אור ברסלב
הנהגות אמונה מעשית פרק י"ז - מאמרים › מעלת האמונה

הנהגות אמונה מעשית

פרק י"ז - מאמרים · מעלת האמונה

פרק י"ז - מאמרים

כאשר מחפש האדם להתחזק ולהשתלם במידת האמונה והביטחון בה' יתברך, הרי נעשה בכך עובד ה' גדול וחזק באמונה מעשית להפליא: תמיד שמח בחלקו, שמח בשמחת אחרים, לא מקנא, לא שונא, מוחל וסולח, מעביר על מידותיו ומשיב טובה תחת רעה.

וכאשר הציבור רואים את הטובות וההצלחות הבאות לאדם המאמין, הרי זה משפיע בהתאם, ומקדש שם שמים ולמדים הימנו כיצד להתנהג הלכה למעשה.

ולכן, דוד המלך ע"ה היה מתפלל ואומר: “גם כל קויך לא יבושו, יבושו הבוגדים ריקם" (תהלים כה, ג). כלומר, כאשר הבוטחים והמאמינים בך מצליחים, הרי זה קידוש ה', וכן להיפך, שהבוגדים יתביישו במעשיהם ולא יצליחו. ומכאן רואים, שבנוסף לביטחון הגדול שהיה לדוד המלך ע"ה, היה צריך גם להתפלל שלא תצא תקלה, ויתקדש על ידו שם שמים.

ובזה מובן מה שאומרים בתְפִלָּת שמונה עשרה בברכת 'על הצדיקים': 'ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת'. שלכאורה פשוט הדבר שצריך לבטוח בה', הרי ה' יתברך נאמן לשלם שכר?! ועוד מהו 'שכר טוב', וכי יש שכר שאינו טוב?!

אלא כאשר רואים כולם את הטוב היוצא לבוטח בה' יתברך, ומכח האמונה והביטחון שבו מצליח לוותר לאחרים, לסלוח לאכזרים ולהרבות בטובתם כמה שיותר, ואפילו שמשיבים רעה תחת טובה, הרי שמתקדש בזה שם שמים.

ויתכן עוד, שכוונת דוד המלך ע"ה בתְפִלָה הנזכרת הוא לקבל שכר בעולם הזה לבוטחים בו, ועל ידי זה כל השונאים והקנאים חוזרים בהם ומתרבה אהבה ואחוה ומתקדש שם שמים, וזה שכר טוב, שכולם רואים שבעל אמונה טוב לו בעולם הזה.

גם לרבות שעל ידי זה מקבל כח גדול מה' יתברך, לחיות ולסבול ולהתקדם ולהמשיך לעבוד את ה' בבחינת “צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד), ממש חי ותוסס, רגוע ושמח ומקדש שם שמים כל רגע.

וזה מרומז בברכת 'ברוך שאמר', במה שאומרים: 'ברוך גוזר ומקיים', כלומר גם כאשר נגזרה מהשמים גזרה רעה חס ושלום, עם כל זה, ה' יתברך מביא כח לבעל אמונה לעמוד על רגליו, ולא מתייאש ולא נשבר כלל ועיקר, וכמו שאמר המשורר הגדול בפיוט 'מי כמוך', הנאמר בשבת זכור: 'טרם מכה, ציץ רפואה פרח', בבחינת “אך את נפשו שמור" (איוב ב, ו).

וכגודל האמונה, כך גודל הקיום והשמירה ומצב הרוח, ואם יזכה להפעיל מאה אחוז אמונה, יזכה למאה אחוז שמירה מה' יתברך. ועיין בזוהר הקדוש (פר' ואתחנן רסז.) על הפסוק: “בכל לבבך" (דברים ו, ה), שלא כתוב בלבבך אלא ב"כל" לבבך, לרמז שצריך שלימות של ממש בלב לאהבת ה' יתברך, וכאשר מקפיד על פלוני ואלמוני, ולא מרגיש שזה מה' יתברך, נמצא שאין לו לב של אמונה. וזה בעצם ב"כל מאודך", בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו (ברכות נד.).

ובספר 'שבט מוסר' כתב, שניסיון העקידה היה קשה לאברהם אבינו ע"ה יותר מיצחק, משום שאם יצחק היה נעקד, הרי שהיה עולה לשמים ונהנה מזיו השכינה, אבל אברהם אבינו ע"ה היה חוזר לביתו ורואה את כיסאו ומיטתו של בנו יחידו יצחק, והיה נזכר בו בכל רגע, והניסיון קשה הרבה יותר. כך "בכל מאודך" כל מידה ומידה כל רגע ורגע רצוף בו אהבת ה' יתברך, וזה השגה גדולה מאוד.

כתוב בתהלים (קלה, יט) “בית ישראל ברכו את ה', בית אהרון ברכו וכו' בית הלוי וכו'", ואחר כך כתוב: “יראי ה' ברכו את ה", ולא מוזכר אצלהם 'בית', והוא מפני שיראי ה' אין להם בית, והם תמיד אצל ה' יתברך, בבחינת “בצל שדי יתלונן" (שם צא, א). וזו דרגה עצומה באמונה בה', ביראת ה' ובעבודת ה', והם שזוכים להשגות גבוהות בדבקות בה' יתברך.

וידוע שבעבודה זרה מחשבה ודיבור כמעשה (קידושין מ.), וכן בפירוש הרמב"ן על התורה על הפסוק: “לא תנסו את ה' אלוקיכם כאשר ניסתם במסה" (דברים ו, טז), כתב שאסור להרהר ולשאול מדוע יש בעיות, והרי תרמתי? התפללתי? וכיוצא בזה. וזה בבחינת הרהורי עבודה זרה, נורא ואיום.

ואדרבה אם שותק ועוצר עצמו ומבטל רצונו ותשוקתו, הרי שהוא נדבק בה' יתברך באותו רגע, ודינו מסור לשמים לטובה ולברכה. וזו זכות גדולה שזכינו למצווה כזאת של אמונה כל רגע ורגע.

וכיוצא בזה, כתב רבינו האור החיים הקדוש זיע"א על הפסוק: “ולשמור כל מצוותיו" (דברים כו, יח), שזו זכות גדולה לעם ישראל שקיבלו בהר סיני תרי"ג מצוות, מה שלא זכו לקבל האדם הראשון, נח והאבות הקדושים, עיין שם. ואמונה יסוד של הכל, לחיים טובים ולשלום.

ויתכן מאוד שלפי זכויות האדם, על ידי שמפעיל את כח האמונה ישתנה הכל לטובה, וכדאי מאוד להתנהג כך. ויש בזה גם סברא, שעל ידי האמונה משפיל עצמו שלא מבין ולא רוצה להבין אלא סומך על ה' יתברך שעושה הכל לטובה בבחינת “תמים תהיה" (דברים יח, יג). וזה גם הנהגה טובה כאשר האדם מרגיש שיש עליו דינים וקשיים, בעיות ועיכובים וכיוצא בזה, על ידי שישפיל עצמו ממש עד עפר כעני בפתח, יסלק מעליו את כל הדינים והקיטרוגים וזוכה לישועות.

וכך היה עושה דוד המלך ע"ה, שהיה אומר “תְּפִלָּה לעני" (תהלים קב, א) ובזה מסלק הדינים וחוזר להיות כמו מלך (כמבואר בזוה"ק). וזה בעצם מעלת 'חשיבה חיובית', כלומר לחשוב תמיד שמה שעובר עלי זה משמים לטובה ואני מוכן לסבול ולהשפיל עצמי, ולקבל ולקיים גזרות ה' יתברך אל רחום וחנון, ובוודאי שזה הכי טוב וכבוד שמים לחשוב כך. וזו מחשבה חיובית לסלק הדינים ולחזור לעצמו בשמחה ואהבה, ואשרי השם דרכיו (מו"ק ה סע"א).

ובזה ניתן להבין את הפיוט שאומרים בסליחות 'דעני לעניי ענינן', וכי כיצד יתכן לבקש מה' יתברך שיענה לנו הקטנים כשם שענה לאבותינו הקדושים ולכל הצדיקים המוזכרים שם?! וכן בפיוט 'שמע קולי' הנאמר בליל יום הכיפורים שמובא שם על ה' יתברך שענה לכל הצדיקים, ומה לבר אצל התבן?!

ולפי האמור לעיל יש לומר, שעל ידי האמונה מרגיש ומבין כמה ה' יתברך גדול והוא קטן, ועל ידי זה נעשה שפל עניו וצנוע ועל ידי כך נעשה צדיק, וממילא מסתלקין הדינים ומתעוררים הרחמים, וכמו שהצילו את הצדיקים הנזכרים לעיל בישועות שונות.

ובאמת כך מדויק ממה שכתוב בסוף פיוט 'שמע קולי' שמוסיפים לומר 'ענה עני, שפל כל השפלים', ועל ידי זה אין מחיצות, אין דינים, אין קיטרוג, אין עיכוב ואין כלום אלא יש מחילה וסליחה וההצלחה בדרך.

בעל דעה הוא בעל גאווה, פילוסוף, משכיל ואוהב להפעיל את השכל. אבל בעל אמונה, בדיוק להיפך, תמים עם ה', יודע שה' גדול והוא קטן, בלי שכל, בלי השכלה, אין דרישות, אין בקשות ואין תשוקות, וממילא אין כעס, אין עצבים ואין מחלוקת. וכאשר מתנהג וחושב כך, זוכה להפתעות ולמילוי הבקשות ולקדש שם שמים.

ולפי זה מובן הפסוק: “בזעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג, יט), וכידוע שיש כאן קללה מה' יתברך שחייבים לעבוד כדי להתפרנס, כל אחד ואחד כפי כוחו ומצבו הרוחני כך משקיע בזעת אפו. והעובד שעות נוספות מוסיף לעצמו קללה לעבוד ולהזיע, כי מאחר שהכל קצוב מראש השנה עד ראש השנה (ביצה טז.), אין צורך להתאמץ, אלא רק לקיים את הפסוק כמשמעו.

כמבואר בגמרא (ברכות לה:) הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, ודייק רבינו המשנ"ב (ביאה"ל סי' קנו סע' א ד"ה סופה) שמעט עשו וכן עלתה בידם, והינם אך ורק בתורה ויראה, מכיוון שיש להם השגות באמונה. וקצת יותר מהם העובדים מעט, ויותר מכך שעובדים יותר, וכן על זה הדרך.

והחידוש בזה, שצריך לכוון בזמן עבודתו, שצריך לקיים את הפסוק: “בזעת אפך" שעובד, מצליח, מרויח ומתאמץ בעבודה להראות שהוא קטן והוא רק בגדר עונש, ועיקר הפרנסה מה' יתברך בלבד ולא בזכותו כלל ועיקר, ובזה נעשה שפל עניו וצנוע, וכגודל הכוונה כך גודל ההצלחה של המשך הפסוק: “תאכל לחם". וכוונת הפסוק “בזעת אפך", כלומר תקטין עצמך לעבוד ולהזיע ותהיה שפל, עניו וצנוע ועל ידי כך “תאכל לחם", כלומר תזכה לפרנסה, לחם לאכול ובגד ללבוש כרצון ה' יתברך (ועיין שבת לא. בתד"ה אמונת).

והזוכה לכך שמח להרבות כבוד שמים תמיד, וכל מה שעושים לכבוד ה' יתברך משבח, מעודד ומחזק.

לדוגמא, אם פותחים בית כנסת, בנוסף לבית הכנסת הקיים, אם חכם הגבאי, לא רק שאינו מקפיד חס ושלום, אלא אדרבה מסייע, משבח ומברך אותם, ואף שלא מעריכים את עזרתו, כי אחרי הכל יש כאן כבוד שמים.

ובוודאי מהשמים מסייעים בידו להמשיך ולקדש שם שמים. וזה התשובה הגדולה לכל המחלוקות ולכל מספרי לשון הרע - להוסיף ולשמור על החזקת האברכים ולהרבות עוד תורה ויראה, ולה' הישועה.

ואף שיהודי ממעט בעבירה ואינו עושה אותה בצורה מושלמת, גם זה נחשב ככבוד שמים. וכמעשה שהיה אצל רבינו הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שפסק לאדם שהיה מעשן בשבת, רחמנא ליצלן, שעל כל סיגריה שמקבל על עצמו לעשן פחות מקיים בכך מצוות שבת קודש [שמעתי מפי בעל המעשה].

ועוד מעשה, במסכן אחד המעשן בשבת קודש וסובל מבעיות נפשיות קשות, רחמנא ליצלן, הגם שאין לו היתר לעשן, עם כל זה אמר לו החכם, תכין נר נשמה מלפני שבת קודש כדי להימנע מלהדליק גפרור נוסף כשמוסיף לעשן.

ואם באנשים כאלה יש כבוד שמים, על אחת כמה וכמה לזוכה להיות עובד ה' ובעל אמונה, ובפרט כשעושה מסירות נפש ומכוון ליסורים טובים בשמחה.

העומק הגדול באמונה הוא להתנהג כמו בהמה, בביטול גמור לה' יתברך, אין רצונות ואין כלום, יש רק את רצון ה' יתברך. וכמו 'סוד צבאי' שלא מנסים לשאול ולא מצפים לתשובה, כי זה משהו סודי הקשור לביטחון, כך בעל אמונה אין לו דרישות כלל.

ובני יקירי ואהובי ראש הכולל הר"ר אליהו שליט"א, בעלון 'דעת זקנים' (תשע"ה פ' חיי שרה), פירש בזה את ניסיון העקידה שהיה לשרה אמנו, כאשר שמעה על דבר העקידה ומתה מיד. שהלא כתוב: “כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא, יב), שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, ששרה גדולה ממנו בנביאות, והיא יודעת טוב יותר ממנו מה רצון ה'. מה שאומר ששרה במידה מסויימת זכתה לדבקות בה' אפילו יותר מאברהם, ואם כן מה קרה כאן בעקידה שגרם לה להצטמרר עד כדי מוות? היה לה לומר כדרכם של מאמינים “ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" (איוב א, כא).

אלא שבאמת זמנה של שרה הגיע להיפטר מן העולם בגיל מאה עשרים ושבע שנים בדיוק, עם עקידה ובלי עקידה, הגיע זמנה לעלות לגן עדן העליון. והחליט הקדוש ברוך הוא שעלייתה תהיה על ידי זה שתשמע על 'שחיטתו של בנה כמעט'. כלומר, ששום דבר לא קורה בלי כוונה, הכל מכוון ומדוקדק עד חוט השערה. ורצה בורא העולם שנטילת נשמתה של שרה תהיה באופן זה שתחרד משחיטתו של בנה, וכך עשה. ו"דברי פי חכם חן" (קהלת י, יב).

עוד רואים את הכח של האמונה, שעל ידי האמונה נקשר האדם לה' יתברך ומקבל שפע מלמעלה. לדוגמא, קבלת תענית, כשקיבל על עצמו להתענות, מקבל כח מה' יתברך. וכן מצווה לשם שמים, וכל מה שיעשה לשם שמים ירגיש סייעתא דשמיא גדולה מאוד. וכן ברית מילה בן שמונה ימים שזה מסוכן, והמצווה שציווה ה' יתברך מביאה כח. וכן תענית בכיפור זה מסוכן, עשרים וחמש שעות ללא אכילה ללא שתיה וכל היום תְפִלּוׂת וסליחות לה' יתברך. אלא זה מצווה שציווה ה' יתברך ומקבלים כח מהשמים לחיים טובים.

תוכן העניינים

הנהגות אמונה מעשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה