אור ברסלב
המקנה - קונטרס אחרון פתיחה › סימן נב

המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פתיחה · סימן נב

סימן נא

סעיף א

הפוסק מעות לחתנו והלך האב וכו' ז"ל הרמב"ם. משמע דמיירי בענין שנתחייב מדרב גידל וכן מוכח להדיא מדברי ה"ה פרק כ"ג מה"א דין י"ג וז"ל וכתב רבינו שה"ה איש ואשה וכו' ובפוסק מעות לחתנו יתבאר בפרק זה שאם האשה פסקה על עצמה שהיה יושבת עד שתמצא מה שפסקה אלמא קנה הבעל עכ"ל הרי דס"ל דאם לא קנה אינו יכול לעגונה וכן משמע קצת מדמקשה ירושלמי אמתניתן דפוסק מעות לחתנו ומת הלא דברים הנקנים באמירה הן ולא משכי דמיירי שלא פסק בשעת קידושין ולא קנה אלא אמר לו או חלוץ או ייבם כפירש"י משמע דבזה אפי' לאחיו היה יוכל לומר או כנוס או פטור. ונ"מ בפסקה היא על עצמה בענין דלא קכה כגון שפסקה דברים שאינם מצויים ברשותה או הפסיקו בדברים אחרים לדעת הי"א בסימן הקודם אינו יוכל לעגנה אבל מדברי התוס' והרא"ש והטור מוכח דאף דלא קנה מ"מ כיון שהתנה יוכל לעגנ' שהרי כתב דהמתני' דהפוסק מעות ופשט לו את הרגל לחתנו מיירי דוקא בענין דלא קנה מ"מ נראה מדבריהם דאם היה הפסיקה אחר הקידושין מודים דאינה יכול לעגנה מדלא תירצו דמיירי שהיתה הפסוקה אחר הקידושין כמו שתירצו תוס' בכתובות דף נ"ג בהך דאבא סוראה משמע דווקא שהיתה התנאי קידם קדושין דאז י"ל דאדעתה דהכא קידשה ונתחייב לכונסה אבל אם כבר נתחייב לכונסה בשעת קדושין אף שפסקו אח"כ לא אמרינן דהוי מחילה שלא יתחייב לכונסה עד שיתנו לה מה שפסקו לו ואפשר דאפי' נתחייב לה בקנין אח"כ מ"מ אינו יכול לעגנה דאין בפיסקא שלאחר הקידושין מחילה על זמן הנשואין וכיון שהגיע זמני מחוייב לנשאה אפי' אין לה ומתחייב במזונותיה כמו שיבואר וכן משמע מהא דאמר בד"א בגדולה אבל בקטנה כיפין לבעל ואי נימא דהוי מחילה מהני אפי' בקטנת כמ"ש תוס' כתובות דף ק"ז ד"ה קטנה וספיקה א"נ בפעוטות דמקחן מקח וימתנתן מתנה הר דס"ל דמהני מחילה אף בקטנה כשמחלה על מזונותיה אפי' אחר נשואין וכ"ש בהגיע זמנה ודוחק לומר דמיירי בקטנה שלא הגיע לעינת הפעוטת. ותו דלפי מה שכתבו תוס' דמיירי בנישואין שניים ומשמע מדברי התוס' דהאי בד"א אמתניתן קאי ע"כ בנשואין שניים אינה מתקדשת אלא למיאון אלא דמיירי שכבר הי' גדולה ואינה יכולה למאן כמ"ש בחידושנו שם והיא אינה מתקדשת למיאון אלא בזמן שהגיע לעונת הפעוטות שמקחן מקח כדאיתא לקמן סי' קנ"ה לגירסת הרי"ו והרמב"ם בגיטין דף ס"ד אע"כ דלא היי מחילה אלא חיב דבקטנה אין הלואתה וחיובה כלום כדאיתא בח"מ סי' רל"ה וה"ה דהתנאי שהתנה בקטנותה איכו כלום. אך נראה די"ל הטעם בזה דדוקא בשעת קידושין או קודם יכול לומר דלא נתחייב לכונסה אלא אם יתנו לו הפסיקה ואף דהיה אנוסה שאין לה אמרו בירושלמי והביאו הש"ך בח"מ סי' כ"א דאונסא כמאן דלא שיוכל לומר מה לי לאונסך אני לא נתחייבתי אלא בענין זה אבל היכא דכבר נתחייב אלא שהיה מחלה לו אח"כ אם לאותן. בזה מהני אונס דלא מחלה אלא אדעתא דלא תהא אנוס' כמ"ש הש"כ שם באריכות ונ"מ בזה דהיכא דיש לה אפילו הפסיקא הייתה אחר הקדושין בלא קנין כיון דאין אונס יכול לעגנה מטעם דמחלה חיוב הכניסה עד שיתקיים התנאי וכן אפי' אם היא קטנה שהגיע לעונת הפעוטות אם יש לה יכול לעגנה מטעם דהוי מחילתה מחילה וכן נראה מסידור לשון הרמ"א בהג"ה וכל זה כשאין ידה וכו' אחר בד"א משמע דאם ידה משגת קאי גם אקטנה ועיין בסמוך וכך נראה מדלא הביא הרא"ש הך בד"א וכתב הב"ח הטעם משום דס"ל כאדמון דברייתא ואין נ"מ דאפי' בגדולה אינו יוכל לעגנה ואי נימא דבקטנ' אפי' יש לה אינה צריכ' ליתן לו אכתי קש' דה"ל להבי' בד"א דנ"מ אם יש לה והא דלא הבי' לענין אם לא הגיע לעונת הפעוטות דהא מלתא דפשיט' היא וברייתא לא שמעינן אלא בהגיעה לעונת הפעוטות ואפ"ה אין תנאי שלה כלים וכ"ש לפמ"ש דאי מיירי בנשיאים שניים ע"כ אינה מתקדשת למיאון אלא בהגיע לעונת הפעוטת כנ"ל וכן נראה לדעתי דמוכח מן הסוגיא לפירש"י דהאי בד"א קאי על הברייתא א"כ האי כופין לאב דקאמר איפכא מבעי' ליה ע"כ צ"ל הא דקאמר כופין לאב היינו באם שהי' במעמדו כמ"ש הטור דמיירי ברייתא שפסקו בפני האב ועכ"ז קשה דמה"ת ניחייב לאב בשביל שהוא עומד במעמדה אע"פ שלא פסק וע"כ צ"ל בדוחק דהוה אמרינן כיון שעמד והתנתה בפניו הוי כאילו התרצה הוא להיות ערב בעבורה וצריך להבין דמאי דוחקיה דש"ס לזה הו"ל למימר כופין לה איפכא מיבעיא ליה דכיון דהי' הפוסקת עיקר החיוב עליה ולפמ"ש א"ש דאי הוי אמרינן כופין לה ע"כ צ"ל דמיירי ביש לה מדנקט בלישנא כופין ולא נקט תשב עד שתלבין וא"כ אפי' קטנה נמי וכמ"ש דהיכא דיש לה וליכא אונסא מהכי מחילה אפי' בקטנה ומיהו יש לדחות דהא דקאמר כופין לאב לאו מנכסי אב קאמר. אלא כיון דהברייתא הי' ר"י בר"י דס"ל בכתובות דף מ"ז האב אוכל פירות א"כ מסתמא נכסים הם ביד האב וכופין האב שיתן מעות שלה שאוכל מהם פירות אך זה דוחק והעיקר כמו שכתבתי:

שם אבל אם הי' פסקה וכו'. נראה דמיירי שיש עדים בדבר או שהיא מודה שפסקו לה אבל אם היא מכחישתו אינו נאמן לומר שפסקו לו היא או אביה אפי' אם יש לה דאינו יכול להפקיע חיוב כניסתה אלא בטענה ברורה:

שם אני לא פסקתי על עצמי או כנוס וכו'. ולכאורה קשה הא אמרינן בכתובות דף ס"ד דאין כותבין אגרת מרד לארוסה וכו' אמרינן לה זיל לא מפקדת וכו' אלא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא וכו' ה"נ אמאי לא מצי אמר זיל לא מפקדת ולמה כופין אותו לכנוס או לפטור וצ"ל דמיירי ה"כ בבאה מחמת טענה. אבל מסתימת לשון הפוסקים משמע דלא איירי בבאה מחמת טענה אלא כיון שהגיע זמן ולא נישאת חייב במזונותי' ואי כנוס היינו שכיון שהגיע זמן הכניסה חייב במזונותיה וכן הוא מפורש בדברי הטור והמחבר בסימן ל"ח סעיף ל"ו מכאן ואילך כותבין עלי אגרת מרד ועוד נראה לפי מה שכתב הרמב"ם לחלק במורדת שכתב הרי"ף דהשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה גיטא וכו' דמורדת והיא ארוסה וכו' הבעל רוצה לכונסה וכו' ע"ש א"כ ה"נ יש לחלק במורד דלא בעי לה כלל אין כיפין אותו אבל הכא דרוצה לכונסה גרע טפי וצ"ע:

שם ולא הגיע ידה. כתב הח"מ משמע קצת אף שהי' ידה משגת בשעת פסיקא ואח"כ לא הגיע ידה אינה יכולה וכו' נראה הטעם בזה משום דלא מהני בזה טענות אונס. כמו שכתבנו לעיל דק"ל אונסא כמאן דלא עביד דעכ"פ הוא לא התחייב א"ע לכונסה בזמן אלא אם יקוים התנאי ויכול לומר מה לי ולאונסך ולא מהני אלא טענות שבתחילה לאפסקי' אלא על אבי' ולא הי' התנאי עמה. שיעכב בזה הנישואין וכ"ש לפי מה שכתבתי דאין תביע' שלה אלא ליתן לה מזונות כיון שהגיע הזמן א"כ הא קי"ל סי' נ"ו ס"ג. אפי' חלה הוא. אינו חייב במזונותי'. והיינו מטעם דס"ל שלא התחייב א"ע אם יהא אונס וה"ה הכא לא מהני טענות אונס שלה. מיתו לפי נה שכתב לעיל לדעת ה"ה דוקא במקום שמועיל הפסיקא וקונה אותה אבל בלא"ה אינו יכול לעגנה. משמע דלאו מטעם תנאי הוא אלא מטעם חוב א"כ י"ל דהיכא דהיא אנוסה שהי' ידה משגת בשעת פסיקה והפסידה אינו יכול לעגנה ועיין בסמוך ראי' לדברי הח"מ אך כבר כתבנו דמדברי הפוסקי' לא משמע הכי:

שם בהג"ה אבל אם ידה משגת וכו'. נראה דהיינו דוקא בהלך אבי' או שאין לו אבל יש לו חייב מדר' גידל אלא שאינו רוצה לעמוד בדינא יכולה לומר לו כנוס או פטור אפי' אם ידה משגת אף דמדברי תוס' דקידושין דף ט' ע"ב לחד תירוצא יכול לומר דאינו רוצה לטרוח בבי דינא מ"מ מדברי ר"ת ורשב"ם ומלשון הרמב"ם וש"ע שכתבו שהלך או אין לו משמע דפשיטא כשיש לו לאב. לא מצי למימר אינו רוצה להטריח בדינא דאפי' אם היתה במעמדו כא עדיפא מערב דקי"ל דלא יתבע את הערב תחלה. והנה הח"מ כ' כי הש"ג יש לפרש דקאי על אדמון דברייתא. בפסקה היא על עצמה. הב"ח בפי' ויש לתמוה. דא"כ למה כ' הש"ג דיכול לעגנה. יותר הל"ל דיכול לכופה ולהוציא עמכה מה שפסק ואין לומר דמיירי בנישואין שני' דלגבי דידה אין חילוק בין נישואין ראשונים לשנים כדאיתא בסי' נ"א ע"ש ודוחק לומר דס"ל כפי' רשב"ם דבעינן עמדו וקדשו מיד. וגם דוחק לומר דמיירי שפסקה לו אחר קידושין וכמו שכתבנו לעיל. דהיכא דידה משגת כיון דלא הוי אונסא מהני מטעם ומחילה אפי' אחר הקידושין והעיקר נראה דס"ל להש"ג. דנהי דלא מהני טענתם לומר כסבורה אני וכו' כשידה מגעת לענין שתוכל כומר או כנוס או פטור אבל לענין זה שיכוף אותה לשלם תוכל לומר כסבורה אני. ואין להוציא מידה ועיין מה שכתבנו בחידושינו דלפ"ז י"ל קושי' תוס' בד"ה ואפי' בברייתא וכו' תימא היכא מצי למיפסק וכו' ולפמ"ש י"ל דאין מתני' סותרת הברייתא דמתני' מיירי ביש לה להכי נקיט אילו אני פסקתי לעצמי וברייתא מיירי באין לה. ובזה מתורץ נמי מה שהקשה תוס'. דישאנה. ויקרא חמיו כדין ולפי מה שכתבתי דמתני' מיירי ביש לה. וא"כ האב טוען כיון שהיא היתה במעמדו כדאיתא בירושלמי קסבר הייתי שבתי תתן וכמשמעות הלשון עכשיו שאבא עסק עלי' והיינו שהאב טוען שהוא פסק עליה שהיא תתן ומהני טענתה כי היכי דמהני טענתה שלא לכוף אותה כשפסקה על עצמה במעמד אביה כנ"ל אלא צ"ע בסברא זו שיוכל כל א' לדחות ולומר השני יתן לכאורה הי' נראה דע"כ מיירי מתני' ביש לה דאל"ה אף שכתבו תו' דמיירי בענין שלא נתחייב מדר' גידל מ"מ הא איתא סי' נ' כשפסק לבתו כיון דבשעה שפסק היתה עני' מתחייב מדין נדר א"כ אכתי יכול הב"ד לכוף לאב לשלם ודין נדר וכמו שכתבנו לעיל בסי' נ"א. דאף אם עשיר מ"מ. כיון דאינו רוצה לכנוס בתו כ"א ע"י פסיקתא הדר הוי לה עני' ומתחייב מדין נדר. ויש לדחות דעכ"פ הוא איכו יכול לכופה מצד תביעתו. אלא הב"ד יכול לכוף מצד נדרי ובזה יכול לומר דאינו רוצה לטרוח בבי דינא. ועלי' למיקום עם אביה בדינא ועי"ל דמיירי דבשעת הפסיקא הי' לה ולא נתחייב עדין נדר וכמו שכתב הח"מ דאפי' אם הי' לה והפסידה. לא מהני ומזה ראיה לדברי הח"מ שם מיהו מלשון הגה"מ משמע דאין להוסיף על דברי אדמון מכיון דמתני' משמע שאין לה מלישנא דמה אני יכולה לעשות. משמע דאם יש לה אינה יכולה לומר או כנוס. וכן נראה דע"כ מיירי כשהיא אנוסה דאי נימא דאינה חוששת לפסיקת האב כלל א"כ לדעת הרא"ש וסייעתו שהביא בהג"ה לקמן ס"ס נ"ה. דארוסה יש לה כתובה אפי' לא כתב לה. הוי ליה למימר או פטור. ותן לי כתובתי אע"כ דאינה כופה אותו אלא מטעם שאינה יכולה אבל כתובתה אינה יכולה להוציא דלא נתחייב אלא אם ירצה האב לקיים הפסיקא וממילא דאינו מתחייב הכתובה אפי' הי' הפסיקא שלא במעמדה. וכן י"ל דאם יש לה כיון שאין אונס בדבר צריכה לקיים הפסיקא וכ"ש דא"ש לפמ"ש לקמן ריש סי' נ"ג. דאפי' כשהאב פוסק היינו ע"י בתו כלשון הרמב"ם ז"ל שהוא מתחייב לה ע"מ שתכנוס לבעל ובלישנא דמתני' מה אעשה שאבא פסק עלי משמע שהיא תתן מה שמקבלת מאביה וכיון שעיקר החיוב עלי' ממילא אם יש לה אינה יכולה לומר או כנוס:

תוכן העניינים

המקנה - קונטרס אחרון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה