אור ברסלב
המקנה - קונטרס אחרון פתיחה › סימן מב

המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פתיחה · סימן מב

סימן מא

סעיף א

אין האשה מתקדשת וכו'. נראה דהא דאמרינן דבאשה שאנסוה אפי' אמרה רוצה אני לא הוי קדושין לאו דוקא אונס הגוף אלא אפי' אונס ממון דהא מדמי' לה בש"ס לתלוה וזבין והתם מיירי אפי' באונס ממון כדאיתא בח"ה סימן ר"ה ס"ה מעשה באחד ששכר פרדס וכו' ע"ש אלא דלפ"ז קשה הא דאמרי' בקדושין דף י"ג ההוא איתתא דזבין וורשכא וכו' ומבואר לעיל סימן כ"ח דאם אמרה הן מקודשת ומי עדיפא אמירת הן מכשאמרה רוצה אני דלא מהני ולכאורה הי' נראה דהא דאמרינן דתלי' ויהיב או תלי' וקידש היינו שעיקר אונס היה בשביל הקידושין אבל אם האונס היה בלא הקידושין אלא שהיא מצלת ע"י הקדושין או על ידי המתנה הוי כאונס הבא מחמת דבר אחר דאיתא שם בס"ס ר"ה דלא הוי אונס לבטל המקח והוי כהאי דכלב רץ אחרי' דאמר בדף ח' ע"ב בהאי הכאה דקא מצלה נפשה מיניה גמרה ומקני נפשה א"כ בהאי עובד' דוורשכא דחטיף מינה בתורת גזילה אף דניתרצית להתקדש לו כדי שיחזיר את הגזילה הוי קידושין אך נראה דאותו דבר עצמו שגזל ה"ל אונס גמור וכן משמע ממ"ש הרמב"ם ובח"ה ס"ס קנ"א דכשהוחזק גזלן על שדה זו ואפי' מנה לו המעות לא מהני א"כ קשה דבהאי עובדא דוורשכא אפי' מדינא דאורייתא לא הוי קדושין כיון שהוחזק גזלן על הורשכא עצמו וגם דוחק לחלק דמיירי שהיתה יכולה לתבוע להוציא ממנו בב"ד ואפשר דלזה דקדק הש"ע בסי' כ"ח ס"ב והוא מלשון הרמב"ם ז"ל כשאמר לה התקדשי לי ונתן בידה אמרה הן וכו' דכיון דאמרה הן בשעה שנתן כידה ודאי נתרצה דמי הכריחה לומר הן כיון שהוא נתן בידה ובאמת אם אמרה הן כשאמר לה קודם שנתן לידה כיון שאמר לה אי יהבינא ליך מקודשת לי הוצרכה לומר הן כדי שיחזור לה להכי בעינן שתאמר הן בשעת נתינה ממש וצ"ע על האחרונים שלא הזכירו מזה:

שם והמקדש אשה בע"כ וכו'. ובגמ' המקדש בביאה מאי איכא למימר שוי' רבנן בעילתו בעילת זנות אין להקשות דבמקדש בביאה כיון דאמרינן בכתובות דף נ"ב ע"ב דאשה שנאנסה חיישינן שמא תקילתה באונס וסופה ברצון א"כ אמאי לא ניחוש הכא לשמא נתרצה בסוף ביאה והוא עיקר הקדושין דאמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה ודוחק לומר כיון דאמר שם דמותרת לבעלה משום דיצר אלבשה ה"כ לא הוי קדושין מדעתה. ונראה דנהי דנתרצית בסוף ביאה היינו על הביאה ולא על הקדושין ואף דאמרינן בכמה דוכתא א"א עושה בעילתו בעילת זנות ומתכוון לשם קדושין והיינו שאשה גמי מתכוונת לשם קדושין ואפ"ה לא אמרינן הכא דשמא נתרצה לשם קדושין כיון דבתחילת ביאה היתה אנוסה:

בהג"ה לקח יד אשה בחזקה וכו'. כתב הח"מ מפשיט' הלשון משמע דמקודשת ודאי אבל א"א לומר כן דה"ל שתיקה דלאחר מתן מעות וכו' מכ"ש הכא דתחלתה באונס הי' וכו' נראה לענ"ד דאין מזה הכרח ואדרבה י"ל דהכא עדיף טפי אפי' לר' אחי דס"ל דלאון כולה נשי דיני גמירי היינו בנתן לה שלא מדעתה סבורה היא דאעפ"כ תתחייב באחריות כשתפשע בו אבל בלקח ידה בחזקה והיא לא רצתה ליכא למיטעי שתתחייב באחריות בע"כ ומדלא זרקה י"ל דניחא לה מ"מ נראה דהוי ס"ק גם מה שהקשה דסותר למ"ש הרמ"א בסי' כ"ח ס"ד וכ' דהרמ"ה ס"ל כר' אחי והג"מ ס"ל כר"ה לחומרא דבריו תמוהין דא"כ קשה על הש"ע דבסי' כ"ח פסק דהוי ס"ק והיינו כר"ה ובסי' למד ס"ו העתיק דברי הרמ"ה אך העיקר בזה דאין זה ענין לפלוגתא דר"ה ור"א וחיישינן לחומרא כר"ה אלא דר"ה מיירי בעובדא דציפתא דאמר שם שקלתא ואישתיקא דהיינו שעשאה מעשה המוכיח להכי איכא למיחוש שנתרצית אע"ג דאישתקא אבל בההיא דסי' למ"ד ס"ו הם דברי הרמ"ה בטור סי' כ"ח דדייק דוקא שקלתינהו אבל לא שקלתינהו כיון דליכא מעשה המוכיח אין לחוש כלל והכא מיירי שלאחר שנתן לה בחזקה החזיקה בו ולא השליכה כלל וזהו מעשה המוכיח והוי ממש כההיא דר"ה ואין כאן סתירה כלל ונראה דגם דעת הב"ח כן ומ"ש דמיירי שנערה היינו כיון שזרק לתוך חיקה ולא שקלתה ממילא כשעמדה והלכה לה נערה אותו וכ"ש בזרק לה תוך ד' אמות כיון ששתקה ולא עשתה מעשה כלל לא הוי קדושין אלא כשנתרצית בתחילה כמ"ש הרמ"ה שם ובזה סרה תלונות הב"ש עליו בסי' כ"ח ע"ש:

סעיף ב

ואפי' שניהם מודים וכו'. מלשון אפי' משמע דבתחילה איירי כשאחד מכחיש וכן הוא בסוגיא דף ס"ה בעו מיני' מרבי יהודא שניהם מודים מאי אין ולאו וכפי' בידי' וכו' משמע דר' יהודא מיירי בהכחשת אחד מהן ולכאורה הוא מלתא דפשיטא דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואפשר דקמ"ל דאע"ג דשתיק לא אמרינן בהא דשתיקה כהודאה כדס"ל לרבא בדף ס"ו שם דבדבר שבערוה לא אמרינן דהוי שתיקה כתודאה ונ"מ לדעת היש מחמירין במודים אבל שתיקה לא הוי כהודאה:

שם זה שלא בפני זה וכו'. זהו מתוספתא שהביאו הרי"ף והרא"ש בפ' מי שאחזו וז"ל ראוהו שנים שנתייחדה עמו צריכה ממנו גט שני אחד א"צ ממנו גט שני א' בשחרית וא' בין הערבים זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפין וכ' הר"ן וז"ל אע"ג דלגבי ממון קי"ל בפ' זה בורר דהלואה הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין לגבי אישות דשייך בדיני נפשות בבת אחת בעינן להו עכ"ל ולפ"ז אפי' אם הם מעידים על חד קדושין כגון שאמר לה בפני ע"א התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך ואח"כ אמר כן בפני עד השני ואפי' עדות מיוחדת כגון שראה ע"א מחלון זה וע"א מחלון אחר נמי לא הוי קדושין כמו בדיני נפשות כדאי' במכות דף ו' ע"ב אך אני תמה דהא בגיטין דף ל"ג אמרינן בהדי' בעידי כתובה מי מצטרפי הא אמר מר אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד דלמא כריב"ק ס"ל וכו' הרי דריב"ק ס"ל דמצטרפין אפי' לענין אישות וכן הקשה הב"י בח"ה סי' למ"ד ע"ש וכ"כ התו' שם ע"א בד"ה רבי סבר וכו' אע"ג דאין דבר שבערוה וכו' מ"מ יכול לבטל בפני שנים זה שלא בפני זה וכו' ותו דהא לענין דרישה וחקירה קי"ל בסוף יבמות דאין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה משום דהוי כדיני ממונות וכמ"ש הרמ"ה בסעי' ד' בהגה דעידי קדושין א"צ דרישה וחקירה וכו' ומן התוספתא נראה דאין ראי' חדא דלמא התוספתא אתי' כת"ק דריב"ק מיהו בזה י"ל מדהביאו הרי"ף והרא"ש משמע דס"ל הכי אך העיקר נראה דאין שום ראי' משום דהתם לא שמעו העדים שנתייחדה עונו לשם קדושין אלא דאמרינן דא"א עושה בעילתו בעילת זנות כדאי' בגטין דף פ"א א"כ כיון דביחוד הראשון שנתייחד עמה בשחרית עדיין לא נתקדשה לא שייך חזקה זו דאכתי הוי בעילתו בעילת זנות דהרי לא הי' שם אלא ע"א ותו דהתם מיירי דהבעל והאשה אומרים שלא בא עלי' לשם קדושין אלא דאנו חוששין מתוך שלבו גס בה מסתמא בא עלי' וא"א עושה בעילתו בעילת זנות אבל ב"א בשחרית נאמנין במגו שהי' יכולין להכחיש את העד שלא נתייחד עמה כלל וכיון דאין העדים מעידים זה על זה יכולין להכחיש א' מהם וממילא דבטל גם עדות שני ותו נראה דכיון דבעינן שני עדים בשעת קדושין כדילפינן דבר דבר מממון ואפי' שניהם מודים צריך עדים והכא אין כל א' מעיד כ"א על חצי דבר דהיינו על קדושין בפני ע"א דאפי' אם שנים מעידים על קדושין בפני ע"א אינו כלום והוי כמו ע"א אומר אחד בגבו וא' בכריסו דאפי' בשני עדים ה"ל חצי דבר ועיין בתו' בב"ק דף ע' ע"ב בד"ה למעוטי שני' וכו' א"כ כיון שמכחישים אין כאן עדות גמור ואפי' היכא דמודה על היחוד אלא שאומרים שלא כיוונו לשם קדושין או שלא כבעלה נאמנים במגו ואין לומר דה"ל מגו במקום חזקה ז"א דמאן לימא לן דחזקה זו עדיפא טפי ממיגו דהא איבעי' דלא איפשטא בריש ב"ב וכמ"ש התוס' בכתובות דף ט' ע"ב בד"ה לאו דקא טעין וכו' דאין כל החזקו' שוות תדע דע"כ צ"ל כן לר"פ דס"ל בשנים מודי' דחוששין לקדושין קשה מהתוספתא הנ"ל דבנתייחדו לפני ע"א אין חוששין לקדושין ע"כ צ"ל דכיון שאמרו שלא כוון לשם קדושין נאמנים במגו כמו שיבואר לקמן ובזה נראה לענ"ד לפרש הא דאמר בירושלמי בפ"ק דסוטה שנדחק בפירושו הב"י בח"ה שם וז"ל נסתרה בע"א בשחרית ובע"א בין הערבים ייבא כהדא נתייחדה עמו וכו' קינא לה בע"א בשחרית ובע"א בין הערבים מאחר שהוא איש והיא אשה (קנויו קנוי או) (כך היא הגרסא בס' קרבן העדה) אין קנוניו קנוי ייבא כהדה אין מקבלין וכו' ריב"ק אומ' אפי' באו זה אחר זה ע"כ וצריך להבין מהו חילוק שבין סתירה לקינוי ולפמ"ש א"ש דבקינוי לא שייך מגו שהיתה מכחשת את העד שהבעל עצמו יודע בקינוי ומה יועיל הכחשתה שתה' מותר' לו ותו דאפי' לענין הפסד כתובתה אין זה מגו דאינה יכולה להעז בפני בעלה כדקי"ל באשה שאומרת גרשתני ופשיטא דלא אמרינן מגו דהעזה כי האי ואפשר דהיינו דקאמר בירושלמי ומאחר שהוא איש והיא אשה פי' דמש"ה לא הוי מגו ועוד נראה לפי דעת הר"ר שמחה שהביא בהגהת אשרי בפ"ב דכתובת דאשה שנתייחדה לפני עדים אבדה מגו שלה א"כ גבי קינא לה בע"מ כיון שהסתירה ידעה בעדים י"ל דאבדה מיגו שלה משא"כ בע"א על הסתירה כיון שאינו ידועה היחוד בעדים נאמנת במגו כן נראה לענ"ד לפרש דברי הירושלמי ובזה נלענ"ד לפרש הא דאמר בסוגיא איתיבי המגרש את אשתו ולן עמה בפונדקי וכו' אלא לאו בע"א וכו' דלכאורה אינו מובן דה"ל לפלוני בכל מקדש בע"א ועמ"ש בחידושינו ונראה דקס"ד דמיירי שמעיד העד שבא עלי' כדמוקי ר' יוחנן בגיטין דף פ"א ע"ב בראוה שנבעלה דהוי ס"ד דב"ש נמי ס"ל דא"א עושה בעילתו בעילת זכות כדס"ל לרבה ור' יוסף ביבמות דף ק"ז דטעמא דב"ש שם משום דא"א עושה בב"ז אלא דפליגי כיון דאין אלא ע"א על הביאה ס"ל לב"ש דנאמן שלא בא עלי' לשם קדושין במגו שהי' מכחישו שלא נתייחד עמה כלל וב"ה ס"ל דה"ל מיגו במקום חזקה וע"ז מקשי דא"כ במגרש מן האירוסין נמי כיון שראוה שנבעלה כדמקשי הש"ס בגיטין שם על ר' יוחנן אע"כ דמיירי שלא ראו שנבעלה וממילא דאיכא לאוקטי אפי' בב' עדים:

והנה לכאורה היה נראה דמשמע מסוגיא דשמעתין כדברי הר"ן דלא מהני בשני עדים זה אחר זה דאל"כ מאי מקשה הש"ס ממתניתן האומר לאשה קדשתיך וכו' אי דאיכא עדים וכו' דלמא מיירי שהיו שני עדים בזה אחר זה וכיון דאין ע"א יודע מחבירו יכולה היא להכחיש לאחד מהן ואף שהיא מודה לעד שני ה"ל מקדש בע"א ואינו כלום אע"כ דלא מהני בזא"ז וה"ל כמקדשי בע"א וכן יש להוכיח קצת מקושיא שנייה דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו' ה"ד אי דאיכא עדים וכו' הו"ל למימר דאיכא ב' עדים שנתייחד עמה אלא שלא ראו אותם כאחד רק זא"ז ופליגי בפלוגתא דריב"ק ורבנן וכ"ש לפמ"ש דהוי ס"ד דפליגי במינו במקום חזקה ה"כ י"ל בשני עדים זה שלא בפני זה אלא וודאי דזא"ז הוי כמקדש בע"א אך כ"ז אינו דמתניתן ליכא לאוקמי בב' עדים בזא"ז דא"כ תיקשי סיפא דקדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי וכו' דמשמע דהבת אינה יודעת מקדושין ואי איכא תרי סהדי אפי' בזא"ז למה תהיה מותרת בקרוביו וכן במתניתן דלנה עמו בפונדק י"ל דלא ניחא ליה לאוקמי בראוה שנתייחדה עמו בזא"ז משום דלא שייך סברא דא"א עושה בעילתו בעילת זכות כשנתייחד עמה בפני עד הראשון אכתי הוי ב"ז כיון שלא הי' שם אלא ע"א וכנ"ל וצע"ג על המחבר דכתב בפשיטות דאם נתקדשה בב' עדים בזא"ז איכה מקודשת כלל ולא נזכר מזה בדברי הראשונים ז"ל אלא לענין יחוד ומ"ש הב"י בשם הרשב"א דאפי' בא עליה לשם קדושין אינם קדושין דהמקדש בע"א וכו' היינו דמש"ה אין לחוש שבא עליה לשם קידושין בשעת יחוד הראשון כנ"ל ויותר תמה דבח"מ סי' למד כתב הב"י בעצמו במסקנתו דאפי' לענין אישות מצטרפין והכי נקטינן ע"ש והאיך כתב כאן בפשיטות דלא הוי קידושין ודוחק לומר דס"ל דעידי קדושין שאני כיון דליכא למשקל כתובה מיניה כדיני נפשות דמיא כמ"ש הב"י בח"ה שם לענין דרישה וחקירה ע"ש ואפשר דמ"ש כאן דאפי' קדשה זה שלא בפני זה לא מיירי כששניהם מודים שכ' לפני זה ומיירי כשאחד מכחיש דנאמן כנ"ל שוב מצאתי בתשובת מ"ב סי' נ"א שחולק ג"כ על מ"ש הב"י בח"ה שם אלא שכתב שם ליישב התוספתא וז"ל ואמר ואמרו אני דטעם התוספתא דלא מצטרפי הוא משום דעידי הקידושין הן עידי קנין דאין הקדושין נקנין אלא ע"י ב' עדים וכו' ולא מצטרפי להיות קנין דלא בשחרית היה הקנין ולא בין הערבים וכו' אבל עידי הלואה דלאו עידי קנין הן אלא עידי ראיה וכו' ע"ש לכאורה אין דבריו מובנים דא"כ גבי קינוי וסתירה נמי נימא דאין קינוי וסתירה לחצאין וכן מוכח מהא דפרק השולח בעידי כתובה דמצטרפין אף דהוי כמו עידי קנין וכן ממ"ש התוס' שם בעידי ביטול כנ"ל ונראה ליישב דבריו דמחלק בין היכא שב' עדים מעידים על מעשה אחד כגון עידי כתיבה בגט שעשה לשני העדים שלוחים לחתום על גט אחד וכן בעידי ביטול הגט ששניהם מעידים על ביטול גט אחד וכן בקדושין כשמעידין שניהם שקדשה בדבר אחד דהיינו כמ"ש לעיל שאם אמר לפני ע"א התקדשי לי בפקדון שבידך וכן אמר לפני עד השני באמת מהני אבל אם קידש לפני כל אחד בקדושין אחרים אין שני הקידושין מצטרפין להיות קנין אחד ובזה מיושב לשון הירושלמי דגבי ע"א אומר נסתרה בשחרית וע"א אומר נסתרה בין הערבים כיון דהסתירה היא גורמת חששא דזינתה בשעה שנסתרה ואין סתירה דשחרית גורמת לזנות של בין הערבים ע"ז אמר בירושלמי ייבא כהדא דאין עידי יחוד משחרית ומבין הערבים מצטרפין דאין קדושי ביאה דשחרית וקדושי ביאה דערבית מצטרפין אבל הקינוי כיון דשני הקנויים היו על הסתירה אחת דומה ממש לעידי כתיבה דפליגי ביה ריב"ק ורבנן והיינו דקאמר מאחר שהוא איש והיא האשה פי' דשני הקנויים על סתירה אחת של אותו האיש והאשה וכן מסתבר דאטו נימא בקידש לפני ע"א בביאה ולפני ע"א בכסף שיצטרפו אלא דקשיא ליה להמ"ב דהא בהלואה אחר הלואה נמי שני מעשים הם ע"ז אמר דהלואה אחר הלואה שאני דאינם אלא עידי ראיה ולפ"ז אפשר לפרש גם דברי הש"ע הכא היכא דבל א' מעיד על קדושין אחרים אלא דאין זה מסכים למ"ש הב"י בסי' זה ובח"מ שם וצ"ע:

שם בהג"ה אבל אם אחד מכחיש וכו'. הנה מפורש בסוגיא דאף שאחד מכחיש אם השני מודה לגבי אותו שמודה ה"ל גבי' קדושין דהא מקשי ממתני' דהאומר לאשה קדשתיך וכו' ובעי לאוקמי בע"א אלמא אע"ג דהיא מכחשת אפ"ה הוא אסור בקרובותי'. והב"ח כ' דאם אחד אומר להשטות נתכוון נאמן במיגו דאי בעי מכחישו ואז אף השני אין צריך לחוש לקדושין והב"ש כ' דאין זה מגו כיון דהיה. צריך להכחיש העד כמ"ש התוס' בב"ב דף ל"ד גבי נסכא דרבי אבא וצ"ע דהא כתבו התוס' שם בנסכא דר' אבא דדוקא במקום שיתחייב שבועה אבל בלא"ה אמרינן מגו דהעזה בע"א ע"ש וכן מוכח, ממ"ש לעיל דהא קשה לר"פ דס"ל דחוששין לקדושיו ורב יהודא דמספקא ליה בשניהם מודים הא מפורש בהתוספתא הנ"ל דאם נתייחדו בפני ע"א אין חוששין לקדושין וצ"ל כמ"ש לעיל דכיון דלא ידעו העדים שבעל לשם קדושין אלא דאמרינן חזקה דא"א עושה בב"ז היינו דוקא בב' עדים דהוי ודאי קדושין אבל בע"א נאמן לומר שלא בעל לשם קדושין במיגו דהי' מכחיש היחוד והח"מ כ' מטעם אחר דאף דנאמנת במגו מ"מ ה"ל דברים שבלב ונראה דכיון דלאו אורחא לקדש שלא בעדים סברא הוא שלא מכוון לשם קדושין ולא הוי דברים שבלב ונאמן במיגו כמ"ש התוס' בקדושין דף מ"ט ע"ב בד"ה דברים שבלב וכו' דהיכא דמוכח לא הוי דברים שבלב מ"מ מ"ש הב"ח דכיון דהיא נאמנת במיגו השני א"צ לחוש לקדושין צ"ע דכיון דגבי דידי' ליתא למיגו דאי בעי היתה מכחשת דא"כ הי' אסור בקרובותי' א"כ ח"נ לגבי דידי אך י"ל דכיון דאילו נוגע בדבר דאית לה מיגו חשיבא כע"א שכוונתו להשטות כיון דאין העד מכחישו בזה וכיון דאין כאן חזקה לאיסור נאמן ע"א:

שם בהג"ה והוא לבד ראה וכו'. כתב הח"מ דמשמע מלשון זה דדוקא שהוא אומר שהשני לא ראה אבל אם אומר שהשני ראה הוי כע"א אומר קידש קדושין גמורים והשני אומר שלא קידש דלא תנשא לכתחלה היכא דאיתרע חזקה פנוי' מיהו לדעת הרמב"ן דהתולה דבריו בחבירו וחבירו מכחישו נאמן חבירו נגדו ה"ל כמקדש לפני ע"א ונראה דמשמע מסוגי' זו כרמב"ן דמקשי ממתניתין דאומר לאשה קדשתיך וכו' אי דאיכא עדים וכו' וצ"ל דהא לא מוקי מתני' באומר הבעל שקדשה בפני פלוני ופלוני והם מכחישים ואפ"ה אסור משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאסורא היינו משום דא"כ מאי קמ"ל מתני' דהוא מותרת בקרוביו וכן בסיפא דהקטנה מותרת פשיטא דאין האם יכולה לאוסרה נגד העדים דאפי' האב אינו נאמן נגד ב' עדים אך אכתי הוי מצי למימר שהא' מהעדים מעיד כדבריו וא' מכחיש ואומר כדבריו שלא נתקדשה ושפיר קמ"ל דמותרת אע"ג דע"א והבעל אומרים שקדשה אע"כ כיון שזה העד צריך להעיד שחבירו ראה ג"כ הקדושין וכיון שחבירו מכחישו נאמן יותר כמ"ש הרמב"ן והדר ה"ל מקדש בע"א ומאי קמ"ל דמותרת בקרוביו שפיר דייק מינה דחוששין לקדושין ועיין בח"מ לקמן ר"ס קט"ו ס"ק ד' שכתב דאף לדעת הרמב"ן דוקא אומרת פלוני חכם אמר לי שהכתם זה טהור או פלוני אמר לי שהכרי זה מתוקן והחכם מכחיש אינה נאמנת דמפיו היא חי' אבל אמרה ראיתי שטיהר או ראיתי שתיקן אין החכם נאמן להכחישה לפ"ז גם כאן כשאמר שראה פלוני שהי' עמה והוזמן לעד דלא מפיו היא חי' אך כתבתי שם בסי' קט"ו דאין דבריו מוכרחים ומשמעות הר"ן והרמב"ן אינו כן כמ"ש הריטב"א ע"ש:

סעיף ג

אבל אם מכחשת וכו'. הקשה הח"מ וז"ל למה במשטה אני בך קי"ל דאף דאמר להד"מ אין טוענין לי' וטענת השטאה ומילי דכדי לא דכירי אינשי וכו' וקושי' זו יש להקשות כמי על הב"ח שהביאו הב"ש בס"ק ו' דמחלק בין אם אומר לשחוק כוונתי ואז אף השני א"צ לחוש ובין אם מכחיש לגמרי שלא הי' קדושין כלל השני צריך לחוש ואמאי לא נימא אפי' אם מכחשת דלשחוק נתכוונ' ומילי דכדי לא דכירי אינשי ויהי' מות' גם השני אף שאינה חוזרת וטוענת משטה הייתי דהא כתב הש"ך בח"מ שם ס"ק ג' דאפי' לא חזר וטען משטה אני בך טענינין לי' וכבר כתבנו לעיל דהיכא דמכחשת את העד מפורש בסוגי' דהשני אסור ויש לדחות דהתם כיון דמקדש בע"א לא טענינן לי' דלא מוכח מלתא כולי האי כנ"ל והעיקר נראה דלק"מ דהא איתא שם בסי' ע"פ סעי' ד' אמר לו מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני ואמר לי' להד"מ ובאו עדים שמנה אעפ"י שלא ידעו אם דרך הלואה נתנם לו או דרך מתנה הוחזק כפרן וכו' וה"נ להא דמי' שאין דרך לשכח קבלת הקדושין אף אם הי' דרך מתנה או פקדון ודוקא בדברים בעלמא אמרינן הכי כמ"ש הסמ"ע בר"ס פ"א מיהו לפמ"ש הסמ"ע שם בסי' ע"ט ס"ק י' בשם מהרש"ל דדוקא כשאומר בפני פלוני ופלוני דס"ל להשים על לבו על מה שנעשה בפניהם וכו' אבל אם תבעו בב"ד סתם וכו' שומעין לו כשחזר ואמר אותו מנה הי' במתנה וכו' א"כ ה"נ אם אמר קדשתיך בפני פלוני הוחזק כפרנות אבל אין לומר כיון שהיא לא ראתה העדים יכולה לחזור ולטעון משטה דהא בהאי דינא דבסי' ע"ט דמנה הלויתיך נמי הי' העדים רואין אותו מבחוץ כדאיתא בשבועות דף ל"ד ופירש"י דלא הכיר בהם הנתבע ואפ"ה אמרינן דהוחזק כפרן כיון שהוא אמר בפני פלוני ופלוני. אך לפמ"ש הש"ך שם בשם הב"ח דאין חילוק בין אם אמר בפני פלוני ופלוני אלא החילוק הוא אם אמר מנה מניתי לך לפ"ז גם הכא אם אמר קדשתיך סתם לא הוחזק' כפרנו' אבל אם אמר קדשתיך בטבעת או בחפץ אחר והיא אמרה להד"מ הוחזקה כפרנית:

מיהו מ"ש הרמ"א בהג"ה והוא מדברי מהר"ם פאדווה דאם מכחשת שלא קבלה כלום והעדים מעידים שקבלה שוב אינה נאמנת לומר לשחוק כוונתי ע"ז יש לפקפק כיון דמעולם לא הודה בקדושין לא שייך לומר דשווי אנפשיה חד"א ומה שהביא מהרמ"פ שם ראיה מפ' שבועת הדיינים דאמרינן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי א"כ ה"נ י"ל דמה שאמרה לא קבלתי הקידושין הוי כאילו אמרה שלא קבלה לשחוק ושוי' אנפשה חד"א צ"ע דהא שם אמרינן דאפי' אם העדים עצמם אומרים דיזיף ופרע אפ"ה אמרינן דה"ל כאילו הודה שלא פרע אם כן אם נדמה הך דינא להתם א"כ אם העדים אומרים שקבלה הקידושין לשחוק כמי נימא כיון שאמרה בתחילה שלא קבלה הקידושין ה"ל כאינו הודה שלא קבלה לשחוק ונימא דשוי' אנפשיה חד"א אע"כ דלא דמי להתם. ובאמת נראה כמ"ש לעיל דהכא דמיא להאי דמנה הלויתך בח"ה סימן ע"ט ס"ד ושם נראה פשוט דדוקא שלא ידעו העדים אם דרך הלואה נתנם לו או דרך מתנה כמפורש שם אבל אם אמרו העדים דרך מתנה נתנם לו לא אמרינן דהוי כאומר שלא ניתנם לו דרך מתנה כמ"ש באומר לא לויתי משום דאין זה כהודאה בפירוש אלא כיון שלא טען בתחילה שהיה בדרך מתנה שוב אינו יוכל לטעון מעצמו כן וכיון שראה שמנה לו ואין לי טענה כנגדו צריך להחזיר לו מסתמא הוא בחזקת הנותן א"כ לפמ"ש הח"מ דהכא מסתמא לשחוק נתכוונה אף בלא טענותם א"כ אף שלא טען בתחלה לשחוק מ"מ לא שוי' על נפשייהו חד"א דלא הוה כאילו אמר בפירוש לקדושין נתכוונתי וצ"ע בזה:

אמנם בעיקר הדין שכ' הח"מ דאפי' אם הם מודים לפנינו שקבלה לשם קדושין אינה כלום הדבר תמוה דאין ראיה מדברי הרשב"א דלא כ' אלא אף ששמעו מפי' שקבלה לשם קדושין וכו' והיינו דיכולה עתה לומר שכוונתה הי' לשחוק ואין זה דברים שבלב כיון שלא ראתה את העדים אבל אם הם אומרים בפנינו שכיוונו לשם קדושין פשיטא דשוי' חתיכה דאיסורא דלא עדיפא משני עדים שאמרו שלא נתקדשה והיא אומרת דנתקדשה דקי"ל דשוי' אנפשה חד"א וכדאיתא בי"ד סי' א' סי"ב וכ"ש שיש לתמוה על דברי מהרי"ט שהביא הב"ש דאפי' אם הי' כוונתם לשם קדושין לא אהני והטעם משוה דהתורה הפקיע הקדושין וכו' ולא ידענא יוכלן הא כיון דהא דבעינן עדים היינו דילפינן דבר דבר מממון א"כ מנ"ל הכא דלא מהני בלא ראיתם את העדים יותר מממון ולכאורה היה נראה ליישב דברי הח"מ דהיכא דשניהם לא ראו את העדים אף ששניהם מודים שקבלו לשם קדושין לא שייך לומר דשוי' אנפשיה חד"א כיון דהוא א"י מה בלבה והיא א"י מה בלבו ואם א' מהן מתכווין להשטות לא הוי קדושין א"כ אף שכל אחד אומר שכוון לשם קדושין איכא למימר דהשני ה' מתכוון להשטות ולפ"ז היכא שאחד מהן יודע כגון שהכמין לה עדים אחורי הגדר אף שהיא אינה יודעת מן העדים כיון שמודה שכיוונה לשם קידושין שוי' אנפשה חד"א:

ונראה דטעם מהרי"ט דס"ל דהוי כמקדש בלא עדים היון שאין העדים יודעים בשעת קידושין אם תודה שכיוונה לשם קידושין או תאמר לשחוק הוי כמקדש בלא עדים וכן נראה מדבריו שם דבעינן שידעו העדים בשעת קידושין דודאי מקודשת אך צ"ע דמנ"ל הא דהא לעיל בסי' כ"ז ס"ב בהג"ה אם הבינה דבריו וכו' הרי דאף שהעדים בשעת קידושין אינם יודעים אם תאמר שהבינה או תאמר שלא הבינה כמ"ש שם דהן עדים על הספק עד שיתברר מפיו אם הבינה ה"נ הן עדים על הספק עד שיתברר מפיו אם כוונה לשם קידושין ונראה דמהרי"ט נמי ס"ל סברת הח"מ דמסתמא לא קיבלה לשם קידושין והוי כמקדש בלא עדים דהא עדים סברו שהוא לשחוק וא"כ לא שוי' אנפשה חד"א כלל כיון דליכא עדים וממילא דלא קשה מהאי דלעיל סי' כ"ז אם אמרה שהבינה דהתם הוי להעדים נמי ספק בשעת קידושין ובאמת בהני לשונות דמסתמא אינה מבינה לא מהני אפי' אם אומרת שהבינה כמ"ש שם באריכות דהוי כמקדש בלא עדים אלא דעדיין צ"ע דא"כ כל עדות מיוחדת שראה א' הקדושין מחלון זה ואחד מחלון זה נימא דלא הוה קידושין לדעת רוב הפוסקים דקדושין בע"א לאו כלום היא דכיון שכל עד שאינו יודע מן השני הוא סובר כיון דהקדושין היו בלא עדים הוא לשחוק והוי כמקדש בלא עדים ותו קשה דאי נימא שצריך שידעו העדים שכוונתם לשם קדושין קשה הא דאמרינן בדוכתא טובא דאיכא חששא בקידושי טעות כדאיתא בסנהדרין דף פ"ז ע"ב גבי זקן ממרא ע"ש וכדאמרינן בקדושין דף ע"ד ע"ב שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ומה בכך הא אם יקדש אחותה כיון דהעדים סוברים שאין קדושין תופסין באחותה ה"ל מקדש בלא עדים ומה חששא יש בזה משמע אפילו אין העדים יודעים שהם קדושין אפ"ה הוי קדושין וכן בהאי דלנה עמו בפונדק לא הזכירו שום אחד מהפוסקים דבעינן שעידי היחוד ידעו שהיא מגורשת מהאיש הזה שנתייחד עמה אפ"ה אמרינן דכיון שאנו יודעי' שנתייחדה עמו לפני עדים ואנו יודעים שהיא מגורשת מאיש הזה אמרינן דמסתמא כיוונו לשם קידושין אף שאין העדים יודעים בשעת היחוד שכיוונו לשם קידושין ועין לקמן סימן מ"ה גבי סבלונות כתבנו עוד שם ראיה ברורה לזה ואפשר לחלק דבכל הני כיון שידוע לנו בבירור שהם קידושין גמורים אע"פ שאין העדים יודעים מ"מ הוה קידושין אבל כשאינם רואים את העדים אף שנתכווין לשם קידושין אין לנו עדים על כוונה זו ולפ"ז מ"ש הב"ש בס"ק י"א דאם הקדושין היה לפני עדים פסולין והם לא ידעו דעדים פסולים הם ועדים כשרים אחרים ראו ג"כ הקדושין מרחוק והם לא ראו את העדים אלו י"ל דתלי בשני טעמים הללו וכו' ולטעם מהרי"ט אף בכה"ג לא הוה קידושין עכ"ל ולפמ"ש דגם מהרי"ט טעמיה משום מסתמא לא כיוונו לקדושין א"כ לא מיבעיא אם ראו העדים הכשרים מרחוק את הפסולים כיון שלא נודע שהם פסולים והרי ידעו שכוונתם לשם קידושין אלא אפי' אם לא ראו הכשרים את העדים הפסולים מ"מ כיון דכבר הוכחנו כשידוע לנו בבירור שכוונתם היה לשם קידושין אף שהעדים סברו בשעת קידושין שאין כוונתם לשם קדושין אפ"ה הוי קדושי מעליא א"כ ה"כ הרי אנו יודעים שראו שניהם את העדים הפסולים והי' כוונתם לשם קידושין הוי קדושי אך ראיתי במהרי"ט שם שכתב טעם אחר דהוי כנמצא אחד מהן קרוב או פסול ונתבטל גם עדות הכשרים אך ז"א לדעת הרי"ף בח"מ סי' ל"ו דכל שאין העדים כשרים מכירים הפסולים לא נתבטל עדותן וגם אינו לדעת הרא"ש מדבעינן שיעידו ג"כ בב"ד כאחד כמו שנתבאר לעיל בסעיף הקודם ודברי מהרי"ט ז"ל והח"מ והב"ש בזה צ"ע:

סעיף ד

בהג"ה יכולים אחרים שראו המעשה וכו'. הוא מן הריב"ש ומוכח כו מן הסוגי' דף מ"ג אילימא משום דלא קאמר לי' הוי לי עד אלא מעתה וכו' ולא משני כשיחד עדים אחרים אלא שאינם בפנינו ונראה דהא דפשיטא ליה להש"ס דלא בעינן אתם עידי אפי' הוזמנו אחרים היינו משום דהא דבעינן עדים בשעת קדושין משום דילפינן דבר דבר מממון א"כ כי היכי דמהני לענין עדות ממון ה"נ מהני לענין עדות קדושין ויש להסתפק בהא דאמר לעיל סי' כ"ט ס"ה אמר לה הילך דינר משלי והתקדשי לפלוני ואותו פלוני עשאו שליח וכו' אם הוא נעשה עד בדבר אף דקי"ל שליח נעשה עד מ"מ בכה"ג שהוא נותן משלו י"ל דהוי כגופי' וכן באומר הילך מכה משלי ותתחייב לפלוני יש להסתפק אם הוא נעשה עד בדבר ויש קצת להביא ראיה אלשון הירושלמי שהביאו התוס' בקדושין דף מ"ג ע"ב הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא ולא מפליג בכסף עצמו דאם השליח נתן הכסף משלו אינו נוגע בדבר משמע דבכה"ג אינו נעשה עד משום דהוי כגופי' מיהו בהאי דלעיל סי' כ"ט ס"ב אמרה לו תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך נראה דמקבל הוי עד וכן באומר תן מנה לפלוני ואתחייב אני לך שיוכל המקבל להיות עד בדבר כיון דאינו נוגע וצ"ע:

שם בהג"ה וצריכים העדים לראות הנתינה ממש וכו'. הוא מתשובת הרשב"א והב"ש כ' בהמרדכי בפ' האומר חולק ע"ש ונראה דאין כאן פלוגתא דרשב"א מיירי בענין שיש להסתפק שנתן לה במתנה אף ששמעו שאמר לה שתתקדש לו בזה אולי חזר בו ונתן במתנה והמרדכי איירי באומדנא דמוכח טפי כגון שעמדו אצל המקדש והמתקדשת וראו הטבעת בידו ושמעו שאמר הרי את מקודשת לי בזה אלא שהעלימו עין בשעת נתינה ומיד ראו הנובעת בידה בענין שא"א לה לומר שלא רצתה לקבל בתורת קדושין ונתן לה במתנה ידיעה כזו ודאי מהני ובזה מיושב מ"ש הרמ"א לעיל שנוהגין לכסות פני הכלה בשעת קידושין כמ"ש שם וכן משמע מתשובת הרשב"א שהביא הרמ"א במי שקידש דרך חור וכו' דמשמע דוקא שלא ידעו העדים אם הי' שם אשה אחרת אבל אם הי' ידוע לעדים שלא הי' בחדר שום אשה אלא היא לבדה אף שבשעת קידושין לא ראו אותה מהני ידיעה בלא ראי' ועיין לעיל סימן למד ס"ה מ"ש בשם תשובת מיימוני סוף ספר נשים ע"ש בעובדא דמהר"ם ז"ל ועיין בסמוך:

שם בהג"ה ובלבד שלא יהי' עדים המכחישים כו' פי' שהעידו שבוודאי שמעה דהוי מיגו במקום עדים ע"ש בתשובה וכן אם יש עדים אחרים שהיא היתה שם ולא אחרת דאין לו מיגו אך יש להסתפק דהוי כמעידים על חצי דבר שעדים אלו לא ראו את האיש ועדים אלו לא ראו את האשה דלא מהני כל עדות מידי ותלי' בפלוגתת הרי"ף שהביאו התו' בפרק מרובה דף ע' בד"ה למעוטי נשים וכו' דבעינן דוקא שיועיל עדות א' לשום דבר ולדעת התוס' שם כיון שראו כל מה שהיו יכולין לראות מהני וכן כשעדים אלו אינם יודעים אם שמעו ועדים אחרים שהיו אצלה מעידים ששמעה יש להסתפק כיון דאותם עדים לא ראו את המקדש אם הוי חצי דבר ואינם נאמנים אם היא מכחשת ונראה דבהא י"ל כיון דעדים שמעידים ששמעה קול המקדש עכ"פ מהני להיות ספק מגורשת אף דאינם יודעים מי המקדש תו לא הוי חצי דבר ובדין הראשון י"ל כיון דמהני עדות העדים שראו שנתן לידה אם תכחיש הנתינה לגמרי דהוי מיגו במקום עדים ואף אם לא שמעו מ"מ מהני שצריכין להחזיר הכסף שנתן בידה א"כ י"ל דלא הוי חצי דבר ואפי' לדעת הרי"ף ז"ל מהני:

שם בהג"ה מצאו כתוב בשטר וכו'. הנה הרשב"א כתב דבעינן שיחתמו מדעת המתחייב כשטר מקנה שממנו אנו למדין שנאמר וכתוב בספר וסתום שהמוכר צוה לכתוב וכו' וז"ש הודאה בפני שנים וצ"ל כתבו וכו' ואם כתבו שלא מדעתו אין עדותן עדות וכדאיתא בפרק ז"ב דף כ"ט ההיא אודתא דלא הוי כתב בה אמר לנא כתבו וחתמו וכו' אלמא טעמא דידעי הא לא ידעי פסולה וכו' ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו כלל דהתם באודיתא טעמא אחרינא דלא ניחא ליה לאולמי למיהוי מלוה בשטר כדפירש"י התם בד"ה כותבין וכו' ומלוה ע"פ ריעי ממלוה בשטר וכו' דיוכל לטעון פרעתי ואינו גובה ממשעבדי א"כ שפיר אין להעדים לכתוב אלא בידיעתם אבל בשטר קידושין דליכא ריעותא דמי ממש להודאה בקרקע דאמרינן שם דכותבין דלא שייך הכא למימר שמא יגרשו דלא שייך בזה שטרך בידי מאי בעי ותו דקי"ל אשה שאומרת גרשתני נאמנת א"כ אם הדבר אמת אין לה שום ריעותא בכתובה זו ודוחק לומר דס"ל להרשב"א דכל דין שטרא דלא הוה מפי כתבם ילפינן מקרא דוכתב בספר וחתם צ"ל כתבו כמשמעות לשונו שמענו אנו למדין וכו' ותו דהא האי קרא בקרקע כתיב ושם א"צ לדעת המוכר כיון דליכא ריעותא והכי קי"ל בח"ה סימן ל"ט ס"ח דהודעה בקרקע כותבין הרי דמהני שטר זה לראיה שהודה לו אעפ"י שלא צוה לכותבו עיתו בהא י"ל דשטר מכירה שכתב בו אחריות שאני דאף דסתם מכירה הוא באחריות מ"מ כשיטרח ממנו הב"ח ויבא לגבות ממנו מחמת אחריות מ"מ הוא יוכל לטעון פרעתי משא"כ כשהשטר בידו א"כ אין לכותבו אלא בציווי המוכר שלא לעשות מלוה ע"פ מלוה בשטר א"כ י"ל דס"ל לרשב"א דמסתמא מכירה דקרא דכתיב וכתב בספר הי' כתוב בו אחריות וס"ל דכיון דילפינן שטרות מקרא דוכתב בספר וחתום בעינן דוקא דומיא דקרא דהוי בציווי הלוה. והנה הגהת מרדכי והביאו הח"מ כתב דאף דכתבו בידיעת האשה אינו כלום וכו'. אבל שטר ראיה על קדושי כסף לא ניתן לכתוב וכו' ע"ש נראה דתלי' בפלוגתת הפוסקים דלדעת האומרים דכל שנכתב בלשון שטר אינו מפי כתבם וכשר מדאורייתא ואתא ירמיה ואסמכי' אקרא אין לחלק בין שטר לשטר אבל לדעת הפוסקים דס"ל דשטרות לאו מדאורייתא אלא מתקון חז"ל מאי דתקון תקון ומאי דלא תיקן לא תיקון ועיין לקמן סי' ק"ל הארכנו בביאור הסוגיות לשיטתם:

שם בהג"ה ודלא כיש מי שמחמיר וכו'. הנה מהרי"ק ז"ל בשורש ע"ד כ' דאפי' באומרים לעולם לא חתמנו א"צ קיום מדאורייתא והוציא כן מן הירושלמי פ' בתרא דשביעית גבי שט"ח המוקדמים מי מודיע אמר ר' יוחנן עדים החתומים בשטר הא אמר ר"ל עדים החתומים וכו' תמן אמרו לא חתמנו כל עיקר הכא הוא אמר ע"ז חותמין וע"ז אין חותמין וכ' עליו ויש ללמוד משם דרשב"ל איירי אפי' כשאין כתב ידו יוצא ממקום אחר דאל"כ וכו' והאריך שם בפירושו וכ' דהא דאמרי' בכתובת דף י"ט ע"ב באומרים כ"י הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת נפשות כשאין כתב ידם יוצא במקום אחר נאמנים היינו כשלא הובא השטר לב"ד ולא נקרא לפני ב"ד כי עדיין לא הוחזק בב"ד וכו' והוא נגד משמעות כל הפוסקים ראשונים ואחרונים בח"ה סי' מ"ו סל"ז שלא חלקו בזה דלעולם נאמנים והירושלמי מיירי בשכ"י יוצא ממ"א כמ"ש הר"ש בשביעית שם ואף דהר"ן בפ"ק דר"ה והנ"י בפ' שנים אוחזין כ' בשם הרמב"ן דהא דאמר מעול' לא חתמנו ע"ז היינו בשאין כ"י יוצא ממ"א נראה דמפרש כפי' הר"ר אביגדור כהן שהביא מהרי"ק שם והיינו שאמרו מעולם לא חתמנו באמת כל השטר אבל על השקר חתמנו ע"ש ומה שהקשה מהרי"ק דה"ל לשנוי' בשאין כ"י ייצא ממ"א נראה דעיקר הקושי' דאפי' אי מיירי בשאין כ"י יוצא ממ"א מ"מ כיון שאמרו שהקדימו השטר הרי משוי נפשייהו רשיעי ואינם נאמנים אפי' במגו כדמקשי רבא בכתובות שם וע"ז משני דנאמנים לומר ע"ז חתמנו וכו' והא דמקשי מדר"ל ולא מקשי כפשטא דמשוי נפשייהו רשיעי עי נראה משום דהא בהא תלי' כדמשמע בכתובת שם דבתחלה אמר רמי בר חמא ל"ש אלא כשאמר אנוסים היינו מחמת ממון וכו' ומקשי מדר"ל והדר בי' מהא דאנוסים מחמת ממון אינם נאמנים אפי' במגו ועמ"ש בחידושינו כתובות הטעם בזה ולכי פשוטו י"ל דאי לאו הא דר"ל דאמר עדים החתומים וכו' ה"א דחתימת השטר לא הוי כהגדה בב"ד ואינם עוברים משום לא תענה ואע"ג דאיכא איסורא משום גרמי מ"מ לא עשוי נפשייהו רשיעי כיון דלא עברו על לאו דלא תענה ונאמנים במיגו אבל לר"ל בשעת חתימה הוי כהגדה בב"ד ואינם נאמנים אפי' במיגו ואף דבשעת הקיום לפני הב"ד הוי הגדה היינו בשכ"י יוצא ממ"א משא"כ כשהקיום ע"פ עצמה לא משוי נפשייהו רשיעי הרי משמעות כל הפוסקים דלא כמהרי"ק באמרו מעולם לא חתמנו ולא פליגי אלא כשהלוה טוען מזוייף איבעי קיום מדאורייתא ולכאורה קשה ע"ז מהא דמקשי ר"ל לר"י בב"ב דף קנ"ד ע"ב דאמר ד"ה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והא מיפלג פליגי דתנן אין נאמנים לפוסלו וכו ומאי קושי' הא כתבו התוס' בכתובת דף י"ט דטעמא דמ"ד דא"צ לקיימו הוא משום דמן התורה א"צ קיום א"כ בעדים דשפיר נאמנים במיגו דמעולם לא חתמנו ל י' צריך קיום מדאורייתא וצ"ל דאפ"ה כיון שמודים על החתימה אע"ג דאיכא מיגו א"צ קיום ותו י"ל דהא כתבו התוס' הטעם דבשני עדים אמרינן מיגו אף דבעלמא לא אמרינן מיגו בשנים מ"מ הכא מהימני משום מינו דאי בעי שתקי אבל היכא שיצטרך לומר אין זה חתימת ידינו דאל"ה לא בעי קיום מדאורייתא הדר ה"ל מינו בשנים אך לפי הטעם שכ' הש"ך בח"ה סי' מ"ו של"ז ובסוף סי' פ"ב בדיני מיגו אות י"ט דהא דלא אמרינן הכא דהוי מיגו בשנים היינו משום דאפי' אם לא יסכים חבירו מ"מ אם ישתוק הוא ולא יגיד אין כאן עדות עכ"ל א"כ ה"נ שפיר שייך מיגו אם יאמר אחד אין זה חתימת ידי הרי יצטרך קיום מדאורייתא על חתימתו וצ"ל כנ"ל דכיון שמודים על חתימתן א"צ קיום והנה לכאורה קשה לי טובא על מ"ש התוס' בכתובות דף י"ט בד"ה מודה בשטר שכתבו וכו' ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טען מזויף וכ"כ כמה פוסקים דאפי' בטוען מזויף א"צ קיום מדאורייתא דהא מקרא מלא בירמי' סי' ל"ב ואקח את ספר המקנה ואת הגלוי וגו' ופירש"י שהוחזק בב"ד ע"פ עדיו וכתבי וחתמו הדיינים וכו' הרי דירמי' דילפינן מיני' עדות שבשטר בהאי קרא גופי' מפורש שצריך קיום ולענ"ד ליישב ע"פ מ"ש בחידושיני לתרץ לפי דעת הפוסקים דס"ל דעדות שבשטר הוא מדרבנן ממש ודאורייתא ה"ל מפי כתבם והא דכתיב בספר וחתום היינו דבאמת לא סמכו על החתימה כלל אלא כשבאו העדים עצמן והעידו על חתימתן בב"ד כפירש"י כנ"ל והב"ד קיימו אותן בכתב ב"ד ודאי מהני דלגבי ב"ד לא כתב מפיהם ולא מפי כתבם והא דהוצרך חתימת עדים ולא סני שיעידו עדים על המכירה בב"ד אין זה קושי' דחתימת העדים ביד המוכר כדקי"ל כותבין שטר למוכר וכו' ובשעת מכירה מוסר השטר ללוקח והלוקח עצמו הולך לב"ד ומקיים שטרי' ע"פ עדים החתומים כדאיתא בסוף פ"ק דב"מ אלוה מקיים שטרו לוה לא מקים שטרו א"כ לפי דעת הפוסקים דס"ל דעדות בשטר הוא מדאורייתא א"כ מדהוצרך ירמי' קיום ב"ד ע"כ מוכח מקרא דכשטוען מזויף צריך קיום מדאוריית' ולפמ"ש לעיל בשיטת הג"מ דאי נימא דעדות בשטר הוא מדרבנן בל"ז אין לחוש לעדות שבשטר קדושין דמאי תיקן תיקן ומאי דלאו תיקן לא תיקן א"כ כיון שכתבנו דמוכח דאי אמרינן עדות שבשטר דאורייתא ממילא מוכח מקרא דירמי' דבעינן קיום א"כ ממ"נ אין כאן חשש כשאינו מקיים ויפה כ' הרמ"א דכשאינו מקיים לכ"ע אין בו חשש קדושין ולא חשש להחמיר כמהרי"ק כמ"ש השיך בח"ה סי' מ"ו דחומרא יתירה הוא:

סעיף ד

המקדש בפסולי עדות דאורייתא וכו'. הנה הקרובים מצד האם ומצד אישות ס"ל להרמב"ם דהם פסולים דרבנן כמ"ש הרמ"א בהג"ה בח"ע סי' ל"ג וכבר האריך הש"ך שם וכל הפוסקים חולקים והנה לכאורה נראה לדעת הרמב"ם דאם עובר על עבירה דאורייתא שהיא ממדרש חז"ל אינו פסול מן התורה ואם מעידים על הקדושין חיישינן לקדושין ולכאורה משמע הכי בגיטין דף י' דרשב"ג מכשיר בגט שעידיו עידי כותים משום דהחזיקו באותו מצוה אע"ג שלא החזיקו במצות אחרות שהם ממדרש חז"ל אך ז"א דעכ"פ היה פסולים מדרבנן ודוחק לומר דאינו פסולים אלא לאחר הכרזה כשאר פסולים דרבנן אלא הטעם הוא משם דאינו ידוע שעברו בפרהסיא אלא שחשודים היו לכך והחשוד לדבה אחד אינו חשוד לדברים אחרים כמו שיבואר בס"ד ויש להביא סרמך מן התורה לשיטת הרמב"ם ז"ל בפרשת כי תשא שאמר משה כי איש בבנו ובאחיו וגו' והיינו ע"י עדים והתראה כדאיתא ביומא דף ס"ו ע"ב ובוודאי עשה משה כדין תורה דכתיב ויד העדים תהיה בו בראשונה משמע שהם היו העדים והיינו כדמסיק ביומא שם דבבנו היינו בן בתו ובאחיו היינו באחיו מן האם:

שם בהג"ה החשוד על עריות וכו'. הנה הרי"ף ז"ל מפרש שבא על הערוה ממש וכן משמע מלשון רש"י כמ"ש הרא"ש מלשון שאין בו התראה ע"ש וכן נראה עוד מדכ' בד"ה לאפוקי שמת בעלה וכו' ומדקאמר רבא ומודה רי"נ לענין עדות אשה וכו' משמע דלרב ששת פשוט דפסול ואי נימא דמיר שאינו אלא חשוד בעלמא א"כ אינו אלא פסול מדרבנן וקי"ל דגזלן דבריהם כשר לעדות אשה שמת בעלה א"כ אפי' לרב ששת אינו פסול אלא משום דחשוד לאותו דבר אלא ע"כ דמפרש שבא על ערוה ממש והנה הרא"ש הקשה על גירסת הרי"ף שיצרו תוקפו חדא דלישנא דחשוד לא משמעה כי ועוד הקשה מהא דפלוני רבעני לרצוני דאמרינן דה"ל רשע ופסול לעדות ת ותירץ דהתם אין יצרו תוקפו כ"כ א"נ להאי מילתא דוקא מיפסל כדאמר בבכורות החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וכו' והקשה ע"ז דלישנא דרשע משמע דפסול בכל עדות אפי' לעדות אחרת ע"ש מיהו לענ"ד נראה דמה שתירצו משום דחסיד לאותו דבר קשה דהא קי"ל דלא כר"מ כמ"ש השיך בי"ד סי' קי"ט ס"ק י"ח ואפשר דס"ל לרא"ש דהכא פסול מדרבנן לאותו דבר ויבואר לקמן מיהו אכתי קשה הא דאמר ר"פ במכות דף ה' אלא מעתה נרבע יציל וכו' ופירשו התו' שם בד"ה נרבע יציל וכו' משום דנרבע לרצונו ה"ל רשע ופסול לעדות ואי נימא דאינו פסול אלא מדרבנן א"כ כיון דהתם מקשי מקרא דימותו שניהם הא לר"נ אינו פסול לאותו דבר אלא מדרבנן משמע הכי דר"פ כר"נ ס"ל כמ"ש הרא"ש ז"ל מדשקיל וטרי אליבא דר"נ ודוחק לומר דקושי' הש"ס התם אליבא דר"מ ועמ"ש לקמן בזה:

אך העיקר כמ"ש הרא"ש בתירוצא קמא דדוקא בערוה שייך יצרו תקפו ולא בנרבע. ויש להביא קצת ראיה לזה מסוגיא דמכות שם דפריך א"כ כרבע יציל והיינו מקרא דכתיב בפרשת קדושים תועבה עשו שניהם מות ימותו וגו' כמ"ש התוס' שם ולא מקשי מקרא קינא גבי א"א דכתיב מות ימותו שניהם הנואף והנואפת וגו' דהנואף יציל את הנואפת ומקרא דאיש אשר ישכב את אשת אביו וגו' מות יומתו שניהם וגו' ואיש אשר ישכב את כלתו וגו' נהי דלא מצי להקשות מטעם קורבה דאשת אב וכלתו די"ל דמיירי לאחר מיתת אביו או בכו מ"מ יציל מטעם רשעות אלא וודאי דהתם אינו פסול לעדות משים דיצרו תקפו ור"פ לטעמיה דס"ל כר"נ משא"כ בנרבע דלא שייך יצרו תקפו כמ"ש הרא"ש אמנם הנלע"ד דאין אנו צריכים לחלק בין עריות לרביעה דבאמת צריך להבין מה ראו להכשירה משום טעמא דשמא יצרו תקפו בעריות יותר מבשאר עבירות ולא משום דאמרינן במכות דף ז' דאין העדים צריכים להעיד שראו נמכחול בשפופרת אלא שראו כדרך המכאפים והוא ע"כ מטעם חזקה דכיון שהי' כדרך המנאפים חזקה גדולה היא שתוקפו יצרו ובא עליה מעם א"כ כיון שאין העדים יודעים שבא עלי' דאינו אלא חשד אלא שהתורה עשאה לחשד זה כוודאי ובזה שפיר אמרינן כיון דאינו ידוע לפוסלו אלא מטעם חזקה דיצרו תוקפו מהאי טעמא גופא אין לפוסלו לעדות ובאמת אם היו רואי' העדים כמכחול בשפופר' אין להכשירו מספיק' דשמא יצרו תוקפו אלא דלא שכיחא כדאיתא במכות שם ובזה מיושב מה שדיקדק הרא"ש דה"ל למימר הבא על הערוה משום דבאמת נשראו שבאו עליה ממש מודה ר"נ דפסול וממלא דלא קשה מידי מהאי דפלוני רבעני לרצונו כיון דהוא בעצמו מעיד כמכחול בשפופרת אין להכשירה מספק דיצרו תוקפו אלא דאכתי בהך דמכות דמקשי נרבע יציל דהיינו שהוא פסול ע"פ עדים, אף שעדים לא ראו אלא כדרך מכאפיה מ"מ יפה כתבו דנהי דלעדות אחרת יש להכשירה משום שאינו ידוע שבא עלי' אלא שבאנו לפוסלה משום חזקה דיצרו תוקפו אבל לעדות זה עצמו ממ"נ יש להציל את הרובע דאם לא בא עלי' פשיטא דאין להורגו ובע"כ אם באנו להורגו הוא משום חזקה דבא עלי' ממש בזה שפיר אמרינן דשמא לא היה מחמת שתוקפו יצרו נמצא הנרבע מצילו כן נלע"ד לפרש דעת הרי"ף וסייעתו מיה ז"א אלא לדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דקריבה בעריות אינו מן התורה אבל לדעת הרמב"ם בסה"מ ובר"פ כ"א מהלכות א"ב דלא תקריבו לגלות ערוה הוא לאו גמור א"כ כיון שראו כדרך המנאפים כבר הוא פסול לעדות אפי' לא בא עלי' א"א לפרש הכי וזהו דעת החולקים ואפשר דס"ל דאפי' אם אינו לאו גמור היה ראוי לפוסלו מדבריהם

ודעת הרז"ה והרא"ש דחשוד על העריות היינו הוא רגיל ומתייחד עמהם ונראה דמ"ש ומתייחד עמהם לא מיירי באיסור יחוד גמור כדלעיל סימן כ"ב דא"כ פסול לעדות לא מיבעיא לפירש"י בשבת דף י"ג דהא דיחוד אסור מן התורה דרשה גמורה הוא אלא אפי' אם הוא אסמכתא פסול מדרבנן אלא נראה דמיירי בענין דליכא איסור יחוד ואפ"ה שייך ביה לומר מלקין על לא טובה השמועה וכדלעיל שם וכמ"ש לקמן בק"א סי' קט"ו סי"א דקינוי וסתירה בסוטה היינו אפי' בלא איסור יחוד וטובא קמ"ל ר"נ דאע"ג דעשה התורה ספק זה דקינוי וסתירה כודאי משום דרגלים לדבר ואפ"ה כשר לעדות:

ועיין בב"ש שכתב בשם הש"ג פרק ז"ב מי שהוא פסול לעדות מדאורייתא אינו פסול אלא לדבר שהוא חשוד בו לכן אם קידש לפני גזלנים חוששין לקדושין כי לענין קדושין אינן חשודין עכ"ל נראה דס"ל כיון דחזינין דס"ל לר"נ דהחשוד על עריות דאע"ג דעשאה התורה לספק זה כוודאי כמ"ש לעיל דנאסרה לבעל ולבועל ואפ"ה לענין עדות מוקמינן אחזקת כשרות לעדות א"כ ה"כ ה"ה גזלנים דהיינו שיש עדים שגזל לפניהם אף שהוא אמר שהוא שלו או שיש לו מלוה בידו קי"ל דאינו נאמן אף דלענין דלא נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אמרינן שמא מלוה ישינה יש לו אצלו אפ"ה כשראו עדים שחטף מידו חשבינן ליה גזלן ואינו נאמן כדאי' בח"ה סי' צ"ב ס"ג וע"ש בהע"ע ס"ל להש"ג דאע"ג דעשאה התורה לספק זה כוודאי וצריך להחזיר מ"מ ילפינן מדר"נ דמכשיר בחשוד לעריות בכה"ג ה"ה בגזלנים בכה"ג ואפשר אפי' הוא מודה שגזל ואין לו מלוה בידו אינו נפסל ע"פ לעצמו כיון דיוכל להכחיש דהא ר"כ מכשיר בחשוד על עריות אפי' אם הוא עצמו מודה שבא עליה אינו נפסול ע"פ עצמו ואף דרב ששת פליג עליה דר"נ בחשוד על העריות וה"ה בכה"ג בגזלן מ"מ אינו אלא מדרבנן ואין ראיה מכל הפוסקים דגזלן פסול מדאורייתא דהיינו לענין עדות ממון דהא כ' הרא"ש בשיטת הרי"ף דלאותו דבר פסול וכן י"ל לשאר פוסקים דחשוד לגזול פסול לעדות ממון דהוי אותו דבר כיון דחשוד אממונא אבל בעדות אחרת אינו פסול אלא מדרבנן. אך לפמ"ש הש"ך בי"ד סי' קי"ט ס"ק י"ח דלא קי"ל כר"מ בחשוד לאותו דבר אלא לעדות ממון פסול משום דה"ל רשע א"כ משמע מהפוסקים דלא כש"ג ועמ"ש לקמן בזה:

שם בין לענין קדושין ובין לענין גירושין וכו'. כתבו הח"מ וב"ש דלר"נ אף בבא על הערוה ממש מאחר שיצרו תוקפו כשר לעדות רק בעדות אשה נקרא חשוד מדרבנן ולענ"ד נראה דא"א לומר כן דלפמ"ש הרא"ש בשיטת רש"י דס"ל כשיטת הרי"ף דהא דאמר לעיל דה"ל רשע באומר פלוני רבעני לרצונו משום דחשוד לאותו דבר לא מעידים אעפ"י שאינו נוגע בדבר וע"כ הא דאמר לעיולי לא היינו ע"כ דלאפוקי שהוא נוגע פסול מדאורייתא ולעיולי כשר ודאורייתא ופסול מדרבנן כיון דחשוד לאותו דבר אעפ"י שאינו נוגע כההיא דרבעני לרצוני דפסול לאותו דבר מדרבנן א"כ משמע דלאפוקי פסול מדאורייתא לפ"ז נראה דטעם הרי"ף ז"ל דגרס בין לעיולי לאו משום טעמא דמים גנובים אלא משום דכבר כתבנו דמהך דריש מכות דף ו' כרבע יציל מוכח דחשוד לאותו דבר פסול אפי' מדאורייתא אף שאינו נוגע א"כ ממילא דפסול אף לעיולי מדאורייתא כיון שהוא חשוד לאותו דבר אעפ"י שאינו נוגע. אך קשה דהא בבכורות דף ל"ו ע"ב ס"ל לר"כ הלכה כרשב"ג דאמר החשוד על הדבר נאמן להעיד בשל אחרים כיון שאינו נוגע א"כ הדרא קושיא לדוכתי' מהך דפלוני רבעני וצ"ל דרבא דאמר פלוני וכו' פליג אר"נ דבכורות וס"ל דהלכה כר"מ ולפ"ז י"ל דגם הרי"ף גרס כגירסת רש"י אבל לעיולי לא אלא דס"ל דהא דאמר ר"פ הכי היינו משום דקאי אליבא דר"נ דהוא ס"ל הלכה כרשב"ג דחשוד כשר להעיד כל שאינו נוגע אבל לפי מאי דאמר רבא גבי פלוני רבעני וכו' וכן ר"פ עצמו דפריך נרבע יציל ע"כ ס"ל דחשוד לאותו דבר פסול להעיד אפי' אינו נוגע ממילא דפסול אפי' לעיולי אפי' אי נימא דהלכה הכא כר"נ בחשוד על עריות ובזה מיושב הא דפסק הרי"ף בתר הכי דהלכה כרב ששת ואסורה והרא"ש מדקדק עליו כיון דרבא ור"פ שקלי וטרי אליבא דר"נ משמע דהלכתא כוותי' ולפמ"ש דאפי' אי נימא דס"ל דהלכה כר"ל הכא מ"מ צ"ל דהא דאמר רב פפא לא אמרן ע"כ לא הוי אליבא דנפשי' אלא אליבא דר"נ בבכורות א"כ ה"נ אין ראי' די"ל כולי' מלתא אליבא דר"נ דהכא אך אכתי לא מתיישב שפיר דמשמע דרבא עצמו דאמר שם בבכורות דהלכתא כר' יוסי היינו דלא כר"מ דאפי' אחד מן השוק והוא כהן אף שהוא חשוד לאותו דבר נאמן כפירש"י שם בד"ה אפי' עשרה וכו' אבל מן השוק עד אחד נאמן וכו'. וכן הקשה הש"ך בי"ד סי' קי"ט ס"ק י"ח כנ"ל ועיקר נראה לתרץ קושי' הש"ך דיש לחלק דדוקא לענין אסורא דקי"ל דעד אחד נאמן באיסורין ואפי' אשה ועבד נאמנים בהא קי"ל כרשב"ג דחשוד לאותו דבר נאמן בדבר שאינו נוגע אבל לענין דיני נפשות וממון כיון דבעינן שני עדים כשרים אף דס"ל לר"נ דלא מקרי רשע לענין עדות אחרת משום דיצרו תוקפו אבל לאותו דבר שהוא חשוד י"ל דפסול אפי' מדאורייתא אף שאינו נוגע דלענין עדות זה מקרי רשע כדאמר רבא גבי פלוני רבעני וכו'. וא"כ רבא ור"פ אליבא דהלכתא אמרו וכגירסת הרי"ף דגרס בין לאפוקי ובין לעיולי:

שם בהג"ה אבל בקדושין דרבנן וכו'. כתבו הח"מ וב"ש בגוף התשובה מבואר דמיירי במי שקידש בת קטנה שלא בפני אביה וכו' לכאורה נראה כוונתם דדוקא בזה דרוב הפוסקים ס"ל שלא בפני אב לא הוי קדושין כלל אפי' מדרבנן אבל בשאר קדושין מדרבנן כגון יתומה קטנה או מאמר ביבמה י"ל דלא פלוג רבנן דאיכא למיגזר משום קדושי תורה אך לפמ"ש שם בתשובה שהביא הב"י אין כאן חשש קדושי תורה ואפי' לרש"י וכו' שאנו צריכים לשמוע מפיו שנתרצה וכו' א"כ לפמ"ש הרמ"א לעיל בסי' ל"ז סעיף י"א וי"א דאם שמע האב ושתק ולא מיחה מיד הוי כאילו נתרצה וכו' וכתב עוד בסעיף י"ד שם ויש מחמירין עוד לומר דכל שאביה במה"י וכו' ועמ"ש שם א"כ הכא ברע טפי דאיכא חשש קדושי תורה בזה ואפשר דלהכי כ' הרמ"א סתם קדושי דרבנן דדוקא ביתומה קטנה וכיוצא בה דליכא שום חשש קדושי תורה אלא דבתשובה שם משמע שצירף לזה שהיה קדושין בעדים פסולים בקורבה מצד אם דלדעת רוב הפוסקים הם פסולים מן התורה וצ"ע:

תוכן העניינים

המקנה - קונטרס אחרון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה