניעת הנאה בלבד, וזאת יוכל להעיד על עצמו כל מי שניסה לעשות כן. ולכן, יש לכוון בזה להשתתף עם צער השכינה על אשר שולחנו מלא ושולחן רבו חסר (ביצה כ:).
ועוד יש לכוון בזה להיות קדוש בבחינת “נזר אלוקיו על ראשו" (במדבר ו, ז), ותורם הנאה זו לכמה דקות לכבוד ה' יתברך, בבחינת “כל חלב לה'" (ויקרא ג, טז), ואחר כך יכול להמשיך באכילה להנאתו.
ואמנם אמת הדבר שאין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה (ב"ב ס:), מכל מקום מעט מהציבור שהם במעלה זו בוודאי שיכולים לעמוד בה, ומעט ציבור זה הם אלו הדואגים להצטער ולוותר על הנאה שיש בתשוקה, ועושים זאת בשמחה לכבוד ה' יתברך.
ואף על פי שדבר זה הוא קשה מאוד אפילו לשמשון הגיבור (סוטה ט סע"ב), עם כל זה כשעושים לכבוד ה' יתברך מקבלים כח מיוחד מלמעלה, בבחינת אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, מקדש עצמו בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא (יומא לט.). ועל ידי רצון ותְפִלָה לאקמא שכינתא מעפרא בשמחה, מקבלים משמים כח עצום לעשות כן.
ואם זכה אדם להגיע למעלה השמינית לדאוג לאקמא שכינתא מעפרא, קל לו מאוד להגיע למעלה התשיעית, שהיא התוצאה של המעלה השמינית, ויש לעשות כן בחכמה מבלי שירגישו בו הסובבים, ואף לא בני משפחתו היושבים עימו בשולחן.
ובאמת יש כאן תוספת על מעלה השביעית הנזכרת לעיל, משום שלעשות מסירות נפש במצוות שחייב בהם, כגון להתאמץ לכוון בתְפִלָה או לקום בהשכמה לתְפִלָה גם כאשר הוא עייף מאוד, וכן להתאמץ בשמירת העיניים גם כאשר קשה לו מחמת הסקרנות, וכל כיוצא בזה, הרי זה חיוב מדינא ממש לעשות כן. אבל כאן במעלה תשיעית זאת, אינו חייב לעשות כן מדינא ועם כל זאת מתאמץ ומשתדל לצער עצמו לכבוד ה' יתברך.
ואף על פי שרוב הציבור אינם יכולים לעמוד בזה, מכל מקום הוא נלחם נגד גופו להיות מהמעטים העושים כן לכבוד ה' יתברך. ושכרו כפול ומכופל מן השמים מאוד מאוד בעניין זה, ועיין בזוהר הקדוש (פ' פנחס רכב:) איזהו חסיד המתחסד עם קונו.
ויסוד המעלה התשיעית, הוא להרגיש באופן תמידי לא להנות בעולם הזה מכל דבר שיש בו הנאה, אלא אדרבה להילחם ולהתקדם ולאהוב להצטער לכבוד ה' יתברך. וכגון, לשתות מידי פעם קפה או תה בלי סוכר, ואם כבר שמו לו סוכר, הוא אינו בוחש כדי למעט הנאתו, וכמו שנהג רבינו הסטייפלר זיע"א, וכן רבינו האיש מצליח הי"ד היה שותה בקיץ מים מהברז דווקא.
וכעין מה שאמרו חז"ל 'סעודה שהנאתך ממנה, משוך ידך הימנה' (גיטין ע.), ופירש רש"י שלא ימלא כריסו. ומלבד זה שמקדש עצמו ברוחניות ירוויח גם בגשמיות ריווח גדול, משום שאכילה מרובה מזיקה מאוד מאוד לגוף כמבואר ברמב"ם (הלכות דעות פ"ד).
ומעלה תשיעית זאת למשוך את ידו ממאכל ערב, אינה דווקא משום נזק לגוף וגם לא משום אכילה מרובה אלא אף באכילה רגילה, ולעולם יש לשבור ולבטל את התאוות והתשוקות לכבוד ה' יתברך, ולהרגיש תמיד בעצמו ביטול הנאות הגוף.
והצער התמידי הזה לביטול ההנאות מראה על כבוד שמים תמידי (ועיין פרש"י ב"מ נא סע"א), ומעלה זו אינה מזיקה לגוף כלל ועיקר, ושלא כמו בגלגולי שלג וכיוצא בזה (ועיין בהקדמת 'מסילת ישרים').
וכמובן שאי אפשר לעשות כן תמיד, אולם מידי פעם לכבוד ה' יתברך שפיר דמי, וכעין צער מערה של רשב"י הקדוש זיע"א (ב"מ פה.) שעל ידי זה זכה למה שזכה (שבת לג:). וכיוצא בזה כשקנה דוד המלך ע"ה את גורן ארוונה היבוסי, היה צריך שישפך דם לקדש המקום (זוה"ק ויקהל ריד.).
ומעלה תשיעית זאת מחזקת מאוד את המעלה השמינית של לאקמא שכינתא מעפרא, בזה שעושה הכל לכבוד ה' יתברך בלבד ומוכן אף לוותר על השכר של אותה מצווה בעולם הבא לכבוד ה' יתברך. ואין בכך זלזול חס ושלום בשכר העצום והנורא בעולם האמת, אלא אדרבה, עם כל הזכות העצומה לזכות לשכר עצום ונפלא בעולם הבא, מוכן לכוון לעשות רק לכבוד ה' יתברך בלבד , לא זולת (לשון מס"י פי"ז).
לדוגמא, ידוע שעל עסק התורה יש שכר עצום ונורא, ובכל זאת הוא מוכן להקדיש דקה אחת אך ורק לכבוד ה' יתברך ולשם שמים ומבלי לקבל על דקה זו שום שכר כלל ועיקר, בבחינת 'על מנת שלא לקבל פרס' (אבות פ"א מ"ג).
וכן כשתורם צדקה ומכוון לקיים מצוות צדקה אך ורק לכבוד ה' יתברך ועוד פרוטה להצלחה ולחיים טובים, ואף שמותר לכוון לשם צדקה גם לטובתו וגם לטובת משפחתו (עיין פסחים ח: בתד"ה שיזכה), עם כל זה השלמות בכבוד שמים הוא רק כאשר עושה כן אך ורק לשם שמים בלבד. ועל אחת כמה וכמה כשמוסיף לעצמו מעלה תשיעית זאת להצטער צער הגוף ממש כעין קורבן לה' יתברך, ומבין שעבודתו בעולם הזה היא להשתדל כמה שפחות להנות.
וזו היא מעלת הצדיקים שנוהגים ללבוש בגד שק על גופם ממש בזמן אמירת תיקון חצות, וכמו שהיה נוהג כן רבינו בעל האור לציון זיע"א (עיין בהספדים בספר 'תפארת ציון' עמ' שנד). וכמובן שאינו עושה כן על חשבון בני משפחתו כאמור לעיל, שהרי חייב להתאמץ על המחיה ועל הכלכלה ועל השמחה עבורם (ועיין פסחים עב: וכתובות נ.), אלא רק לעצמו עושה כן, בבחינת צדיק נסתר גם ממשפחתו, בבחינת ל"ו צדיקים שבכל דור ודור מקבלים פני שכינה בכל יום (עיין סוכה מה:).
שכינה פירושו כבוד שמים, כבוד ה' יתברך, ואלו הצדיקים המקבלים פני שכינה, כלומר מכבדים את ה' יתברך בשלמות, ולעצמם אין כלום. ואשריו מי שיכול להיות דקה אחת כמותם, ועליו נאמר במדרש רבה (פ' במדבר ד, כ) כל המרבה כבוד שמים, וממעט את כבודו, כבוד שמים מתרבה, וכבודו מתרבה, עיין שם.
וכנראה שכבודו מתרבה ברוחניות, בהשגות באמונה ובדבקות בה' יתברך, ואשריו ואשרי חלקו. ומרומז כן בתהלים (קיח, ה) “מן המיצר קראתי יה", זעקתי לה' יתברך על הצרות, “ענני" ה' יתברך ענה לי, וכי “במרחב יה?!" בתמיהה, כלומר, וכי אני יכול לשמוח מכך, כאשר כעת גם שכינתא בגלותא? והבן.
ומכאן נלמד כמה צריך להתחזק כאשר נופל על אדם איזו בעיה, כגון קושי מסוים או עיכוב כלשהו, בילבול, חוסר ישוב הדעת, הפרעות ברוחניות ובגשמיות וכדומה, הנה במקום לכעוס, יכוון להשתתף בצער השכינה על חוסר בכבוד שמים, ומעלתו גדולה ועצומה, ואשריו בעולם הזה ובעולם הבא.
שולחנו אמנם ריק בעולם הזה, אולם הוא מלא בעולם הבא. ומפורש כן בזוהר הקדוש (פ' אמור קה:), כאשר כולם שמחים והוא בצער, ועושה כן באהבה, הרי זה מכפר כמו תענית חלום, עיין שם.
מעלה עשירית - דבקות בה'
הרמב"ן בפירושו על התורה, על הפסוק: “כי אם שמר וגו' ללכת בדרכיו ולדבקה בו " (דברים יא, כב), כותב בביאור זאת הדבקות וזה לשונו: 'שתהיה זוכר ה' ואהבתו תמיד, לא תיפרד מחשבתך ממנו, בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה', ויתכן באנשי המעלה הזאת, שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה', עד כאן לשונו.
וכן כותב רבינו יונה (שע"ת ש"ג אות כז) על הפסוק: “השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך" (דברים ח, יא), וזה לשונו: 'הוזהרנו בזה לזכור את ה' יתברך בכל עת , וחייב האדם לקנות לנפשו תמיד הנהגות המחוייבות מן הזכירה, כמו היראה והצניעות, וקישוט המחשבות וטכסיס המידות', עד כאן לשונו.
ומשמע שמצוות זכירת ה' באה לידי מעשה במה שפועל ועושה הכל לפי הדין, יראת שמים ומידות טובות. ובזוהר הקדוש (תזריע מה:) על הפסוק: "ואתם הדבקים וגו'" (דברים ד, ד), בדבקות על ידי אהבה למלך הקדוש, ע"ש, ובבחינת האבות שהיו כעין מרכבה לשכינה (ב"ר פ' לך לך מז, ו).
ובגמרא (סנהדרין סד.) הפסוק: "ואתם הדבקים וגו'", דבוקים ממש, עיין שם. ואף שאמרו בגמרא (כתובות קיא:) וכי אפשר להידבק בשכינה, אלא כל המשיא וכו', ע"ש, עם כל זה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולפי פשוטו יש כאן השגה של דבקות בה' יתברך, כל אחד ואחד לפי דרגתו מוסיף והולך ומתעלה במעלות התורה, האמונה והדבקות, ואשריו.
וזו היתה מדרגת הנביאים שהיו מרגישים תמיד שהם עומדים לפני ה' יתברך, ומפורש בנביא: “חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו" (מלכים ב ג, יד). וכן הנביא נחמיה (עיין מהרש"א ר"ה ג:) מבקש מהמלך דריוש בקשה, ומכוון שמבקש כן מה' יתברך, וכן עשה דניאל כמבואר במהרש"א (ר"ה ג:), עיין שם. וכן אסתר המלכה, כשאמרה “אם על המלך טוב וגו'" (אסתר ה, ד), כוונתה היתה למלכו של עולם. וזה דומה למה שכתוב בחכמת שלמה (אור"ח סי' פה סע' ב) שאפשר לקיים הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד " (תהלים טז, ח) גם בבית הכיסא, עיין שם.
וזו אמונה תמידית הנובעת מהדבקות בה' יתברך. ובזוהר הקדוש (פ' ויקהל ר:) מובאים כמה מעלות למי שזוכה לדבקות בתְפִלָּת שחרית עם כוונה כאהבת ה' ויראת ה', ואלו הם: מתקן תיקונים נוראים למעלה, והוא בצרור החיים, וה' יתברך קורא לו שלום, ושם עליו עטרה, ונכנס לגן עדן בלי עיכובים, וע"ש עוד דברים נוראים.
עוד בעניין זה בזוהר הקדוש (פ' ויקהל ריז:), על רשב"י שגער ברבי יוסי על שהסיר מחשבתו מהדבקות, וצעק אליו 'יוסי' בלי תואר וכבוד, ומיד חזר לדבקות וקרא לו 'רבי יוסי'. מבהיל הרעיון.