אור ברסלב

המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פתיחה

כה טוב וגם נעים. שבת אחים ואהבת ריעים. בית ישראל תשועת עולמים בד' נוטעים. ולא יספחו ספיחי סטים וקוצים ריעים. עצרת בוגדים חבלי רשעים. הכל המה מעשה תעתועים מפני אלה אבלה הארץ ונמחה אבן הטועים. ימשכו ידיהם מהם הצנועים. למען ידבקו בני ישראל איש בנחלת ה' תמים דעים ותהי' אמון אצלו שעשועים. ועלתה לו באחת משלש קדושות ידועים וחיבת חופה וברכת ה' משמיעים יום רצון הוא לסליחה לשבי פשעים.

יוסד הארץ ונוטה הרקיעים אלפני דעת נבונים יושבי נטעים. המה הגבורים האדירים אבירי הרועים מעתיקי צורים ומפוצצי סלעים המוציאים לנו מים חיים נובעים ועיני מדות. מיהלות וסוברות. לקורא הדורות. להבין ולדורות אמרות טהורות הלכות ברורות.

סימן כו

סעיף א

אבל אם בא עלי' דרך זנות כו'. כתב הב"י מדברי הרמב"ם נראה שלוקין משום לא תהיה קדשה. והראב"ד השיג עליו דהא התורה חייבה במפותה קנס וקי"ל דאין לוקין ומשלם ונראה דאף דאיכא לאוקמי קרא בלא אתרו בי' מ"מ קשה התקשה הש"ס בכתובות דף ל"ב גבי חייבי לאוין וחייבי כריתות דאינו לוקה ומשלם ה"ל להקשות בכל מפותה דחייבי' מלקות משום לא תהי' קדשה. ולכאורה אין זה קושיא דהא רב נוקי לה בקידושין דף מ"ו במפותה לשם אישות הכתוב מדבר ואף שאינה מקודשת שאבי' יכול לעכב מ"מ אין בזה לאו דלא תהי' קדשה כיון דבא עלי' לשם אישות ואדרבה משמע משם דפשטא דקרא בהכי מיירי וכ"כ הב"ש בסי' קע"ז דבמפותה לשם אישות הכתוב מדבר ואי משום דקאמר התם דיכול לשנוי לכו בפיתה שלא לשם אישות יש לומר דר' אסי ס"ל כר' יוחנן דס"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין ואיכא לאוקמי קרא בלא אתרו בי' אבל להמקשה בכתובות שם על חייבי לאוין באמ' הוי מוקי לקרא בפיתה לשה קידושין ואפשר דקושית הראב"ד הוא אליבא דר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין וס"ל נמי בקידושין דף מ"ד כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת לקידושין דלחכמי' דר"י יכולה הנערה לקדש עצמה א"כ ליכא לאוקמי קרא בפיתה לשם קידושין דא"כ איך אמר קרא אם מאן ימאן אבי' דהא קרא בנערה משתעי ור"מ דאיהו סתם חכמים דרב יהודא ס"ל דקטנה אין לה קנס מיהו אין זה קושיא דס"ל אף שהיא מקודשת חייבה התורה קנס לאבי' כמ"ש התו' בקידושין שם בד"ה קרא בעיא בשם יש מפרשים ע"ש וכך כתבו התוס' בכתובות דף ל"ט ע"ב בד"ה אין לי אלא אביי. עוד נראה לענ"ד דיש ליישב קושית הראב"ד דהא דמקשה הש"ס בחייבי לאוין דהוי ממון ומלקות משום ששניהם באים כאחד בתחילת ביאה כמ"ש תוס' בסנהדרין דף ע"ב בשם ירושלמי בד"ה ממונא לא משלם דקנס מתחייב בהעראה וכן מלקות במחייבי לאוין הוא בהעראה כדיליף בר"פ הבא על יבמתו בגז"ש אבל הלאו דלא תהיה קדשה לא מחייבי אלא על גמר ביאה כיון דליכא ילפותא בי' לחייבו בהעראה וכ"ש לפמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' נערה בתולה דין י"ז בטעם לאו זה דקדשה משום דגורם שמלא הארץ זימה דאח נושא אחותו ע"ש וזה לא שייך אלא בגמר ביאה א"כ אין קושיא מקנס דמפותה כיון שאין באים כאחד וכבר נתחייב קנס בתחלת ביאה בהעראה ומלקות דלאו לא תהיה קדשה לא בא אלא בסוף ביאה ואין להאריך כי לע"ד אין צריך לכל זה דכבר תרצו הרמב"ם ז"ל בעצמו קושיא זו בהלכות נערה בתולה בפ"ב דין י"ד זה שחייבה התורה למפתה שישלם קנס מפני שאירע דבר שלא מדעת אבי' אבל המייחד את בתו לזנות עובר משו' ולא תחלל את בתך והמכין בתו לכך הרי היא קדשה נראה מבואר מדבריו שבא ליישב קושי' זו דאינה נקראת קדשה אלא אם היא או אבי' הכינה לכך אבל אם הוא פיתה אותה לכך אינה קדשה ונתן טעם לדבר שדבר זה אינו הוה תמיד ואינו מצוי ורצונו שאל תתמה למה יתחייב הבועל מלקות במכנת אליו יותר מכשפיתה אותה והביאה לידי כך על זה אמר מפני שזה דבר ההוה ומצי ומטעם זה האונס שהוא יותר נבלה בישראל ואין בו מלקות לכ"ע משום דלא שכיח כמ"ש התוס' בכתובות דף ט' בד"ה אי בעית אימא ונראה עוד מדבריו שם דכל זמן שהיא ברשות אב אינה נקראת קדשה עד שיכין האב אותה לכך מפני שהזהירו התורה לאב שנאמר אל תחלל את בתך להזנותה אלא שהראב"ד בהשגות והרמב"ן ס"ל דאף שהכינה עצמה לאדם א' אינה נקראת קדשה אלא מכנת ומפקרת לכל אדם:

שם בהג"ה י"א שמותר וכו' וי"א שאסור ולוקין. דבר זה מחלוקת הראב"ד והרמב"ם והמעיין בדברי הרמב"ם בריש הלכות אישות שכתב וז"ל קודם מתן תורה הי' אדם פוגע אשה בשוק מכניסה לתוך ביתה ובעלם בינו לבינה וכו' משנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא משה יקנה אותה בפני עדים וכו' וליקוחין אלו מ"ע של תורה הם וכו' והיינו דכתיב כי יקח איש אשה וגו' כמ"ש הה"מ שם בפ"א מהלכות אישות ובדין ד' כתב קודם מתן תורה אדם פוגע אשה בשוק אם רוצה הוא והיא נותן שכרה וזו נקרא קדשה משנתנה תורה נאסרה קדשה מבואר מדבריו דאיסור פלגש לחוד ואיסור קדשה לחוד שפלגש אין בה אלא איסור עשה ואין בה משום איסור קדשה כיון שיחוד אליו והכניסה לביתו ולאו דקדשה כשאינה מיוחדת אליו וזה דלא כמשמעות הרמ"א ז"ל בהג"הה דכתב דלוקין משום דלא תהי' קדשה. ועיין בח"מ וב"ש דכתבו דאינו אלא אסורא ונראה דהיינו ביטול מ"ע דכי יקח איש אשה והנה הרמב"ן ז"ל החזיק בדברי הראב"ד דפלגש מותרת להדיוט והביא ראיה ממה שמצינו בגדולי עולם שהי' להם פלגשים בכלב ובגדעון וגבי פלגש בגבע' כתיב לשון אשה משמע שלא הי' באיסור ובכ"מ נדחק שהי' כל אלו ע"י יעוד והוא דוחק דלא מצינו דע"י יעוד נקרא פלגש שהרי הקישה הכתוב לאחרת להתחייב בשאר כסות ועונה ונראה לע"ד דצריך להבין דעת הראב"ד והרמב"ן כיון דבאמת מצות עשה לקדש שהרי מנאו הרמב"ם במנין המצות ולא השיג עליו הרמב"ן בזה כדאי' בר"פ האיש מקדש דמצוה בו יותר מבשלוחו וכן האשה מצוה בה יותר מבשלוחה ואף דאמרינן בביצה דף ל"ה ע"ב ואין מקדשין והא מצוה עביד לא צריכא דיש לו אשה ובנים ובמועד קטן דף י"ח לא מיבעי לארס דלאו מצוה עביד היינו דליכא מצוה כולי האי דאין כל כך חיוב אם כבר נשא אשה וקיים פריה ורביה דליכא אלא עשה דלשבת יצרה מכ"ש אם יש לו אשה אחרת גם עתה כדאמר בביצה ואפי' אין לו אשה ובנים עיקר מ"ע דפ"ו ולשבת יצרה היא בשעת ביאה כדאיתא בגיטין דף מ"א אבל עכ"פ מ"ע היא משום כי יקח שלא לבעול קידשה תחילה כמו מצות שחיטה ושלוח הקן שאם רוצה לאכול בשר או ליקח הבנים מצוה לשחוט או לשלוח האם כיוצא בזו ומברכין בהם אשר קדשנו במצותיו וצונו כמ"ש בחידושינו בר"פ האיש מקדש ונראה לי טעם הרמב"ן והראב"ד כיון שמצינו בתורה שהי' נשים ופלגשים קודם מתן תורה אעפ"י שלא הי' קידושין באותו זמן ע"כ שני ענינים הם ונראה שכיון הראב"ד לזה בהשגות וז"ל ענין פלגשים וכו' ומשמשת הבית ופעמים למשכב רצונו דנשי' היינו שעיקר הנישואין לאישות שמשועבד לה בשאר כסות ועונה ולכל תנאי כתובה והיא משועבד לו ופלגשו עיקר לתשמיש הבית ואינם משועבדים זה לזה בשום דבר אלא לפרקים היא למשכ' כמ"ש הראב"ד וכשנתנה תורה נצטוו באשה שלוקח בתורת אישות כנ"ל שלא יבעול אלא א"כ נתקדש לו אבל על פלגשים לא נצטוו והוא כקודם מתן תורה בלא קידושין ובזה מיושב מה שהשיב המ"מ על הרמב"ן מהא דאמר בכתובות דף ע"ג גבי קטנה שהגדלי דאין אדם עושה בעילתו עילת זנות ולפמ"ש א"ש דהתם כיון שהוא אצלו בתורת אישות ה"ל בעילת זנות אם לא יקדשנה תחילה (מ"מ דברי הרא"ש בר"פ כתובות שכ' מה שאין מברכין אקבמו"צ משום דיכול לקיים מצות פריה ורביה ע"י פלגש אינן מובנים כיון שנשאו בתורת אישות עכ"פ מ"ע שלא יבעול אותה אא"כ קידשה כשחיטה ושלוח הקן כנ"ל ואפשר דכוונתו דלא דמי' לשחיטה כמ"ש דא"א לאכול דשום אופן בלא שחיטה אבל הכא אפשר לבעול אותם בלא קידושין בתורת פלגש ועדיפא מיניה קאמר דאפי' מצות פו"ר יכול לקיים וצ"ע):

ועוד נראה לע"ד דמשמע מהש"ס דפלגש מותרת להדיוט מהא דאי' ביבמות דף ל"ז רב כי איקלע לבי ארדשור מכריז ואמר מאן הוי ליה ליומא ואי בעית אימא רבנין יחוד בעלמא הוי מיחדי לי' וקשה טובא דהא ע"כ הי' קידושין וחופה בעדים דאל"ה לא הוי פת בסלו וא"כ הא נתחייב בעונה וכ"ש בבעילה הראשונה שהיא בעילת מצוה ואפילו אם נימא שהתנה ע"מ שאין לה עליו עונה הא אמרינן בכתובות דף נ"ו המקדש את האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו בטל משום דמתנה מה על שכתוב בתורה והכי ס"ל לרב כדאיתא שם דף פ"ד א"כ אפי' התנה שאין לו עונה ע"כ יתחייב בעונה מכ"ש בעילת מצוה ואין לומר שכנסה בקידושין וחופה על תנאי אם יבעול אותה יחולו הקידושין מהיום ואם לא יבעול אותה לא יחולו הקדושין ז"א דקי"ל אין תנאי בחופה ונראה עיקר שלא הי' אלא בתורת פלגש בלא קידושין ובלא כתובה ולא נתחייבו בשאר כסות ועונה וכשיצאו משם לא היתה צריכה גט ואפ"ה הי' מותר לבוא עלי' פלגש ומה שהוצרך להתנות מתחיל' ליומא אין הטע' משו' דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרש' אם לא הודיעה בתחילה כדאי' לקמן בתחילת סי' קי"ט אלא אפי' בפלגש שאינה צריכה גירושין קשה להרחיקה אם לא הודיעה בתחילה כדאי' בסנהדרין דף כ"ב קשה גירושין שהרי התירו לייחוד ולא התירו לגרש והרי במספר הנשים הי' הפלגשים כדאי' שם ותו דמוכח מדלא נשא לאבישג בתורת פלגש והי' לו להרחיק פלגש אחת אע"כ דגם זה בכלל קשה גירושין צריך להודיע בתחילה ועוד יש להביא ראי מהא דאמר בקידושין דף ט' ע"ב ובעלה היא נקנית בביאה ואין א"ע' נקנית בביאה וכו' ואי נימא דפלגש אסור אן התורה ממילא כיון דאיכא איסורא בקנין אינה קונה דכיון דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כדקי"ל כרבא בריש תמורה וכ"כ התו' שם וכן הוא בי"ד סי' ר"ל ותו דמקשה שם ולרבא דאמר בר אהינא וכו' ולא משני דלרבא א"צ למעט א"ע אלא וודאי דליכא איסורא כשוויחדה אליו והיינו דלא אמר שם למעט שפחה כנענית כדקאמר בדף כ"ב ע"ב אלא מעתה תהא שפחה כנענית נקנית בביאה וכו' אלא כיון דאיכ' איסורא לא שייך בי' קנין והתם מטעם הגבהה קאמר ועיין בחידושנו שם מיהא אין בזה קושי'. על הרמב"ם די"ל דס"ל דמקח שנעשה באיסור מהני כדאיתא בח"מ סימן ר"ח ועיין בסמ"ע שם ועוד יש להביא ראיה ממה שהוכיחו התו' בקדושין דף כ"ב ע"א ביפת תואר שהתירה התורה כנגד היצה"ר היינו שהותרה ביאה ראשונה במלחמה אבל מה שאמרו התורה לאחר כל המעשים ואחר כן תבא עליה ובעלתה והיתה לך לאשה אין בו חידוש דהרי כבר נתקרר יצרו וכיון דכתיב ובעלתה קודם והיתה לך לאשה משמע אפי' שלא ע"י קידושין כמ"ש בחידושי קידושין דף ס"ח ע"ב דמהכא נפקא לן איסור הנכריות בין דרך זנות ובין דרך חיתון ע"ש ועוד נראה לי דמשמע מהש"ס דפלגש מותרת מהא דאמר בכתובות דף מ"ו ע"ב וכי תימא ניליף מבושת ופגם שאני בושת ופגם דאבוה שייך בגוה דאי בעי מסר למנוול כפי' רש"י שם ונתקשה בזה התו' בכתובות דף מ' ע"ב כיון דלא קים לן שיכול לקדשה במה יכול למוסרה. למנוול ומוכה שחין (ועיין מ"ש שם) ולפי שיטת הראב"ד א"ש דוודאי ברשות האב היא למוסרה למוכה שחין בתורת פלגש גש וכמו שכתב הרמב"ם בלאו דאל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר ע"ש משמע שיש ביד האב למוסרה לזכות אלא שהזהירה התורה עליו אבל בפלגש דלא הזהיר וודאי שבידו למוסרה. אמנם נראה לענ"ד ליישב אף לשיטת הרמב"ם דאפי אם נימא דאין זוכה בה אב לקדשה מ"מ כיון שכתבנו דאיסור הפלגש להדיוט הוא משום מ"ע שצריך לקדשה תחילה א"כ כיון דה"א שאין ביד האב לקדשה בשביל זה לא יגרע בה זכות האב למוסרה לביאה וממילא כשהיא נערה מצוה עליו להתקדש לו ואם לא תרצה תהי' בתורת פלגש וזה שפי' רש"י בכתובות שיכול למוסרה לביאת קידושין ר"ל אעפ"י שאין בידו לקדשה אם לא שתתרצה רשאי למוסרה וכיון שאין ביד האב לקדשה אין העשה מוטל עליו אלא על הבת עצמה שתתרצה להתקדש אליו ונראה לי שמזה הטעם הותר למלך בפלגש כיון שהתירה התורה למלך ליקח לו מבנות ישראל ופלגשים אפי' שלא מדעתן כמ"ש הרמב"ם בהל' מלכים לא שייך לומר שמוטל עליו מ"ע לקדשה דאין קדושין אלא מדעת'.

ובזה נראה לי ליישב הגירסא בסנהדרין דף כ"א מאי נשים ומאי פלגשים אמר רב יהודה א"ר פלגשים קידושין בלא כתובה כמ"ש הה"מ שכך היה גירסת הרמב"ם ותמה עליו הכ"מ שהרי רבינו עצמו כ' בפ"ד מה"ל מלכים אצל המלך פלגשים בלא כתיבה וקידושין ולדעתי לא קשה מידי כיון שכתבנו שהיתר למלך הוא מדין משפט המלך והיינו לפי מאי דקי"ל כשמואל כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו אבל רב לטעמי' אזיל דס"ל המלך אסיר בו וא"כ דינו כהדיוט דאסיר בלא קידושין מדעתה ורש"י בחומש פ' חיי שרה גבי בני פלגשים הביא גירסא זו וז"ל פלגשים בלא כתובה כדאמרינן בסנהדרין גבי נשים ופלגשים דדוד וכונתו שקודם מתן תורה לא שייך קידושין ואין הפרש בין אשה לפלגש אלא בעניני כתוב' דהיינו בענין שמיוחד' לאישות ומשעובדים זה לזה כנ"ל כמ"ש לעיל והיינו דהביא ראי' מפלגשים דהיה לדוד לשיטות רב דגם פלגש היתה בקדושין ואין חילוק ביניהם אלא בעניני כתובה וכיון שזכינו לזה נראה לענ"ד דאין שים תשובה להרמב"ם והני קראי דהביא הרמב"ן ז"ל מכלב וגדעון דכי היכי דצ"ל לשיטת הראב"ד והרמב"ן דמ"ע דקידושין לא נאמר אלא כשנושא אותה בתורת אישות דמשנתנה תורה מצוה לקדשה וכשנשא בתורת פלגש הוא כמקודם מתן תורה כן הוא לשיטות הרמב"ם ז"ל אלא דס"ל דמשנתנה תורה אף על הפלגש נצטוה שלא לבעול אותה בלא קידושין ואין חילוק ביניהם אלא בעניני אישות וכתובה ומעתה בכלב וגדעון שהיה להם פלגשים היינו שקידשו אותם בתחילה שתהיו אצלם בתורת פלגשים בלא כתובה וכן פלגש בגבעה ובזה א"ש טפי מ"ש שם אשה מפני שהיה על ידי קידושין ובזה א"ש נמי מה שאמר חז"ל בגיטין ותזכה עליו פלגשו ר' אביתר אמר זבוב וכו' ולא פירשה כפשטה דזנתה תחתיו ולפי שיטת הרמב"ם ניחא כיון דהי' על ידי קידושין היה נאסרת עליו ומה שאמר בה"ל מלכים שלא הותרה פלגש להדיוט היינו בלא קידושין דמלך הותר בו מפני שיכול ליקח אותה בע"כ וא"א לקדשה בלא דעתה אבל ההדיוט אסור בלא קיד שין והיינו כי היכי דס"ל לרב דפילגשים דדוד שהיה על ידי קידושין כיון דכבר כתבנו דלרב דסברא ליה כל האמור בפ' מלך מלך אסור בו דינו כהדיוט ממילא דאף המלך צריך לקדש הפלגשים ה"כ לדידן גבי הדיוט ובהא א"ש מ"ש לעיל מסוגיא דיבמו' מרב דאכריז מאן הוי לי' ליומא ומשני יחוד' הוי מיחדי לי' ואמאי הא יתחייב בשאר כסות ועונה ולפמ"ש א"ש דהא דלא מהני תנאה בשאר כסיתי ועונה היינו כשמקדשה בתורת אישות אבל כשמקדשה בתורת פלגש כמ"ש הראב"ד דעיקר קנותה לתשמיש הבית בזה בוודאי לא מתחייב בשאר ועונה:

ועוד אפשר לומר דכיון דלשיטת הרמב"ם כשלוקה בתורת פילגש היינו בקידושין בלא חופה י"ל שקידשה על תנאי שאם יבעל אותה תהא מקודשת למפרע בתורת פילגש דכיון דליכא חופה מהני בי' תנאה והשתא א"ש טפי דכיון שלא בא עלי' לא היתה צריכה גט ממנו ונראה לענ"ד דשיטת הרמב"ם היא מוכרחת לפי שיטתו דפסק בפט"ו מהל' א"ב שכל פסולי קהל אינם איסורין מן התורה אלא ע"י קידושין והטעם כתב הכ"מ משום בנו של הרמב"ם משום דיבוא בקהל ה' משמע ע"י קידושין ע"ש א"כ אי נימא דפילגש מותרת להדיוט בלא קידושין קשה מאי קאמר ר' יוחנן ביבמות דף ע"ח אי לאו דאמר ר' יהודא דתלאו הכתוב בלידה מצרי שני במה יטהר וכו' דאי לא כתיב קרא וכו' ומאי קושי' דהא משכחת שנשא מצרי שני פלגש בלא קידושין דמותרת מן התורה אע"כ דפלגש להדיוט אסורה בלא קדושין וכיון דאי להתירה לא כתיב קרא שפיר קאמר במה יטהר ובהא א"ש הגירסא ביבמות דף ע"ו ע"ב ותיפוק לי' דמצרי' ראשונה היא ונתקשה התוס' שם בד"ה ותיפוק לי' וכו' וקשה דפשיטא דשייך בי' חתנות ונראה דפריך דהאיך נשאה שלמה הא מצרית ראשונה היא וכו' ואכתי קשה דאין עקום לקושי' זו על רבא דדייק מלשון חתנות לשיטת הרמב"ם א"ש הא דמקשה כיון דהיא מצרית ראשונה איך נשאה שלמה אע"כ שהיתה בתורת פלגש כדין מלך שמותרת לו פלגש בלא קידושין ובזה אין איסור מן התורה במצריות והיינו דקשי' לי' דוקא על רבא דמדייק לשון חתנות והראב"ד אזיל דחולק שם עם הרמב"ם דפסולי קהל אסורים מן התורה אף בלא קידושין ושפיר פריך מצרי שני במה יטהר:

שם וכן מומר שנשא ממזרת וכו' אפי' דר עמה כמה שנים אינו א"א כזנות בעלמא. ונראה פשוט דאם דר עמה אחר גירות אמרינן מסתמא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. כדמשמע ממתני' דכתובות דף פ"ט בגר שנתגיירה אשתו עמו כתובתה קי קיימת דע"מ כן קיימה. ונראה דאפי' אם נתייחד עמה לבד אחר הגירושין צריכה גט כמו המגרש את אשתו ולנה בפונדק דס"ל לב"ה דהן הן עידי יחוד והן הן עידי ביאה דאין אעבב"ז כיון דלבו גס בה וכ"ש הכא שדעתם לדור ביחד ויותר מזה כתבו האחרונים דאפי' באנוס ואנוסה ודר עמה בגלוי לכמה אונסים אמרי' דמסתמא אעבב"ז ואין להסתפק דמתני' דכתובות שאני דמיירי דכבר כת' לה כתוב' וכן המגרש את אשתו ולכה עמה בפונדק קימ"ל במגרש והחזיר' ע"מ כתובה הראשונה החזירה אבל הכא אם דר עמה בלא כתובה כיון דעכ"פ איסורא רא איכא לדור בלא כתובה אפשר לא אמרינן בי' אין אעבב"ז וסברא כזו כתב הב"ש בסי' קמ"ח ס"ק ה' אך ז"א לפמ"ש הר"ן בכתובות דף ע"ג מה דאמר אביי לא תימא טעמא דרב וכו' דאין אעבב"ז אעפ"י שאין לה כתובה וכל הפוחת לבתולה וכו' היינו משום דקי"ל ביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתיבה אם לא כתב לה אין זה בעילת זנות א"כ י"ל ה"נ אמרי' כן ותו דההיא דלנה עמה בפונדק סתמא קתני משמע דאפי' כבר שילם לה כתובה הראשונה ותו דאפי' אם כתב לה הכתובה בגיותן עדיין אסורה היתה דכלה בלא ברכה וכו' אפ"ה משמע ממתני' דהוי כנישואה גמורה וכן משמע מדברי הריב"ש דדוקא בעבירה גמורה שלא טבלה לנדותה לא אמרי' דאין אעבב"ז אבל באיסור דרבנן לדור בלא כתובה ובלא ברכה שפיר אמרינן דאין אעבב"ז כדי שלא יעבור על איסור דאורייתא לדור עם אשה בלא קידושין כנ"ל וקצת ראי' מהא דאמר בביצה דף ה' ע"ב בקרא דאמר להם שובו לכם לאהליכם האי למצות עונה הא דאתא אף דבשעת מתן תורה הוי להו כגרים שנתגיירו ולא חל עליהם מצות עונה אלא כיון ששבו לאהליהם כולם לעין כולם ונתיחדו הוי לי' קידושין דמסתמא אין אעבב"ז וממילא נתחייבו בעונה אבל לכתחילה צריך קידושין מחדש ונשואין בברכה כתקנת חז"ל:

סעיף ב

אם הכניס אשה לחופה אינה מתקדשת. כבר מביא בחידושינו ליישב קושי' הרא"ש על ר"ח וסייעת הוא דעת הי"א שהוא ספק. הנה המהרש"א ז"ל כתב שם דף ה' ע"ב בד"ה חופה שגומרת וכו' דלר"ה חופה קונה גומרת ובסע"י הסכים עמו ובתשובת פני יהושע חלק אה"ע סימן ו' חלק על זה ולענ"ד נראה דלדינא ודאי אין להסתפק בזה שיהא קונה וגומר דהא הקשה הרא"ש על שיטת ר"ח כיון דע"כ צ"ל דר"ה דיליף מק"ו ס"ל כר"ט דלא אמרינן דיו היכי דמיפרך ק"ו ואנן קי"ל כחכמים דר"ט גבי קרן ברשות הניזק ונראה דטעמייהו דר"ח וסייעתו משום דס"ל כשיטת המהרש"א ז"ל בלענין קונה לבד אין צריך ק"ו דלא עדיפא קנין מגמר ולא שייך בזה לומר דיו כמ"ש התוס' דף י' בד"ה זו שביאתה וכו' ורבינו שמשון מקוצי תי' דלא אמרינן דיו אלא היכי דבעי למימר דין חדש וכו' ונהי דלא קיי"ל כר"ט היינו בק"ו דר"ה לקנות ולגמור אבל בהא דקונה לבד דליכא למימר דיו קי"ל כוותי' הרי דאין להסתפק לדינא דוודאי אינו קונה וגומר דלא קיי"ל כר"ט. ועוד נראה דוודאי ביאה לבד גומרת דהא כתבו התוספות בדף ד' ע"ב בד"ה מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת ור"א משאנץ פירש שזקוקה ועומדת שביאה זו אינה עושה אלא גומרת קדושי ראשונה וכו' והא ודאי דאירוסין עדיפא מזקוקה דיבם א"כ איכא למילף דביאה גומרת אחר אירוסין בק"ו מיבמה ומזה מוכח דאין חופה לבד קונה וגומרת מק"ו דר"ה דאל"כ נימא נמי דביאה לבד קונה וגומרת מהאי ק"ו דר"ה ובדף י' איבעי' אי ביאה נישואין עושה או א אירוסין עושה ופשטו אביי ורבא דאירוסין עושה וכן הסכמת הפוסקים. עוד כתבנו בחידושינו אי נימא כסברת מהרש"א דס"ל לר"ה דלקנין לבד א"צ ק"ו משום דגמר עדיף מקנין א"כ קשה לפי תי' ר"א משאנץ הנ"ל דהא דאיצטרך ובעלה היינו דליכא למילף קנין מגמר קשה לר"ה דגמר עדיף מקנין למה לי ובעלה על קבין הביאה נילף מביאה דיבמה דהא ס"ל דגמר עדיף מקנין ע"כ צ"ל לשיטת המהרש"א דאיצטרך ובעלה שקונה וגומר דאי לא הוי כתיב ובעלה ליכא למילף בק"ו דר"ה דקונה וגומר מכסף ושטר דהא איכא למיפרך שכן קנינים מרובים כדפריך הש"ס לר"ה וצ"ל ביאה יוכיח בתר דכתיב ובעלה ע"כ צ"ל דקונה וגומר ולפי מאי דקי"ל ביאה אירוסין עושה ליכא למימר הכי ואם באנו ליישב שיטת מהרש"א ז"ל ע"כ צ"ל דלר"ה ס"ל ביאה נישואין עושה דלא כהלכתא ואביי עצמו דמתרץ לדברי ר"ה קאמר ולא ס"ל כותי' דהא אביי עצמו פשיט לקמן דף י' דביאה אירוסין עושה יצא לנו לפי מאי דקי"ל דביאה אירוסין עושה מכ"ש דחופה אינו קונה וגומר:

שם וי"א שהוא ספק. הנה במשנה למלך בפ"י מה"ל אישות דין ב' נסתפק אי בעינן שהיו הקידושין קודם לחופה אבל חופה קדמה לא מהני להחשיבה כנשואה או דילמא כל שהוא שם חופה וקידושין מהני להחשיבה כנשואה והוכיח מדברי הרמב"ן כמו שיבואר דמהני וחלק על התוס' ורבינו ירוחם ואחריהם בתשובה משאת בנימין והביאו הב"ש בסי' ס"ד ולענ"ד אין מדברי הרמב"ן ראי' שכ' לתרץ הא דאמרינן בקידושין דף י' נ"מ למקנות בכה"ג בביאה ואמאי אפי' תחילת ביאה קונה ה"ל עצמו בשעת נישואין ותי' הרמב"ן דמיירי שכנסה לחופה ולעד"נ נראה דמזה אין הכרח די"ל דמיירי כשהחופה והקידושין ביחד שנתייחד עמה בביתו לפני עדים שתתקדש לו בביאה דהוי חופה וקידושין כאחד אבל אם הכניסה לחופה ואח"כ בא עלי' כהיא דתשו' ע"ב אין שום סברא לומר כן דכיון דחופה לא קנתה כלום ומותרת לכל אדם איך נימא דכסף שאח"כ יקנה ויגמור ע"י החופה שקוד' שלא הועילה כלום נהי דכשהם ביחד י"ל כיון שישנו בזה אחר זה ישנו בבת אחת כלשון הש"ס לקמן דף נ"א וחופה היא גומרת בשעתה באף בזה אין מדברי הרמב"ן ראי' לקדושי כסף וחופה וי"ל דדוקא חופה עביאה ביחד דשניהם ענין אחד הם דחופה הוי כתחילת ביאה כדאי' הכתובות דף כ"ז דחופה היא תחילת ביאה וכן אמרי' ביבמות דף נ"ח ע"ב לא קאמר ר"א אלא בקידושין דלא קריבה לביאה אבל חופה דקריבה ב"נ דפסולה משא"כ בקדושי כסף שאינם ענין זה לזה ועוד נראה דלדעת בפוסקים דבעינין בחופה יחוד הראוי לביאה לא משכחת חופה וכסף ניחד דבשלמא ביאה וחופה שפיר משכחת ביחד משום דבביאה לא עינן בדם אלא זה אורז עתה דהן הן עידי יחוד והן הן עידי ביאה דאי' בסי' ל"ג משא"כ כסף דצריך להיות נתינת הכסף בפני עדים אינו שייך לומר שיהי' נתינת הכסף בשעת יחוד הראוי לביאה ומיהא לפמ"ש הב"ח בסי' נ"ה דא"צ יחוד שלא יהא שם שום אדם אלא שיהא המקום צנוע המיוחד לחתן וכלה אף שיהא שם עדים מקרי יחוד הראוי לביאה ועיין מ"ש שם שפיר משכחת חופה וכסף ביחד אבל בחופה הקודמת אין שום סברא דמהני ותו דאי נימא דכח החופה עצמו מועיל לכסף שאחריו שיגמור אם כן אזלא לה ק"ו דר"ה מה כסף שאינו גומר קונה וכו' מי יגיד לנו דחופה שגומרת הו כח החופה עצמו שמא הוא כח הכסף שלפנינו כי היכי דצ"ל בחיפה שלפני הכסף שמועלת לכסף שאחריו לגמור ה"כ יש לומר לכסף שלפני החופה מועיל החופה לאחריו ושתגמור אלא וודאי דאין שום סברא לומר כן דחופה שאינו מועילה כלום תועיל לכסף שאח"כ לגמור לכן נראה דדברי ר' ירוחם והמ"ב הם עיקר:

סעיף ד

אבל חכמים אסרו לקדש בביאה משום פריצות. כן הוא לשון הש"ס בקדושין וביבמות ולכאורה קשה לפי מה דקי"ל ביאה אירוסין עושה א"כ בליז הי' להם לאסור לקדש בביאה כיון שהיא כשאר ארוסה שאסורה לו כל זמן שלא נכנסה לחופה כמו שפירש"י בכתובות דף ז' בד"ה ואסר לנו את הארוסות והרמב"ם ז"ל כ' בהלכות סוטה בא על הארוסה בבית חמיו הוי אינו מנוקה מעון אין המים בודקין מיהא על הש"ס אין להקשות משום די"ל דקאמר הך טעמא אפי' אי נימא דביאה נישואין עושה אבל לדידן דקי"ל ביאה אירוסין עושה קשה ל"ל להרמב"ם והטור וש"ע לאסור משום פריצות (ואפי' לפי דעת המשנה למלך שכתבנו למעלה דבחופה ואחר זמן קדשה הקדושין קונין וגומרין דוחק לומר דנ"ה אם נכנסה לחופה כבר) וצ"ל כמ"ש בחידושינו בסוגיא דחופה קונה, די"ל דלא הי' כח ביד חכמים לאסור קדושי ביאה משום דכתובה בפירוש בתורה וכמ"ש הט"ז בי"ד סי' קי"ז ועוד נראה דנ"מ כשמכניס' בביתו ומקדשה בביאה דכבר כתבנו למעלה כיון דהוי חופה וקידושין ביחד קונה וגומר א"כ ליכא בזה איסורא משום ארוסה אלא משום פריצות וכן נ"מ ביבמה דקיי"ל דאסרו ביאה בלא מאמר שלפנינו אע"ג דקונה ונו' אפ"ה אסור משום פריצות:

וי"א שאין מכין וכו'. הטעם כתב הרא"ש בפ' רבן גמליאל דקי"ל כנהרדעא דהלכה כדברי המיקל אין להקשות למה לא פסק לקולא טפי דאינו לוקה אא"כ קידש בביאה ובלא שידך כלישנא קמא דנהרדעא ואי משום דמייתי בפ' י"ג ברייתא ביבם שיבום בביאה בלא מאמר לוקה הא ע"כ לישנא קמא דרב לא פליגי על הברייתא כדמקשה הש"ס שם וברייתא זו ע"כ צ"ל דברייתא זו מוקי ליה בלא שידוכי דאע"ג דזקוקה היא לו ונראה דרא"ש לפעמי' אזיל דס"ל בע"ז דף ז' בשם רש"י ז"ל כל איכא דאמרי בש"ס הלך אחר אחרון ומסיק שם בשם הגאונים דס"ל דאזלינן לחומרא א"כ הכא כיון דהוי לשון אחרון לחומרא ס"ל כא"ד ונראה דהא דפסק הרמב"ם והביאו בש"ב דלא כנהרדעא היינו כמ"ש הה"מ כדמצינו לרב יוסף בפ' עשרה יוחסין דס"ל הכי ומה שהקשה הה"מ בפ"י מהל' איסורי ביאה שלא כתב כן שלוקה גבי חתן הדר בבית חמיו ונדחק בזה שם דסמוך על ההיא דכתב הכא לדעתי נראה משום דבהא קי"ל כר' אשי דאמר בקידושין דף פ"א דאין מלקין על יחוד דאשת איש כדי שלא להוציא לעז על בני' ואף לדעת הב"ח שהביא הב"ש בסי' כ"ב ד דוקא את האשה אין לוקין אבל איש לוקין כיון דאינו ידוע איזו היא האשה כבר כתבנו בחידושים דבדר בבית חמיו כא שייך זה ותו דהא הרמב"ם כתב בפי' בפ' כ"ב והל' א"ב דאין לוקין בא"א משמע דשניהם אין לוקין וכיון דרב אשי פליג בזה אלישנא קמא פסק כר"א דבתרא הוא ועיין מ"ש בחידושינו דמתורץ בזה קושי' התו' שם בדף פ"א מיהא י"ל דלישנא קמא לא פליג על ר"א דדייר בבית חמיו חמיר טפי מיחוד כדאמרי' דף פ"א מתייחד עם אחותו ודר עם אמו ופי' רש"י לפרקים אבל אינו דר תמיד ביחוד תדע דע"כ צ"ל כן דהא איתא בדף פ"א אמר רבה בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד פי' רש"י להלקותו ומסתמא איו חילוק אפילו בעריות וכן משמע מסתימת לשון הפוסקים א"כ איך אמרו נהרדעא דמלקין אותו ע"כ צ"ל דדייר שאני ודמי לההיא דקאמר בדף פ"ב דלא תלמד אשה סופרים וכתב הב"ש בסי' כ"ב דלא מהני בעלה בעיר כיון דהיא תמידת ודרך האיש ליסע לפעמים ממקום למקום א"כ ה"כ כיון שהוא דר בבית חמיו לא מהני בעלה בעיר ותו דקי"ל באשתו עמו היא משמרתו כדאיתא במתני' סוף קידושין ועיין מש"ש דאפילו יוצא ונכנס סגי זולת ברוכל לבד כדעת תו' שם ע"כ צ"ל בחתן הדר תמיד בבית חמיו חמיר טפי דאין לומר דאשתו כיון שהיא בת חמותו לא הוי שמירה לגבי אמה דלא משמע כן בגיטין דף ע"ג גבי גט שכיב מרע וגבי שבוי' ונראה דלא ניחא לי' להרמב"ם לחלק בזה כיון דאיכא חששא להוצאת לעז כי היכי דשמעי' לרב דאפילו בנטען על אשת איש הקילו משום שלא יוציא לע' כדאיתא ביבמות דף כ"ד ע"ב כ"ש בדייר:

סימן כז

סעיף א

פרוטה. כתב הב"ש אין מקדשין לכתחילה במטבע עיין לקמן סי' נ' כתבתי טעם נכון לזה:

שם שוה פרוטה. כתב הב"ש בשם הר"ן והרשב"א אם קידש בקרקע מקודשת ז"ל הר"ן איכא מ"ד אין אשה מקודשת בקרקע והבי' ראיה מגיטין דף י' דקאמר מלתא דאיתא בקידושין וכו' וליתא דהתם בקדושי שטר אע"ג דמקשינן הוויות להדדי וכו' ובתוס' דף ה' בד"ה שכן פודין וא"ת ונימא ק"ו מקרקעות וכו' משמע להדיא דפשיטא להו דאשה מתקדשת בקרקע ואין לומר דלא כתבי כן אלא לפי הס"ד מקמי די הקישא דיצאה והיתה דליכא למעט קרקעות מהיקשא דהודיות להדדי ז"א דא"כ לימא ק"ו איפכא דאינה מתקדשת בקרקע מה שטר שמוציא אינו מכניס קרקע שאינו מוציא כ"ש שלא יכניס וליכא למימר כסף תוכיח שאינו מוציא ומכניס איכא למיפרך דמה לכסף שכן פודין בו הקדשות וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי קי"ל כל חד וחד תיקום אדוכתא ותו דמצידי תברא דאיך ניליף בק"ו בשטר שמוצא וכ"ש שמכניס הא ע"כ נימא דיו דאין לקדש בשטר מחובר כמו בגט והדר נימא דמקשה הווית להדדי דאין לקדש בקרקע וליכא למילף בק"ו אלא ע"כ דפשיטא להו להתו' דקדושי כסף יכול לקדש אפילו בקרקע. ונראה הא דפשיטא. להו משום דכתבו תוס' בד"ה בפרוטה וכו' הא דנפקא ליה בקדושי אשה דשוה כסף ככסף היינו דילפינן מע"ע דכת"י ישיב מכסף מקנתו וריטב"א הוסיף דמשמע מפשטא דקרא דאין כסף לאדון וכו' דכף דאשה דומ' לכסף דאמה עבריה דאמה עברי' ילפינן בהיקשא מע"ע ובספ"י הוסיף עוד דנפקא מהיקש ה דאחרת לאמה עברי' ובע"ע נראה פשוט דנקנה ונפדה בקרקע והוא בכלל שוה כסף האמור בהם דהא כתבו התו' שם הא דאיצטרך בע"ע דלא ילפינן מנזקין דה"א עבד דומיא דנזיקין דאם נקנה בקרקע לבעי מיטב אלמא דיכול לקנות בקרקע דהא מטלטלי כל מילי מיטב הוא כדאיתא בריש ב"ק וא"כ כיון דאיכא למילף בהקישא דהוויות ואיכא למילף בהיקשה דאחרת ממילא הדרין לסברא פשוטה דקרקע הוא בכלל ש"כ ותו דכתבו תוס' דף ג' בד"ה אשה בפחות וכו' דריבוי קנינים ילפינן בהיקשה ולא מיעוט מיהו אפשר דס"ל לבעל העיטור דאף בע"ע אינו נקנה ונפדה בקרקע מהיקשא דאמה לאחרת ובאחרת איתקש הוויות להדדי ומאי דקשי' לתו' מהא דאיצטרך ישיב גבי ע"ע ולא ילפינן מנזקין היינו מהאי טעמא גופא דליכא למילף כיון דנתמעטו בע"ע קרקעות ה"א ה"ה לכל ש"כ אלא דלפ"ז קשה איפכא דהא כתבו תוס' הא דלא ילפינן נזקין מע"ע משום דהקפיד' תורה לענין מטיב ואי נימא דעבד עברי אינה נקנה בקרקע מהיקישא דאחרת הרי ע"ע חמיר טפי דהא מטלטלים כל מילי מיטב הוא וצ"ל דס"ל לבעל העיטור כאידך תירוצם שכתבו תוס' וכן משמע כדעת התוס' מהא דאמר לקמן דף מ"ז ע"ב במקדש בשטר חוב דאחרים דמקודשת אף שכתבו תוס' בב"מ דף כ"ו בד"ה יצא שטרות ובפ' המוכר, את הספינה דף ע"ו בד"ה קנו לך דהא מכירות שטרות מדאורייתא היינו מטעם שמוכר לו שיעבוד קרקעות משמע דכ"ש דיוכל לקדשה בקרקע עצמו והרשב"א הביא ראי' בתשובה בסי' א' רכ"ו מבבא בתרא דאם הלך זה והחזיק בשלו וכו' משמע דקרקע נקנה בקרקע ונראה כוונתו דס"ל דה"ה באשה דהא יליף בג"ש יוהדדי בקיחה קיחה ואי נילף מהיקשא דהוויות להדדי דאינה מתקדשת בקרקע ה"ה דאינה קרקע נקנית בקרקע ואי נימא גבי קנין קרקעות כסברות התו' דף ג' בד"ה אשה בפחות משוה פרוטה וכו' דריבוי קנינים יכול למילף ולא מיעוט ה"כ נימא כן בהיקשא הוויות להדדי כנ"ל:

אך הנראה לענ"ד עיקר דמכל זה אינו קושי' על בעל העיטור וגם מדברי התוספת בקדושין דף ה' אין ראיה שחולקים על בעל העיטור דהא גם בגירושין מצינו שיכול לכתוב גט בדבר מחובר כגון בעציץ נקוב כדאיתא בגיטין דף כ"ב ע"א ועל יד עבד כמפורש במשנה שם א"כ שפיר כתבו התוס' דאיכא למיליף מק"ו במחובר כזה שיכול לגרש בו ולקדש בו אפ"ה אין פודין הקדשות כמ"ש התו' בריש מכילתין בד"ה בש"פ דנפקא מכלל ופרט וממילא נפקא ג"כ בעבדים משום דהוקשה לקרקעות וכ"ש בעציץ נקוב ומעתה נראה פשוט דלא עלה על דעת בעל העיטור ללמד קדושי כסף מקדושי שטר לכל מילי דפסול בכתיבת גט דא"כ נימא נמי דלר"י הגלילי דס"ל אין כותבין גט על בעלי חיים ועל אוכלים ה"נ דאין קדושי כסף בב"ח ואוכלים והא וודאי ליתא כמו שהוכרחנו בחידושינו אלא וודאי דלא אמר בעל העיטו' לענין לאקושי לכתיבת השטר אלא דניליף כתיבת הכסף מנתינה לקדש השטר דפסול' דמחובר בגט הוא משו' דלא שייך בי' נתינה מש"ה גבי עבד ועציץ נקוב יכולה לגרש משו' דשייך בי' נתינ' אבל בדבר המחובר דלא שייך בו נתינ' ה"ה דלא הוי נתינ' לענין קידושין ממה דלא קשה ממה שכתבנו לעיל דיכול בשטר חוב כנ"ל כיון דשייך בו נתינה וכן מקנין קרקעות שכתב הרשב"א אין ראי' דלא ילפינן גז"ש דקיחה קיחה אלא בגוף הקנין ולא בנתינה אך הנראה דלפ"ז יפה השיב מהרי"ט בחדושיו על הפוסקים והביאו הב"ש דבקידושין לא בעינן נתינה אלא מ"ש ראי' מההיא דתן מנה לפלוני ואקדש אני לך אין ראי' דהתם הטעם דמקודשת בהנאה זו שנותן על פי'. כמו שיבואר שם דהוי כנותן מעות לידה דמה לי כסף ומה לי הנאת כסף ועיקר נראה דמוכח דלא בעי נתינה בקדושין כמו בגט מההיא דאמרינן דף מ"ז בקדשה בפקדון שיש לו בידה מקודשת ובגט כה"ג אינה מגורשת כדאי' בסי' קל"ח ולפ"ז גם כשאמר לה טלי מע"ג קרקע מהני משום דלא בעיכן נתינה ועיין בתשובת רש"ך סי' קנ"ב ובתשובת מהר"י בן לב דדין זה כמו מחובר לקרקע דחד טעמא הוא ומ"ש הב"ש בסי' ל"א לחלק משום דהתם הי' נתינה מעיקרא לשם פיקדון לא נהירא כיון דטעמא הוא דילפינן מגט ובגט כה"ג לא מהני אין לחלק בזה:

שם שוה פרוטה ז"ל הב"ש כתב בחידושי מהרי"ט אם התנה ע"מ שאתן סך זה ונתן שוה כסף בע"כ לא הוי נתינה הואיל שנתן שוה כסף ובע"כ עכ"ל עיין במהרי"ט שנסתפק בזה ובאיות אפי' כסף בע"כ הוי ספק כדאיתא לקמן בסי' קמ"ג לענין גט וה"ה לספק קדושין ומה שהקשה עליו הב"ש מלשון הרשב"א בגיטין דף ע"ה שהביאו הב"י בסי' קמ"ג כגון אם אמרה תן לי מנמה ואתקדש אני לך ונתן בע"כ לא הוי נתינה להיות מקודשת נראה מדבריו שהבין כוונתו שקידש אותה בפרוטה והיא אמרה ע"מ שתתן לי מכה ודבריו תמוהין אין שום חילוק בין גט לקידושין דבגט כה"ג הוא פלוגתא בתרי לישנא דרבא בגיטין דף ע"ה וקי"ל דהוי ספק ולמה גבי קידושין כתב דאינה מקודשת כלל ותו דהרשב"א כתב להדיא בסוף דבריו לענין קידושין כגון שאמר לה הרי את ומקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתיים ונתן לה בע"כ הרי ספק מקודשת והיינו מטעם דמספקא לן אי קי"ל כלישנא קמא דרבא או כלישנא בתרא הרי מפורש דמדמי הקדושין לגירושין אלא העיקר דהרשב"א בתחילת דבריו מיירי שם שאמרה לו תן לי מכה ואקדש אני לך באותו מנה עצמו ונשבע שיתן לה ע"ז כתב דנהי דהוי נתינה לגבי נותן לקיים שבועתו אפ"ה לא הוי נתינה לגבי המקבל להתקדש בו והיינו דאשמועי' דאף שלא חזרה מן הקידושין ורצונה להתקדש לו אלא שאין רצונה לקבל ממנו מנה זו אפ"ה לא הוי קידושין בזה בוודאי כ"ע מודים דלא הוי נתינה בע"כ כיון דמשעת קדושין לא קבלה מרצונה אינה מתקדשת ונראה דה"ה אם נותן לה פרוטה להתקדש ואמר לה בתנאי אם אתן לך מנה ולא אמר בתנאי ע"מ דקי"ל דאינה מתקדשת אלא בשעת נתינת המנה ויכולה לחזור בה עד לאחר קיום התנאי בהא נמי נתינה בע"כ לא הוי נתינה כיון דבשעת קידושין הוי בע"כ אבל בע"מ דקי"ל דהוי כאומר מעכשיו בזה כתב בסוף דבריו דהוי ספק כדעת הרא"ש כן נלע"ד:

אך מה שחילק הב"ש בין אם מתנה הנותן או שמתנה המקבל סברתו בזה דאף דכתבו התוס' בגיטין דף ע"ה בד"ה מכלל וכו' דכיון דאמר לה הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי מאתים תלה הדבר בדעתה ועליו לקבלם היינו דבסברא זו פליגי תרי לישנא דרבא אבל כשמתנה הנותן אף ללישנא קמא אמרינן דמסתמא תלה בדעת עצמו ולכאורה נראה דדבר זה מוכרח מהא דאמרינן בקידושין דף ח' אמר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים משום דהוי כאומר לה ע"מ ומקשה התם מהברייתא דיכולין לחזור אפילו בדינר האחרון וע"ש וקי"ל הכי להלכתא בסי' כ"ט וקשה אמאי אינה יכולה לחזור הא הוי נתינה בע"כ ובזה קי"ל דהוי ספק אע"כ צ"ל כיון שהוא מתנה לכ"ע הוי נתינה. אך לפמ"ש לעיל בשם הרשב"א מבואר מדבריו דאפי' באומר אתן כך הוי ספק הרי ס"ל דאין לחלק אפי' כשמתנה הנותן ע"כ צ"ל דהתם בברייתא שאני שלא חזרה בו אלא מן הקדושין אבל מה שהוא נותן היא מקבלת מרצונה בתורה מתנה א"כ כיון שקיים תנאה ממילא אינה מבטל מה שחזרה בה מהקדושין דהוי כאומר מעכשיו ובאמת אם אינה רצונה לקבל והוא נותן בע"כ הוי ספיקא מיהא בעיקר דינו של מהרי"ט לכאורה הוא דין מפורש בח"מ סי' רמ"א ס"ז בהגה"ה המתנה עם חבירו לתת לו חפץ פלוני יכול לתת לו דמי חפץ משא"כ בתנאי בגיטין משמע דהוי דוקא בגיטין משו' דלצעורי מכווין וכ"כ הסמ"ע שם בס"ק י"ט משא"כ בקידושין ושם איירי בנתינה בע"כ דאי מתרצה פשיטא דבממון למחול ותו דבמתרצה אפי' בתנאי גיטין מהני לדעת הרא"ש ואין לחלק בין הנותן דמי חפץ או נותן ס"כ ככסף דאל"כ מה הביא הב"ש ראי' בס"ק זה מהרא"ש מ"ש דמיירי בדמים בעד אצטלית ועוד דהרא"ש בפרק לולב הגזול מביא ראי' דיכול להחזיר דמים מהא דאמר בפ' איזה נשך מה לי הן מה לי דמיהן והתם כמי אמרינן איפכא מה לי דמיהן מה לי הן ותו בתשו' מר"א ששון שהביא הב"ש מפורש אפי' שנותן לו מטלטלים אחרי' מהני במתנה ע"מ להחזיר:

ועוד כתב הב"ש לכאורה משמע מדברי הרא"ש דס"ל אפי' נתינה בע"כ ושוה כסף הוי ספק דהא כתב בסוגי' שם אם התכה וכו' וטעמא דאמרי' לצעורי מכווין. לכאורה אין דבריו מובנים כלל דאי טעמא דרבנן דרשב"ג משום לצעורי קא מכוין א"כ האיך כתב הרא"ש דמהני כשמתרצה דהא מהאי טעמא אמרינן שם דלא מהני מחולין לך משום של צעורי מכווין ולא ציערה ע"כ צ"ל דהא דלא מהני לרבנן דאין מתרצה משום דנתינה בע"כ לא אמרינן ש"כ ככסף וכיון דקי"ל כרבנן מוכח איפכא דלא הו' נתינה בע"כ בש"כ ונראה להבין דבריו ז"ל דוודאי פשיטא דס"ל להרא"ש דטעמא דרבנן משום דלצעורי קאמכווין כמ"ש הרא"ש להדיא בפי לולב הגזול וכן כתב בהדי' בתשובה כלל ל"ה דהטעם משום דלצעורי קאמכווין ע"כ מ"ש הרא"ש דמהני כשמתרצה היינו דמשמע ליה דוודאי מסתמא אין קפידא בין איצטלתא לדמיי כדאמר הש"ס בגיטין שם בלשון הבעי' תיבעי לרשב"ג ע"כ לא קאמר רשב"ג אלא דמפייס ליה בדמי' משמע דמודה רשב"ג דמחילה לגמרי לא מהני משום דלצעורי קא מכווין אלא כיון דיהבי ליה דמי היינו צערה כמו בנותן כו איצטלתא א"כ נהי דס"ל לרבנן דאפילו בהא אמרינן לצעורה קא מכווין י"ל דהיינו דוקא באומר בפי' שרצונו דוקא באיצטלתא אבל אם הוא מתרצה ואומר שלא הי' כוונתו אלא לצערה שיתן לו או איצטלת או דמים מהיכי תיתי נימא דפליגי רבנן אף בהא אדרבה נימא דהוכיח סופו על תחילתו שלא היה כוונתו על איצטלתא אלא לצער אותה מה ליה צער איצטלית ומה לי צער דמים משא"כ במחולין לא שייך לומר הוכיח מסופו על תחילתו והוי שמעי' כרשב"ג בגיטין דף ל"ט במתנ' בשתק ואח"כ צווח דאמרי: הוכיח סופו על תחילתו ואפילו לרבנן דפליגי עלה דרשב"ג דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו היינו משום דמוכחא מילתא תחלה אבל אי לאו הכי מודים דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו תרע מדלא אמרינן הכא דרשב"ג ורבנן לשיטתם אזלי וטעמא דרשב"ג משום הוכיח סופו על תחילתו ובהא לא הוי אמר ר"י דלא קי"ל כרשב"ג בצידון דהא בשתק ולבסוף צווח קי"ל דהוי ספיקא אי כרשב"ג אי כרבנן כדאיתא במעשה דקצרי שם כדאיתא שם בהרמב"ם ובפוסקים ו משמע ליה להרא"ש דהיכי במתרצה לא פליגי רבנן אלא דוקא באינו מתרצה באומר שדעתו דוקא על איצטלתא בהא ס"ל אע"ג דשוה כסף ככסף הכא שאני משום דלצעורה קאמכווין שתתן דוקא איצטלתא וכן משמע מדלא פשיט רב יהודא דמחולין לא אהני ולא קמ"ל רבותא טפי דאפילו מתרצה בדמיה לא מהני כנלע"ד לפרש דברי הרא"ש אך לקמן בסי' קמ"ג הקשה הב"ש על הרא"ש דאי מיירי מתני' באינה מתרצה קשה על לישנא קמא הא מוכח דאי לאו איצטלתא דוקא הוי מהני נתינה בע"כ וכו' ותי' דחוק שם מאוד ולכאורה הי' נראה לתרץ כיון דכתבו התוס' והרא"ש בעלמא דבחוב או פקדון וודאי נתינה בע"כ הוי נתינה כמפורש בש"ס א"כ י"ל כיון דנקט במתני' איצטלתא משמע דהי' איצטלתא של בעל אלא דהוי מופקד אצלה א"כ הוי כחזרת פיקדון דמהני אפי' בע"כ אך ז"א דהא כתבו לעיל בשם הרשב"א אע"ג דהוי נתינה לגבי הנותן מ"מ לא הוי. נתינה לגבי המקבל א"כ ה"נ ללישנא קמא דבע"מ שתתן לי תלוי בדעת עצמו אף דלענין פרעון הוי נתינה אפי' בע"כ מ"מ לענין קיום התנאי לא הוי נתינה:

אך העיקר נראה דס"ל להרא"ש דהא דללישנא קמא דרבא נתינה בע"כ לא הוי נתינה היינו דוקא שהמקבל אינו רוצה בנתינה אפי' במעות אלא שהוא מוכרח לקבל בע"כ כמו בבתי ערי חומה ובגרעון כסף דעבד עברי דהמקבל אינו חפץ בפדיון כלל אבל אם המקבל רוצה בקבלת הדמים אלא אינו רוצה בשוה כסף בזה הוי נתינה בע"כ נתינה כיון דש"כ ככסף הוי כאילו נותן לו מטבע זו והוא רוצה במטבע אחרת לא מקרי נתינה בע"כ כיון שהוא רוצה לקבל כפי התנאי אלא שמקפיד על המטבע זה לא מקרי נתינה בע"כ. תדע דהא ש"כ ככסף ילפינן מנזיקין כמו שיבואר לקמן מדברי התו' והרי בנזקין אף שניזק רוצה במעות יכול לסלקו בש"כ בע"כ והיינו משום דזה מקרי נתינה בע"כ כיון דרצונו בנתינה יכול ליתן לו ש"כ ולפ"ז אין קושי' ללישנא קמא דמתני' וודאי מיירי במתרצה אם היתה נותנו' לו איצטלא ואין זה לתוכה בע"כ אלא דפליגי רשב"ג ורבנן בגט דלצעורי קא מכווין באיצטליתא דוקא ובזה ס"ל להרא"ש דמודים רבנן במתרצה בדמים כנ"ל. ומעתה מ"ש בח"מ סי' רמ"א דכשמתנה ליתן חפץ יכול לתת לו דמיו היינו בענין זה שהוא מרוצה בקבלת החפץ עצמו יכול ליתן ע"כ אף הדמים ולפ"ז י"ל דאין קושי' על המהרי"ט מלשון הרמ"א בסי' הנ"ל דמהרי"ט מיירי שם בענין דהיא חוזרת מהקידושין לגמרי אלא שהוא כופה אותה ורוצה לקיים תנאו כדמשמע מלשונו שם שכתב וכן אם הלוהו על שדהו וכן כתב בסוף דבריו דומיא דבתי ערי חומה ע"ש ובזה י"ל דנהי דיכול לכופה לקבל ממנו מעות אבל לא אמרינן בי' ש"כ ככסף וממילא מתורץ מה שהקשה הב"ש עליו מהרא"ש כן נראה לענ"ד והדברים ברורים עוד כתב הב"ש עוד יש להביא ראיה מע"ע וכו' אלא שם דחה ראיה וכ' שאני ע"ע דריבתה תורה ותמה עליו א"כ מנ"ל להש"ס ריש קדושין דש"כ ככסף ע"ש כוונתו למ"ש התו' ריש קדושין בד"ה ש"פ ובאמת אין קושי' לפמ"ש שם המהרש"א דהא דכתבו תוס' דילפינן מע"ע היינו למ"ש שם בתחילה דלא הוי ע"ע ונזקין שני כתובים משום דנזקין היא במיטב אבל לפי תי' שני דמעבד עברי ליכא למילף משום לא יטמע ע"כ ילפינן קדושין מנזיקין ועיין בחידושינו שם מה שכתבנו דא"כ לזה אלא דאפי' לתי' שני איכא למילף מקנין ע"ע דלא שייך יטמע ע"ש בטוב טעם והיינו דכתב מהרי"ט דליכא למילף דמהני ש"כ אפי' בע"כ מפדיון העבד שהוא בע"כ דאדון משום דבזה י"ל שלא יטמע. כל זה כתבנו ליישב דברי מהרי"ט ז"ל אבל באמת אני תמה על הגדולים הנ"ל דמה ענין ע"ע דניליף מיניה בנתינה בע"כ דמה עדיף פדיון ע"ע יותר מפדיון בתי ערי חומה דבשניהם מצות התורה שיצא בפדיון כסף אפ"ה ה ללישנא קמא דרבא אם לא רצה הלוקח לקבל המעות לא הוי נתינה מחלט הבית אף שעבר על המצות התורה כמו כן י"ל בע"ע אף דמצות התורה שיצא בגירעון כסף או בש"כ אפ"ה אם אין האדון רוצה לקבל לא הוי נתינה בע"כ נתינה והיינו טעמא דלא יליף נתינה בע"ב הוי נתינה בכסף מפדיון ע"ע אלא כי היכי דמספקא להו בבתי ערי חומה דמספקא להו כמי בע"ע וראיה לדברינו מהסוגיא בקידושין דף ה' דקאמר שם וכ"ת כסף כמו בע"כ בא"ע באישות מיהא לא אשכחן מפירש"י בע"כ שאבי' מכרה שלא מדעתה והתו' שם בד"ה שכן ישנן בע"כ נדחק לפרש על יעיד בע"כ ע"ש ולא קאמר הש"ס דמשכח' כסף בע"כ בפדיון ע"ע ותו דהוי להו לרש"י ותו' לפרש באמת הכי דקאמר דאשכחן כסף בע"כ בא"ע היינו דכתיב גבי א"ע והפדה דיוצאת בגירעון כסף אלא משום דקשי' להו דכמו כן הוי מצי למימר דמשכחת כסף בע"כ בבתי ערי חומה בשדה אחוזה דנגאלין בע"כ ועמ"ש בחידושינו בזה אמנם העיקר בזה דלא דמי לבע"כ דשטר וביאה דזורק לה גיטא בע"כ וביבמה קונה אותה בביאה בע"כ אפי' באונס דידה משא"כ בפדיון ע"ע וערי חומה וכיוצא בהם דלא מפרש בהם אי נתינה בע"כ הוי נתינה דמחולקים בזה תרי לישנא דרבא וליכא למילף משטר וביאה דהם קונים ע"כ לגמרי לכך פירש"י דהיינו מה שהאב מוכר את בתו בע"כ וכן לפי' תוס' שמייעד אותה האדון בע"כ דמהני מכירה והיעוד אפי' שלא בריונה. אך נראה לענ"ד לפי מה דאומר הש"ס דף ה' דמשכחת כסף בע"כ בא"ע לפי' התו' ביעוד שמיעדה בע"כ דאב וכתבו תוס' שם דמה שאמר לקמן שצריך ליידעה לא שצריך לעשות מרצונה וכו' ואיתא שם דף י"ט דברייתא זו אתי' כר' יוסי בר יהודא דמקדשה בש"פ אחרונה הרי דאפי' בנתינה בע"כ אמרינן ש"כ ככסף ותו דאפי' לרבנן דר' יוסי בר יהודא דמעות ראשונות לקידושין ניתנה כיון דקי"ל דא"ע נמכרת בין בכסף בין בש"כ הרי דמוכח נתינה בע"כ הוי נתינה אפי' בש"כ אך יש לדחות דמיעוד ליכא למילף תדע דלא ילפינן עיקר קדושי כסף וש"כ ככסף מיעוד ע"כ צ"ל דיעוד חידוש הוא כמ"ש בחידושינו דף ז' וקצת משמע מהא דאמר ביבמות דף כ"ב כיצד מאמר נתן לה כסף או ש"כ משמע דאפי' לר' דמאמר בע"כ הוא אפ"ה אמרי' ש"כ ככסף לכך נראה דבכל ענין הוי ספק מקודשת:

שם ואם הי' מדבר עמה עע"ק ונתן לה אפי' בשתיקה וכו'. כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות הלכה ח' וז"ל מדברת עמה על ע"ק ורצתה ועמדה וקדשה ופי' בכ"מ דוקא שאמרה הן ובלחם משנה הקשה עליו דא"כ מאי מקשה בקידושין דף ו"ו במאי עסקינן אי במדבר עמה אפי' לא אמר לה כמי דלמא מיירי ששתקת ומתרץ שם דאי בשתיקה אכתי קשה במאי ידעה כיון ששתקה ולא נתרצה בפירוש אין בזה ידיעה בנתינה שאחריו ונראה ראיה לדבריו דהא קשה מאי מקשה הש"ס במ"ע הוי ליה לאוקומי שמתחילה דברה היא עע"ק ואח"כ נתן לה ואמר בהני לישנא לא מיבעי' לשנויא קמא דף ה' ע"ב דבנתן היא ואמרה היא לא הוי קידושין כלל אלא אפילו לשנויא בתרא דבנתן הוא ואמרה היא הוי ספק אכתי איכא למבעי בהני לישנא אי הוי ואדי מקודשת משום אמירה דידי' בהני לישנא בשעת קידושין ע"כ צ"ל כיון דלא אמרה בשעת קידושין קשה מנא ידעה אעפ"י שהוא שתק בשעה שדברה על ע"ק שמא לא נתרצה לה וה"ה איפכא באמירה דידי' קודם קידושין כיון דשתיקה היא אין בזה ידיעה בשעת קידושין ודוחק לחלק בין שתיק' דידי' לשתיקה דידה ואכתי קשה מכא ידעה ונפקא ומינה בזה לדינא בדיבור א' מהם עע"ק והב' שתק לא חיישינן להני לשונות דמיבעי' להש"ס אמנם נראה דיש ליישב קושיות הל"מ כמ"ש בחידושים דיש לומר דקושי' הש"ס שם היא אליבא דר"ה דס"ל בדף נ' ע"ב חוששין לסבלונות לפירש"י דוקא היכי דשדיך והיינו שנתרצו שניהם כמ"ש הרמ"א בהגה"ה בסי' כ"ח ס"ב בשם הגהות אלפסי וכ"כ מהרי"ט בסוגיא זו וא"כ ע"כ ס"ל לרב הונא דפלוגתא דר"י ור"י דוקא כשדבר עמה היינו שהיא לא נתרצה בפירוש דאל"ה קשה עליו לר"י דאמר אינה מקודשת משמע אפי' חשש קידושין לא הוי ואף ר' יוסי לא פליג אלא במדבר באותו מעמד בעסוקין באותו ענין כמפורש בתוספתא בהדי' בדברי ר' יוסי ע"כ צ"ל בלא נתרצה היא דהיינו לא שדיך מיהא לפי מאי דקי"ל אין חוששין לסבלונות אלא באתרא דמקדשי והדר מסבלי א"כ ממילא י"ל דפלוגתא דרי יהודא ור' יוסי בנתרצה כמ"ש הרמב"ם ובזה מתורץ מה שהקשה המפרשים על המרדכי והביאו הרמ"א בסמוך דאפי' מענין לענין באותו ענין הוי קידושין כמו שיבואר לקמן אע"ג דקי"ל הלכה כר' מחבירו ולפמ"ש י"ל דלפי שיטת הרמב"ם דפלוגתא מיירי בשנתרצה א"כ ה"א דמקשה באין עסוקין באותו ענין מצא ידעה ומאי מתמה הש"ס הא אפי' גדולה מזו שמעינן ליה לרב הונא היכי דשדיך חוששין לסבלונות והכא כיון דנתרצה ה"ל שדיך וצ"ל דלא משני הכי משום דאכתי תקשה לרב הונא דס"ל להלכתא חוששין לסבלונות וע"כ מוקי פלוגתא דר' יהודא בלא נתרצה ע"כ צ"ל כדמשני מענין לענין באותו ענין אבל למאי דקי"ל דאין חוששין לסבלונות אין הוכרח לומר דפליגי בסברא א ענין לענין באותו ענין ואיכא למימר דגם זה נקרא באותו ענין וטעמא דראב"ש משום דס"ל חוששין וסבלונות ולא קי"ל בהא כוותי' וממילא מתורץ קושי' הלחם משנה דלא משני לעיל דמיירי בשתקה משום דאכתי קשה לר"ה ולאידך אמוראי דס"ל דחוששין לסבלונות וע"כ מוקי פלוגתא דר' יהודא ור"י בלא נתרצה והיינו דאמר שם והא אמר ר"ה הלכה כר' יוסי אך הנראה דאיכא למימר דס"ל להרמב"ם ז"ל דהא דס"ל לר' יוסי מקודשת בוודאי היינו לוקח ברצתה ואמרה הן והיינו לחומרא אבל מ"מ לא פסיקא לי' להרמב"ם דבשתיקה לא הוי קידושין דאין בזה הכרח כיון דלרב הונא ע"כ פליגי בשתקה אע"ג דלא קי"ל כוותי' מ"מ איכא למימר הכי ונראה דלכך הרמב"ם ז"ל בהנך לישנא דקיימו בתיקו לא כתב רצתה כיון דהתם לא הוי אלא ספק מקודשה איכא לספוקי כמי אפי' בשתקה מיהא מדברי התוספות בקידושין דף נון משמע דטעמא דר"ה משום דס"ל דפלוגתא דר' יוסי ור"י היינו לענין קדושין וודאי אבל חשש קדושין איכא אפי' לאחר זמן והמרדכי ס"ל לדוחק לשון אינה מקודשת משמע דאינה מקודשת כלל:

סעיף ב

בהגה"ה אם הבינה דבריו או שדיבר תחילה מעסקי קדושין וכו'. ולא ביאר דבריו אם אמרה שלא הבינה אם נאמנת לבטל הקידושין ובהרב המגיד מבואר אם אמרה שאינה מכרתי ולא אמר לה בלשון מקודשת ממש אפי' אמר בלשונות הברורים לני שהן לשון קדושין כגון הרי את מאורסת ואינך דקתני בבריית' אפ"ה נאמנת לבטל הקדושין ולומר לא הבנתי וכן הוא מפורש בלשון הר"ן אבל הרא"ש כתב דהני לישנא דברורי לאו כל כמיני' לומר לא ידענא והנה הטור כ' כיצד בכסף וכו' הרי את מאורסת וכו' ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קדושין ונראה דאין בזה סתירה לדברי הרא"ש כמו שהקשה הב"י דהטור לא מיירי כ"א לכתחילה כשבא לקדש בתחילה בכסף יאמר בלשון שכל הנשים יודעות ומכירות אבל אם רוצה לומר בלשון מאורסת וכיוצא אע"ג דמסתמא אמרינין חזקה שמכרת כמ"ש הרא"ש מ"מ קי"ל אין סומכין על החזקה לכתחילה במקום שיכול לברר ע"כ צריך לידע מתחילה אם היא מכרת שהוא לשון קדושין אבל בדיעבד י"ל שסמך הטור על הלשון שכתב אח"כ בהני לישנא דברורי מקודשת וכו' משמע שאין צריך לשאול אותה ואנן מחזקינין בחזקת מקודשת וממילא משמע אפי' אמרה שאינה מבינה אינה נאמנת דחזקה שהיא מבינה ואין עד אחד נאמן באיסורין היכא דאיתחזק איסורא והב"ש כ' דהרא"ש לא קאמר אלא שאינה נאמנת לבטל הקדושין לגמרי אבל נאמנת להיות ספק קדושין ודבריו צ"ע אם ס"ל דבסתם הוי ספק למה לא תאומן לומר שלא הבינה כמו שיתבאר לקמן בשיטת הה"מ וכמ"ש הב"ש בעצמו בס"ק טי"ת בהני ספיקות הבעל נאמן לומר שלא היה כוונתו לשם קדושין ואי נימא דס"ל דבסתם הוי קידושין משום דמחזקינן לי' במכרת למה תאומן לעשות ספק כמו שאין האשה נאמנת לומר כשהיא בחזקת א"א גרשני בעלי ולפמ"ש א"ש ונראה דלדעת הרא"ש הנ"ל י"ל דאפי' היכי דאית לה מיגו כגון שאין העדים לפנינו ושניהם מודים שנתקדשה בפני עדים בלשונות אלו דאפ"ה אינה נאמנת לומר שלא הבינה במיגו דאי בעי אמרה לא נתקדשה כלל משום דהוי מיגו במקום חזקה וכ"ש אם היא בפנינו דאין זה מיגו משום דאין אשה יכולה להעיז בפני בעלה כמ"ש לקמן סימן מ"ז ע"ש וכן משמע ממ"ש הבי דאין האיש נאמן לומר שאינו מכיר ולא אמרי' דאי בעי פטר נפשה בגיטה כדאמרינן בקידושין דף ס"ד ובב"ב דף קל"ד דנאמן במינו דאי בעי פטר לה בגיטה וע"כ צ"ל משום דהוי מיגו במקום חזקה אך לפמ"ש הש"ך בח"מ ס"ס פ"ב דאין כל החזקות שוות לענין מיגו במקום חזקה י"ל דחזקה דידי' עדיפא טפי וצ"ע: ונראה לכאורה משמע וסוגיא כדעת הרא"ש כמ"ש הלחם משנה מדמקשה הש"ס במאי עסקינן על האיבעיות ולא על הברייתא ותו נראה דלא מתרצה בשינוי' דש"ס הני לישנא דקידושין נינהו או למלאכה קאמר דמאי שייך בלשון הרי את מאורסת למלאכה וא"כ מאי קמ"ל הברייתא ונראה דהה"מ תירץ קושיא זו בע"ש ובלשונות אלו שאמרה שהבינה נאמנת והוי קידושין ונראה לי הטעם בזה אע"ג דבשעת הקידושין לא ידע המקדש שהיא מבינה וגם העדים לא ידעו מ"מ היתה בסתם בספק מקודשת אם היא מבינה ויש לדמות דבר זה לספק קידושין בספק קרוב לו ספק קרוב לה דהוי ספק מקודשת וכן בכל מקום דחוששין לספק קידושין הוי שפיר קידושין בעדים דמעידים שהם בספק מקודשת כמ"ש הב"ש בסי' ל"א ס"ק ו' גבי קידשה בפחות מש"פ. וכשנתבאר לנו אע"כ דהוי קידושין הוי מקודשת גמורה וכן להיפך אם נתברר לנו דאינה מקודשת לכך האשה נאמנת כדין ע"א נאמן באיסורין כמ"ש התי' בכתובות דף כ"ג בד"ה תרווייהו בפנוי' קמסהדי וכו' דבספק קרוב לו ספק קרוב לה ע"א נאמן וכללא הוא במידי דלא איתחזק נאמן ע"א אפילו בדבר שבערו' כמ"ש התו' בריש גיטין דילפינן מקרא דוספרה לה וכ"ז בהני לשונות דברירי לן דהוי לשון קדושין אבל בהני דאיבע' לן הוי בחזקת שאינה מבינה כדאמר בהש"ס בפשיטות מנא ידעה וא"כ אפי' אמרה אח"כ שהיא מבינה אינה נאמנת אפי' לשווי' ס"ק כמ"ש הרמב"ם דאין חוששין למלות אלו אם לא דיבר עונה בעסק קידושין וממילא א"ש דלא מקשה על הברייתא מנה ידעה משום דאפשר לאוקמי באומרת אח"כ שהיא מבינה וכן כתב הב"ש ביושב סוגיא זו בס"ק י"א אבל הר"ן כתב דאפי' בהני לישנא דבעי' נמי הוי ספק אם אמרה שהבינה אפי' לא דיבר עמה עע"ק והביאו הרמ"א בהג"ה ועיין בחידושים כתבתי לתרץ הסוגיא לדעת הר"ן הא דלא מקשה במאי עסקינן על הברייתא לאוקמי הברייתא במדבר עמה על ע"ק ור' יהודא היא דאמר צריך לפרש ודוקא על האיבעיות מקשה משום דקיי"ל כר' יוסי כדמשמע להדיא מהא דקאמר הש"ס והא אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי אלא באמת צ"ע טעמו דר"ן ז"ל ד הא צ"ל דספיקות אלו בסתמא אינה מבינה אותה כדאמר בפשיטות מנא ידעה. ועוד הוי ספיקא מה מקשה והא אכתי אי א למיבעי אי ספיקא הוי אי לא הוי לשון קידושין כלל א"כ למה תהי' נאמנת שהבינה לאפוקי מחזקה ותו דאכתי הא המקדש והעדים לא ידעו שהבינה ואפשר דהר"ן ס"ל דמיירי בענין שהי' ידוע לעדים מתחילה שהבינה והיינו דכתב הר"ן דלא בעי לשנוי' הכי מש ם דלא שכיח שידעו העדים זה בתחילה אבל מדברי הרמ"א בהג"הה לא משמע כן וצ"ע. ועיין מ"ש בחידושי דמאי מקשה והא איכא לאוקמי האיבעיות אלו בכתב הלשונות אלו על השטר ותרצנו שם די"ל בשטר נמי לא הוי מוכח מתוכו שדיבר עמה עע"ק וא"א לומר כן בדעת הרמב"ם דהא כ' דספיקות אלו נמי בכתב בשטר. ועיין מ"ש בחידושי ליישב הסוגי' לפי שיטתו:

סעיף ג

בהג"הה וה"ה אם אמר הרי את חרופתי. אבל הרמב"ם הביא אותו בין הלשונו' הברורים וכתב הר"ן דהיינו דס"ל דהא דמסיק האומר חרופתי ביהודה דוקא היינו דאתי ברייתא כמ"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר אבל למאי דקי"ל כר"ע דבחצי שפחה וחצי' בת חורין הכתוב מדבר הוי לשון קידושין אלא שתמה עליה דהא הוא איבעי' דלא איפשטי' נראה דכוונתו דע"כ איבעי' הוא אליבא דר"ע דהלכתא כוותי' ותו מדבעי למיפשט מברייתא דמקודשת ולא מוקי כר"ע ע"כ גם האיבעי' הוא אליבא דר"ע א"כ האיך כתב הרמב"ם בפשיטות דהיא מקודשת ונראה דס"ל להרמב"ם דהך האיבעי' תליא בפלוגתא דאמוראי בגיטין דף מ"ג במקדש חצי שפחה וחצי' בת חורין אי תפסי בה הקדושין וס"ל דאי נימא דתפסי בה קידושין וכתבה התורה קדושין בלשון נחרפת לאיש משמע דהוי חרופה לשון קידושין א"כ כיון דמסיק שם להלכתא דהוי קידושין כמ"ש הרשב"ם שה ממילא נפשוט האיבעי' דהוי קידושין:

שם הרי את נשואתי י"א שאינו כלום. עיין בחידושים דף ט' ע"ב גבי אין כותבין שטר אירוסין ונשואין וכו' דנראה דהיכי דהקדושין ונישואין באין כא' כגון שכנסה לביתו וקידשה כדאיתא לקמן בסי' ל"ג בהג"ה וכן לדעת המל"מ שכתבנו לעיל דאם כנסה לחופה ואח"כ קידשה נעשה נשואה בשעת קדושין וכה"ג שייך שפיר לשון נשואתי יות' מארוסתי ושייך בזה שטרי נישואין אם כתב בשטר הרי את נשואתי ועיין לקמן בסי' ל"ג במ"ש:

שם בהג"ה אפי' אם נתן לה בשתיקה ולא דיבר עמה כלום והוא והיא אומרים שכיוונו לשם קידושין הוי קדושין. זה הלשון מהר"ם שם לפי העדות שלא בחנו דבריהם אם נתרצית תחילה להתקדש לו וכו' ונראה מלשון זה שהי' המעשה כמ"ש לקמן בסי' כ"ט סי"ח הוא אומר ע"מ שאשלים לך מנה והיא אומרת ע"מ שתשלים לי ק"ק והלך זה לביתו וזו לביתה ואח"כ תבעו זה את זה אם האשה תבעה יעשו כדברי האיש ואם האיש תבע יעשו כדברי האשה ולפ"ז יש להסתפק אם בכה"ג שנתרצים להתקדש אלא שנחלקו על הפסיקה ואח"ז מיד קידשה בשתיקה אי נימא כיון דכ' הרמב"ם רצתה משמע דוקא שנתרצה על פסיקא אחת אבל כיון שהוא אמר בתחילה במנה והיא אמרה ק"ק לא נתצרתה לדעתו ולא יהיב לשום קדושין. ונראה בזה דהוי ס"ק ולפמ"ש לעיל בשיטת הה"מ דכל היכי דהוי ס"ק כגון שאין העדים יודעים אם היא מבינה לא הוי כמקדש בלא עדים כיון דהעדים יודעים דהוי ס"ק אם נתברר אח"כ הוי קדושין אעפ"י שלא ידעו העדים בשעת קדושין וכה"ג כתבנו לעיל דבעצמן נאמנים לומר שהם קדושין גמורין דקי"ל ע"א נאמן באיסורין היכי דלא אתחזיק איסורא לכך כ' מהר"ם דאיכא למימר שהם עצמן נאמנין לומר שכיוונו לשם קידושין וע"ז כ' מהר"ם דלא נימא דהוי דברים שבלב והוי כמקודשת בלא עדים ע"ז אמר דלא אמרינן דברים שבלב אלא היבין דהכוונה סותר הדיבור כגון שהתנה בשעת קדושין ע"מ שהוא כהל כדאמר במתני' אעפ"י שאמרה שהיה בלבה להתקדש אינו כלום אבל היכי דבתחילה היו מחולקים ואחר זה נתן לה בסתם מסתמא נתרצה להתקדש לו ואעפ"י שלא אמר בפי' לשם קדושין מ"מ בזה הכוונה מורה על המעשה שהי' לשם קדושין ובזה נסתלקו כל הקושי' הט"ז מסוגיא דקדושין דף נ' דכל הני דהתם הדיבור סותר את הכוונה אבל היכי דאינו סותר אלא מורה המעשה שהיה לשם קדושין הוי קדושין ואין קושיא נמי מה שהקשה הח"מ דהא אמרינן בנתן הוא ואמרה היא הוי ספיקא ולפמ"ש א"ש דוודאי אמירה דידה לאו כלום היא דכי יקח כתיב אלא שהספק הוא שם דלמא אמירה לא בעינן כלל והא דבעינן אמרה היא היינו משום דאל"כ לא ידעו העדים כלל דהוי לשם קדושין וגם הם בעצמם אין אחד יודע כוונת חבירו אבל בכה"ג שדיברו בתחילה על ע"ק וגם העדים יודעים זה אך לא ידעו אם נתרצה על הפסיקה הרי איכא אמירה דידי' כיון שהוא אומר שנתרצה לדברי' שפיר כ' מהר"ם דהוי ס"ק ואפשר דלזה כוון הח"מ בסוף דבריו:

בהג"ה ובמקום דלא הוי קדושין אפי' חוזר ואומר לה הרי את מקודשת לי צריך לחזור וליטול הכסף. הנה הרשב"א בחידושיו בקדושין דף ו' כ' הטעם דלא דמי לגט דקי"ל דאין צריך ליטול ממנה משום דמימר אמרה לי' את בסתמא יהבית ואנא למתנה איכווני' וכו' ותמהני על הב"ש שהקשה מגט ולא הביא דבריו ולכאורה היה נראה הא דבגט כשאמר לה כנסי שטר חוב זה דקי"ל כר' דאין צריך לחזור וליטלו ולא אמרינן למתנה נותנו לה היינו משום דהכא בקדושין כיון דהוי ספיקא אין יכול להוציא מיד המוחזק וכה"ג כתבו התו' בב"מ דף ק' גבי מחליף פרה בחמור ואף דכתבו תוס' דדוקא שמוחזק טוען ברי והכא אינה יכולה לטעון ברי שנתן לה במתנה מ"מ התו' כתבו שם דוקא בגודרת דאין להם חזקה אבל בדבר דשייך בו חזקה אין להוציא מיד המוחזק וא"כ גבי גט קי"ל דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה וכ"ש גבי כנסי שטר חוב דלא שייך למימר מתנה יהבית ומסתמא לפקדון יהיב לה ועיין לקמן בסי' קל"ח דיש מי שאומר אם אמר זכי בש"ח דצריך ליטלו המינה אבל בסתם לא אמרינן במתנה יהבית אלא פקדין כיון דהוי בחזקתו משא"כ גבי קדושין יכולה להחזיק בו לשם מתנה אך לקמן בסי' ע' ס"ח ס"ק כ"א הביא הב"ש בשם הרשב"א והמגיד בפ"ב מהל' אישות הזן והמתנה את חבירו סתם חוזר ומשלם ממנו ולא אמרי' במתנה יהבית ועיין בח"מ סי' רמ"ו ובסי' שס"ג דנחלקו הפוסקים בזה ועיין בש"ך שם אמנם הנלע"ד דתלי' בפלוגתא דרב ושמואל גבי והמקדש אחותו אי אמרי' כיון דאדם יודע דאין קדושין תופסין באחותו נותן לשם מתנה או לשם פקדון ולקמן בסי' נ"ז מבואר דקי"ל כשמואל דמעות מתנה א"כ ה"כ י"ל כיון דנותן במתם מסתמא לא לשם מתנה וכן כתב בח"מ סי' שנ"ו גבי לוקח מגנב אך בח"מ בסי' שע"ג פסק כרב דמעו' פקדון ועיין בש"ך סי' שנ"ו שהאריך בזה א"כ ה"נ י"ל דבסתם דמעות מתנה ותו דאפי' אי נימא דבכה"ג מוקמי' אחזקת מרא קמא כמ"ש התוס' גבי גודרת מ"מ הכא אם חזר וקידש' ולא נטל ממנה כגון דאיכא חזקת פנוי' כנגד חזקת מרא קמא הוי ספק קידושין ועוד נראה לענ"ד אם הוא וגם היא אומרת דלקידושין נתכוונו י"ל דאף דלא הועילו הקידושין מ"מ זכתה בו לשם קידושין ואם יחזור בו ולא ירצה לקדשה אין צריכ' להחזיר המעות כדאשכחן בכה"ג במקדש לאחר שלשים דכ' הר"ן בר"פ האומר דאם היא חוזרת צריכה להחזיר הקידושין ואם הוא חוזר אינה צריכה להחזיר אף דקידושין בטלים והטעם משום דכבר זכתה בו לשם קידושין ולמה תפסיד בשביל חזרתו מן הקדושין דעכ"פ זכתה במעות א"כ י"ל דה"ל דאף דאין הקדושין מועילים מ"מ זכתה במעות לשם קדושין ואם יחזור בו ולא ירצה לקדשה יכולה לומר קדשני בפני עדים לפ"ז י"ל דהכא לכ"ע לא הוי קדושין כיון דאין שום ספק בחזרות המעות ולא שייך בי' חזקת מרא קמא אלא דהספק הוא אם הוי קדושין אם לא וכ"ש דאיכא נמי חזקת פנוי' הוי ס"ק ונראה אם נתן לה סתם ומיד תוך כדי דיבור אמר לה הרי את מקודשת לא אמרינן בזה תוך כדי דיבור כדיבור דאם נתן לה לשם מתנה אינו יכול לחזור בו דלא מצינו בשום מקום במוכר או נותן לחבירו וקנה במשיכה או בקנין שיכול לחזור בו תוך כדי דיבור ואדרבה מצינו גבי הקדש דאין יכול לחזור בו תכ"ד כדאי' בתמורה משום דאמיר' לגבו' כמסירה להדיוט דמי משמע להדיא דלאחר מסיר' להדיוט אינו יכול לחזור אפי' תכ"ד ונראה לי הטעם בזה משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כדאי' בר"פ האומר דלכ"ע אין דיבור מבטל מעשה אלא דלכאורה קשה מהא דאמרי' בב"ב בתוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ במקדש ומגרש והכי מקדש ומגרש איכא מעשה ומאי ארי' מקדש אפי' מכירה ומתנה כמי ונראה דלא קשה מידי כיון דמקדש ומגרש קי"ל דבעינן דיבור עם המעשה אבל אם נתן לה גיטה וקדושי' סתם אף שהי' כוונתו לקדושין אפי' באמרה היא לא מהני משום דבעינן דוקא דיבורו עם המעשה א"כ כיון דבתכ"ד מבטל דיבור ראשון ה"א דממילא הקדושין וגירושין בטילין כיון דבטל הדיבור הראשון הוי כמעשה בלא דיבור קמ"ל חוץ במקדש ומגרש אבל במכר ומתנה דאין צריך אמירה פשיטא דאינו יכול לחזור אחר המשיכה אפי' תכ"ד וא"כ כיון דחיישינן שנתן לשם מתנה אין תקנה אפי' אם אמר תכ"ד. אלא צריך לחזור וליטול כמ"ש הרמ"א וכ"ש היכא דלא אמרה הן דה"ל כשתיקה לאחר מתן מעות לכך צריך ליזהר המסדר קדושין שיגמור אמירתו קודם שנתן הטבעת בידה:

סעיף ד

אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת אבל יש מחמירין ואומרים דהוי קידושין. נראה דעת המחמירין אף דבקדושין דף ה' אמר ר"פ לאביי וכו' הב"ע דאמר לי היינו משום דס"ל כגירסא דאית' בנזיר דף ס"ב דאביי ס"ל דלא הוי ידים ורבא ס"ל דהוי ידים א"כ י"ל דאביי דהכא לטעמי' אזיל ומוקי לשמואל כוותי'. אבל למאי דקי"ל כרבא לגבי אביי דהוי ידים איכא לאוקמה דשמואל כפשטא דלא אמר לי וכדמשני בריש נזיר דהיכי דאמר אהא ואין הנזיר עובר לפניו ה"ל ידים שאין מוכיח כלל ואף דבנדרים הגירסא הוא איפכא ס"ל למחמירין דגרסא דנזיר עיקר משום דלפי הגירסא דנדרים דף ה' דאביי ס"ל הוי ידים מאי דוחקא לאוקמא דשמואל דלא כוותי' ה"ל לשנוי' כדאמר בריש נזיר דאהא הוי ליה ידים שאינו מוכיחות כלל והרא"ש ז"ל השיב בזה משום דאפ"ה קשי' ליה לאביי משום דכל היכי דלא אמר לי הוי ליה נמי ידים שאין מוכיחות כלל דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ודמי לאין נזיר עובר לפניו ונראה די"ל דס"ל להמחמירין דאפילו אי נימא הכי דס"ל לאביי דהוי ידים שאין מוכיחות כלל היינו דאזיל לטעמי' דהא כת' הריב"ש והביאו הב"ש בס"ק ק"ז דאיכא למימר דהוי ידים מוכיחות משום דלא שבק איניש מצוה דרמי' עלי' ועביד מצוה דלא רמי' עלי כדאמר בסוגי' ד' נ"א במקדש בתו סתם אלא דהש"ס מוקי סברא זו אליבא דרב' דס"ל קידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין וע"כ צ"ל דלא שביק איניש כו' אבל לאביי י"כ דלית לי' סברא זו א"כ למאי דקי"ל בהא כרבא כמו ושכתבו הרמב"ם והטור והש"ע סי' ל"ו גבי המקדש בתו סתם י"ל דעכ"פ איכא הוכחה קצת ואפשר דאפי' ידים מוכיחות הוי אך נראה דעת הרא"ש ורוב הפוסקים המקילין משום דס"ל כיון דאומר שם בש"ס בתחילה לא שביק אינש מידי דחי' לי' הכאה מיני' אלא דפריך התם מי לא עסקי' דאמרה לי' קדושי לדידך וכו' א"כ איכא למימר גבי כסף קדושין כא שייך סברא זו דאיכא למימר לא ניחא לי ליתן כסף שלו ומקדש בכסף של אחר ואפי' אם ידוע שהכסף הוא שלו מ"מ כיון דנותן בשביל קדושי חבירו מסתמא ישלם לו חבירו ובזה אובן מ"ש בסעי' שאחר זה דכשאומר אני נותן לך נראה שהוא המקדש אעפ"י דכתב שם הריב"ש בתשובה דאין מזה הוכחה דאמרי' הילך מכה ואתקדש לפלוני מקודשת מדין עבד ככעני מ"מ י"ל שפיר סברא דלא שביק אינש מצוה דרמי' עלי' כיון שאמר אכי נותן משמע שהוא כסף שלו ולא ישלם לו א"כ ממילא אמרינן מסתמא כא שביק אינש ולעצמו קידש ויבואר עוד לקמן ועמ"ש בזה בחידושינו באריכות ליישב שני הסוגיות דנדרים ונזיר דאינם סותרים זא"ז ויצא מדברינו שם דתלי' בפלוגתא אי ומופלא סמוך לאיש דאורייתא ולפי מאי דקי"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא כמ"ש הרמב"ם ס"ל לרבא דידים שאינו מוכיחות בא הוי ידים כמ"ש רוב הפוסקים:

שם ולא אמר לי וכו'. הנה בש"ס אמר שמואל נתן לה כסף או ש"כ ויש להסתפק בקדושי שטר מה דינו אם מסר לה השטר ואמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אי נימא דוקא בקדושי כסף אמר שמואל דבעינן לי אי אפילו בקדושי שטר ובספ"י כתב בשמעתין דמסתימת הפוסקים משמע דאין צריך אמירה כלל בקדושין שטר ונתן טעם דבשלמא גבי גט דכתיב ונתן בידה ספר כריתות ושלחה מביתו משמע להדי' דלאחר הנתינה צריך למשלחה מביתו והיינו שצריך לומר הרי זה גיטך משא"כ בקדושי שטר וכו'. ולפ"ז היה פשוט דאפי' אם אמר הרי את מקודשת לא גרע משתיקה אבל הב"ש לקמן בסי' קל"ו ס"ק א' כתב דאף בקדושי שטר צריך שיאמר וכ"ש הוא מגט דאינו כיכר אם דעתה ג"כ הקדושין אבל מלשון רש"י בריש מכילתין משמע דוקא בקדושי כסף וביאה בעינן אמירה אבל לא בשטר ועיין בחידושנו מה שדקדקנו מהירושלמי שהוכיח דשטר אעפ"י שאין בו ש"פ דאל"כ היינו כסף ואי נימא דלא בעינן אמירה בשטר א"כ לא מוכיח מידי דבכסף בעינן ודאי אמירה אלא שכתבנו שם דתני' בפלוגתת הפוסקים בסי' ק"כ וקכ"א אי מדבר מתוך הכתב אי הוי כאמירה דאי אמרינן דהוי כאמירה אפי' אי לא הוי ילפינן קדושי שטר ע"מ מהני מדין כסף דעכ"פ הוי אמירה מתוך הכתב מיהא נראה דהיכי דאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי מהני גבי שטר כמ"ש הר"ן גבי גירושין דלא משני הש"ס דאמר ממנו משום שהגט מוכיח א"כ ה"נ גבי קדושין כיון שכתב בשטר אעפ"י דלא אמר לי מהני אף דיש לחלק משום דגבי גט מוכיח מלתא דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בקדושין אף שכתב בשטר לי אין מזה ראי' שאינו שליח כמו שיבואר בסמוך מ"מ לפמ"ש בסי' ל"ד ס"ד בשם יש מי שאומר שצריך שיזכיר שמות האיש והאשה בשטר קדושין, א"כ הרי מוכרח מלתא דהוא מקדש דאיך יכול לקדש לחבירו בשטר שכתוב בו שמו והא דלא קאמר כן בש"ס בנדרים דף ה' דהא דלא בעינן ודין משום דכתיב בו שמו י"ל דעדיפא מיני' קאמר א"נ כמ"ש בחידושי דמתני' ר' אלעזר היא דלא בעי שמו ושמה שוב ראיתי בש"ג והביאו הב"ש בסי' ל"ד וז"ל שם בשם ריא"ז ונראה בעיני דצריך לכתוב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה ומז"ה אמר בפסקיו שהמקדש בשטר אין צריך לומר את מקודשת לי כדרך שצריך בקדושי כסף אלא אומר הרי זה לקדושך עכ"ל נראה כוונתו מבואר אע"ג דמקדש בכסף צריך לומר לי כי היכי דלהוי ידים מוכיחו' אבל בשטר לא בעי והוא מטעם שכתב בתחלה דצריך לכתוב בקידושין שמו ושמה א"כ הוי ידים מוכיחות ולפ"ז נראה דאפי' אם לא כתב בשטר קדושין עצמו אלא הרי את מקודשת ולא כתב לי כמי מהני דהרי כתב הר"ן דבגט אפילו לא כתב ממנו מהני דאין אדם וכו' והוי ידים מוכיחות וה"נ בשטר קידושין הוי ידים מוכיחות כיון שכתב שמו ושמה ושם עירו. ונראה דמזה הטעם בעצמו צריך לכתוב בשטר קידושין שמו ושמה דאל"ה אע"פ שכתב הרי את מקודשת לי לא הוי ידים מוכיחות דאינו מקדש לחבירו דאפי' בשטר קידושין ע"י שליח כותבין בו הלשון שמדבר המקדש עם המתקדשות בלשון נוכח כמו בגט ע"י שליח שכתבם בלשון נוכח שמדבר המגרש עם המגורשת וכמ"ש הר"ן כשמקדש קטנה או לנערה ברשות אבי' על ידי עצמה אף דבאמירה אמר לה הרי את מקודשת אבל בשטר צריך לכתוב בתך מקודשת לי אף על פי שהיא מקבלת השטר בשליחות אבי' א"כ לא הוי ידים מוכיחות אעפ"י שכ' לי משא"כ כשכתב שמו ושמה שפיר הוי ידים מוכיחות ותו דלפמ"ש לעיל דהא דלא אמרינן דהוי ידים מוכיחות משום דהוי מצוה דרמי' על נפשי' כמ"ש הריב"ש היינו משום דשמא אינו רוצה ליתן כסף או ש"כ שלו ומקדש בש"כ של חבירו כמו שיבואר עוד בסמוך א"כ בשטר שכותב לה אעפ"י שאין בו ש"פ שפיר איכא למימר דבזה שייך לא שביק אינש ואיכא ידים מוכיחות וכמשמעו' פשט' דלישנ' דשמואל דדוק' בקידושי כסף בעינן ידים מוכיחות ועוד כר' דלפמ"ש הב"ש בשם מהריב"ב דהיכי דהוי שדין הוי ידים מוכיחו' ועיין לקמן בסי' כ"ח ס"ב בהג"ה דשדיך היינו שנתרצה לישא אותו אעפ"י שלא שווין בנתינת הנדוני' וא"כ בקדושי שטר דבעינן שיכתוב השטר מדעתה ממילא ה"ל כשדיך וה"ל ידים מוכיחות כן נלע"ד:

סעיף ה

יש מי שאומר וכו' אמר הריני נותנו לך בתורת קדושין הוי כאומר לי. כתב הב"ש הטעם כיון שנזכר דהוא הנותן לה בתורת קידושין נראה מלשונו דהוא המקדש והיא המתקדשת אפי' אם הוא שליח לאחר והיא שליח לאחרת וכו' לכאורה משמע דאף שהוא שליח לקדש אותה האשה לחבירו וכן אם היא שליח לקבלה לקבל ממנו. אך א כמו שיבואר וצריך לפרש דהיינו שהמשלח עשה אותו שכיח לקדש אשה סתם. וכן אשה אחרת עשאה אותה שליח לקבלה לאיש סתם דאם פי' המשלח לאשה זו המתקדשת לא אמרינן בהא לא שביק אינש מצוה דרמי' עלי' כדאי' בש"ע בסי' ל"ז סעי' ט"ז דאם הבוגרת עשתה לו שליח לקדש' לאיש פלוני לא אמרינן לא שביק והוא בטור בשם הרמ"ה. מיהו אין להקשות דא"כ כשאומר אני נותן לך נמי נימא דניחוש דשמא קדשה לאחר שעש' אותה שליח לאשה זו המקודש' דלא שייך לומר דלא שביק אינש י"ל דטעמא דהרמ"ה הוא משום דאמרי' חזקה שליח עושה שליחותו אבל הכא כיון שאין אנו יודעים שאחר עשה אותו שליח אין לחוש כולי האי שעשה אותו שליח לאשה זו דוקא ושפיר אמרי' דמסתמא לעצמה קדשה אבל אם ידענו שהוא שליח ע"כ צ"ל דעשה אותו שליח לקדש לאשה סתם ויותר יש לפרש דבריו דמיירי שידענו שהמשלח עשה אותו שליח לקדש אשה אחרת ואותה אשה עשתה שליח קבלה לזו המתקדשת וקמ"ל דלא נימא דלא הוי ידים מוכיחות כשלא אמר לי דיש לומר שנתן אותה בשביל המשלח שתקבל בשביל האשה שעשאה אותה שליח וזה שפיר אמרי' לא שביק איניש וכו' והי' כוונתו לקדש לעצמו אותה האשה המקבלת וכן היא היתה כוונתה לקדש א"ע לזה המקדש משום מצוה והנאה דידה ולפ"ז צ"ל דס"ל דיכולה אשה לעשות שליח קבלה מיד שליח בעלה וכן כ' הב"ש בסי' קמ"א בס"ק ד' בשם הריב"ש והנה מלשון הש"ע משמע דוקא כשאמר בתורת קדושין אבל אם אמר אני נותן לך שתהי' מקודשת ולא אמר לי לא מהני והוא מבואר מתשובת הריב"ש שם דבתחילה כתב אפי' אומר אכי נותן לך לא מהני וז"ל גם באומר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי ואנו רואים בעינינו שהוא נותנו לה אעפ"כ הוי ידים שאינו מוכיחות כיון שאפשר שנתנו לה אפשר שנתנו לה כדי שתתקדש לאחר וגם בזה אעפ"י שהוא אומר שנותנו לה אפשר שנותנו לה כדי שתתקדש לאחר עכ"ל אלא עיקר הטע' שם דלא מקרי יד אלא במי שמתחיל הדיבור ואינו גומר אותו והיינו בעי' דלא איפשטא אם אש יד לקידושין ואם אינו מוכיח מהתחלת הדיבור מה הי' כוונתו היינו ודים שאינו מוכיחות אבל במי שאמר הריני נותנו לך בתורת קדושין יין כאן יד אלא דיבור שלם כיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין יהביא שם ראי' מהא דאמר לקמן בפ' האומר המקדש את בתו סתם וכו' ולא קרי להו ידים שאינן מוכיחות אעפ"י שאינו מוכיח מדבורו מי מהן המקדשת ולמי מן האחים אלא שכיון שהוא דיבור שלם בלשון קדושין שהוא מקדש לאחר וכו' ועוד הביא ראי' מהא דאמרינן בריש נדרים דף ו' דבעי רב פפא יש יד לקידושין או לא ה"ה אילימא דאמר לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת נמי פשיטא היינו קידושין עצמן וכו' אע"פ שלא פי' מי המקדש אפ"ה כיון שמפני קדושי הראשונ' מוכיח ושדיבור השני הוא דיבור שלם לקידושין לעצמו קאמר הוי מקודשת לו וכו' הרי דעיקר הטעם הוא כיון שלשון בתור' קידושין הוי דיבור שלם ולא מיקרי יד מ"מ דהוצרך כמי לטעם דאני נותנו לך הוי הוכחה שהוא המקדש משום דאפי' בדיבור שלם בעינן נמי דבר המוכיח כמו ביד והוא מוכרח ומבואר בתוס' ריש נדרים דהקשה בבעי דרב פפא מהא דפליגי רבנן ור"י בנדן ידים שאינו מוכיחות מכלן דיש יד לגירושין ותרצנו דגירושין הוי דיבור שלם ואפ"ה פליג באינו מוכיחות ע"ש הרי דמפורש דאפי' בדיבור שלם בעינן דמוכיח ולפ"ז צ"ל דגבי בתו סתם נמי מקרי הוכחה כיון שפי' בתו או אחת מבנותיו אלא דאפ"ה הוכיח משם דטעמא משום דהוי דיבור שלם דאי נימא דהוי יד מוכיח א"כ מאי קאמבעי' לרב פפא אם יש יד לקידושי ולא פשיט מהך מתני' דהמקדש את בתו סתם אע"כ דהוי דיבור שלם וכן בההוא דנדרים דאמר ואת כמי צ"ל דיבור שלם כמו שיבואר לקמן וה"ה דהוי מצי ריב"ש להביא ראי' פלוגתא דר"י ורבנן כמ"ש תוס' כנ"ל ומעתה מובן דעיקר דינא דהריב"ש שם דבתורת קידושין הוי דיבור שלם היינו כי היכי דלהוי קדושי וודאי דאילו הוי יד מוכיח הוי קידושי ספק כאיבעי' דרב פפא משא"כ בדיבור שלם ולפ"ז מ"ש בח"מ בס"ק י"ד המעיין בגוף התשובה יראה דלא הוי רק ספק קידושין ולפמ"ש מוכח מדבריו דהוי וודאי קידושין אפשר כוונתו על מה שכתב הריב"ש בסוף דבריו דאפי' תימא דהוי יד מ"מ מוכיח דצריכ' גט מספיקא כאיבעי' דרב פפא ואפשר דהריב"ש לא כתב זאת אלא לסברת השואל מ"מ מבואר דהיכי שהוא אומר לה אני נותן לך שתהיה מקודשת ולא אמר לי כיון דלא הוי דיבור שלם לא הוי אלא ס"ק והנה משמע מלישנא דשמואל דאין צ"ל מקודשת לי בכסף זה ומה שנוהגים לומר בשעת קידושין בטבעת זו הוא לרווחא דמלתא ואפי' בשטר קדושין משמע בסוגיא דף ט' דא"צ שיכתוב בו הרי את מקודשת בשטר זה אף דגבי גט ס"ל לר"י דצריך שיכתוב ודין דיהוי ליכי ואמרי' בפ' המגרש דף פ"ח ע"ב דטעמא דר"י משום דבעי' ידים מוכיחו' דלא נימא דבדבורא מגרש ושטרא ראי' בעלמא וקי"ל כר"י מ"מ גבי קדושין לא מיבעי' בכסף דלא שייך כלל האי טעמא ואפי' בקדושי שטר לא שייך לראי' דדוקא גבי גט שייך לראי' לאנסובי בי' ומשום פירות משא"כ בקדושין כדאמרי' בפ' ד' אחין דמש"ה לא תקנו זמן בשטר קידושין ועוד נראה דהא בברייתא דף נו' דקתני כיצד בשטר כתב על הנייר וכו' כתבו תוס' דאתי' כר"א דאמר עידי מסירה כרתי וא"צ חתימת עדים כדאיתא בדף מ"ח א"כ לא שייך כלל לומר לראי' בעלמא כיון דאין עדים חתומים בו אין שייך בו לראי' מכ"ש בשכתוב על דבר המזדייף משא"כ בגט דאפי' לר"א צריך חתימת עדים מפני תקנת רבי גמליאל שאין עדים חתומין וכו' שייך שפיר חששא שלא יאמרו שטרא ראי' בעלמא הוא:

תוכן העניינים

המקנה - קונטרס אחרון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה