אור ברסלב
המקנה - קונטרס אחרון פתיחה › סימן נא

המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פתיחה · סימן נא

סימן נ

סעיף א

בהג"ה ואין חילוק בין נשואין ראשונים לשניים עיין בחידושינו לכתובות דף ק"ט תוס' ד"ה תשב דמוכח מן הסוגי' דקאמר מי לא עסקינן דגרשה והדרה וכו' דאפי' בנשואים שני' מהני פסיקא בין איש לאשתו:

שם קנו אותן הדברים ואע"פ שלא הי' ביניהן קנין משמע דעיקר רבותא דר' גידל אם פסקו ליתן פירות וכלים ניקנין הם בעצמן אע"ג דאין מטלטלין נקנין בכסף ההוא הנאה עדיפא טפי וכסף בעין וכה"ג כתב ב"י ח"מ סי' ק"ל בשם התוס' שהבי' הר"ן דבנותן לאדם חשיב ההוא הנאה מיחשב ככלי דיהב הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין ולפ"ז אף מטלטלין קנה עכ"ל ומיהו הכא עדיף טפי דאפי' מטבע שאינה נקנה בחליפין אפ"ה בפסיק' נקנה אותו מעות עצמו דהא רב סתמא קתני כמה אתה נותן משמע אפ"י מטבע וכן כתב בהדי' העיטור שהבי' הגהמ"י פ' ך"ג מה"ל אישות ואפי' היא מטבע אלא דהעיטור ס"ל דאפי' הוא דשלב"ע מהני כפסיק' דלא חילקו חז"ל בפסקי' והרמב"ם ז"ל נראה דס"ל כיון דמצינו גבי הקדש בקדושת דמים וגבי ש"מ דנקני' באמירה אפ"ה לא מהני אלא בדשב"ע כדאיתא בכתובות דף נ"ט ובכמה דוכתי' ה"כ באמירה זו הדין כן וכן משמע בלשון ירושלמי וז"ל שהאב אינו זכאי אלא בדברי' ובלבד דברי' שהן נקנין באמירה משמע דאתי לאפוקי דברי' שאין נקני' בכל מקום באמירה כגון בהקדש ובש"מ וכן משמע בב"ב דף קל"א דא"ל ר"פ לאביי הא אין אדם מקנה לדבר שלבל"ע אע"ג דהתנאי הוי בשעת נישואין וכמ"ש הב"ש בס"ק זי"ן בשם הריב"ש דבשעת נישואין כמי קנה ולדעת העיטור צ"ל דמקשה מהא דאמר במתני' דאפי' לא כתב לה ולא התנה בשעת נישואין ואפ"ה מחייב מתנאי ב"ד ולפ"ז צ"ל דהא דאמר רבא בריש פ' הנושא מסתברא מלת' דרב בבתו נערה דקמטי הנאה לידי' פירש"י כסף קידושי' לאבי' לאו מטעם קנין כסף דהא כסף לא קנה במטלטלי אלא דרבא כמי נחית לטעמא דכסף קידושין עדיפא לקנות טפי משום הנאת החיתן אלא דלא מסתבר לי' למימר משום הכאת החיתון לחוד ונראה דמוכח הכי מדקאמר דאלת"ה אבי הבן מאי הנאה אתי' לידי' וכו' קשה הא רבא עצמו אמר דף ז' בקידושין בתן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב וכו' ע"ש א"כ אבי הבן הוי כאילו אמר לבנו תן מנה דהיינו כסף קידושין לאבי הבת ואתן לך כך א"כ אם הקנין הוי מטעם כסף אין חילוק בין אבי הבן לאבי הבת. וכ"ש לדעת הפוסקי' לקמן סי' נ"ב דחיוב הפסיקתא של אבי הבת הוא ולא לחתנו א"כ בבתו נערה הוי כאומר הילך מנה והתקדשתי לפלוני דאמר רבא שם דמקודשת מדין עבד כנעני וה"נ הי' קנתה מן האב נדוניתה ע"י כסף קידושין שנותן הבעל לאבי' מדין עבד כנעני וה"נ י"ל דקונה הבן מאביו מדין ערב ואין לומר דא"כ בבתו בוגרת נמי הוי כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לו דאמר רבא מקודשת מדין שניהם מדין ערב ועבד כנעני א"כ ה"נ מת חייב לבתו בוגרת בכסף קידושין שמקבלת הבת וכ"ש לדעת הפוסקי' דפסיקא של אבי הבת לחתנו א"כ הוי כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך ואין חילוק בין אבי הבן לאבי הבת מ"מ הוי לי' לרבא ל מימר הכי ולמה הוצרך לטעמא דבההיא הנאה דקמתחתכי אהדדי אע"כ צ"ל דוודאי ח"י כסף לחוד לא שייך קנין במטלטלי אלא בצירף טעם דקמתחתני אהדדי והיינו דקאמר רבא דלא תימא דבעינן דוקא הנאה גדולה שמקבל הכסף קידושין עצמן אלא אפי' בלא הנאה זו מהני ולכאורה הוי אפשר לומר דאפ"ה בעינן צירוף קנין כסף וכמו שכתבנו דאבי הבן ובבוגרת נמי איכא קנין כסף מיהו באמת משמע מדברי הפוסקי' דטעמא דמתחתני אהדדי לחוד כמי מהני אפי' במקדש בשטר או בביאה דליכא הנאת כסף וכן משמע מדכתב הרמב"ם דמהני הפסיקתא אף בשעת נישואין דלא מטי הנאה לידי' ועיין בסמוך ולפ"ז נראה דהא דאית' בירושלמי דלא מהני פסיקתא באח ואחותו ולא מחלק בין קדושי כסף בין קדושי שטר היינו דוקא לענין קנין פירות עצמן דהוי רבותא טפי דעדיף מכסף אבל לענין להתחייב עצמו דמהני אף בכסף ה"ה דמהני באח ואחותו ואפי' אדם אחר בקדושי כסף אם אחייב א"ע ליתן לו מנה אם יקדש אחותו בכסף בוודאי מועיל מדינא דרבא דלעיל באמר תן מנה לפלוני ואקדש אני לך ואפי' בנישואין שנים אלא דמיירי בירושלמי שם לענין קנין הפירות עצמן ע"ש דלא בא ואפוקי אלא לענין שיקנה הפירות עצמן שאין הפירות נקני' במעות לדוקא משום חיבת חיתון דעדיף טפי מכסף וזהו דוקא באביו ובנשואין ראשונים וצ"ע:

שם והוא שיהי' הדברי' שפסקו מצויי' וכו'. כתב הב"ש מיהו אם מתחייב א"ע וגופו יוכל להתחייב וכו' וכאן נקנה באמירה וכ"כ הב"ח ובפרישה מסופק בזה וכו' ע"ש ונראה דמוכח הכי ממתני דמחי' עצמו לזון בת אשתו חמש שני' אף דאין המזונות בעין ומזומנים אצלו בשעת נישואין אפ"ה מהני ויותר נראה מזה דאפי' אם לא אמר בלשון חיוב שהוא מתחייב עצמו וגופו לזונה אלא אמר סתם אתן לה מזונות מהני בשעת נישואין כמו חיוב דאי נימא דמתני' מיירי שאמר בלשון חיוב ולא מדמה להא דר' גידל אלא בהא דמהני באמירה בלא קנין א"כ הא דאמר לקמן דלא ניתן ליכתוב ומפרש דהא דאמר במתני' דהפקחין הי' כותבין היינו אומרין ואם אמר בלשון חיוב וצוה לעדים ליכתוב ה"ל שטר גמור כמ"ש הח"מ והב"ש וע"כ הא דאין כותבין אפי' מדעת שניהן היינו כשאמר אני נותן ואפ"ה מתחייב אע"פ שאינו ברשותו ועוד מוכיח לקמן דמוכח מן הסוגיא דמתני' מיירי כשפסק בלשון אתן והא דכתב הרמב"ם דלא קנה היינו דאם פסק שיתן לו איזה דבר ידוע שיבוא לידו אח"כ דלא קנה אותו דבר עצמו שפסק. וכן אם אמר אתן לך מאה זהובים שתגבי אותם ומנכסי ע"ז כתב הריב"ש בסי' שמ"ה דכוונתו על מעות ידועים שיהי' בנכסיו שיבואו לידו אח"כ וזה הוי דש"ל בל"ע. אבל אם אמר סתם אתן לך מאה זהובים. הוי כאילו אמר אתן לך מזונות. משא"כ כשהדבר מצויי' ברשותו קונה אותו דבר ממש ואינו בידו אלא כפיקדון ולא שייך בזה שום כתיבה לטרוף ממשעבדי וכ"כ הריב"ש שם דעל זה לא שייך שטר יצא לנו דבהך דר' גידל איכא תרי אנפי הא' דבדבר המצויי' קונה אותו ממש ועדיף מקנין חליפין כנ"ל והב' דבדבר שאינו מצויי' מהני אמירה להתחייב בה לגבות ממנו מב"ח. והיינו מתני' דר"פ הנושא דמתחייב לזון בת אשתו ומדמה לי' להא דר' גידל דקונה הדברים עצמו באמירה דהוי רבותא טפי דעדיף מקנין כסף כנ"ל וכ"ש במתחייב א"ע דמהני אפי' בכסף:

שם בהג"ה וי"א דבעינן עמדו וקדשו מיד ולכאורה קשה מההוא דלעיל סימן ד"ט ס"ח האומר לאשה וכו' והלך זה לביתו כו' והוא מתוספתא הרי דמהני תנאי אף שהפסיקו הרבה. וצ"ל דכיון דשם הי' תנאי מפורש בע"מ שאם לא יקיים יתבטלו הקידושין צריך לקיים התנאי אפי' הפסיקו הרבה אבל בתנאי הפסיקתא שלא תלה בה הקידושין דאף אם לא יתן מ"מ מקודשת בהא ס"ל לרשב"ם דלא מהני אלא מיד שלא הפסיק וצ"ע:

שם וכן אם קדשו ואח"כ פסקו וכו'. כתב בב"ש ואם לא פסקו אלא בשעת נישואין וכו' ובמרדכי פ' הנושא לא משמע הכי וכו' והוא מדברי ד"מ שכתב על דברי הריב"ש אבל לא משמע כן במרדכי פ' הנושא וכו' ולענ"ד צ"ע דאפילו נימא דלא שייך דרב גידל בנשואין מ"מ מתחייב מדינא דהא המרדכי כתב שם ובערכין ובגט פשוט אמר משה בר עצרי ערב וכו' ופריך והא ערב לכתובה לא ונשתעבד כו' אבל מהאי טעמא כמה אתה נותן לא פריך מידי וי"ל דלא קבל כלי' מקמי קידושין אבל קמי נישואין לא רצתה לינשא עד שנעשה לבנו ערבי מן הנדוניא וכו' עכ"ל א"כ הרי אמרו שם דקבלן דכתובה משתעבד אפי' לא קנין וע"כ צ"ל דאפיל' בשעת נשואין אם הוא אומר הנשאי לי ואני אתן משתעבד כמ"ש הרמב"ם הביאו הטור וש"ע לקמן סימן ק"ב א"כ כ"ש כשאומר הנשאי לו ואני אתן כך שצריך ליתן לו והטעם בזה דווקא בערב כיון דאינו משתעבד אלא משום דאית ליה הנאה דקמהני לה גמר ומשעבד נפשיה כדאיתא בסוף פרק גט פשוט ומ"ה בכתובתה דלא מידי מיחסר בהימנותי' לא גמר ומשעביד נפשיה וכו' כמ"ש ה"ה הביאו ב"י הנ"ל אבל בקבלן כיון שהוא המחייב א"ע והוא נותן בשליחותו שאומר תן לה מהני אפי' בשעת נישואין דמה שהיה לו נישאת לו ע"פ התחייבות של זה הוה כאילו אמר תן לו ונהי דבמה שמתקדשית ע"פ הפסיקה איני מתחייב מדינא וכיון שעיקר הפסיקה היא על אחר נשואיו כדאיתא לקמן דצריך לקיים הפסיקה קודם הנשואין מ"מ במה שנישאת לו ע"פ הפסיקה ודאי מתחייב מדינא וגדולה מזו שמענו דאפילו בנדר לה דבר באתננה יכולה להוציא ממנו בב"ד כדאיתא בח"מ סי' פ"ז סעיף כ"ה בהג"ה ואפי' אם נדר בשביל אחר מחויב ליתן לה כדאיתא במתניתין דתמור' פ"ו משנה ב' הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי וכו' ע"ש ואע"פ שהנשואין ניתנו ליתבע בב"ד כדאיתא במתני' דכתובות דף נ"ז משתבעה הבעל לינשא מ"מ כיון דאין הנשואין חלין אלא מדעתה ורצונה ואינו קונה אות' בע"כ א"כ אם היא אינ' מתרצית מדעתה אלא ע"י פסיקתו חייב בתשלומין אף דלא שייך הכא דרב גידל משום דכבר התחתנו להוי בשעת אירוסין מ"מ חייב לשלם פסיקתו מצד הדין ואפי' ע"י אחר מ"מ נ"מ בהא דלא שייך דרב גידל לענין אם פסק לה פירות שאינו קונה את הפירות עצמן דלא עדיף ממעות שאין הפירות נקנית בהם משא"כ בדרב גידל כמ"ש לעיל דהיינו עיקר רבותא דרב גידל וכן לדעת הרמב"ם בדבר שאינו קצוב דמתחייב מדרב גידל אבל בשעת נשואין כיון דלא שייך הא דרב גידל אינו יוכל להתחייב בדבר שאינו קצוב ובזה א"ש הא דלא אוקי מתניתן דר"פ הנושא דמיירי משעת נשואין דמתחייב שנשאת על פיו משום דהוי דבר שאינו קצוב ויותר יש לומר משום דמה שנתחייב לבתה בשביל הנאת שנשאת לו אינו נלמד אלא מדין עבד כנעני כמ"ש לעיל דהוי כהלך מנה והתקדש לפלוני ולדעת הרמב"ם בח"מ סימן ק"צ סעיף ג' דלא מהני לענין ממונא א"כ ע"כ הא דמהני במתניתין ע"כ מדין פסיקתא כדרב גידל אבל כשנישאת לו לא אהני להתחייב לבתה ולדעת שארי פוסקים דס"ל דאף לענין ממונא מהני מדין עבד כנעני וס"ל דיוכל להתחייב בדבר שאינו קצוב כדאיתא בח"מ שם צ"ל דהא דלא משני דנתחייב משעת נשואין בשביל שנשאת לו משום דלא מהני בזה אלא אם מתחייב א"ע בלשון חיוב אבל אם אומר בלשון אתן דלא מהני במתנה אפי' בקנין ה"נ לא מהכי בזה מדין עבד כנעני ודוקא מדרב גידל מהני אפי' בלשון אתן והא דלא משני במחייב את עצמו בלשון חיוב יבואר בסמוך והרמב"ם דמפרש למתניתן דהנישא דמיירי שפסק לה בשעת נישואין וכתב הטעם דדבר שאינו קצוב משום דרב גידל ע"כ ס"ל דבנשואין נמי שייך הך דרב גידל ולפ"ז מיושב דברי ד"מ דכתב דהר"ן ס"ל כדברי המרדכי. והב"ח והב"ש כתבו דמשמע מדברי הר"ן איפכא דיוכל להוסיף בשעת נישואין ולפמ"ש א"ש דאף המרדכי מודה כשמוסיף לה בשעת נשואין כדי שתנשא לו חייב לשלם לה כמו בקבלן כנ"ל אלא דלא שייך ביה מדרב גידל כנ"ל א"כ מדלא הזכיר הר"ן שם דהטעם בשעת נישואין הוא מדרב גידל דנ"מ טובא כנ"ל משמע דהחיוב הוא משום שהיא נשאת לו ע"פ חיוב הוספה זו והיינו כהמרדכי מיהו מה דמשמע מדברי המרדכי דטעם דלא משתעבד ערב דכתובה הוא משום דלא שייך דרב גידל בשעת נשואין וכ"כ בהג"מ פכ"ג מהלכות אישות משמע תם הי' ערב בשעת קידושין מהני מדרב גידל צ"ל הא דכתבו הפוסקים לקונן סימן ק"ב סתם דערב דכתובה לא משתעבד כלל היינו משום דפסקו הכא כהירושלמי דרב גידל לא שייך אלא באב לבנו וכיון דפסקי כשינוייא בתרא דסוף פרק גט פשוט דאבא לגבי בריה משעבד נפשיה א"כ א"צ לדרב גידל ועיין ברשב"ם במתניתן סוף פרק גט פשוט דאין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהן דפירוש שטרי אירוסין היינו פסיקתא ונשואין היינו כתובה משמע מדלא פירוש בענין א' דס"ל דלא מהני פסיקתא בשעת נשואין מיהו לפמ"ש אף דלא שייך דרב גידל בשעת נשואין מ"ט מתחייב ליתן הפסיקתא כיון דנישאת לו ע"ת זה ושפיר יש לפרש הכל בפסוקתא:

שם בהג"ה עיין בח"מ סימן רמ"ה והנה הטור בח"מ סימן קנ"ז סעיף כ' הביא הב' דיעות משמע שם דלדעת הרא"ש מהני קנין אתן. וכ"כ בתשובת הרשב"א הובא בב"י סימן קצ"ז אבל מדברי הרמב"ם פ"ח מהלכות מכירה הביאו הש"ע סימן ר"ו משמע דלא מהני קנין אתן וכמו שכתב שם בסוף הסימן בהגהת רמ"א ונראה דמוכח כן מסוגית דר"פ הנושא דמקשה לר"ל ממתניתן אע"ג דמתניתן מיירי ע"כ בקנו מידו אפי' למאי דמשני בשטרי פסיקתא כדמוקי לה בסוף הסוגי' א"כ אפי' בלא שטרי פסיקתא הוי מצי לאוקמא הכי וצ"ל משו' דהוא מילתא דפשיטא וכמ"ש תוס' ד"ה חייב לזונה ע"ש דמהאי טעמ' לא מוקי לה בשטר גמור א"כ צ"ל דלמאי דמוקי לה בשטרי פסיקתא ע"כ מיירי באינו אומר בלשון חיוב אלא בלשון אתן וכמ"ש לעיל ואי לא דרב גידל הוי קנין ולא מהני משא"כ בשטרי פסיקתא מהני קנין אתן דאפי' באתן לחוד משתעבד לגבות מבני חורין ואינו צריך קנין אלא לגבות ממשעבדי אבל לדעת הרשב"א והרא"ש ז"ל צ"ל הא דלא מוקי מתני' לר"ל בקנין אתן משום דגם זה וי מילתא דפשיטא וע"כ צריך לדחוקי דרישא דמתניתן איירי בלא קנין ובשטרי פסיקתא וצ"ע והוא דוחק גדול לאוקמי רישא וסיפא בתרי טעמא ועוד נראה דלפמ"ש לעיל דבשעת נשואין אפי' בלא מלתא דרב גידל מתחייב כיון דבשביל זה היה מתרצת להנשא לו ה"ל כמו הילך מנה והתחייב לבתי מזונות דמתחייב מדין עבד כנעני והא דלא משני מתני' לר"ל הכי משום דמפרש למתני' באתן ולא במתחייב ואין להקשות דמנ"ל לאוקמא באתן. ואי משום דמתחייב הוי מלתא דפשיטא אכתי קשה דהמ"ל דהא גופא קמ"ל דילפינן מעבד כנעני כדרבא לעיל ונראה משום דאי הוי מוקי במתחייב מדין עבד כנעני ע"כ צ"ל בסיפא דניזונות מנכסי' משועבדי' אע"ג דהוי חוב בע"פ משום דמיירי בקני מידו כדמוקי לקמן וא"כ מסתמא גם רישא מיירי בקנו מידו ושפיר הוי מילתא דפשיטא דמתחייב לבתו מטעם קנין וע"כ צ"ל דמיירי באותן דלא מהני אפי' קנו מידו וצריך לאוקמא בשטרי פסיקתא:

שם בהג"ה אבל הפוסק לעני צריך לקיים משום נדר וכתב הח"מ והב"ש בשם מהרי"ל סימן ס"ד מי שכתב להלביש בתו וכו' כי הזוג עניים בשעת השידוכים משמע דאף אם בשעת חופה הם עשירים מ' הנדוניא כמבואר שם בתשובה ובוודאי הנודר לעני שיתן לו לאחר שיתעשר אין זה נדר מ"מ כיון דהחיוב להלביש וליתן הנדוניא באים כאחד הוי כאילו נדר לעני ליתן לו אפי' סך רב דהוי נדר כדאיתא במתניתן סוף פיאה אפי' נותן לו אלף וכו' מיהו משמעות הלשון שהזוג עניים משמע לכאורה אם החתן עשיר כיון שמחויב לכסותה כשיכנסנה לא הוי כנדר לעני אך נראה דלאו דוקא הוא דהא כיון שפסק להלבישה אם לא ילבישה אינו מחיוב להכניסה כדאיתא ריש סימן נ"ב והדר הוה ליה נדר ועיין מה שכתבנו שם מזה:

עוד כתב הב"ש בס"ק י"א האב שעשה שידוך וכו' משמע דאין לחתן עדים אלא שרוצה להשביעו. ואינו יכול להשביעו בטענות ספק והוא תלי' במחלוקת הרמב"ם וראב"ד הובא בש"ע ח"מ סי' ע"ה סעיף כ"א. א"כ לפי מה שכתב ר"א שם בהג"ה אף סעיף כ"ג דאף אם אמר שהוגד לו מפי קרוב משביעין אותו היסת וכן נר' לי' להורות עכ"ל אף החתן בעצמו יכול להשביעו אך הש"ך השיג שם על הרמ"א דבעינן דוקא שיהא רגלים לדבר והביא שם תשובת הגהמ"י בס' הקנין להרמב"ם בנדון זה וז"ל ובעל דברים דידי' הוא החתן וכי' אם יש חולק בדבר יכתוב הרשאה וכו' גם צ"ל שכבר הי' קידושין בשעה שפסק ליתן ומד"ר גידל נתחייב לו דאל"ה הא כתב לעיל דאפי' בקנין אתן אינו יכול להוציא ממנו ואין לומר שתבע הקנס דא"כ אבי החתן בעל דברים דידיה אפי' אי נימא דהקנס להחתן עצמו מחמת בושת דידיה כמו שכתבנו לעיל סימן נ' הא כתב הסמ"ע בח"מ סי' קכ"ג ס"ק ח' דאין כותבין הרשאה על ממון שלא בא לידו מעולם כגון בושת ופגם וכו' וכן משמעות הלשון בתשובת מיימוני שם ובתוך כך עמדתי וקדשתי והוא לישנא דר' גידל עמדה וקידשה וצ"ל דרך דרב גידל הוי כאילו בא לידו ועדיף מבושת ופגם ויוכל ליכתוב הרשאה:

שם בהג"ה החתן צריך ליתן וכו'. כתב הב"ש אפי' ת"ח ש"ס ע"ש ולכאורה קשה דהא רב אשי מוקי לה בשטרי אירוסין אם כן מנ"ל בשטרי פסיקתא אם הוא צורבא מרבנן אך באמת למאי דאוקמי בשטרי אירוסין לא שייך הא דקאמר שם אפי' צורבא מרבנן דפשיטות הוא דשכר כתיבת שטר הקידושין צריך להיות משלו כמו בגט ואין חילוק בזה בין צורבא מרבנן לאחר ותו קשי' טובא הא דפי' רשב"ם מתני' דלא כר' אשי וכן קשה על כ"י וה"ה פ' כ"ד מה"ל מלוה שפי' שטרי אירוסין שטרי פסיקתא דלא כדמפרש ר' אשי דקי"ל כוות' דלא ניתן לכתב. ונראה דלק"מ דהא ע"כ צ"ל דהא דמקשה הש"ס שם אמתני' דר"פ הנושא דהיא ניזונית ממשועבדים אע"ג דלר"י דאמר בחייב אני לך מנה דחייב וא"צ לאוקמא מתני' בשטרי פסיקתא מ"מ מקשה לר' אשי דס"ל בפשיטות לא ניתן ליכתוב דהא ר"ל מפרש מתני' ע"כ בשטרי פסיקתא ומנ"ל דר"י יחולק עליו בזה א"כ גם קושי' זו ממתני' דאין כותבין שטרי ארוסין וכו' באמת לר"י איכא לפרושי שאמר בלשון חיוב. וכיון שציווה ליכתוב הוי שטר גמור כונו שכתבו הח"מ והב"ש לעיל ואין להקשות דזה הוי מלתא דפשיטא דהא לדעת תוס' ד"ה ניתן ליכתוב פירשו מדעת א' ורק בריצוי שניהם וע"כ צ"ל דלא הוי מלתא דפשיטא. ותו דהא מה דתני במתני' שם דאין כותבין שטרי אריסות וקבלונות אלא מדעת שניהם נמי פירושו הכי. אלא דהקושי' הוא דלר"ל דס"ל דאין אדם יכול להתחייב בעצמו ע"י שטר ע"כ צ"ל דאפי' בשטרי פסיקתא היינו אינו אלא ודר' גידל דאין חילוק לר"נ. בין לשון חיוב ובין לשין מתנה וע"ז משני דלר"ל י"ל דמיירי בשטרי אירוסין ממש אבל באמת לר"י שפיר י"ל בשטרי פסיקתא ובאומר בלשון חיוב דמהני כמו באומר חייב אני לך כי היכא דמפרש מתני' דר"פ הנושא וכבר כתבנו דהא דקאמר החתן נותן שכר סופר פשיטא לא צריכא דאפי' צורבא מרבנן משמע דס"ל לסוגי' דלפי האמת מיירי בשטרי פסיקתא ועוד דלפי מה שכתבנו לעיל סי' ל"ב בדעת הרמ"ה שהבי' הטור בכתב שלא מדעתה שספק מקודשת היינו משים דע"כ הלכתא כחכמים בקידושין דף מ"ח דלפי מה דקי"ל כאוקימתא בתרייתא דמוקי לחכמים בהכי א"כ כיון דר"מ ס"ל דלא בענין מדעתה וחכמים מספקא להו. לא ניחא להש"ס לאוקמא סתם אתי' ובזה יש לתרץ קושי' תוס' ד"ה רבה ורבינא. תימא דלרבינא וכו'. ולפי מה שכתבנו י"ל דרבינא מספקא לי' אליבא דר"י דלדידי' איכא לאוקמא בשטרי פסיקתא בלשון חיוב אבל בדר גידל איכא למימר דלא ניתן ליכתוב ולא הקשה הסיגי' על ר' אשי אלא משום דס"ל לר' אשי בפשיטות לא ניתן ליכתוב דהא ע"כ לר"ל ס"ל ניתן ליכתוב ולא מלתא דפשיטא הי':

שם בהג"ה כל מה שפוסקין הוא מלשון הש"נ. והוא מוכח ממתני' דכתובות דף ק"ט דאינו מחויב לכנוס עד שיתן מה שפסק ואפי' לא נתחייב כגון בנישואין שני' או שפסקו לה אמה או שאר קרובים אפ"ה אינו מחיוב לכנוס כל זמן שלא ניתן לו. מה שפסקו לה דאדעתא דהכי נתחייב לכונסה אלא שיכולים לומר לו או כנוס או פטיר במקום שאין לו לאב וכמו שיבואר לקמן. וסיים שם הש"ג. והוא שיכנוס מיד משמע שאינו יכול לתובעו קודם זמן החתונה לפ"ז יש להסתפק אם הוי דינו בתוך זמנו ולא יכול האב לטעון פרעתי ולכאורה היה נראה דאינו יכול לטעון פרעתי דאל"כ מאי מקשה הש"ס בר"פ הנושא ממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין. הא לדעת הרמב"ם דלא ניתן ליכתוב היינו שלא לגבות ממשעבדי א"כ הל"ל דכותבין שטר שלא יטעון פרעתי אע"כ דבלא"ה אינו יכול לטעון פרעתי ויהי אין זה הכרח דה"ב הוי מצי לשנויא. כדי שלא יאמר להד"ם אע"כ דלשון שטרי אירוסין משמע דיש לו דין שטר גמור אפי' לגבות ממשעבדי וכן אין לדקדק מהא דמקשה תוס' ורא"ש במתני' דהפוסק ולוקמי בדין ולא משני משים שיכול לטעון פרעתי והיא מודה שלא פרע ז"א. דה"נ הוי מצי למימר שיכול לטעון להד"ם אלא דהלשון פשט לו את הרגל משמע דמודה לו אלא שאינו חושש לדבריו כדפירש"י במתני' וצ"ע:

תוכן העניינים

המקנה - קונטרס אחרון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה