אור ברסלב
המקנה - קונטרס אחרון פתיחה › סימן לז

המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פתיחה · סימן לז

סימן לו

סעיף א

וכן הוא זכאי במציאתה וכו'. זהו לשון הרמב"ם וכ"כ הטור ועיין בב"י ובפרישה וב"ח שתמהו דמאי ענין זה לכאן והב"ח כתב דקמ"ל דאפי' אם הכסף קדושין יותר מפרוטה דהמותר הוא כמו מתנה ומציאה והב"ש כתב דיש ללמוד מזה דהנותן מתנה לקטנה או נערה הוא של אבי' ולא נהירא לי דהכסף קדושין לא דמי למתנה דכל הכסף הוא שייך לזכות הקידושין והיינו דאמרו בקדושין דף ד' השתא אבי' וקבל קדושי' שי' ואיהי תשקול כספא דעיקר הזכות של הקידושין הוא שיכול לפסוק דמי הקידושין כרצונו וכן כתבו התו' בשם הירושלמי בקדושי ביאה דעיקר הזכות הוא שיכול ליקח שכר ממי שנמסרה לביאה סרי דכל הכסף הוא בכלל הקידושין ונראה לענ"ד די"ל ענינו כאן לפמ"ש בחידושי כתובות דהא דסבירא לי' לרש"י במציאתה משום איבה דמזונות שלא יזין אותה ולא פי' כמ"ש התוס' משום איבה שלא ימסרנה למנוול ולמוכה שחין משים דמשמע ממתניתין שהדאפילו אם כבר היא ארוסה זוכה במציאתה ובזה לא שייך לומר שלא ימסרנה למנוול ולמוכה שחין שהרי כבר קדשה אע"כ הסכם משום מזונות וכן יש לפרש הכי כוונת הרמ"בם והטור דאף דכבר קדשה מ"מ מציאתה שלו משום איבה דמזונות ובזה נראה כוונת הלבוש שכתב בסימן זה הטעם דמציאתה שלו משום איבה דמזונות כפירוש רש"י ובח"מ סימן ר"ע כתב הטעם משום שלא ימסרנו למנוול כפירוש התוס' ולפמ"ש דהכא מיירי בארוסה את. שפיר אך בעיקר הדין מתנה וצ"ע. והב"ש כתב דמדברי התוספ' פנ"ש דף מ"ו משמע דאין ללמוד מציאה מכסף קדושין משום דטרחא להגביה משא"כ במתנה ע"ש. ולענ"ד צ"ע די"ל דמתנה דומה לירושה דאין לאב זכיה בהם אפי' בפירות הגדילים לאחר הירושה כדאיתא בכתובות דף מ"ז והיינו דלא זכתה התורה לאב אלא שבח הבא מגופה כגון מכירתה וקידושין ומעשה ידיה אבל בממון הבאים לה ממקום אחר אין לאב זכיה בהן ומ"ש התוספות ללמוד מציאה מקידושין היינו משום דבא ע"י גופא דטרחא להגביה ודומה למעשה ידיה ובזה מובן מ"ש התוס' דאין ללמוד מציאה מקידושין משום דטרחא להגביה ולכאורה לאו כללא הוא דבכל מציאה איכא טורח להגביה דמי לא פסקינן במציאה דלית ביה טורח דהא אמרינן בפ"ק דב"מ דף י"ב דקטנה יש לה חצר וזוכה במציאות שבחצרה וכיוצא בהן ולפמ"ש א"ש דהא אין ללמוד מציאה מקידושין אלא מטעמא שיש לה זכות דטורח גופא ועוד כתבתי בחידושי קדושין דף ד' דבעי למילף מעשה ידיה מקידושין אף דכתבו התוס' בכתובות דף מ"ו בד"ה ממונא מאיסורא וכו' דקדושין מקרי איסורא דאית ביה ממונא וא"כ איך ניליף מעשה ידיה דהוא ממונא מקידושין דהוא איסורא דאית ביה ממונא וכתבנו שם דמ"י נמי איכא ביה איסורא שיכול לכופה לעבודתה מה שאינו רשאי לכוף אפי' לבע"ח דאינו מחוייב להשכיר עצמו לשלם חובו ואקרי נמי אסורא דאית ביה ממונא ומה שרצו התוס' ללמוד מציאה מקידושין היינו נמי שיכול לכופה במציאה דאית ביה טרחא להגביה והיינו שכתב התוס' דמהאי טעמא מציאה דאית ביה טרחה ליכא למילף מקדושין משום דטרחא להגביה אבל במתנה דהוא ממון גמור ליכא למילף מקידושין דאית ביה איסורא גם מ"ש הב"ש דמה שסיים התוספות שם דמה לקידושין שכן נפסד על ידה לאו פירכא גמורה היא צ"ע דנראה דהתו' לא כתב כן אלא לפי שיטתם דמיירי אפי' באינו ניזונית אבל לפי פירש"י דהא דקאמר משום איבה היינו איבה דמזונות א"כ ע"כ מיירי בניזונות ממנו וכיון דבניזונת ממנו ממילא דמ"י שלו לא שייך פירכא דטרחא להגבי' שהרי הוא בכלל מ"י כדאיתא בב"מ דף י"ב א"כ הרי טורח הוא שלו אפילו במגבי' מציאה עם מלאכתה הא אפילו העדפה ע"י הדחק הוא דאב ע"כ צ"ל משום פרכא שהוא נפסד ע"י ואין להביא ראיה מכתובות אירוסין דהוי דאב די"ל דתקנת הכתובה הי' כן משום איבה. מיהו אפשר דבמתנה נמי שייך משום איבה וצ"ע:

שם ובמעשי ידי' וכו'. משמע אפי' באינו ניזונת ממנו דומי' דקידושין ומציאתה אע"ג דאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זונך כדאיתא בכתובות דף נ"ח ע"ב מ"מ העדפה הוי דאב כדאיתא שם דף מ"ג ובפ' החובל דף פ"ז ועיין בחידושי קדושין דף ד' שכתבתי די"ל דאין ראיה מהך דכתובות דף מ"ג אלא דוקא כשהיא רוצה בכך שתהי' ניזונית ממעשי ידיה אבל אם העיכוב מחמת האב שאינו רוצה לזונה י"ל דאין לו העדפה. גם אין ראיה מפרק החובל דשם מיירי בשבת שנותן החובל דלא טרחא בהו אבל בהעדפה ע"י טרחא ליכא למילף מקידושין דלא טרחא בהו וליכא למילף ממעשי ידי' דקא עתזנא מיניה וליכא למילף במה הצד מינייהו דאיכא למיפרך שכן נפסד ע"י כמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ו פ"ב לענין מציאה וכ"ש לכופה למעשה ידיה בשביל ההעדפה כשאינו רוצה לזונה וצ"ע:

שם בהג"ה י"א דאין קדושין תוספין בנפל וכו'. עיין בב"ש שהוכיח כן מסוגיא דנדה דף כ"ג דמיבעיא שם לר"מ דאמר בהמה במעי אשה וכו' ואמר שם למימרא דחיי וכו' ומאי קא מקשי דילמא שפיר קא מיבעיא ליה לענין אם תפסי קדושין באחותה בעודנה חי אע"כ דקדושי נפל אינו כלום ותמה על פי' רש"י שפירש בד"ה למימרא דחיי וכו' הא אחותה לא מיתסרא אלא בחי' וכו' דמשמע שס"ל דקדושין תופסין בנפל א"כ למה לא אוקמי הבעיא שקידש אחותה בעודנה חי וכתב ע"ז ואפשר רש"י ס"ל דאינו חי כלל. ולכאורה הוא דחוק דמאי פסיקא ליה דלא הוי זמן פורתא כולי האי שיכול אביה לקדש אותה ואין הזמן מספיק לקדש גם את אחותה הא אי נימא דאינו חי כלל משבא לאויר העולם אינו במציאות נמי לצמצם שיקדש את הולד עצמו ונראה משום דהבעיא הוא אליבא דר"מ ור"מ ס"ל בקידושין דף ס"ב בהיתה מעוברת ואמר אם תלד נקבה מקודש' כשילדה נקיבה א"כ שפיר משכחת קדושי הולד עצמה שקדש' כשהיתה מעוברת אבל לקדש את אחותה א"א לומר שקדש את אחותה בעודה מעוברת דא"כ פשיטא דתפסי קדושי אחותה דאפי' לר"מ דס"ל אדם ומקנה דבר שלא בא לעולם אין הקדושין חלין אלא לאחר שבא לעולם וכבר קדמו קידושי וע"כ צ"ל שקידש את אחותה לאחר שנולדה וכיון דא"א לצמצם י"ל דכבר מת ולאחר מיתה פשיטא דתפסי קדושי אחותה ואין לומר שקדש את אחותו כשהיתה מעוברת ואמר לה שיחולו הקידושין כשתולד דגם בזה לא שייך למיבעיא אי תופסי קדושי אחותה דה"ל כמקדש שתי אחיות כאחת בעת הלידה כיון שאינו חי כלל משיצא לאויר העולם וקי"ל מקדש שתי אחיות כאחד אין הקידושין כלום ותו דכיון שקידש את הולד בשעה שהיתה מעוברת לא גרע ממקדש סתם ונמצאו בה מומין דקיי"ל לקמן סימן ל"ט דאינה אלא קדושין מדבריהם או ספק קידושין וא"כ פשיטא דתפסי קדושי אחות' וליכא למיבעיא אלא אם מותר באחותה ודוחק לומר דקיבל בפירוש אפי' אם יהא בהמה. ובזה א"ש הא דבעי רבי ירמיה לר"מ דוקא ולא בעי לרבנן דהלכתא כוותייהו דהא אמר רב ירמיה שם ע"ב הכל מודים גופו חיש ופניו אדם וכו' וכן אמר שם לעיל דמודים רבנן בקריו וקעיפו ולפמ"ש א"ש דכיון דאינו חי כלל משיצא לאויר העולם לא שייך כלל למיבעי שמצמצם וקדש בשעת לידה אבל לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל שפיר מיבעיא ליה שקידשה כשהיתה מעוברת ובזה מכוון הלשון לר"מ דא' בהמ' במעי אשה וכו' דהיינו שקדש' כשהית' מעובר' כנ"ל כ"ז כתבנו לשיטת הב"ש בדעת רש"י אבל באמת הוא רחוק מן השכל לומר דפסיקא ליה שאינו חי אפי' שעה אחת משיצא לאויר העולם ולפ"ז משכחת שפיר הבעיא לענין תפיסת הקדושין באחותה כמ"ש הב"ש ונראה דהא בל"ז קשה דנ"מ למתסר באמה ואם אמה דאסורים אף לאחר מיתה והעיקר ב"ה דס"ל לרש"י הא דאמר למאי נ"מ לאיתסורי באחות' הם דברי ר' ירמיה כדי להביאו לידי גיחוך לפ"ז אין ראיה מזה דלא תפסי קדושין בנפל:

סעיף ה

קדשה אביה בבוקר וכו' אין לפרש דדוקא נקט הכי שקדושי אביה הי' תחלה אבל אם הי' קדשה עצמה בתחילה כיון דאיכא לאוקמא אחזקת פנויה שהיתה פנויה עד שקדשה אביה חוששין אף לקידושי אביה ז"א דאדרבא דבכה"ג גרע טפי דלגבי קידושי אביה איכא למימר שנתבגרה לאחר קדושי עצמה וקודם קדושי אביה וחזקת פנויה מסייע לבטל קדושי אבי' אף דגבי קידושי עצמה לא מהני חזקת פנוי' לבד מחמת חזקה ה"ה בוגרת לפנינו מ"מ לגבי קידושי אבי' מסייע חזקה פנוי' כיון דאיכא למימר שנתבגרה לאחר קדושי עצמה והיינו דבש"ס לא הוזכר כל האי דבוקר וערב משמע דפליגי גם בהא דאל"כ מאי קאמר הש"ס שם ע"ב דברייתא דחוששין לקדושי שניהם דלא כרב הא איכא לאוקמא דברייתא זו מיירי שקדשה היא עצמה תחלה אע"כ צ"ל כנ"ל:

שם ויש מי שאומר דאפי' אינו מכחישתו וכו'. כתב הח"מ אפשר לומר אף דהיא מודה ואומרת בבירור שלא היתה בוגרת בשעה שקדשה אבי' אמרינן לאו כל כמינה דאסרה נפשה אבעלה וכו' ולכאורה לא משמע הכי מלשון התוס' ד"ה קדשה אביה וכו' וא"ת נפלגו בקדשה אביה גרידה וכו' ואי נימא דרב מיירי אפי' במודה שהיתה נערה לא הוי מקשי מידי דאם קדשה אביה לבד פשיטא שהיא נאמנת לשווי' על נפשה חתיכה דאיסורא אך מהא דקאמר בסוגיא שם ע"ב לא אידי ואידי כשמואל כאן במכחשתו וכו' ולא מוקי נמי אידי ואידי כרב' וברייתא דחוששין לשניהם היינו כשהיא מודה שהיתה בשעה שקדשה אביה משמע דאינה נאמנת לאסור עצמה על השני וצ"ע:

שם ויש מי שאומר דדוקא מכחישתו וכו'. כתב הח"מ אפשר לומר דאם קדשה אביה לבד כיון שאינה מכחישתו צריכה גט מספק ומ"ש התוס' דמודה שמואל בקדשה אביה לבד מיירי במכחישתו ואין דבריו מובנים דהא כתבו ההו' להדיא בד"ה ואי ס"ד וכו' דפלוגתייהו דרב ושמואל הוא באינו מכחישתו ואפשר דכוונתו דלדעת הרמ"ה דס"ל דפלוגתייהו דרב ושמואל במכחישתו. אך נראה דלדעת הרמ"ה דלמסקנא פליגי רב ושמואל במכחישתו איכא לאוקמי באמת ברייתא דחוששין לקדושי שניהם באינו מכחישתו ולא פליגי הני תרי ברייתות אהדדי א"כ מדלא נקט בברייתא דחוששין לשניהם קדשה אבי' לבד דהוי רבותא טפי כמו שהקשו התו' משמע דבקדשה אביה לבד א"צ גט משום דאיכא חזקת פנוי' והרי בוגרת לפנינו מיהו י"ל לפמ"ש לעיל סי' ל"ו סעיף י"א דלדעת העיטור דס"ל שם בקדשה אביה לבד והי' בוגרת חיישי' שמא נתרצה הבת דאין מקום לקושי' התו' דאי לאו דקדשה את עצמה היתה צריכה גט מקדושי אבי' משום שמא נתרצה ואפשר דאפי' החולקים על העיטור דלא חיישינן שמא נתרצה הבת היינו בספק זה לבד אבל הכא דאיכא נמי ספק שמא היתה נערה לכ"ע צריכה גט וצ"ע:

סעיף ו

ונמצאת לה סימנים וכו'. כתב הח"מ דאם קדשה היא עצמה לבד תוך ו' ואח"כ נמצאת לה סימני בוגרת הוי ספק קידושין ואין מועיל טענת בריא שלה וכו' והב"ש כתב דבזה לכ"ע לא חיישי' כיון דאית לה חזקת נערות וחזקת פנוי' וכו' ונראה דהדין עמו דוודאי בתוך ו' חזקת נערות עדיפא מהרי בוגרת לפנינו כדקי"ל בכל דוכתי' דמוקמינן אחזקה אף שכבר יצאה מחזקתה לפנינו כדאיתא בכתובות דף י"ב ע"ב דמוקמי' אחזקת הגוף אע"פ שהי' בעולה לפנינו וכ"ש הכא דא כא ח"פ וראיה דהא כתב התוס' בד"ה קדשה אביה וכו' דאם קדשה אביה לבד כיון דאיכא חזקה דה"ה בוגרת לפנינו וחזקת פנוי' איו חוששין לקידושי האב וכ"ש חזקת נערה דעדיפא טפי מהרי בוגרת לפנינו כנ"ל והא דמשמע מדמקשי הש"ס בהא לימא רב וכו' משמע דעל שמואל לא קשה בהא דחושש לקדושי עצמה ולא מוקמינן אחזקת נערות נראה דהיינו משום דמיירי שקדשה אביה תחלה וא"כ ליכא חזקת פנוי' דממ"נ היא מקודשת מקדושי אביה ואדרבה איכא קצת חזקת פנוי' עד קדושי עצמה אלא דלאו חזקה אילימא היא כיון דממ"נ היא מקודשת לפנינו כמ"ש התו' וא"כ כיון דגם חזקת נערות לאו אילמא היא דה"ה בוגרת לפנינו שפיר קאמר שמואל דחוששין לקדושי שניהם ולפ"ז אפי', בקדשו שניהם אלא שהיא קדשה תחלה ואח"כ קדשה אביה י"ל דאין חוששין לקדושי עצמה כיון דאיכא חזקת נערות וגם חזקות פנוי' עד שקדשה אביה ואפשר דהח"מ לשיטתו אזיל שכתב לעיל לדעת הרמ"ה דמוקי פלוגתא דרב ושמואל במכחישתו ובהא דוקא איכא סברת התוס' דאם קדשה אביה לבד ביומא דמשלים שית כיון דאיכא חזקה דה"ה בוגרת לפנינ' וגם היא טוענת ברי שהיתה בוגרת אז אין קידושי אביה כלום אבל בלא ברי דידה י"ל דחוששין לקידושין אביה לכך מחמיר גם הכא אף דאיכא חזקת נערות וחזקת פנוי' אבל למאי דמשמע מלשון הח"מ דאפי' אם אומרת ברי שהיתה נערה בשעת קידושי אביה אפ"ה צריכה גט קשה. ואפשר דס"ל להח"מ דכיון שהיא קדשה א"ע ה"ל כאומרת ברי שהיא בוגרת ושוב אינה נאמנת לומר שהיתה נערה בשעה שנתקדשה אלא דלפ"ז קשה דא"כ נימא גם בקידושי שניהם ביומא דמשלים שית דהוי כמכחישתו וצ"ע:

והנה התוספו' כתבו וכן משמע דעת הרמב"ם דבתוך ו' חדשים לא מהני סימני בוגרת והקשו עליהם סוגיא דקאמר אילימא בתוך ששה חדשים בהא לימא רב וכו' וכבר כ' בחידושי דיש לפרש הא דקאמר תוך ש"ח היינו תוך ו' חדשים משראו בה סימני נערות אבל הוא לאחר ס"ח אחר י"ב שנים אבל לפי דברי הרשב"ץ שהביא הב"י והאחרונים דבכה"ג מחזיקין אותה בנערות משנת י"ב א"א לפרש הכי ונראה דיש לפרש ע"פ מ"ש הח"מ בסי' ד' ס"ק י"ב דלמ"ד שיפורה גרם ע"כ אמרינן נמי לענין ו' חדשים שבין נערות לבוגרות שיפורי קדים וסגי בד' חדשים שלימים וסוף חודש הראשון ותחילת חודש האחרון. ונראה פשוט דנהי דבסוף חודש האחרון אמרינן לעולם שיפורא גרם אף לענין זמן הבוגרת כמו שהוכיח הח"מ שם מסוגיא דכתובות דף ל"ט מ"מ בחודש האחרון אין הכרח שתתבגר ביום ראשון דהא יליף לה מיולדת לשבעה למקוטעין דבחודש האחרון יולדת לפעמים ביום א' ולפעמים לב' ימים כדמוכח מהא דקאמר בסוטה דמשה נולד מששה חדשים ויוח אחד ושמואל לב' ימים וה"ה בכל החודש וה"ה בבוגרת כן הוא לפעמים נתבגרה בתחילת חודש ולפעמים באמצע החודש ובזה החודש אזלינן בתר סימני בוגרת דכל החודש הוא בחזקת הבאת סיב והיינו דקאמר בתוך ששה חדשים ר"ל בתוך חודש הששי למ"ד שיפורא גרם אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל דלא קיי"ל כמ"ד שיפורא גרם כדאיתא לקמן סימן קנ"ו. וכן משמע מהא דמשני ביומא דמשלים שית משמע ששה חדשים שלמים דלמ"ד שיפורא גרם יומא דמשלים שית לא משכחת אלא בער"ח מ"מ לפי הס"ד יש לפרש הכי אליבא דע"ד שיפורא גרם ועיין בחידושי שכתב לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל כשנשלם ששה חדשים אזי יום האחרון נעשה בוגרת מתחלת היום והא דאמרינן ה"ה בוגרת לפנינו היינו כשאינו ידוע לנו סימני נערות מתי הביאה ומצאו אותה בסימני בוגרת ממילא אנו יודעים שהיא היום דמשלים שית ומחזקינן לה בבוגרת מתחלת היום ע"ש:

סעיף ז

ע"י שלוחו או ע"י עצמה כו' הנה הרא"ש כתב הטעם דמהני אפילו בקטנה אף דאין שליחות לקטן מ"מ הכא כיון שהוא זכותה מהני מדין שליחות ולהראב"ד והרמב"ן הטעם משום דה"ל נתן מנה לכלב. ולכאורה הי' נ"ל דמלשון המשנה בר"פ הא"מ האיש מקדש את בתי כשהיא נערה בו ובשלוחו ולא נקט נמי לקדש ע"י עצמה ולשיטת הרא"ש ניחא שהוא בכלל ובשלוחו כיון דהטעם בקטנה נמי משום שליחות אבל לשיטת הרמב"ן קשה ולכאורה הי' נראה דהיינו דקאמר הש"ס שם באמת נערה אין קטנה לא והקשו התוס' שם בד"ה כשהיא נערה וכו' וא"ת ודילמא לרבותא נקט נערה וכ"ש קטנה ולפמ"ש אתי שפיר דה"ל לאשמעינן דיכול לקדשה בקטנה ע"י עצמה דהוי רבותא טפי מנערה דהיא בת שליחות אלא דלפ"ז צ"ל דמשני דמסייע לי' לרב דאסור לקדש וכו' דאפי' באומר לה צא וקבלי קידושיך איכא איסורא וזהו דלא כמ"ש בהגה בשם ת"ה דבאמר לה צאי וכו' ליכא איסורא ואפשר לומר כיון דלפי טעם הראב"ד והרמב"ן ז"ל אינו יכול לקדש בשטר כמו שיבואר ומתני' סתמא נקט האיש מקדש מיירי אפילו בקדושי שטר וזה לא שייך בקטנה ע"י עצמה:

אך מדברי הרמב"ן שהבי' הר"ן ז"ל בקידושין דף ט' דאף לפי שיטתו מהני באומר צאי וכו' אפי' בקדושי שטר ובן נראה לענ"ד מוכח מדברי הראב"ד שהביא הרשב"א בגיטין דף ס"ד ע"ב לתרץ קושי' התוס' שם בד"ה נערה המאורסה וכו' מהא דס"ד דאיירי כשיש לה אב וכו' ותירץ הראב"ד דמיירי שנתן לה האב רשות ועיין בחידושי קידושין דף מ"ג ע"ב בתוס' ד"ה תנן התם וכו' שכתבתי לפרש דבריו דהא דמהני כשנתן לה רשות היינו משום דאמרינן אומר אדם לבתו קטנה צאי וכו' וה"ה דמהני כשאומר לה לקבל את הגט ע"ש דמוכרח לפרש כן הרי דמוכח דאף לשיטת הראב"ד מהני אפילו בשטר קדושין כמו בגט ובאמת הר"ן נתקשה בזה שם בטעמי' ע"ש ועיין בחידושי דף ט' שכתבתי דיש ליתן טעם דשטר עדיף טפי אף דאין שליחות לקטן מ"מ בשטר שעדים חתומים עליו א"כ לשיטת הרא"ש וסייעתו שפסקו כאביי בב"מ דף י"ג דאמרינן עדים בתחומין זכין לו א"כ כיון דהכא בעינן שיכתוב שטר קידושין מדעת האב כדמפורש מדברי ר"נ בין ע"י עצמה מדעתו אמרינן דעדיו בחתומין זכין לו ואף דלאביי בעינן דמטי לידה מ"מ כיון דעיקר זכית הקדושין הוא נעשה ע"י העדים ממילא מהני אפי' בקבלת הקטנה כיון דניחא ליה לאב בהכי הוי כמטי לידה ומתקדשת ע"י זכיות חתימת העדים ע"ש באורך:

ועיין עוד בחידושינו שכתבנו דמחלוקת הפוסקי' בזה אם הוא מטעם שליחות או מטעם דהוי כאילו אמר תן לפלוני תלי' במחלוקת הפוסקי' לעיל ס"ס למ"ד בהג"ה אמרה וכו' וכן הביא הרמ"א בח"מ סי' ש"פ סעיף א' בהג"ה האומר לחבירו זרוק מנה לים וכו' וכמ"ש לעיל שם והרא"ש שכתב הטעם משום שליחות לטעמי' אזיל דס"ל גבי זרוק לכלב וכו' דזריק מנה לים לא מהני ועמ"ש שם די"ל דאפי' אי נימא דזרוק מנה לים לא מהני מ"מ באומר תן מנה לקטן מהני ודמי להא דאיתא בב"מ בפרק השואל דאם אמר שלח לי ביד בני חייב מיד בשמירתו ואפי' בבן קטן כמ"ש הכ"מ בפ"ג מה"ל שלוחים והוכחנו זה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה"ל שאל' ע"ש ונראה לענ"ד דיש נ"מ בין אלו הטעמים דלטעם הרא"ש ז"ל שהוא מטעם שליחות אינו יכול האב לומר לבתו הנערה שתעשה שליח לקבל קדושי' כדקי"ל דאין שליח קבלה עושה שליח משום דה"ל מילי ומילי לא מימסרן לשליח אבל לטעם דה"ל כתן מנה לפלוני יכולה הנערה לעשות שליח כמו בתן מנה לפלוני דיכול אותו פלוני, לעשות שליח דכיון דקי"ל בכל מקום שלוחו כמותו הוי כאלו מקבל הוא, ועוד נראה דנ"מ לטעם הרא"ש ז"ל שהוא מטעם שליחות צריך שיהא הנתינה לידה מדעתה ומרצונה כמו כל ש"ק אף דביעוד יכול האב ליעדה בע"כ כמ"ש התוס' בקידושין דף ה' בד"ה שכן ישנה בע"כ וכו' מ"מ לא למדנו מדין יעוד לכל מילי דהתם לאו מטעם שליחות הוא כמ"ש הרא"ש שם שאינו אלא מחילת השיעבוד ע"ש אבל לטעמא דה"ל כתן מנה לפלוני י"ל דמהני נתינה אפי' בע"כ כמו ביעוד דקי"ל נתינה בע"כ הוה נתינה מיהא לפמ"ש התוס' בדף מ"ו דה"מ בין היא בין אביה וכו' ולא הי' מתרצה אם הי' יודע דמעכבה וכו' י"ל דאפי' אם הוא מדין תן מנה לפלוני וכו' מ"מ אין מתרצה אלא כשמקבלת מרצונה וצ"ע:

שם בהג"ה וכדי להוציא נפשו מפלוגתא יחזיק האב יד הקטנה בשעה שמקבלת הקידושין או יעמוד אצלה וכו' לא זכיתי להבין מאי יועיל מה שהוא עומד אצלה להוציא נפשו מפלוגתא כיון דאין שליחות לקטן אף דמצינו בדין חצר דקונה בעומד בצד חצירו מ"מ בקטנה אפי' אי נימא דהוי כחצירו לא מהני כדאיתא בקידושין מ"ד ע"ב דהוי חצר המהלכת דלא קנה אלא בכפות ובתרומת הדשן לפנינו סימן רי"ג וכן העתיקו הב"ח וז"ל אבל כשעומד על גבה ותופס' זה לקבל הקידושין הוי כאילו הוא קבלו בעצמו וכו' משמע דבעינן קא שיתפוס בידה ואפשר דבכה"ג כיון שמחזיק בידה הוה ליה כעבד

את שהוא משתמר על ידו ועמ"ש לקמן בסעיף י"א יישוב קצת בזה וצ"ע:

סעיף ח

מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה וכו'. הקשה הב"ח מהא דאמר בסנהדרין דף ע"ו מצוה לקדש את בתו מוך לפרקה וכבר כתבתי בזה בר"פ האיש מקדש אך יש לפרש דהתם מיירי באמר לה צאי וקבלי קדושיך וכמ"ש הרמ"א בסעיף ז' בהג"ה כן כן יש לפרש האי דנדה ר"פ התינוקת גבי רב חנינא דעשה מעשה השיא בתו בקטנותה וכמ"ש בחידושנו שם אבל האי דקדושין דף נ"א "ב דלא שביק אינש מצוה דרמי' עליה ע"כ צריך לפרש כמ"ש הריטב"א שם דמדעת' ומרצונה שרי וכ"כ הב"ח:

סעיף ט

האב שנתן רשות לשלוחו וכו'. במתני' ס"פ עשרה יוחסין אם שלו קדמו וכו' ואם של שלוחו וכו' עיין בחידושנו שכתבנו דלכאורה הך מלתא דשלוחו קדים ה"ל מלתא דפשיט' כיון דכבר היא מקודשת ע"י שלוחה וצ"ל דנקט אגב רישא אם שלו מדמו וקמ"ל דביטול את השליחות כדעביד הש"ס שם צריכותא ע"ש אפשר לומר דהא דנקיט בסיפא אם של שלוחה קדים היינו קדימה בזמן הקידושין דאף שקדשה עצמה תחילה שתהא מקודשת לאחר למד יום לא אמרינן דביטל את השליחות לגמרי אלא כיון דקידש אותה השלי' זוך למד יום קדמו קדושי שליח וממילא בטלו קדושי עצמה אך לפמ"ש בסעיף שאח"ז אי שווי' שליח אחרינא וכו' בעי' גט מתרווייהו. והיינו דחיישינן כיון שעשה שליח אחר דלמא ביטל את הראשון נראה דכ"ש כשהיא מקודשת עצמה לאחר ל' יום דיש לחוש שמא ביטלה. ונראה דתליא בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש לקמן סימן מ' סעיף ב' אם מת השני או גרשה תוך למד יום דלדעת הרא"ש שם הוי חזרה אף יש מקום בקדושין הראשונים לחול אחר למד יום אפ"ה אמרינן כיון שקדשה עצמה לאחר חזרה מן הראשון ה"נ הוי חזרה ולדעת האומרים ה דלא הוי חזרה אלא קידושין אחרים הם ואם הקדושין הראשונים שלן לחול הם חלין א"כ הכא נמי יש לומר דאם קידשה השליח תוך למד יום חלין קדושי השליח ועיין בסמוך:

שם ואם אינו ידוע וכו'. עיין בחידושי דף ע"ט שכתבתי דאם קדשו שניהם כאחד יש להסתפק אם דמי לקדש שתי אחיות וקי"ל דלא הוי קידושין משום דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת איכו או נימא דדמי להא דאמר הש"ס בדף נ"א שאני מעשר דאיתא לחצאין וה"נ משכחת בזא"ז כדאיתא בדף ס' דתפסי קדושי אפי' מאה דעבדי כשרגי דליבנא וצ"ע:

סעיף י

אי שוי' שליח אחרינא וכו'. הקשה הב"ש דהכא סתם כמ"ש הטור בשם הרמ"ה ובסימן קמ"א סעיף ד' דסתם כדעת הרא"ש שם דלא ביטל שליח הראשון וכן יש להקשות על דעת הטור שלא הזכיר כאן שהרא"ש חולק עליו ולכאורה היה נרא' יהא דמספקא ליה הכא היינו משום דהשליח השני עשה שליחותו זינא למימר דניחא ליה בשלוחא בתרא טפי אבל התם דכשקיבל שליח הראשון הגט ממילא דהשני לא עשה שליחותו ובזה בודאי לא עלה על דעתו לבטל שליח הראשון אם לא יעשה השליח השני שליחותו אך לפמ"ש הב"ח אפי' לא קדש השני אלא ראשון הוי ספק קידושין דשמא של שליחותו אי אפשר לפרש כן וע"כ צ"ל כמ"ש הב"ש דהתם גוף שליחות אחד הוא אמרינן דמסתמא היה דעתו דכל מי שיקדים בשליחותו מקיים אבל הכא דהוי ב' שליחות י"ל דביטל וכן מוכרח לומר בדעת הרא"ש דלקמן סי' מ' סעיף ב' דבקדושי השני פשיטא ליה דבטלי קדושי ראשון ובסימן קמ"א פשיטא ליה דלא בטלי בשליחות השני ע"כ זל היינו משום דהתם עיקר השליחות אחד הוא מיהו הא דהכא זי ספק אם בטלי ולקמן סי' מ"ם פשיטא ליה דבטלו' ע"כ צ"ל דמעשה עצמו שאני וצ"ע:

סעיף יא

קטנה או נערה וכו' או נישאת וכו'. עיין בב"ש שתמה על הש"ע שפוסק דלא הוי קדושין אפילו ושאת ודלא כרמב"ן שהביא הרשב"א בתשובה וכן כתב הריב"ש סימן תע"ט ודקי"ל כרב הונא כיון דרבא מתרץ דבריו ע"ש. ולענ"ד נראה ואין כאן מקום קושי' כלל חדא די"ל דהיכא דעמד האב בשעת נישואין שתיק בזה אמרינן הואיל ונעשה בה מעשה יתומה מסתמא נתרצה אבל הש"ע לא מיירי שעמד האב בשעת קדושין דאם עמד שם ושתק ואח"כ נתרצה י"ל דהוי קדושין למפרע דמוכחא מלתא דהוי ניחא לי' בשעת קידושין וכ"כ מהרי"ק והביאו הלח"מ בפ"ג מה"א מדכתב הרמב"ם בין וא ובין אביה יכולין לעכב משמע דאם נתרצה אח"כ מהני והיינו שקדש בפניו א"כ שפיר קאמר ואפי' נישאת כיון דלא עמד שם בשע' נישאת אף שנתרצה בשעה ששמע שנישאת לא מהני ריצוי למפרע דעת הרמב"ם ואפי' אי נימא דדעת הרב ב"י אינו כן דאפי' אם מיד בשעת הקדושין לא מהני אפי' אם נתרצה האב אח"כ וע"ז קשי' ' להב"ש דאם עמד בשעת הקדושין ובשעת נשואין נימא דהוי כנתרצ' זו דמהני לדעת הרמב"ם אפ"ה לא קשי' מידי די"ל דלרב הונא דס"ל דהואיל דנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב אמרינן דנתרצה היינו דאמרינן דכיון שעמד בשעת נשואין מסתמא נתרצה בשעת הנשואין וס"ל דריצוי אחר הקידושין מהני כרב רבי' וכ"כ הריב"ש בתשובה שם דריצוי אינו אלא בשעה שנישאת אי נמי משום דרב הונא לטעמי' דס"ל דחופה לבד קונה וגומר אבל למאי דס"ל להרמב"ם דלא והני ריצוי אח"כ מאי יועיל מה שנתרצה בשעת הנשואין אכתי במאי תתקדש כיון דלא אמרינן שנתרצה למפרע בשעת קידושין ואין ראי' מדברי הרמב"ן שהביא הרשב"א דס"ל כשיטת הרמ"ה דריצוי אח"כ מהני להתקדש משעת שמיעה והיכא דנישאת ובעל י"ל כיון דנת רצה האב מסתמא כששמע מן הנשואין ושתק יש לחוש לקדשה אח"כ בביאה כמ"ש הרשב"א שם בתשובה ותו נראה דאין קושי' על הרב ב"י כיון דהרמב"ם פסק להדי' דלא כרב הונא מדכתב בפ"ח מהל' תרומות דין ט"ז קטנה בת ישראל שנשאת לכהן וכו' אעפ"י שקדשה אבי' אינה אוכלת בתרומה משמע מלשון אעפ"י דכ"ש כשנתקדשה ע"י עצמה והיינו כסברת עולא בנתקדשה שלא לדעת גרע טפי וגם מה שתמה הב"ש על מ"ש הב"י דהרא"ש לא גרס לי' ע"ש נראה דהיינו מדכתב שם הרא"ש ומודה רב דאינו יורשה ולכך לא הביא רב אלפס וכו' דאי הוי גריס ליה ה"ל להרי"ף להביאו כיון דס"ל לרב הונא דאוכלת בתרומה משום דודאי נתרצה א"כ אם מתה בעלה יורשה אע"כ דלא גריס לי' אך לפמ"ש י"ל דס"ל להרי"ף דדוקא הונא ס"ל הכי דכיון דבשעת נשואין נתרצה מקודשת מטעם חופה קונה או למפרע משעת קידושין כרב אבל למאי דקי"ל דאין חופה קונה וגם לא קי"ל כרב ושמואל דחיישי שנתרצ' למפרע לכך לא הביאו ועמ"ש בחידושי דף מ"ד ע"ב דמשמע כן מלשון רש"י בד"ה מעשה יתומה בחיי האב כגון שהשיאה וכו'. ולא פירש כן בקדשה ונשאה שלא לדעתו ע"ש:

שם ואפי' מיאון אינה צריכה וכו'. עיין בחידושי דלפמ"ש התוס' שם בד"ה אלא דקדשה נפשה וכו' דרב ושמואל מוקי להאי מתניתן דריש יבמות וברייתא דושוין בלא שדכה הרי דס"ל דעכ"פ צריכה מיאון אפי' היכא דאינה צריכה גט וא"כ נהי דקיי"ל דלא כרב ושמואל מהא דאמר רבינא דלא חיישינן לרב ושמואל בהא דצריכה גט אבל בהא דצריכה מיאון אפי' בלא שידכה מנ"ל למיפסק דלא כוותייהו ונראה הטעם דבלא שידכה צריכה מיאון היינו משום דנראה מפירוש רש"י הואיל ונעשה בה מעשה יתומה וכו' או הפקיר זכות שיש לו בה וכו' פי' כיון שסילק רשות ה"ל קידושין דרבנן כמו יתומה קטנה א"כ נהי דבלא שידכה לא חיישינן שמא נתרצה אף ששתק כששמע מ"מ י"ל דהפקיר זכות שיש לו בה וממילא סגי במיאון כמו יתומה קטנה אך מדברי הרמב"ם נראה דאינה צריכה אפי' מיאון שהרי כתב שאם גרשה מותרת לכהן וע"כ דלא הוי אפי' קדושין דרבנן וכן משמע מלשון הרי"ף דאין צריכה אפי' מיאון דכתב שלא. הוי קדושין ונפקא ליה מקושית הש"ס מברייתא דושוין וכו' האי אלמנה היכי דמי וכו' כמ"ש התוס' שם בד"ה אלא לאו דקדשה וכו' ואף דכתבו התוס' דלרב ושמואל איכא לאוקמי בלא שידכה היינו לפי הס"ד אבל למא' דמשני אין הכרח אפי' לרב ושמואל ולהכי סתם הש"ע כוותיה אף דהביא לקמן סעיף י"ד דעת השאלתות בקטנה שהלך אביה למד"ה היינו כסברת התוס' דמחלקים בין אביה כאן להלך אביה למדינת הים ועיין בחידושי:

שם ואפילו נתרצה בפירוש וכו'. כבר כתבנו דעת מהרי"ק דכשעמד שם בשעת קידושין ושתק ואח"כ נתרצה מודה הרמב"ם דמהני למפרע ומ"ש הב"ש בס"ק י"ז בשם הריב"ש דקדושין בפניו הוי ריצוי והמעיין שם בתשובה יראה דלא כתב כן אלא כשהאב בעצמו הכניסה לחופה והיינו מ"ש הרמ"א לעיל סעיף ז' בהג"ה בשמו לכך לא הביא שם דעת הרמב"ם שכתב בפירוש בין בפניו ומ"ש הב"ש ומוכח דלא כהרא"ם מדס"ל להרי"ף דמהני ריצוי בשעת קבלת קידושין ה"ה דמהני כשאמר לה צאי וקבלי קידושיך יש לדחות לפמ"ש לעיל סעיף ז' דכשאמר לה צאי וכו' הוא מדין ש"ק כמ"ש הרא"ש שם דניחא לי) שתתקדש בקבלתה ולא הוי אמירה זו כתן מנה לפלוני אבל בהך דרב ושמואל ששמע האב ונתרצה י"ל דהוי כאומר תן מנה לפלוני דמתקדשת בהנאה זו שמקבל האב בנתינת דמקדש לבתו והוי כאילו קבל בעצמו וכ"כ הח"מ ס"ק י"ט ודומה להנאת מחילת מלוה וכו' ובזה אתי שפיר לשון הרמ"א בסעיף ז' בהגה"ה וכדי להוציא נפשו מפלוגתא כו' או יעמוד אצלו כשמקבלו וכו' משמע דהרא"ם מודה בזה וכן משמע מסוגי' דהא דאמר רבא א"ר נחמן אומר אדם לבתו הקטנה צאי וכו' מדלא הביא רבא ראי' מדברי רב ושמואל ואין להקשות דא"כ מנ"ל להוכיח מדר"י ב"ר יהודא דלמא טעמא דר"י בר"י ביעוד הוא מדין תן מנה לפלוני יש לומר כיון דקי"ל דאין יעוד אלא מדעתה כדאמר שם בדף י"ט משמע דהקדושין הוא מטעם ש"ק דאי מתן מנה לפלוני מה לנו לדעתה הא קי"ל נתינה בע"כ הוי נתינה כמ"ש לעיל בסעיף ז':

אך ז"א לדעת התוס' בקדושין דף ה' ד"ה שכן ישנה בע"כ וכו'. דלא בעינן ביעוד דעתה ועוד נראה דמוכח מדברי הרי"ף איפכא דהא לדעת הרי"ף ז"ל לפי' קמא של הר"ן דאפי' נתרצה בשעת קידושין לא מהני צ"ל דהא דאמר רב שימי בפירוש אמר מר דלא ס"ל לדרב ושמואל היינו דאפי' נתרצה בפירוש לא מהני משום דס"ל דאי הוי מהני ריצוי בפירוש בוודאי הוי חיישינן שמא נתרצה וע"כ צ"ל לשיטת' דהא דלא חיישינן דלמא שליח שווי' היינו כדמשני מעיקרא דלא חציף לשווי' לאבוה שליחא אם כן קשה בקטנה שנתקדשה נהי דנימא דריצוי לא מהני מ"מ ניחוש דלמא שליח שווי' ואמר לה צאי וקבלי קדושיך וכן כתב הר"ן שהקשו על הרי"ף ז"ל ולפמ"ש י"ל דס"ל כרא"ם דצאי וקבלי לא מהני דהוי מטעם שליחות קבלה ואין שליחות לקטן ולהא לא חיישינן דשמא אמר כל מי שיתן לבתו תהא מקודשת לו בהנאתי. אך לפ"ז קשה הא דסיים הרי"ף דכולהו גאונים כתבו קטנה או ערה שקדשה עצמה אפי' נתרצה האב לא הוי קידושין דלמה לא ניחוש בנערה שמא עשאה אביה שליח אע"כ צ"ל דמיירי שקבלה שלא בתורת שליחות כמ"ש הב"ש בס"ק י"ח מ"מ מוכח מהכא לאו מטעם שליחות קבלה ואין הכרח דס"ל דלא כרא"ם:

שם וי"א שאם נתרצה האב וכו'. הנה הרא"ש כתב בהא דאמר רבינא אפי' למ"ד וכו' וז"ל דגבי הבת אם נתרצה האב חייל הקידושין ממילא למפרע דהוי כאילו אומר לבתו צאי וקבלי קדושיך אבל בבן אפי' אם נתרצה הבן אח"כ אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח עכ"ל נראה כוונתו דע"כ צ"ל דס"ל לרב דכשנתרצה האב היה מקודשת למפרע משעת קידושין אבל אין לומר דמקדשת משעה ששמע ונתרצה האב דא"כ קשה הא דאמר אפי' למ"ד וכו' הא אפי' אי הוי אמרי' שמא נתרצה הבן מה יועיל ריציי הבן אחר הקדושין כיון דצריך שליחות באמירת המקדש כדפירש"י לעיל דף ז' באומר הילך מנה והתקדשי לפלוני שצריך שיהא שלוחו כמ"ש לעיל בסי' כ"ט ע"ש א"כ נהי דכשהאב נתן הכוס משלו הו"ל כאומר הילך מנה ותתקדש בתך לבני מ"מ בעינן שיהא שליח הבן באמירה והאיך יהא שלחות במה שנתרצ' אח"כ וע"כ צ"ל דמקודשת למפרע דאגלאי למילתא למפרע והוי כאילו עשאו שליח בשעת הקידושין ה"נ גבי בתו הו"ל כאילו אמר לה צאי וקבלי ובאמת צ"ע לדעת הרמ"ה דס"ל דאינו קידושין אלא בשעת שמיעה האיך שייך גבי נתרצה הבן דבעינן שליחות בשעת קידושין כנ"ל ויותר קשה לדעת הי"א דאם נתאכלו המעות לא הוי קידושין הא בעובדא דהנהו ביה תרי דשתי חמרא יהיב חד כסא לחברי' משמע ששתה את הכוס והרי נתאכלו הקידושין קודם ששמע הבן וע"כ צ"ל דהוי קדושין למפרע ועוד. מוכח מהא דמקשה בדף מ"ו מברייתא דמאן ימאן משמע דרב מוקי לה בפיתה לשם אישות ואי נתרצה האב הוי קדושין למפרע ובקדושי ביאה לא שייך לומר שתתקדש בשעה ששמע וכת רצה ע"כ צ"ל דמקודשת למפרע משעת ביאה ונראה דס"ל להרמ"ה וסייעתו דאף דלרב דס"ל חיישינן שמא נתרצה והיינו דס"ל דמסתמא זכות הוא לו לקדש את בתו כמ"ש הר"ן וחיישינן שמא נתרצה ממילא אמרי' ג"כ הו' קדושין למפרע משעת קדושין אבל למאי דקי"ל דלא חיישינן שמא נתרצה והיינו משום דלא שכיח שנתרצה ממילא אמרינן אפי' כששמעו שנתרצו דאינה מקודשת למפרע כיון דמסתמא לא ניחא לי' בשעת קידושין ולפ"ז מ"ש הב"ש בס"ק י"ח דהרא"ש והר"ן דחולקי' על הרמ"ה וס"ל דמקודשת למפרע בשעת קידושין אינו מוכרח דמשמע איפכא דהרי לא כתבו דין זה דמקודשת למפרע אלא אליבא דרב גבי הא דאמר רבינא ואפי' למ"ד וכו' והיינו דמוכרח לפרש כן אליבא דרב כנ"ל אבל הרא"ש במסקנת דבריו שחולק על הרי"ף וז"ל אבל אי ברי לן דנתרצה מיד כששמע לכ"ע הוויין קידושין עכ"ל. משמע דאינה מקודשת אלא משעת שמיעה ועיין בחידושי שכתבתי דמוכרח כשיטת הרמ"ה ז"ל מברייתא דמייתי הש"ס בדף מ"ו מהר ימהרנה לו לאשה שצריכה הימנו קידושין וכו' ומפרש אביי בפיתה לשם אישות צריכה קידושין אחרים מדעת אבי' ואי נימא דכשנתרצה האב אמרינן מוכיח סופו על תחילתו דבשעת קידושין נמי נתרצה למה צריכה קידושין אחרים אע"כ דלא אמרינן דנתרצה למפרע אלא משעת שמיעה כמ"ש הרמ"ה. וזה דוקא בקדושי כסף אבל בקדושי ביאה לא שייך זה וכן נראה דעת רש"י ז"ל שכתב בד"ה בפי' וכו' ודקאמר אפי' למ"ד וכו' לרווחא דמילתא כי היכי דליקבלו מיני' קאמר הכי וכו' ולא פירש דהוצרך לומר כן משום דמיירי שהבן נתרצה באמת שאם הי' מוחה פשיטא דאפי' רב מודה דבין היא ובין אבי' יכולין לעכב וכיון ששמענו שנתרצה איכא למיחוש שהי' מרוצה גם בשעת קדושין לכך הוצרך לומר דשמא נתרצה הבן לא אמרי' וכ"ש לפי דעת הי"א שהביא הרמ"א בהג"ה דאם שמע האב ושתק ולא מיחה מיד הוי כאלו נתרצה א"כ אפי' אם שתק הבן אי הוי אמרינן דחיישינן שמא נתרצ' הבן הי' חיישי' לריצו' בשעת קידושין אע"כ דכיון דלא ס"ל לרבינא כרב ושמואל ולא חיישי' שמא נתרצה ה"ה דלא חיישינן בנתרצו לפנינו שהי' מרוצה בשעת קידושין ואף דס"ל להרמ"ה דבשתק ואח"כ נתרצ' אמרינן דהוי קידושין משעת שמיעה מ"מ לגבי הבן לא שייך זה דבעינן שיהא שלוחו בשעת קדושין כנ"ל עוד נראה לענ"ד דטעמא דהרמ"ה שאינו מקודשת אלא משעת שמיעה לפמ"ש לעיל דהכא לאו מטעם שליחות קבלה אלא מדין תן מנה לפלוני דהוא מטעם הנאת עצמו א"כ לפמ"ש הח"מ לעיל סי' כ"ט ס"ק ד' אם לאחר זמן בא אבי' ואמר לה הרי את מקודשת לי במנה זו שנתתי על פיך הודעה זו הוי כמתן מעות דבאותה שעה הי' נהנית שנתקיים דיבורה וכו' ע"ש א"כ ה"נ באותה שעה ששמע האב שנותן לבתו הוא שעת קבלת הקידושין בהנאתו ואיך נאמר שתתקדש למפרע שהוא קודם קבלת הקידושין בהנאתו:

שם ואפי' לא נתרצה מיד כששמע וכו' מלשון זה משמע דס"ל להרמ"ה דהוי קדושי וודאי משעת שמיעה ואמרינן הוכיח סופו על תחילתו דשתיקתו הוי הודאה וכן משמע קצת ממ"ש הריב"ש סימן תע"ט דהא דס"ל לרב הונא בנתקדשה שלא לדעת ונישאת שלא לדעת דאוכל תרומה משום שנעשית בה מעשה יתומה בחיי האב היינו שניתרצה בשעה שנישאת כנ"ל וע"כ צ"ל דהקידושין הם למפרע משעה שקידש דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו דאל"ה במה נתקדשה מיהו יש לדחות זה דרב הונא לטעמיה דס"ל חופה קונה וגומר כנ"ל וכן משמע קצת מדס"ל לרב בשתק ואח"כ מיחה יכול האב לעכב ואמרינן דהוכיר שע"ח דשתיקתו לא הוי הודאה ה"נ י"ל לדידן איפכא בנתרצה לבסוף אך נראה דלא הוי אלא קדושי ספק משעת שמיעה דקי"ל בחולין דף ל"ט ובכמה דוכתא בשתק ולבסוף צווח הוי ספק אי אמרינן הוכיח סע"ת דשתיקתו הוי הודאה ועוד נראה דמוכח הכי מדמשני בדף מ"ו צריכה קדושין מדעת אביה וע"כ לרב דס"ל דחיישינן שמא נתרצה האב בשעת קידושין דלא מהני אם נתרצה אח"כ להיות כוודאי קדושין אצא צריך פעם אחרת לדעת אביה וה"ה לדידן בשתק ולבסוף נתרצה לא הוי קידושי וודאי משעת שתיקה אלא ספק קידושין:

שם אלא שתק ולא מיחה וכו'. שאם מיחה אפילו נתרצה אח"כ לא מהני וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם בשם תוספות והוא חולק עליהם וס"ל דדמי לעל מנת שירצה אבא דאפילו מיחה אם חזר ונתרצה מהני ע"ש שהוכיח כן מדאמר שמואל צריכה גט ומיאון סתמא. ולכאורה קשה איך אפשר לומר כן אליבא דשמואל דהא אמרינן בגיטין דף כ"ה בע"מ שירצה אבא הוא מטעם דאמרינן יש ברירה ושמואל לא לית ליה ברירה כמ"ש התוספות בעירובין דף ל"ו ע"ב ואף דבפרק כל הגט כתבו תוספות דיש לחלק בין היכא שמברר דבריו ומתנה בפירוש מ"מ הא הכא לא בירר דבריו וקידש סתם ועמ"ש בזה לקמן סימן ל"ח סעיף ח' וע"כ טעמא דשמואל משום דאמרינן דמסתמא נתרצה בשעת קידושין כמו שנתרצה עכשיו משא"כ במיחה בנתיים דלא שייך איגלאי מילתא למיפרע כיון דמיחה בנתיים ועוד נראה דס"ל להתוס' דהכא שאני דע"כ צ"ל דהוי כאלו מתנה עם האב בשעת קדושין שתהא מקודשת כשירצה וכיון דמיחה מבטל הקדושין לגמרי ולא דמי לע"מ שירצה אבא דכיון שהקדושין הם ע"י עצמו אלא שמתנה על רצון אביו א"כ אף שמיחה אביו אין האב יוכל לבטל הקדושין שלו אבל הכא כשמחה האב ביטל הקידושין לגמרי ולא מהני אף שיתפייס אח"כ כיון דכבר ביטל מיהו נראה בהלך אבי' למה"י לדעת בה"ג שתקנו לה חז"ל קידושין כמו יתומה אף דכשבא האב ומיחה יוכל לבטל הקידושין כמו שיבואר לקמן סעיף י"ד מ"מ כשחזר ונתרצה יש לדמות לע"מ שירצה אבא כיון דהעיקר הקידושין בדידה תלי' אלא דתקנות חז"ל הי' כן שהאב יכול למחות וכשחזר ונתרצה נתקיימו קדושין שלה ועמ"ש שם בזה:

שם ואפי' נתאכלו המעות כו'. כתב הח"מ דדומה להנאת מחילת מלוה כך הוא דעת הרמ"ה בעל סברא זו וכו' נראה כוונתו דהרמ"ה לשיטתו אזיל דס"ל דקטן שלוה מן אחרים חייב לשלם כשיגדל כדאיתא בח"מ סימן רל"ה סעיף ט"ו אבל לדעת הר"ר יונה והרא"ש שחולקים שם לא שייך מחילת מלוה בקטנה ותו דז"א לדעת הרמב"ם לעיל סימן כ"ח סעיף י' דאין יוכל לקדש בהנאת מחילת מלוה וצ"ל כמ"ש מהרי"ק דהכא שאני כיון שנתן המעות מתחילה לשם קידושין ולא דמי לקדשה בתמרי' בסימן ל"א סעיף ה' ועשה לי שיריים בסימן כ"ח דהתם לא גמר דיבורא כמ"ש שם:

שם אבל אם מחתה היא או אביה וכו'. משמע דאפילו אם שמע האב ושתק והיא מיחתו אחר שמיעתו לא היה קדושין אפי' אם נתרצה אח"כ ולא אמרינן כיון דס"ל להרמ"ה דאיגלאי מילתא למפרע דשתיקתו הוי הודאה שוב אינה יכולה למחות אלא אמרינן בזה דהשתא הוא דנתרצה דלא הוה שתיקתו הודאה נגד רצונה וכן משמע מלשון היא או אביה דהיא דומיא דאבי' ותו דאי קודם שמיעה הול"ל דהמקדש עצמו נמי יוכל לבטל הקידושין דהא הוה כמקדש לאחר למד יום כמ"ש הב"ש בס"ק י"ח כיון דלא חלין עדיין הקידושין וע"כ מיירי לאחר שמיעה ואפ"ה יכולה היא למחות אבל אליבא דרב צ"ל דהא דאמר דהיא יכולה לעכב ופירש"י קודם שנתרצה האב היינו קודם שמיעה אבל אחר ששמע ושתק הא אמר רב לעיל דבעינן גט ומיאון הרי דמיאון לחוד לא מהני והתם לא מיירי שכבר שמענו שנתרצה דא"כ לא הוי פליג עולא כדס"ל להרמ"ה דלאחר שנתרצה הכר מודים דצריכה גט אע"כ דהא דאמר דהיא יכולה לעכב היינו קודם ששמע האב וקמ"ל דאע"ג דלרב הוי קדושין למפרע משעת קדושין כמו שהוכרחנו לעיל בדברי הרא"ש ז"ל והמקדש אינו יכול לחזור בו שקדושין למפרע ואפ"ה היא יכולה לחזור בה ונראה דלדעת הרמ"ה אם שמע האב ושתק ולא שמענו שנתרצה עדיין לא הוי חשש קדושין ומותר הוא באחותה ולא חיישינן שמא יתרצה אח"כ וגם הי' לא תמאן קודם שיתרצה ואז יחולו הקדושין למפרע משעת ששמע ונימא דאע"ג דלא חיישינן שמא נתרצה אפ"ה ניחוש שמא יתרצה דלשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן והוי כמו המקדש ע"מ שירצה אבי דהקדושין תלוין שמא ירצה האב כדאיתא לקמן סי' ל"ח סעיף ח' דהכא שאני דהא בהך מלתא פליג עולא על רב וס"ל דאינה צריכה לא גט ולא מיאון והטעם משום דאפי' אם יתרצה אינו אלא ספק אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו או לא כנ"ל ותו דכי היכא דאמרינן מסתמא לא נתרצה ה"נ אמרינן מסתמא לא יתרצה שתתקדש בלא דעתו והנה הב"י כתב לפרש דברי הרמב"ם דכתב דהיא יכולה לעכב היינו אפי' נתרצה האב בשעת קידושין אפ"ה יכולה הי' לעכב אח"כ כמ"ש התוס' ולענ"ד שא דהא צריך להבין לדעת התוס' דיכולה לעכב אחר שנתרצה האב א"נ איך משכחת לה הא דאמר רב לעיל צריכה גט ומיאון הא במיאון לבד סגי כיון דהיא יכולה לעכב ע"כ צ"ל אף לדעת התוס' נהי דיכולה לעכב אפי' אחר ריצוי האב היינו כשלא נתרצה גם היא אבל אם נתרצית גם היא אחר ריצוי האב נתקיימו הקידושין ושוב אינה יכולה למחות וצריכה גט ומיאון אחר ששתק האב והי' נתרצית דאייש רב לשמ' נתרצ' אב משעה ששמע וכיון דגם הי' נתרצית אח"כ צריכה גט ומיאון אבל למאי דמפרש הב"י בדברי הרמב"ם שעמד האב בשעת קדושין ונתרצה דס"ל דאפ"ה יכולה לעכב הרי דס"ל דאפי' לאחר שנתרצו שניהם יכולים לעכב א"כ לא משכחת להא דרב ושמואל דאמרו צריכה גט ומיאון דהא אפי' אחר ריצוי שניהם סגי במיאון דידה וכיון דלרב ס"ל דמהני ריצוי שניהם מנ"ל להרמב"ם לפסוק בהא דלא כוותי' וע"כ צריך לפרש דברי הרמב"ם כ מ"ש מהרי"ק דבשעמד האב בשעת קדושין ושתק מהני אם נתרצה אח"כ והטעם משום דסופו מוכיח על תחילתו שנתרצה בשעת קידושין אבל אם הי' מעכבת קודם שנתרצה לא מהני ריצוי האב כמ"ש בשיטת הרמ"ה ונראה טעמא דרש"י ז"ל לא ניחא לפרש כפי' התוס' שיועיל מחאתה אחר ריצוי האב משום דס"ל כסברת הריב"ש שהביא הרמ"א דאם לא שמע האב ושתקה ולא מיחתה גדלו הקידושין עמה וכתב שם בתשובה הטעם משום דשתיקה דידה עדיפא משתיקה דאב כיון שהי' נתקדשה מדעתו כל זמן שאינה חוזרת בפי' הוי ריצוי ע"ש א"כ כשניתרצה האב ושתקה שעה אחת הו"ל כאילו נתרצה גם הי' אחר ריצוי האב דבזה וודאי אינה יכולה לעכב כדמוכח מהא דבעי רב גט ומיאון כנ"ל:

שם בהג"ה וי"א דאם שמע האב ושתק וכו'. לכאורה נראה דלדעתם הא דפליגו רב ושמואל ועולא היינו קודם ששמע האב דהא כששמע ומיחה ס"ל לרב עצמו דהאב יכול לעכב וכששמע ושתק אפי' רבינא מודה וכי פליגו בשאין האב לפנינו דס"ל לרב ושמואל דאמרינן מסתמא ניחא ליה לאב בקידושין אלא דלפ"ז קשה טובא דא"כ למה ס"ל לרב דצריכה גט ומיאון הא במיאון לבד סגי כדאמר רב בין הי' ובין אבי' יכולין לעכב ע"כ צ"ל דגם י"א אלו מודים דקודם שמיעה יכולה היא לעכב ואינה צריכה גט אלא דס"ל לרב דחיישינן שמא שמע האב ונתרצה אבל היכא דידוע לנו שמיאנה מיד אחר הקידושין בענין שא"א לחוש ששמע האב בהא ס"ל לרב דיכולה לעכב. עוד י"ל לפמ"ש הריב"ש בתשובה סי' קצ"ג דבהלך אבי' למדינת הים ושמע שם ושתק בזה בוודאי לא הוי שתיקה כהודאה דסבר מה יועיל אמירתי והוכיח כן מדקאמר שמא יבא אבי' וימחה משמע דא"צ למחות עד שיבוא לביתו א"כ י"ל דפלוגתייהו דרב ושמואל דס"ל צריכה גט ומיאון היינו כשהי' במדינת הים דלא מהני שתיקתו למיהוי כהודאה אלא דס"ל חיישינן שמא נתרצה אבל קודם ששמע אינה צריכה אלא לעכב וכ"כ הרשב"א בחידושיו דפלוגתייהו דרב ושמואל מיירי בהלך למה"י והוכיח כן מדלא אמר ואבי' כאן כדקאמר לקמן ע"ש וזהו ההיפוך מן הי"א שהביא הרמ"א לקמן סעיף י"ד דס"ל דפלוגתייהו דרב ושמואל הוא כשאבי' כאן אבל במה"י חמור טפי כמו שיבואר שם ולא תקשה על הי"א אלו מהא דאמר לקמן בקדשה עצמה ונישאית שלא לדעת אבי' ואבי' כאן ושתיק דאמרינן מרתח רתח דהתם מיירי לענין שתאכל בתרומה דבעינן קדושי וודאי אבל לחוש חוששין שמא שתיקה כהודאה אפי' לדידן אי נמי דס"ל כיון דאמר עולא נראין דברי התלמוד היינו אף בהא דס"ל לר' ירמי' בנישאת שלא לדעת אבי' ואבי' כאן דמדשתיק אתנוחא אתנח לי' וכבר כתבנו לעיל דמשמע מדברי רש"י ז"ל בד"ה בפי' אמר מר וכו' דאפי' לדעת הי"א אלו אין חשש קידושין אלא משעה ששתק כנ"ל:

שם ונתגדלה הבת וכו'. לכאורה הטעם הוא כמ"ש הב"ש בשם מהרי"ק כשם אם נתרצה אב חלין הקידושין כן חלין הקדושין כשגדלה ע"ש ולפ"ז לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל לא מהני ריצוי אח"כ ה"נ לא מהני ריצוי אחר שגדלה וכ"ש שתיקה אך המהרי"ק כתב שם לדעת הרי"ף והרמב"ם יש להסתפק אי אמרינן דכשגדלה גדלו הקידושין עמה כדאיתא ביבמות דף ק"י וכן משמע מלשון הרמ"א בהג"ה. אך כבר כתב המ"מ לפרש דברי הרמב"ם שכתב בפ"ד מה"א דקידושי הקטנה תלוין וכן מ"ש שם דין ט"ז בקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין ונשתחררה שנגמרו קדושיה כקדושי קטנה שגדלה מיירי הכל בבעל לאחר שגדלה ונשתחררה ע"ש ועוד נראה דאפי' לדעת הרמ"ה דמהני ריצוי אב ליכא למילף מיניה בקטנה לאחר שגדלה דריצוי אב שאני דהוי כמו המקדש לאחר למד יום שהרי יוכל האב לקדשה גם עתה משא"כ בקטנה לאחר שגדלה ה"ל כמקדש דבר שלא בא לעולם ולא מהני אמירתו כמו מקדש לאחר שימות בעלה או לאחר שנשתחררה או לאחר שתלד דלא אמרינן כיון דהקדושין קיימן ולא מחתה נגמרו הקידושין לאחר זמן משום דבשעת האמירה הוי דבר שלא בא לעולם בטלה האמירה וה"נ בקטנה ועמ"ש לעיל סימן כ"ח דהא בעשה שירים וכו' דלא מהני אמירה כמקדש לאחר למד יום הטעם הוא נמי משום דבשעת אמירה ה"ל דב שלב"ל מיהו בחציה שפחה וחציה בת חורין דמסתפק רב חסדא בגיטין דף מ"ג אי גמרו קידושין או לא ומדמה לה הרמב"ם ז"ל שם לקדושי קטנה שגדלה ע"ש י"ל דהוי כמקנ' דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם כדאיתא בח"מ סימן ר"ג די"א דקנה הכל וכן י"ל דר"ג ביבמות שם ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל למאי דקי"ל דא"א מקנה דבר שלב"ל א"כ לאחר שגדלו הו"ל דשלב"ל אך לדעת הרמב"ם ס"ס מ"ם דבהוכר עוברה הוי ס"ק ודמי להא דרבה ורב יוסף דפליגו באגם ובשחת ע"ש י"ל דה"נ לאחר שגדלה כיון דלאו מחוסר מעשה ה"ל כהוכר עוברה וכן משמע מלשון ביבמות דקדושין גדלו עמה ועיין במל"מ בפ"ד מהלכות אישות שנסתפק בקטן שקידש לאחר שיגדיל ועיין מ"ש לקמן בסימן מ"ג וצ"ע:

שם וי"א דבעינן שבעל אחר שגדלה וכו' ז"ל הב"ש כתב בתשוב' הרשב"א דאין אסור מה שהיא אצלו וכו' ואף אם בעיל סתם מסתמא אקדש אותה בביאה דאם לא יתכווין לקדושין אז היה כביאת זנות וכו' ונראה לענ"ד ליתן טעם לדבריו לפמ"ש לעיל בסימן כ"ו דאיסור פלגש להדיוט הוא כמ"ש המ"מ בריש ה"א מדכתי' כי יקח איש אשה שמצוה לקדשה ואף הראב"ד מודה דהיכא דלקחה בתורת אישות הוא באיסור עשה דכי יקח שלא יביא עליה עד שיקדש אותה והוכחנו שם דהיכא דא"א לקדש לית ביה איסור עשה. א"כ כל זמן שהיא קטנה כיון שא"א לקדשה אין איסור אם תהיה אצלו אבל כשנתגדלה ואפשר לקדשה חל עליו עשה דכי יקח והוי בעילת זנות אם לא יקדשה לקמן. ועמ"ש לקמן:

סעיף יב

קטנה שקדשה עצמה וכו'. הטור מסיים בזה והוי קידושין כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח לחזור לשדכה לשני וכתב הח"מ דהא מעובדא דההוא דאמר לקריבא וכו' ולא כמ"ש הב"ח דריש דברי הרמ"ה נלמדי' ממקום אחר מהנהו בי תרי דשתי חמרא וכו' עכ"ל הח"מ. ע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו דלפמ"ש הח"מ בעצמו לעיל ס"ק י"ז בהא דאמר ואפי' שדכה דהא דלא אמרינן דהוי גילוי דעת משום דאף שנתרצה בשידוכין לא נתרצה בקידושין של עכשיו דאולי לא יתרצה עד שיתן כסף הקידושין לידו דוקא באשר התורה זכתה לו ואין רצונו שתקבל הי' הקידושין בלא רשותו עד שיגלה דעתו דניחא ליה בקבלתה עכ"ל וכן כתב הב"ש בס"ק ט"ז בשם הריב"ש ולפ"ז צ"ל ע"כ דהכא מיירי דגילוי דעתו דניחא לי' בקבלתה א"כ אין לומר דראיות הרמ"ה מעובדא דההוא דאמר לקריבאי דהא שם לא גלה דעתו דניחא לי' בקבלתה וע"כ צ"ל דס"ל לאביי ורבא כרב ושמואל אע"כ צ"ל דראי' הרמ"ה הא מהא דאמר לעיל דארצוי ארצי כמ"ש הב"ח והיינו דגלה דעתו שיהי' שלוחו ובזה מובן מ"ש הב"י אינו נוח לי דלפמ"ש דעיקר הראי' הוא מארצוי ארצי' ולא מעובדא דההוא דאמר לקריבאי א"כ אין ללמוד מההוא דאמר לקרבאי שום דבר די"ל דהיכא דגלה דעתו שיהי' שלוחו אע"פ ששדכ' עם אחר לא נתבטל בז' השליחו' דדוק' בהלך הוא וקדש' לאחר אמרינן דביטל השליחות כדלעיל בסעיף ט' אבל בשידך אפי' טרח משמע דלא הוי ביטול השליחות דאפי' בשווי' שליח אחרינא כתב לעיל דהוי ספק ואיכא למימר איפכא דכיון דלא קיי"ל כרב ושמואל ואין החשש אלא משום גילוי דעת כי הדר ביה וגלה דעתו לאינש אחרינא ביטול גילוי דעת הראשון אפי' לא טרח אך הנראה עיקר בדעת הרמ"ה דמוציא דבריו מהאי עובדא דאמר לקריבאי כמ"ש הח"מ וס"ל דגלוי דעת סתם אפי' לא גילה דעתו דניחא ליה בקבלתה נמי מהני ורצונין בזה ליישב קושי' הרי"ף דלא ניחא ליה לאוקמי דאביי ורבא דלא כהלכתא אלא דבגלוי דעת מודה רבינא והא דאמרינן לעיל דלא קי"ל כרב ושמואל אפי' בשדכה היינו כמ"ש הב"ח דשדכה דהתם מיירי שהמקדש שדך באבי' אבל האב לא גילה דעתו אך הב"י לא ניחא ליה לפרש הכי דסתם שדכה משמע שנתרצה גם האב לקדשה לו וע"כ צ"ל כנ"ל דגילוי דעתו מהני היינו דגלה דעתו דניחא ליה בקבלתה ונפקא מהא דאמר דלמא ארצוי ארצי ומה שדקדק הב"ש דבסי' ל"ה. סעיף ד' יש מי שאומר וכו' משמע דהוי וודאי קדושין ולפמ"ש דהרמ"ה מיירי הכא שלא גלה דעתו דניחא ליה בקבלתה לק"מ דהתם מיירי שהשדכן קדש במעות שלו דהוי כמו תורם משלו על של חבירו כמ"ש ברס"י ל"ה ותו כיון דארצי קמי' משמע דניחא לי' שיהא שלוחו אך לפמ"ש הח"מ והב"ש דהכא מיירי דגלה דעתו דניחא ליה בקבלתה צ"ל דהכא שאני דאין דרך לעשות בתו לשליח כמ"ש הב"ש:

סעיף יג

נתקדשה לדעת אבי' אינם נשואין וכו'. נראה דהלשון אינם נשואין דכולל בין שאבי' כאן ובין שאבי' במדינת הים אינו מדוקדק דכשאבי' במה"י הוו נשואין גמורים ומברכי' ברכת נשואין לכתחילה וחייב בשארה כסותה ועונתה ובכל חיובי הבעל וכן הי' חייבת בכל הדברי' שהאשה מחויבת לבעלה מטעם דאמרינן שמסתמא היא נתרצה תדע דלרב דס"ל דאוכלת בתרומה ולא חיישינן שמא לא ישמע האב כלל דאף דס"ל לרב גבי קדשה שלא לדעת דחיישינן שמא נתרצה היינו דחיישינן שמא ישמע ויתרצה ותהא מקודשת למפרע אבל אם לא ישמע כלל האב מה"ת נימא שהי' נשואה שתאכל בתרומה וע"כ צ"ל כמ"ש הרא"ש דכיון שנתקדשה מסתמא ניחא ליה לאב דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וכ"ש לר"ת דס"ל דאם מת האב אחר שקדשה תקנו נשואין לקטנה ה"נ י"ל בהלך האב אחר שקדשה דתיקנו לה נשואין כמו שיבואר בסמוך אלא דלענין תרומה חייש רב אסי שמא יבא אבי' וימחה אבל כשאבי' כאן נר' דלרב הונא דס"ד מרתח רתח לא הוי נשואין כלל לא משום שמא נתרצה ולא נשואה מדרבנן דלא תקנו נשואין כשאבי' כאן:

שם ואם מתה אינו יורשה וכו'. עיין בב"ש שכתב או מיאון בקטנה וט"ס הוא כיון שקדשה האב והוי קדושי וודאי ואין קדושין תופסין באחותה ואינו ענין למיאון בזה והנה התוס' לא הזכירו אלא נכסי מלוג ויש להסתפק בנכסי צאן ברזל כיון דאמר הטעם משום דאוקי ממונא בחזקת מרי' וגבי שומרת יבם שמתה לקמן סי' ק"ס סעיף ז' דקי"ל כב"ה דאמר נכסים בחזקתן וכן גבי נפל הבית וכו' בב"ב דף קמ"ט קי"ל כבר קפרא דאמר יחלוקו א"כ י"ל בנכסי צ"ב הוי בחזקת שניהם. אך הב"ש כתב דאין יורש כלל נכסי צאן ברזל וכן משמע מדברי הריטב"א וב"ח שכתבו דאינו חייב בקבורתה. בוסי' ק"ס שם כתבו הפוסקי' דיורשי הבעל חייבי' בקבורתה צ"ל הטעם משום דבאמת הכא כתב הרא"ש דאיכא למיזל בתר רובא שרוב פעמים אין האב מוחה ורב ס"ל דהולכין בממון אחר הרוב וע' בחידושי שכתבתי דאפי' למאי דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב הכ"מ בפניו אבל כשלא בפניו או שמת לא טענינן ליתמי מלת' דלא שכיח' כדאי' בח"מ סי' ק"ח אלא דהכא שאני כיון דממונא דאב הוא אמרי' מסתמא ימחה לטובתו להפקיע ירושת הבעל א"כ גם בנכסי צ"ב איכא למימר הכי דמסתמא ימחה והא דאמר דאוקי ממונא בחזקת מרי' כר' דלא אתי לאפוקי אלא פירות נכסי מלוג שאכל או נכסי צ"ב שבלו שהם תחת ידו ממש עוד כתב הריטב"א והביאו הב"ח וח"מ וה"ה דאין כתובה דמן הנשואין מיני' וכו'. ולא ידעתי כוונתו דאי במתה הי' הא מלתא דפשיטא דממ"נ אם ימחה האב בנישואין הרי ממילא בטלה הכתובה ואם לא ימחה הוא יורשה ואם כוונתו שאם מת הוא או גירשה צ"ע דכיון דתקינו לה נשואין כנ"ל האיך ידור עמה בלא כתובה הא לא סמכה דעתה והוי בעילת זכות מכ"ש כשמת היא וקי"ל דלא טענינין ליתמי מילתא דלא שכיחא אלא דלענין ירושה כבר כתבנו הטעם משום דאמרינן מסתמא שימחה כיון שהיא לטובת האב משא"כ לענין כתובה מה"ת נימא שימחה כיון שהוא לגריעותא דידה וצ"ע:

סעיף יד

קטנה שהלך אבי' למדינת הים וכו'. לכאורה נראה דמוכח בכה"ג מהא דנתקדשה לדעת אבי' וכו' דס"ל לרב דאוכלת בתרומה ולא חיישינן שמא לא ישמע האב לעולם כמ"ש לעיל בסעי' י"ג והרא"ש כתב בזה גבי הא דאמר רבינא אפי' למ"ד וכו' וז"ל כדאמר לקמן גבי נתקדשה לדעת והלך אבי' למה"י ועמדה ונישאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אבי' וימחה ואם נתרצה הוי חופה למפרע וכו' ואינו מובן דלמה לא ניחוש שמא לא ישמע האב כלל ולדעת בה"ג ניחא דאפי' לא ישמע כלל תקינו רבנן נישואין ואף דיתומה קטנה אינה אוכלת אלא בתרומה דרבנן מ"מ הכא דמתקדשה ע"י אבי' ואוכלת בתרומה מדאורייתא אלא מדרבנן אסורה וכיון דהוי נשואין מדרבנן הם אמרו והם אמרו שמותרת לאכול אפי' בתרומה דאורייתא ולכאורה לדעת הי"א צ"ל כמ"ש הרא"ש לדעת הרי"ף בסוף דבריו וז"ל והא דאמרינן גבי חופה דאם לא מיחה האב דהוי חופה יש לחלק לפי דברי רב אלפס דשאני החם דנתקדשה לדעת הילכך הוי כאילו נתן לה רשות שתכנוס לחופה וכו' ואפשר דאפי' לדעת הי"א דלא תקנו נשואין כשאבי' קיים והלך למדינת הים אבל כשכבר קדשה כיון דאיכא למיחוש שתתפתה עליו תקנו לה נשואין כנ"ל בסעי' י"ג:

שם והשיאוה אחי' ואמה וכו'. כתב הב"ש דהוי קידושין כמו בקדש ונישאת ע"י אמה אחר מות אביה כמ"ש בסי' מ"ג וסי' קנ"ה ושם איתא דיורשה ומטמא לה וכו' משמע דס"ל גם הכא יורשה ומטמא לה ולא נהירא דכיון דאם יבא האב וימחה, עקר הקדושין כדאי' בירוש' קדש שלא לדע' ונשא' שלא לדעת זה הי' מעשה ובא אביה ועקר קדושי' והביאו הריב"ש בתשובה סי' קצ"ג והב"ש בס"ק ל"ב א"כ ממילא דאינו יורשה ואינו מטמא לה כדאמר ומודה רב שאינו יורשה שמא יבא אביה ימחה ה"נ הכא:

שם אפי' בא האב ומיחה וכו'. וכן הוא בריב"ש ולא זכיתי להבין מנ"ל האי דינא דרשות ביד נערה או קטנה ליחד את עצמה לאדם בלתי רצון האב ואינו יוכל למחות בידו והלא התורה אמרה שאם פיתה אותה לשום אדם הקנס לאבי' ואמרה אל תחלל את בתך להזנותה וכמ"ש הרמב"ם ספ"ב מהלכות נערה שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה התורה וכו' הריני שוכר את בתי וכו' לפמ"ש לעיל בר"ס כ"ו דמשמע מהא דאמר בכתובות דף מ"ם דאי בעי מסר לה דמנמל ולמוכה שחין היינו שאפי' אם לא יוכל האב לקדשה יוכל ליחדה לשום אדם בתורת פלגש ע"ש ונהי דלא הוי זנות מ"מ יוכל האב למחות ע"ז כל זמן שהיא ברשותו וצ"ע:

שם עד שתגדיל ויגמרו קדושין וכו'. כתב הב"ש היינו דוקא בבעל. ולענ"ד נראה דלדעת הרמ"ה לעיל דס"ל כשנתרצה האב חיילו הקידושין ה"נ י"ל אפי' לא בעל דמה בכך דעירער האב מ"מ כשניתגדלה והיא מרוצה אליו חלין הקדושין כמ"ש הב"ש לעיל בס"ק כ"ב בשם מהרי"ק וכ"ש לפמ"ש לעיל בסעיף י"א דאפילו לדעת התוס' דס"ל דלא מהני ריצוי האב אחר שמחה מ"מ ישאל דבקידושי קטנה לדעת בה"ג מהני אם חזר האב ונתרצה וכיון שכתב מהרי"ק ז"ל בתשובה שם דכשנתגדלה דמי לנתרצה האב א"כ ממילא כשנתגדלה ולא מיחתה אפי' מיחה האב בתחילה ה"ל כמו נתרצה אב לאחר שמיחה דמהני:

שם וצריכה גט מתרווייהו וכו'. עיין בח"מ שתמה בזה למה צריכה גנו מראשון הא אפי' לסברא ראשונה אינה מקודשת רק למיאון וכו' ודאי דקמא לא הוי קדושין רק למיאון לדעת בה"ג וכו' ויותר ס"ל להקשו' דאפי' מיאון אינה צריכה כשמחה האב כמ"ש הב"ש ל"ב. ולכאורה היה נראה דס"ל דיש לדמות דין זה למה דאיתא בסי' מ"ם סעיף ב' בא שני וקדשה בתוך למ"ד יום ומת השני או גרשה תוך למ"ד חזרו קדושי ראשון והטעם שם משום דבקדושי שני לא בטלו קדושי ראשון אם אפשר שיחולו א"כ ה"ל י". דאע"ג דקדשה האב לאחר לא נתבטלו קדושין דידה אם אפשר שיחולו וכיון דנתגרשה מקדושי האב ממילא חלין קדושין דידה מיהו אכתי הוי סגי' במיאון אך נראה דז"א דדוקא התם שקדשה הראשון לאחר למ"ד יום לא הוי קדושי השני חזרה לגבי הראשון כיון דעדיין לא הגיע זמן הקדושין הראשונים משא"כ כשכבר חלו הקדושין דידה ה"ל לקדושי האב חזרה תדע דהא קי"ל בקדושי קטנה יתומה שאם קבלה קדושין מאחר הן הן מיאני' ואפי' גרשה השכי' א"צ לחזור ולמאן בראשון. ותו קשה דחומרא זו שכתב הרמ"א להצריכה גט מן הראשון אתא לידי קולא שיאמרו אין קדושין תופסין באחותה וה"ל למימר דצריכה מראשון גט ומיאון ודוחק לומר דמה שצריכה גט מהשני הוי הוכחה שלא יאמרו אין קדושין תופסין ואם מת השני באמת צריכה גט ומיאון אלא העיקר נ"ל דמיירי הכא שכבר נתגדלה כדמשמע מלשון הרמ"א שאם קדשה האב קודם שתגדיל משמע דעכשיו כבר נתגדלה וכבר כתבתי בסמוך דאם נתגדלה ולא מחתה אף שמיחה האב בתחילה נתקיימו הקדושין א"כ ה"נ לאחר שגרשה אותו וקידש האב והיא לא מיחתה חזרו ונתקיימו קדושין הראשונים ולא סני במיאון כיון שכבר נתגדלה דאין מיאון בגדולה וצריכה גט גם מן הראשון:

שם ויש מחמירים עוד וכו'. נראה לי טעמם כיון דשמעינן ליה לרב דס"ל בנתקדשה לדעת והלך למדינת הים דאוכלת בתרומה משום דמסתמא נתרצה וס"ל לרב הונא דכשאבי' כאן אינו אוכלת אפילו שתק דאמרינן מסתמא מרתח רתח וכ"ש לפמ"ש לעיל דהיכא דאבי' כאן דאמר רב דצריכה גט ומיאון היינו דוקא לאחר ששמע האב אבל קודם שמיעה ס"ל לרב דהי' יכולה לעכב ואינה צריכה גט לכ"ע וגבי הלך למה"י אע"ג דלא שמע ולא ישמע לעולם אפ"ה אוכלת בתרומה ולא ס"ל לחלק כיון דכבר נתקדשה לדעת כנ"ל הרי מוכח להדי' דכשהלך למה"י עדיפא טובא לרב א"כ מנ"ל לדידן נהי דלא קי"ל כרב כשאבי' כאן אבל כשהלך למה"י מנ"ל למיפסק דלא כרב ועוד י"ל דהוכחת המחמירי' משום דס"ל כשיטת הי"א דלא תקנו חז"ל קדושין לקטנה שהלך אבי' למה"י וכמו שהוכיח הרא"ש מדלא משני אליבא דעולא מתני' דריש יבמות כשהלך אבי' למה"י ע"ש יקשי' להו דלמה באמת לא תקינו לה קדושין כמו שתקנו ליתומה אע"כ דבהלך אבי' למה"י עדיפא טפי דהוי חשש חידושין דאורייתא וצריכה גט אפי' בלא שידך האב ולא מתוקמי מתני' דריש יבמות בהכי. ועיין בב"ש שכתב וליש חולקים שהביא בהג"ה בסעי' ז' ליתא דין זה נראה דוודאי נ"מ לדין זה כשהי' נערה דוודאי מודה הרא"ם דבנערה יוכל לומר לה צאי וקבלי קדושיך כיון דיש לה יד וכן בקטנה כשקדשה אחי' ואמה דוודאי מהני כשאומר האב להם צאו וקבלו קדושין אלא כוונתו בדין זה שכתב הרמ"א שקדשה קטנה את עצמה והוא לשיטתו שכתב לעיל בס"ק י"ז ומזה ג"כ מוכח להרי"ף וכו'. אך כבר כתבנו שם דאינו מוכרח ע"ש:

שם ויכול למחות וכו'. כתבו הח"מ והב"ש דאפילו בלא מיחה הון דשינתה משליחתה וכו' ואינו מוכרח די"ל דנהי דהשליחות של האם בטלה מ"מ לא גרע מאלו קדשו הבנות את עצמן דאם נתרצה או שתק כששמע י"ל דהוכיח סופו על תחילתו דניחא לי' בקדושי עצמן וכ"ש בהשיאה א"ע כיון דנעשה להן מעשה יתומה בחיי האב ושתק מסתמא ניחא לי' וצ"ע:

סעיף טו

או שאמר אחת מבנותיך וכו'. לכאורה נראה דאם אין שם אלא גדולה וקטנה ואמר לו אחת מבנותיך הרי שגילה המקדש דעתו שרוצה בבוגרת כמו בקטנה א"כ איכא לאיסתפוקי דשמא גם האב הי' דעתו כן איזה שתהי' ואף הבוגרת בכלל ודוקא כשאומר בתך סתם או שאמר אחת מבנותיך ויש לו כמת בנות קטנות איכא למימר מסתמא דעת שניהם הי' על אותה דמצוה רמי' עליי' משא"כ כשאין לו אלא גדולה וקטנה וקצת משמע כן מלשון רש"י ז"ל דבדף נ"א בד"ה המקדש את בתו סתם מפרש שאמר אחת מבנותיך מקודשת לי ובדף ס"ד ע"ב פירש"י בתי מקודשת לך וכו' יש לומר דהיינו בדף נ"א דפירש כן לדעת המקשה שם דסבר שיש שם קטנות הרבה דהיכא לאוקמי באמר אחת מבנותיך ובדף ס"ד במתני' פירוש כן לפי המסקנא דאין שם אלא גדולה וקטנה וע"כ צ"ל כשלא אמר אחת מבנותיך דא"כ גילה בדעתו דגם הבוגרת בכלל כן הי' נלענ"ד לפרש דעת רש"י ז"ל אבל מסתימות לשון הפוסקים משמע דאין סילוק וכן מבואר בלשון הטור שכתב ג"כ או שאמר אחת מבנותיך וכו וסיים והוי קדושי הקטנה וודאי. אלמא דאפי' בקטנה אחת אין הבוגרת בכלל. וכן מוכח ממ"ש הטור אח"ז ועוד היה אומר ר"ת אפשר לומר דאפי' לא אמר לו בתך הגדולה אלא א"ל בתך סתם דעתו על הגדולה וכו' משמע דאדלעיל קאי דאפי' הגדולה בוגרת אפ"ה דעתו עליו משום דלא יעשה כן במקומינו וכו' וכן הבינו הב"ח והב"ש כמו שיבואר א"כ צ"ל דס"ל דמתני' המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל מיירי באומר אחת מבנותיך וכ"כ הב"ח שם להדיא וכן נשמע מדברי הבי"ש כמו שיבואר אע"ג דמוקי למתני' כשאין שם אלא גדולה וקטנה. ונראה לענ"ד די"ל לדעת הטור בשיטת הר"ת דנפקא לי' דאפי' בבוגרת עדיפא סברא דלא יעשה כן וגו' יותר מסברא דמצוה רמי' עלי' משום דצריך להבין מה שהבי' הב"י בשם תשובת הגאונים רב סעדי' גאון תמה על מי שעלה בדעתו לומר דבאומר בתך מקודשת לי שלא קידש אלא אותה ששידך שהרי בפירוש אמרו שמחלוקת אביי ורבא הוא באומר אחת מבנותיך אבל באומר בתך מקודשת לי אפשר דמודה שתפסו הקדושין בשתיהן וכו' נראה להבין דבריו משום דטעמא דר"ת דסבר דבאומר בתך חיישינן שהיה דעתו על אחת מהן וכיון שאינו ידוע איזה מהן מודה רבא דהוי קידושין ולפ"ז י"ל דקשי' לי' לר"ת דמאי מקשי הש"ס על רבא מהך מתני' דהמקדש בתו סתם וכו' ולא מוקי לה באומר בתך מקודשת לי ואין לומר משום דבכה"ג פשיטא לי' להש"ס דהוי קדושין וקשה מאי למימרא ז"א דאכתי קשה למאי דמוקי לה דשוי' שליח לא הוי צריך לדחוקי מאי בוגרת בוגרת דעלמא דהוי מצי לאוקמי באומר בתך מקודשת לי ואפי' יש לו הרבה קטנות צריכות גט ע"כ צ"ל דבאומר בתך מקודשת לי מסתמא דעתו על הגדולה משום דלא יעשה כן הרי מוכח דאפי' בבוגרת אמרינן מסתמא דעתו על הגדולה. וע"ז השיב עליו רב סעדי' דליכא להוכיח מזה דדעתו על הגדולה וודאי אלא דגם הגדולה נכנסת בספק והיינו דכתב אבל באומר בתך וכו' דמודה שתפסו הקדושין בשתיהן וכו' אך לפ"ז לא מצאנו מי שחולק על ר"ת בהיפוך דבריו לומר דבוגרת וקטנות אין הבוגרת צריכה גט ולר"ת היי בוגרת קדושי וודאי ואין הקטנות צריכה גט ויש לתמוה על הש"ע דמנ"ל דבבתך סתם אין הבוגרת צריכה גט כיון דלר"ת הבוגרת מקדשת בוודאי ולא מצינו חולק עליו אלא דלא הוי וודאי קדושין אבל מנ"ל דאפי' ספק לא הוי וכ"ש דקשה על הטור דסתם בתחלה המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל ואח"כ הבי' דעת ר"ת דאפי' לא שדיך ולא אמר לו בתך הגדולה מסתמא דעתו על הגדולה אלא שלא סמך עליו למעשה:

אמנם הנראה לפענ"ד בדעת הטור וש"ע דלא כב"ח וב"ש דאף דס"ל להטור דבשדך אפי' בבוגרת דעתו עליו כדמשמע מלשון וכן אם שדך בתו הגדולה וכו' ועשאה אותו שליח וכו' דקאי אדלעיל דמיירי בבוגרת כמ"ש הב"י אבל מ"ש ועוד הי' אומר ר"ת לא קאי על הבוגרת והטעם שהרי כתב הב"י גבי שידוך ס"ל להטור דסברא דשארית ישראל דאיכא עברה עדיפא טפי ממצוה דרמי' עליו ע"ש אע"ג דבעובדא דההוא דאמר לקריבאי וכו' בדף מ"ד ע"ב לא קי"ל כאביי אלא כרבא דלא סמכינן אסברא דשארית ישראל מ"מ הכא מדחזינין דמהני סברת מצוה דרמי' עלי' כ"ש דמהני סברא דשארית ישראל אפי' להפקיע סברת מצות דרמי' עליו אך כל זה בשידך דאיכא אסורא דשארית ישראל אבל בלא שידוך אע"ג דאיכא סברא דלא יעשה כן כיון דליכא אסורא בזה מה"ת נימא דאלימא להפקיע סברא דמצוה רמי' עלי' ותו דא"כ ע"כ ניצטרך לומר דמתני' המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל מיירי באומר אחת מבנותיך וע"כ היינו דכיון דאמר אחת מבנותיך ותלה בדעת האב אמרינן דאלימא לי' לאב מצוה דרמי' עלי' יותר מלא יעשה כן ובאומר בתך מקודשת לי נימא איפכא דאלימא לא יעשה כן מסברא דמצוה רמי' עלי' ולכך כ' הטור ש"ע בפשיטות המקדשו בתו סתם אין הבוגרת בכלל דלא נחלק בזה הר"ת. ומעתה יש לתמוה על הב"ח שכתב דלר"ת צריך לפרש מתני' דהמקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל היינו דוקא באומר אחת מבנותיך אבל באומר בתך מקודשת לי הבוגרת מקודשת קדושי וודאי וזה לא עלה על דעת ר"ת כמו שהוכחנו מלשון הטוש"ע וכן יש לתמוה על הב"ש שכתב בס"ק ל"ח בתו סתם היינו שאמר בתך מקודשת לי לאפוקי דעת ר"ת וכו' ולפמ"ש לא נחלק הר"ת בזה לפ"ז י"ל דנפקי ליה לר"ת הך סברא דלא יעשה וגו' עדיפא להוציא הקטנה מידי ספק משום דקשי' לי' דמאי מקשי על רבא דלמא מודה רבא באומר בתך כסברת ר"ס גאון כנ"ל ע"כ צ"ל דכיון דאין הבוגרת ברשותו לא שייך לומר קטנות בכלל דמסתמא כיון על הגדולה שבקטנות משום לא יעשה וגו' וע"כ צ"ל שאין שם אלא קטנה אחת ומיירי דבוגרת שווי' שליח דאל"כ מה למימרא לפ"ז נראה לפרש גם דעת רש"י כן דלעיל בדף נ"א בדעת המקשה שהי' שם קטנות הרבה ע"כ צ"ל אחת מבנותיך דאל"כ לא שייך לומר דכל הקטנות בכלל אלא הגדולה שבקטנות וכמ"ש דמוכח הכי דאל"כ לא הוי מקשה על רבא דילמא מודה רבא בבתך מקודשת לי כסברת ר"ס גאון אבל לפי המסקנא שאין שם אלא גדולה וקטנה שפיר פירש"י בדף ס"ד דמיירי אפי' באומר בתך מקודשת לי ולפ"ז נראה עוד דבשידך דס"ל לר"ת דבוגרת הוי קדושי נהי דחלקו עליו דלא הוי קדושי וודאי מ"מ מודה דהוי קדושי ספק דעכ"פ לא גרע סברא דשארית ישראל מסברא דמצוה רמי' עלי' וכן נראה מלשון הש"ע שכתב בסעיף שאח"ז מי שיש לו ב' בנות אפי' שתיהן קטנות וכו' מדנקיט לשון אפי' שתיהן קטנות משמע דמיירי נמי כשהאחת בוגרת ונתנה לו רשות לקדשה צריכה גט והיינו משום דמיירי שם בשדכה דבהא מודים החולקים על ר"ת דאף הבוגרת היה בכלל ספק:

שם אבל אמרה מפלוני וכו'. עיין בחידושי שכתבתי ראי' מפורשת מהא דאוקמי בסוגי' דף נ"א מתני' מעשה בחמש כשי' וכו' ואמר אחת מכם מקודשת לי וכו' ולא אמרינן דמצוה דרמי' עלי' לקדש את עצמה דוודאי מצוה עלי' לקדש את עצמה כדאיתא בר"פ הא"מ יותר מן האב דאינו אלא מדברי קבלה דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים ואפ"ה אמרינן דכולן צריכות גט משום דדמי לעשתה שליח להתקדש לפלוני ולפ"ז קשה לכאורה על הרמ"ה דסבר למימר בתחלה דהיכא דעשתה בוגרת שלוה לפלוני אין הקטנות צריכות גט דא"כ בהך מעשה דחמש נשים למה המקבלת צריכה גט. ואין לדחות דסתם שאני שיכולה לקיים את השליחות אח"כ שיקדש גם את חברותי' ולא מי כל כך לפלוני שא"א לקיים את שליחותו לקדש את אחותה אח"כ ז"א דמשמע אפילו אותה שקבלה היה אחת מן האחיות דהא סתמא קאמר וקיבלה אחת מהן ואפ"ה קאמר דאין אחת מהן צריכה גט ולא אמרינן דמסתמא דעתה על חברתה. אך נראה דיש לחלק בין היכא שקבל את השליחות על עצמו ואמר הן בזה סבר הרמ"ה מסתמא עשה שליחותו אבל במעשה דחמש נשים מיירי שלא אמרה הן לכך הוי ספק ובזה ישבתי הא דקאמר שם בדף נ"ב וש"מ ממתני' דאשה נעשית שליח לחברתה אפי' במקום שנעשה לה צרה ופירשו התוספות שלא אמרה הן ולפ"ז מוכח דאפי' היכא דאמרה בוגרת לפלוני ולא אמרה שהכסף קדושין יהי' שלו דאיכא נמי סברא דלא שביק איניש מידי דאית ליה הנאה מיניה אפ"ה גם הבוגרת הוי ספק מקודשת דהא בהך עובדא דחמש נשים לא אמרה שהכסף קדושין יהיה שלה כמו שהוכחנו שם באריכות ע"ש. ועיין בב"ש בס"ק ל"ט שכתב בזה ואפשר אפי' לא אמרה שהכסף יהי' שלו וכו' ולפמ"ש מוכח כן מהסוגיא. ועוד נראה דאם יש לו כמה בוגרת שנתנו לו רשות ואחת מהן אמרה שיקדש אותה לפלוני אין האחרות צריכה גט דכיון דלא שייך מצוה דרמי' עלי' ממילא אמרינן דמסתמא עשה שליחותו וקדש אותה לפלוני דמוכח כן ממ"ש בח"מ סי' קפ"ג בשעשה שליח לקנות לו קרקע ידועה וכמ"ש הב"ש ועיין מ"ש הש"כ בח"מ סי' צ"א ס"ק י"ב דחנוני מהימן משום חזקה דשליח עשה שליחותו ונראה עוד דאפי' אם הי' לא אמרה שהכסף קדושין יהי' שלו. והאחרות אמרו שהכסף קדושין יהי' שלו אפ"ה אמרינן דעשה שליחותו כדמוכח בח"מ סי' רס"ט במציאה אם אמר זכה לי והגבי' סתם אינו נאמן לומר שהגבי' בשביל עצמו הרי דאפי' בדבר דאית לי' הנאה מיני' אפ"ה אמרינן חזקה דעשה שליחותו ועוד מוכח משם דאפי' לא אמר הן על השליחות אפ"ה כיון שעשה שליחותו בסתם אמרינן דזכה המשלח. מ"מ צ"ע כיון דקי"ל בגיטין דף ס"ד דלקולא באיסור א"א לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו א"כ מנ"ל להקל וצ"ע:

ועוד כתבנו בחידושנו שם דהא דפירש"י דשמי' שליח לקדשה לכל הבא היינו ליישב קושית הריטב"א דהא דאמרינן דלא שביק אינש מצוה דרמיא עלי' אע"פ דאיכא מצוה שלא לקדש את הקטנה כדלעיל סעיף ח' משום דכיון דגם הבוגרת לא אמרה בפלוני אני רוצה אין חילוק בזה בין גדולה לקטנה א"כ היכא דאחת מהן אמרה לפלוני ושאר בוגרת לא אמרה לפלוני ממילא איכא למימר דלדידה איכוון אפשר שזה הטעם של הרמ"ה דאמרה לפלוני מסתמא לדידה איכוון היינו משוה דבקטנה איכא איסורא משא"כ בדידה שאמרה רוצה אני בפלוני:

סעיף טז

מי שיש לו שתי בנות וכו'. הנה דעת ר"ת ז"ל אם שידך אחת מהן אמרי' מסתמא לזו נתכוונו כמ"ש התוס' משמע כן דעת הרא"ש והטור והיינו משום סברא דשארית ישראל וכו' וכמ"ש הב"י וכבר כתבנו דאע"ג דמשמע מסוגיא דף מ"ה ע"ב בעובדא דההוא דאמר לקריבאי דרבא לית ליה האי סברא דשארית ישראל כדקאמר איכא בינייהו דלא טרח וכו' מ"מ ס"ל לר"ת דהכא עדיף טפי כיון דחזינן דמשום סברא דלא שביק אינש מצוה דרמי' עלי' אמרי' דמסתמ' אין דעתו על הבוגרת ה"ה נמי דאמרינן מסבר דשארית ישראל לא יעשו עולה וכן משמע מלשון הספר יראים שהביא הרשב"א וז"ל ואפילו שדיך ושהה לאחר שידוכין חודש ובא וקדש סתם ואמר אחת מבנותיך מקודשת לי כולן צריכות גט. וראיה קצת דאמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה ואע"ג דשדך וכו' מדכתב ראיה קצת ולא כתב ראי' גמורה מדלא מהני התם שדכה אפי' להחמיר כ"ש דלא מהני הכא להקל ע"כ צ"ל היינו משום דיש לדחות דהכא עדיף טפי מדחזינן שסמכו אסברא דלא שביק אינש וכו' כנ"ל דהא לעיל גבי קטנה שקדשה את עצמה דס"ל לרב ושמואל חיישינן שמא נתרצה האב כתב הר"ן הטעם משום כל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה רמי' עלי' וכו' וקי"ל דלא כוותייהו א"כ ה"נ י"ל דה"ה בשדכה אין ראי' משם לפ"ז נראה בזמן הזה כשנוהגין לקדש תחת החופה אם אמר בתך סתם כיון שמכינה להכניסה לחופה דמבואר לעיל בסעיף ז' בהג"ה דעדיף יותר מאם אמר לה צאי וקבלי קידושיך ויכולה היא להתקדש בעצמה ואפי' כששולחין הבנות קטנות למקום אחר ואין האב אצלן וכו' ואף דקי"ל התם בשדכה אין חשש שמא נתרצה האב מ"מ כשמכינה להכניסה לחופה מהני קבלתה והוי קידושין גמורים בלא שום חשש כ"ש דמהני הכי אם הכניסה לחופה בנשואין כראוי אף שאמר לו בלשון הקדושין בתך מקודשת לי אין להסתפק אפי' ביש לו שאר בנות דמסתמא לדידה איכוון ואפי' החולקין על ר"ת מודים בזה ולא פליגי עליו אלא בשדיך כיון דלא מהני גבי קטנה שקידשה את עצמה כמ"ש בספר יראים כנ"ל אבל כשמכינה להכניסה לחופה דמהני התם כ"ש הכא ותו דלפמ"ש הב"ש בס"ק מ"ם דעסוקין באותו ענין מהני ע"ש וכן משמע מלשון הספר יראים שכתבנו לעיל שכתב ואפי' שדך ושהה לאחר שידוכין חודש משמע דבעסוקין באותו ענין מודה וכיון דהך קדושין המה תחת החופה אין עוסקין בא"ע יותר מזה וכ"כ בתשובת מבי"ט בכה"ג דמדבר בעסקי קדושין מהני לכ"ע וז"ל ומ"ש שכך העלו וכו' שאפי' היתה אחת מהן משודכת והיה עסוקין בהן כולן צריכות גט לאו דוקא היו עסוקין בהן בשעת קידושין אלא על השידוכין אומר כך מפני שבתוס' שמביאין ממנו ראיה הזכירו עסוקים בגדולה נקט הכא והיה עסוקין בה עכ"ל ונראה דה"ה בדין זה שהכניסה לחופה כדי לקדשה וגם כבר כתבו הכתובה כדי לקרותה בשמה דאמר לה להדא בתולתא פלונית אין לך מדבר בעסקי קדושין יותר מזה עוד נראה דלפי דעת הר"ח שהביא הטוש"ע לעיל סימן כ"ו סעיף ב' דחופה הוי ספק קידושין וכ"כ הרשב"א בתשובה ס' א' ורי"ט דאם מסרה האב לחופה יש לחוש ולהחמיר דאפשר לומר שחופה קונה כקדושין מדרב הונא וכו' ואין להקל נגד הר"ת מפני שהוא רב ומובהק וכ"ש בדבר שבערוה עכ"ל א"כ כיון שהכניסה לחופה ממילא אחותה אסורה לחתן משום ספק איסור אחות אשה איך יעלה על הדעת שלא ניתכווין לזו שהכניסה לחופה שהיא מוכנת ומותרת לו ויקדש אחותה שהיא ספק איסור אחות אשה וכ"ש למאי דקי"ל בסעיף י"ז כר' יוסי דלא מחית אינש נפש' לספיקא ועוד נראה כיון דקיי"ל בעובדא דההוא דאמר לקריבאי כרבא דאמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה א"כ הכא כיון דטרח בסעודת נשואין ואם יקדש את אחותה שלא נכנסה לחופה הוא מפסיד סעודתו וסמכינן אחזקה זו דבוודאי כוון לאחותה שנכנסה לחופה וכ"כ בתשובת הרשב"א שם וז"ל וכן אם עשה סעודה דחזקה א"א טורח בסעודה ומפסידה כדאי' בקדושין פ' האיש מקדש בו ובשלוחו עכ"ל ועוד נראה לפמ"ש לעיל בלשון רש"י ז"ל בד"ה דשוי' שליח לקדשה לכל הבא וכו' דבא ליישב קושי' הריטב"א אהא דקאמר מצוה דרמיא עליה דהא איכא אסור' דאסור לקדש את בתו הקטנה ולא ניחא ליה מ"ש הריטב"א שם דאפשר דכשיש בה דעת ונתרצית בדבר ליכא אסורא וכו' דנהי דהדין כן כמו שהכריח הב"ח מכמה סוגיא וכמבואר לעיל בסעיף חית מ"מ דוחק גדול לאוקמי מתניתן בקטנה שיש בה דעת וכולם נתרצו להתקדש לזה המקדש לכך פירש"י שגם הבוגרת עשאה אותו שליח לכל הבא וא"כ גם בדידה איכא איסורא א"כ ממילא בכה"ג שהכניסה לחופה אין לחוש שכיון לשאר קטנות שלא נתרצו לזה. מכל הלין טעמא נראה דאפי' החולקים על ר"ת מודים בכה"ג וכ"ש לדעת הפרישה נאמן האב לומר לזו כוונתי ועיין בסמוך והארכתי בזה בתשובה:

שם ואמר בתך סתם וכו'. עיין בטור שכתב בשם השאלתות ראובן היו לו ד' בנות ונתן לו שמעון קדושין סתם על אחת מבנותיו וכו' בתו הגדולה אינה ברשותו ואינה מקודשת ואותן שהם קטנות וברשותו לקדשן נאמן לומר לזו נתכוונת ועלי' קבלת הקידושין ואם אינו יודע ששכח כולן צריכות גט עכ"ל. וכתב הב"י עליו ודבריו תמוהים הם דגרסינן וכו' ואע"פ שאמר האב וכו' הי' לנו להאמין למקדש כשיאמר לזו נתכוונתי וזו לא שמענו וכו' עכ"ל ולכאורה הי' נראה דיש ליישב קושיתו דהאב נאמן משום דקי"ל דעד א' נאמן באיסורין אפי' בדבר שבערוה היכא דליכא חזקה אבל המקדש אינו נאמן משום די"ל יצרו תקפו כדאיתא בדף ס"ג ע"ב אע"ג דהתם קי"ל כר' אסי דנאמן לומר אני קדשתי אף לכנוס היינו משום סברא דלא חציף אינש אבל הכא דאין האב יודע מחשבתו דעי להאי דלקמן סעיף כ"ד באומרת נתקדשתי דמודה ר' אסי דחיישינן ליצרו תקפו אך אכתי לא מתרצי דמאי בכך שנתכווין כן האב שעא המקדש לא נתכווין כן ואיך תהי' זו מקודשת לי בוודאי ודוחק לומר דמיירי שגם המקדש אומר שלזו נתכווין וכיון דהאב נאמן שאין האחרות מקודשת אפי' אם המקדש נתכוון להם הא האב לא נתכוון להם ממילא נאמן המקדש לומר שדעתו הי' על זו במיגו דאי בעי הדר מקדש לה ותו קשה דהא כתב הגמיי' בשם הרא"ם דאפי' אם נתכוין לכך ה"ל דברי' שבלב וקי"ל דברי' שבלב אינן דברי' ובד"מ כ' וז"ל נר' דמיירי שהמקדש תלה הדב' בדעת האב שכל שיחפוץ בה האב אחת מבנותיו תהי' מקודשת לו וכו' וכת' דבעי' שיהא דעתו עלי' בשע' קדושין דאז הוי דוקא נמסר לביאה וכו' ע"ש ובאמת כן משמע בלשון השאילתות נאמן לומר לזו נתכוונתי ועלי' קבלתי הקידושין ונר' הטעם כמ"ש בחידושי דאם לא הי' כוונתו בשעת קידושין אלא על אותה שירצה אח"כ ה"ל תולה בדעת עצמו וק"ל בדאורייתא אין ברירה ולא דמי למקדש ע"מ שירצה הבא דרצה האב מקודשת דהתם ה"ל תולה בדעת האחרים כדאיתא בגיטין דף כ"ה ע"ב משא"כ אם נתכווין בשעת קידושין כיון שהמקדש תלה בדעתו הרי הוברר הדבר בשעת קידושין ובדרישה וב"ח הוסיפו ע"ז דכל מקדש סתם דעתו כן על אותה שירצה האב והוי כאומר בפרוש שסומך על דעת רצון אב. ועיין בחידושי שכתבתי דמשמע כן מלשון הש"ס בדף נ"א ע"ב דיקא נמי דקתני ואינו יודע ולא קתני ואינו ידוע ע"ש דהיינו דלשון אינו ידוע משמע שאם אמר האב שיודע על איזו נתכווין נאמן אלא דמיירי ששכח על איזה ניתכווין ובזה מודה רבא דהוי כמו הוכרו ולבסוף נתערבו וע"ש שכתבנו דע"כ לר"א דס"ל יש ברירה אפי' בתולה בדעת עצמו א"כ אם לא הי' בדעת האב בשעת קדושין איזה מהן קידם נימא דכל שרוצה האב עתה הוברר הדבר למפרע דאותה קידש וע"כ צ"ל דמיירי שכיוון בתחלה לאחת מהן ושכח והא דמוקי למתני' שהוכרו ולבסוף נתערבו דמשמע הוכרו ממש היינו משום דלר' יוסי דפליג שם וס"ל דאין ברירה כדאיתא בגיטין דף כ"ה אין הכרח מזה דמתכווין בשעת קידושין לאחת מהן ולפ"ז מוכח דהשאילתות מיירי שהבוגרת לא עשאה אותו שליח אבל אם עשאה אותו שליח נאמן האב לומר שעלי' נתכווין דאל"כ קשה מאי מקשי הש"ס ממתני' דהמקדש את בתו סתם איו הבוגרת בכלל לרבא ונדחק לומר בוגרת דעלמא ה"ל לשנוי' דמיירי שהאב אומר שנתכווין לאחת מהן וה"ל קדושין המסורי' לביאה והיינו דקאמר דהבוגרת אינה בכלל ואינו נאמן לומר שעלי' ניתכווין אבל אם אומר שנתכווין על אחת מן הקטנות נאמן אע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דהוא מלתא דפשיטא וקשה מאי למימרא וע"כ צ"ל דשוי' שליח א"כ א"א לאוקמי בהכי דא"כ אף הבוגרת צריכה גט כיון שנתכווין לה ולא מצי לאוקמי שנתכווין ושכח על איזה מהן נתכווין דאז אמרינן דמסתמא לא כיון על הבוגרת משום מצוה דרמי' עלי' דא"כ ה"ל למיתני ואינו יודע איזו מהן קדש כדנקט בסיפא וכ"כ הב"ח דבאומר נתכווין נאמן אף על הבוגרת כשעשו אותו שליח אבל הב"ש כתב בשם הפרישה דאם אמר דכוונתו על הבוגרת דעשאה אותו שליח אינו נאמן קשה כנ"ל:

תוכן העניינים

המקנה - קונטרס אחרון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה