המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פתיחה · סימן נ
סעיף א
או שגרשה וכו'. משמע דרישא מיירי שחזרה היה ועדיין לא גרשה וקמ"ל דאע"ג דהיא מורדת אין הקדושין חוזרין ואפשר דסבלונות יכול להוציא ממנה כיון שלא נתן לה אלא ע"מ לכונסה בזמן הנשואין והיא מסרבת להנשא לו ובזה שייך יותר חשש שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה דאין גיטה מוכיח עלי' וקמ"ל דאפי' בגרושה דאיכא למימר גיטא מוכיח עלי' כדס"ל לרב אשי והיינו מטעם דקאמר בסוגיא שם דאיכא דשמע בהאי ולא שמע בהאי וא"צ למאי שנדחק בזה הח"מ:
שם וכן אם היה קדושי ספק וכו'. כן הוא בהגהת מרדכי דפרק האומר והוכיח מס"פ המדיר ומה שהקשה הח"מ ע"ז כבר השבנו על דבריו ז"ל בסימן ל"ט סעיף ד' דאף למסקנא מוכח כן:
ועוד נראה דהא דלא אמרינן בכל מקום שיאמרו העולם דמה שהוצרכו להחזיר הקידושין היינו משום שהי' ספק בקדושין היינו משום דשמא יחקרו הדבר וידעו שהיה קדושין וודאין אבל היכא דבאמת היה ס"ק לא חיישינן להא דמסתמא יאמרו העולם שמחזירין מחמת שהי' ספק קידושין ולא חיישינן שיאמרו העולם דנתבטלו הקידושין לגמרי ועוד נראה דבקדושי ספק איכא נמי חששא להיפוך אם כא תחזור יאמרו העולם שהי' קדושין וודאי ואין קדושין תופסין באחותה ע"כ הניחו הדבר על הדין דהי דהדרא איהי צריכה להחזיר הקידושין:
ומה שכתב הב"ש לפרש דברי המרדכי דמ"ש בספק צריך להחזיר היינו מדינא ולא לאפוקי חששא דשמא יאמרו ונ"מ אם כבר נישאת מלבד שהוא דוחק גדול לפרש דברי הג"מ דאיירי בנישאת צ"ע לדינא דכיון דלמד כן מסוגיא דפרק המדיר דאפי' למ"ד קדושין לטבועין ניתנו הנ"מ וכו' אבל קדושי טעות אי מייתי ראיה וכו' והיינו דוקא בכלה בית אביה ומטעם דאמרינן כאן נמצא וכאן היה דחזקה דגופא לא מהני לגבי אביה כתירוצא דר' אשי, שם אבל בשאר ספק קידושין אינו יוכל להוציא קידושין מידה מדינא כיון שהיא מוחזקת והמוציא מחבירו עליו הראיה כדאיתא בח"מ סימן רכ"ג וא"כ חין ראיה משם אע"כ צ"ל דמיירי בספק מומין כהאי דהתם וא"כ ע"כ מיירי בכלה בבית אביה ולא בנישאת כדקתני במתניתן שם נכנסה ברשות הבעל על הבעל להביא ראיה וע"כ דלא אייתי הג"מ ראייה אלא אפי' דבמקום שצריכה גט לא חיישינן לשמא יאמרו וכמ"ש הב"ש בטעם הב"י וכן כתבנו לעיל שם דאין להפסיד ממון הבעל היכא דצריכה להחזיר מדינא. אך נראה דזה דוחק לפרש כן בלשון הג"מ וש"ע דמיירי דווקא בספק מומין כהאי דהמדיר אלא נראה עיקר דס"ל בכל קדושי ספק היכא דהדרא ביה איהי כיון דמדינא בקדושי ספק לאו לטבועין ניתנו אין להפסידו בי' משום גזירה כנ"ל ואף דלפמ"ש אין כ"כ ראי' מוכרחת מהאי דס"פ המדיר דהתם אפ המדיר איהו הדין כן להחזיר מחמת שהיה ספק מומין דאמרינן כאן נמצא וכאן היה כנ"ל משא"כ בשאר ספק קידושין מ"מ ס"ל להמרדכי דאין לחלק בזה וצ"ע:
שם בהג"ה אבל מן הנשואין הקדושין חוזרין ועיין בח"מ שכתב הטעם משום דלא שייך בזה שיאמרו קדושין תופסין באחותה משום דאין תנאי בנשואין והנה ביבמות דף צ"ד ע"ב פירש"י בד"ה אבל נישואין וכו' הא כ"ע ידעי דא"א עושה בב"ז וכו' ולכאורה קשה דאכתי איכא למיחוש אם קדש אחותה קודם הנשואין א"כ אם תחזור הקדושין יאמרו העולם שקדושין תופסין באחותה הואיל והם קודמין לנשואין שלה וצ"ל דס"ל דלא חיישינן לשמא כבר קידש וכן משמע בקדושין דף מ"ה כמ"ש בחדושנו שם בהאי דקאמר הכל יודעים וכו' ע"ש אך לפ"ז אכתי קשה לפמ"ש הב"ש דמשמע מדברי הרי"ו דבשניות דקנסו אותה דאין להן כתובה צריכה להחזיר הקדושין וכו' מיירי לאחר הנשואין ע"ש קשה דלא שייך בזה לומר א"א עושה בב"ז כיון דהיתה אסורה לו כמ"ש הב"ש בסי' קמ"ח ס"ק ד' דהיכא דאסורה לו לא שייך א"א עושה בב"ז ע"ש וצ"ל כמ"ש תוס' בכתובות דף ע"ג בד"ה לא תימא וכו' דהיכא דכנסה לחופה חלו קדושין למפרע משום דמחל התנאי ועוד י"ל לפמ"ש לעיל ר"ס ל"ח דבקדושי עבירה אף אם התנה התנאי בטל כיון שאינו תוכל לעשות ע"י שליח ע"ש א"כ אין לחוש שיאמרו העולם תנאי היה בקדושין ולא נתקיים דבקדושי עבירה התנאי בטל אפי' בלא נשאת כדמשמע מדברי הב"ש בס"ק ב' וצ"ע. ועיין בתשובת מהר"ם לובלין שכתב דנוהגין שהקדושין עצמן אינן חוזרי' אלא מנכין לה מכתובתה וכנראה הטעם בזה משום דקאמר בב"ב שם והא דר' אשי בדותא היא איכא דשמע בהא ולא שמע בהא א"כ ה"כ איכא למיחוש דאיכא דשמע בהחזרת קדושין ולא שמעו מן הנשואין משא"כ כשמנכים מן הכתובה דמי ששמע שניכו הקדושין מן הכתובה ממילא ידע נמי שהיתה נשואה דאין כתובה לארוסה ואף שהיה בדעתו שתחזיר לו הקדושין עצמן אין בזה שינוי מדעת הנותן במה שאינה מחזרת לו הקידושין ממש דהא אפי' במתנה ע"מ להחזיר שהתנה בפירוש כתב הרא"ש שיוכל לחזור לו דמים כמ"ש בסי' כ"ח מיהו מ"ש הב"ש בשם מהרי"ל אחר הנשואין תחזור הקידושין אם מת הוא או הדר הוא וכו' וכ"כ בתשובת מהר"ם לובלין דאפי' הדר הוא חוזרין הקידושין בנישאת ע"ש קשה דא"כ מה הועילו חכמים בתקנת כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דפעמים כשהקידושין הם יותר מדמי כתובה אכתי תהיה קלה בעיניו להוציאה אפי' אם הם פחותים הא קי"ל כר"מ דכל הפוחת לבתולה ממאתים וכו' משום דתקנת חז"ל שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה רזה השיעור מנה ומאתים כולו ולא דמי לשאר חוב אם היה מחוייבת לו דכיון שיוכל לגבות ממנה כשהיא תחתיו לא תהי' קלה בעיניו להוציאה משא"כ בקידושין ודוחק לומר דמעות הקידושין הוי כאלו נתן מתנה לארוסתו דלקמן סימן פ"ח סעיף ח' דכשנשאה הבעל אוכל פירות ומשום זה לא תהיה קלה בעיניו ז"א דאי נימא דהבעל אוכל פירות מהמעות הקדושין א"כ במה תתקדש וצ"ל דמתקדשת בהנאת הפירות מן הקדושין עד הנשואין ואפשר דמזה הטעם כתב הב"ש לעיל סימן כ"ז דאין לקדש במטבע אף דבמשנה קמייתא תנן בדינר ובפרוטה וכן כמה דוכתא היינו משום דבזמן הש"ס הי' נוהגין לקדש בשעת שדוכין להמתין י"ב חודש עד הנשואין ושייך ביה הכאת פירות עד הנשואין אבל בזה"ז שהקדושין וחופה כאחד ע"כ נוהגין לקדש בטבעת ומשום דבטבעת אע"פ שהדין הוא שחוזר מ"מ מתקדשת בהנאת קישוט דאיתא לעיל רסי' כ"ט אבל במטבע כיון דהבעל אוכל פירות בשעת נשואין והמנהג לקדש סמוך לנשואין אין בפירות שבין ארוסין לנשואין שוה פרוטה:
סעיף ב
המקדש אחותו המעות מתנה וכו' הש"כ בח"מ סימן שנ"ו ס"ק זי"ן כתב בשם הראב"ן דהלכה כרב דהמעות פקדון וכתב שם שכן משמע דעת הרי"ף מדלא הביא פלוגתא דרב ושמואל במקדש אחותו וכן נראה דעתו שם להלכה ע"ש וגם המל"מ בפ"ו מהל' זכיה הביא בשם תשובת הריב"ש סימן תע"ח דס"ל במקדש אחותו המעות פקדון. והרא"ש בפ"ק דב"מ לא כתב אלא דאין ראיה דהלכה כרב במקדש חחותו ע"ש והטור לא הזכיר הדין במקדש אחותו ולשיטת הרמב"ם ז"ל צריך לחלק כמ"ש הרא"ש דהא דפסק הלכתא כרב בהכיר בו שאינו שלו היינו כדאמר בסוגיא דלא עבדי אינש דיהיבי מתנות לנכראה. ונראה דס"ל להרמב"ם דכל עריות דינם כמו אחותו כיון דאית בהו צד קורבא ומה שהקשה הלח"מ ע"ז ממ"ש הרמב"ם תחנה ואם הי' קדושי טעות חוזרין משמע דאפי' במקדש א"א כיון שאין לו כדי לטעות המעות מתנה ע"ש נראה דלק"מ דהא כתבו התוס' בב"מ שם ד"ה ונתן לו וכו' דאין זה פשט דהא אמר רב מכורה יצאה ע"ש א"כ י"ל דכיון דאיכא רב הונא דסבר בס"פ המגרש דא"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אפי' שלא בפניו הוי קדושין מטעם דאין אשה מעיזה א"כ י"ל כאן ג"כ דאין הדין זה פשוט כיון דאיכא מ"ד דסבר הכי דטעה וסבר שנתגרשה וכ"ש אם הבעל בעיר כדלעיל ר"ס י"ז ומ"ש הרמב"ם דאדם יודע שאין קדושין תופסין בעריות אין אשת איש בכלל עריות ויותר נראה דקדושי אחותה שאני דלא שייך כ"כ סברא דרב דהא דלא אמר לפקדון סבר לא מקבלה מיניה דהא השתא נמי היא יודעת שאין קדושין תופסין בה ואפ"ה מקבלה מיניה וצ"ל ע"כ דהוא סובר שהוא אינה יודעה משא"כ בגזלן שמוכר דמיירי שהגזלן החזיק בשדה ואכל פירותיה כדק אמר התם בסוגיא ואוכל בגוויי' כי היכא דהוי קעביד איהו וכו' ע"ש א"כ המוכר נוטל את המעות ומחזיקה לעצמה בדמי המכר שפיר י"ל דהלוקח נתכווין לפקדון ולא רצה לומר לפקדון דשמא לא יקבל ממנו פקדון ונראה שזה דעת הרשב"א שהביא רנ"א בח"מ סי' קמ"ו סעיף י"ח אם אמר שידע ולקחה ב' פעמים הדין עה המוכר דוודאי נתן כשם מתנה ע"ש ותמה הש"ך שם ס"ק י"ז דהוי דבא כהלכתא עי"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ג שנתן מעות שני פעמים וודאי הלכתא כשמואל כיון דהמוכר יודע כמו לוקח לא שייך טעמא דרב ועיין בחידושים דף מ"ו ע"ב שהוכחנו סברא זו מן הסוגי' מן שאיני נקוב לתרץ בזה קושי' מהר"ם ע"ש והא דלא עבד הש"ס צריכותא בהכי היינו משום דבכלל הכיר בו שאינו שלו הוא אפי' מוכר שדה של אחר ולא גזלה דגם המוכר לא נתכווין בתורה מכירה כיון שאינו מוחזק בו א"כ הוי ממש כמקדש אחותו וה"ל לרב לאשמעינן בדידי' בהכיר בה שאינו שלו גופא בין שהוא מוחזק בו בגזל א שאינו מוחזק להכי הוצרך למיעבד צריכותא במקדש אחותו ובאמת יש להסתפק כיון דהרמב"ם וטוש"ע בח"מ רס"י שע"ג כתבו דין זה בהוחזק בה בתורה גזילה י"ל דדוקא בענין זה שהחזיק בשדה בגזילה ומכר אבל מוכר שדה של חבירו שלא מעולם ושניהם יודעים דהמכירה אינו כלום ודמי ממש למקדש אחותו י"ל דבהא קיי"ל כשמואל דהוי מעות מתנ' מדל' אמר לשם פיקדון. וצ"ע:
סעיף ג
חוץ והמאכל והמשתה וכו'. זהו דעת הרמב"ם ור' מיגש דהך דרבנן פליג אמתני' ומיירי אפי' לא אכל ודעת הי"א הוא דעת הטור דרבין מיירי באוכל אלא דקמ"ל דמאכל ומשתה אפי' הן מרובין מאוד כיון שאפשר לאוכלם ולשתותם אין צריך להחזיר' וכ"כ הרמב"ן והביאו הב"י אלא דאין מפורש בדבריו אם הם קיימים דאפי, אם הן קיימים עדיין א"צ להחזירם כיון שהי' אפשר לאוכלם ולשתותם אבל מלשון תשובת הרשב"א שהביא הב"י משמע דמאכל ומשתה הם דומיא דכייבא וסבכתא דאמרו בגמ' דאפ' אם הם קיימים א"צ להחזירן וכן משמע הב"י לפרש דברי' הר"ן שכתב ומיעוטן היינו מאכל ומשתה ובגדים דהיינו כייבא וסבכתא משמע דשווין הם וכן נ"ל לפרש דברי הרמזים שכתב ומאכל ומשתה אינם חוזרין אע"פ שלא אכל דלכאורה משמע פירושו דאפי' לא אכל שם החתן שוה דינר והיינו דרבין לא פליג אמתני' אלא דמפרש למתני' בסבלונות שהן בגדי' העשויים לבכות אבל מאכל ומשתה אפי' לא אכל:
אך אי לפרש כן הוא סותר דברי עצמו שכתב בטור' דאפילו מאכל ומשתה בעינן דוקא כשאכל שם החתן ונראה דמ"ש אע"פ שלא אכל היינו שהמאכל ומשתה עדיין הם קיימין משום דדין מאכל ומשתה כמו כייבא וסבכתא דמשמע בסוגי' דבזה ליכא ספיקא כלל דאפי' לא. בלו א"צ להחזיר וכן נראה לפרש לשון הטור שכתב דאין צריך להחזירם ואפי' אם הן עדיין בעין ולא כתב דהוא איבעי' דלא איפשטא כמ"ש באינך איבעי' ונראה משום דקאי נמי על מ"ש לפני זה וכן אם שלח לה מיני מאכל ומשתה וכו' דבזה אפי' הן בעין אין צריך להחזיר כמו כייבא וסבכתא ונראה לי מלשון הרשב"ם שכתב שם בד"ה בעי רבא וכו' אם לא בלו בשעת חזרה אותן שאין עשוים ליבלות מיהדרי עמהן או לא. דכוונת דהאי בעיא הי' אם הי' עשויין ליבלות עד זמן הנשואין אלא שלא בלו מפני ששעת חזרה הי' בתוך זמן זה וכיון שהי' ניבלי' אם הגיע עד זמן הנשואין אם לא חזרו היינו דאיבעי לן על שעת החזרה במה שלא נבלו עד זמן הנשואין אבל אם היה עשויין ליבלות עד שעת חזרה אלא שהיא לא שמשה בהם לכך נתקיימו בזה וודאי זכתה בהם דהרי דעתה הי' למתנה והיא צמצמה עם שלה. ובזה יש לפרש דברי הטור דמ"ש דשמשה בהם היינו לרבותא אעפ"י ששמשה כדרך הראוי להשתמש ואפ"ה לא בלו ועדיין הן בעין מפני שלא הי' הזמן ליבלות והי' ראוי להתקיים עד שעת נישואין אפ"ה אין צריך להחזיר אך מה שדקדק הרשב"ם בשעת חזרה אותן שאין עשויין ליבלות וכו' הוא לשון מיותר ועמ"ש לקמן וכל זה כתבנו לדעת הטור אך לולי דבריו הי' נראה דמה שלא הזכירו הרי"ף והרא"ש דכייבא וסבכתא היינו משום דמפרשי דהוא דלא משני מתני' דמיירי בבלו כמו שדקדק הרשב"ם ז"ל היינו משום דמשמע לי' להמקשין דהא דקתני במתני סבלונות מרובי' וסבלונות מועטים לאו בשני מיני בגדים מיירי אלא במין אחד והחילוק הוא בין רב למעט דמה שהוא כדי שתשמש א"צ להחזיר ומה שהוא יותר מזה שאי אפשר שתבלה אותם בזמן אירוסין ותביאם לבית בעלה צריכה להחזיר וכ"כ הנ"י אם שלח לה כמה זוגות בגדים ע"ש וכ"כ תוספת בד"ה סבלונות וכו' א"נ במעוטות בעינן דוקא שאין עשויי' ליבלות וכו' ולפ"ז הי' מן ההכרח לומר דבשלח לה סבלונות מועטין אף דבשעת חזרה עדיין קיימים כיון דהיה ראוי לבלות עד זמן הנשואין אין צריך להחזיר דאי בבלו לא הי"ל להזכיר מרובה ומועטין אלא מה שבלה פטורה והמותר צריכה להחזיר וע"ז משני דלעולם י"ל דבלא בלו צריכה להחזיר ומתני' מיירי בבלו והא דקתני סבלונות מועטים לאו במין אחד מיירי אלא במין לבוש אחר העשוי' לבלות בזמן אירוסין וא"כ אין חילוק אפי' בכייבא וסבכתא דבעינן דוקא בבלו:
שם אבל אם הי' קיימים וכו'. לכאורה קשה נהי דס"ל להרמב"ם דהך דרבין פליג אמתני' דאפי' בלא אכל אין צריך להחזיר דברי' העשויין ליבלות אבל בהא דאם לא בלו צריכה להחזיר כיון דאבעי' דלא אפשיטא היא מנ"ל דרבין מיירי דוקא בבלו ונראה דס"ל דלא עדיפא ארוסה מנשואה דקיי"ל לקמן סימן צ"ט אלמנה שמין לה כל מה שעליה משום דלא איקני לה אלא להתנאות תחתיו וכ"ש ארוס' וע"כ הא דבעי רבא היינו דוקא על מתניתין דבעינן דוקא שאכל שם ומתוך אותה שמחה גמר ומחל הסבלונות כמ"ש הרב"י אבל רבין דלא מפליג בין אכל ובין לא אכל על כרחך איירי דוקא בבלו:
שם בהג"ה כשאכל שם החתן וכו'. הנה הטור כתב אם אכל וכו' כששלחם שכן דרך להאכילו כששולח הדורן וכו' ומשמע מלשון זה דדווקא כשאכל שם בשעה ששלח אבל אם אכל אח"כ לא ותמה הב"י מנ"ל הא ועיין בב"ח שכתב דמשמע כן מן הסוגיא ונראה ליתן טעם לזה משום די"ל דהא דאמרו חז"ל דדברי' העשוין ליבלות אין נגבי' לאו משום דברירא להו מילתא שנתן לה מתנה לחלוטין אלא דמספיקא אין להוציא מידה דאפי' אם הוא טוען שלא נתן לה אלא ע"מ לכונסה והיא אינה יודעת אפ"ה ה"ל כאינו יודע אם הלויתני דקיי"ל דפטור ולפי"ז היינו דוקא כשאכל בשע' ששלח דה"ל כאינו יודע אם הלויתני או נתתי לי במתנה אבל אם אכל אח"כ ה"ל כא"י אם מחלת לי דקי"ל דחייב כיון דכבר נתחזקה ההלואה והמחילה הי' ספק ובזה יש ליתן קצת טעם לדברי הנ"י שכתב בהני איבעי כיון דלא איפשטא לית לן בה ותמה עליו הב"י ע"ש ולפמ"ש י"ל דכיון דאפי' מה דתנן במתניתין אינו אלא מחמת ספ"ק א"כ בהא דמיבעי' לן ה"ל כמו ס"ס וס"ל כדעת הפוסקי' דמוציאין ממון בס"ס כמ"ש הב"ש לקמן סי' ס"ח ס"ק י"ד ודעת שאר פוסקים נראה דלא חשבי' ליה לס"ס משום דהוא איבעי' דלא איפשטה ובזה יש ליישב דעת הרי"ו שכתב לפרש וז"ל מהו שישלשו אם מחשבינן לפי החשבון זה ששלח מאה ענה ואכל דינר כמו כן אם אכל חצי דינר ושלח נ' מנה וכן לפי החשבון הזה או דלמא דינר דווקא ואפי' שלח מעט עכ"ל ולא פי' כמשמעו כמ"ש הרשב"ם בשם הר"ח דאם אכל חצי דינר יזכה בחצי סבלונות משום דס"ל דבכה"ג כיון דעכ"פ לא מחל על כולם ה"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענ' וכמ"ש בח"מ סימן ע"ה דכל שהוא מחויב מתוך טענתו ואינו טוען וודאי ה"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"ל משאי"ל משלם לכך מפרשי' שלא שלח אלא בחמשי' מנה דאז ה"ל כא"י אם הלייתני ולפ"ז יש להבין מ"ש תוספ' בד"ה סבלונות וכו' דסבלונות מרובי' הייני אפי' בעשויי' ליבלות כיון שהן מרובי' צריך להחזיר משמע צריך לחזור הכל אפי' מה שראוי ליבלות בשעת אירוסין דאל"כ מאי אריא ששלח סבלונות מועטין ועמ"ש לעיל בזה בשיטת הרי"ף והרא"ש ולפמ"ש י"ל דהטעם הוא דכששלח מרובי' ה"ל מחוייב מתוך טענתו כנ"ל וצריך להחזיר הכל. מיהו לפ"ז צ"ל דהא דנקטו בברייתא העשויי' ליבנות אין נגבי' ושאין עשויין ליבלות נגבים מלתא מלתא קתני דאם לא שלח אלא סבלונות העשוין ליבלו' א"צ להחזיר אבל אם שלח שניהם כיון דמתחייב באותן שאין עשויין לבלות ה"ל כמתחייב מתוך טענתו. מיהו י"ל כדעת הראב"ד בח"מ סי' פ"ח סעיף י"ט דבטענות מנה ולוה ומנה פקדון ה"ל שתי טענות ואין לו דין מודה במקצת ואפשר לפרש בזה מ"ש הרשב"ם שם בד"ה בעי רבא וכו' אם לא בלו בשעת חזרת אותן שאין עשויין ליבלות מי הדרי עמהן וכו' דס"ל דהאבעי' הוא דכיון דלא בלו וה"ל שניהם פקדון וה"ל כחמשין ידענו וחמשין לא ידענו אך העיקר נראה בדעת ר"ח שפי' הא דבעי מהו שישליש כמשמעו דלא שייך בזה דין חמשין ידענו וחמשין לא ידענו כיון דלא ה"ל למידע כדאיתא בח"ע סימן ע"ה:
שם ואם הי' מנהג וכו' משלמת הכל וכו' וכן הוא דעת הרמב"ם והראב"ד השיג עליו דמ"ש מזרעוני גינה וכו' והמ"מ כתב דהתם עוש' להשתכר וכתב הלח"מ דלפי פירושו צ"ל דהא דקאמר שם בפ' המוכר פירות רשב"נ בעושה סעודה וכי' דכשעושה להנאת כבוד הוי כמו להשתכר ע"ש ולענ"ד נראה דהא דכתב הרמב"ם והוא שהי' לו עדים כמה הוציא ע"כ ליכא למימר דמנהג קבוע הוא לעשות סעודה והוא הוציא יותר מן הצורך דא"כ פשיטא שאינו חייב לשלם מה שפיזר מעות יותר מדאי ואין צריך לשלם אלא כפי הצורך אלא צריך לומר שהסעוד' והמעות אינו מנהג קבוע אלא כל א' לפי כבודו וא"כ דמי ממש לעושה סעודה לאורחים אך העיקר נר' לי דס"ל להרמב"ם דלא דמי לזרעוני גינה דהתם הי' הברירה בידו שלא לזרוע עד שיחקור עליהן והוא לא אמר לו שיזרע ואם אמר לו תלי' בפלוגתת הפוסקים בח"מ סי' ש"ו גבי מראה מטבע אי בעינן שיאמר לו חזי עליך קסמכינא משא"כ הכא כיון שק דש אשת איש לשנות המנהג וצריך לעשות לפי כבודו ומה שהקשה הב"ש דמ"ש ממאכל ומשתה דאינה משלמת כל הוצאה נראה דלא דמי דהתם שלח סבלונות מדעתו ויכולה לומר לו לא הי' לך לשלוח אלא שמשלמת דמי בשר בזול כמו ביתומים שטבחו פרה שאולה אבל הכא הי' צריך לעשות מנהג קבוע ואפי' במקום שמנהג לשלוח סבלונות מ"מ לא הי' לו לשלוח דברים העשויין לבלות.
שם בהג"ה לאחר השידוכין חוזר הכל וכו'. נראה דאפי' אם קידשה אח"כ חוזרין הסבלונות ששלח קודם הקידושין כגון באתרא דמסבלי והדר מקדשי וכן משמע מתשובת הרשב"א שהביא הב"י והוא בסעי' ד' וז"ל שם אעפ"י שנתקררה דעתם באירוסין וכו' ומשמע שם דאין חילוק בין מדידי' לדידה ובין מדידה לדידי' וכן משמע בהדי' מלשון הנ"י וז"ל גבי מוהרי הדרי מוהר סבלונות ומשום שהי' דרכם לשל לשלוח קודם קדושין מקרי מוהר מפני שממהר וכו' וכן נראה לפמ"ש לעיל דמ"ש הני בהני איבעי' כיון דלא איפשטי לית לן בה דס"ל דהא דלא הדרי סבלונות הוא מטעם דה"ל כא"י אם הלויתני ע"ש א"כ ממילא בסבלונות שקודם הקידושין כיון דלא ניתן במתנה בשעה ששלח אע"ג דקידש אח"כ ה"ל כא"י אם מחלת לי וחייב וכן נראה מהא דאמרינן בקדושין דף מ"ו ע"ב ש"ו מעות בעלמא חוזרין היינו מהאי טעמא דכל מה שנותן קודם הקדושין אפי' מעות או מידי דמיכל כהאי דמתקדשי בתמרי הכל חוזר אם בטלו הקדושין:
סעיף ה
אירע שהמירה אחות וכו'. כתב הטור דה"ה אם אחותה פנוי' זכתה ודווקא כשהייתה לזנונים. ולכאורה ונשווע דאפי' נודע שהי' עצמה זנתה אם לא הייתה לזנונים לא הוי טעות מדאמרינן בכתובות דף י"א ע"ב זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה ולא אמרינן דהוי מקח טעות משים הפגם. ואין לומר כיון דכתב הב"ש בשם ב"ה דאם המירה קודם השידוך הוי כמום שבגלוי ה"נ כיון דזינתה מעיקרא הוי שבגלוי ז"א דהא הוכיח שם מזה דכונסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה ש לה כתובה מנה ע"כ צ"ל דזנות לית לי' קלא אך קשה הא דאית' לקמן בסי' קט"ז גבי ממזרת ונתינה לישראל בלא הכיר בה יש לה תוספת כמ"ש שם הב"ש בשם הר"ן ואין פגם משפחה יותר מזה אפ"ה יש לה תוס' ע"כ צ"ל דלענין כתובה שאני כיון שנשאה מוחל הוא הפגם משפחה בשביל חיבת ביאה א"כ אין ראי' מן הסיגי' דהיכא דזינתה בעצמה לא הוי פגם וצ"ע:
סעיף ו
בהג"ה וי"א דכל קנסות וכו' בח"מ סי' ר"ז סעיף ט"ז כתב הרמ"א וכן המנהג פשוט ומיהו קנין צריך וכו' וכאן לא הזכיר שצריך קנין ומה שכתב כאן דווקא שכתבי תנאים וכו' היינו משום דכתיבה בעדים עדיפא מקנין כדקיי"ל בח"מ סי' ל"ט. וכתב בתשובת עבודת הגרשני סי' ע"ד דהא דבעינן קנין סודר היינו במקום שהקנס יותר מדמי הבושת ואפ"ה לא הוי אסמכתא דיוכל לקצוב דמי בושתו בתחלה כפי מה שירצה אבל אם אינו אלא כפי אומד הבושת א"צ כתיבה כלל (כמ"ש מהרי"ק והביאו הב"ש) ואע"פ דאין דנין בזמן הזה מ"מ מנדין אותו עד שיפייסו כדאיתא בח"מ סי' א':
ובזה מיושב מה שדקדק הסמ"ע בח"מ סימן רמ"ג ס"ק י"ג על דברי הרמ"א כאן ע"ש ואף דקיי"ל דאין חייב על הבושת עד שיתכוון כדאיתא בח"מ סימן תכ"א כתב בתשובה הנ"ל דמה שנתכווין להנאתו לא מיקרי אינו מתכווין והביא ראיה מלשון רש"י ס"פ כיצד הרגל ע"ש ולפענ"ד לא הוצרך לזה דהא מפורש במתניתין דכתובות דף מ"ה דחייב על הבושת באונס ומפתה אע"ג דלא מתכווין אלא להנאת עצמו. ועוד נראה דמה שהצריכו לכתיבה. או לקנין היינו לעשות כמלוה בשטר שאינו יוכל לטעון מחלת לי או תנאי היה בדבר או אונס אני וכיון דאיכא שטר או קנין שוב אינו נאמן אם לא שיברר טענתו ועוד נראה דמהני כתיבה או הקנין אפי' אם קדש אותה וחוזר בו קודם נשואין דבזה אין לשלם את הבושת דהתורה זכתה לכל המקדש אשה שיוכל לגרשה בע"כ ואין צריך לשלם בושתה ואף לאחר חר"ג לא החרים בארוסה כדאיתא לעיל בסימן א' ולא נסתפקו בש"ס אלא אם ארוסה יש לה כתובה וכן משמע מסוגיא דפרק מי שמת דהדר ביה איהו דמוהרי הדרי ולא נזכר שם שיכולה לעכב המוהר בעד הבושת דאף דאין דנין בזה"ז אי תפיס לא מפקינן מינה ואף שכתבתי לעיל דהנ"י פי' הא דאמר מוהרי הדרי היינו ששלח קודם הקדושין מ"מ איירי בקידושין אח"כ כמ"ש לעיל אלא נראה דכל שקדשה תו לא שייך בושת כיון דכבר נתקרבו בקידושין כדאיתא ר"פ אע"פ משום אחתוני הוא והא איתחתני ותו דיוכל להערים לקדשה ולגרשה כיון שלאחר הקידושין לא שייך בושת משא"כ בכתיבת קנס והקנין שמחייבים את עצמם עד שישאו זא"ז ואפ"ה אין בו משום אסמכתא כיון שהוא חושב אותו לבושת. ועוד נראה דאם האב של הבן והאב של הבת נתקשרו לשדך בניהם זה לזה אין הבושת של הבן או של הבת לאבותיהם דאף אם נותן קנס לאביה יוכל הבן לתבוע הבושת שלו ולא זכתה תורה לאבי הבת בבושת כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' חובל ומזיק דין י"ד ע"ש ואף די"ל דבושת זה דומה לבושת ופגם לאונס ומפתה דהוא לאביה משום שיוכל למסרה למנוול ומוכה שאין מ"מ בבנו ובתו הגדולה דידהו הוי ומ"ש תוס' בשדוכין יש בו משום בושת היינו כשמשדכים א"ע א"נ אפי' כשמשדכין את בניהם אף שיש לאביהם ג"כ בושה בזה דמש"ה לא הוי אסמכתא מ"מ לא מחייב בהו תשלומין כדאיתא בר"פ מציאת אשה אלא מעתה בייש בן טובים דאית ליה זילותא לכולי בני משפחה וכו' אבל אם הוא מחייב א"ע אין בו משום אסמכתא:
שם בהג"ה ואח"כ אין הבת רוצה וכו' דזה מיקרי אונס וכו' דמיירי אפי' אם הוא בענין דלא הוי אסמכתא כגון בקנין שנעשה במעשה ב"ד חשוב דאל"ה אפי' בלא טעמא דאונס פטור דאף דכתבו תוס' לא הוי אסמכתא משום בושת מ"מ הא קיי"ל כאינו חייב על הבושת עד שיתכוון וכיון שהוא רוצה אלא שהבת ממאנת הרי הוא רוצה ואינו מכוון לביישו גם מ"ש הב"ש בשם הש"י דאם שינה השליח ואמר שיש לו כו"ה השליח פטור מקנס משום דהוי גרמא אע"ג דלא היה בידו לעשות סבר דהמשלח יסכים למעשה ע"ש וצ"ע דלא גרע זה ממראה מטבע והעיקר בזה משום דאינו חייב בבושת עד שיתכוין ומ"ש הח"מ דאם התחייב א"ע ליתן להחתן מנה בלי שום תנאי והחתן התחייב אם יתן לו הכלה והנדן יהא החוב מחול ואם הכלה אינה רוצה אף שהאב אונס בזה מ"מ מה פטור מחיובו וכו' ע"ש הנה זה מבואר לעיל בר"ס ל"ח והוא מדברי הירושלמי והביאו הש"כ בח"מ סימן כ"א דבכה"ג אונסא כמאן דלא עביד ולפמ"ש שם דאפילו אם העיכוב מצד המקבל למ"ד נתינה בע"כ לא שמיה נתינה התנאי בטל וכ"ש בכה"ג דהכניסה לחופה א"א אלא מדעת שניהם ע"כ צ"ל שמפורש בכתב שבניהם שאם יהיה העיכוב מצד השני החוב מחול (ומ"ש הב"ש לדמות לזה למ"ש בסימן ע"ד ובסימן נ"ה דאם במתה בתו וכתב דלפמ"ש הט"ז כשהוא נותן שט"ח סתם כשט"ח שלנו חייב ליתן הנדן כי שט"ח שלנו הוי כאלו כבר סלק וכו' ולענ"ד נראה דהכא שאני דהא קי"ל דמוהרי הדרי אפי' אם כבר נתן בידה צריך להחזיר אפי' הדר הוא א"כ לא עדיף שט"ח מאלו כבר נתן לו המעות דצריך להחזיר כדלעיל סעיף ז' א"כ אין החיוב אלא מכח התנאי והרי הוא אנוס) ועוד נראה לע"ד דכששניהם נותנים שטר חוב להבטחו' השידוכין כמ"ש הש"ע והיינו שמוחל כ"א לחבירו אם יכנוס לחופה ואפי' אם יהיה המניעה מצידו אם ירצה חבירו להכניס אחיל לו החוב מ"מ לא שייך בזה לומר אונסא כמאן דלא עביד דהיינו שיוכל לומר מה לי לאונסך מ"מ יוכל הוא לומר אני לא מחלתי לך חוב שלך אם יהיה המניעה מצדו אלא כשלא יהי' אונס אבל אם יהיה אונס לא מחלתי לך החוב שלך ויצאו החובות זה בזה:
סעיף ז
אם נותן משכון לחבירו וכו' צריך שיאמר וכו'. הקשה הב"י על הטור דהא כתב כבר דבשדוכין אין בו משום אסמכתא ותירץ המהרש"ל דשאני הכא כשמניח המשכון שמגלה דעתו עי"ז שאינו סומך על הקנס וכו' ע"ש נראה כוונתו כיון דכולא מילתא אסמכתא הוא אלא שאנו אומרים שדעתו סומכת מפני הבושת וכיון שאנו רואים שאינו סומך עליהם הדר ה"ל אסמכתא ונראה דאין לומר דהמשכון הוא ליתר בטחון כמ"ש הט"ז דהא הטור כתב ואם כל אחד נותן משכון לחבירו וכו' א"כ אין כאן יתר בטחון שהרי גם חבירו מוחזק כמותו וע"כ כוונתם שיתקיים בזה הקנס והדר ה"ל אסמכ' ובזה נכון דאין קושיא על המהרש"ל מלשון התוספות בקידושין דף חית ד"ה מנה אין כאן שכתבו ושמא בשידוכין אמרינן וכו' כיון כשהאחד מהן חוזר הב' מתבייש בדבר דתוס' כתבו שם אם אחזיר בי אתן לך כך וכך ומשמע שאחד לבד נתן משכון לחבירו ובזה שייך סברת הט"ז שנתן המשכון ליתר בטחון והיינו שלא הזכיר הרא"ש מ"ש תוס' משום בושת משום דהרא"ש איירי בנתנו ערבונות זה לזה ותו ולא שייך ליתר בטחון כנ"ל ועל הש"ע שכתב אם נתן משכון וכו' דמשמע שא' נותן משכון לחבירו ולא השני אין קושי' דהרי הש"ע לא הזכיר לעיל דעת הטור דאינה אסמכתא בשידוכין ומ"ש הט"ז דאף שחייב מדין בושת מ"מ נ"מ אם החוב מתחיל מעכשיו אז חל עליו תורת משכון להיות קודם לב"ח הוא דוחק מאוד וגם צ"ע לדין זה דאף אם הוא בתורת קנס אינו חל אלא משעה שחזר בו ואם אינו ברשותו באותו שעה לא קנה את המשכון קודם החיוב ואם הוא ברשותו בשעת חזרה זכה בו מדין תפירה קודם בע"ח אחר וצ"ע: