אור ברסלב
המקנה - קונטרס אחרון פתיחה › סימן נז

המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פתיחה · סימן נז

סימן נו

סעיף א

הואיל ונעשית ברשות בעלה וכו'. והנה רש"י ז"ל בכתובות דף מ"ח ע"ב ד"ה הכא כיון דמסרה אחולי אחול וכו' אבל לתרומה ולהפרת נדרים וכו' משמע לכאורה דס"ל דלכל דבר היא כארוסה אלא לירושה לבד משום אחולי וכן משמע מלשון הרמב"ם וש"פ כמ"ש הב"ש ולפ"ז צ"ל דהא דתני דבי ר"י לקמן דלענין הפרת נדרים יצא' מרשי' האב היינו לענין שאיך האב יכול להפר כשמת הארוס אבל גם הבעל אינו יכול להפר דלא חשיבה במסירה נכנסה לרשות הבעל כמ"ש הטיו"ד בסימן רל"ד וכמ"ש הב"י שם אלא דלפ"ז קשה הא דאמר בנדרים דף פ"ט זה הכלל וכו' לאתויי מסר האב שאין הבעל מפר בקודמין משמע שהנדרים שאחר מסירה יכול הפר וכן הוא לשון הרמב"ם פי"א מהלכות נדרים מיהו יש לפרש כמ"ש הל"מ שם הלכה כ"ב וז"ל א"כ אתא לומר דאפי' כנסה לגמרי הבעל אינו יכול להפר דאין הבעל מפיר בקודמין ונראה לפרש דבריו דמ"מ אחר המוסירה קודם שכנסה פשיטא דאינו יכול להפר דאיכא למיחש משום סמפון כי היכא דחיישינן לענין תרומה אבל אחר נשואין היה יכול להפר מה שנדרה אחר מסירה דתו ליכא למיחש לסמפון אפ"ה קאמר דאינו יכול להפר משום דבאמת בשעה שנדרה לא היתה ברשותו עדיין ואין הבעל מפיר בקודמין אלא דאכתי קשה דנהי דבנדרים ליכא למילף מקרא אם בית אשה נדרה עד שנכנסה ברשות הבעל אכתי נילף מקרא דבית אביה דמיניה ילפינן דמסירה מהני לענין סקילה וע"כ משום דנכנסה במסירה לרשות הבעל דהא אפי' יתומה היא בסקילה כדאיתא במתני' דכתובת דף מ"ד דבאין לה אב כמי בסקילה והיינו דכתבו תוס' ד"ה לירושתה ונראה דה"ה מטמא ליה כיון דאפקה רחמנא מסקילה לחנק ולא כתבו דילפינן מהפרת נדרים כמ"ש בתחלה ולא אתי לאפוקי הפרת נדרים דהא תכא דבי ר"י וכו' אלא דס"ל דבהפרת נדרים נמי אין ראיה שהבעל יכול להפר אלא דילפינן לה מסקילה דהוי כנשואה וכמ"ש תוס' בכתובות דף מ"ט ע"א ד"ה האיך וכו' דהא מלזנות בית אביה נפקא וגמרינן נדרים מהתם אלא נראה דאפי' אי נימא דלענין נדרים חשיבא נכנסה לרשות הבעל מ"מ הא דכתבו תוספות בכתובות דף ל"ט דאע"ג דלא ילפי' ממונא ואיסורא היינו לאוקמא ברשות אב אבל לאפוקי מרשות אב ילפינן וכו' א"כ נהי דילפינן דמסירה מוציאה מרשות אב ולא הדרא לבי נשא היינו משום דהוי לאפוקי אבל לענין נכנסה לרשות הבעל ליכא למילף מנדרים ומסקילה דהוי ממונא מאסורא וממילא דלכל מיני דהוי ממונא מאיסורא כגון מזונות ומ"י ומציאתה ופירות ופרקונה י"ל דלא מהני מסירה דליכא למילף מאיסורא וכן משמע מהא דאמר לקמן דף נ"ח איכא בינייהו קבל מסר והלך משום דבמסר לא בדק משמע דבמסר אפי' בדיקת חוץ לא הוי ע"כ דלא אתחייב במזונותיה דהא בהגיע זמן למשנה ראשונה בדק לה משום מזונות היינו כשמואל וזהו דכתב רש"י ולמציאתה דאינה אלא משום איבה ואכתי ליכא למיחש להכי ל"מ מסירה כי חופה עכ"ל והיינו דרש"י ז"ל לשיטתו דמציאתה משום חיבה היינו איבה דמזונת כמו שפירש"י בכתובות דף מ"ז משום איבה כיון דאיהו חייב במזונותי' אי מציאתה שלה לא זיין לה ורב ורב אסי דס"ל מסירתה לכל ופירש"י למעשה ידיה ע"כ דס"ל דלכולא מלת' ילפינן מהפרת נדרים וצ"ל דס"ל כתירוץ ריב"א שכתבו דף ל"ט ד"ה הואיל דכיון דגלי לן קרא לאוקמי ברשות אב אסורא וממונא שווין והא דפירש"י בדשמואל ולהפרת נדרים שלא בשותפות היינו משום סמפון כמו שפירש"י בדרב דטעמא דלא תאכל בתרומה משום סמפון וה"ה להפרת נדרים והיינו דפירש"י שלא בשותפות משמע אבל בשותפות מצי מיפר משום דלא שייך חששא דסמפון דאם ימצא סמפון בהפרת האב סגי וכן מועיל הפרה אחר נשואין דלא שייך תו חששא דסמפון ונראה דמודה רש"י דמטמא לה חדא דהוי איסורא וילפינן מסקילה כנ"ל ותו כיון דירושה וירושתה תחת קבורתה ממילא דמצי מטמא לה דהוי כמת מצוה כדאיתא ביבמות דף פ"ט ע"ב ואפשר לומר דמש"ה תקנו שיועיל מסירה לירושה אף דהוי ממונא מאיסורא לאו מטעם אחולי לחוד דמה"ת דמחל אלא משום דכיון דירושה תליא בטומאה דכל שיורשה מטמא לה וילפינן לענין טומאה דהוי איסורא מהפרת נדרים דהוי נמי איסורי ממילא דזוכה נמי בירושתה תחת קבורתה ואמרי' מסתמא מחל להבעל משום חיוב קבורתה והא דלא חיישינן לסמפון היינו כשישאנה ומצא בה סמפון ומקפיד ואז הקידושין בטלים אבל כל זמן שלא ידענו שמקפיד אין חשש לסמפון כמו שהוכחנו שם ע"ש וכן מוכח מכל נערה המאורס' דבסקיל' ולא הוי התראה ספק שמא ימצא סמפון א"ו דבא חיישינן לסמפון אלא כשימצא סמפון ויקפיד ולפ"ז י"ל דאין מחלוקת בין הפוסקים ז"ל והתוס' ג"כ לא הזכירו אלא מטמא לה ומפר נדרים ומצינו לפרש דמהני הפרת נדרים כשישאנה ולא מצא סמפון דוודאי לא פליגי תו' דחיישינן לסמפון לענין נדרים דהא מהאי טעמא ס"ל לחכמים דר"א ראינו מפיר בהגיע זמן והכי קי"ל ועוד נראה דבנדרי' חיישינן טפי לסמפון לכך לח הזכירו רב ורב אסי בפלוגתייהו נדרים דאף רב אסי מודה בה משום דיש לומר דלענין הפרת נדרים לא מהני בדיקה דאיכ' למיחש שמא ימצא מום שנולד בה אחר הבדיקה קודם המסירה אף דכשנכנסה לחופה קי"ל דאין תנאי בנשואין היינו דוקא בחופה דא"א לעשות ע"י שליח כדאיתא בכתובות דף ע"ד וכמ"ש בחידושינו שם דף ע"ג ד"ה לא תימא אבל במסירה כיון דאפשר ע"י שליח כדתני במתני' וודאי דמועיל בה תנאי וא"כ אם נולד בה מום אחר הבדיקה בטלה המסירה ואין הבעל יכול להפר לבד בלא אב משא"כ בתרומה דארוס' אוכלת בתרומה ד"ת וליכא חששא לרב אסי לסמפון וגם הא דאמר בנדרים שם זה הכלל לאתויי מסר האב שאין הבעל מפיר בקודמין משמע שהנדרים שנדרה אח"כ יכול להפר היינו דמועיל ההפרה לאחר נישואין ולא מצא בה סמפון:

שם או לשלוחי הבעל עיין בחידושינו כתובות דף מ"ח שכתבנו די"ל הא דקתני שלוחי הבעל לשין רבים משום דצריך לעשות שליחות זה בעדים כמו שליח הקידושין ואפי' לדעת הפוסקים דשליח להלכה א"צ עדים מ"מ שלוחי הבעל הוי כשליח קבלה אבל כשהן ב' הן הן שלוחיו הן הן עדיו כשאין נוגעים בעדותן אלא דכתבנו שם דאם מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הוי חצי דבר כיון דשלוחי הבעל אינן יודעין משליחות האב ושלוחי האב אין יודעין משלוחי הבעל והי' הכרח מזה דשלוחי האב א"צ עדים וה"ל עידי הבעל כולו דבר אלא דכתבנו שם די"ל דדוקא בשליח קידושין צריך עדים ולא מהני הודאת האב משום דהוי חיובא לאחרינא כדאיתא בקידושין דף ס"ה ע"ב אבל בנשואין א"צ עדים כששניהם מודים ע"ש וצ"ע:

שם אע"פ שהנדוניא עדיין בבית אביה. כבר כתבנו לעיל בסימן נ"ג דהא דלא הוי מלוה וקי"ל אין הבעל יורש במלוה שהיא ראוי משום דעיקר הנדוניא הוא נתחייב לחתנו ולא שייך בזה ירושה אלא בכתובתה שהוא כותב לה כנגד זה בהוספה וזה תחת יד הבעל לא הוי ראוי ובזה א"ש לשון רש"י ז"ל כיון דמסרה אחולי אחיל כיון דאין הכתובה אלא חוב שייך בי' מחילה ולפ"ז היה אפשר לומר דוקא לענין ירושת הנדוניא אבל אם היה לה נכסי מלוג דלא שייך בי' מחיל' אפשר דאין הבעל יורש אך לישנא דשמואל דקאמר סתם ירושה משמע כל ירושה ותו דאי מטעם מחילה א"כ לדעת הפוסקים בח"מ סימן רמ"א דהיכא דאיכא שטר לא מהני מחילה בלא קנין א"כ הכא כיון ואיכא שטר כתובה ביד האב לא מהני בי' מחילה בלא קנין ואפילו לפמ"ש לקמן בסי' ק"ה לענין כתובה שאני מ"מ היינו בעיקר כתובה ותו' אבל הנדוניא הוי כשאר חוב ועוד כיון דהירושה מבתו הוי דשלבל"ע הא קי"ל בח"מ סי' ר"ט סעיף ד' בהג"ה כשם שאינו יכול להקנות דשלבל"ע כך אינו יכול למחול דשלבל"ע וע"כ צ"ל דסילוק ירוש' שאני כמ"ש הרמ"א שם סעיף חית וכן לסלק עצמו וכחו מדשלבל"ע וכן משמע מהא ומקשה הש"ס שם כתובתה מאי היא דאי מתה ירית לה היינו דשמואל ולא משני דר"ל ס"ל דוקא ירושת כתובתה ולא ירושת נ"מ אלא ע"כ משמע דאין לחלק בזה וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל בטעם ירושתה שהוא כנגד מה שחייב בקבורתה מדאורייתא אין לחלק בין נכסי צו"ב ובין נ"מ כמ"ש התו' בכתובות דף פ' ע"ב בד"ה או דלמא וכו':

שם ונכנס עמה בדרך וכו' ועיין ב"ש שנסתפק אי נימא דבמסירה בעינן נמי ראוי' לביאה ולענ"ד נראה דמוכח מהא דאמרינן בכתובות דף מ"ז א"נ דמסר לה בשבתות י"ט וכו' ק' דלפמ"ש הרמב"ם דחופת נדה אינה קונה משום דאינה ראוי' לביאה א"כ הא משמע דמשני הכי אליבא דרב ורב ס"ל בריש כתובת דאסור לבעול בתולה בתחילה בשבת וכיון דקרא דאת בתי נתתי וגו' מיירי בבתולה כדכתיב והוציא עליה שם רע א"כ ה"ל חופה שאינה ראוי לביאה וא"ל דרב לטעמיה דס"ל ביבמות דף נ"ז דיש חופה לפסולות ז"א דהא הרמב"ם פסק ג"כ שם כוותי' וע"כ צ"ל כמ"ש המפרשים דלענין תרומה שאני ונראה משום דהאי דאמר דמסר לה מיירי בקנין מסירה כמ"ש התוס' שם ד"ה דמסר לה וכו' ובמסירה לא בעינן ראוי לביאה ועמ"ש לקמן בסי' ס"ב בזה מיהו יש לדחות דהתם קיימא אליבא דרב הונא אמר רב ובריש כתובת שם אמרינן דבי רב אמרי רב שרי ואי' בספ"ק דסנהדרין דסתם דבי רב הוא רב הונא מ"מ נראה דהקושיא הוא אליבא דכ"ע:

ועוד נראה במה שנסתפק הב"ש אי מסירה מועיל באלמנה כבר כתבנו לעיל בסי' נ"ד דמשמע מרמב"ם דבכל מקום בעולה כאלמנה ואי נימא דבאלמנה לא מהני מסירה ה"ה בבעולה וכיון שכתבנו לעיל דכיון דמסירה ילפינן מתנא דבי ר"י ולא מצינו לחלק בהפרת נדרים בין בתולה לאלמנה דכיון שמסר האב אינו יכול להפר דיצאה מרשותו אפי' היא בעולה וכ"ש לפמ"ש התוס' בד"ה האיך דהא דילפינן מקרא דנדר אלמנה דלא הדרא היינו דעיקר מסירה ילפנין מקרא דלזנית בית אביה ואכתי קשה דילמא איצטרך קרא למסירה דבעולה דליכא למילף מסקילה דקרא דהתם איירי בבתולה אע"כ דלענין מסירה לא שייך כלל לחלק בין בתולה לבעילה וה"ה לאלמנה דלא מצינו חילוק בין בעולה לאלמנה ומה שהקשה הב"ש על הרמב"ם בפ"ו מהל' תרומה הל' ג' דמפרש טעמא שמא תשקה ולא משום סמפון כמשנה אחרונה דשייך אף אחר הגעת זמן היינו דס"ל להרמב"ם כמ"ש תוס' ד"ה ור' אסי ועוד אומר ר"י דאי א בינייהו למ"ד סמפון ליכא דבמסר לא חיישינן לסמפון ולמ"ד שמא ימזגו איכא דחיישינן וכו' וניחא טפי לפרש הכי דהא דקאמר א"ב מסר היינו אף לפי האמת דלסמפון ליכא למיחוש במסר ולשמא תשקה איכא למיחוש להכי נקט הרמב"ם כיון דהדרך בכל חופה להכניסה לביתו לעשות שם חופה כמ"ש הרמב"ם דזהו עיקר דין החופה לכך קאמר דאף אחר המסירה אינו אוכלת עד אחר החופה והיינו מטעמא דשמא תשקה:

תוכן העניינים

המקנה - קונטרס אחרון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה