המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פתיחה · סימן לח
סעיף א
המקדש על תנאי וכו'. כתב הר"ן בפ' האומר דאם נאנס פליגי בי' בירושלמי ר' יוחנן וריש לקיש ר"י אמר אונסא כמאן דלא עביד ור"ל אמר אונסא כמאן דעביד וקי"ל כר"י ועיין בש"ך בח"מ סי' כ"א שכ' דיש גורסין כמאן דלא עביד ומכריע כדברי הר"ן בסוגי' דנדרים וכ' הטעם דיכולה לומר מה לי לאונסיך וכ"כ הח"מ והב"ש ע"ש ולענ"ד נראה דהדבר מוכרח מהאי דלקמן בסי' קמ"ג ס"ד ע"מ שתתנו לי ר' זוז מכאן עד שלשים יום ונתנה לו בתוך למ"ד בע"כ וכו' והוא מסוגי' דגיטין דף ע"ה מתקנתו של הילל וכו' דפליגי בה אם נתינה בע"כ הוי נתינה והרי כשהיא רוצה ליתן לו והוא אינו רוצה לקבל אין לך אונס גדול מזה ואפ"ה אי לא הוי נתינה אינו גט ונראה דה"ה בקדושין כן דאפי' אם המניעה ממנה כגון שאמר לה ע"מ שאתן לך ר' זוז בתוך למד יום והיא הטמינה א"ע אע"ג דלא שייך בזה סברת הש"ך והח"מ דהיא אומרת מה לי לאונסך כיון שהעיכוב הוא ממנה ואפ"ה משמע מתקנתו של הילל דכיון שלא נתקיים התנאי לא הוי קדושין ובהא ניחא שלא הביאו הראשונים דין זה דכ"ש הוא מהאי דלקמן בסי' קמ"ג כנ"ל ואין להקשות על ר"ל מתקנתו של הילל דטעמא דר"ל הוא דס"ל דמה שאמר ע"מ שאתן לך היינו ע"מ שארצה ליתן לך ולא קי"ל כוותיה בהא. ופשוט דמיירי שלא ידעו שיבא האונס אבל אם ידעו שא"א לקיימו בסופו היינו מדתנן דס"פ השובר את הפועלים דאינו אלא כמפליג בדברים ואין קושיא ממתני' זו על ריש לקיש דתיפוק לי' שהוא אונס דיש לומר דידע בתחלה שהי' אונס גרע טפי כיון שידע והתנה עליו.
סעיף ב
ושיהי' הן שלו קודם ללאו וכו'. הנה התוס' כ' בקדושין דף ס"ב בד"ה בשלמא לרחב"ג וכו' וי"ל דאם לא שכב חשיב הן דמה שאנו רוצים שתעשה חשיב הן דומי' דאם יעברו וכו' ועיין בחידושינו שכ' דאין סברא זו מוכרחת אלא אליבא דר"מ שם כ' התוס' כן מתרי טעמא דהא אמרינן בשבועות ס"פ שבועות העדות דבאיסורא לא בעינן כל דיני תנאי אלא דסוטה איסורא דאית ביה ממונא הוא ופירש"י משום הכתובה והיינו לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא אבל לפי מאי דקי"ל כתוב' מדרבנן אין הכרח לסברא זו ועוד דכיון דהוי תנאי לשעבר ה"ל כמעכשיו ועיין במל"מ ב"פ ו' מה"א ואין קושי' אלא אליבא דר"מ דס"ל שהשבוע' הי' אף שלא אטמא דהיינו שלא תזנה אח"כ ע"ש אבל למאי דקי"ל כרבנן דר"מ אין הכרח לסברא זו והיינו דמקשה רבא לשמואל בגיטין דף ע"ה דה"ל לאו קודם להן גבי אם לא מתי יהי' גט' אע"ג דהוא רוצ' שלא ימות כמו שהקשה הט"ז בי"ד בהקדמתו מ"מ לפי מאי דקי"ל אליבא דהלכתא אין הכרח לסברא זו ולכך תיקן גבי שכיב מרע לחזור ולומר אם לא מתי דממ"נ הוי הן קודם ללאו אך לפמ"ש הח"מ בס"ק ב' דאם סיים דבריו בהן לא מהני אפי' אם הקדים בתחילה הן ללאו ע"כ צ"ל דפשיטא ליה לרבא דלא כסברת התו' דאל"כ כיון שסיים באם לא מתי שרצונו בזה הרי סיים בהן. אך לכאורה יש להוכיח כסברת התו' מהא דאמר שם בשלמא לר"א היינו דכתב אז תנקי מאלתו וכו' והיינו לפירש"י שהתנאי הי' אם לא ילך אבל משפחתו לא יקח אשה מבנות כנען הרי הקדים לאו להן וצ"ל ע"כ כיון שרצונו בזה שלא יקח מבנות כנען ה"ל הן אך יש לדחות דהתם קיום השבועה מקרי הן שאם לא ילך יחול עליו השבועה ועמ"ש לקמן בזה:
שם ושיהי' התנאי קודם למעשה וכו'. פירש"י במתני' דף ס"א מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאם אמר הכי לא אתי תנאי ומבטל מעשה דמתנה דקדמי' וכו' ולכאורה משמע דלפ"ז אם הקדים המעשה לתנאי בכפילא כגון שאמר אם תתן תהי' מקודשת ולא תהי' מקודשת אם לא תתן הוי תנאי שפיר דלא שייך לומר דלא אתי תנאי ומבטל המעשה דא"כ כ"ש דאינה מקודשת מיהו מדברי התו' בד"ה חנקי כתיב וכו' וקשה דא"כ ה"ל מעשה קודם לתנאי וכו' משמע דס"ל דאפי' בלאו דהיינו את כי שטית בעינן נמי התנאי קודם וצ"ל דס"ל כיון דאמר ר"מ במתני' כל שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן וכו' משמע דבעינן דוקא כתנאי ב"ג וב"ר ממש ועיין בחידושי שכתבתי די"ל דאין ראיה ממה שהקדים משה התנאי גם בלאו שאמר ואם לא יעברו וגו' ונאחזו ולא אמר ונאחזו בתוככם אם לא יעברו היינו משום שהתנה שאם לא יעברו יתן להם חלק בארץ כנען כדאמר שם בתחילת הסוגיא ואם הי' אומר המעשה קודם לתנאי דהיינו ונאחזו בתוככם אם לא יעברו וגו' הא כיון דהמעשה של ונאחזו בתוככם בארץ כנען הוא קודם לתנאי אם לא יעברו אפי' אם יעברו ויטלו בארץ גלעד אפ"ה יתן להם חלק בארץ כנען משא"כ גבי סוטה כיון דכבר אמר הנקי וחנקי ביחד דזה סותר את זה ואפשר דס"ל להתוס' דאפ"ה כיון דהנקי ומנקי ב' דברים הם צריך להקדים בכל אחד התנאי קודם כמו שמצינו בהני קראי דמייתי שם אם תטיב ואם לא תטיב וכן אם בחוקתי תלכו וגו' וכן אם תאבו ושמעתם וגו' והיינו משום דבכולהו הוי ההן והלאו שני דברים אבל אם אינו ענין אחד כמו אם תתן לי תהי' מקודשת ולא תהיה מקודשת אם לא תתן לי י"ל דמהני. שוב ראיתי במשנה למלך שנסתפק בזה ולענ"ד נראה כמ"ש וצ"ע ועיין מהרש"א מ"ש בתוס' ד"ה בשלמא לר"מ היינו דכתיב וכו' דלפירש"י אף שבתחילת התנאי הקדים מעשה לתנאי ובכפילא הקדים תנאי למעשה מהני התנאי ועמ"ש בחידושי דאין דבריו מוכרחים ועמ"ש עוד שם דכל היכא דליכא קום ועשה אלא מתנה בדבר שהוא שב ואל תעשה כמו באברהם שהתנה עם אליעזר שלא יקח אשה מבנות כנען אלא אם לא יתנו לו ממשפחתו לא בעינן תנאי קודם אלא בכפילא שהוא המעשה שיקח מבנות כנען אף שלא הי' רצונו בזה ע"ש.
עוד נראה דלפי טעם רש"י ז"ל אם הקדים המעשה לתנאי אעפ"י א שחזר והקדים התנאי למעשה לא מהני דלא אתי התנאי ומבטל המעשה דקדים ולא דמי להאי דגיטין דף ע"ה דאם הקדים הלאו להן מהני כשחזר הלאו כמ"ש בהג"ה משום דהכא לא אתי הדיבור ומבטל מעשה דקדים וכן נראה מלשון הרמב"ם בפ"ו מה"א דין ד' שכ' אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתנו לי מאתים זוז תהיה מקודשת ואם לא תתנו לי לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטל וכו' עכ"ל הרי דאע"ג דאמר אח"כ התנאי קודם למעשה כדינא אפ"ה כיון שהקדים המעשה בטל התנאי אף דיש לחלק דהתם מעשה גמור היה שנתן לידה כמ"ש הטור דזהו שיטת הרמב"ם דבעינן מעשה גמור אלא כיון דלפי פירושו במתני' בב"מ דף צ"ד דכל תנאי שיש מעשה בתחילתן תנאי בטל היינו אפי' תנאי גמור כראוי נילף מיניה לשיטת שאר פוסקים דיש מעשה בתחילתו היינו אפי' בדיבור כשהזכיר המעשה קודם ה"נ אפי' התנה אח"כ בתנאי גמור כראוי לא מהני מיהו י"ל לפמ"ש המפרשים בדעת הרמב"ם דאע"ג דרבא ס"ל בגיטין דף ע"ה דאפי' בדיבור בעלמא אם הקדים המעשה לתנאי רק בדיבור לא מהני לא קי"ל כוותי' אלא כשעשה מעשה כדמפורש במתני' שם כנ"ל דמשמע מעשה ממש מדקתני שיש מעשה בתחילתו דכל תנאי יש בו מעשה הל"ל כל תנאי שהמעשה בתחילתו משמע דמעשה ממש קאמר ועמ"ש לקמן בזה ולכאורה קשה על רבא מהך מתני' דמשמע דבעינן מעשה ממש וע"כ צ"ל דמתני' מיירי לאחר שעשה מעשה ממש התנה בתנאי גמור בכפילא וכל דיני התנאי כראוי ואפ"ה לא מהני כשעשה מעשה ממש אבל אם לא הקדים המעשה לתנאי אלא בדיבור בזה אם התנה אח"כ תנאי גמור בכפילא ותנאי קודם למעשה כדינא ביטל דיבור מעש' הראשון דאתי תנאי גמור ומבטל דיבור המעש' הראשון ובזה מתורץ מה שהקשו התו' בד"ה כל תנאי וכו' פי' בקו' וכו' וקשה דהא אמר בס"פ השוכר וכו' ולפמ"ש א"ש דאינו ענין זה לזה דהתם מיירי שהתנה אחר שעשה המעשה בתנאי קודם למעשה אינו ענין למ"ש רש"י ז"ל דמיירי בדיבור המעשה קודם לתנאי ולא חזר ואמר המעשה אחר התנאי דבהא מודה ר' חנינא ועיין בחידושי שכתבתי הכרח לזה דר"ח מודה בדיבור ובאמת הי' אפשר לומר דגם הרמב"ם ס"ל דבעינין בדיבור תנאי קודם למעשה כמשמעות דבריו כיצד האומר לאשה אם תתנו לי מאתיים זוז וכו' ומ"ש אח"כ בדין ד' אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן לה הדינר בידה וכו' וסיים מפני שהקדים המעשה ונתן בידה וכו' היינו דנקט דינא דמתני' דאפי' אם אמר אח"כ תנאי גמור בכפילא כדינא אפ"ה לא מהני מפני שעשה מעשה ממש ודייק הכי ממתני' דע"כ לא מיירי מתני' שעשה מעשה בתחלה בלא דיבור כלל דפשיטא דבזה אין המעשה כלום דאינו אלא פקדון בעלמא כמ"ש הפרישה דע"כ מיירי שהי' הדיבור עם המעשה כגון שאמר האמ"ל תחילה ואפ"ה הוצרך ג"כ למעשה ממש משום שהתנה אח"כ תנאי גמור והי' מבטל דיבור הראשון שם לא הי' עמו המעשה ממש אלא מדלא הזכיר הרמב"ם דין זה דלא מהני בדיבור מעשה קודם לתנאי יש להסתפק בדבריו אי ס"ל כרבא כמשמעות לשונו בתחילה כיצד וכו' כנ"ל או לא ס"ל כרבא מדלא הזכיר אח"כ בפרטות בסיף דבריו ויש עוד להסתפק בדברי הרמב"ם ז"ל דבתחילת דבריו משמע דבעינן שיאמר גם כפל התנאי קודם הנתינה שכ' בדין ג' ואחר שהתנה התנה תנאי זה נתן לה דינר וכו' ומלשונו בדין ד' אבל אם אמר האמ"ל בזה הדינר בידה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי וכו' משמע דאם הי' אומר התנאי בתחילה אף שאומר הכפל אח"כ מהני ולפמ"ש דהיכא דהתנה אח"כ תנאי גמור וחזר ואמר אם תתן לי מאתים זוז הרי את מקודשת לי אם לא הי' מעשה גמור אתי התנאי ומבטל המעשה הראשון היינו דנקט שנתן מידו לידה קודם שהתנה התנאי מ"מ יצא לנו דלפי דעת רוב הפוסקים דקי"ל כרבא דאף בדיבור בעינן תנאי קודם למעשה מ"מ לאו היינו דינא דמתני' דס"פ הפועלים וכן משמע מדלא הביא רבא מתני' זו משמע דחידש הדבר מדעתו והיינו ע"כ כנ"ל דמתני' מיירי שהתנה אח"כ תנאי גמור כדינא אלא שהקדים מעשה ממש בתחילתו כנ"ל אבל בדיבור בעלמא מהני כשחזר והתנה תנאי גמור כדינא וכן משמע מלשון הש"ע בסדר הגט סעי' צ"ט אם נתנו לה על תנאי ואמר בתחלה הרי זה גיטך והרי את מגורשת בו ממני וכו' ע"מ שלא באת וכו' הרי דס"ל דאם התנה תנאי גמור כדינא אף שהקדים בדיבור המעשה מהני ועיין במל"מ שם שכ' דיש לחלק אם דיבור המעשה הראשון דבוק עם התנאי ע"ש:
ומה שהקשה הטור על הרמב"ם דבקדושין תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי כבר השיב הב"י כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק עדיף מתכ"ד והט"ז פיקפק בחלוק זה ולענ"ד דברי הב"י נכונים דהרי בסי' ל"א מפורש כן בדברי הרי"ו שהביא הב"ש בס"ק י"ג גבי התקדשי לי בתמרה זו וכו' וז"ל היכ' דמפסיק בין דיבור בזו ובזו אפי' תכ"ד חיישינן שמא חזר וכו' עכ"ל הרי דכשאמר בדברים אחדים מהני אפי' בקדושין ומ"ש בקדושין דתכ"ד לאו כדיבור דמי היינו כשמפסיק מעט כמ"ש הרי"ו כנ"ל:
ומ"ש עוד הט"ז הביאו הב"ש וז"ל וכן בעלמא מי שנותן מתנה לאחד ואחר הנתינה אפי' תכ"ד אמר על תנאי כך וכך לא מהני התנאי כיון שקודם לזה זכה בסתם עכ"ל ומשמע מדבריו דאפי' אם חוזר לגמרי לאחר הנתינ' מיד תכ"ד לא מהני ממה שהביא שם ראי' לזה מהא דאמר בב"מ דף י' תחלה בסיפא למה לי כו' ופירש"י דאפי' לא אמר תחלה בפירוש מסתמא תחלה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינו בידו עכ"ל ואס"ד דתכ"ד מהני אפי' אחר הנתינה לא הי' מקשה מידי דוודאי היינו אומרים שרוצ' לזכות אחר הנתינה דהיינו תכ"ד וכו' ע"ש אף כי דברי' צ"ע דפשיטא במציאה שלא זכה מעולם אינו יכול לזכות בו כשאינו בידו ואין זה ראי' למתנה שהיתה שלו ונתנה לחבירו שאינו יכול לחזור בו תכ"ד אך כבר כתבנו לעיל בס' כ"ח ס"ג דמוכח הכי מדאמרינן בהקדש דאינו יכול לחזור בו תכ"ד וכתבו התו' במנחו' דף פ"א ע"ב בד"ה תודה וכו' הטע' משום דאמירתו לגבו' כמסירתו להדיוט דמי משמע דמסירה להדיוט שוב אינו יכול לחזור אפי' תכ"ד אלא כשלא הפסיק דיבורו כנ"ל לפ"ז צ"ל מ"ש בש"ע ח"ה סי' קצ"ח ס"ז בשאר דרכי הקנייה אין שום אחד מהם יכול לחזור בו אחר כדי דיבור היינו לענין כסף וקנין אג"ק וכיוצא בה חוץ ממשיכה:
והנה הר"ן הקשה מהא דאמרינן בגיטין כתבו גט לאשתי אם לא באתי וכו' דה"ל מעשה קודם לתנאי ותירץ דע"י שליח לא בעינן דיני תנאי שלא התרצה אלא בתנאי זה ולכאורה קשה עוד דר' יוסי אמר שם כזה גט ורבי יוסי ס"ל בדף ס"ו שם אומר אמרו פסול משום דמילי לא ממסרי לשליח א"כ כיון שאינו יכיל לקיים האמירה לסופר ועדים ע"י שליח האיך יכול להתנות בה תנאי כמו בחליצה וצ"ל כסברת הר"ן דע"י שליח לא בעינן דיני תנאי אלא דקשה לכאורה לפי מאי דפירש"י בכתובות דף ע"ד ד"ה ע"י שליח וכו' כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהי' שלוחו של משה ונתנה להם וכו' הרי דאע"פ שמשה התנה עם יהוש' שהוא שלוחו אפ"ה בעינן דיני תנאי ויש ליישב דהתנאי היה בשביל כל ישראל כי הם נתרצו על חלוקה זו שאמר משה והוי כאלו התנו הם בעצמם תנאי זה. תדע דאל"כ כיון שמת משה בטל השליחות כמ"ש בחידושינו שם ע"ש ועוד קשה דבתנאי אברהם שהתנה עם אליעזר אשר לקח אשה וגו' הרי היה תנאי עם אליעזר שהוא שלוחו ואפ"ה בעי' דיני תנאי וכ"ש לפמ"ש בסימן ל"ה דאברהם עצמו היה שלוחו של יצחק א"כ נימא שלא התרצה אברהם א"ע להיות שלוחו של יצחק אלא בענין זה ולמה הוצרכו דיני תנאי וצ"ל דהתנאי לא הי' אלא על קיום השבועה ולא על ענין השליחות כלל ואע"ג דשבועה היי איסורא ואמרינן בשבועות דבאסורא מודה ר"מ דלא בעינן דיני תנאי מ"מ כיון דהשבועה הי' בעסקי קדושין הוי איסורא דאית בי' ממונא ועיין בחידושי כתובו' שכ' תירץ אחר לקושי' הר"ן דכיון דעיקר הציווי לסופר אינו אלא מילי לא בעינן דיני תנאי וכמ"ש התוס' בנזיר דהיכא דאין בו מעשה אלא בדיבור לא בעינן דיני תנאי ונראה לדקדק כן מלישנא דמתני' ס"פ השוכר את הפועלים כל תנאי שיש מעשה בתחילתו מדקתני שיש בו מעשה ולא קתני שהמעשה בתחילתו משמע דאתי לאפוקי תנאי שאין בו מעשה אלא בדיבור ועמ"ש לעיל בזה:
שם דבר שאפשר לקיימו וכו' יש ספרים גורסין בטור ושיוכל לקיימו ע"י שליח והרמב"ם השמיטו וגם הב"י כ' דזה לא שייך גבי קדושין דאפי' בקדושי ביאה איתקש הוויות להדדי ולכאורה הי' נראה לפמ"ש התוס' בב"מ דף י' ע"ב ד"ה דאמר וכו' דכהן שאמר לישראל קדש לי גרושה דאי הקדושין תופסין משו' דאי שליח לדבר עבירה א"כ משכחת בכהן שקידש גרושה ע"ת כיון דאינו יוכל לקיים המעשה ע"י שליח ולא שייך בזה לומר דמתקשו הויית להדדי דדוקא בעיקר הקדושין דיכול לקדשה בכסף ע"י שליח אבל בכ"ה דאי' אפי' בקדושי כסף י"ל דלא מהני ועמ"ש לקמן בסעי' כ"ד בזה ואפי' אי נימא דכיון דהוקשו הויות להדדי דמהני תנאי בביאה תו לא בעינן כלל בענין קדושין שיוכל לקיימו ע"י שליח מ"מ משכחת בגירושין כגון בגירש את האנוסה או שנשבע שלא לגרש וכן במקח וממכר שהוא באיסור בענין דמהני כדאי' בח"מ סי' ר"ח מ"מ אינו יוכל לעשות ע"י שליח וממילא נ"מ שאין יוכל להתנות בו שום תנאי וכן יש להסתפק בקטנה שאמר לה אבי' צאי וקבלי קדושיך אם יכולה להתנות איזה תנאי בקדושין כיון שאין יכולה לעשות ע"י שליח דאין שליחות לקטן או נימא כיון דעיקר הדבר יכולה להתקיים ע"י שליח מהני עוד נראה דמשכחת בתנאי שהתנה בשעת חופה על הנשואין והיינו שאמרו שם ביבמות ר"פ ב"ש דאין תנאי בנשואין משום דחופה א"א לעשות ע"י שליח ולא שייך בזה דאיתקשו הוויות להדדי דנשואין מלתא אחריתא היא כמ"ש בחידושי כתובות דף ע"ג בתוס' ד"ה לא תימא וכו' וצ"ע:
ועיין בכ"מ שכתב דלהרמב"ם לא ס"ל כהאי שינויא בכתובות דף ע"ד דטעמא דאין תנאי בחליצה הוא משום דאינו יוכל לקיים ע"י שליח אלא כיון דעביד מעשה אחולי' אחלי לתנאי והלח"מ השיב עליו דהא כתבו התוספות שם בד"ה אלמא וכו' דס"ד שצריך להזכיר תנאי בשעת גמר הקנין או המכר והרי קי"ל בכל דבר דא"צ להזכיר התנאי בשעת גמר. ואפשר דס"ל להכ"מ דכי היכא דאמרינן בקידש ובעל כיון דהוי שני דברים ולא חזר והתנה בשעת הביאה אמרינן כיון דעביד מעשה אתולי אחלי ה"נ בחליצה הוי שני דברים דבעי' בתחילה אמרה מאן יבמי וגו' והוא אומר לא חפצתי לקחתה ואח"כ חולצת וכיון דעביד מעשה ולא חזר והתנה בשעת חליצה מחל התנאי אבל בכל מקום דהוי דבר אחד לא בעינן תנאי בשעת גמר ונראה דמוכרח לומר כן דהא איתא בברייתא ביבמות דף ק"ו ת"ר חליצה מוטעת כשירה גט מוטעה פסול ואי נימא דבשינוייא קמא בעינו כל תנאי בשעת גמר הקנין א"כ מה בין גט לחליצה וע"כ צ"ל כנ"ל ועמ"ש לקמן בסעיף ג' בזה:
ומה שהקשה הל"חמ על הרמב"ם דהא במקדש ע"ת ובעל א"צ גט אלא בספק ובחליצה קי"ל דהוי וודאי חליצה ומותרת לשוק אין זה קושי' על הכ"מ דס"ל דהא דצריכה גט מספק היינו משום דאנו מסופקים בטעם הברייתא דחליצה מוטעת כשירה אם הטעם הוא כשינוי' קמא ומשום אחולי אחלי וממילא דגם בביאה שייך זה וצריכה גנו ממנו או הטעם הוא כשינוי בתרא משו' דלא דמי לתנאי ב"ג משא"כ. בביאה דאיתקשו הוויית להדדי ומהני תנאי לכך לא כ' הרמב"ם שצריך להיות בדבר שיוכל לעשות ע"י שליח דדלמא קי"ל כשנוי קמא ומהני בי' תנאי כשהתנה בגמר הקנין ועיין בחידושי כתיבות דף ע"ד מ"ש ליישב כמה קושיא דמשמע מכמה סוגי' דלא בעינן שיוכל לקיימו ע"י שליח כגון בפדיון הבן דמהני בי' תנאי ע"מ להחזיר אף שאינו יוכל להיות ע"י שליח עפ"י מ"ש התוס' בנזיר דמהני ביה תנאי כיון שאינו אלא אך קשה ממה שאמרו מאברהם אז תנקי מאלתי וגו' לכפול את התנאי וכתבנו לעיל דלפמ"ש הר"ן ושאר פוסקי' דבשליח לא בעינן דיני תנאי ע"כ צ"ל דהתנאי היה על קיום השבועה כנ"ל ואמאי הא א"א לעשות ע"י שליח והכא ליכא לשנוי' כמ"ש התוס' דבדיבור לא בעינן דיני תנאי דא"כ למה הוצרך לתנאי כפול דודאי יותר סברא הוא דבעינן שיכול לעשות ע"י שליח מכפילת התנאי דהא לדעת הפוסקים דבמעכשיו לא בעינן ת"כ ואפ"ה בעינן שיוכל לקיים ע"י שליח כדאיתא לקמן סעי' ג' וכן קשה מסוטה דמשמע דעיקר השבועה הי' מה שאמרה אמן אמן אען על השבועה אמן על האלה דמזה ילפינן דאמן כמוציא שבועה מפי' דמי ושבועה א"א להיות ע"י שליח ואפ"ה מהני בי' תנאי ולולי דבריהם ז"ל נלענ"ד לפמ"ש התו' דלפי הס"ד דבעינן שיהי' התנאי בשעת גמר הקנין קשה מתנאי ב"ב ובני ראובן שהרי לאחר התנאי שהתנה עמהם כתב ויתן להם משה וגו' הרי דלא הזכיר התנאי בשעת גמר הקנין ונראה דהיינו דקאמר שם בר בי רב שפיר קאמרת י"ל דודאי סברא שלך אמת בדבר שאינו יוכל לעשותו ע"י שליח כיון דליכא למילף מתנאי ב"ג בעינן תנאי בשעת גמר הקנין אבל באמת כל תנאי שיוכל לעשות ע"י שליח ילפינן מתב"ג ובני ראובן דאפי' התנאי קודם גמר הקנין התנאי קיים לכך בחליצה לא מהני בי' תנאי אלא בשעת גמר החליצה והיינו דהקשה לו דגם במקדש ע"ת ובעל כיון דביאה אינו יוכל לעשות ע"י שליח ואפ"ה אמרת דמהני בי' תנאי ולא אמרינן דמחיל לתנאי והשיב לו דגמרינן הוויית להדדי הרי דמתורצים כל הקושיא הנ"ל דהיכא דהתנאי הוא בשעת גמר מהני אפילו אינו יוכל לקיים ע"י שליח:
ובזה מיושב נמי קושי' התוס' שם בד"ה תנאי וכו' וקשה דבפרק ר"ג מסיק רבינא לכ"ע יש תנאי בחליצה וזהו תימא וכו'. ולפמ"ש א"ש דהיכא דמתנה בשעת חליצה ממש באמת מהני אף דאינו יוכל לקיים ע"י שליח כדמוכח מכמה סוגיות כנ"ל ומתנאי שהתנה אברהם עם אליעזר כנ"ל:
סעיף ג
אינו צריך לכפול תנאי וכו'. כתב ה"ה דמעם הגאונים דמשמע הכי מסתימת לשון המשניות דהרי זה גיטך ע"מ וכו' ואין זה מוכרח כ"כ דהא במתני' בדף ס' האומר לאשה האמ"ל ע"מ וכו' ובגיטין דף ע"ד הרי זה גיטך וכו' ס"ל לרב יהודא לכשיתן ואפ"ה קתני מעשה קודם לתנאי ע"כ דלאו דוקא אך הא קשי' לי טובא על הגאונים זיל דהא ביבמות דף נ"ג אמר רבינא דכ"ע יש תנאי בחליצה והכא בת"כ קמיפלגי מר סבר בעינן ת"כ וכו' וכיון דכל חליצה הוא במעכשיו ואפ"ה בעינן ת"כ ודוחק גדול לומר דרבי ורבנן פליגי בהך סברא אם בעינן במעכשיו ת"כ ופסקו כרבנן דמנלן לפרש הכי דילמא טעמא דרבנן כדאי' בכתובות דף ע"ד כנ"ל גם דוחק לומר דס"ל כמ"ש התו' שם בשם ר"י ור"ת דהא דקאמר דכ"ע יש תנאי בחליצה היינו לענין שיוכל אח"כ לקדש בזיקת יבמין ע"ש וה"נ ס"ל דבמעכשיו אע"ג דלא בעינן ת"כ מ"מ לענין זיקת יבמין בעינן ת"כ וצ"ע:
והנה ה"ה בפרק ט' מה"ג הביא קושי' הרמב"ן על הגאונים מהא דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע דאם לא מתי וכו' דע"כ מיירי במעכשיו דאם באם מתי לחוד ה"ל גט לאחר מיתה כדאי' במתני' שם ואפ"ה בעינן ת"כ ושאר דיני תנאי והניח בצ"ע ולענ"ד נראה דיש ליישב דס"ל כדעת הר"ח ור"ת שכתבו התוס' בגיטין דף ע"ג ע"ב בד"ה אמר רבה וכו' וז"ל ונראה לר"ת כמ"ש בפר"ח נעשה כאמר בכ"ף מעת שאני בעולם כלומר מהיו' דקאמ' היינו מחיים שעה א' סמוך למיתתו וכו' וכן ר' יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת וכו' הרי לפי מאי דקי"ל כרבנן שם דס"ל מגורשת ואינה מגורשת ע"כ צ"ל דמספקא להו באומר מהיום אם מת יאי אמרינן דהיינו מעת שאני בעולם דהיינו שעה אחת קודם למיתתו נמצא שפיר איכא לאוקמי מלתא דשמואל במהיום אם מתי. נמצא אם כוונתו שעה אחת סמוך למיתתו הוי גט מעלי' אלא שצריך כל דיני תנאי כיון דלא הוי מעכשיו והא דלא תיקן שמואל בש"מ לומר בפירוש לשון מעכשיו י"ל שלא רצה לתקן כן כמ"ש הרמב"ם שם ח"ל ולא רצה לגרשה מעכשיו כדי שלא תטרוף דעתו ומהאי טעמא כ' התו' דנעשה כמי שאמר מעת שאני בעולם דניחא לי' לרחק זמן הגירושין כל זמן שיוכל ועוד נראה לפמ"ש התו' בגיטין דף ע"ב בד"ה מהיום אם עתו וכו' כ' ר"ת מהיום אם מתי אם מת בו ביום וכו' דשמא הי' כוונתו לסוף היום נמצא דאיכא נמי לספוקי שמא מסוף היום קאמר וכיון דלא הוי מעכשיו ממש בעינן כל דיני תנאי אמנם להרמב"ם שיטה אחרת בזה דס"ל דאם כופל התנאי אם מתו ואם לא מתו ה"ל כמעכשיו כמ"ש המ"מ שם ואם אמר אם מתו לבד אמרינן דאם כלאחר דמי כדאי' בסוגי' דף ע"ב דאם מתי שתי לשונות במשמע וכו' ומפרש מלתא דשמואל בלא אמר מהיום ולפ"ז מוכרח כדעת הגאונים כיון דע"כ מתני' דאם מת הוי גט מיירי בלא כפל התנאי ע"כ סיפא דמתני' מהיום אם מתו וכו' מיירי כמי בלא כפל התנאי ואפ"ה מהני ודוחק לאוקמי מתני' דלא כר"מ דלא בעינן ת"כ ותו דהא ר' ורבנן דפליגי שם בדף ע"ד בע"מ אי הוי כמעכשיו ע"כ לא מיירי בת"כ דא"כ אפי' בלא מעכשיו מהני לשיטת הרמב"ם ואפ"ה מהני בע"מ אף דרבי ס"ל כר"מ כדאוקמי רבינא ביבמות דף נ"ג ביש תנאי בחליצה דר' ס"ל דבעינן ת"כ ע"ש תת ויבואר עד שיטתו בסמוך:
שם ולא להקדים תנאי למעשה וכו'. כתב הב"ש ומיהו הן קודם ללאו לא נשמע אין צריך וכו' משמע דס"ל דאע"ג דלא בעינן ת"כ מ"מ אם כפל את התנאי ולא סמך על הכלל הן אתה שומע לאו גרע טפי וכן משמע מדברי הרמב"ן שהביא ה"ה שדעתו כדעת הרי"ף דבדיני ממונות א"צ ת"כ ועוד דקדק אי בעי בדיני מגונות הן קודם ללאו וכו' משמע ג"כ כדברי הב"ש וכן משמע קצת מלשון רש"י במתני' שם דבתחלה כ' כל דיני תנאי ואח"כ כ' דר"ח אתנאי כפול בלחודי' פליג וכו' משמע דבלאו קודם להן מודם מהני:
שם אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו וכו'. כתב הפרישה דזה מבואר בברייתא דהמגרש ה"ז גיטך ע"מ שתעלי לרקיע ה"ז גט וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי כדבסמוך עכ"ל ולכאורה אין עזה הכרח דרב דאמר שם הלכה כר' יהודה בן תימא היינו אפי' בתנאי ע"מ דדלמא ר"י בן תימא ס"ל דע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי וכן במתני' ר"פ השוכר את הפועלים דדייק שם מינה דהלכה כר"י ב"ת מיירי. בתנאי אם דהא תני התם במתני' כל תנאי שיש מעשה בתחלתו וכו'. והיינו דוקא בתנאי אם א"כ י"ל דה"ה הא דתני כל תנאי שאפשר לקיימו וכו' ומיירי בתנאי אם מיהו מהא דפליגי אביי ורבא בע"מ שתאכל חזיר מוכח שפיר דהא רבא ס"ל ע"מ כמעכשיו דמי גבי הילך אתרוג זה ע"מש תחזירהו לי וכו' ועוד נראה דמוכח מברייתא דגיטין שם ה"ז גיטך ע"מ שתבעל לפלוני דדייק מינה הא ע"מ שתבעל לאבא וכו' מיירי במעכשיו דאי בתנאי אם כיון דאינה מגורשת אלא בשעת ביאה אסורה לו דאכתי הוי א"א בשעת ביאה והוי כמו לאבא ולאביך ואפ"ה בעינן שאפשר לקיימו גם י"ל דלשון המתני' כל שאפשר לקיימו בסופו והתנה עליו בתחילתו דלשון בתחילתו מיותר משמע דאתי לאשמעינן דאפילו בתנאי ע"מ כשנתקיים התנאי בסופו נתקיים המעשה למפרע בתחילתו אך נראה דדוחק לפרש המשנה דלא תנא אלא לדיוקי הא א"א תנאו בטל וגם לישנא דרנב"י שם מתני' נמי דיקא לא משמע הכי דהיינו גופא דמתני' ונרא' פשטא דמתני' שאם בשעת התנאי לא הי' אפשר לקיימו וכשיגיע זמן התנאי אפשר לעשותו לא אמרי' כיון דבתחילה הי' א"א תנאו בטל לגמרי אלא כיון דבסופו אפשר לקיימו התנאי קיים וכמ"ש הב"ח לקמן בסעיף ד' בדעת הטור בע"מ שתבעלי לפלוני אע"ג דא"א לקיימו בחיי המקדש מ"מ יכולה לקיימו כשימות המקדש וכן כיוצא בה והיינו דמדייק רבינא הא א"א לקיימו תנאו בטל וצ"ע:
שם בהג"ה וי"א דאפי' לא פירש וכו'. כתב הח"מ ועכ"פ צ"ל תנאי קודם למעשה וכו' דהא חזינן שלא התנה כתנאי ב"ג וב"ר וכו' והב"ש כתב בשמו דאם הקדים הלאו לא מהני מ"ש כתב"ג עכ"ל ואין מוכרח די"ל דדוקא בהזכיר המעשה קודם כתב הח"מ כן דס"ל דאפי' אח"כ התנה תנאי גמור בתנאי קודם למעשה לא מהני כמ"ש לעיל דמשמע כן מדעת רש"י כמו שנסתפק המל"מ בזה אבל בהקדים הלאו דמפורש דמהני אם חזר והקדים ההן ללאו כדאתקין רבא בגיטא דש"מ י"ל כיון דאמר כתב"ג וב"ר הוי כאלו חזר ואמר ההן קודם ללאו ולפ"ז לפמ"ש לעיל דמהני גם במעשה קודם לתנאי כשחזר והתנה תנאי גמור ליתא לדברי הח"מ. גם מ"ש הב"ש בשם הד"מ דמפורש כן בתשובת הרא"ש שהביא הטור בח"ה סימן רמ"א צ"ע דז"ל שם או אם כתוב בשטר ותנאי' הללו נעשו כדין התנאים המקויימים או כתב"ג וב"ר אז התנאי קיים וכו' י"ל דהיינו משום שאנו אומרים דמסתמא התנה כך בפירוש ככל דיני תנאי וכדאיתא בח"מ סי' ר"נ סעיף י"ז אם כתב בשטר דנעשה בכל אופן המועיל מהני:
סעיף ד
בהג"ה בעינן ג"כ שיהיה התנאי בדבר אחד וכו'. הנה בגיטין דף ע"ה א"ר אדא בר אהבה מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתב"ג וב"ר מה התם תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר וכו' אלא שהרא"ש כתב בפרק י"נ מדאמר רבא גבי מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ואם לא החזירו לא יצא ע"כ פליג על רב אדא בר אהבה וקי"ל כוותיה אך לפמ"ש התוס' דהתם טעמא משום דקיי"ל ע"מ כמעכשיו דמי ואין התנאי סותר למעשה ולפ"ז אין הכרח דרבא פליג על רב אדא בר אהבה אף דקאמר רבא בגיטין שם דטעמא משום דהוי תנאי קודם למעשה חד מתרי טעמא נקט דהא ודאי רבא ס"ל להלכתא דע"מ כמעכשיו והוי מצי לשנויי כרב אשי דהא ברייתא אף לדידיה לא אתי אליבא דכ"ע דהא רחב"ג פליג בתנאי קודם למעשה וכן אביי דאמר שם משום דלא כפליה לתנאיה וודאי לא פליג ע"ת קודם למעשה דהוא ממתניתן דס"פ השובר אלא דחדא מתרי ותלת טעמא נקט ואין מזה הכרח לדחות דברי רב אדא בר אהבה ולכאורה היה נראה דמשמע ממתניתן שם דף ע"ב זה גיטך אם מתי וכו' ולא אמר כלום דזה הוה מעשה ותנאי בדבר אחד דאין גט לאח"מ ולא אמרינן דהתנאי בטל והמעשה קיים אמנם לאחר העיון נראה דהיינו דמקשי הש"ס שם אלמא אם מתי כלאחר מיתה דמי והדר תני מהיום וכו' אמר אביי אם מתי שתי לשונות במשמע וכו' לכאורה אינו מובן דמאי קשיא ליה הא פשיטא דאם תנאה הוה כמו אם תתן לי מאתים זוז ומאי האי אביי דאם שתי לשונות במשמע ולא מצינו בשום מקום לפרש אם בלשון לאחר ונראה דהיינו דקשיא ליה להש"ס דע"כ אם מתי לא מטעם תנאה הוי כמו אם תתן לי מאתים זוז דכיון דאין גט לאחר מיתה ה"ל תנאי ומעשה בדבר אחד והתנאי בטל ולהוי גיטא מעכשיו אלא ע"כ דאם לאו הנאה היא אלא לאחר משמע וא"כ סיפא נמי וע"ז משכי אביי כיון דאם שתי לשונות במשמע כיון דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד אמרי' דלאו תנאי הוא אלא לאחר משמע ולפ"ז נראה דלא קשיא מזה על רב אדא בר אהבה דאף לפי הס"ד בברייתא דע"מ שתחזירי לי את הנייר דע"מ לאו כמעכשיו דמי מ"מ לא דמי לתנאי אם דאם יש לפרשו לשון לאחר משא"כ בע"מ ולפ"ז א"ש דלא הזכירו הפוסקים מילתא דרב אדא בר אהבה משום דלמאי דקי"ל דע"מ כמעכשיו דמי אין נ"מ בזה דאם אמר אם כיון דהתנאי והמעשה בדבר אחד הא אמרינן דאם לאחר במשמע כמו באם מתי וממילא המעשה בטל ואפשר דזה כוונת הח"מ שכתב וז"ל וגם צריך לדקדק דבגט אה אמר ה"ז גיטיך והנייר שלי אינו גט כלל א"כ אם אמר בגט ובקדושי שטר אם תחזיר לי הנייר מקודשת או מגורשת דלאו מידי יהיב לה ולמה פסיק כאן דלחומרא מקרי תנאי וכי עדיף לשון תנאי מאילו אמר סתם בלא שום תנאי דלא מהני כלל עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים כמ"ש הב"ש דהא ס"ל דהתנאי בטל כדאמר רב אדא ב"א ולפמ"ש אין ראיה מדברי רב אדא דמיירי בע"מ כנ"ל אבל בתנאי אם כיון דיש לפרשו לאחר כדאמר אביי לא הוי קידושין מיהו אין זה קושיא על הטור שכתב באמר אם הדינר שאני מקדשך בו שלי תהיה מקודשת וכו' דבלשון זה אינו סובל כלל לפרש דכוונתו דאם הדינר שלי היינו לאחר שתחזירי ושפיר הוי מעשה ותנאי בדבר אחד דמשמע שלא יצא מרשותו כלל לכך התנאי בטל אבל אם אמר אם תחזירי לי הדינר משמע לאחר שתחזיר כמו באם מתי אינה מקודשת ואפשר דאף כוונת רמ"א כן. אך הא קשיא לי הא דא' שם בדף ע"ד ע"ב ולרבי יהודא דאמר בע"מ פליגי אדמפלגי במהיום וכו' ליפלגו בע"מ וכו' דלכאורה משמע דמיפלגי בע"מ שימות דלרבנן אינו גט כלום ולפמ"ש דבע"מ כיון דאינו במשמע לשון לאחר ה"ל תנאי ומעשה בדבר אחד ובטל התנאי א"כ אף לרבנן הגט כשר ואין לומר דאכתי ליפלגו דלרבנן כיון דהתנאי בטל אפי' אם לא עת הוי גט ולרבי אם לא מת בטל הגט דכיון דהוי כמעכשיו התנאי קיים ז"א דא"כ מאי משני כח דהיתרא עדיף דהא בע"מ לרבנן נמי הוי כח דהיתרא דהוי גט אפי' אם לא ימות וצ"ל דקושית הש"ס דליפלגו בע"מ בשאר תנאים דלא הוי תנאי ומעשה בדבר א' וכן נראה לענ"ד לפרש לשיטת הרמב"ם ז"ל דכבר כתבתי לעיל דלהרמב"ם בפ"ט מה"ג שיטה אחרת בזה בגט ש"מ דאם כפל התנאי כדינא אפי' אמר אם ולא אמר מעכשיו התנאי קיים ואם מת הוי גט כמ"ש המ"מ שם ועיין בלח"מ שכ' הטעם כשמתנה ת"כ כדינא אין משמעות לשון לאחר וס"ל דכשהגט ומיתה באין כא' הוי גט כדאמרינן גטו וידו באין כ"א והוא דוחק גדול ואין הדמיון עולה יפה ותו דא"כ מנלן לומר דאם משמע לשון לאחר יותר משאר תנאים כיון דאין התנאי סותר למעשה ותו דא"כ בהך דרב אדא ב"א בע"מ שתחזיר לי את הנייר דהו' תנאי ומעשה בדבר אחד נמי נימא דהגט והחזרה באין כ"א ונלענ"ד דס"ל להרמב"ם כיון דאמרינן בגיטין דף ע"ב ע"ב ש"מ גיטו כמתנתו אלא שלא יאמרו יש גט לאחר מיתה וכן כתב הרמב"ם שם בפ"ג מה"ג א"כ כיון דכשכופל התנאי אין משמעות לשון לאחר כמ"ש המ"מ אפי' אי אמרינן דהתנאי בטל משום דהוי תנאי ומעש' בדבר אחד מ"מ כשעמד כיון דמדינ' אפילו בלא תנאי חוזר אלא משום גזירה שמא יאמרו כו' אפקעינהו רבנן לקידושין אבל בהתנה ת"כ אע"ג דהוי בדבר אחד מ"מ לא שייך בזה גזירה שמא יאמרו כיון דעכ"פ התנה תנאי גמור ממילא כשלא מת אין הגט כלום ולפ"ז אין נ"מ בע"מ אם ימות בין רבי לרבנן כיון דאף לרבנן התנאי בטל כמ"ש דע"מ אינו במשמע לשון לאחר וה"ל תנאי ומעשה בדבר אחד מ"מ כיון דלא שייך בזה גזירה שמא יאמרו וכו' ממילא כשעמד אין הגט כלום וע"כ הא דפריך וליפלגו בע"מ היינו בתנאי אחר ושפיר משני דכח דהתירא עדיף ועיין בח"מ שכתב דע"כ מיירי הכא בקדושי שטר אבל בקדושי כסף בל"ז לא הוי קדושין משום דדומה לחליפין ועיין בב"ש שתמה עליו ונרא' דס"ל דאפי' לדעת האומרים דהתנאי בטל וא"צ להחזיר אפ"ה י"ל דדומה לחליפין דהא בחליפין גופא אמרו בנדרים דאי בעי תפיס הסודר ולא מפקינין מיני' וכן שאר חליפין דלא הדרי א"כ ה"נ כיון דדעתו הי' שתחזיר לו דומה לחליפין:
שם בהג"ה אבל התנה עמה וכו'. כתב הח"מ אף שיש כאן איסור פנוי' ע"מ אין זה דבר שא"א שהרבה פרוצים תמצא וכו'. ע"ש והוא מסברת התוס' בגיטין דף פ"ד ד"ה ע"מ שתבעלי וכו'. ולא פירשו כמו שפירש"י שם בד"ה אמר לך רבא וכו' ושתבעלי לפלוני נמי אפשר וכו' ואם אינו רוצה לבועלה באיסור ישאנה ויבעל בהיתר וכו' משום דלפמ"ש הח"מ דמיירי באם והיינו לאחר שתבעל א"כ א"א לקיים ע"י נישואין כיון דכבר תתקדש לאחר בטלו קדושין הראשונים ונראה די"ל טעמא דרש"י ז"ל משום דע"כ צ"ל כן לאביי דס"ל באכילת חזיר דהוי דבר שא"א לקיימו משום איסורא דידה א"כ בע"מ שתבעל לפלוני נהי דנימא סברת הח"מ דהמצא הרבה פרוצים מ"מ הא איכא איסורא דידה אבל י"ל דמודה רש"י ז"ל למאי דקי"ל כרבא דלא חיישינן לאיסורא דידה ממילא דבאיסורא דידיה חיישינן להרבה פרוצים באיסור פנוי' וקצת משמע כן מדחיישינן בע"מ שלא תבעלי לפלוני שמא יבא עלי' באונס כמ"ש שם המהרש"א ולא אמרינן דאיכא איסור פנוי' כמו בע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך צ"ל דאיסור פנוי' קילא ליה לאינשי וחיישינן מיהו יש לדחות לפמ"ש הרמב"ם בה"ל נערה דבפנוי' כשהיא מכינה א"ע לזנות איכא לאו דלא תהי' קדישה ולא באונס ע"ש. ולפ"ז הא דכ' הרמ"א לאסור לה היינו לאבי' או לבנה אבל אם אמר אם תבעלי לאבא וכו' כיון דע"כ דעתו שתתקדש לאחר שהתבעל אין חילוק בין אחר לאביו כן הוא לשון הרמב"ם בפ"ו מה"א שתבעל לאבי' או לאחי' או לבנה ולא הזכיר לאביו משום דאין חילוק בזה בין אביו לאחר כנ"ל אך אי נימא לפירש"י דאיסור פנוי' הוי ג"כ דבר שא"א לקיימו אלא שיכולה שתינשא לו יש לומר דאף דקדושי שני קודמין כיון שכוונתו היה לאחר שתבעל יחולו הקדושין מ"מ יכולה לקיימו ע"י שתנשא לאחר ויגרש אותה כדאיתא לקמן סי' מ"ם די"א דאם מת השני וגירשה חלו קדושי ראשון וכ"ש דאם כוונתה הי' ע"ז דה"ל קיום התנאי כשתנשא לאחר ויגרשה יחולו קדושי ראשון לפ"ז אם אמר אם תבעל לאבא א"א לקיימו דבזנות איכא איסור פנוי' ואם תנשא לו אסורה לו משום אשת אביו ועיין עוד בח"מ שכתב דאפי' בע"מ שתבעל לאביו יכולה לקיימו אם לא תגיד לו והב"ש כ' ע"ז דמ"מ אין בידה שמא יודע לו ולא נהירא דמשום זה יהי' תנאי שא"א לקיימו כיון דאפשר לקיימו כשלא יודע לו וגדולה מזה כתב הב"ח והביאו הב"ש עצמו דיכולה לקיימה לאחר מיתת המקדש אע"ג דאין בידה שימות המקדש קודם אותו פלוני שהתנה עליו:
סעיף ד
שלא יהא לה שאר וכסות וכו'. כתב הב"ש ע"כ מיירי בכפל התנאי ואין לומר דבכפל התנאי איך תתקדש וכו' עיין בתוס' כתובות דף נ"ו דמתרצי' קושי' זו וכו' משמע דס"ל דקושית התו' דוקא מחמת שכפל התנאי ואמר בפירוש אם יהי' לך עלי עונה לא תהי מקודשת וכ"כ בספ"י שם אלא דלפ"ז מה שתירצו התו' שם דהטעם הוא משום דלא דמי לתב"ג וב"ר א"כ לפי דעת הגאונים בסעי' ג' דבתנאי ע"מ א"צ לכפול תנאו משמע דלח ילפינין זה מתב"ג א"כ י"ל דאפי' במתנה על מ"ש בתורה הוי תנאי והא דאמר ר' יהודה דבעונה אפי' באומר ע"מ תנאו בטל היינו כשלא כפל לתנאי' ומתני' דס"פ השוכר כל המתנה על מ"ש בתורה וכו' דמשמע דמיירי בת"כ מיירי בלא אמר ע"מ דילפינן מתב"ג אלא דלפ"ז קשה דמא מקשה הש"ס בגיטין דף פ"ד בע"מ שתאכלי בשר חזיר וכו' ותיפוק לי' דה"ל מתנה על ע"ש בתורה ומאי קושי' דלמא מיירי בכפל תנאי ודוחק לומר דאפי' בדבר שא"א לקיימו מהני כשאמר ע"מ וכפל תנאו ותו דה"ל למימר שם כזה גט למעוטי כפל תנאו אך לפמ"ש בחידושי כתובת שם דפשטות דברי תוס' לא משמ' הכי דאפי' ובלא כפל תנאו הקשו כיון דאמר ע"מ כן ולא נתקיי' האיך תהי' מקודשת כמו שהקשו שם מנזירות ע"ש ואפ"ה תירצו דבעינן דומי' דתב"ג "ר וע"כ צ"ל דאע"ג דלענין שאר דינו תנאי לא ילפינן מתב"ג בע"מ אבל לענין מתנה על מ"ש בתורה ואינו יוכל לקיימו ילפינן מתב"ג אפי' בע"מ ע"ש וכן משמע מסתימת לשון הפוסקי' שלא חילקו בזה עוד כתב הב"ש ואם מחנה שתפטרנו מן העונה כתבו התוס' שם דהוי תנאי עכ"ל ובאמת מסתימת לשון הפוסקים לא משמע כן מדלא חילקו בזה ונראה דמדברי התוס' אין ראי' כמ"ש בחידושי שם הא התוס' וס' בעצמם כתבו דלא מהני מחילה והכי קי"ל דבעונה אעפ"י שמוחלת יכולה לחזור אלא כיון דהוא מטעם שעשו חז"ל חיזוק לדברי תורה שלא יועיל בו מחילה א"כ כשמתנה שתמחול לו ה"ל כמו במתנה במידי דרבנן אבל לפי מאי דקי"ל כר' יהודא דרבנן עשו חיזוק יותר משל תורה כמ"ש בהג"ה ממילא לא מהני אפי' ע"מ שתפטרנו דה"ל מתנה על מה שתקנו רבנן דלא מהני מחילה. ותו דהתוספות כתב שם עוד תירוץ אחר ע"ש:
שם בהג"ה דכל המתנה על מ"ש בתורה וכו'. כתב הפרישה וז"ל הא דאמר בע"מ שתאכלי בשר חזיר דהיא מקודשת דשאני הת' וכו' משא"כ במחילת עונה שעיקר אישות הוא וכו' עכ"ל ולכאורה אינו מובן דהוא קושי' הש"ס בסוגיא דגיטין דף פ"ד ע"ב ותיפוק לי דמתנה על מ"ש בתורה וכו' ומשני רבינא כי אמרינן מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל כגון שאר כסות ועונה דוודאי קא עק' וכו' נראה דמפרש דבתנאי עונה שהוא סתירה למעשה קדושין עצמה וכן ע"מ שאין ליך עלי אונאה שהוא סתירה למכירה עצמה וכן במלוה ע"מ שלא תשמיטנו שביעית שהוא בהלואה עצמה ה"ל עוקר דלא שייך לומר שהתחייב בשאר כסות ועונה ולא ההקדש דאם אין קדושין אין חיוב שאר כסות ועונה וכן באונאה לא שייך לומר שיהי' באונאה ולא יהי' במכירה דאם אין מכירה אין אונאה וכן בשמיטה א"א לומר שישמיט ולא יהי' הלואה אבל בבשר חזיר כיון דהוא מילתא אחריתא ואינו ענין לקדושין כלל שפיר אמרינן דאינו עוקר דלא תאכל ולא תתקדש אלא דקשיא לי' להפרישה דהכא ה"ל נמי כמתנה בדבר אחר דהא אם מקדש אותה ע"מ שלא תנשא לו משמע בפשיטות דהוי קדושין שאינו מחויב לישא אותה וכיון דאין חיוב שאר וכסות אלא בנשואה ה"ל כמתנה בדבר אחר ע"ז כ' כיון דעונה עיקר אישות הוא ה"ל כקדושין עצמן אך קשה דלא שייך אלא בעונה אבל בתנאי שאר וכסות לר"מ לא שייך לומר דהם עיקר אישות אבל העיקר נ"ל בפשטות הסוג' דבאמר ע"מ שאין ליך עלי שאר וכסות הוי כאומר אין לך עלי דין שאר וכסות והוא עקירת דין הורה שאמרה שיש לה עליו שכו"ע וה"ה בע"מ שלא יהא עליך איסור אכילת חזיר הוי עוקר אבל הוא לא אמר כן אלא אמר שתעביר על האיסור שפיר אמרינן דלא תעביר ולא תתקדש ובאמת אם אמר ע"מ שלא אתן שאר וכסות מודה ר"מ דהוי תנאי ולא יעבור ולא ההקדש וכן בעונה לר' יהודה אם אמר ע"מ שיעבור על מצות עונה אמרינן לא יעבור ולא התקדש ואף דאין בארוס' חיוב שאר וכסות ועונה מ"מ כיון שהוא אומר שלא יהי' עליו דין שאר כסות ועונה כשיש' אותה הרי הוא מתנה לעקור דברי תורה כן נלענ"ד ברור בפשיטות הסוגיא וכן נלענ"ד לדקדק מלשון התוס' בב"מ דף כ"א ע"ב בד"ה אבל הכא וכו' ובפ"ק דשבועות דפריך לשמואל מאונאה לשביעית וכו' ולא הקשו לפי האמת דאמר התם אליבא דשמואל ע"מ שלא תשמיטנו בשביעית אין שביעית משמטתו ע"כ דלא ס"ל כר"ע ולפמ"ש א"ש די"ל דשלא תשמיטנו בשביעית. הוי כאומר ע"מ שתאכל בשר חזיר כיון דלא אמר שלא יהי' לך עלי דין שביעית לכך התנאי קיים אבל על המקשה שם דהוי סבר דאפי' אם אמר שלא תשמיטנו שביעית יהי' התנאי קיים שפיר הקשה דכיון דודאי התנה על מה שכתב בתורה והוצרכו לחלק משום דלא ידע דקעקר דאימר יפרע קודם שביעית לפ"ז נראה באומר ע"מ שתפטרנו מן העונה הוי תנאי שלא תפטירהו ולא תתקדש וצ"ע:
שם וי"א דכל מאי דתקנו רבנן וכו'. כתב הב"ש ואינו יודע למה דעת הג"מ נגד כל הפוסקים וכו' ע"ש ובאמת הרמב"ם בפרק י"ב וה"א כתב בפירוש וז"ל התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאי בטל אעפ"י דירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם וכו' והא דמהני קודם הנשואין עמ"ש בס"ס ס"ט משם דקי"ל כרבי יוסי דבתחלת חופה לא עשו חיזוק וממילא מ"ש הב"ש דלדעת הג"מ אם שאר וכסות תיקון חז"ל הוא אינו יוכל להתנות וכו' גם זה אינו דכיון דמתנה בשעת קידושין לא עשו חיזוק ועוד כתבנו שם דעיקר שאר וכסות כדי קיום הנפש לכולי עלמא דאורייתא כמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ח לכך לא הוצרכו לעשות בו חיזוק גם מ"ש אע"ג דהאשה יכולה למחול על העונה וכו' היינו כמ"ש שם כדאמר בכתובות דף ס"א ברשות כמה דבעי' אבל יכולה לחזור בו בכל שעה כנ"ל:
סעיף ח
לא רצה או ששתק וכו'. זהו לשון הרמב"ם בפ"ז מה"א וכתב הר"ן דמשמע מדבריו דס"ל דהכל תלוי בשעת שמיעה וכבר כתבנו בחידושינו באריכות דס"ל להרמב"ם כשינויא דרב יוסף דמוקי כולה מהניתן בחד טעמא אלא דמפרש מתניתן דמיירי באמר בפירוש ע"מ שלא ימחה והטעם דלמאי דבעי לאוקמי בשנויא קמא מתניתין בתרי טעמי ע"כ צ"ל דסיפא מיירי באמר בפירוש ע"מ שלא ימחה ה"נ מוקי לה רב יוסף ותו דבפרק המדיר פליגי תנאים בלשון ע"מ שירצה אי הוי כע"מ שיאמר הן או הוי כע"מ שישתוק אבל ע"מ שימחה לא ס"ל לשום תנא וע"כ דרב יוסף מפרש באמר בפירוש ע"מ שלא ימחה ומ"ש הרמב"ם דסתם ע"מ שירצה הוא שיאמר הן היינו משום דמשמע הכי מסתמא דלישנא כמ"ש הרשב"א כדבעי לאוקמי בתחלה דקאמר מאי ע"מ שירצה אבי אילימא עד דאמר אבא אין וכו' וס"ל להרמב"ם דוודאי הא דאמר במתניתן ואם לאו אינה מקודשת משמע דאינה מקודשת כלל והיינו משום דהכל תלוי' בשמיטה ראשונה בין לפי הס"ד דמיירי באומר אין ובין לשינוי' דרב יוסף אלא דלפי שינוייא קמא דמוקי בתרי טעמא ע"כ צ"ל דלא אזלינן בתר שעת שמיעה וכיון דרב יוסף מסיק הכי קיי"ל כוותיה דאזלינן הכל בתר שעת שמיעה אם לא שהתנה בפירוש שיהיה לו רשות למחות עד למד יום כמו שביאר הרמב"ם ז"ל דבריו בפירוש המשניות ע"ש ולפ"ז אין אנו צריכים לחילוק הכ"מ שהביא הב"ש בס"ק י"ז בין ע"מ שישתוק ובין ע"מ שלא ימחה בעסוקין באותו ענין ולפמ"ש אין הכרח לזה ומסתמא צריך שימחה מיד כששמע וכ"ז מבואר בחידושנו באריכות ע"ש:
סעיף ט
לא מיחה או שמת וכו'. לשיטת הרמב"ם צ"ל היינו אע"פ שמת קודם ששמע לא חיישינן דלמא אם היה שמע היה מוחה והוא מוכרח ומתניתין דתני מת האב ע"כ מיירי קודם שמיטה לשיטתו דאי שמע ושחק כבר נתקיימו הקידושין ולשיטת שאר הפוסקים יבואר לקמן סעיף יו"ד:
שם וי"א דהאומר ע"מ שירצה וכו'. זהו דעת הראב"ד דס"ל דהלכה כרב יוסף וס"ל דרב יוסף משמע ליה הכי מסתמא דלישנא דמתניתין והיינו כפי מאי דאמר בסוגיא שם שמע מיניה מדרבי ינאי ולא מוקמינן בתרי תנאי ובחד טעמא וכו' דהיינו דפליגי במשמעות הלשון ע"מ שירצה כפירש"י שם ומ"ש הב"ש בשם ס' ב"ה שהקשה מסוגיא דפרק המדיר דפליגי שם אם ע"מ שירצה פירושו ע"מ שישתוק או פירוש ע"מ שיאמר הן ולא מצינו מי שסובר ע"מ שלא ימחה. ואפשר לפמ"ש הפוסקים דלא קי"ל ברבה וכו' עכ"ל ונראה דלא מתרצי בהכי דס"ל לרב יוסף סתם אם ירצה היינו ע"ג שלא ימחה כיון דבברייתא דבפרק המדיר דאמר רבי שמעון אם רצה האב מקודשת היינו ע"כ ע"מ שישתוק א"כ מנלן דתנא דמתניתן לא ס"ל כר"ש כיון דלא מצינו פלוגתא בהא דנימא מתניתן מיירי בפירוש ע"מ שלא ימחה ובאמת קושיא זו קשה ג"כ על ר"ל דמדייק מדלא אוקמי רבי ינאי מתניתן בתרי תנאים דהא ה"ל תלתא תנאים ובזה לא שייך תירץ הב"ש דדילמא רבי ינאי ס"ל כרבה שם דלא מוקי פלוגתייהו בטעות אשה אחת אך באמת אין זה קושיא דוודאי איכא למימר דמאן דאמר התם ע"מ שישתוק היינו ע"מ שלא ימחה אלא דלא ניחא ליה להש"ס לאוקמי בהכי דא"כ אמאי אמר אעפ"י שלא רצה האב מקודשת דהיינו ששתק הא איכא למיחוש שמא ימחה לבסוף דאין לומר מקודשת מספק דא"כ אמאי אמר כ' שמעון ואם לאו אינה מקודשת הא איכא למיחוש שמא יאמר אח"כ הן כמ"ש הטור בשם הרמ"ה אבל באמת אין מזה קושיא דאיכא לאוקמי שמת האב וכ"ש לרב יוסף דאיכא לאוקמי ברייתא דהתם כמי כגון שאמר ע"מ שירצה תוך למ"ד יום ועמ"ש בחידושי על זה:
סעיף י
אעפ"י שאמר בתחילה אינו רוצה וכו', כ"כ הטור בשם הרמ"ה ונראה דהוכיח כן מדמוקי סיפא דמתני' בע"מ שנא ימחה ולא מוקי בע"מ שיאמר הן אע"כ משום דא"כ מאי מועיל שמלמדין אותו שימחה אכתי הוי ספק שמא יאמר אח"כ הן מיהו זה הוא לפי הגרסא שהביא הרשב"א דמוקי רישא והמציעתא בע"מ שישתק אבל לפי הגירסא שלפנינו דמוקי המציעתא וסיפא בחד גוונא כמ"ש המהרש"א אין מזה הכרח כיון דליכא לאוקמי מציעתא בע"מ שיאמר הן ומה שהקשה הב"ח על הרמ"ה שהביא הטור שכתב דחולצת ואמאי הא שמא לא יאמר הן ואתה מצריכו כרוז לכהונה נראה פירושו שמלמדין את האב לומר הן ואח"כ חולצה אעפ"י שנפסלת מן הכהונה כיון דאין לו תקנה אחרת וכה"ג כ' הב"י בס"ס ק"ג בשם הרי"ף דמסתפק אם יש תקנה בנודרת שלא תנשא לכהן:
שם בהג"ה ומיהו אם לא הי' בביתו וכו' כת' הח"מ דלא דמי למ"ש בתשובת הריב"ש דהתם מיירי בבתו שהיא ברשותו וא"צ לגלות דעתו שלא במקומו וכו' ולענ"ד נראה דס"ל להרמ"א דהאי שמיעה דאב בין ע"מ שישתוק ובין ע"מ שימחה היינו שיודיעו לאב שבנו תלה הקדושין ברצונו דאל"ה מה יש לו לאב למחות בקדושי בנו וזה היה כוונת בנו להודיע לאביו שתלה הקדושין ברצונו ויש בידו למחות ולפ"ז שפיר יליף הרמ"א מתשובת הריב"ש דכיון דתלה הבן הקדושין ברצון האב הדר ה"ל כמו בתו:
שם את האב עד שלא שמע כ' הב"ש דלפי המסקנא דמוקי מציעתא בע"מ שלא ימחה י"ל דאם לא שמע קודם שמת איכא למיחש שמא היא מוחה. ועיין בחידושי שהשבתי ע"ז דהוי מצי לאוקמי מקודשת דרישא ומציעתא היינו קדושי ספק כמ"ש המהרש"א ז"ל ע"ש. אך מתירוצא דרב יוסף דמפרש רישא בלא ימחה עד למד יום א"כ ע"כ הא דאמר ברישא רצה האב מקודשת היינו שלא מיחה עד למד יום ק קשה דה"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי' בלא שמע האב עד למד יום נמי מקודשת משמע דחיישינן דלמא אם היה שמע הי' מוחה וצ"ל דרצה לאו דוקא דכיון דמפרש ע"מ שירצה ע"מ שלא ימחה ה"נ רצה האב דתני היינו שלא מיחה דאפי' לא שמע הוא בכלל וצ"ע.
סעיף יב
ואם אין עדים מקודשת מספק הנה במתני' תני ואם לאו אינה מקודשת ולכאורה הוא מלתא דפשיטא כיון שלא קיים התנאי ועיין בחידושי מיהו נראה די"ל דטובא קמ"ל דאם לא עשה עמה אינה מקודשת ולא חיישינן שמא עשה או דיבור כדחיישינין במתני' דלעיל בע"מ שיש לי מנה כדאי' בסעי' י"ד והיינו דלא תני שם ואם לאו אינה מקודשת אבל הכא כיון שהוא בקום ועשה לא חיישינן כדעת הר"ן שהביא הרמ"א בס"ס זה ובזה אתי שפיר הגירסא שהביא הריטב"א ז"ל שם בסוגיא דף ס"ג דיקא נמי דקתני ואם לאו אינה מקודשת דאי נימא כשמקדשה בשכר העשי' או הדיבור פשיטא דצריך עדים בשעת נתינת הקידושין ומאי קמ"ל הא דקתני ואם לאו אינה מקודשת דלא ניחוש לקדושין כיון שאין עידי הקדושין לפנינו אבל לדעת הטוש"ע דכתב דאם אין ערים מקודשת מספק ע"כ צ"ל הא דקתני במת ני' ואם לאו אינה מקודשת היינו כשהוא מודה שלא עשה ושלא דיבור דבזה כ"ע מודה דלא חיישינן בקום ועשה שמא עשה משא"כ בע"מ שיש לי מנה דאפי' מודה שאין לו לא מהני כמו שיבואר וזהו שלא כדעת הרא"ש בדף ס' ע"ב דבתנאי שאעשה עמך כפועל חיישינן שמא עשה אפי' הוא מודה ודבריו צ"ע גדול כמו שיבואר בס"ס זה:
עוד כר' דטובא קמ"ל דאם לא עשה אינה מקודשת ולא חיישינן שמא אחר זמן יעשה עמה או ידבר כדחיישינן לקמן סימן קמ"ג סעיף י"ט בע"מ שלא תבעלי לפלוני דאפי' למ"ד נתינה בע"כ לאו שמה נתינה מ"מ בכה"ג שאמר ע"מ שאעשה עמך יוכל לקיים תנאו לעשות עמה או לדבר עלי' בלי ידיעתה וקמ"ל דאינה מקודשת אם תבעה אותו דמיד שתבעה אותו ולא עשה כבר עבר על התנא כמ"ש לקמן בע"מ שאתן לך מנה ובזה מובן נמי גירסת הריטב"א דיקא נמי דקתני וכו' כנ"ל דאי נימא שמקדשה בשכר עשי' פשיטא דכל זמן שלא עשה יכולה לחזור בה מן הקדושין וליכא למיחוש למידי. ועיין עוד בחידושי שם שכ' דיש להסתפק בתנאי ע"מ שאעשה או אדבר אם יכולה למחול על התנאי ולומר כאלו קיימת וכן אם יוכל לעשות ע"י שליח די"ל דקמ"ל דבתנאי כזה שהוא בגופו צריך לעשות בעצמו ולא ע"י שליח וצ"ע:
סעיף יג
בשכר שאעשה עמך כפועל וכו'. כתב הב"ש בשם תוס' רי"ד דאיירי בחזר ואמר לה אחר שעשה עמה התקדשי לי וכו'. ועיין בסי' כ"ח סעיף ט"ו שכתבנו שם דאי הוי מהני האמירה שאמר בתחילה לא ה"ל מלו' כלל כיון שגמר דיבורו קודם שנעשה מלוה אלא דהאמירה שבתחילה לאו כלום הי' דאינו יוכל לקדש בדבר שלא בא לעולם ובפ"ז צ"ל בהא דאמר בברייתא דף ס"ג בשכר שארכיבך על החמור מקודשת צ"ל שחזר ואמר לה הרי את מקודשת לי קודם גמר הרכיבה. דאם אמר לאחר הגמר כבר ה"ל מלוה ואפשר דמהני אמירה ראשונה שאין צריכה לומר הן דלא"ה ה"ה כשתיקה לאחר מתן מעות וצ"ע:
סעיף יד
אפי' הוא אומר אין בידי וכו'. לכאורה ק' למה אינו נאמן לבטל הקידושין במגו דאי בעי פטר לה בגיטא כדאמרינן בדף ס"ד גבי יש לי בנים וכו' ודוחק לומר דמיירי הכא במוחזק לן דיש בידו מנה דהוי מגו במקום חזקה כדאמר התם במוחזק לן באחי דלא אתי מיגו ועקרה חזקה לגמרי וכ"ש דקשה מ"ש הר"ן והביאו הב"י וז"ל ומיהו כל שבידו חזקה שהוא שלו ומקודשת קדושי וודאי ואע"פ שאין לנו עדים שהוא שלו עכ"ל משמע דאפי' אם הוא אומר שאינו שלו ואמאי נהי דאמרינן דלא אתי מיגו ועקרה חזקה לגמרי היינו לחומרא אבל להיות קדושי וודאי הוא בעי' דלא איפשטא הי' בריש ב"ב אי אמרינן מגו במקום חזקה ולכאורה נר' דתלי) בפלוגתת הפוסקים בח"מ סי' צ"ט אי אמרינין מגו במקום חזקה זו דכל מה שנמצא ביד אדם בחזקת שהוא שלו ותו דאכתי קשה הא דאמר בסעיף שאח"ז והוא מן התוספתא דאפי' אם אומר אותו פלוני אין לי בידו חיישינן שמא עשו קנוניא ביניהם ואמאי להימן במיגו דנהי דאין להקשות דנימא חזקה מה שביד חבירו הוא של חבירו דלא אמרינן כן אלא בדבר המסויים שיש ביד אדם אמרינן חזקה שהוא שלו אבל לא אמרינן דהוי חזקה שאין בידו עוד פקדון של אחרים מ"מ קשה דהא המקדש נאמן שאין לו ביד חבירו במיגו דאי בעי פטר לה בגיטא ונראה דהטעם הוא משום דכיון דכבר אמר ע"מ שיש לי מנה ביד חבירו כי הדר אמר שאין לו אינו יוכל לחזור מדיבורו הראשון אע"ג דאית לי' מיגו וכן הוא משמעות הלשון הר"ן שהבי' הב"י וז"ל דכיון דקידש מתחילה אדעתו דהכי רגלים לדבר שהי' לו דאל"כ למה קידש והשתא הוא דבעי למיהדר ביה ואסיקנא דחיישינן עכ"ל וכה"ג אמרינן בכתובות דף י"ח ע"ב בעדים דאינם חוזרים ומגידים אפי' יש להן מיגו ע"ש בתוס' ד"ה אין נאמנים ומ"מ בהאי דינא שכתב הר"ן דאם יש בידו מנה הוי וודאי קדושין משום חזקה כנ"ל קשה למה לא יאמין במיגו שזה המנה אינה שלו דבזה אינו מכחיש דבריו הראשונים דיוכל להיות דכוונתו הי' על מנה שיש לו במקום אחר וכיון דנאמן לומר שזה המנה שהי' בידו אינו שלו תו לא הוי וודאי קדושין ותו נראה דאפי' בלא מיגו אם הוא מודה לחבירו שזה המנה שבידו הוא של חבירו דקי"ל דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי עדיף טפי מחזקה דמה שביד אדם הוא שלו כמו שיבואר בסמוך ובאמת בדברי הר"ן אינו מפורש דהוי וודאי קדושין כשהוא אומר שאינו שלו דיש לפרש דבריו דמיירי כשהוא אומר שהוא שלו אלא דאין עדים על זה הוא מהימן מטעם חזקה ולפ"ז י"ל דמ"ש הטור דבעינן עדים שים לו ולא כתב מטעם חזקה היינו משום דכתב ואפי' הוא אומר שאין לו ובזה לא מהני חזקה כנ"ל:
אך לפ"ז כשאינו מכחיש דבריו הראשונים כגון שהתנה בתנאי להבא אפי' בתנאי שהוא שב ואל תעשה אם אמר אח"כ שעבר על התנאי הוא נאמן במיגו דאי בעי פטר לה בגיטא וזהו דלא כמ"ש בב"ש בססי' זה. ואפשר דס"ל דאין זה מיגו דאי הוי אמר שגירשה היה נאסר בקרובותיה. אך התוס' כתבו בב"ב דף קל"ד דאע"ג דאם היה מגרשה הי' פוסלה מן הכהונה אפ"ה אמרינן מיגו לפוטרה מיבם ותליא בפלוגתא אי אמרינן מיגו לחצי טענה כמ"ש בחידושנו דף ס"ד בסוגיא דנשבית ופדיתי וע"ש שהוכחנו דהיכא דהוי מצי למיטען גם טענה זו לכ"ע אמרינן מיגו לחצי טענה ה"נ אף שיפטרנה בגט יכול לומר שעבר ג"כ על התנאי מיהו בזה י"ל דכיון שיתן גט ממילא אסור בקרובותיה אפי' הוא מכחיש הקדושין כדאיתא לקמן בסי' מ"ח ס"ו ותו כיון דבידו לגרשה עדיף טפי ממיגו דקי"ל בכ"מ דע"א כשהוא בידו נאמן כדאיתא בגיטין דף נ"ד. ונראה לע"ד דזהו כוונת הרמב"ם שכתב בפ"ז בע"מ שיש לי ר' זוז וכו' והוא אמר אין לי כדי לקלקלה וכו' לכאורה אינו מובן דמה הוצרך לתת טעם כדי לקלקלה ולפמ"ש הוא נכון משום דהיה ראויה להיות נאמן לבטל הקידושין במינו דאי בעי מגרשה אלא דהרמב"ם לשיטתו אזיל שכתב בפרק י"ב מה"ג בבעל שאמר גרשתי אינו נאמן שמא יתכווין לקלקלה והיינו דמש"ה אינו נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה ונראה דהיינו טעמא שכתב הרמב"ם בע"מ שיש לו בית כור עפר במקום פלוני ואין לו חיישינן שמא יש לו ומתכוין לקלקלה אע"ג דאיכא חזקה שאין לו שם כמ"ש הרא"ש והביאו הטור מ"מ חיישינן שמא יש לו עדים שקנה באותו מקום בית כור עפר והוא מתכוון לקלקלה והרא"ש לית לית הך סברא וכמ"ש הרשב"ם דטעמא דבעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן הוא משום דקלא אית ליה ולדידיה שייך הכא מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא וצ"ע:
סעיף טו
אם ידוע בעדים וכו'. משמע דבעינן שיש לו פקדון ביד חבירו אבל אם חבירו חייב לו מנה לא מהני כי היכא דאמרינן בע"מ שיש לי מנה דאפי' הוא משועבד לאחרים הוי קדושין ה"נ איפכא אם הוא יש לו חוב על אחרים אין בזה קיום התנאי מיהו ביש לו עסקא אצל. חבירו י"ל דהוי כמו פקדון כדאמרינן בסמוך בסעיף י"ח בע"מ שאראך משום דנקרא שם בעלים עליו כמו שיבואר שם בס"ד:
שם שיש לו מנה ביד פלוני וכו'. כתב הח"מ ואם אותו פלוני מודה לפנינו נראה דהודאתו הוי כעדים ומיהו י"ל דאין האשה סומכת וכו' והב"ש בס"ק ל"א כתב אם אמר ע"מ שיש לי מנה ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אע"פ דמהני הודאתו לחייב את עצמו מכאן ולהבא מ"מ אינו ידוע אם הי' אצלו בשעת הודאתו עכ"ל ולענ"ד נראה דדברי הח"מ נכונים דכיון דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי מקרא נפקא כדפירש"י בקדושין דף ס"ה ע"ב בד"ה הודאת בע"ד וכו' מדכתיב כי הוא זה וכו' אין לחלק דוודאי דנאמן אפי' למפרע שהפקידו בידו כאילו הי' עדים על זה תדע דהא קרא כי הוא זה כתיב גבי מודה במקצת הטענה והיינו הודאה לשעבר כדאי' בריש ב"מ דף ה' חדא מתה בפשיעה ע"ש ותו דאמרינן בכריתות בר"פ אמרו לו דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אלא די"ל דאין דעתה סומכת עליו וכמ"ש הח"מ:
סעיף טז
שיש לי מנה בידו וכו'. כתב הב"ש היינו שיש לו בשעת קדושין דוקא וכו' ואינו מוכרח דאפשר כיון שאמר ע"מ שיאמר פלוני שהוא להבא קאי נמי שיש לי על שעת האמירה וכן אם אמר ע"מ שאברר בעדים שיש לי מנה יש לומר דקאי על שעת אמירת עדים ולא דמי למ"ש הב"י בשם הרי"ו דאם אמר ע"מ שאראך מנה שיש לי דאית ליה השתא משמע ולא הוי קדושין אלא א"כ שהראה לה ממעות שהי' לו בשעת קידושין דהתם שאני דלא הוי צ"ל שיש לי דממילא משמע מנה שלו כדלקמן סעי' י"ח ועכ"פ לא הו"ל למימר אלא ע"מ שאראך מנה שלי ומדקאמר שיש לי משמע דאית לי' השתא ומ"ש הלבוש דאם, אמר לפלוני שיש בידו ואפי' אין לו בידו הוי קדושין משמע דאפי' לא הודה הודאה גמורה או אתם עדי ויכול לומר שלא להשביע נמי מהני כיון שקיים התנאי באמירה צ"ע דמ"ש מע"מ שאראך מנה דאמרינ' לא נתכוונה זו אלא לראות מנה משלו ה"נ י"ל שלא נתכוונה אלא לראות משלו ומה שאמר שיאמר אותו פלוני היינו דאינ' סומכת על עדים שאמרו שיש לו ביד פלוני עד שיודה פלוני בעצמו:
סעיף יח
בהג"ה וי"א דאפי' אם הגיע מחלקו וכו'. הוא מדברי הר"ן שכ' כיון שלא הגיע זמן העסק ורווחא לקרנא משתעבד לא חשיבא כשלו דיקדק הב"ש כזה דבהגיע הזמן הוי כאילו הי' בידו נראה דקשיא לי' להרמ"א דאי נימא דדוקא לא הגיע זמן העסק קשה דהא יוכל לחזור בו כדאיתא בח"מ בסי' קע"ו סעיף כ"ג ומ"ש הב"ש דמיירי הכא כשקיבל עם אחר והוא דוחק גדול ותו קשה דמאי בכך דרווחא לקרנא משתעבד דהא אפי' במנה המשועבדת לב"ח הוי קידושין ומאי אולמי' דהאי שיעבודא טפי דלכאורה הכא עדיף טפי דאינו אלא משועבד מספק שמא יפסיד הקרן והעיקר בזה דודאי צריך ליתן טעם כיון דכל עיסקא הוא פלגא מלוה ופלגא פקדון וכיון דביש לו מנה אפילו לוה מנה זו מאחרים ומשועבדת להם אפ"ה הוי קידושין כיון דהא בידו א"כ ה"נ נימא דבפלגא מלוה הוי שלו ואפי' אם אין שם רווח כלל אלא דהטעם הוא דעסקא ברשות ארי' קיימא אפי' פלגא דמלוה דמהאי טעמא אין בעל חוב גובה ממנו כדאית' בב"מ דף ק"ד ע"ב דלהכי קרי ליה עסקא וכו' ע"ש והוי כאילו משועבד לו מעכשיו דלא הוי שלו כמ"ש רי"ו בשם הרמ"ה וה"ה אם יש שם ריווח כיון דרווחא לקרנא הוי כאילו קנוי הריווח לבעל המעות מעכשיו ואינו בחזקת שלו דאם יהי' הפסד אה"כ בקרן יהי' זה הריוח במקום הקרן וזהו שאמרו רווחא לקרנא משתעבד שהרווח משועבד להיות במקום הקרן מעכשיו לבעל המעות וכיון שכן הוא כל העסק נקרא על שם בעל המעות עד החלוקה אף שיכול לחזור מן העסק מ"מ כל זמן שלא חזר בו ורוצה להתעסק אינו נקרא שמו עליו וכה"ג איתא בב"מ דף י' כמה דלא הדר ביה וכו' ומ"ש הר"ן דכיון שלא הגיע זמן העסק וכו' רצונו דכיון דכל שלא הגיע זמן העסק דהיינו שרוצים לחלוק רווחא לקרנא משתעבד לכך לא חשיבא כשלו עד החלוקה כמו הקרן עצמו ויותר מזה כתבנו בחידושינו דבדין זה שאמר על מנת שאראך דלא נתכוונה זו אלא לראות משלו והיינו דכשהוא בידו הוא בחזקתו אבל כשיש לו עסק מאדם אחר אפי' אם עדים מעידים שיש לו מנה משלו זולת העסק. מ"מ כיון שאמרה שיראה לה אין האשה סומכת דעתה על זה וסוברת שמא הוא מן העסק כדאיתא בח"מ סי' צ"ט דאם יש לו עסק מן אחרים אזלא ליה חזק תו דעה שבידו הוא שלו וזה לא הי' כוונתה אלא שתדע הי' בעצמה שאינו מן העסק:
שם בהגה"ה לא הי' לו בשעת קדושין וכו' י"א דמקודשת וכו'. זהו דעת הרמ"ה והרא"ש חולק ע"ז וס"ל דצריך שיהי' לו בשעת קידושין דאל"כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראותך. וצריך להבין דבריו דהא באומר ע"מ שאתן לך מאתיים זוז משמע בפשיטות דא"צ ליתן לה דוקא מאתים זוז שהי' לו בשעת קידושין א"כ ה"נ אין גבול לדבר דנהי דאם אומר שעדיין רוצה לקיימו כותבין עליו אגרת מרד לאחר י"ב חודש כדאיתא לקמן סעיף ל"ו מ"מ הא יוכל לומר שאין לו עתה ויקיים תנאי כשיהי' לו ואפ"ה אמרינן דמהני אפי' בלא הי' לו אותו מנה בשעת קידושין ולא אמרינן דדעתו ליתן לה מיד משום דא"כ אין גבול לדבר ונראה דבאומר ע"מ שאתן לך מאתים זוז אין חוששת כל כך שמא ידחה אותה ויאמר שאין לו ורוצה לקיים תנאי כשהי' לו דכיון דקי"ל לקמן בר"ס נ"א דאיש ואשה שפסקו ביניהם כמה יתן לה עמדו וקידשו הן הן הדברים הניקנים באמירה א"כ כשיאמר שהוא רוצה בקידושין יכולה לתובעו שיתן לה מאתים זוז שפסק לה וב"ד יגבה ממנו בע"כ אפי' מגלימא דעל כתפאי וממילא מתקיים התנאי ונראה דמה"ט כתבו דהזמן הוא י"ב חודש משום שהי' יוכל לומר שלא נתחייב ליתן לה אע"מ לכונסה אבל כשיגיע י"ב חדש שהוא זמן שמחוייב לכונסה יכול' לתובעו בב"ד שישאנה ויתן לה מה שהתחייב ליתן לה ואם יאמר שאינו רוצה לקיים תנאי ממילא יבטלו הקדושין כדאיתא לקמן בסעיף ל"ו אבל בע"מ שאראך כיון שאין עליו שום חיוב שלא אמר ליתן לה כלום שפיר כתב הרא"ש דאין גבול לדבר דיכול לומר שאין לו וכשיהי' לו יראה לה כן נר' לענ"ד ליישב דעת הרא"ש ומהרש"ל כתב ליישב דעת הרמ"ה דיש גבול לדבר דדעתה הי' כשתתבענו ולא יתן לה נתבטלו הקידושין בין יהי' לו ובין לא יהי' לו ובאמת היינו טעמא סעיף ל"ו כשיאמר שאינו רוצה לקיים תנאו דבטלו הקידושין ולא אמרינן שיוכל לחזור בו ולומר שרוצה לקיים תנאי כמו בתנאי ע"מ שירצה אבא כמו שהקשה הב"י שם משום דדעתו הי' כשיהי' בידו לקיים התנאי ויאמר שאינו רוצה לקיימו נתבטלו הקידושין ה"נ הכא אמרינן דהי' דעתה בין שיהי' בידו ובין שלא הי' בידו אם תתבע אותו להראות לה ולא יראנה נתבטלו הקידושין:
סעיף יט
על מנת שיש לי בית כור עפר כו' יש להסתפק כיון דקי"ל בפ' בית כור דאם אמר לו בית כור סתם אני מוכר לך ונמצא פחות עד רובע לסאה הגיע והמקח קיים ואי נימא גבי קדושי אשה נמי כן הוא ועיין בחידושי שכתבתי דתלי בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א לקמן אם מהני מחילה בתנאי ועיין לעיל רס"י ל"א שכתבנו בקדשה בחפץ ואמר לה שהוא שוה חמשין והטעה אותה בפחות משתות יש להסתפק אי נימא דהוי מחילה ע"ש וכה"ג יש להסתפק בקדשה בבית כור עצמו וצ"ע:
סעיף כא
או שלקח באריסות וכו' היינו אפי' באריסות בתי אבות וכבר כתבנו לעיל ובחידושי דמשמע מברייתא דלא נתכוונה זו אלא לראות משלו היינו במקום שתדע בעצמה שהי' שלו מחמת חזקה דמה שבידו הוא שלו או בקרקע שמוחזק בה אבל באריס ות בתי אבות אפי' אם קנה בית כור עפר שהי' ארוס בה מ"מ כיון דקי"ל דאין לארוס חזקה אפי' החזיק בה ג' שנים כדאיתא בח"מ סי' קמ"ט אינה יכולה לידע בעצמה שהוא שלו וצ"ע:
ושם בהג"ה ובלבד שיהי' לו בכדי בית כור וכו'. כתב הח"מ דהיינו א שיהי' לו יותר מבית כור כשיעור המס ולכאורה הי' אפשר לומר דאם בית כור שלו הוא עידית ושוה יותר משא' שדו' כשיעור המס נמי מהני ואפשר דס"ל להח"מ דבכה"ג כיון דבעל המס יש לו קנין בגוף הקרקע כדאמרינן בב"ב פ' חזקת הבתים דארעא לכרגא דמלכא מישתעבד עדיף טפי משאר שעבוד בעל חוב דלעיל סעיף י"ח א"כ מה בכך שהוא עידית מ"מ אין לו שיעור בית כור וכדאמרי' בריש ב"ק דף ז' דאיכא דניחא לי' בדבורית טפי פורתא:
סעיף כד
כגון שהיה מכוסה וכו' הרשב"א בתשובה דקדק כן מלשון המתני' דקתני' ונמצא של דבש וכו' משמע דלא ידעה ודחה די"ל דלרבותא דר"ש נקט הכי ועיין בחידושי שכתבנו דה"ל להביא ראיה מסיפא דקתני ע"מ שאני כהן ונמצא לוי משמע דאם ידעה שהוא לוי הוי קידושין ובסיפא לא פליג ר"ש כדאמרו בסוגיא שם ונראה דבסיפא יש לדחות דכיון דאמר בלשון ע"מ שהוא תנאי י"ל כיון שידעה שאינו כהן ה"ל כמתנה על דבר שא"א לקיימו דאמרינן לעיל דהתנאי בטל והמעשה קיים משא"כ ברישא דלא אמר בלשון תנאי אמנם הנלע"ד דכל הני ע"מ שהוא כהן וכיוצא בהן לא הוה תנאי ממש ואפי' הפוסקים הסוברים דבע"מ ומעכשיו בעינן תנאי כפול וכל דיני תנאי מ"מ בהני תנאים שהוא מכיר בהן ומטעה אותה אינו אלא כמפליגה בדברים ולא מטעם תנאי הקדושין בטלים אלא מטעם שהטעה אותה וכה"ג כתבו התוספות בכתובות דף כ"ו בד"ה ה"ז מקודשת וכו' ולא דמי לתנאי סוטה שהכהן מתנה והוא אינו יודע אם נטמאה אם לא אבל הכא שהבעל אומר כן והוא בעצמו יודע שאינו כן אינו מדין תנאי אלא מדין מקח טעות וכן משמע מלשון הרמב"ם והש"ע שכללו יחד דין אם הטעה אותה בכוס דבש ודין ע"מ שאני כהן משמע דטעם אחד להן ובזה נראה לענ"ד דמתורץ מה שהקשה הר"ן במתני' דאפי' אם אומרת בלבי היה להתקדש וכו' ואמאי הא יכולה למחול התנאי ותירוצו דחוק והביאו הב"ש בס"ק נ"ז ולפמ"ש י"ל דלא מהני מחילה אלא בתנאי דממילא הקדושין קיימין אבל בקדושי טעות דלאו כלום הוא לא שייך ביה מחילה וכ"ש לפמ"ש לקמן דמקודשת בשעת מחילה בקדושין הראשונים כיון שנתנו לשם קידושין א"כ ממילא בקדושי טעות הוי כאילו לא ניתנו לשם קידושין וצריך לקדשה מחדש כמ"ש הב"ש בסי' ל"ט בס"ק ב' וקצת ראיה מהא דקתני במתניתן ע"מ שאני נתין ונמצא ממזר וכו' ולפמ"ש לעיל בקידושי עבירה שאינו יוכל לקדש ע"י שליח דאין שליח לדבר עבירה התנאי אי בטל ומעשה קיים וצ"ל דהכא לא בעי' דיני תנאי דאינו אלא מדין מקח טעות כנ"ל ואף שכתבנו בחידושנו די"ל דמיירי שהיא פסולה או גיורת מ"מ סתמא דמתניתן לא משמע כן ונראה דמטעם זה אמרו בירושלמי דבכל הני תנאים איכא קצת קפידא אבל היכא דליכא שום קפידא מודים רבנן ולכאורה אין בזה טעם כיון דהתנה בפירוש כן אבל לפמ"ש דאינו מדין תנאי כיון שהוא מכיר בו אלא מדין טעות א"כ במקום דליכא קפידא אין כאן טעות כיון דלא איכפת לה ולפ"ז י"ל מה שדקדקו על הרמב"ם בע"מ שיש לי מנה במקום פלוני ויש לו במקום אחר דהוי ספק קדושין דמאי קפידא בזה י"ל כיון דהתם אפשר שהוא עצמו מסופק כמ"ש הרי"ו בשם הרמ"ה שמא היה לו ונגנבו או נאבדו א"כ הוי תנאי ממש ולא בעינן ביה קפידא מיהו מה שהביא ראיה מירושלמי דבעינן קפידא אינו מוכרח די"ל דהירושלמי אמר הכי אליבא דר"ש כדאמר התם דמודה ר"ש בסיפא אבל לרבנן דס"ל אפי' הטעה לשבח אינה מקודשת י"ל דלא בעינן קפידא וצ"ע:
שם בכל אלו והדומה להם וכו' שם במשנה התקדשי לי בדינר זה של כסף ונמצא של זהב וכו' ועיין שם במהרש"א מ"ש בשם תוספות ישנים דדינר זהב דמתניתן היינו מטבע של זהב והוא שוה כפי דינר כסף אלא דהזהב חשיב טפי אבל בדינר זהב ממש כיון דשם מטבע אחת היא כדאיתא בשבועות דף ל"ח ע"ב ואיכא בו שבח ממון הרבה יותר משל כסף י"ל דלא פליגי רבנן ולא דמי ליין ודבש דס"ל לרבנן דאיכא דניחא לה בהכי אע"ג דלא חשיב כ"כ וכן משמע מדברי התוס' שם בד"ה איכא דניחא וכו' וכמ"ש מהרש"ל ועמ"ש בחידושנו שם דמשמ' מהא דאמר ומאי נמצא דקא צייר בבלייתא וכו' ודוקא שאמר לה דינר זה של כסף והיה מכוסה אבל אם אמר לה סתם בדינר של כסף אין הכוונה דוקא על כסף אלא על הסכום של דינר כסף ובאיזה מטבע שיהיה שם מטבע אחת היא ומדברי הב"ח לא משמע כן וצ"ע להקל בספק איסור א"א:
שם ואפילו אומרת בלבי היה להתקדש וכו'. עיין בחידושי שכתבתי שם דע"כ מיירי מתניתן דגלי דעתה לפני עדים בתחלה קודם הקדושין שהיא מרוצה להתקדש לו בלי שום תנאי דאל"ה פשיטא דאינו מועיל מה שאומרת בלבי הי' וכו' כיון שאין העדים יודעים ה"ל מקדש בלא עדים וכן מוכח מסוגיא שם האי דבעי למיסק לארעא דישראל וכו' ושם מיירי דגלי דעתיה לפני עדים כמ"ש הרא"ש בפרק אלמנה ניזונית ולפ"ז מ"ש הטור אבל אם אמרה כן בשעת קדושין וכו' היינו שאמרה כן בפני עדים כדי שידעו שהי' מקודשת וכן מ"ש דדוקא ששמע הבעל ושתק היינו כדי שידע הבעל שהיא מקודשת בלי טעות אך מה שהקשה הב"י דכי אמרה כן בשעת קידושין מאי הוי הא כיון שהבעל לא קידש אלא ע"מ כך וכו' ותו מאי ושתק דקאמר וכו' ותירץ כיון ששתק מוכח מילתא וודאי שהסכים לדברי' וקידש בלא תנאי עכ"ל ו לא ידענא מאי ליה דהא כתב הרשב"א גבי כוס זה של יין דדוקא שהי' מכוסה אבל מכירה בו אע"פ שאמר יין ונמצא שהוא דבש מקודשת א"כ מה בכך שאמר הבעל שהוא יין הא הוא מכיר בו שהוא דבש ומה גרע היכירא דידי' מהיכירה דידה תדע דהא אמר ר"ש אם הטעה לשבח מקודשת אע"ג דשבחא דידה גריעות' היה לגבי דידיה מ"מ כיון שהוא הכיר בו שהוא משובח הרי סבור וקבל ואפשר לדחוק דכוונת הב"י הוא אם המקדש ג"כ אינו מכיר. אך באמת מה שתירץ דכיון ששתק הסכים לדבריו משמע דס"ל הכי בכל תנאי שמתנה אם היה אומרת שהיה מרוצה להתקדש בלא תנאי ושתק מסתמא הסכים לדברי' צ"ע דהא לעיל בסימן כ"ח סעיף ג' באומר לה כנסי סלע זו שאני חייב לך ואח"כ אמר התקדשי לי בו אמרינן דסמכה אדיבורו קמא וכן בס"ס כ"ט גבי הבא מיהבא אמר דאדיבורה קמא קא סמכה א"כ ה"נ י"ל דאדיבורי' קמא קא סמך בתנאי שהוא לטובתו וצ"ע:
שם ל"ש אמרה לשליח וכו'. עיין בחידושינו שכ' דמשמע מלשון הש"ס ומאי נמצא דקא צייר בבלייתא וכו' דוקא שהי' מכוסה אבל אם הי' מגולה הי' חשש קידושין דכיון דידע דלא הוי שליח קבל' על דינר זה דלמא שווי' שליח הולכה כדאמרינן בכה"ג בגיטין דף ס"ג אדם יודע שאין שליחות לקטן ומשוי' שליח הולכה אבל כשהי' מכוס' הרי לא נתכווין השליח להיות שליח הולכה כיון שלא ידע מה בתוכו א וסבר שהוא שליח קבלה וצ"ע לדינא:
שם וכן אם היא הטעתו וכו' משמע דהיינו שאמרה לא קדשני ע"מ שאני כהנת אבל אם הוא אומר ע"מ שאת כהנת הוי תנאי גמור כיון שהוא לא ידע אע"ג דהוי תנאי לשעבר כבר כתבנו לעיל דהו תנאי גמור כמו בסוטה שמתנה הכהן אם לא שטית וגו' ולפמ"ש לעי בתנאי כזה י"ל בעינן שיהי' שום קפידא בדבר כיון שהתנה בפירוש לפ"ז לדעת הפוסקים דבעינן בע"מ ת"כ ושארי דיני תנאי אם לא כפל בטל התנאי מכ"ש באומר אם את כהנת וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים:
סעיף ל
ע"מ שאני עשיר וכו'. עיין בחידושינו שכתבנו דהא דאמר לעיל ע"מ שאני עשיר ונמצא עני יש לפרש כגון שהי' מעיר אחרת ואמר שהוא מוחזק בעירו לעשיר ואח"כ נודע שהוא מוחזק בעירו לעני ואפי' אם הוא בטעות דיש מתעשר ואין כל וגו' אזלינן בתר חזקה עוד יש לפרש שבשפת קדושין הי' מוחזק לעשיר ואח"כ נודע בעירו למפרע שהי' עני בשעת קדושין והא דלא חיישינן שמא יש לו עושר רב טמון כי היכא דחיישינן באמר, ע"מ שיש לי מנה ואין לו שמא יש לו מנה טמון היינו משום דהתם ליכא חזקה אבל הכא דבמוחזק בעני לא חיישינן שמא יש לו נגד החזקה והיינו דקתני ונמצא עני ולא קתני ונמצא שאינו עשיר דכל זמן שאינו מוחזק בעני הוי ספק קידושין שמא יש לו עושר טמון כיון שאינו נגד החזקה. אך לפ"ז צ"ל דהא דאמר לעיל ע"מ שיש לי מנה ואין לו הוי ספק קידושין היינו דוקא במנה שהוא סך מועט אבל אם אמר סך עצום ורב שמוחזק לכל העולם שאין לו לא חיישינן וצ"ע:
סעיף לא
שמא הרהר תשובה בלבו. כתב הב"ש דאם אמר שהרהר תשובה נאמן כמו אם אמר קיימתי תנאי והיא אינה יכולה להכחישו ולכאורה צ"ע דהא בע"מ שיש לי מנה אינו נאמן לומר שקיים התנאי והי' לו בשעת קדושין וה"נ נימא דאינו נאמן שהרהר בתשובה בשעת קידושין אלא די"ל דאם נימא כן קשה יותר דלמה ניחוש כלל שמא הרהר בתשובה דהא לעיל גבי ע"מ שאני עשיר לא חיישינן שמא יש לו עושר טמון כמ"ש לעיל כיון שהוא מוחזק בעני ולמה ניחוש הכא טפי נגד החזקה וע"כ צ"ל דהכא שאני כיון שבידו לעשות תשובה א"כ י"ל נמי דנאמן כיון דקי"ל גבי עד אחד דאינו נאמן היכא דאיתחזק איסורא אפ"ה היכא שבידו נאמן מיד כלל שאמר לו בפעם הראשון כדאיתא בגיטין דף נ"ד ע"ב וכמ"ש התו' בריש דגיטן דילפינן מנדה דהאמינה התורה על הטבילה כיון דבידה לטבול ה"נ יש להאמינו הכא כיון דבידו לעשות תשובה אפי' נגד החזקה אלא די"ל דלא דמי לשאר עד אחד כיון דמוחזק לן ברשע אינו נאמן ע"ז שעשה תשובה כיון דהוא פסול לעדות לכל מילי ה"נ אינו נאמן להחזירו בודאי קדושין. מיהו י"ל היכא דבידו שאני ועיין בש"ך סי' קי"ט מ"מ נרא' היכא שעשה תשובה לפנינו ואומר שבשעת קדושין כבר הרהי בתשובה י"ל דנאמן כיון שהי' בידו כנ"ל ומ"ש הב"ש באומר ע"מ שאנ רשע אין להאמינו משום דאין אדם משים עצמו רשע א"כ לפמ"ש דהכא הוי בידו א"כ הא משמע בגיטין דף נ"ד ע"ב דהתורה האמינ' לכ"ג ביה"כ לומר שפיגל ודוחק לומר דמיירי שהי' שוגג וכן בדף נ"ג שם גבי מנסך דאמר חזקיה דבשוגג פטור כדי שיודיע ופריך א"ה מזיד נמי משמע דגם במזיד שייך שיודיע וע"כ צ"ל דנאמן משום שהי' בידו מ"מ נראה היכא דהוא אומר דכבר עשה תשובה י"ל דנאמן כדמשמע בריש ב"מ בתוס' ד"ה אם ירצה לומר מזיד הייתי אבל הכא עשה תשובה וכו' אך בח"מ סי' מ"ו גבי אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים אפי' אומרים שעשו תשובה ויש לחלק בזה וצ"ע:
סעיף לד
אע"פ שחזרו בתוך כ"ד וכו' לשון הש"ס בנדרים דף פ"ז בר ממקדש וכבר כתבנו לעיל סי' כ"ח וריש סי' זה סעיף ב' כמ"ש הט"ז שם דמה שהוא אינו חוזר אין חידוש דאפי' במכר ומתנה הדין כן שאחר המסירה ליד חבירו אין שום א' מהן יוכל לחזור דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כדמשמע מהא דכ' התוס' במנחות דף פ"א ע"ב ד"ה תודה וכו' דהטעם דאינו יוכל לחזור בהקדש תוך כדי דיבור משום דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא החידוש הוא משום דבקידושין וגירושין בעינן אמירה דידיה ולא אמרינן דיוכל לחזור מן האמירה בתוך כ"ד ועל זה אמר חוץ ממקדש והיינו דכתב הטוש"ע לקמן סי' מ"ט ואמר שהמעות יהי' מתנה וכו' ע"ש ולשון הש"ס בב"ב דף קכ"ט ע"ב בר מע"ז וקידושין והוא כולל בין שחזר הוא ובין שחזרה הי' משמע מזה דכי היכא דבחזרה דידה לא מהני כלל אפי' מדין תורה דהא בדידה לא בעינן אמירה ה"נ בחזרה דידיה ותו דלפמ"ש לעיל בסי', כ"ז דבנתן ולא אמר מקודשת מדרבנן ע"כ צ"ל דהא דאמר בר ממקדש, דהוי קדושי דאורייתא דמדרבנן בל"ז ה"ל כמכר ומתנה ודלא כרשב"ם:
סעיף לה
וחזר אחד כמה ימים וביטול וכו'. זהו לשון הרמב"ם בפ"ז וכ' המ"מ דנפקא ליה מהא דאמר בפ' המדיר דף ע"ג לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה אחולי אחלי' לתנאי וכו' והר"ן בפ' המדיר והביאו הב"י וכתב עליו וא"ת והיכא מצי מחיל לתנאי וכו' י"ל כיון שלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקדושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע וכו' ובל שלא הקפיד בהם מקודשת וכו' ע"ש דעת הראב"ד שיבטל התנאי בעדים ולכאורה היה נראה דלמאי דקי"ל סי' קל"א באומר לסופר כתוב ולאיזה שארצה אגרש הוי ספק גירושין והטעם אמרינן בר"פ כל הגט משום דבדאורייתא אין ברירה ואמרינן שם דלא דמי למקדש ע"מ שירצה אבא דהתם תולה בדעת אחרים אמרינן דיש ברירה א"כ האיך נימא דהכא הוי מקודשת וודאי משום דתלה בדעתו שאם יבטלו התנאי תהי' מקודשת הא ה"ל תולה בדעת עצמו ואין ראי' מדברי רב דרב לטעמי' דס"ל יש ברירה כדאית' בביצה דף כ"ז ע"ב ולא קי"ל כוותי' בהא אך נראה דלפי מאי דאית' לעיל בסי' ל"ז סעיף י"א דעת הרמ"ה דאם נתרצה האב כששמע הוי קדושין משעת שמיעה אפי' נתאכל המעות קודם שמיעה וע"ש בח"מ וב"ש שכ' דבתשובת מהרי"ק אביא כמה ראיות ולדבריו דמצינו כיוצא בזה שהקדושין חלין אף לאחר שנתאכלו ע"ש א"ב י"ל דאף דאין ברירה להיות חלין הקדושין למפרע משעת קדושין מ"מ היה מתקדשת באותו שעה שביטל בקדושי כסף שקבלה בתחלה ולא הוי מצות כיון שנתן בתחלה לשם קדושין והוי כמקדש לאחר למ"ד יום דמהני אפי' נתאכלו המעות ה"נ הי' בדעתה מתחלה שתתקדש בשעה שימחול התנאי ובזה אין צריך לברירה ונראה דמטעם זה ס"ל להראב"ד ז"ל דבעינן עדים בשעת ביטול התנאי משום דלפמ"ש הקדושין הם חלין בשעת ביטול בעינן שיקדש בפני עדים ונראה דאף הרמב"ם ס"ל כמ"ש אלא ס"ל דביטול התנאי הוי כמו קיום התנאי וא"צ עדים בשעת קיום התנאי ובזה מיושב מ"ש הר"ן דאם הקפיד פ"א נתבטלו הקידושין מיד ואינו מועיל מחילה אח"כ וע"כ צ"ל כן מדקתני במתני' אינה מקודשת לא חיישינן שמא ימחול הוא או הי' התנאי אע"כ משום דהקפיד פ"א כבר נתבטלו הקדושין והיינו משום דלפמ"ש דאין הקידושין חלין אלא בשעת הביטול א"כ כיון שהקפיד קודם חלות הקדושין כבר נתבטלו הקדושין מיהו מלשון הר"מ נרבוני שהביא הטור משמע שהי' מקודשת למפרע דהא כתב דממ"נ יש לה כתובה דאם מחלה הרי נשואים גמורים ואם לא מחלה באותו שעה הרי עדיין יכולה למחול וכו' משמע דאפי' לאחר גירושין ומיתת הבעל יכולה למחול וע"כ צ"ל דכשמוחלת הוי קדושין למפרע משעה שקדשה אך י"ל דהר"ם נרבוני מיירי בתנאי שאתן לך מאתים זוז כמ"ש שם בתחלת דבריו ובזה שפיר מקודשת למפרע דאף הרשב"א מודה בזה דהוי כאומרת הריני כאילו התקבלתי גם בתשובות הרא"ש שהביא הטור כתב דאפי' אם הקדושין הם בשעת ביטול לא דין מקדש במלוה משום דבתחלה ניתנו המעות לשם קדושין אלא דמלשונו שם משמע דס"ל דמקודשת למפרע וצ"ע: