אור ברסלב
הנהגות אמונה מעשית פרק י"ז - מאמרים › חובת האמונה

הנהגות אמונה מעשית

פרק י"ז - מאמרים · חובת האמונה

מעלת האמונה

כל אדם צריך שיתקדש שם שמים על ידו ולא להיפך חס ושלום. וכשרואים צדיק וטוב לו, זה מחזק באמונה וביטחון בה' יתברך מבלי לעיין ולהבין הרבה. אולם, כשרואים צדיק ורע לו, צריך לעיין ולחפש תשובות בכדי להתחזק באמונה.

וכן נדב ואביהוא שמתו, לאחר העיון, זהו קידוש ה' גדול, ועליהם נאמר: “בקרובי אקדש" (ויקרא י, ג). וכל זה למעיינים ומבינים את מהות הפחד מה' יתברך והם קדושים וראויים יותר ממשה ואהרון, כמבואר בפרש"י (שם).

אבל מי שאינו מעיין באמונה, שואל שאלות, למה? חבל! כאלה צעירים! וכאלה קדושים! איזה הורים יש להם! אז למה נשרפו? ועוד ביום כזה קדוש שירדה שכינה לכולם? ולכאלה אנשים עונים תירוצים פשוטים בלי עיון, ולומר להם שמתו מפני שהיו שתויי יין או הורו הלכה בפני רבם או הביאו אש זרה ולא נשאו נשים.

אבל לאחר העיון בפירוש האור החיים הקדוש (ויקרא טז, א), שמבאר מה חשבו נדב ואביהוא באותו רגע, בקרבתם לפני ה', איזה תוכנית של קדושה וקירבת ה' היה להם באותו רגע, הרי אתה עומד נפעם, ממש מבהיל הרעיון, עיין שם. ובספורנו (שם י, ג) כתב שאהרון התנחם בקידוש שם שמים שנתקדש במותם, עיין שם.

וכתוב במדרש איכה (רבה פרשה א או' ל"ז) שקשה סילוקן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא ממאה חסר שתיים תוכחות שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש. ובזוהר הקדוש (אחרי מות נו:) מובא על נדב ואביהו שלא היו כמותם בישראל, וכל העוסק במיתתן כאילו הקריב קורבנות המכפרים עליו. וכל מה שעשו, עשו בכוונה להכיר את מי שאמר והיה העולם, והדברים נוראים.

ולכן, כשיש 'אמונה מעשית' על כל פרט ופרט בחיים, יש בכך כבוד לה' יתברך. כי בעל אמונה אומר תמיד 'הכל משמים' ו'הכל לטובה', ומוסיף גם תְפִלָה לה' יתברך על כך שיתקדש שמו הגדול, אז יראו כולם גם אמונה וגם קידוש ה'. וזה התכלית הרצויה לפני ה' יתברך, ואשריו ואשרי חלקו של הזוכה לכך.

וצריך האדם להרגיש כאילו משה רבינו אומר אליו: “מי לה' אלי" (שמות לב, כו), ועל ידי כך יקבל כח ועוצמה לעבוד את ה' באמונה חזקה. ועל אחת כמה וכמה אם שומע זאת מה' יתברך בבחינת “אשר אנוכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו, ו). וכך יש להרגיש תמיד, ובפרט כאשר שומע כן מגדולי ישראל שליט"א, הרי זה בבחינת “מי לה' אלי", וכל תלמיד חכם נקרא משה (רש"י חולין צג.), וגם רבינו בדורו כמשה בדורו (רש"י שבת קא:).

וכך בעל אמונה צריך להרגיש על כל מה שרואה יום יום בבחינת 'ויראוך כל המעשים' (מתפלות הימים הנוראים). וכל מה שרואה מכניס לעצמו יראת שמים ומקשר זאת לה' יתברך, בבחינת 'תן פחדך וכו' על כל מעשיך' (שם), כלומר שנרגיש פחד ה' יתברך על כל מה שקורה בעולם, וכל מה שעובר עליו על ידי פלוני ואלמוני מרגיש שזה מה' יתברך.

וזה דומה לדברי רבינו הבית חדש (אור"ח סי' מז) שהלומד תורה צריך לכוון להתקדש על ידי התורה שתאיר בו קדושת התורה. ומכאן לחיי היום יום להתבונן על כל דבר שהוא אמונה מעשית.

~ השגות באמונה

אומר המשורר האהוב לאלוקיו, בספר תהלים (טז, ח) “שיויתי ה' לנגדי תמיד". וזו מעלה עצומה שהיתה לדוד המלך ע"ה שזכה להיות רגל רביעי במרכבה. להרגיש תמיד כפשוטו ממש דבקות עצומה בה' יתברך, וכמו שכתב הרמב"ן (ס"פ עקב יא, כב).

ולקמן במאמר 'מעלות האמונה' כתבנו שזו המעלה העשירית, עיין שם. וכמו שכתב החכמת שלמה (אור"ח סי' פה ס"ב) שפירוש “לנגדי תמיד" כפשוטו ממש.

וכידוע מרבינו הרב מבריסק זיע"א שהיה אומר: אם היינו יושבים קרוב מאוד אל דוד המלך ע"ה, היינו נשרפים מקדושתו. ומצינו דרגה נוספת ביונתן בן עוזיאל, שהיה גדול התלמידים של הלל הזקן, שכל עוף שחלף מעליו בשעה שעסק בתורה מיד נשרף (סוכה כח.).

ושמעתי על אחד הצדיקים במלחמת העולם השניה, שכאשר באו והתקרבו הגרמנים אליו, מתו ונעשו חתיכות חתיכות ויראו מגשת אליו. וזה מתאים למה שכתב רבינו הגר"ח מוולוז'ין ('נפש החיים' שער ג' פי"ב) על מי שזכה לדבקות בה' יתברך בבחינת “אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה) שאי אפשר להזיק לו כלל ועיקר, והנביא חבקוק צועק בשם ה': “צדיק באמונתו יחיה" (ב, ד), כלומר מחזיק מעמד תמיד (ועיין מכות כד.).

גם אנחנו הקטנים וקטני הקטנים שלא זכינו להשגות כאלה, מכל מקום חובה קדושה עלינו מידי פעם להתקדם ולהתעלות ולהפעיל את כח האמונה. ובפרט במצבים קשים וקלים של בין אדם לחברו ועיכובים מסוימים במשפחה, בעבודה, בפרנסה, בשידוכים ובמצב הרוח.

ויש בזה כבוד שמים גדול, ומקיים מצוות עשה מהתורה של אמונה בה' יתברך ואמונה בהשגחה פרטית. ובוודאי נעשה בזה רעש גדול בשמים, כשרואים כל מיני דברים שניתן להסבירם לפי השכל ולפי העיניים ולפי המצב העירוני, המדיני, הביטחוני, ועם כל זה מפעיל את האמונה בבחינת “אין עוד מלבדו" וזוכר ומשבח את ה' יתברך.

וזה לא סתם חסידות או מהדרין במצוות, אלא ממש מצווה מהתורה לחשוב ולחיות כך תמיד. והוא כעין עקידת יצחק שעשה אברהם אבינו ע"ה נגד השכל וההיגיון וגם נגד הבטחת ה' יתברך “כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב), והפעיל אברהם אבינו ע"ה את האמונה נגד השכל, והלך בלב שמח לשחוט את בנו.

וכך בחיי היום יום, עם כל הקושי, צריך להפעיל את האמונה שהכל משמים ולהכניס את ה' יתברך לתמונה. ובוודאי במחשבה כזאת של אמונה נברא מלאך באותו רגע (עיין מהרש"א מכות י:), ומהשמים מסייעים בידו לחיים טובים.

כמובן שלא די באמירה בלבד, ולומר שהינו מאמין ובוטח בה' יתברך, ולעומת כן להיות בעצבות, בלי מצב רוח, בקפידות על פלוני ואלמוני, אלא צריך שפיו ולבו יהיו שוין, ושגם בלבו יסכים שהכל מה' יתברך בלבד. ובאותו רגע מצלמים אותו מהשמים לתמונה של אמונה במחשבה דיבור ומעשה, ואשריו ואשרי חלקו.

רבינו המשנה ברורה (בביאה"ל סי' קא) מביא בשם הרשב"א (ברכות יג.), שיש להיזהר מאוד בתְפִלָּת העמידה בברכת 'מגן אברהם', וכן בקריאת שמע בפסוק: “שמע ישראל" (דברים ו, ד), שלא יבוא לו מחשבה זרה כלל, והגם אם יכוון לבסוף ויחזור לדרך המלך, אך עצם העניין שחשב מחשבה זרה הוא פגם בשלמות המצווה שבקריאת שמע ובעמידה, עיין שם. ויש ללמוד מכאן לעניין אמונה, שלא להסיח דעתו ממנה לעולם, ולהרגיש תמיד בכל עניין בכל מעשה, כל שעה וכל רגע בכל החיים מחשבה של אמונה.

ולדוגמא, לחשוב כי עיכוב בשידוך הוא בגלל סיבה פלונית או אלמונית, זה נגד האמונה, וכמו שרואים בחורים רווקים שמחים ועשירים ונראים טוב, אך עדיין מעוכבים. וכן אסור לומר שעיכובו הוא מפני שהוא כהן ואסור בגרושה, או בגלל שהוא בעל בשר או בגלל שנראה כמו שנראה וכן כל כיוצא בזה, הרי הוא נגד האמונה.

וכמובן שיש להשתדל ולעסוק ביופי כפי הצורך, וכמו שעשה רבי ישמעאל לנערה אחת (נדרים סו.), וכמו שמבואר בגמרא (כתובות נב:) שיש מצווה על האב להשתדל ולהתעסק בכבוד בתו, אבל צריך להבין שהוא רק השתדלות בעלמא, ולא מועיל ולא קובע ולא כלום.

וכן הולכי דרכים, מרגישים שכל פסיעה ופסיעה הוא בהשגחה פרטית מהשמים, בבחינת “ויסעו ויחנו" (שמות יג, כ), ובבחינת “רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א ב, ט), והרי זה בבחינת “לך לך מארצך" (בראשית יב, א). ומכח האמונה מכוון על עצמו תמיד גלות מכפרת עוון (סנהדרין לז:), ומכח מחשבה של אמונה לא כועס, לא מקפיד ולא כלום ומקיים בעצמו טלטולא דגברא (סנהדרין כו.).

וכן מכח אמונה מקפיד תמיד על מאה ברכות בכוונה ובשמחה, שברכה זה היא תודה לה', וצריך כל יום לפחות מאה תודות. וכן כאשר נמצא בסעודה, והביאו לפניו צלחת או מגש, לוקח את הקרוב אליו ולא חופר פנימה לחלק משובח יותר (בא"ח בהר בחוקותי סע' ז), כי בעל אמונה אין לו דרישות ולא כלום, וזוכה לעשות מהאוכל תרגילי אמונה, והכל מהשמים בלבד, ובוודאי יקבל מה שמגיע לו בדיוק.

ומעשה שהיה בבעל אמונה גדול שהיה רגיל לאכול יום ביומו בבית מארחו. ופעם אחת, כשבעל הבית לא שם לב למנתו של בעל האמונה, הגיעה חתולה ו'חטפה' את מנתו, ומשהגיע המאמין הגדול לאכול את מנתו, שגם ככה היתה דלה, בישר לו בעל הבית בזה הלשון: 'במחילה אבל החתולה אכלה את המנה שלך!'. תמה כנגדו הבעל אמונה ואמר לו: 'אם המנה היתה שלי, אף אחד לא יגע בה, ואם מישהו נגע בה, היא לא המנה שלי!'.

ובעל אמונה בדרגה זו הינו עובד ה' אמיתי, וכאילו עומד בבית קודש הקודשים, וכידוע שקושרים את הכהן הגדול בחבל בשעה שנכנס ביום הכיפורים לבית קודש הקודשים, שאם ימות חס ושלום, יוכלו להוציאו (עיין זוה"ק אחרי מות). וכן בעל אמונה קשור במחשבה, בדיבור ובמעשה עם ה' יתברך. וכאילו נמצא תמיד בקודש הקודשים, והאמונה פורחת עליו בשלמות, בבחינת “רבה אמונתך" (איכה ג, כג), ויודע להסתדר מצוין עם האמונה. וזה התשובה היסודית לכל המאורעות שבעולם העוברים על האדם בעולם הזה, 'נווה התלאות' ('ספר הישר' לר"ת).

עיין מהרש"א (ר"ה ג:) על הנביא נחמיה, שביקש את רשותו של מלך פרס לעלות לירושלים, וכתוב בפסוק: “ אם על המלך טוב וכו'" (נחמיה ב, ה), שהכוונה על ה' יתברך, כי המלך לא קובע, ו"לב מלך ביד ה'" (משלי כא, א).

וכן אסתר המלכה שאמרה למלך אחשוורוש: “אם על המלך טוב וכו' י בוא ה מלך ו המן ה יום" (אסתר ה, ד), שהוא ר"ת הוי"ה, שכיוונה שמדברת עם ה' יתברך.

וכן הפסוק: “ויגש אליו יהודה" (בראשית מד, יח), שכפשוטו ניגש למלך מצרים, ובעומק יותר ניגש לה' יתברך, כי הכל מהשמים לטובה על ידי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וזה הכוונה ל'דורשי יחודך', שדורשים רק בה' יתברך ולא בשאר האנשים.

וכך דרשו בזוהר הקדוש (פ' ואתחנן רסז.) על הפסוק: “בכל לבבך" (דברים ו, ה) שאומרים בקריאת שמע, שהרי לא כתוב בלבבך אלא בכל לבבך, כלומר מכל הלב כולו, מאה אחוז לה' יתברך בלבד. וזה השגה עצומה באמונה למבינים. והמבין כך, מדבר ומבקש ומתחנן ובלבו מרגיש שמבקש מה' יתברך, ואשריו שזכה לכך.

וזה פירוש התְפִלָה 'כי הם חיינו ואורך ימינו', כלומר התורה והאמונה בשלמות זה העיקר, ושנרגיש חיים טובים בעולם הזה. ולכן, מידת הכעס והגאווה הוא דבר חמור מאוד, והכועס והמתגאה מרגיש שהוא בעל הבית של העולם. והאמת שכולנו שמשים ופועלים בעולם הזה, וה' יתברך בעל הבית.

וכמו שאורח בכל מקום שיהיה אינו כועס ולא מתגאה, כי זה לא מקומו, כך האדם המאמין הגדול שהכל בהשגחה מלמעלה, מרגיש שהוא אורח בעולם הזה, וענווה גדולה מכולן (ע"ז כ:), בבחינת “בתוך עמי אנוכי יושבת" (מלכים ב ד, יג). כלומר, להיות תמיד עם הציבור ולא להראות עצמו שונה ומשונה מהם (זוה"ק פ' בא לג:), כי מרגיש תמיד שהכל מהשמים לטובה, והרבה שלוחים למקום (תענית יח:), ואפילו נחש שהורג וכן אריה ונמר וכו' עושים שליחות של ה' יתברך (זוה"ק ויחי רמד.).

לעולם אין לאדם להתבייש בעדה שלו, במשפחתו, בתפקיד פשוט או בעיכוב שעובר עליו, כי הכל מהשמים, ויתגבר ויתחזק באמונה וידרוש את יחוד ה' בלבד, ויקדש בזה שם שמים. ואם זכה להתבזות, זכה למיתוק הדינים ולביטול גזירות קשות ורעות.

ויש להתבייש רק מעבירות ולפחד רק מה' יתברך, לא מחלומות, לא מאנשים ולא כלום, בבחינת ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד. כלומר, ה' עשה, ה' עושה וה' יעשה תמיד את הכל. כי בעל אמונה אדיש לחומריות ולעולם הזה, כי הכל מהשמים, ועמל ויגע בתורה וזוכה לדברים רבים (עיין תדא"ר פ"ה אות יב) בבחינת “על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט, כ).

ובעל אמונה הרי הוא במעלה גדולה ועצומה, כי אף על פי שלא רואה את עמוד הענן ואת עמוד האש כפי שראו אבותינו במדבר, עם כל זה כולו אמונה ודבקות בה' יתברך ועובד ה' בביטול גמור. כמו תלמיד ששומע לרבו תמיד, וכן השומע ומקשיב לגדולי ישראל וחכמי התורה שליט"א, אין שאלות ולא צריך תשובות, הרי זה בעל אמונה גדול.

העובד על עצמו להשגות גבוהות באמונה אשריו, והרי זה כעין הפתעה לה' יתברך, כי ה' יתברך כל יכול, וזכותו לצאת מהעניין ולהשאיר את הבחירה בידי האדם, בבחינת ו"האלקים ניסה את אברהם" (בראשית כב, א. ועיין אור החיים הקדוש ס"פ בראשית).

וכידוע במעשה שהיה עם רבינו הגרי"ח זוננפלד זיע"א שזימן אליו ועדה של ארגון מסוים למען התורה שהיו בו עסקנים צדיקים ויראי ה', אך לבסוף דחה את המועד מאחר והיה חשש פגיעה באיש אחד אשר הגיע ללא הזמנה, אף שהיה צורך גדול בעניין לפעול ולעשות למען התורה, עם כל זה על חשבונם של אחרים לא עושים כן. ואמר, שרק כאשר היסוד בקדושה, במצווה, באהבת ישראל ובקידוש ה' אזי יש הצלחה, ולהיפך להיפך.

ורק בעל אמונה יכול לעמוד בהשגות כאלה להיזהר, לבדוק ולשקול בשקל הקודש, ולא להתפרץ כדי לבנות בניין של תורה ומצוות, כאשר היסוד מלא עבירות של לשון הרע, חילול השם, קינאה ושנאה, בבחינת “בוצע ברך נאץ ה'" (ועיין ב"ק צד.).

בעל אמונה מצליח בקלות לשבח ולחזק את כולם, בפרט כשזה קשור לתורה ולמצוות, ויש בכך כבוד שמים וקידוש ה', וגם אם הינו בעל מוסד תורני השרוי במצב כלכלי קשה, קל לו לחזק אחרים ולדרוש בעבורם תרומות והוראות קבע, ואינו חושש שיחסר ממנו מאומה, אלא חושש שלא להיות בשב ואל תעשה, אלא בקום ועשה, והכל למען כבוד התורה, ולא יתכן שום נזק חס ושלום כתוצאה מכך.

ומעולם לא הבנתי את המעשה המובא בספר 'אור אלחנן' (ח"א דף ק"ב), שלא הסכים רבינו החפץ חיים זיע"א על ישיבתו של הרב אלחנן וסרמן הי"ד שתיקרא בשם 'ישיבת חפץ חיים'. והנימוק היחיד הכתוב שם, הוא בגלל כסף שהתורמים יחזקו את המקום החדש ויהיה נזק למקום הראשון, עיין שם. וסיפור כזה אינו מתאים לבעל אמונה קדוש כרבינו החפץ חיים זיע"א, וצ"ע.

בעל אמונה משמח את ה' יתברך ואת עם ישראל, ועושה הפתעות יפות ומקדש שם שמים, ואשריו. ומי שלא עושה כן ולא משבח את העושים למען התורה, מפני שרוצה למצוא חן בעיני כולם, ויודע לבקש כסף לעצמו ולשבת על סיר הבשר, הרי זה נובע ממידות רעות וקנאה שבלב ואין לזה תרופה ('אורחות חיים' להרא"ש), ואוי לו ואוי לנשמתו.

רבינו השל"ה זיע"א (בהלכות תשובה ויום הכיפורים) מבאר, שמה שאמרו בגמרא (שבת קיט:) שכל העונה 'יהא שמיה רבא מברך' קורעין לו גזר דינו, הוא דווקא כשעונה במסירות נפש ומכוון ומזעזע כל איבריו, והביא כן בשם הזוהר הקדוש.

וכן מה שכתוב שהשומר שבת קודש מוחלין לו על כל עוונותיו (שבת קיח:), הוא כאשר נזהר בכל תנאיה ודקדוקיה. וכן הוא מה שכתוב לגבי 'שירת הים' שמוחלין על כל עוונותיו (משנ"ב סי' נא ס"ק יז בשם הזוה"ק), הוא למי שאומרה בכוונה ובשמחה ומדמיין לעצמו כאילו עובר כעת בים.

ורואים בשירת הים דבר פלא, והוא שבכל השירה לא מוזכר כלל עניין קריעת הים, אלא בעיקר עניין המצרים שטבעו בים, ובא ללמדנו שביעור הרשעים המכחישים שליטת ה' יתברך בזה העולם הוא העיקר ושבזה מתקדש שם שמים.

וכן הפסוק: “זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו " (תהלים קיח, כד) אין הכוונה נשמחה בו בשמחת החג, אלא נשמחה בו, כלומר לשמוח עם ה' יתברך, לספר הניסים ולשבח ולרומם ולהרבות כבוד שמים.

וכן הפסוק: “אשרי אדם בוטח בך" (תהלים פד, יג), כלומר בה' יתברך בלבד, ויש להתפלל לזכות ולשאוף להשגות כאלו באמונה (כמבואר ברבינו יונה ברכות לא.).

תוכן העניינים

הנהגות אמונה מעשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה