אור ברסלב
המקנה - קונטרס אחרון פתיחה › סימן מו

המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פתיחה · סימן מו

סימן מה

סעיף א

פנוי' שיצא עלי' קול וכו'. משמע דבהא בעינן כמי קול הברה כמו בחלוקה שני' גבי עדים דבעינן קול הברה זולת מה ששמעו מהעדים כמבואר בסעיף שאח"ז ושמענו הברה ושמענו וכו' והיינו שיצא שמה בעיר כלישנא דמתני' יצא שמה בעיר וכו' כמ"ש הב"ח בשם מהר"ל מפראג דפולא ור"א דאמרו לא ששמעו קול הברה קאי אמתני' דקתני' יצא שמה בעיר וכן משמע הח"מ ס"ק ב' ועמ"ש לקמן:

שם שנתקדשה היום לפלוני וכו' ובגמרא איתא האי דנפיק עלה קלא דאיקדשה לחד מבני פלניא כו' משמע דלא בעינן שיפרטו אדם יחיד בפרטין והא דנקט בברייתא שלא לפלוני אין חוששין לו היינו למעט כשאמרו סתם שנתקדשה לאיש אבל אם הקול יוצא אפילו לאחד ממשפחה הידוע מהני הקול לגבי אחרים והטעם נראה לכאורה בזה דוקא כשאמרו ארוסה סתם דאז תהא אסורה לכ"ע דאינו ידועה מי מגרש אותה ובהא לא חוששין אבל כשאמרו לחד מבני פלניא כיון שיכולין לגרש חוששין לה וצריכה. גט מכל אחד וכן מוכח מלשון התוס' בסוגיא דגיטין שם בד"ה בעולה וכו' ור"י אומר דסתם בעילה דזנות שאין ידוע ממי פסולה לכהונה וכו' ולכאורה קשה הא וודאי קול בעולה לא עדיף מקול קידושין דבעי' שיהא הקול שמקודש' לפלוני ה"נ בקול בעולה ע"כ מיירי בקול פרטי שנבעלה לפלוני וא"כ ממילא שהי' ידועה שהוא פסול ולפמ"ש דהטעם היינו משום דא"א להתירה לשום אדם לא חוששין א"כ גבי בעולה שאפשר שתנשא לישראל שפיר הוי חשש אפי' בבעולה סתם ולפ"ז בקול שנתקדשה ונתגרשה אשורה לכהונה אפילו אם אינו ידוע למי שהיתה מקודשת וכן ונשמע לעיל סי' ד' סעיף ט"ו גבי א"א שיצא עלי' קול שזינתה דאע"ג דלא הי' קיל על אדם פרטי מהני לאוסרה לכהן אך נראה דמה שפירש"י בד"ה שם מזנה לעכו"ם או לעבד וכו' וכן גבי בעולה לכה"ג היינו משום טעם הנ"ל דס"ל דכל שהקול אינו על אדם פרטי לא אלימי קול כמו גבי ארוסה וה"ה גבי בעולה צ"ל שהקול הוי שהבעולה לאדם פלונו וממילא משמע שהוא כשר מדלא נקט לשון זנות אלא בעולה. ועי"ל דס"ל לרש"י דטעמא דארוסה אין חוששין לו היינו משום דאין חשש בזה שאם תתקדש לאיזה איש יאמרו העולם שנתברר שזה קדשה וכ"ש בשם מזנה שיאמרו העולם שלכשר נבעלה משא"כ בבני פלניא כשתתקדש לאדם אחר איכא חששא ולכאורה הי' נראה לפרש דתו' ס"ל דהא דאמר שלא לפלוני אין חוששין היינו דוקא בקלא דעולא שאינו דבר ברור אבל בקלא דר"א לא בעינן שיאמר לפלוני וא"כ גבי בעולה ושם מזנה דלא שייך קולא דעולא ע"כ צ"ל דמיירי בקלא דר' אבא ובזה א"צ לומר לפלוני אך זה דוחק דברייתא תהי' חלוקה דבעולה מיירי בקלא דר"א ושלא לפלוני מיירי בקלא דעולא דוקא וכן הוא בגירסת הרמב"ם לפמ"ש הריב"ש דבעי' גבי קלא דר"א נמי לפלוני ואפי' לפי הגירסא דלא גרס מפלוני היינו בשמיעת עדים אבל בקול הברה בעי' מפלוני:

שם כגון שבאו שנים והעידו וכו'. וכתב הב"ש בשם רי"ו דצריכים להיות כשירים ובאמת רי"ו לא כתב זה אלא בקלא דרבי אבא וכמ"ש התוס' בד"ה עד שישמעו וכו' אע"ג דאמר לעיל ונשים אומרת וכו' משום דהתם איכא רגלים לדבר וכו' ואף שהתוס' כתבו דהגירס' הוא ובני אדם וכו' מ"מ גירסת הרמב"ם וטוש"ע הוא ונשים שמחות לה ואומרת וכו' אלא דבאמת צ"ע דמלשון התוס' משמע דכשירים קאי על אותן עדים הראשונים שהעדים שלפנינו שמעו מפיהם לכך הקשו מהך דנשים אומרת אבל מלשון רש"י ז"ל שפירש בד"ה מפי כשירים שיאמר מפלוני שמענו וכו' משמע דקאי על העדים שלפנינו ולפ"ז אין מקום לקושית התוס' די"ל דגם בקלא דעולא בעינן שאותן שמעידים בפני ב"ד כשירי' מיהו גם לפירש התו' שכתבו לחלק משום דהתם איכא רגלים לדבר היינו לפי פרושם דקאי על ה עדים שאינו לפנינו שייך זה אבל בעדים שהם לפנינו לא שייך לחלק כיון שאין ידוע הרגלים לדבר אלא מפיהם ומסתמא בעינן שיהי' בין לקלא דעולא בין לקלא דר"א. ולכאורה נראה לפי פירוש התוס' א"ש הטעם הא דקאמר שם בסוגיא מדאמר כשירים ש"מ מבטלין קלא היינו, כמ"ש הרמב"ן והביאו הב"ש בסימן קט"ו ס"ק ד' דבכל עד מפי עד הראשון נאמן טפי ולכך מבטלינן קלא כפירש"י כשחזרו אותן פלוני ופלוני ממ"ה ואמרו להד"ם ולזה הפירוש הסכימו התוס' ג"כ אבל למ"ד מפי נשים א"כ כיון שהעדים לפנינו הם כשרים אפי' אם הנשים מכחישות אותם ואמרו להד"ם נאמנים העדים יותר לכך לא מבטלינן קלא גם י"ל דלמ"ד דס"ל שמעידים מפי כשירים היינו דס"ל דלא המנוהו אלא משום דמירתת שמא יבואו ויכחישו ויבטלו את הקול ש"מ דמבטלינן דאל"ה לא מירתת ומאן דאמר מפי נשים ס"ל דלא מבטלינן קלא אפי' אם מעידים מפי כשירים דהא גבי נשים וודאי לא מירתת ואפ"ה חיישינן לקול ולפי שיטת רש"י ז"ל יש לפרש איפכא דלמ"ד דבעינן כשירים היינו משום דס"ל דמבטלינן קלא וא"כ איכא חששא טובא דאיכא דשמע בהאי ולא שמע בהאי כדאיתא ביבמות ר"פ החולץ א"כ אתה מצריכה כרוז לכהונה ואיכא דשמע בהאי וכו' ע"כ אין להחזיק את הקול אלא מפי עדים כשרים שבאו לפנינו דמסתמא מעידים האמת וליכא למיחוש שמא יבואו העדים ויכחישו אבל עפ"י נשים אין להחזיק הקול ולאסור משום חששא דיבואו ויכחישו כנ"ל

שם והעידו שראו הנרות וכו'. כתב הב"ח אמירות אלו שמעידים בפני ב"ד א"צ להיות באותו יום אלא אפי' אם באים אח"כ והעידו שהנשים הי' אומרת נתקדשה פלונית היום מהני וכו' ע"ש. ונראה דבזה א"ש הא דאמר רב אשי כל קלא דלא אתחזק בבי דינא וכו' והקשה הר"ן וא"ת כל שלא הוחזק ממש יחזיקו אותו עכשיו ויבדקו עליו ושמא אם ניסת קודם בדיקה אין בודקין אחר נישואין וכו' עכ"ל והוא דחוק דהא דקלא בתר נשואין אמר שם רב אשי בתר הכי ולולי דבריו ז"ל נראה דקאי אפלוגתא דרבה בר"ה ור' זביד דס"ל לר' זביד דלא מהני אמתלא לאחר עשר' ימי' כמו שפי' הרי"ף ז"ל ואהא קאמר דאם לא נתחזק הקול בב"ד אלא לאחר י' ימים ובאותו יום יצא האמתל' מהני אמתלא ונרא' דזהו דעת הרמב"ן שהביא הר"ן שם ומ"ש הה"מ בפ"ט שם דנראה מדברי הרמב"ם שצריך שהקול יוחזק בזמנו נראה פירושו שהחיזוק הוא מה שראו העדים כרות דולקות וכו' וכן לר' אבא צריך שישמעו מפי עדים בזמן שיצא הקול דאז נתחזק הקול ע"י שמיעת העדים אבל אם הקול הוא בזמן אחר ושמיעת העדים הוא בזמן אחר לא נתחזק הקול מחמת שמיעת העדים והב"ש כתב דיש לחלק דבקלא דעולא בעינן דוקא שיעידו עדים בפני ב"ד באותו יום ואין בזה טעם ומ"ש מדברי הרשב"א ר' אבא לא פליג אעולא שאלו הי' בשעתו בעינן כדעולא היינו דחיזוק דברות דולקת דעולא לא שייך אלא ביום ארוסין אבל שמיעת עדים דר' אבא הוא אפי' לאחר יום אירוסין אבל לענין מה שיעידו העדים לפני ב"ד אין טעם לחלק ביניהם:

סעיף ב

או מתו וכו' בטור כתב בשם הרמ"ה דבעי' דוקא הלכו למדה"י דמרתת שמא יבואו ויכחישו אבל תלו בשנים שמתו לא הוי קלא לכאורה נר' דמוכח הכי דאל"כ למה הצריכו שיאמרו ששמעו מפלוני ופלוני אפי' בשאמרו סתם ששמעו מפי שני בני אדם נמי יועיל וא"ל דאין ה"נ אפי' אמר כל א' סתם ששמע מאדם אחר מהכי ולאו דוקא נקט פלוני אלא הכוונה שלא ישמעו שניהם מאדם א' ז"א דא"כ היינו קבא דעולא שאמרו העדים ששמעו מבני אדם הנכנסין ויוצאין ואפ"ה בעי עולא דוקא כרות דולקות וכ"ש לרב ששת דס"ל דסגי' בנשים אפי' בדר' אבא וע"כ צ"ל דבעינן שיפרטו שמותם משום דבעינן דמירתתו שמא יבואו אותן עדים שפרטו אותם ויכחישם שלא יאמרו להם כלל משא"כ אם אמרו ששמעו מבני אדם סתם דלא שייך הכחשה ובזה א"ש חיבור דברי הרמ"ה שהביא הטור דבתחלה כתב אפי' מפי אשה מהני והיינו כרב ששת א"כ ע"כ צ"ל דפלוני ופלוני דוקא שיפרוט השמות דאל"כ היינו כדעולא וע"כ הטעם משום דבעינן מירתת ודוקא הלכו אבל מתו לא כנ"ל וצ"ל לשיטת הרמב"ם דהיינו דדייק הרמב"ם בקלא דר' אבא שיאמרו שנתקדשו בפני פלוני ופלוני דזהו עיקר החילוק בקלא דר' אבא שישמע דבר הברור דשנים הראשוני' ראו את הקידושין אבל הטור שלא הזכיר שראו את הקידושין ע"כ צ"ל דבעי' דוקא הלכו למדה"י דמירתת פן יבואו ויכחישו ונראה עוד דס"ל להרמב"ם דאין חילוק בין קלא דר"א לקל א דעולא אלא בזה לבד דבקלא דר"א כיון שמעידים לדבר הברור שנתקדשה בפניהם א"צ לומר היום אבל בקלא דעולא כיון שאומרת סתם צ"ב היום אבל בשמחת אירוסין שניהם שוה ונפקא לי' מברייתא דלעול דקתני ארוסה ונשואה אין חוששין לה וקאי בין אקלא דעילא ובין אקלא דר"א כל שלא ראו הוכחה משמחת אירוסין וה"ה גבי קלא דגירושין בעינן נמי שיהא הוכחה שב"ד חוקרין בדבר שיש בו בו ממשות כמ"ש הרמ"א בהג"ה בשם מהרי"ק.

שם בהג"ה אלא כשהוחזק בב"ד וכו'. נראה דהיינו דוקא אם הי' מכחשת ואומרת לא נתקדשתי אבל היא אומרת שנתקדשה ונתגרשה אינה נאמנת במיגו דאי בעי אומרת לא נתקדשתי כיון דאיכא קלא דנתקדשה כדמשמע בב"ב דף ל"ב בעובדא דרבה בר שרשום ובח"מ סי' קמ"ט וסי' ק"נ בהג"ה סי' ע"ב שם דמשמע שם אפי' לא הוחזק הקול בב"ד לא הוי מיני ועיין בב"ש לעיל בסי' ז' סעיף ז' ובחדושינו כתובות דף כ"ג ע"א ע"ש מ"ש שם בזה ולכאורה נראה דבכל הסי' מיירי שהמקדש אומר קדשתי או שאינו לפנינו אבל אם אמר לא קדשתי נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה כדאיתא בב"ב דף קל"ד ונא אמרי' דמחמת הקול הוי כמיגו במקום עדים ולכאורה מוכח כן מדקאמר בסוגי' דגיטין שם ע"ב אהא דשמואל דשלח להו תצא והעמידו הדבר על בוריו וכו' ופליגי דר' הונא וכו' וקשה מנ"ל דפליגי דלמא מיירי שהוא אומר שלא קידשה וכיון דהוא מסייע לה לא שייך אין אשה מעיזה כדאיתא בגיטין דף ס"ד וע"כ צ"ל דאם הוא מכחיש א"צ גט ממנו במיגו דאי בעי מגרשה וע"כ מיירי שאינו לפנינו או שאמר שקדשה. מיהו לפי' מאי דמסיק שם בב"ב חוש לה וכתב הרשב"ם דהא דאינו נאמן במיגו דאי בעי מגרש משום דאם גירש' קלא ה"ל למילתא א"כ משמע דה"ה נמי איפכא דבמקו' קול אינו נאמן אפי' במיגו. וצ"ל דהא דלא משני דמיירי באומר לא קדשתי דא"כ מאי קמ"ל שמואל פשיטא דלא מהימני' לומר שנתגרשה כיון דליכא העזה כיון דנתברר ע"י עדים שנתקדשה לו וצ"ע:

עוד יש להסתפק ביצא הקול והוא אומר קדשתי והיא מכחשת אותו בפניו או נימא דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה דעדיפא טובא לאפוקי נפשה מבעלה ולגבות כתובתה כדאיתא לעיל ר"ס י"ז או נימא כיון דקלא איכא לא מהני חזקה דאיתרע לה מחמת הקול. ואין לדקדק מהא דאמר שמואל תצא מזה ומזה משמע דצריכה גט מראשון ולא מהני כשתאמר בפניו שלא נתקדשה די"ל דכיון שנתקדשה שלא בפניו שוב אינה נאמנת כדאי' לעיל בסי' י"ז סעיף ב' ועמ"ש לקמן סעיף ד' בזה:

סעיף ג

אבל אם הי' שם אמתלא וכו'. לכאורה משמע דהאי אמתלא היינו בקול שיצא בעיר שהקול הי' שנתקדשה בספק או על תנאי אבל אם הקול הי' סתם אלא ווה שנתחזק בב"ד ע"י שמיעת העדים מנשים השמחות לה ואומרת פלונית נתקדשה או קלא דר' אבא ששמעו מפלוני ופלוני הי' בקדושי ספק או על תנאי לא הוי אמותל' אבל מלישנא דר"י ובני אדם נכנסי' ויוצאין אמרו דבר זהו קול לא אמרו דבר זהו אמתלא וכו' משמע דקאי על אותן בני אדם שהי' אמתלא בדבריהם אלא דלפ"ז הא דאמר לאפוקי מדרבה שאמר אפי' מכאן עד עשרה ימים וכו' קשה דלמא רבה בר"ה דאמר אמתלא שאמרו קאי על אמתלא דמתני' דהיינו אמתלא בקול ור"י מיירי של חיזוק ב"ד. ונר' לפרש עפ"י מ"ש ה"ה והר"ן לפרש דברי רב זביד במקום אמתלא חוששין לאמתלא שהב"ד מבינם האמתלא ע"פ העדים שלא אמרו דבר ברור אז חוששין לאמתלא שהוא בקול אפי' אחר י' ימים והיינו דאמר ר"י אמרו דבר וכו' דמשמע לי' אמתלא דמתני' דאפי' לאחר עשרה ימים כמו שיבואר לקמן אלא דס"ל דלא מהני אמתלא שהוא ביציא' הקול אלא אם איתן בני אדם לא אמרו דבר דהיינו שלא אמרו דבר הנראה לב"ד שהוא כן אז מהני האמתלא שהיא בקול אפי' לאחר י' ימים והיינו כמ"ש הרמב"ם והש"ע בסמוך אם נראין הדברים לבד שהוא כן וכו' היינו שבשמיעת העדים לא שמעו דבר הנראה לב"ד שהוא כן וע"י כן נראה לב"ד שהאמתלא הוא אמת כן כר' לענ"ד לפרש שיטת הרמב"ם ז"ל:

והנה רש"י פי' בד"ה במקום אמתלא וכו' אפי' אין אמתלא אלא מקום ופתח יש לדבר וכתב הר"ן דלפרושו מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו ע"ש והוא דחוק דהל"ל אמר רב זביד. ונראה דהא דאמר רבה בר"ה אפי' לאחר עשרה ימים היינו משום דקשי' לי' דאי באמתלא מיד היינו רישא דקתני מקודשת ומגורשת ה"ז מגורשת משום דהוי קיל ושוברו עמו כדאמר בסיגי' לעיל והדר תני דאפי' גרשה ע"ת הוי אמתלא לקידושין כמ"ש הרמב"ן אף דהקידושין הי' בוודאי והספק בגירושין כ"ש בזריק לה הקידושין ספק קרוב לו דהוי ספק בקידושין עצמו אלא ע"כ צ"ל דמיירי באמתלא לאחר י' ימים א"כ ברישא מיירי שיצא בתחילה הקול שהי' מקודשת ומגורשת ולאחר י' ומים יצא הקול שהגירושין הי' ע"ת דבזה למיחוש שיאמינו לקול הראשין אבל בספק קידושין קמ"ל דלא חיישינין שמא יאמינו לקול הראשון שנתקדשה קדושי וודאי וע"ז קאמר רב זביד דאינו מוכרח דאיכא למימר דסיפא קמ"ל דאפי' אם אינו רק פתח למצוא אמתלא שהי' ספק קרוב כו כגון אם הי' הקיל שזרק לה קדושין ממילא יש למצוא פתח שהי' ספק קרוב לו וצ"ע שנא הביאו הפוסקי' דעתו כלל ונראה דס"ל דר"פ פליג עלי' ומדקאמר רב כהנא לר"פ ואת לא תסברא ומשני נישאת דעבדה אסירה קנסוה רבנן ובר"פ האשה רבה דף פ"ט קאמר סתמא דתלמודא כי האי שינוי' דהחילוק בין נתקדשה לנישאת משום דלא עבדי אסורא לא קנסוה רבנן משמע דס"ל לסתמא דלא כרב זביד דלר"ז המ"ל משום תנאי כדמקשי רב כהנא וקי"ל כסתמא דתלמודא ולפמ"ש הה"א והר"ן בשיטת הרמב"ם דהיינו שנראין הדברים לב"ד שהוא כן צ"ל דהקושי' ואת לא תסברא כרבה בר"ה דמיקל טפי דמהני אמתלא אע"פ שאין הדבר ם נראין לב"ד שהוא כן ומשני כר' זביד וקי"ל הכא כסתמא דש"ס ביבמות. אך זה דחוק דמשמע דאמר לי' לר"פ ואת לא תסברא קאי אמאי שהקשה ר"פ לרב זביד וע"כ הפי' ואת לא תסברא כר' זביד ועיקר נראה דרב כהנא ס"ל דאין תנאי בנשואין כמ"ש התו' שם בריש פרק האשה רבה וסוגי' דיבמות שם ס"ל דיש תנאי בנשואין כשהתנה בשעת נישואין וכמ"ש התוס' בכתובות דף ע"ג ע"ש וע"כ צ"ל דנישאת דעבדה איסורא קנסוה רבנן:

שם או אם יש להסתפק וכו' הרמב"ם לא הביא זה וכתב הב"ש דמפרש הסוגיא כמ"ש הש"ג דמיירי שנודע לב"ד שהיה פחות מש"פ או שהיה קטן וס"ל דאין מבטלין קלא ובכה"ג מבטלין ע"ש. ועמ"ש לקמן דא"א לפרש הכי ותו דאכתי לא מתרצי בזה דלפמ"ש הב"י דהרמב"ם ס"ל להלכה דאין מבטלין ה"ל להביא דבפחות מש"פ או בקטן מבטלין ולכאורה היה נראה דס"ל כפירש"י דבמקום אמתלא היינו שיש פתח לאמתלא א"כ י"ל דהנהו אמוראי שהתירו בפחות מש"פ וקטן ס"ל כרב זביד דכיון שיש למצוא פתח לאמתלא שהיה פחות מש"פ או שנתקדשה לקטן הוי כמי אמתלא וכמ"ש הר"ן וכיון דר"פ פליג עלי' דרב זביד וסתמא דתלמודא ביבמות דטעמא משום דעבדא אסורה קנסיהו רבנן הוא כר"פ וקיי"ל הכי כנ"ל לכך לא הביא הך דפחות מש"פ וקטן כיון דלאו הלכתא כוותייהו ונראה דנפקא ליה להרמב"ם ז"ל מסוגיא דגיטין דף פ"א ומבואר לעיל סימן ז' דאע"ג דאיכא דקרי לנתינה כתיבה חיישינן לקלא ולא אמרינן דהוי אמתלא משמע דליתא לדרב זביד ולא כהני עובדא דאביי ורבא. אך ז"א לפמ"ש לעיל דמשמע מלשון הרמב"ם דמפרש דברי רב זביד דלא כפירש רש"י ונראה דס"ל דאביי דהקיל בההיא דקדיש בציפתא היינו משום דס"ל כרב יוסף בקידושין דף חית דקידושין צריכה שומא אף דכתבנו שם דאפי' לר' יוסף מידי ספיקא עכ"פ לא נפקא מ"מ הכא כיון דהוי פחות מש"פ הוי כס"ס להכי אין לחוש לקול כדמשמע לקמן סעיף ו' גבי יצא קול מזה ומזה דכל היכא דאיכא ס"ס לא חיישי' וכן בהאי דרבא דנפק עלי' קלא דאיקדשא לחד מבני פלניא יש להסתפק אם אמר כך בלשון קדושין שתהי' מקודשת לאחד עבניו ובזה אין חשש לרבא דס"ל דף מ"א דקדושין שאין מסורים לביאה לא הוי קידושין ואפי' אם ניחוש שפרט שם אחד מבניו יש להסתפק שמא פרט את הקטן וכיון דהוי ס"ס תו לא חיישינן לקלא אבל למאי דקיי"ל כרבה דא"צ שומא וכאביי דקדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין ממילא דלית הלכתא כהני עובדא:

אך העיקר נראה בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל מבטלין קלא תדע דהא אמר בסוגיא שם דלמ"ד עד שישמעו מפי הכשרים ש"מ מבטלין קלא וכמ"ש לעיל בטעם הדבר דהא בהא תליא וכיון דמשמעות לשון הרמב"ם באו שנים משמע דוקא אנשים ולא נשים ממילא ס"ל דמבטלין קלא והא דלא כתבו בפירוש משום דממילא הוא כן כיון שכתב דקלא דלא איתחזק ביה דינא לא חיישינן ליה א"כ כיון שנתברר לב"ד שהחיזוק שנתחזק לפניהם היה שקר ממילא דלא חיישינן ליה וכיון דאמר בהני עובדא אפי' אין מבטלין ע"כ ומיירי שנתברר הדבר שהחיזוק היה שקר וע"ז אמר כיון דאיכא כמי סברא דמימר אמרי עייני בהו רבנן וכו בהא וודאי מודים כ"ע דמבטלין וכיון דס"ל להרמב"ם דאל"ה מבטלין לא הוצרך להביאה להני עובדא:

שם שואלין אותה וסומכין על דברי' וכו' משמע מלשון זה דהא דמהני אמתלא היינו דוקא אם היה לפנינו ומכחשת אבל אם אינה לפנינו או שאינה יודעת אין סומכין על האמתלא ולכאורה היה נפקא ליה להרמב"ם דין זה מהא דאמר בקדושין דף י"ב ע"ב אביי ורבא לא ס"ל להא דרב חסדא אם הקלו בשבויה ניקל בא"א וכו' וכתבו התוספות בד"ה והאיכא סהדי וכו' שיצא הקול שיש עדים באורית וכו' והרי התם לח היה קול ברור שהיה בו ש"פ אלא דאיכא סהדי שיודעים מזה וכל זמן שלא העידו בב"ד אין בדבריהם כלום ויכולין לחזור בהן ואפ"ה אביי ורבא חוששין לקלא אפי' לפמ"ש לעיל דהרמב"ם לא פסק הלכתא כאביי ורבא בהנהו עובדא דפחות מש"פ מ"מ קשה על אביי ורבא עצמן דס"ל הכא דהוי אמתלא ומבטלין את הקול ובקדושין שם מחמירין בא"א ע"כ צ"ב דהא דמקילין באמתלא היינו אם הי' אומרת ברי שלא נתקדשה שהיה פחות מש"פ משא"כ התם בקדושין דמשמע דלא ידעי שהרי אמר שם אמרה לי אמי וכו':

סעיף ד

בהג"ה נתברר אח"כ ששקר הי' וכו'. לכאורה מדכתב הרמב"ם דאם נראין הדברים לב"ד סומכין על האמתלא אפי' לאחר עשרה ימים וכן מדכתב הרי"ף דלית הלכתא כרבה בר"ה דלא מהני אמתלא לאחר י' ימים משמע אבל אם נתברר מבטלין. אך ז"א דמשמע בש"ס דלא תליא הך פלוגתא דרבה בר"ה ור"ז בהך פלוגתא אם מבטלין או אין מבטלין והיינו משום דבאמתלא יצא הקול האמתלא בעיר כלישנא דמתניתן דמקודשת ומגורשת שפירש"י שיצא קול דמגורשת בזה בוודאי דמבטלין קלא כיון דהקול ושוברו שניהם יצאו בעיר אבל בהאי דמבטלין דפליגי בי' היינו כשנודע לב"ד שהוא שקר אבל לא יצא הקיל בעיר מזה א"כ שפיר י"ל דאע"ג דאמתלא מהני לאחר י' ימים אפ"ה כשלא נודע בעיר אפי' אם נודע לב"ד בבירור אין מבטלין ועוד דבאמתלא אין קול השני מכחיש לגמרי את הקול הראשון אלא שהיה בתנאי או בספק קרוב לו אבל בהאי דמבטלין הוא הכחשה לקול ואיכא למיחש דלמא יאמינו לקול הראשון והרמ"ה מב שהביא הטור ס"ל איפכא ופסק כמ"ד כשנודע שהחיזוק שנתחזק בב"ד היה שקר ובאמתלא בקול פסק כר"י דאינו מועיל לאחר עשרה ימים כיון דעדיין הוא ספק אמנם נראה פשוט דאם באו עדיף והעידו שלא נתקדשה כלל פשיטא דמבטלין את הקול לכ"ע ואפי' עד א' י"ל דמצטרף עם חזקת פנוי' להכחיש את הקול כדאיתא בכתובות דף כ"ו דנפיק עלי' קלא דבן גרושה ואמתני' ואתי ע"א ואמר ידענא בי' דכהן הוא ואסיקנא וכו' וכמ"ש תוספות שם בד"ה והאמר ר' יוחנן וכו' אלא דהכא מיירי שהביטול היה אינו להכחיש את הקול שלא נתקדשה אלא להכחיש את החיזוק שנתחזק בב"ד על פיהם ואין להקשות א"כ אמאי קאמר הש"ס אילימא דאי מגליא מלתא דקדושי קמא לאו קדושי מעליא נינהו מבטלינן קלא וכו' דלמא אמר אי מגליא מלתא ע"י שני עדים שהעידו שלא נתקדשו. ז"א די"ל דהא מלתא דפשיטא היא ותו דלא שכיח כולי האי שיכולין להעיד בבירור שלא נתקדשה דדלמא קדשה ע"י שליח קבלה או שליח הולכה אבל אם יכולין להעיד בבירור שלא נתקדשה כלל נראה פשוט דמבטלין אותו. ובזה מיושב מ"ש הב"ח דמעשים בכל יום שיצא הקול שנתקדש' והעידו העדים בב"ד ואח"כ נתברר ע"פ הדין ע"י גדולים אשר בארץ המה שהקדושין אינם כלום ומתירין אותה דלפמ"ש אם נודע בבירור שהקול הוא שקר ואינם קדושין כלל לכ"ע מבטלין ולא פליגי אלא היכא שנתברר שהחיזוק בב"ד הוא שקר אבל הקול אפשר שהוא אמת ולפ"ז מ"ש הב"ש בס"ק י"א לדעת הרמב"ם דמפרש הא דאי' בסוגיא אפי' למ"ד לא מבטלינן קלא בהא מבטלינן קלא מימר אמר עיינו רבנן בקדושין ולא הוי בהו ש"פ וכו' וכן בעובדא דאיקדשא לחד מבני פלוניא איירי שיצא הקול ואח"כ נתברר והי' קטן או שלא הי' ש"פ כו' ולפמ"ש ז"א דאם נתברר שאין הקידושין כלום מודים כ"ע דמבטלין הקול אפי' אם אין שום אמתלא ולא הוצרך לומר מימר אמרו עייני רבנן וכו' ובאמת בש"ג לא כתב אלא אם נתברר הדבר בב"ד מתירין אותו והיינו שנתברר ע"ה העדים שבאו ממדינת הים והכחישו חת העדים שבאו לפנינו אבל אם נתברר שאין הקידושין כלום פשיטא דמבטלין ובל"ז אי אפשר לפרש כן דאם נתברר לב"ד שהי' קדושין פחות מש"פ הי' ספק מקודשת לשמואל שמא ש"פ במדי כמ"ש הב"ש. גם מה שדייק הב"ח מדברי הרא"ש והטור שכתבו נתברר ע"י אותם שהוציאו הקול הייני אותן העדים שהעידו בפני ב"ד הם עצמן חזרו בהן בפירוש' לא נהירא דקי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ותו דא"א משים את עצמו רשע כדאיתא בכתובות דף י"ח ע"ב ואפי' אם עדים אחרים באים ומכחישים את הראשונים שהעידו בב"ד אין זה כדאי לבטל הקול דמאי חזית דסמכי אהנהו יותר מהנהו משא"כ כשבאו העדים ממדה"י ויכחישו דנאמנים יותר כמ"ש הרמב"ן והביאו הב"ש לעיל סי' א"ב וסי' קט"ו מ"ש הטור שהוציאו הקול קאי על העדים שבאו ממדה"י שעל פיהם הוציאו את הקול:

סעיף ה

ואם גירש השני וכו'. כתב הרא"ש דהלכתא כר"ה מדאמר ר"פ אף זו מגרש וכו'. נראה הא דהוצרך לזה ולא קאמר משום דר"ה לחומרא שום די"ל דאין ראיה מדברי ר"ה דהא כתב הרשב"א והביאו הב"ש י"ז דהוי ס"ס שמא לא קידש הראשון ושמא לא גירש א"כ י"ל דר"ה לשיטתו דס"ל דאין אשה מעיזה אפי' שלא בפניו לכך יסברו העולם שבוודאי גירש ולא הוי ס"ס אבל למאי דקי"ל דלא כר"ה ה"ל ס"ס לכך הוצרך לאתויי מדר"פ. ולכאורה היה נראה דמוכס מדמצריך ר"ה גט מראשון ולא אמרי' דהוי ס"ס שמא לא קידש ואת"ל קידש שמא גירש דמשום חזקה דאין אשה מעיזה כיון דס"ל לר"ה דחיישי' לחומרא מ"מ ספיקא הוי וכיון דאיכא ספיקא דשמא לא קידש הוי ס"ס א"כ מוכח דמחמירינן אפי' בס"ס אך ז"א די"ל דחומרא דא"א שאני כדאיתא לעיל סימן מ"ה גבי סבלונות דחייש ר"ה אפי' למעוטי משום חומרא דא"א ובזה נראה לענ"ד לפרש הסוגיא דגיטין שם שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו יצא קול מראשון וכו' שלח להו תצא והעמידו הדבר על בוריו וכו' יש להבין מאי היה שאלתם דהא משנה מפורשת יצא שמה בעיר מקודשת ה"ז מקודשת ופשיטא דבקול צריכה גט ודוחק לומר שנסתפקו אם אינו אלא לכתחילה וגם א"א לומר שנסתפקו אם צריכה גט משני דפשיטא דבלא עדים גמורים אין להפקיע קדושי שני ותו מאי זה שהשיב להן העמידו דבר על בוריו על אשר לא שאלוהו ונראה דספיקא דידהו הוי כיון ד ר"ה ס"ל דא"א שנתקדשה אפי' שלא בפני בעלה צריכה גט הא דס"ל הכא לר"ה דמגרש ראשון ולא אמרינן דא"צ גט מראשון משום דאין אשה מעיזה היינו משום דכתבו תוס' בד"ה ואידך כי אתמ' כו' דר"ה לא אמר אלא להחמיר אבל לא להקלי א"כ י"ל דנסתפקו בזה כיון דאינו אלא קול מראשון וגם פשטה דה וקבלה קדושין מאחר א"כ הוי ס"ס שמא לא נתקדשה לראשון ואם נתקדשה שמא גירשה כבר דא"א מעיזה כדרב המנונא דכיון דלה חמיר חיישינן לדרב המנונא אפי' שלא בפניו ע"כ ה"ל ספק א"כ בכה"ג ה"ל ס"ס אלא דבאמת ר"ה מחמיר אף בזה ומצריכה גט מן הראשון א"כ י"ל דשמואל השיב להם דתצא והיינו דצריכה גט אף מראשון וכדי שלא יטעו בו דמשום חומרא הוא כדס"ל באמת לר"ה כנ"ל לכך שלח להם העמידו הדבר על בוריו להודיעם דלא חיישינן כלל לדרב המנונא שלא בפניו אך מ"ש הרא"ש דמשמע מלישנא דר"פ דאמר אף בזו וכו' ולפמ"ש אינו מוכרח כ"כ כיון דר"פ מחמיר אף ביצא קול מזה ומזה אף דהוי ספק ספיקא תו אין לחלק אף בקידשה השני קדושי תורה והא דקאמר ר"פ אף בזה היינו משום דבזה איכא עוד ספק מחמת קול השני ועוד נראה דאין ראיה מהא דר"פ דהא אמר בסוגיא שם לעיל אמר רב כהנא לר"פ ואת לא תיסברי וכו' לאו משום דאמרינן על תנאי קידש ומשני ר"פ שאני התם דאתי בעא וקא מערער א"כ נראה דלרב כהנא דתלינן התם בתנאי ולה חיישינן שיאמרו שהחזיר גרושתו שנתקדשה כדאיתא שם ר"פ האשה רבה ה"נ יש לומר בקדושי שני דעל תנאי הוי. ור"פ לשיטתו. דמשני לעיל ש"ה דאתי בעל וכו' וכיון דפסק הרי"ף כרב זביד י"ל דטעמא הוא כדרב כהנא אך כבר כתבנו לעיל דסתמא מסקנא דסוגיא ר"פ אשה רבה דטעמא לאו משום תנאי הוא וכדמשני ר"פ לעיל מיהו אכתי אינו מוכרח ה"כ כנ"ל ע"כ נראה דלא החמירו אלא לכתחילה כמ"ש הב"ש אבל אם נשאת לראשון לא תצא ועיין לעיל סי' מ"ה ס"א בהג"ה:

שם ואם כנסה שני קודם שגרש ראשון הרי זה אסורה וכו' דין זה כתב הטור וב"י כתב עליו ופשוט הוא והב"ש כתב שיהי' עכ"פ עידי יחוד אבל אם לא הי' אלא חופה מותרת עכ"ל ונלענ"ד דהטור הוציא זה מדברי רש"י ז"ל בד"ה דבתר נשואין וכו' וקיי' כשם שאסורה לבעל וכו' הרי דין זה מפורש דאם כנסה השני ואח' כל גירשה הראשון הרי זה אסורה על זה משום איסור סוטה לבעל ולבועל לפ"ז מוכח דאפי' בנכנס לחופה אסורה דהא ר' אשי בקלא בתר נשואין מיירי אפי' יצא הקול אחר החופה מדקאמר הא דבתר ארוסין חיישינן משמע דאם נכנס עמה לחופה נמי אסורה לי' אם מגרשה הראשון דאל"ה מאי טעמא דלא חייש לה רב אשי מיהו מלשון התוס' בד"ה והאמר ר' אשי כל קלא וכו' וא"ת ולוקינן בתר אירוסין וכו' אף דהתם איירי בכהן אה דאסורה לו משמע דס"ל דלא כפירש"י דטעמא הר' אשי לאו משום איסור הוא אלא משום דבתר נשואין הקילו חכמים שלא להוצאה אמרו א"כ אין ראי' לדין זה די"ל דאף כשנכסה לחופה לא הוי אלא ספק שמא בא עלי' וכיון דהוי ספק י"ל דאין חוששין לקול כמו בספק קרוב לו או קרוב לה ותו דה"ל ס"ס ספק קידשה הראשון וספק שונא לא בא עלי' השני וה"ל כיצא כנ"ל דמותרת לשניהם משום דהוי ספק ספיקא ודוקא בחופה לחודא אבל היכא דנתייחדה עמו יחוד גמור בפני עדים י"ל דלא הוי ספק. כדקי"ל בסי' ס"ח בר' יוסי דאמר נסתרה לאלתר ביבמות דף קי"א ע"ב דלא שייך הכא מ"ש הב"ש לקמן סי' קמ"ט דהיכא דאסירה עליו לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה כיון דלא ידעי מן הקול כשנשא אותה וצ"ע:

סעיף ו

אחד מגרש ואחד כונס וכו' בסוגי' איתא יצא קול מזה ומזה וכו' והלכתא מותרת לשניהם ולכאורה נראה דאם שני הקולות יצאו ביום אחד ולא הוחזק הקול הראשון כד שיצא הקול השני נהי דמהני הקול עלמא כמו בנתקדשה לחד מבני פלניא. מ"מ לגבי אותם שנים עצמן שיצא הקול עליהם כיון דלא הוי קול ברור למי נתקדשה לזה או לזה לא חיישינין לקלא לכל א' נגד חבירו ומותרת לכל א' בלא גט משני כיון דאין קול ברור מזה יותר מזה אך לפ"ז אפי' הוחזק הקול הראשון תחלה ואח"כ יצא הקול השני נהי דמראשון צריכה גט בוודאי משום שהוחזק בזמנו והוי קול השני כאמתלא לאחר זמן ע"מ מלשון הרמב"ם וטוש"ע אחד מגרש וא' כונס משמע דאפי' אם הראשון נושא צריכה גט משני ואמאי לא להוי קול הראשון שובר לקול השני כיון דכבר נתקדשה לראשון ואין לומר דהחשש הוא שמא יאמרו שגרשה הראשון דלא מצינו חששא זו דא ל"כ כל אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין ניחוש שמא גרשה הראשין ותצטרך גט מן השני והא דחיישינן בר"פ האשה רבה ברשאת ע"פ ב"ד צריכה גט משני שלא יאמרו שגירשה הראשון היינו דוקא משום שנישאת ע"פ ב"ד או ע"פ עדים שהעידו בב"ד וכן וכן הכא בקדשה השני קדושי תורה כיון שצריכה גט משני דלא אתי קלא דראשון להפקיע קדושי שני יאמרו מדה צריכה הב"ד גט מסתמא גרשה הראשון אבל הכא בשני הקולות למה נצריכה גט מן השני כלל דמה"ת ניחוש שגרשה הראשון ודוחק לאוקמי כגון שקול השני הוא שקדשה קודם זמן הקול שקדשה הראשון דבזה שפיר צריכה גט מן הראשון הואיל ויצא הקול שלו תחלה ונתחזק כבר ומן השני הואיל שזמן קידושין שלו היא קודם זמן הראשון דמלשון הטור לא משמע הכי. גם דוחק לומר דהטעם הוא משום שיאמרו שגרשה הראשון והא דלא חיישינן להא בכל א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין להצריכה גט משום שמא יאמרו שגרשה הראשון היינו משום דא"כ תאסר על בעלה כי היכי דלא חיישי' לקלא דבתר נשואין ואפי' בארוסה שקבלה קדושין דלרב אשי לעיל חיישינן לקלא דבתר אירוסין היינו כשיצא הקול שנתקדשה קודם שנתארסה לזה אבל אם יצא הקול שנתקדשה אח"כ מודה ר"א דא"צ גט משום שתאסר על הארוס משום מחזיר גרושתו אבל בקול מן הראשון כיון דלא הוי קדושי וודאי אין חוששין לזה שפיר הצריכה גט מן השני משום חששא דגירושין אך כל זה דוחק אלא נראה עיקר דכל שיש הכחשה בין שני הקילות איכו חשוב כאמתלא דשמא יאמינו לקול זה יותר מזה ודמי להאי דאיתא בגיטין דף פ"א דאע"ג דאיכא דקרי לכתיבה כתיבה חיישינן לקלא כיון דאיכא כמי דקרי לנתינה כתיבה ודוקא באמתלא שאינו מכחיש את הקול כמ"ש לעיל. ונראה עוד דהא דצריך לגרש השני ולא מהני לכשתאמר בפניו שלא קדשה ותהי' נאמנת מדר' המנונא דאין אשה מעיזה דנהי דלגבי הראשון י"ל כמ"ש לעיל כיון דכבר נתקדשה לשני שוב אינה נאמנת לגבי הראשון כדאי' לעיל ר"ס י"ז אבל לגבי השני למה לא תהי' נאמנת מדר' המנונא. ונראה הטעם בזה משום דכיון דקול הראשון מסייע לה דכבר נתקדשה לראשון ואין קדושי השני כלום וקול עדיף מעד א' כמ"ש התו' בכתובות ד"ה והאמר ר' יוחנן כו' דהיכא דע"א מסייע לה שפיר יכולה להעיד ואינה נאמנת וצ"ע:

סעיף ח

בהג"ה מיהו אם הי' מודה אח"כ וכו'. הנה הב"י הקשה מסוגיא דקדושין דף י"ב דאמר שם לאו כל כמינה דאימך דאסרת לך עלואי וכו' ותי' משום דשם מיירי שהיא לא ידעה בבירור אלא אמרה כך בשם אמה אבל אם אומרת ברי נאמנת ע"ש וזה דחיק דמשמע דאפי' אם הי' אומרת שהי' מאמנת לאמה אפיה לא אמרי' דשוי אנפשה חתיכה דאיסורה. ויותר נראה דהכא שאני דכיון דאיכא נמי קול אע"ג דקלא דבתר נשואין לא חיישינן לי' היינו כשאין אומרת נתקדשתי אבל אם אומרת הוי קול כמו רגלים לדבר דמהני באומרת אלא טמאה אני כדאיתא בסי' קט"ו וע"ש בב"ש דאם ע"א מסייע לה ה"ל רגלים לדבר וקול עדיף מע"א כמ"ש התו' בכתובות דף כ"ו בד"ה והאמר ר"י וכו' ע"ש א"כ כ"ש דקול אפי' לבתר נשואין הוי רגלים לדבר ובזה אתי שפיר הא דאמר שם והאיכא סהדי באורית וכו' ופי' תוס' בד"ה והאיכא סהדי' וכו' שיצא הקול שיש עדים באורית כו' ע"ש ולכאורה קשה כיון דאמר שם לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרי' וכו' א"כ הוי קלא דבתר נשואין ודוחק לומר דלא הי' אלא קדושין לבתרא וס"ל כרבא דלבתר אירוסין חיישינן אי נמי דהיא לא שמעה מאמה שהי' ש"פ עד השתא והיתה אנוסה דמותרת לבועל אכב דינו כמו ארוסה לרב אשי. אך כל זה דוחק דהא קיי"ל אפי' לבתר אירוסין לא חיישי' גם דוחק לומר דמיירי שכבר יצא הקול קודם שנתקדשה לשני אלא נראה דהא היתה מאמנת לאמה וה"ל כאומרת מקודשת אני ושוי אנפשה חד"א וכיון דאיכא קלא אף לבתר נישואין הוי רגלים לדבר אלא דלכאורה קשה ע"ז דא"כ מאי מקשי אמתניתן ואסרינן לה אגברא האמר ר"א כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה וכו' ומאי קושיא דלמא מיירי כשהיא אומרת נתגרשתי אלא דלא ומהימני להפקיע א"ע מבעלה כמו באומרת טמאה אני לך רק ע"י הקול דאיכא רגלים לדבר ואין אומר דא"כ בל"ז מהימני' משום חזקה דרב המנונא אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ז"א דכיון שהקול מסייע לה מעיזה ומעיזה דאפי' אם ע"א מסייע לה קיי"ל דמעיזה ואינה נאמנת וכ"ש קול דעדיף מעד אחד כנ"ל וקמ"ל מתניתן דנאסרת ע"י הקול משום דהוי רגלים לדבר ושוי אנפשה חד"א. ונראה די"ל דע"כ לא איירי מתניתן באומרת גרשתני דא"כ אפי' אמתלא לא מהני דמ"מ איכא רגלים לדבר דהא כתב הרמב"ם והש"ע לעיל דבדאיכא אמתלא סומכין על דבריה וכיון שהיא אומרת נתגרשתי לא מהני אמתלא ובזה א"ש מה שדקדקנו לעיל דבהאי דבפ"ק דקידושין דחשו אביי ורבא לקלא אף שלא היה קול גמור אלא דאיכא עדים ושמא לא יעידו עדים בב"ד ולפמ"ש א"ש דכיון דהוא מאמינה לאמה לא מהני אמתלא וה"ה בקול שאינה ברור דמסייע לה מהימנה אלא דאכתי קשה לי מסוגיא דגיטין דף פ"א שפח ליה רב יוסף וכו' והאמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין וכו' ומאי קושיא דלמא מיירי שהיא מודה בגירושין אלא דלא מהימנה להפקיע א"ע מבעלה אלא ע"י הקול שהוא רגלים לדבר ובזה מהני אפי' קלא דאחר הנשואין י"ל בדוחק דא"כ אפי' לא קרי לנתינה כתיבה כיון שכתב לה גט אע"ג דקיי"ל כב"ה דבכתיבה אינה נאסרת מכל מקום הוי רגלים לדבר שנתן לה והיינו דלא מקשה והאמר ר"א מעיקרא עד דמשני דצריך בדיקה היינו אם קרא לנתינה כתיבה אי נמי י"ל דלשון יושבת תחתיו ומשמשתו משמע דאינה מודה כן נראה לענ"ד ליישב שיטת הרא"ש בתשובה הנ"ל אך אלשון הרמ"א שכתב הואיל ויצא הקול בתחלה משמע דלאחר נשואין לא מהני קול אם הי' מודה ונראה דנפקא ליה מדמקשי הש"ס בפשיטות ואסרינן לה אגברא והאמר רב אשי וכו' משמע אפי' כשהיא מודה:

ובזה אתי שפיר מ"ש רמ"א דאם יצא הקול בתחלה אפי' קול הברה בעלמא מהני כשהיה מודה משום דס"ל דהך סוגיא דפ"ק דקדושין מיירי ע"כ שיצא קול בתחלה קודם שנתקדשה לבתרא ואע"ג דלא הי' קול גמור אלא דאיכא עדים ולא נתחזק בב"ד אפ"ה כיון שהי' מאמנת לאמה מהני קול הברה שבתחלה לאוסרה והנה הח"מ כתב וז"ל מפשט הלשון משמע אף שלא הוחזק הקול בתחלה בב"ד וגם אפשר עתה כשב"ד רוצים לבדוק לא מצאו בקול ממש אפ"ה כיון שהיה מודה שנתקדשה כבר שוויתי' לנפשה חתיכה דאיסורא וכו' ע"ש. ונראה דמוכרח לומר כן לשיטת הרמ"ה מדקאמר מאי והעמידו הדבר על בוריו אילימא דאי מגליא מלתא דקדושי קמא לאו קדושי נינהו מבטלינן קלא וכו' ומאי קושי' דלמא מיירי שלא הי' קול ברור אלא שהי' מודה בקדושין דהוי קול הברה רגלי' לדבר לכך אמר דצריך בדיקה דאם נתברר שהקול שקר אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה ובזה מודה שמואל דמבטלינן כיון דלא היה קול ברור ע"כ צ"ל דפסיקא לי' דכשהי' מודה וגם יצא הקול בתחלה אפי' כשעתה ב"ד רוצים לבדוק לא מצאו בקול ממש אפ"ה כיון שהי' מודה אסורה א"כ האיך אמר שמואל העמידו דבר על בוריו דאי מגלי' מלתא דקדושי קמא לאו קדושי עליא נינהו הוי מבטלין קלא וצ"ע:

תוכן העניינים

המקנה - קונטרס אחרון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה