אור ברסלב
המקנה - קונטרס אחרון פתיחה › סימן מה

המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פתיחה · סימן מה

סימן מד

סעיף א

מקום שנהגו לשלוח לארוסה אחר שתתארס וכו'. כן הוא לשון הרמב"ם ובמהרי"ק דקדק דמקום שנהגו היינו מדינה מדכתב אחר זה אעפ"י שרוב אנשי העיר וכו'. לולי דבריו ז"ל נראה דמ"ש מקום שנהגו לשלוח וכו' היינו מנהג מיעוט אנשי העיר ונקיט לשון נהגו למעט מקום שהמיעוט מקדשי והדר מסבלי אינו בדרך המנהג שנהגו כן אלא דרך מקרה כמ"ש בהג"ה מדברי הר"ן לכך כתב מקום שנהגו שהוא המנהג קבוע בעיר אפי' הוא אצל המיעוט:

שם בהג"ה ויש לחוש לשני הפירושים להחמיר וכו'. כתב הב"ש דנ"מ בין שני הפירושים דלפירש"י אם שלח בלא עדים אין חשש ולתו" אפי' אם שלח וכו' ע"ש לכאורה משמע דאם יש עדים שלא קדשה כבר וגם שלח הסבלונות בלא עדים אין לחוש כלל אפי' לשני הפירושי' ועיין בחדושי שכתבתי דאף לפרש"י איכא למיחוש שמא שלח בעדים לשם קדושין כמו לפי' ר"ח דאנו חוששין שמא קדשה מקודם בעדים והלכו להם למדינת הים א"כ אפי' אם ידוע שלא קדשו מקודם אכתי יש לחוש שמא קדשה בסבלונת בעדים והעדים הלכו למה"י ואין לומר דהם נאמנים שלא הי' בעדים במיגו דהיו מכחישים דע"כ אין זה מיגו דאל"כ אף לשיטת הר"ח אין חשש בלא עדים דנאמני' במיגו שלא שלח. ועוד נראה דאם היה אומרים שקדשה בתחלה בלא עדים דבזה ודאי נאמני' דהא קי"ל דהמקדש בלא עדים אפי' שניהם מודים אינם מקודשת כלל ולא חיישינן שמא הי' עדים והלכו להם ואפ"ה כשאמרו שלא קדשה אינם נאמני' במיגו וכמו שיבואר לקמן מיהו י"ל דלשיטת רש"י אין אנו חוששין כלל שהי' עדים והלכו למה"י כיון שאינם לפנינו מדלא פירש"י כפי' ר"ת וא"כ בכה"ג אין לחוש בין לפי' רש"י דהא לא חיישינן שמא הי' עדים והלכו להם. ובין לפר"ת דלא חיישינן דהסבלונות עצמן הן קידושין אך נראה די"ל דשלא בעדים מודה ר"ח דחיישינן שמא אמר באמת בפי' לשם קידושין אלא דמשמ' להתוס' דאפי' בעדים שהעידו שלא הי' האמירה לשם קידושין אפ"ה חיישינן לרש"י ז"ל כדאית ליה ולר"ח כדאית ליה עוד כתבנו בחדושינו די"ל הטעם דכששלח בעדים אע"פ שלא אמר לשם קדושין דנהי דלא חייש רש"י לשמא כבר קדש בפני עדים והלכו להם למה"י מטעם דאם איתא דקידש קלא אית ליה כדאיתא בכתובות דף כ"ג מ"מ חיישינן שמא אמר לה בתחלה לפני עדים שתתקדש לו בסבלונות שישלח לה דלא בעינן אמירה סמוך לקדושין כמ"ש הט"ז בסי' כ"ח דבזה לא שייך טעמים הנ"ל דלית ליה קלא לאמירה זו ותו דע"כ אין קושית התוס' משום דבעינן אמירה דהא מקדש בפחות מש"פ או קטן שקידש ואח"כ בעלה דחיישינן לקדושין כדאי' בכתובת דף ע"ג אע"ג דאין עדים על אמירה אלא ע"כ קושי' התוספת משום דמנא ידעה דלשם קדושין שלח א"כ אפי' אם אמר לה תחילה בלא עדים נמי איכא חשש קדושין ואפשר לומר דמשכחת דידוע ע"י עדים שלא נתן הסבלונות בעדים כגון שהאשה לא ראתה את העדים דלא הוי חשש קידושין כדאיתא לעיל סי' מ"ב ס"ג או שלא ראו העדים הנתינה ממש כמבואר שם סעיף ד' הרי שהם יודעים שהנתינה הי' שלא בעדים. ובזה מיושב מה שהקשה הט"ז וב"ש על הרמ"א ז"ל שהגיה הש"ע בשיטת ר"ת אע"פ שלא שלח הסבלונות בעדים דמשמע אפי' במקום שהרוב מסבלי והדר מקדשי ואמאי אינם נאמנים במיגו כיון דלא הוי מיגו במקום מנהג מדינה ולפמ"ש דע"כ מיירי שיש עדים שראו הנתינה דאל"כ מנא ידעינן שהי' בלא עדים דהיינו שלא שלח ע"י ב' שלוחי' שיהי' עדים על הקידושין אבל יש עדים ששלח לה אתי שפיר דאין להם מיגו אבל אין לומר דהשליח עצמו הוא נאמן בדבר הזה שלא הי' הנתינה בעדים ז"א חדא דמשמע דאין חילוק אפי' אם נתן הסבלונו' בעצמו ועוד נראה דגם השליח צריך לידע שהוא שליח לקדושין כי האיך יהי' שליח על הקדושין ואינו יודע על מה נשתלח ונראה דהיינו דפירש"י ששלח סבלונות בעדים ולא פירש ששלח ע"י שנים דקי"ל הן הן שלוחיו הן הן עדיו כמ"ש הרשב"א באמת בשיטת רש"י ואין לומר דטעמ' משום דה"ל נוגעים בעדותן כדאיתא לעיל סי' ל"ה סעיף ב' דהא כתב שם דכשאין הכחשת ממון ביניהם הוי עדים ועמ"ש שם. אלא נרא' הטעם דאם העדים אומרים שלא כיוונו לשליחות קדושין נאמנים על זה דלא אלימא חזקה זו משני עדים וכ"ש כשיש להן מיגו כדאמרינן בכתובות דף י"ח ע"ב דאם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר יכולים לומר קטנים היינו פסולי עדות היינו דאע"ג דקי"ל דאין אומרים מיגו בשנים מ"מ הא כתבו התוספת שם במיגו דאי בעי שתקי אמרינן א"כ ה"כ נימא הכי דאי בעי לא הי' מעידים לכך כתב רש"י שהשליח היה חוץ משני עדים ולפ"ז צ"ל דאף דהעדים לא כיוונו לשם קידושין כמי מהני כמ"ש לעיל סימן מ"ב גבי הן הן עידי יחוד הן עידי ביאה אף שהעדים אינם יודעים אם היתה מגורשת ממנו אפ"ה כיון דאנו יודעי' שהי' גרושה ה"ל עידי קידושין כמבואר שם וה"נ אע"פ דהעדים אינם יודעים מן השדוכין כלל או שסברו שכבר קידש ולא כוונו לשם קידושין אפ"ה מהכי כיון שאנו יודעים דמסתמא הי' לשם קידושין ומכאן ראי' לדברינו שם אבל השליח בוודאי צריך שיתכוון לשם קידושין אלא דאינו נאמן לומר שלא כיוון לשם קידושין וה"ה דאינו נאמן לומר שהנתינה הי' בלא עדים ולפמ"ש הרשב"א דהשלוחים עצמן הם עדים ע"כ צ"ל דהשלוחים אינם לפנינו והכה הב"ש בס"ק י"א כתב דהא דאינם נאמנים במיגו שהי' אומרים שלא שלח הסבלונות כלל היינו משום דהיכא דשלח ע"י ע"א אינם נאמנין במיגו שהי' יכולין להכחיש את העד משום דקי"ל דאין אומרים מיגו להכחיש את העד ע"ש. וכבר כתבנו בחידושינו דאין ראי' מהא דאמרי' גבי נסכא דר' אבא דאין אומרים מיגו להכחיש את העד דדוקא במקום דשייך שבועה דאורייתא אמרינן הכי כמ"ש התוס' בב"ב ד' ל"ב:

עוד כתב הב"ש דנ"מ בין פירש"י לפר"ת באם שלח לקטנה אחר מות אבי' לפי' התוספות יש חשש שמא אבי' קבל הקדושין וכו' ע"ש וכן הוא בריטב"א ואינו מובן דהא אפי' אם הוא אומר שקדשה ע"י אבי' אינו נאמן לאוסרה בלא עדים והאיך יהי' נאמן בשלוח סבלונות לאוסרה כיון דאין ראי' מקבלתה כשהי' קטנה כמ"ש בחידושינו ע"ש וצ"ל דמיירי לענין שהיא אסור בקרובותי' לאחר שתמאן. מיהו גם בזה צ"ע כיון דכתבו התוספת שם בד"ה ה"ג וכו' דהטעם הוא באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי הוא משום חומר א"א דוקא אפשר דבשאר קרובותיה לא החמירו לחוש למיעוט ותו נר' דאם יאמר שקדש אותה בעצמו לאחר שנתיתמה קדושין מדרבנן קודם ששלח הסבלונות הוא נאמן כיון דאין שום הוכחה שנתקדשה על ידי האב דוקא א"כ באתרא דמסבלי והמ"ק נאמן לומר שלא קדשה כלל במיגו דאי בעי אמר שקידשה בעצמו קודם ששלח הסבלונות אפי' אם שלח בעדים וצ"ע ועיין בחידושינו שכתבנו דיש לומר טעמא דרש"י ז"ל דלא ניחא לי' לפרש כפי' התוס' דחיישינן שמא קדשה כבר משום דממ"נ אם הוא אומר שקדשה כבר הי' נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה ואפי' שלא בפני בעלה ס"ל לרב הונא עצמו בגיטין דף פ"ט ע"ב דאשת איש שפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת מדרב הממנלא וכו' ואפי' בארוסה שייך חזקה זו כדאית' שם ותו דכיון דמעיזה נגדו אית לה מיגו דאי בעי אמרה גרשתני דנאמנת כדאית' שם ודוחק לומר דר"ה מיירי ברובא מקדשי והמ"ס ורובא עדיפא מחזקה וממיגו ז"א מדקאמר עלי' דרב הונא מאי הוי עלה אר"פ באתרא וכו' משמע דרב הונא מיירי אפי' היכא דלא הוי רובא ואפי' באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי י"ל דמהני אפי' במקום רובא כיון דחזקה דאין אשה מעיזה עדיפא טובא להוציא מחזקת איסור א"א ואי מיירי שהוא ומר שלא ק דש א"כ פשיטא שהוא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה כדאית' בב"ב דף קל"ג ע"ב ואפי' למ"ד שם בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן היינו משום דקלא אית לה למילתא ועיין לקמן ר"ס קנ"ב ובב"ש שם משא"כ הכא וב"ש באתרא דרובא מסבלי הדר מקדשי ואין לומר דאין, זה מיגו, משום דאם יאמר גרשתני אסר אבקרובותי' דאכתי הוי נאמן במיגו להתירה לעלמא דאמרינן מיגו למחצה כמ"ש התוס' בב"ב שם בד"ה הואיל ובידו לגרשה וכו', אע"ג דהאי מיגו לא חשיבא מ"מ חשיב מיגו לפוטרה מיבם ע"ש ודוחק לומר דרב הונא מיירי הכא לענין דאסורה היא בקרוביו והוא בקרובותי' דהא לפמ"ש דרב הונא מיירי אפי באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי הטעם בזה משום חומר דאיסור א"א כמ"ש התוס' בד"ה ה"ג מקדשי והמ"ס וכו' משא"כ באיסור קרובי' ונר' דהיינו דפי' רש"י ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון היינו דמשמע לי' דחוששין לסבלונות היינו לקידושין עצמן כמו במתני' וכמ"ש הרא"ש ומפרש דלהכי לא חייש לשמא כבר קדש משום דכיון דנתקדשה לאחר נאמנת כדס"ל לרב הונא עצמו כנ"ל וה"ה אם לא נתקדשה אלא אמרה שלא קדשה מקודם נאמנת דאינה מעיזה אלא דרש"י ז"ל נקנו ונתקדשה כלישנא דר"ה שם א"א שפשטה ידה וכו' משא"כ לפירש"י דאם אמרה שלא כוונה לשם קדושין אין כאן העזה כיון דאינו יודע כוונתה ואפי' לפמ"ש לעיל דלפי' רש"י חיישינן שמא אמר לה בתחלה שישלח קדושין מ"מ לא שייך כאן העזה משום די"ל דמילי לא דכירי אינשי ואין זה העזה אם אורה שקיבלה לשם סבלונות והיתה סבורה שיקדש אותה אח"כ וצ"ל בדוחק דס"ל להתוס' כמ"ש הרא"ש בסוף גיטין דאף דס"ל לרב הונא דשלא בפניו נמי אינה מעיזה היינו דוקא לחומרא אבל לקולא לא ומיירי שהוא אומר שקידש אותה והיא אמרה שלא בפניו אי נמי דס"ל דמיירי שאומר שלא קידש וס"ל לר"ה דאינו נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה משום דס"ל לרב הונא כמ"ד בב"ב שם דלא פלגינן דיבוריה ואינו נאמן לומר גרשתי אפי' להבא וכל זה ס"ל לרש"י לדוחק ובזה נראה ליישב מה שהקשו התוס' על רש"י ז"ל גבי הוחזק שטר כתובה בשוק ע"כ חיישינן שמא קידשה כבר די"ל דמיירי שם שהוא אומר שקדשה וס"ל להסוגיא דהכא דלא כרב הונא דאשה שאמרה גרשתני אינה נאמנת שלא בפניו ועוד וי"ל דמיירי שהוא אומר שלא קדשה והא דאינו נאמן במיגו דאי בעי מגרשה דא"כ יצטרך ליתן לה כתובה כיון שהיחזק שטר כתובה ואף שהיא אומרת שלא נתקדשה מ"מ אינה רוצה לחייב את עצמו בכתובה דאולי תחזור בה ותתבע ממנו עפ"י הודאתו וכ"ש אם היא חייבת לאחרים דיכולים לגבות ממנו מדרבי נתן ועמ"ש לקמן בזה.

ונראה דנ"מ עוד בין פירש"י לפירש ר בשלח ע"י קטן וכיוצא בו דלאו בני שליחות נינהו עוד כתב הב"ש דבריב"ש סימן ה' משמע לפירש"י לא מחמרינן אא"כ הרוב מקדשי' והמ"ס וכן משמעות לשון הטור ועיין בחידושנו שכתבנו טעם בזה דלדעת ר"ח הנ"ל ה"ל רובא דתליא במעשה כמ"ש הרמב"ן בספר המלחמות וצ"ל דרובא מסבלי והדר מקדשי דליכא מעשה משא"כ לפירש"י דחיישינן לסבלונות עצמן דאין בהן מעשה אלא כוונה בעלמא שפיר שייך למיזל בתר רובא וצ"ע:

שם בהג"ה י"א דכל סבלונות וכו' יום או יומים וכו'. הנה המהרי"ק שם כתב דאף לשיטת רש"י אין לחוש דקדשה אותה בסבלונות כיון דלא נתן בעצמו הסבלונות אלא שלח ע"י שליח דאם איתא דמקדשה אותה הוי מקדש בעצמו ע"ש והקשה הב"ש דהאיך מיישב כל הסוגיא דשלח ע"י שליח וחיישינן לפירש"י וכו' ואפשר לדחוק וליישב וכו' ובתשובת הנ"ל איירי במיעוט מקדשי והדר מסבלי וכו' ע"ש אך ז"א לפמ"ש הב"ש בס"ק ד' בשם הרי"ו וד"מ דיש להחמיר כגירסת ר"ח דרובא מסבלי והדר מקדשי אפי' לפירש"י אף ששלח ע"י שליח אך הנראה לענ"ד דמהרי"ק ז"ל לאו מסברא דנפשי' אמר אלא להוציא זה מדאמר רב הונא עצמו בגיטין דף ס"ד הבעל נאמן דאם איתא דלגירושין הוי יהיב ניהלה לדידה הוי יהיב לה וכתבו התוס' שם בד"ה בעל נאמן וכו'. וי"ל דלא מהימן אלא בשלשתן בעיר דשייך האי טעמא דלדידה הוי יהיב לה וכו' וכן הוא בש"ע לקמן סי' קמ"א סעיף נ"ה ויליף מזה דכ"ש דלגבי קידושין דמצוה לקדש בעצמו דאמרינן סברא זו דאם איתא דלקידושין לדידה הוי יהיב לה ומסתמא נתכווין לסבלונות שדרך לשלוח ע"י שליח ולפ"ז אין קושיא מן הסוגיא די"ל דמיירי שהוא בעיר אחרת דלא שייך סברא זו. אך היותר נראה דלא שייך סברא זו אלא כשאין הבעל לפנינו או שאומר דלא נתכווין דקידושין כהאי דגיטין שם דאמר לפקדון נתתי אבל כשבעל אומר לקידושין נתן אין ראיה משם א"כ יש לפרש דהאי דרב הונא דאמר חוששין לסבלונות היינו כשהבעל אומר לקידושין נתכווין כמ"ש מהרי"ק בשורש כ"ח דמשמע כן מדברי המרדכי ובזה א"ש לפירש"י דלא חשש רב הונא לשמא קידשה כבר דכיון דהבעל אומר שכיון לקדשה בסבלונות תו אין לחוש לשמא קידשה כבר כמ"ש בתשובת רמ"א סימן למד והביאו הב"ש בס"ק א' דהיכא דהוא אומר שכוון לקידושין אין לחוש לשמא קידשה כבר ולפ"ז מ"ש הרמ"א בתחלה אפי' אמרו שניהם שלא נתכוונו היינו דווקא ששלח מעיר אחרת דאז יש לחוש גם לפירש"י מיהו אכתי באתר' דרובא מסבלי והדר מקדשי נר' דנאמן במיגו דאיבעי מגרש לה כדאיתא לקמן סימן קנ"ד וצ"ע וע"ש בב"ש ס"ק א' שם.

שם בהג"ה אפי' שלח לה אח"כ ג"כ וכו'. עיין ח"מ וב"ש שכתבו דמדברי מהרי"ק משמע איפכא ע"ש אך המעיין שם יראה שאין מדבריו ראי' שחולק על דברי הרשב"א דמהרי"ק מיירי שם במנהג שהי' נוהגים ליתן תמיד סבלונות בשעת שידוכין וע"ז כתב דמאלו הסבלונות אין שום הוכחה לשאר סבלונות דאיכא מיעוטא שאין נותני' סבלונות שנים עד דמקדשי תחלה אם אין מנהג ליתן סבלונות אחר הקנין מיד וזה נתן בלא קידושי תחלה ממילא אין לחוש אפי' לשאר סבלונות כיון דגלי דעתיה שמסבל בלא קידושין כמ"ש הרשב"א בתשובה אך קשה לי דא"כ מאי מייתי ראיה בסוגיא שם רבה מנא אמינ' לה כדקתני טעמא שמחמת קידושין ראשונים וכו' דלמא מתני' שאני כיון דקידש בתחילה בלא סבלונות חזינן דהאי גברא מקדש והדר מסבל ואיכא למיחוש טפי לקדושין גמורי' משמע דלא אזלינין בתר דידיה וצ"ע:

שם בהג"ה ויש מחמירין אם שלח בעדים וכו' הטעם כתב הת"ה משום דחזקה שליח עושה שליחותו הוי כמקדש בעדים דאנן סהדי שעשה שליחותו דומה לסברא זו כתבו קצת מפרשים לקמן ר"ס ק"ל לדעת הרי"ף והרמב"ם דהיכא דאיכא עידי חתימה לא בעינן עידי מסירה משום דא דאנן סהדי שנמסר לידה הוי כעידי מסירה אך באמת צ"ע דכיון שהאשה יכולה להכחישו שלא נתן לה כלום ולא מהני חזקה שע"ש אם היא מכחש' לגמרי כמ"ש הב"ש בס"ק י"א למה יועילו הקדושין אפי' אם הי' מודה כיון דילפינן דבר דבר מממון דאפילו אם שניהם מודים לא הוי קידושין כיון שהיו יכולין להכחיש ולא דמי להאי דסי' ק"ל כיון דגט חתום בעידי חתימה בידה ותו דלא מצינו חומרא זו אפי' בקידושין ממש אם שלח בעדים ונתן לה השליח הקידושין בלא עדים שיהיה חשש קידושין מחמת חזקה דשע"ש:

ועיין ב"ח שמחמיר לומר דאפי' אם ליכא עדים אלא שהמנהג הוא לשלוח מתנה אחר השדוכין ורובא מקדשי והדר מסבלי אנן סהדי כאילו קדשה אותה בפנינו ע"ש והוא חומרא גדולה כאן דילפינן דבר דבר מממון וכי נימא נמי דיכולין להוציא הסבלונות בלא עדים וקצת ראי' מהא דאיתא בגיטין דף י' ע"ב ירד ר"ש לשיטתי' דר' אליעזר וכו' והאמר ראב"א מודה ר' אליעזר במזויף מתוכו וכו' משמע דבדאורייתא אע"ג דחזקה דערכאות לא מרעי נפשייהו מהני אפי' להוציא ממון משאר שטרות אפ"ה משמע דמדאורייתא לא הוי גיטא כלל ולא אמרינן כיון דאנן סהדי משום דחזקה דלא מרעי נפשייהו הוי כעידי מסירה כ"ש הכא דאין להוציא ממון מחמת המנהג אך כבר כתב לעיל דאף לדעת רש"י ז"ל באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי חיישינן שמא נתן לה בעדים כמו לשיטת ר"ח וכמו שהארכנו לעיל בזה וצ"ע:

שם בהג"ה כגון ששלח בשבת וכו'. הנה הב"ש בס"ק א' כתב דיש נ"מ בין פרש"י לפי' ר"ח אם שלח בשבת דלפרש"י ליכא חשש דאין מקדשין בשבת ולכאורה קשה דהא כתב הב"י בא"ח סי' תקכ"ז בשם המרדכי והביאו המג"א בסי' ש"ו ס"ק ט"ו דאסור ליתן דבר במתנה לחבירו בי"ט ובשבת וכן הביא שם המג"א בשם הריטב"א דהוי כקונה קנין בשבת דאסור אפי' לדבר מצוה אא"כ השעה דחוקה וכו' ע"ש א"כ אפי' לשם סבלונות איכא איסורא. ועוד היה נראה דבל"ז אין לחוש לקדושין לפמ"ש התוספת בב"מ דף י' ע"ב בד"ה אמר לישראל וכו' דאם יש בקדושין עבירה בטל השליחות וכן דעת הרמב"ם כמ"ש בחידושנו בר"פ האיש מקדש ובכתובות דף ל"ג ומשמע דאפי' באיסור דרבנן נמי אין שליח לדבר עבירה דשייך ביה נמי דברי הרב וד"ת דברי מי שומעין א"כ בל"ז ולא הוי קדושין כיון דבטל השליחות ולכאורה הי' נראה דמיירי שנתן ליד השליח בחול דהיה יכול ליתן לה קודם השבת ובזה לא שייך לומר דאין שליח לדבר עבירה כמ"ש בכתובות שם כיון שלא אמר לו ליתן בשבת. ובזה מיושב גם קושיא קמייתא דאי נימא דלשם סבלונות נתן זכה לה השליח מיד כשנתן לה דזכין לאדם שלא בפניו וליכא איסורה בנתינ' לידה בשבת כיון דכבר זכה לה אבל לשם קידושין אינה מקודשת עד שיתן לה אך במהרי"ק שם משמע להדיא שנתן ליד השליח בשבת וצ"ל דס"ל דאף דאסור ליתן בשבת אין האיסור על הנותן אלא על המקבל כדאי' בעירובין דף ע"א מיקני רשות' בשבת אסור וכו' אסתלק רשות' בשבת שפיר דמי וכו' משא"כ בקדושין דאיסור הוא גם עליו וצ"ע:

שם בהג"ה אבל בקלא דסבלונות וכו'. נראה דמיירי כגון שהם מכחישים הסבלונות אין לחוש לקול וכן הוי בעובדא דמהרא"י שם ע"ש אבל אם הם מודים לסבלונות אלא דהוי באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי דנאמנים במיגו כמ"ש הב"ש בס"ק ג' בשם הט"ז מ"מ היכא דאיכא כמי קלא דסבלונות תו לא הוי מיגו להכחיש את הקול כדאיתא בח"מ סי' קמ"ט וסימן ק"ן בעובדא דרב' בר שרשום וכיון דלא הוי מיגו חיישינן לסבלונות ועיין בסמוך:

סעיף ג

חוששין לכתובה וכו' לשון הסוגיא החזיק שטר כתובה בשוק א ולשון זה משמע שאין עדים ברורים על הכתיבה אלא דאתחזק קלא שראו שטר כתובה בשוק. אך לפמ"ש הרמ"א בסמוך בשם פסקי מהרא"י דלא חיישינן לקלא דסבלונות משום דהוי תרי חומרת א"כ הכי כמי נימא בשטר כתובה וכנראה דמיירי שהם מודים שכתבו הכתוב' אלא דהא נאמנים במיגו אבל כיון שהוחזק בשוק ה"ל קלא תו לא הוי מיגו להכחיש את הקול כמ"ש בסמוך ולפ"ז אתי שפיר דע"כ איירי באתר' דרובא כתבי והדר מקדשי כמ"ש הטוש"ע דאל"ה בל"ז לא הוי מיגו במקום מנהג מדינה:

שם אע"פ שלא הגיע לידה וכו'. כתב הב"ש דהיינו כשנכתב מדעת שניהם וכן נראה דאם לא נכתב מדעתה מה"ת יהא נאמן לאוסרה דלא עדיף מאומר קדשתיך דלא מהימן וע"כ צ"ל או שהגיע לידה או שנכתב מדעתה ועיין בחדושי' שכתבתי דיש לפרש לפרש"י דהחשש קדושין הוא בכתובה עצמה כמו בסבלונות והיינו או מדין שטר שכתב בכתובה הוי לי לאנתו או מטעם כסף שקדשה בשט"ח על עצמו כמ"ש הב"ש לעיל סימן כ"ט ס"ק יוד. מיהו היינו דוקא כשתגיע לידה אבל אם לא הגיע לידה אף דהא דכותבין כתובה לאיש אע"פ שאין אשתו עמו הוא מטעם דעדיו בחתומין זכין לו כדאיתא בב"מ דף י"ג א"כ כיון שנכתב מדעתה זכו לה כמי מטעם קידושין מ"מ י"ל כיון דאמרינן בב"מ שם דלא מהני עדיו בחתומיו זכין לו אלא היכא דמטי לידה זוכה משעת החתימה אבל היכא דלא מטי לידה לא י"ל דה"נ לענין קדושין הדין כן דכל היכא דלא מטי לידה לא הוי קידושין עד דמטי לידה וצ"ע:

תוכן העניינים

המקנה - קונטרס אחרון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה