המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פתיחה · סימן מז
סעיף ב
ל"ש שזרק לה קדושי וכו'. נראה דהרבותא הי' דלפמ"ש בסעיף שאח"ז גבי כת אחת דהיכא דהם מכחישים זא"ז בספק קרוב לו לא אזלינין בתר חזקת פנוי' דאיתרע לה ולדעת הר"ן איכא למיתלי בטעות וה"א דאפי בניסת לא' מעדים תצא ולא דמי לכת אחת דהתם אף שהוא טועה מ"מ כיון דאינו לפנינו אלא ע"א וכ"ש אם לא היה זריקת קדושין אלא בפני אלו שנים דאפי' אם הוא טועה ה"ל מקדש בעד א' אבל בשנים כיון דעכ"פ יש שני עדים על הקדושין ה"א כיון דליכא חזקת פנוי' תצא וקמ"ל דאפ"ה לא תצא דלא גרע משניהם אומרים מת דלעיל ס"ס י"ז דאיכא חזקת א"א ואפ"ה ל"ת משום דאיכא חזקה דאשה דייקא כנגדה כמ"ש תוס' בכתובות דף כ"ב ע"ב ועמ"ש לעיל סי' למ"ד סעיף ה' דהריב"ש סי' רס"ו חולק וס"ל כיון דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן אפי' נישאת לאחר לא תצא ועיין מ"ש שם לשיטתו ולשיטת תוס' ע"ש:
סעיף ג
ואם זרק לה קדושין וכו'. הנה מלשון הטוש"ע משמע שאינו ידוע' לנו עיקר הזריקה אלא מפי עדים אלו וכ"כ בפרישה ע"ש ודלא כמשמעו' תוס' בכתובת דף כ"ג שכתבו תוס' שידענו שזרק לה דמשמע אפי' בלא אלו העדים ידועה לב"ד הזריקה ולכאורה הי' נראה דהוכרח התו' לזה דאם אין ידוע לב"ד הזריקה אלא עפ"י אלו העדים למה לא יאמן העד שאומר שהי' קרוב לו במיגו שהי' מכחיש הזריקה לגמרי ונראה דס"ל להטוש"ע דלא שייך בזה אינו דהוי כמיגו במקום עד השני כי היכא דלא מהני מיגו במקום שני עדים מיהו מדברי הת"י והר"ן בכתובות שם שהקשו שיאומן העד שיאמר נתגרשה במיגו דאי בעי שתק מן הקדושין ע"ש משמע דס"ל דאמרינן מיגו במקום עד וע"כ צ"ל לשיטת' דהי' ידועה לנו הזריק' בלא אלו העדים. ולכאורה הי' נראה דמוכח כדברי הטוש"ע דהא הקשו תוס' שם בדף כ"ב ע"ב בד"ה תבא עלי' וכו' תימא דבחטאת קאי וכי' מדאורייתא אוקמו אחזקה וכו' ואור"ת דחזקה דאשה דדייקא ומינסבא הרע לה להך חזקה וכו' ע"ש א"כ הכא גבי קדושין נהי דחזקת פנוי' איתרע הכח הזר קה מ"מ נימא חזקה דאשה דייקא ומינסבי ותנשא לכתחילה ולשיטת הטוש"ע י"ל כיון דכתבו התוס' שם בדף כ"ו ע"ב בד"ה אנן אחתינהו וכו' וי"ל דמ"מ דייקא לפי שיראה שמא יוזמו עודי' או יפסלו אותם בגזלונותא וכו' ע"ש א"כ י"ל דהכא לא שייך חזקה דדייקא שאינה יראה שאם יוזם העד שאומר לא נתקדשה או יפסול בגזלנותא הרי לא יהי' עדים על הזריקה וממילא אין לאוסרה כיון דליכא עדים על הזריקה אבל לדעת התוס' דידועה לב"ד הזריקה בלא אלו העדים א"כ איכא חזקה דדייקא וצ"ל דאפ"ה אסורה לכתחילה משום לזות שפתים כדקאמר שם גבי ע"א אומר שמת ולאחר העיון נראה לענ"ד דמוכח איפכא כסברת התוס' דקשה איפכא כיון דע"י הזריקה אזלי לה חזקת פנוי' א"כ בע"א אימר קדש וע"א אומר לא קדש אמאי לא תצא והא הוי ספיקא דאורייתא כדמקשי התם לעיל הבא עלי' באשם תלוי קאי והכא לא שייך לשנויי' בנישאת לאחד מעידים דהא קי"ל בע"א המעיד לא ישא את אשתו ואם כנס מוציא ולפמ"ש אתי שפיר כיון דהכא איכא חזקה דאשה דייקא אינו אלא אסור לכתחילה ולשיטת הטוש"ע שכתבנו דלא שייך חזקה דאשה דייקא צ"ל דלהכי אם נישאת לא תצא אע"ג דהוי חד נגד חד מ"מ י"ל דמיירי בנשאת לאחד מעידים ולא שייך הכא דאם כנס יוציא משים חשדא משום דאית לי' מיגו דאי בעי שתק אלא שאין אומרים מגו במקום עד מ"מ לא שייך חשדא שהעיד כדי לישא אותה דהא בלא עדותו כלל היתה מותרת מפני שלא הי' עדים על הזריקה אלא דלפ"ז ה"ל לטוש"ע לפרש שניסת לא' מעידים ובאומרת ברי וצ"ל דנהי דלענין להנשא לכתחילה ס"ל דלא אמרינן מגו במקום עד אבל בדיעבד מהני שלא תצא. ועוד נראה דמ"ש התוס' שהזריקה הי' ידוע בלא אלו העדים דאי ע"פ אותן העדים קשה כיון דהם מכחישים זא"ז הא קיי"ל דעדים המכחישים זא"ז איכן יכולי' להצטרף לעדות אחרת וכמ"ש הר"ן בסוגי' שם דאם אינו ידועה שהיתה א"א או פנוי' אלא ע"י אלו עדים הם פסולים להעיד ע"ש א"כ ה"כ במה נגרע כח חזקת פנוי' מחמת אלו עדים כיון שמכחישים זא"ז ואינם יכולים להצטרף יחד לעדות אחרת וצ"ל דס"ל להטוש"ע דשני עדים המכחישים זא"ז אינם פסולין לעדות אחרת וכמ"ש הש"ך בח"מ ר"ס ל"א שבחלקו בזה חכמי בריסק אבל אין לומר דס"ל להטור וש"ע כיון דהיא עצמה מודה בזריקה אלא שאומרת שהוא קרוב לו איתרע חזקת פנוי' ואינה נאמנת במיגו משום דהוי מיגו במקום עד וממילא מטעם זה אם נשאת ל"ת משום דאיכא חזקה דדייקא דמתיירא שמא יוזם העד שאומר לא קדש כיון שהיא עצמה מודה בזריקה וליכא חזקת פנוי' ממילא תאסר מחמת העד שאמר שהיא קרוב לה משום דלפ"ז צ"ל דע"א היכא דליכא חזקה נאמן אפי' בהכחשת בע"ד ואין נר' כן מדברי הפוסקי' בי"ד סי' קכ"ז אמנם העיקר נראה לפרש דברי הטור והש"ע דמיירי שהי' יודעת מן הזריקה אלא שמסופקת אם הי' קרוב לה או קרוב לו וכיון דליכא חזקה נאמן בזה ע"א אלא כיון דאיכא נמי עד שאומר שלא קדש לכך לא תנשא לכתחילה ואם נישאת לא תצא והשתא אתי שפיר דאין להעד שאומר שהי' קרוב לו מיגו דאי בעי שתיק כנ"ל ואיכא נמי חזקה אשה דייקא להכי אם נשאת לא תצא ולפ"ז צ"ל דס"ל להטוש"ע דלא כהראב"ד ז"ל דס"ל דבאינה יודעת אפי' בלא ספק קרוב לו או קרוב לה אלא שמכחישים זא"ז בעיקר הקידושין ואפ"ה לא תנשא ואפשר דגם התוס' שכתבנו ידענו שזרק לה וכו' היינו על פי עצמה א ויותר כר' דמ"ש תוס' סתם שידענו שזרק היינו שידענו עפ"י הקול דאף דעפ"י הקול אינה נאסר אלא בהוחזק בב"ד ומצאו בו דבר ברור כמבואר בסי' הקודם מ"מ כשעד א' מעיד שקדשה והי' קרוב לה הוי דבר ברור וכ"ש לדעת רמ"א לעיל דאפי' עפ"י אשה ששומעה מפי שנים הוי דבר ברור כ"ש בעד א' שאומר שראה שנתקדשה אלא כיון דאיכא ע"א המכחישו ואמר שהי' קרוב לו אין זה דבר ברור מ"מ לא תנשא לכתחילה כיון דאיכא עד נגד עד ואיתרע לה חזקה מחמת הקול. ובזה מיושב מה שדקדקנו לעיל דלמה לא תנשא לכתחלה משום חזקה דדייקא ומנסבא דיראה פן יוזם העד שאמר לא נתקדשה או יפסול בגזלנותא משום דאף אם יוזם וה"ל קול ברור ואפ"ה אם נשאת לא תצא דקיי"ל כל קלא דלא אתחזק בב"ד עד לאחר נשואין לא חיישינן ליה כמ"ש הב"ש לעיל בסי' מ"ו ס"ק כ"א ע"ש וליכא חזקה דדייקא ומנסבא דאינה יראה מלהנשא ומ"ש תוס' שהם מכחישים בזריקה ולא כתבו סתם שיצא הקול שנתקדשה והעד שאומר לא קדש מכחיש את הקול י"ל דס"ל להתוס' דאין ע"א נאמן להכחיש את הקול לגמרי דקול עדיף מע"א כמ"ש תוס' בכתובות דף כ"ו ע"א ד"ה והאמר ר"י וכו' לכך כתבו תוס' בענין שאין העד שאומר קרוב לו מכחיש את הקול ולפ"ז מ"ש התוס' שם בתירוץ שני א"כ שהי' נרות דולקות וכו' ומ"ש כדאמרינן בפ' המגרש קאי נמי על תרוצא קמא ובתרוצא קמא איירי בקלא דר"א א"נ בנרות דולקות היינו קלא דעולא כדלעיל סי' מ"ה. ולהר"ן שיטה אחרת בזה דמיירי ג"כ כמ"ש תוס' שמחולקים בספק קרוב לו או ק"ל אלא דמיירי שהי' הזריקה ב"ח אמות מצומצמות ביניהם ונפל באמצעם ותלינן שאחד מהם טועה וממילא דא"ש דאין כאן מיגו כיון דלא חשדינן ליה במשקר כמ"ש בחידושי כתובות שם:
והנה דעת הראב"ד הביאו הב"ש ס"ק ד' וז"ל הראב"ד ור"ן ורשב"א ס"ל דהסוגיא איירי דהיא א"י כגון שאמר העד שאביה קיבל קידושיה וכו' ע"ש ולכאורה יש לתמוה דהא סוגיא מפורשת בפרק האומר דף ס"ו דס"ל לרבא והכא קי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים אפילו הוא שותק מיהו על הסוגיא אין להקשות לפי הגירסא שלפנינו דאביי מוקי לה בע"א י"ל דלאביי לשיטתו דס"ל שם בפרק האומר דאפילו בדבש"ע ע"א נאמן בשותק אבל מ"ש הראב"ד וסייעתו להלכתא כן קשה דהא קי"ל כרבא שם וכ"ש לגי' שהביא הר"ן דיש גורסים רב פפא וצ"ל כמ"ש בחידושינו דף ס"ה ע"ב דס"ל דאפ"ה לכתחילה לא תנשא כיון דבשאר אסורים ע"א נאמן היכא דשותק וכ"כ הב"ש סברא זו לעיל בסי' מ"ב ס"ק ז' דלכתחילה לא תנשא הוא דומה לשאר איסורי בדיעבד מיהו אכתי קשה דהא משמע מסוגי' דוקא דאיכא עד המכחיש ואמר לא נתקדשה אבל בע"א שאמר נתקדשה לבד אפי' אם נישאת תצא וכן קשה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ט ואם נישאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשה וכו' משמע אם אומרת א"י אפי' אם נשאת תצא וצ"ל דס"ל דהא דאמרינן בדף ס"ו דבדבר שבערוה אפי' שותק אין העד נאמן היינו דוקא כעובדא דהאי סמיא דהתם שכבר היתה כנשואה לו בהיתר אבל היכא שבא העד בתחלה קידם נשואין דלכתחלה לא תנשא ועברה ונשאת תצא וי"ל הטעם בזה דהא נתבאר בסי' הקודם דבקלא קמא נשואין אפי' עברה ונשאת תצא והיכא שיצא הקול אחר שנשאת לא חיישינן ליה כלל א"כ י"ל דע"א נמי הכי ולשיטת הרמב"ם היה נראה לחלק בענין אחר דהאי סיגי' דפרק האומר מיירי דשותק בענין שלא הי' לו לידע אבל אם הי' לו לידע נאמן וכמ"ש תוס' שם באם אמר נתנסך יינך והו' שותק ה"ל כהודאה והטעם בזה י"ל משום דהא דבעינן ב' עדים בדבר שבערוה אמרי' שם דילפינן דבר דבר מממון ופירש"י בע"א אינו מחויב בממון אלא שבועה א"כ היכא דשתק והוא דבר שהי' לו לידע שהרי אומר בפניך נתנסך הא קיי"ל לענין ממון ג"כ אם טוען א"י כנגד ע"א והוא דבר שהי' לו לידע חייב לשלם משא"כ בדבר דלא ה"ל למידע כדאיתא בח"מ סי' ע"ב וסי' ע"ה וע"ש בש"כ שכתב דהיכא דוודאי לא ה"ל למידע פטור כמו ביתומה א"כ י"ל דה"נ כיון שהיה לו לידע שנתקדשה מהני אפי' ע"א שאומר נתקדשה אבל לדברי הראב"ד דמפרש הסוגיא באומר העד שאביה קדשה דלא ה"ל למידע אפ"ה בע"א לבד שאומר שקדשה תצא ע"כ צריך לחלק כנ"ל והנה הרמב"ם ז"ל סתם דבריו וכתב בפ"ט שם סתם כלשון הסוגיא והר"ן נדחק לפרש דבריו דמיירי בספק קרוב לו והוא דוחק גדול כמ"ש הוא עצמו שם דא"כ ה"ל להרמב"ם לפרש וכ"ש לפמ"ש לפרש דברי תוס' דמיירי ע"כ שידועה עפ"י הקול וה"ל לפרש ויותר כר' דמיירי ששתקה בתחלה ומ"ש שהרי היא אומרת שלא נתקדשה היינו דלאחר שנשאת אומרת כן וכיון דהוי עד כנגד עד אין שתיקתה ראיה לאיזה מהם ומספיקא לא הנשא אבל כיון שנשאת כבר ואומרת שלא נתקדשה אף ששתקה בתחלה כיון שנוכל לומר דמה ששתקה בשביל שהיה העד שאומר נתקדשה מוכחש מן השני לכך לא תצא. כן נראה לע"ד וצ"ע. ועיין לעיל סימן ל' סעיף ה' מ"ש הח"מ וב"ש בשם מהר"ם בתשובה מיימוני ועיין מ"ש שם:
סעיף ד
אמרה היא בעצמה נתקדשתי וכו' לשון הסוגיא בפ"ב דכתובות שם ת"ר האשה שאמרה אשת איש אני וכו' ומעשה נמי באשה אחת גדולה וכו' ואמרה להם מקודשת אני וכו' וכן הוא בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט שם אמרה מקודשת אני לאחר זמן עמדה וקדשה עצמה וכו' ונראה דלפמ"ש הטור בסי' קכ"ב באומרת א"א הייתי וכו' נאמנת וכו' והיינו מטעם דהיכא דאינה עוקרת דבריה הראשונים אלא מוספת עליהם לומר נתגרשה וכיון שלא ידענו שהיתה אשת איש אלא על פיה נאמנת אפי' לאחר כ"ד ע"ש א"כ י"ל דה"ה באומר' נתקדשתי נאמנת אפי' לאחר כ"ד לומר נתגרשתי כיון שלא אמרה לשון מקודשת אני דמשמע שהיה מקודש' עדיין באותו שעה אלא נתקדשתי יכולה לפרש דברי' נתקדשתי ונתגרשתי וכ"ש היכא דעמדה וקדשה עצמה לאחר זמן נהי דקי"ל דלא כרב הונא דאמר א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין שלא בפני בעלה מקודשת ולא חיישינן שמא נתגרשה בכה"ג י"ל דאינה מכחשת לדברי' הראשונים אלא מוספת עליהם לומר נתגרשה מ"מ היכא דאמרה אח"כ שלא נתקדשה מעולם ומכחשת את דברי' הראשונים אינה נאמנת אף דאית לה מיגו דאי בעי אמרה נתקדשתי ונתגרשתי מ"מ לא מהני בזה מיגו להכחיש דברי' הראשונים כמ"ש בחידושי כתובות דף כ"ב דלא מהני בזה מיגו כדאמרי' שם בדף י"ט גבי עדים שאמרו אנוסי' היינו מחמ' ממון דאינה נאמנים אפי' היכא דאית להו מיגו ועוד נראה דאם אחר זמן שאמרה מקודשת אני אמרה שמת אותו שקדשה נאמנת דלא גרע משאר א"א גמורה שאמרה שמת בעלה דנאמנת א"כ לעולם אית לה מיגו דאי בעי אמרה שמת אותו שקדשה וע"כ צ"ל דלא מהימנה אפי' יש לה מיגו מיהו יש להסתפק בהא דאפשר כיון דטעמא דנאמנת באומרת מת בעלי הוא משום דאשה דייקא ומינסבא מתוך חומר שהחמירו עליה בסופה כדאית' בר"פ האשה רבה א"כ י"ל דהכא שאינה יראה שתוכל להכחישו שלא נתקדשה לו אפשר דלא מהימנה מ"מ נראה אם מפורשת דברי' הראשונים ואומרת שנתקדשה לאדם שידוע לנו עתה שמת כיון שיכולה לפרש דברי' מהימנא כמי בהא כמ"ש בס"ס ל"ז וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים מזה ואפשר דאפי' אם אמרה סתם שמת אותו שקידשה נאמנת במגו שהיתה אומרת שנתקדשה לאדם שידוע לנו שמת. עוד כתבנו בחידושינו שם די"ל דאם אמרה אחר כך על תנאי נתקדשתי ולא נתקיים התנאי דנאמנת כמו גבי עדים שאמרו תנאי הי' דברינו נאמנים דאין זה חוזר ומגיד אלא הוספה על דבריהם הראשונים ואפשר דהוא בכלל אמתלא שהזכירה הברייתא כדאיתא במתניתין ס"פ המגרש דף פ"ח ע"ב איזהו אמתלא גירש איש פלוני את אשתו על תנאי וכו' והא דלא מהימנה במיגו שהיתה אומרת שקדושין הי' על תנאי היינו משום דלא מהני מיגו להכחיש דברי' הראשונים ועיין בסמוך:
שם לאחר כ"ד אינה נאמנית וכו'. בסוגיא דכתובות שם איתא הטעם משום דשוויתה אנפשה חתיכה דאיסורא משמע לכאורה דדוקא כשאמרה הי' בעצמה נתקדשתי אבל האב שאמר קדשתי את בתי דלא שייך לומר דשווי' אנפשה חתיכה דאיסורא יוכל לחזור בו אבל באמת ז"א דבכל מקום שעד א' נאמן אין יוכל לחזור כדאיתא בי"ד סי' א' סעיף י"ב וכן משמע מהא דדריש שם מקרא את בתי נתתי לאיש הזה אסרה התירה הרי דגבי אב בעינן נמי תוך כ"ד דוקא ולכאורה היה נראה דגבי אב כיון דסימני' רחמנא כמו עדים דינו כעדים שהעידו בב"ד שאינם יכולים לחזור ולהגיד אפי' כשנתנו אמתלא כדאיתא בח"מ סי' כ"ט אך נראה העיקר בזה כמ"ש בחדושי' בסוגיא שם דעיקור החילוק הוא אם העידו בב"ד בתורת עדות לא מהני אמתלא והכא מיירי שלא העידו בב"ד בזה אין איסורא אלא משום דשוי' אנפשה חד"א ולהכי ומהני אמתלא וצ"ע בזה שלא חלקו הפוסקים:
שם או שנתנה וכו'. עיין בחידושי כתובות דף כ"ב דמוכח הכי מן הסוגיא מיהו היכא דאית לה מיגו צ"ע אי בעינן דוקא שיהא ניכר לב"ד ע"ש:
שם עד שיבוא ארוסה כתב הח"מ כלומר שיבוא א' ואומר אני הוא שקדשתי כבר והיא תודה לדבריו שזה הוא ואפשר אף שלא תודה רק שתעמיד בדברים האחרונים ותאמר פנוי' אני והוא אומר אני הארוס שלך ג"כ מותרת לו וכו' מ"ש ולפי ענ"ד ז"א כיון דקיי"ל לעיל סי' ל"ז סעיף כ"ד דאם אומרת נתקדשתי וא"י למי ובא א' ואמר אני קדשתיך נאמן ליתן לה גט אבל לא לכונסה משום דחיישינן דיצרי' תקפי' ולא מירתת שמא תכיר אותו א"כ כ"ש הכא שהיא אומרת שהי' פנוי דלא מירתת דאיכא למיחוש לשמא יצרו תקפי' ויש לפרש דברי הרמב"ם עד שיבוא ארוסה ויהי' נאמן ליתן גט להתירה לעלמא כדלעיל שם ולא שייך בזה לומר כיון שהיא מכחשת אותו שווי' איהי אנפשה חתיכה דאיסורא דעכ"פ אין בה צד איסור על פי' כיון שאומרת פנוי' אני אלא דאכתי יש לדקדק כיון דקי"ל דחזקה דא"א מעיזה אלימא טובא אפי' לאפוקי מחזקת א"א א"כ נימא כיון שהיא אומרת בפניו שהיא פנויה איכא חזקה דאין זה ארוס שלה מדהעיזה בפניו ואינו נאמן אפי' ליתן גט דאין ע"א נאמן במקום חזקה מיהו י"ל דקאי אהא דאמר אם קדשה אחר ומיירי הכא שכבר נתקדשה ואזלי חזקה דאין אשה מעיזה כדאיתא לעיל בסי' י"ז סעיף ב' דאם נתקדשה כבר אינה נאמנת דמעיזה ובזה מדוקדק הטיב שכתבו הרמב"ם וטוש"ע דבר זה עד שיבוא ארוסה בתר דקדשה אחר ולא כתבו זה בתחלת דבריהם דאסורה עד שיבוא ארוסה ולפמ"ש אתי שפיר דאינו מועיל אף שיבא ארוסה ואינו נאמן אף לית גט אלא כשנתקדשה לאחר דלא שייך חזקה דא"א מעיזה ועמ"ש הב"ש לפרש דברי הרמב"ם עד שיבואו ארוסה היינו שידועה בעדים שזה הוא הארוס ולא נהירא דא"כ למה כתב הרמב"ם לפיכך נותן לה גט וכו' דגט זה למה כיון שהי' עומדת באיסור עד שתביא עדים שזה הוא הארוס א"צ גט משני ועוד נראה דבזה אסורה לחזור לראשון משום חששא דיאמרו שהחזיר גרושתו דהא כתב הלח"מ בפ"ט שם דהא דמותרת הכא לחזור לראשון ולא חיישינן לשמא ואמרו וכו' כדלעיל בסימן מ"ו סעיף ה' משום דהכא יאמרו שנתנה אמתלא לדברי' משא"כ כשיבאו עדים שהוא הארוס שלה וע"כ מיירי הכא בלא עדים וצ"ע:
שם בהג"ה אבל אמרה נתקדשתי לפלוני וכו'. עיין בחידושינו כתובות שם שכתבנו דהא דאינו מועיל אמתלא בזה דדמי להא דאיתא בח"מ סי' פ' דאינו טוען וחוזר וטוען וכ"ש כשיצא מב"ד דאינו נאמן אפי' לפרש דבריו הראשונים והא דאיתא לקמן סי' קט"ו סעיף ו' דאם נתנה אמתלא נאמנת נשמע אף לענין כתובה כבר כתבנו שם דהתם שאני דעיקר הדבר הוא לענין איסורא וממונא ממילא קאתי וכיון דנאמנת לענין איסור ממילא גובה כתובתה דלא כח"מ שם ולא דמי להא דאיתא בגיטין דף נ"ד ע"ב נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת וכו' ולא אמרינן כיון דאינו נאמן להפסיד ס"ת למה יפסיד שכרו י"ל דשאני התם כיון דעמד בהודאתו. מיהו צ"ע כיון דקי"ל בח"מ סי' פ"א כל שלא אמר אתם עדי והודה שלא בפניו יוכל לטעון שלא להשביע א"ע א"כ ה"כ כיון שהודה שלא בפניו למה לא יועיל אמתלא הניכרת לב"ד וצ"ל דטענות שלא להשבי' עדיף טפי כיון דאפילו לא טען טענינן ליה כדאיתא שם סעיף י"ד. והנה הר"ן כתב דלא מהימני' בשום מיגו ועמ"ש בחדושינו שם הטע' הוא משום דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכדמפורש במתניתין דשבועת ובח"מ סי' ע"ט סעיף י' דאם אמר מנה לי בידך וא"ל הן ולמחר אמר נתתיו לך נאמן אבל אם אמר אין לך בידי חייב אלמא אע"ג דאית לי' מיגו דפרעתי אפ"ה אינו יוכל להכחיש דבריו הראשונים ובזה מיושב הא דאינה נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה כיון דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי אינו מועיל חזקה במקום עדים. מיהו י"ל כיון דאיכא תרתי שאומרת אמתלא וגם אית לה מיגו אין ראיה משם שלא תהי' נאמנת ואפשר דהר"ן ס"ל דבאומרת סתם מקודשת אני נאמנת היכא דאית לה מיגו להחזיר מדברי' אפי' בלא אמתל' משא"כ באומרה לפלוני כדמוכ' מהאי דאין לך בידי כנ"ל אבל לפמ"ש לעיל דמשמע מלשון הטור דאפי' במקום מיגו אינה נאמנת בלא אמתלא י"ל דאפי' אם אמרה לפלוני הדין כן דאם נתנה אמתלא נאמנת במיגו ומה שהקשה הח"מ דתהא נאמנת במיגו דגרשתני נראה דאם הי' אומרת בפניו לא קדשתני א"צ למיגו דגרשתני אלא משום חזקה דאינה מעיזה בפניו לומר לא קדשתני וכן הוא לקמן סי' פ"ה סעיף י"ב כשמכחשת את הבעל ואומרת אתה נתתי לי במתנה נאמנת משום חזקה דא"א מעיזה כמ"ש הב"ש שם בשם המ"מ. ומ"ש הב"ש בזה דהר"ן לטעמיה דס"ל אשה שאמרה לבעלה גרשתני אינה נאמנת לישא לאחר וכו' ומיגו גרשתני נמי לא אמרינן משום אפי' אם אומרת גרשתני אסורה לאחר עכ"ל הוא דוחק דאכתי לא מיישב בזה דעת הרמ"א גם הר"ן עצמו לא כתב זאת אלא בשם י"א ולא הוי להו לסתום ותו דלפמ"ש דא"צ כאן מיגו אלא מטעם חזקה דא"א מעיזה לומר לא קדשתני א"כ כיון די"א שהביא הר"ן לא החמירו אלא לכתחל' משום איסור אשת איש אבל אם נשאת לא תצא כמפורש שם א"כ הכא כיון דלענין איסורא מהימנא מטעם אמתלא ממילא ממילא מהימנה אף להפקיע עצמה ממנו משום חזקה דאין אשה מעיזה י"ל דהרא"ה שכבר נתקדשה אבל היכא דאיכא מיגו וחזקה י"ל דמהני אמתלא. וצ"ע: