פרק י"ז - מאמרים · אל ההודאות - תודה ושירה תוצאה של אמונה
בפרשת תרומה יש שלוש מצוות ששייכות למשכן ולבית המקדש, וכל הפרשה כולה אינה נוהגת בזמן הזה. אבל יש פסוק אחד בפרשה שיש בו יסוד גדול באמונה והפסוק הוא: “וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל) .
ומה למעשה המצווה בפסוק זה? הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו, חובה שיהיה לחם פנים על השולחן בבית המקדש תמיד, ביום ובלילה, בשבת ובחג. וזה צריך להיות תמיד, עד כדי כך שכאשר עורכים ומחליפים את לחם הפנים בשבת, יש להיזהר שהשולחן לא יראה ריק לגמרי אפילו לשניה אחת, ולכן מזיזים את הישן ומיד מכניסים את החדש, וכך יש על השולחן לחם תמיד (ועיין מנחות צט:). וזה ההקפדה בפסוק הנזכר “לחם פנים לפני תמיד", ולמרות שפסוק זה נאמר לכהנים בזמן שבית המקדש היה קיים, יש בפסוק זה לימוד גדול לכל עם ישראל גם למי שלא כהן וגם בזמן הזה...
דוד המלך אומר בתהלים: “שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (טז, ח), ולפי מה שלמדנו בפסוק הנזכר שתמיד הכוונה תמיד ממש בלי שניה אחת של הפסק, יש לנו ללמוד גם לעניין "שִׁוִּיתי", שהכוונה פשוטו כמשמעו יום יום, שעה שעה, רגע רגע, לחשוב ולהרגיש אמונה יש בורא לעולם! והכל מהשמים לטובה! וגם כשנמצא בבית המרחץ ובית הכסא מצווה לחשוב כך (עיין 'מלאכת שלמה' שו"ע או"ח סי' פה).
אמונה בה' יתברך זה לא רק לומר תודה לה' וזה לא רק להרגיש שאני מודה לה' יתברך. אלא אמונה פירושו, להרגיש כל רגע ורגע מה שעובר עלי זה מהשמים לטובתי. גם בעיות של בריאות, שידוכים ופרנסה, ושלום בית, וצער גידול בנים, ומצב רוח, וכל מה שסובלים ומרגישים עיכובים, מחסומים, קשיים, יש לומר בפה מלא 'זה מהשמים לטובה!', ויותר מכך, 'זה מהשמים וזה מגיע לי! מהשמים מייסרים אותי, ואני מקבל את זה באהבה'.
וגם מברך את השם על הרעה והטובה בשמחה, בבחינת 'עין במר בוכה ולב שמח' (מד"ר, וירא פרשה נו), כלומר מותר לבכות כאשר האדם סובל, מותר להיות בצער כאשר זה קשה, מותר לצעוק אוי מכל הלב. ולכן, מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה ומצווה לברך בשמחה (ברכות ס:), ופירש רש"י בלב שלם.
ומצווה גם להיות בצער, כי זה כואב, כי מרגיש שבשמים לא מרוצים ממנו, ולכן מכאיבים לו. וזה דרגה של בעל אמונה, להרגיש צער שמהשמים מענישים אותו, ולהרגיש שמחה ואמונה שזה מהשמים לטובתו.
אך לעולם אסור הוא להיות בעצבות. וההבדל בין צער לעצבות, עצבות זה כעין יאוש, כעין טענה ושאלה למה אני סובל, ואין לו תשובות והוא בעצבות, וזה אסור! אבל צער זה דבר טבעי ומוסרי שקשור לאמונה, להרגיש שהכל מהשמים לטובה, וגם להרגיש שמהשמים מצערים אותי על מעשי ודורשים ממני להתקדם ולהתחזק בעבודת ה' יתברך.
ומי שלא בצער וחושב שזה יסורים של אהבה (ברכות ה:) הרי זה בעל גאווה. וחז"ל הקדושים אמרו על עצמם: 'לא הן ולא שכרן' (ברכות ה:). ועל ידי שמגדיל את האמונה ומרגיש שמהשמים מצערים ומענישים אותו, בזה הוא מקיים את רצון ה' יתברך, ומקדש שם שמים באמונתו, ואשריו ואשרי חלקו.
משל למה הדבר דומה, לאבא שמכה את בנו, והבן חצוף ועונה לאביו ואומר לו 'זה לא כואב', ואביו מכהו בשנית, והבן שוב עונה 'זה לא כואב'. וכמובן שזה חוצפה של הבן, כי האב רוצה לעורר את בנו להתקדם, ולא רוצה להתאכזר עליו.
כך הקדוש ברוך הוא, כאשר מקבלים יסורים, יש להפעיל את האמונה ולהרגיש שזה כואב והוא בצער והוא מקבל את זה באהבה. וזה עיקר מטרת היסורים, להרגיש צער ויסורים, ולומר בפה שזה מהשמים לטובתי כדי להתקדם בתורה ויראה. וכשאין לו צער, אז אין זה יסורים. וכשלא אומר זה מהשמים, אז אינו מתקדם ומקבל עוד יסורים, חס ושלום.
ומפורש ברמב"ם (רפ"ק דהלכות תענית) שמדרכי התשובה, לומר הכל בגלל מעשינו הרעים, וזה יגרום להסיר הצרה מעליהם, עיין שם. ומפורש בפסוק בתהלים (עו, יא) “כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר", ופירש רש"י כשיש כעס מהשמים ומודים ומשבחים את ה' יתברך, אז שאריות של כעס שבשמים חוגר אותם ולא מוציא. כלומר, על ידי אמונה שהכל מהשמים משלימים את המטרה, וחוזרים לאבינו שבשמים.
ואין זה תודה לה' יתברך, כי כשמקבלים צרות ויסורים מה' יתברך לא אומרים תודה! אלא רק הודאה להודות לה' יתברך שזה מהשמים לטובתי בבחינת “ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח), כלומר מודה ומתוודה שזה מהשמים בעוונות שלו. כמו עכן שאמר לו יהושע 'תן תודה!' והודה שגזל ומעל בחרם (כמבואר בגמרא סנהדרין מג: ובפרוש רש"י בד"ה שחדיה במילי, עיין שם. וכן פרש"י במשלי שם).
ולמה באמת אין לומר תודה על היסורים, על הצרות ועל הבעיות? כי תודה אומרים כשמרגישים ממש שזה דבר טוב, ולא יתכן לומר כן כאשר יש לו צער! ואם אומרים כן, הרי זה שקר! וכי באמת הוא מרגיש טוב בצרות?! הרי זה מיחזי כשיקרא, ועדיף שיתחזק בתורה ויראה, ולא בקורבן תודה.
ועוד מצינו בתנ"ך שתמיד אמרו תודה כשהגיע זמן הישועה באמת ואז אמרו גם שירה. כמו בשירת הים “לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים קלו, יג), וכן הפסוק: “אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה" (שם קיח, יא), וכאשר מרגישים את הישועה מה' יתברך, מודים לו.
וכן הפסוק: “אָשִׁירָה לה' כִּי גָמַל עָלָי" (שם יג, ו), כלומר אשירה לה' כאשר יגמול עלי חסדו (מצודות שם), וכן הפסוק: “בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה" (שם ק, ד), כלומר שממלא מבוקשם, אזי יוצאים בתודה (מלבי"ם שם), וכן הפסוק: “עֱנוּ לה' בְּתוֹדָה" (שם קמז, ז), כלומר לאחר הישועה מזמרים בתודה (עיין מצודות, רד"ק ומלבי"ם שם) וכן הפסוק בישעיה: “וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי" (יב, א), ביום ההוא, כלומר בעת הגאולה (מלבי"ם שם), אך לא בזמן הצרות.
וכן מצינו בגמרא (שבת יג:) על החסידים שהיו מחבבין את הצרות, ופירש רש"י שנגאלין מהן, עיין שם. והשירה הגדולה של דוד המלך ע"ה בספר תהלים (יח, א) “דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אוֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל", וחזר על כך בספר שמואל (ב פרק כב), ופירש רש"י לאחר שעברו עליו כל צרותיו וניצול מכולם! עיין שם.
לפני הישועה יש להתחזק באמונה ולהצדיק דין שמים, בבחינת “וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בה' אֱלֹהָיו" (שמואל א ל, ו), ולאחר הישועה לומר תודה ושירה ולקדש שם שמים.
וזה בעצם כוונת רבינו הקדוש רבי נתן זיע"א ('ליקוטי הלכות', חו"מ, פריקה וטעינה, אות יב, לד) ליתן שבח והודאה תמיד, בין בטיבו, בין בעקו. כלומר, לחפש בבעיות הקשות דברים טובים ועליהם להודות. וזה באמת כבוד שמים.
אבל לומר תודה לה' יתברך על הצרות והיסורים, זה לא מתאים לבעל אמונה, וכנ"ל, אלא רק על התוצאה, וכשרואים ישועות אומרים שירה ותודה.
המתנה הגדולה מה' יתברך, זה לא הישועה החומרית הכלכלית, אלא הדבקות בה' יתברך, החיזוק באמונה וההרגשה של קירבת ה' יתברך. וזה מדויק בתהלים: “חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לה'" (לא, כה). וביאר רבינו החסיד הרב מבריסק זיע"א, כאשר בשמים אוהבים בעל אמונה, השכר שנותנים לו זה לא כסף, אלא השגות נוספות באמונה, בבחינת “חזקו ויאמץ לבבכם", כלומר מרגיש לב חזק של אמונה בזכות שהוא מייחל תמיד לה' יתברך.
לומר פתגם חומרי זה רווח קטן, כמו 'תרמתי ונושעתי', 'אמרתי תודה ונושעתי', ובוודאי יש כאלה שיגידו, 'תרמתי ולא נושעתי', 'התפללתי ולא קיבלתי', 'בכיתי ולא נעניתי'. אבל מי שזכה להתחזק באמונה, בזכות המחשבות הטהורות שלו יום ולילה, להרגיש מציאות ה' יתברך, ועל כל עניין מחזק עצמו ומרגיש ומבין ואומר זה מהשמים לטובה, הוא יזכה במתנה מה' יתברך לעוד דרגות רוחניות, וזה שווה מיליונים! זה שווה פי אלף מישועה חומרית.
וכך צריך להיות פתגם תורני של בעל אמונה: 'תרמתי והתחזקתי באמונה', 'התפללתי וזכיתי לקירבת ה'', 'בכיתי בתְפִלָה וזכיתי להשגות בקדושים תהיו', 'תרמתי ולא נושעתי והתחזקתי', כעין טבילה במי הדעת (עיין רמב"ם סוף הלכות מקואות).
וידוע המעשה על רבינו הרב מבריסק זיע"א שלא רצה לקבל סכום כסף גדול עבור מלגות לאברכים חודש בחודשו, והעדיף כל חודש לבקש מה' יתברך ולהרגיש קירבת ה' בהשגות בבחינת “חזקו ויאמץ לבבכם", וזה בבחינת יאה עניותא לישראל (חגיגה ט:), וביאר שם רבינו חננאל, שבזכות העניות ליבם שבור וכוונתם לשמים ועיניהם תלויות לרחמיו וחסדיו.
ומי שלא זכה לאמונה בהשגות, הוא מרוחק מה' יתברך רח"ל, כמו הנחש שנאמר בו: "ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג, יד ועיין יומא עה.).
סיכום: על כל צרה שלא תבוא ועיכובים ובעיות וקשיים וקוצר רוח ופיזור הנפש, חובה קדושה להתחזק באמונה שהכל מהשמים לטובה. וחייב להתעלות ברוחניות, בתורה, בעבודת ה' יתברך. ואין לומר תודה על הצרות והיסורים, זה מסוכן! וזה לא אמת. זה לא מהלב. אלא יש להפעיל את האמונה, להתחזק באמונה ולבקש קירבת ה' באמונה.
אבל כאשר זכה כבר לישועה ממש, יש בריאות, יש פרנסה, יש שלום בית וזוכים לעבודת ה' יתברך, אז ניתן לומר תודה ושירה. וכן על כל צרה שלא תבוא, ויכול בעיניים של אמונה למצוא עניין ששמח בו, ועל זה יודה לה' יתברך, על כל הטוב ממש, ולא על הרע. זה מצוין!
והלוואי שנזכה להיות תמיד בכל מקום, בכל זמן, ביום ובלילה, בעלי אמונה, מאמינים בני מאמינים (שבת צז.) ותודה רבה לה' יתברך על הכל, והיתה לה' המלוכה, אמן ואמן.