המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פתיחה · סימן לט
סעיף א
ואינה צריכה גט וכו' בירושלמי והביאו הר"ן איתא פלוגתא בזה אי חיישינין שמא תלך אצל חכם ויתיר את הנדר והב"ש כתב בשם הרי"ו דפסק לחומרא דחיישינן שמא תלך אצל חכם להתיר את נדרה ואע"ג דלקמן סי' קמ"ג איתא בתנאי שב ואל תעשה לא חיישינין שמא תעבור על התנאי אבל כאן חיישינן שמא תלך להתיר את נדרה אף שאין כוונתה לקלקול רק כוונתה לשם מצוה וכן נר' דיש להבי' ראי' ממה שאמרו המוציא אשתו משום נדר לא יחזיר משום קלקולא ולא אמרינן דמסתמא לא תלך אצל חכם להתיר שלא תקלקל את עצמה אע"כ דחיישינן שנתכווין להתיר את הנדר ולא אל לבה שע"י זה תקלקל ויהי' ברי' ממזרים. ונר' דלפי טעם זה הי' תקנה שתדור נדר הזה עוד פעם על דעת רבים דקי"ל דאין נדר חל על נדר ואם התיר נדר הראשון חל נדר השני וכיון דעל דעת רבים אין לה התרה תו ליכא למיחוש שתלך להתיר נדר הראשון כיון דעכ"פ אסורה מחמת כדר השני שאין לו הפרה למה תקלקל את עצמה להתיר נדר הראשון כמ"ש התוס' בדף ע"ד ע"ב בד"ה חכם עוקר וכו' בנדרים דלאו בני היתר וכו' והיינו כדר שעל דעת רבים כמ"ש בחידושינו שם. וכה"ג כ' הב"י בס"ס קנ"ו בשם הרי"ו שנסתפק הרא"ש אם נדרה על דעת רבים אם מהני שלא להצריכו כרוז לכהונה ע"ש ומשמע שם דלא חיישינן שמא יתיר לדבר מצוה והב"ש כ' דלפמ"ש לקמן דבנודע לו הנדר תו לא מהני התרה ליכא חשש זה. אלא דהירושלמי מיירי דאסורה להינשא קודם שנודע לו והקשה ע"ז דתיפוק לי' דאיכא חשש שמא ימחול על התנאי ונדחק בזה ולפמ"ש לעיל בסי' ל"ח סעיף ל"ה המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל וכו' דאם מחל התנאי הקדושין חלין בשעה שמחל דלא ה"ל מלוה כמ"ש שם אבל לא למפרע משום דקי"ל דאין ברירה אתי שפיר בפשטות דליכא למיחש למחילה כיון דכבר נישאת וחזרה מקדושין הראשונים תו לא מהני מחילה כמו במקדש לאחר למ"ד יום דאם נישאת לאחר נתבטלו הקדושין הראשונים א"כ י"ל דירושלמי ס"ל כמ"ד אין ברירה אך הא קשי' לי דאפי' למ"ד דבנודע לו הנדר נמי מהני התרה מ"מ לדעת הרא"ש לעיל בסי' ל"ח סעיף ל"ז דבתנאי ע"מ קודם קיום התנאי יוכל להוסיף או לגרוע וה"ה דיכול לבטל הקדושין כששניהם רוצים וכן דעת הרמב"ם כמ"ש הב"ש בס"ס קמ"ד ס"ק ט"ו. א"כ נר' דבכה"ג אף דנימא דהתרת חכם הוי כקיום התנאי ע"מ שאין עלי' נדרים מ"מ קודם התרת חכם הוי כמו שאר תנאי' קודם קיום התנאי ואם שניהם רוצים יכולין לבטל הקדושין אפי' אם נתקיים התנאי ויש לחלק כיון דנעקר הנדר עדיף טפי מקיום התנאי וצ"ע:
שם וה"ה לנדרים שבינו לבינה וכו'. כתב הח"מ דוקא בנטולה מן היהודים וכיוצא בהן. ולענ"ד יש להסתפק בנטולה אני מן היהודים דאפי' לא התנה דקי"ל בסתם דצריכה גט אבל נדר זה ברע טפי מן מום דאיילונית דא"צ גט כמ"ש הב"ש בס"ק ט"ו כיון שאינו ראוי לנשואין כלל ובזה א"ש דלא נקט ר' יוחנן נדרים שבינה לבינו משום דע"כ מתני' לא מיירי בהכי דא"כ אפי' במקדש סתם נמי ועוד נר' לפמ"ש לקמן דמתני' מיירי בנדרים אפי' כבר עבר זמנם כמו במומין שנתרפאו כמ"ש התוס' משום העונש בזמן הנדר אפשר בנטולה אני מן היהודים דלא שייך שלא נזהרה מן הנדר בזמן האירוסין דהא אסורה לכל י"ל דאין קפידא בזה ולהכי לא חשיב לה ר' יוחנן:
סעיף ב
הי' עלי' נדרים וכו' ז"ל הרא"ש והלכה כר"מ דאין אדם חש על ביזוי זה שתוכל להביא ג' הדיוטות לביתה ויתירו לה וכן סובר ת"ק דקאמר לא יחזור בהן בכל ענין וכו' ולכאורה אין דברי' מובנים דלא שייך לפסוק הלכה כר"מ מטעמא דנפשי' ולהכריע בין התנאים ונר' דעיקר טעמא דפסיק כר"מ הוא מדדחק רבא לאוקמי שם הברייתות כר"מ ש"מ דס"ל הלכה כר"ע וע"ז בא הרא"ש ליתן טעם לדברי רבא דפסק כר"מ אף דלפי שנוי' דרבא עצמו בגיטין דף מ"ו ע"ב דר' יהודא ס"ל בצריך חקירת חכם כר' אליעזר וקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י וע"ז תירץ דס"ל לרבא דמסתברא טעמא דר"מ שתוכל להביא ג' הדיוטות לביתה ואינה צריכה להתבזות בפני חכם וס"ל דר"י לטעמיה דתני' בבכורות דף ל"ז הפרת נדרים בשלשה ר' יהודא אמר אחד מהן חכם א"כ צריך לילך ולהתבזות בפני חכם להתירה וכיון דלא קי"ל התם כר"י כדאיתא בי"ד רס"י רכ"ח ממילא ה"ה הלכה כר"מ:
שם והלכה אצל חכם וכו' בגמרא אמרינן הטעם משום דחכם עוקר הנדר מעיקרא וכתב התוספ' דאי לאו דהוי עוקר מעיקרא הוי קפידא משום חשש עונש נראה מזה דאפי' אם כבר עבר זמן הנדר איכא קפידא משום חשש עונש שהיה בזמן הנדר וכן כ' מדלא מחלק בין ארוסה שהיה בבית אביה שיכולים האב והארוס להפר בשותפות וכדקיי"ל בנדרים שתחת בעלה דהוא נתן אצבע בין שיני' מפני שהוא יכול להפר מ"מ הכא לא מהני משום דקי"ל דהבעל מיגז גייז ואכתי איכא עונש עד זמן הפרה:
שם אבל אם נודעו לבעל וכו'. נראה דדוקא נודע לו והקפיד אבל כל זמן שלא הקפיד מהני דאין ידיעה גומרת ביטול הקידושין אלא הקפידא ובזה מיושב הא דאמר רב אשי בדף ע"ב ע"ב מידי דלא קפדה בה אינשי לא הוי קפיד' קפידא דלכאורה יש לדקדק דמנ"ל לרב אשי דמתניתן מיירי בהקפיד דילמא מיירי מתניתן בסתם שלא שמענו שהקפיד אמרינן מסתמא דאינו מקפיד אלא בג' נדרים אבל במקפיד מנ"ל דלא מהני בשאר נדרים ועמ"ש בחידושנו כתובות ליישב זה לדעת הרי"ף ולפמ"ש התוס' דמתניתן מיירי דוקא בנודע לו דהיינו שנודע לו והקפיד דאל"ה איכא למיחוש שמא תלך אצל חכם א"ש דמכלל דבשאר נדרים אפי' אם מקפיד מקודשת:
שם ויש מי שאומר שאם הי' אשה חשובה אפי' אם קודם וכו, לשון אפי' אינו מיושב דהא אמר לעיל דלאחר שנודע נתבטלו הקדושין ונראה לענ"ד דא"ש לפמ"ש בחידושינו דלשנוי' דרבא אין הכרח למה שחילקו התוס' בנודע לו דלא מהני תו היתר חכם דהא הוכחתם הוא ממתני' ולשינוי' דרבא איכא לאוקמי מתני' כדמוקי לברייתא באשה חשובה וכן הוא מוכרח ממ"ש בספ"י דמש"ה לא ניחא ליה באשה חשובה משום דנאסר בקרובותיה מחשש שמא תלך אצל חכם ע"ש א"כ ע"כ צ"ל דס"ל לרבא דאין חילוק דאפי' בנודע לו מהני היתר חכם ובזה מיושבי' דברי הרא"ש כמ"ש בחידושנו שם ולפ"ז היש מי שאומר כאן הוא כסברת ר"ח שבסעיף הקודם. ובזה א"ש לשון אפי' דלרבא אפי' אחר שנודע מהני היתר חכם וחולק על דעה קמייתא ומ"מ נראה דהיכא דאיכא תרתי שהי' אשה חשובה וגם לאחר שנודע נתבטלו הקדושין ממ"נ ובזה מיושב מה שדקדק הח"מ בס"ק ג' כמאי דפסקינן וכו' כמ"ש בחידושינו עיין שם ונ"ל דזה דעת הש"ג שהביא הב"ש שכתב דהלכה מסופקת היה אפילו באשה שאינה חשובה היינו דאפי' בנודע לו הוי הלכה מסופקת אי כרבא או כרבה כמ"ש הרא"ש בשם הגאונים ז"ל:
סעיף ג
נמצא בה מום אחר וכו'. כתב הב"ש אפשר אם אמר בפירוש ע"מ שאין בה כל מום אז אפי' שאר מומין מעכב כמו בנדרים אם אמר ע"מ שאין עליך כל נדר עכ"ל ולכאורה לא משמע כן מסוגיא דף ע"ב דמקשי ר' פפא אהא דאמר ר' יוחנן באלו נדרים אמרו וכו' אהייא אלימא ארישא שא וכו' אלא אסיפא רב אשי אמר לעולם ארישא וכו' משמע דלר"פ אפי' אמר סתם נדרים הוי כאומר כל נדרים וא"כ לדידיה נימא גם במומין כן דסתם מומין הוי כאומר כל מומין והרי קתני במתני' דוקא מומין הפוסלין בכהנים ודוחק לומר דלר"פ באמת הא דקתני במתני' כל המומין הפוסלין בכהנים וכו' אסיפא קאי ובנכסה סתם לענין כתובה ועמ"ש לקמן בזה:
סעיף ד
ריח רע וכו'. כן הוא ברמב"ם והב"ש תמה דהא היינו מזוהם והוא בכלל המומין הפסולין בכהנים וכן פי' הרמב"ם בפי' המשניות בבכורות פ"ו מזוהם שריחו רע. ויש ליישב משום דאמרינן במס' שבת דף ס"ב גבי כובלת וצלוחית של פלייטן מאן דרכו למירמי' אשה שריחו רע וכן אמר שם בדף ס"ה פלפול לריח הפה משמע שיש תקנה למזוהם כמו לריח הפה ולא תני הך תקנתא גבי כהנים כדאמר ר' אשי בריח הפה היינו משום דלא אפשר גבי כהן שיעבוד עבודה בכובלת משום חציצה או יתור בגדים משא"כ בתוך הפה א"כ גבי אשה דאיכא תקנתא ה"א דאינו מום אלא דיליף לה מריח הפה דאיכא נמי תקכה ואפ"ה לא מהני גבי אשה וה"ה בזה:
שם ושומה שעל הפדחת וכו'. ז"ל הרמב"ם בפ"ז ושומא שעל הפדחת אפי' היתה קטנה ביותר וכו' אבל אם היתה שומא שיש בה שער בשאר הפכים יכו' והב"י תמה עליו דהוא על פנים ראה ונתפייס הוא ותו הקשה הר"ן דלא הביא שינוי דר' פפא בעומדת תחת כיפה שבראשה. ונר' לענ"ד פשוט דס"ל להרמב"ם כדעת הג"א וה"מ כמ"ש הב"ש דמה שאמרו במומין שבגלוי אינו יוכל לטעון היינו דוקא לאחר הנישואין דאז בודק אותה כמו שיבואר לקמן סי' קי"ז אבל בארוס יוכל לטעון שלא ראה את המומין וכ"ש בקדשה ע"י שליח או ע"י אביה א"כ אין מקום לקושי' דראה ונתפייס די"ל דמיירי באירוסין לענין חלות הקדושין והא דקאמר בסוגיא פדחתה ראה ונתפייס אר"פ בעומדת תחת כופה וכו' קושי' זאת הוא מדברי הר"פ עצמו כמ"ש התוס' בכה"ג בר"פ אלו מציאות ובכמה דוכתי ור"פ לטעמי' אזיל דאמר שם דף ע"ב ע"ב אמילתא דר' יוחנן דאמר באלו נדרים אמרו וכו' הוי בה ר"פ אהייא אלימא ארישא כיון דקא קפיד אפי' כל מילי כמי וכו' וכבר כ' לעיל דמנדרים נילוף למומין דהא דאמר במתני' כל המומין הפוסלין בכהנים קאי אסיפא דכנס' סתם אבל בהתנה כיון דקא קפיד אפי' כל מילי נמי כמ"ש הב"ש בס"ק ח' כנ"ל וכיון דמיירי בקדשה סתם ליכא למימר לענין קדושין דהא בקדשה סתם צריכה גט אפי' במומין הפסולין בכהנים כדלקמן בסעיף ה' ע"כ צ"ל בנישאת לענין כתובה ושפיר פריך הא ראה ונתפייס אבל למאי דקי"ל כר' אשי דקאי ארישא ושפיר איכא לאוקמי בארוסין. ואין מקום להקשות הא ראה ונתפייס לכן לא הביא הרמב"ם שינוי דר"פ ונ"ל פשוט דזהו כוונת הה"מ שכ' דמה שאמרו בגמרא והא ראה ונתפייס הוא לענין כתובה אף דהוי מצי ר"פ לאוקמי דמיירי בארוסה שיש לה כתובה כגון שכתב לה מ"מ משמע דברייתא אמתני' קאי דלר"פ דמיירי לאחר הנישואין דקאי אסיפא וכנ"ל:
עוד כתבנו בחידושינו שם דיש להקשות כיון דקי"ל במומין אפי' נתרפאו אינה מקודשת א"כ כיון דלדעת הרמב"ם אינו בודקה אפי' במומין גלוים אלא סמוך לנשואין א"כ במומין שנתרפאו לא שייך בדיקה א"כ מה פריך הא ראה ונתפייס דלמא איירי שנתרפאה מן השומא קודם הנשואין ולא מהני בזה בדיקה. ונראה לפע"ד דבדברים תלו דקאמר בברייתא שהוסיפו עליהם היינו דוקא שעודם בה אבל בנתרפאו לא הוי קפידא ולהכי לא תני להו במתני' משום דמתני' מיירי אפי' לאחר שנתרפאו וכן משמע קצת הא דלא ניחא ליה לר' אשי שינוי' דר"י חנינא דאמר כאן בזיעה עוברת וכו' משום דא"א לומר שעדיין לא עברו אלא שיכולין לעבור דא"כ בכהנים נמי פסול כדאיתא במתני' דבכורות דבאדם בין מומין קבועין ובין מומין עוברין פוסלין ואם כבר עבר אף בנשים אינו פוסלין כיון דכבר נתרפאו. ולפ"ז א"ש דר"י ב"ח דמשני בעומדת על פדחתה לטעמי' אזיל דס"ל דבזיעה עוברת נמי פוסלת וא"כ לא שייך להקשות ראה ונתפייס די"ל שכבר נתרפאו אבל לר"פ ס"ל דבאותן שהוסיפו אינו אלא בעודן אבל אם נתרפאו אין קפידא לכך הוצרך לשיסויי בעומדת תחת כיפה שבראשה וכן משמע קצת דבנשכה כלב בעינן דוקא שנעשה מקומו צלקת אבל אם נתרפאו לגמרי אינו מום והיינו דלא תני לה במתני' כן היה נראה לענ"ד אלא שלא ראיתי הפוסקים שחלקו בזה:
שם הרי ראה ונתפייס וכו'. כתבו התוס' בדף ע"ה ע"ב בד"ה אבל במומין וכו' נרא' לרשב"א דכשהתנה לא על מומין שראה כיון דאותו ראה ונתפייס אלא על מומין שלא ראה וכו' ולפ"ז אם התנה בפי' שלא יהיה בה שום מום או שהתנה בפירוש על זה המום מהני ונראה דאין להקשות מזה על מה דאיתא לעיל בסימן ל"ח סעיף כ"ד גבי התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצ' של דבש כגון שהי' מכוס' וכו' והוא מדברי רשב"א ודייק שם מלשון ונמצא וכתבנו שם דבתנאי ע"מ שאני כהן דקתני נמי ונמצא היינו משום דכשיודעת שאינו כהן התנאי בטל דאינה אלא כמפליגה בדברים כמו ע"מ שתעלי לרקיע א"כ גם במומין הגלוין נימא דכשהתנה עליהם הוי כמפליגה בדברים והתנאי בטל ז"א דהכא אינו וודאי שראה כמו התם כשהכוס מגולה דוודאי ראה אותו ושפיר י"ל הכא דמדהתנה מוכח דלא ראה. ועמ"ש הב"ש בשם הג"א דמומין גלוים הוי טענה בשעת אירוסין ועמ"ש בחידושי כתובות ובקונטרס אחרון שם סימן קי"ז לפרש דברי הג"א ע"ש מ"מ מדברי הרמב"ם משמע כן והנה הטור כתב כאן הדין בנמצא בה מומין ואינו ידוע אם נולדו קודם אירוסין וכתב דתצא בלא כתובה ואפי' הקידושין צריכה להחזיר ודקדק הב"ח מלשון זה דתצא בלא כתובה משמע דצריכה גט כדמסיק בסוגיא מסיפא דמתני' והב"ש השיב ע"ז מדכתב הטור דצריכ' להחזיר הקידושין מוכח מוכח דא"ל גט דאל"ה אין צריכה להחזיר כדאיתא לקמן סימן נ' דחיישינן שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה וכתב עוד דא"ל דצריכה גט מטעם כיון דהיא אומרת דנולדו המומין אחר האירוסין א"כ הוי כאומרת קדשתי וצריכה גט די"ל הכא גרע טפי משום דאמרינן כאן נמצא וכאן היה ומוכח דהיה משקר ואינו נראה דוודאי כשאומרת נתקדשתי אפי' א איכא עדים שלא נתקדשה שוי אנפשה חתיכה דאיסורא וצריכה גנו כדאיתא בי"ד סי' א' סעיף י"ב. ולפ"ז הוה אפשר לומר דבכה"ג צריכה להחזיר הקידושין דליכא למיחוש שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה שהרי הוא מותר בקרובותיה גם אין לחוש שמא יאמרו קדושין תופסין כשהי' תתקדש לאחיו דבאמת הקדושין תופסין ואם יקדשה אחר אין הקדושין תופסין בה דאינה אסורה לאחיו אלא משום דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואפי' אי נימא כיון דשווי' אנפשיה תחיכה דאסורא מהני קדושי השני לגבי דידה דחששא רחוקה היא ולא מצינו חששא זו בש"ס אך נראה דא"צ לזה דדברי הטור מפורשים בסוגיא דף ע"ו ע"ב אמר רב נחמן בר יצחק כלה בבית אביה ולקידושין וכו' והתם משמע דצריכה. גט דהא הוא מפרש דברי שמואל דאמר ותנא תני כלה ושמואל מוקי לעיל בדף ע"ג מתניתן בקדש' סתם א"כ צריכה גט כדקאמר התם וכן כתב הגהת מרדכי הביאו הב"י בסימן נ' דמזה ראיה צריכה להחזיר הקידושין ומ"ש הח"מ שם בס"ק ד' דיש לדחות דהתם לא קאי במסקנא תירוץ זה דהא רמי בר יחזקאל מסיק שם לא תציתי וכו' לא נהירא דוודאי אף למסקנא הא דאמר ותנא תני כלה אין לפרש דמייתי ראיה מכלה בבית חמיה ועל הבעל להביא ראיה דהתם ע"כ טעם אחרינא הוא בין לתרוצא דרבא משום חזקה דראה ונתפייס בין לשנויא דרב אשי משום חזקה דגופא אלימא לגבי עצמה כמ"ש התוס' שם בד"ה כלה תדע דהא לא מהני כשמביא הבעל נחיה שהיה בה כשנתארסה אע"ג שהיה בה מומין ברשות אביה ע"כ צ"ל כתירוצם הנ"ל וצ"ל דמייתי ראיה מכלה בית אביה אע"ג דהתם להוציא כתובה מ"מ מייתי ראי' מכלה בית אביה לקדושין הרי דמוכח דאף להמסקנא צריך האב להחזיר הקידושין ועוד נראה דאפי' אם נדחק לומר דמתניתן מיירי בקדשה על תנאי מ"מ אין שים סברא לומר דאינה צריכה גט כיון דאיכא חזקת הגוף אע"ג דהשתא יש בה מום לפנינו מ"מ לא עדיף מחזקת הגוף כדאיתא בקידושין דף ע"ט גבי קדשה אבי' בדרך וכו' דאפי' לרב דס"ל הרי הי' בוגרת לפנינו לא עדיף מחזקת נערות וכ"ש לשמואל דס"ל שם חוששין לקדושי שניהם והכי קי"ל בכל אסורים כמ"ש המג"א בסי' תס"ז דנהי דמזמן לזמן מחזקינן אסורא מ"מ ספיקא הי' והאיך נאמר דתצא בלא גט ואף דמהני לגבי אב אפילו להחזיר הקדושין היינו ע"כ כתרוצא דר"א דחזקה דגופא דבת לא מהני לגבי אב ומטעם זה קי"ל בח"מ ר"סי רכ"ד דעל בעל החמור להבי' ראי' דחזקת החמור לא מהני לגבי דידיה כמ"ש התוס' בד"ה כלה וכו' אבל לענין אסורה בוודאי צריכה גט ומה שהקשה הח"מ והב"ש מהא דאמר אמימר בב"ב דף קמ"ה דקדושין לא הדרי אין ראי' דאין שום סברא להפסיד מעות הקידושין להבטל שהי' בטעות בשביל גזירה שלא יאמרו קידושין תופסין באחותה ולא דמי כלל להאי דאמימר דהוי קידושין גמורים ואפי' אי נימא דבקדושי ספק א"צ להחזיר הקדושין היינו בשאר ספיקות לגבי ממון גופו כיון שהי' מוחזקת אין להוציא ממנה דדלמא הוי קדושין אבל קדושין שקבלה האב דמדינא צריך להחזיר לבעל כתרוצא דר' אשי אין להפסידו בשביל גזירה:
שם ואם תמיד אינה נראית אינו מום. המחבר סתם סתם ויש לפרש דאפי' אם הי' גדולה או יש בה שער אינו מום כיון דאינה נראית והיינו כדעת הרמב"ם דבשומא אפי' גדולה בעינן דוקא על הפנים אבל כשאינה נראית אינו מום בין באשה ובין בכהנים ונראה דהרמב"ם מפרש דר"פ דמשני בעומדת תחת כיפה באמת א"צ שינויא דריב"ח ומיירי בגדולה או יש בה שער אלא דבכהנים כיון דזימנין דלא מיתחזי יוכל לכסות אותו בשעת עבודה במצנפת והוי כמו הא דמשני לעיל גבי ריח הפה כמי אפשר דנקיט פלפלא בפומי' בשעת עבודה אבל באשה הוי מום כמו התם אלא דקי"ל כשנוי' דר"י בר חנינא כמ"ש לעיל דר' פפא לשיטתי' אזיל:
שם בהג"ה בד"א כשדרך הבנות לילך במרחץ וכו'. כתב הפרישה מדלא כ' בד"א כשגם היא רגילה לילך למרחץ משמע דס"ל דאף אם היא אינה רגילה לילך למרחץ. אפ"ה אמרינן דסביר וקיבל משום דכיון דשאר בנות רגילות לילך למרחץ והיא אינה הולכת ה"ל לשום לבו על הדבר דשמא משום מום שבה היא מונעת עצמה מלילך וכיון שלא שם לבו. לחקור אחר זה אמרינן דסבר וקיבל אף אם יהי' בה מום עכ"ל וכן יש לדקדק מלשון הש"ע בסי' קי"ז ס"ו שכ' בד"א במקום שמנהג הנשים להלך בשוק וכו' אך נראה דלפי הדיוק הזה בלשון הטור בסי' זה דמיירי דהתנה בפי' ע"מ שאין בה מומין ע"כ צ"ל דהתנאי הי' על נכפה וריח הפה שאין יוכל לבדוק במרחץ כמ"ש התו' בדף ע"ה בד"ה אבל במומין וכו' וזה דוחק דמנ"ל להטור דין זה ואפשר לפרש דברי הטוש"ע דאם אינו ידוע אם הולכת למרחץ אמרינן מסתמא כיון דדרך הבנות לילך גם היא הלכה אבל אם ידוע בעדים שלא הלכה י"ל דהוי ס"ק וכ"ש כשהתנה בפי' וצ"ע:
סעיף ה
המקדש אשה סתם וכו'. משמע דאין חילוק בין אם הוא לפנינו ואומר שמקפיד ובין שאינו לפנינו כגון שמת ואח"כ נמצא הסימפון לעולם הוי ספק ולא אמרינן כיון דאפי' עומד לפנינו אינו אלא ספק א"כ כשאינו לפנינו ואינו ידוע אם מקפיד ה"ל כמו ספק ספיקא אלא דכולה חד ספיקא הוא דהא פירש"י אהא דאמר רבא תנא ספיקא מספקא ליה על סתם אדם אם אפשר באשה נדרני' או לא וכו' משמע דאזלינין בתר סתם בני אדם בדבר דהוי קפידא אמרינן דמסתמא יקפיד ובדבר שאין דרך להקפיד אמרינן נמי מסתמא לא יקפיד א"כ הוי כולא חד ספיקא וכן נר' דמוכרח ממה שהקשה התוס' והרא"ש על מתני' דקתני ע"מ שאין עלי' נדרים דמאי אירי' ע"מ אפי' בסתם כמי דהא בפ' אע"פ גזרינן שלא תאכל ארוסה בת ישראל בתרומה גזירה משום סימפון וכו' ומאי הושי' דלמא התם חיישינן שמא ישמע ויקפיד ומתני' קמ"ל דבהתנה בפירוש אפי' בסתם לא הוי קידושין אע"כ ס"ל דאין חילוק דאי הוי קפידא קפידא אמרינן נמי דמסתמא יקפיד וזה דלא כסברת הר"ר אברהם מברגווילי שכתבו התו' בריש יבמות בד"ה או שנמצאו וכו' אבל לאחר מיתה דלמא אם הי' קיים הי' מקפיד וכו' ועמ"ש בחידושי כתובות בלשון התוס' שם ועוד נ"מ בקדשו שנים אשה אחת בזא"ז ומתו ואח"כ נמצא בה סימפון דאין חוששין לקדושי שני ולא אמרינן דשמא הראשון הי' מקפיד והשני לא הי' מקפיד ותפסו קדושי שני משום דאזלינן בתר סתם בני אדם וכה"ג אמרינן בפ' האומר דף ס' גבי הא דאמר אביי בא אחד ואמר לה וכו' דלא חיישינן להכי ע"ש:
שם ה"ז מקודשת מספק כתב הח"מ דאם שתק כשנודע לו אף דצוח לבסוף הוי קדושי וודאי ולא ידעתי מנ"ל הא דלא נימא בהא הוכיח סופו על תחילתו כדקיי"ל גבי מתנה בשתק ולבסוף צוח דהוי ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כדאיתא בחולין דף ל"ט ע"ב ולעיל סי' ליד סעיף י"א גבי קטנה שנתקדש' שלא לדעת אביה פליגו בזה הפוסקים אי שתיקה הוי כנתרצה. ואין לדמות להא דאיתא לקמן סי' קי"ז סעיף י' בא על אשתו ושהה כמה ימים וכו' דהתם כיון דחזקה דא"א שותה בכוס אלא א"כ בודק א"כ כיון שבא עליה לאחר הבדיקה וודאי נתרצה וכן בהגיע זמן ולא נישא' דאמרינן שם בדף נ"ז ע"ב דמיבדק בדיק לה אע"פ ששתק כיון דנותן לה מזונות בתר הכי מוכח דנתרצה ואפשר דס"ל להח"מ כיון דבל"ז הוי ספק קדושין ובהוכיח סופו על תחילתו נמי קי"ל דהוי ספק ה"ל כמו ספק ספיקא וצ"ע:
סעיף ו
והלכה אצל רופא וריפא אותה וכו'. כתבו הח"מ והב"ש אפי' ריפא אותה קודם שנודע לו והוא מוכרח לפמ"ש בסעיף ב' דאם התירה חכם לאחר שנודע לו נתבטלו הקדושין א"כ ע"כ ברייתא מיירי קודם שנודע לו ואפ"ה לא מהני אם הלכה אצל רופא ולכאורה קשה הא דאמרת ארוסה אוכלת בתרומה בהגיע זמן ולמשנה אחרונה משנכנסה לחופה משום דמיבדיק בדיק לה כדאיתא בכתובות דף נ"ז ע"ב ולא חששו שמא יודע לו אח"כ שהיה בה מום ונתרפאו כבר בשעת בדיקה וכשיודע לו יקפיד ויבטל הקדושין. וצ"ל דלא חיישינן להכי כיון שעתה אין בה מום לא חששו שמא הי' בה מום ונתרפא ולפ"ז אם באמת נמצא שהי' בה מום ונתרפא אפי' לאחר שנכנסה לחופה ושהה עמה כמה ימים הוי טענה לענין כתובה ולא הוי אלא ספק מקודשת דלא שייך לומר דראה ונתפייס די"ל דבדקה אחר שנתרפא אך הנראה לענ"ד יותר די"ל דהא דאינו מועיל אפי' נתרפא היינו דוקא בהתנה בפירוש אבל בקדשה סתם כיון דאזלינן בתר סתם בני אדם י"ל דסתם ב"א אינם מקפידים על מומין שנתרפאו דדוקא כשהתנה בפירוש ע"מ שאין בה מומין אמרינן דמקפיד אם יש בה מום ולא תתקדש אפי' היכא שתוכלו להתרפאות ולהכי לא חיישינן לסימפון בסתם בני אדם ועיין בחידושי כתובות דף ע"ד ע"ב בתוס' ד"ה חכם וכו' שכתבתי דבזה יש ליישב קושי' התו' במתני' דנקיט קדשה על תנאי דבפ' אע"פ משמע דאפי' בסתם אינה מקודשת משום דמתני' מיירי אפי' מתרפא כמ"ש לעיל עוד נראה לענ"ד דמוכח הכי ממ"ש הח"מ והב"ש דאם בשעת קדושין כבר נרפאו המומין שהי' בה קודם קידושין מקודשת דהא לא התנה ע"מ שלא הי' בך מומין מעולם וכו' והיינו מדהתנה ע"מ שאין בה מומין משמע שאין בה עתה מומין אבל אינו מקפיד על מומין הקודמין ואי נימא דבסתם נמי הוי קפידא אפי' אם נתרפאו אין לחלק בין נתרפאו קודם הקדושין או לאחר הקידושין אלא ע"כ דבסתם אין קפידא אם נתרפאו אפי' נתרפאו לאחר אירוסין וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם והש"ע שכתבו דוקא אם התנה וצ"ע:
שם אבל אם התנה האשה וכו' לשון הרמב"ם אם הוא התנה ע"מ שאין עליו וכו' וכן הוא לשון רש"י בד"ה אבל הוא וכו' ועיין בחידושינו שם שכ' די"ל דדוקא אם התנה הוא דכיון שהוא בעצמו יודע שיש בו מומין ע"כ כוונתו אם יתרפא ועל דעת זה נתקדשה לו אבל אם היה התנם י"ל דמקפידת אפילו אם נתרפא. מיהו מלשון הרמב"ם שכתב דאין תנאי לאיש משמע דאין חילוק וצ"ע:
ומה שנסתפק הח"מ אם מהני אם נתרפא לאחר שנודע לה נראה לכאורה דבתנאי האשה גרע טפי ואפי' החולקים דס"ל אפי' בנודע לה מהני היתר חכם הנ"מ בתראי המקדש אבל בתנאי על מומין שלו בוודאי דעתה שאם יודע לה ותקפיד יתבטלו הקידושין דאל"כ תהי' אסורה לעולם שמא יתרפא וראי' לזה ממה שהקשה הרא"ש בסי' ל"ח סעיף י"ח בע"מ שאראך מנה דמה גבול יש לו ומהרש"ל כתב שם בדעת תרמ"ה דדעתה היה כשתבע אותו צריך להראות לה ע"ש א"כ ה"כ נימא הכי דע"כ היה דעתה שאה יודע לה ותקפיד נתבטלו הקידושין אך הר"ן כתב בנדרים דף פ"ה דאם התנה על נדרים שלו חיישינן שמא ילך אצל חכם ויתר ע"ש ואפשר דמודה שיכולה לתבוע אותו ואם לא ירצה להתיר לה מיד מותרת להינשא כנ"ל בע"מ שאראך מנה. וצ"ע על הר"ן שלא הביא שם דברי הירושלמי כמו שהביא בכתובותי וצ"ע: