אור ברסלב
המקנה - קונטרס אחרון פתיחה › סימן לה

המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פתיחה · סימן לה

סימן לד

סעיף א

מצוה שיקדשנה בעצמו וכו'. הטור השמיט זה כמ"ש הב"י ונראה דסמך על מ"ש לקמן בר"ס ל"ו גבי אשה וכ"כ הט"ז ולכאורה יש לדקדק מהאי דקאמר לקמן סעיף ד' שאפי' אם לא מינוהו שליח אלא שגלה דעתו וכו' אמאי לא נימא כיון דמצוה דיליה הוא ניחא ליה למיעבדיה כדאי' בנדרי' דף ל"ו ע"ב גבי תרומה והיה נראה דמיירי שקדשה השדכן במעות שלו כדקיי"ל לעיל סי' כ"ט בהילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת ודמי לתורם משלו על של חבירו דמסקינן התם דמהני ודין זה דסעיף ד' נלמוד מהא דאמרינן בגמרא דף מ"ה ודילמא ארצויי ארצי' קמי' בעובדא דהני תרי דהוי שתי חמרא והתם נמי מיירי שקדש האב משלו אבל אם היה בידו פרוטה של חבירו או שהלוה לו וקידש בו אשה אף שהרצה לפניו י"ל דניחא ליה למיעבד מצוה בעצמו וכ"ש כשאינו מכירה אף דגילה דעתו שהוא חפץ בו י"ל דלא הוי קידושין דניחא ליה למיעבד מצוה בעצמו וכן י"ל באשה שגלתה דעתה שרצונה להתקדש לא מהני עד שתעשה שליח דניחא לה למעבד המצוה בעצמה ובזה הוי ניחא מה שדקדקנו בחידושינו דף נ"א ע"ב גבי המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל לשיטת הרמ"א דאם עשתה אותו שליח להתקדש לאיש פלוני אמרינן דמסתמא עשה שליחותו וקדש את הבוגרת אמאי לא ניחוש אפי' בסתם שמא עשתה אותו שליח להתקדש לאיש פלוני ואף דאי נימא דלא חציף אינשי לשווי לאבוה שליח ניחוש דילמא ארצוי' ארצי' קמיה אף דאמר שם דלא קיי"ל כרב ושמואל מ"מ קשיא לרב ושמואל וכן הקשינו בחידושנו בדף ע"ט גבי קדשה אביה בדרך דפליג' ביה רב ושמואל ולא חיישינן דילמא ארצויי ארצי קמיה ולפמ"ש דגבי דידה לא מהני ארצוי ארצי קמה משום דניחא לה למיעבד המצוה בעצמה אתי שפיר אך הא קשיא לי דלפמ"ש הב"ש בס"ק ב' בשם מהרי"ט דמצוה באב לקדש את בתו יותר מבשלוחו ואפ"ה ס"ל לרב ושמואל בדף מ"ה ע"ב דחיישי' שמא נתרצה האב ולא אמרינן דניחא ליה לאב למיעבד מצוה בעצמו ואפשר דהתם שאני כיון שהבת עצמה היא המתקדשת מצוה בה כאלו הוא מקדש בעצמו וכן משמע מהא דקאמר בדף י"ט אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך משמע דלכתחלה מותר לעשות כן כמ"ש הב"י בסי' ל"ז בשם תשובת מהר"ם מיהו מה שדקדק מהרי"ט ממתני' דנקט האיש מקדש את בתו ובשלוחו השתא בשלוחו וכו' יש לדחות כמ"ש בחידושנו כיון דמדייק הש"ס מיניה דנערה אין קטנה לא דאסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה א"כ אי הוה נקט בשלוחו ה"א בי מותר אפילו בקטנה דניחא לה במאי דעביד אבי' ע"ש. מ"מ נראן כדברי מהרי"ט כיון דמצוה עלי' דאבוה רמיא מסתמא מצוה בו יותר מבשלוחו:

סעיף ב

והיא מודה שקבלתו וכו'. הרשב"א והר"ן כתבו דאף כשהיא מודה אינה אלא קידושי ספק דהוה כמקדש בלא עדים והרא"ש כתב בשם הר"ר יהונתן והטור בד"א כשאין שם כפירת ממון וכו' והיא אומרת לשם פקדון וכו' והבינו מזה הח"מ והב"ש דכ"ש כשהיא מודה שקבלתו לשם קידושין דהוי וודאי קידושין ובאמת צע"ג דכשהעדים אינם נוגעים למה לא יהי' וודאי קידושין דאע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו משום דילפינן דבר דבר מממון וקי"ל לענין ממון בח"מ סימן ל"ז היכא דמסלקין נגיעתו נאמנים כדאמרינן בב"ב דף מ"ג וליסתלקו בי תרי מינייהו וכו' א"כ ה"נ כיון שהיא מודה ונסתלק נגיעתן הגע עצמך אלו הוי קידושין בפרוטה והם רוצים לחזור את הפרוטה להמשלח בחנם למה לא יוכשר עידותם ודוחק גדול לומר דאפ"ה בשעה שמסרו לה הקידושין היה נוגעין דשמא תכחיש הו"ל כמקדש בלא עדים דמנ"ל הוא למימר הכי ותו דהא קי"ל בח"מ סימן צ' דעדות מתקיימות בידיעה בלא ראיה כדכתיב או ראה או ידע כמו שיבואר לקמן בסימן מ"ב ס"ד דמהני בקידושין ידיעה ברורה בלא ראיה וכמ"ש לעיל סימן ל"א ס"ב בהג"ה א"כ כיון שאנו יודעין בבירור שהדבר כן הוא שהרי אינם נוגעים כיון שהיא מודה הוי כאילו היו עדים בשעת קידושין וגדולה מזו כתבו הפוסקים בסימן קל"ג דלדעת הרי"ף והרמב"ם דמהכי עידי חתימה בלא ע"מ כיון שידועה לנו ע"י ע"ח שבוודאי נמסר הגט מידו לידה הוי כאלו היה עידי מסירה וכ"ש הכא ותו דבשעה שמסרה לה עדים עדיין לא הי' נוגעים שהי' יכולין להחזיר להמשלח. ועיקר נראה לי דאף כשהיא מודה שקבלה לשם קידושין מ"מ א"א להם לומר שנתנו לה לשם פיקדון או שיאמרו שהחזירו הקידושין דכיון שהיא אינה רוצה להחזיר המעות שהרי אומרת שבא לידה בתורת קידושין א"כ אם יכחישו אותה ויאמרו שהחזירו יצטרכו לישבע נגד המשלח וממילא דהוי קידושין בלא עדים והחולקים בזה שהביא הרשב"א ע"כ ס"ל כיון דעכ"פ אין הכחשה בנתינת המעות ולא שייכת שבועה בזה שאמרו עשינו שליחותיך והיא גם היא אומרת כן אין להשביעם בטענו' שמא והוי עדות גמור לענין קידושין אף דליכא מיגו אבל אין לפרש טעמם משום דאף כשיאמרו שהחזירו יפטרו משבועה במגו שהי' אומרי' שעשו שליחותיו וקידשה כדבריהם דכבר כתבנו בחידושינו דף מ"ג דאין זה סברא להאמינם בעדות זו במגו שהי' אומרי' שהחזיר והי' נאמנים במגו שעשו שליחותם דודאי ניחא להו טפי לומר באמת כן שעשו שליחותם כמו שהוכחנו בחידושינו בשמעתין דמוכיח הוא מדברי התו' בב"ב דף ל"ד אע"כ הטעם כמ"ש דכיון דלפי דבריהם דהשתא אין שייך כגיעת ממון הו"ל עדות גמור וראיה לדברינו ממ"ש הרש"בא שם להקשות על זה מהאי דאבימא בכתובות דף פ"ד ע"ב דהוי ליה לגבי העד מתוך שאין יכול לישבע משלם אף דאם יכחיש את העד יהי' העד נוגע ואית ליה מיגו דאי בעי מכחיש ליה אע"כ היינו משום דס"ל לדיעה זו דכיון דהשתא שאינו מכחיש אין בנגיעת ממון לגבי העד הוי ליה עד גמור יצא לכו דעיקר הטעם דלא הוי קידושין גמורים כשמודה האשה שנתקדש' משום דאי הוי אמרי' אהדרינהו היה צריכי שבועה שאשה אינה רוצה להחזיר אף די"ל סברא איפכא דאי נימא דלא הוי קידושין צריכה להחזיר הקידושין א"כ אין העדים נוגעים שהיה יכולין לומר פקדון או אהדרינהו ולא היה צריכין שבועה כיון דעכ"פ היה מחזרת הקידושין מ"מ ה"נ א"א לומר דהוי קידושין ודאי דא"כ בודאי אינה צריכה להחזיר הקידושין וממילא דהוי להו נוגעים והוי כמקדש בלא עדים ותו דכבר כתבתי לעיל בסי' כ"ח דאף במקום דלא הוי קידושין מדינ' מ"מ זכתה בו האשה בתורת קידושין ויכולה לומר קדשני עוד באלו הקידושין והוא מוכרח מדברי הרי"ו כמו שיבואר בסמוך ואם יחזור בו ולא ירצה לחזור ולקדשה א"צ להחזיר ושפיר הוה ליה נוגעים:

אמנם כל זה כשהי' מודה לדברי העדים שקבלתה בתורת קידושין הו"ל נוגעים כנ"ל אבל אם הי' מודה בקבלת המעות ואומרת שנתנו לה לשם פקדון בזה בוודאי לא הי' נוגעים במגו דאי בעי הוי אומרים לשם פקדון כמו שהוא אומרת ואז וודאי היה פטורים משבועה כיון שמחזירה את המעות. ולפ"ז נראה דאין פלוגתא בין הר"ר יונתן שהביא הרא"ש ובין הר"ן דהר"ר יונתן ז"ל לא אמר אלא כשהיא אומרת לשם פיקדון אז הוי קידושי וודאי והר"ן ז"ל לא אמר אלא כשהיא מודה שבתורת קידושין יהיבו לה והיינו דכ' כיון דאין לקיים ע"פ עדות העדים ממילא דאין לקיים הקדושין מטעם הודאתה דהוי כמקדש בלא עדים כן נראה לענ"ד נכון ועיין בסמוך. ועיין מ"ש לקמן סי' מ"ב ס"ג:

שם ה"ז ספק מקודשת עיין בח"מ שתמה למה הוי ספק קידושין כיון שהם נוגעים וכבר תמה בזה הר"ן על הירושלמי ועיין בחידושינו בתוס' ד"ה וכן בדיני ממונת וכו' שכתבנו בב' אופנים ישוב נכון על תמיהתו. ועיין עוד בח"מ שכתב ואם אין רק שליח א' וע"א מבלעדי השליח מעיד ומסייעו שעשה שליחותו וכו' והט"ז והב"ש כתבו דהוי קידושין משום שיש. לו עד המסייע הפוטר משבועה ולכאורה הי' נראה דלפמ"ש הרמ"א בח"מ סי' פ"ז סעיף ו' בהג"ה והא דאמרי' עד אחד המסייע פטור מן השבועה היינו דוקא שטוען הנתבע טענה שאפשר להאמינו בלא מיגו אבל אם אין מאמינים אותו אלא מכח מיגו דטוען טענה אחרת צריך לישבע כאילו טען טענה האחרת. א"כ ה"נ לא הוי מיגו כיון דאי הוי אמר אהדרינהו לא הוי ליה עד המסייע והי' צריך שבועה ותו דהוי צריך שבועה דאורייתא כיון דהעד מעיד שלא להחזיר אף שהוא אומר שקדשה מ"מ ה"ל כהאי דאמרינן בח"מ ר"סי ע"ט באומר לא לויתי ובאו עדים ומעידים שלוה ופורע צריך לשלם וה"ה בע"א חייב שבועה אך נראה דהכא שאני כיון דגוף העדות של הממון א"צ למיגו ונאמנים בשבועה לומר עשינו שליחותיך אם כן שפיר עד המסייע פוטר אף דלענין העדות של הקידושין הו"ל נוגעים דצריכין לומר שקידשה דאי הוי אמרי אהדרינהו היה צריכין לישבע נראה דהיינו פלוגתא שהביא הרשב"א כשמודה האשה שקבלה בתורת קידושין דלדעת היש חולקי' שכתבנו לעיל דס"ל דאפ"ה הו"ל נוגעים לענין קידושין משום דאי הוי אמרי אהדרינהו הי' צריכין שבועה ה"נ לא הוי קידושין אבל לדעת האומרים דכשמודה האשה כיון דהשתא לא הוי נגיעה לענין ממון אף דלענין עדות הקידושין הוי נגיעה אפ"ה הוי עדות גמור ה"נ כן הוא ויפה כתב הח"מ דתלי' בפלוגתא זו אך הש"ך בח"מ סי' פ"ז בס"ק כ"א השיג על הרמ"א והביא ראי' מדברי הרא"ש דפ"ק דב"מ שכתב דבמפקיד בשטר והחזירו פוטרו משבועה אף דאינו נאמן אלא במגו דנאנסו והקשה שם דברי מהר"ם אהדדי ע"ש:

ולע"ד נראה לולי דבריו ז"ל לחלק דבמקום שאין שתי הטענות סותרת זא"ז דאי בעי טען שתי הטענות כגון שהפקידו אצלו מעות או אפי' שאר דברים שאין בו סימן ידועה ויוכל לטעון שנאנס ממנו ואפ"ה שילם ולא רצה לישבע אז בוודאי אמרינן דאי בעי היה אמר כדברי העד וגם היה אומר שנאבד באונס ואז בוודאי פטור משבוע' נאנסו כיון דע"א מעיד ג"כ לפטור אותו מלשלם מטעם שכתב הש"כ שם וז"ל דכיון דאמרינן דע"א לענין שבועה חשיב כשני עדים לענין ממון א"כ כי היכא דב' עדים היו מחוייבים בכל ענין ה"ה ע"א המסייע פוט' בכל ענין עכ"ל אבל אם שתי הטענות סותרת זא"ז כגון שהפקיד לו בשט' כלי שיש בו סי' ואינו מצוי להקנותה או שהעיד שהחזירו לפניו ומכירו בטביעת עין שזהו הכלי שהפקיד אצלו א"כ אם היה אומר נאנסו הי' מכחיש את העד והיה צריך שבועה דאורייתא נגדו דאם הי' שנים. הי' מחייבין אותו ממון אף שהם אומרים שהחזיר אפ"ה כיון שאומר נאנסו הוי כאלו אמר לא החזרתי והוי כהאי דבריש סי' ע"ט שכתבו לעיל. והוא הדין בע"א הי' חייב שפיר דמים. אם כן אין זה מיגו לכך אין העד פוטרו וממילא דמיושבין דברי מהר"ם דלא סתרי אהדדי דהאי דבמרדכי רפ"ק דב"מ הי' יוכל לטעון שתי הטענות ע"ש וכן הוא דעת הרא"ש רפ"ק דב"מ דדוחק גדול לומר דהא דאמר המפקיד אצל חבירו בשטר וכו' מיירי דוקא שהפקיד אצלו דבר שיש בו סימן הכתוב בשטר כן נראה לע"ד:

ולפ"ז גם הכא אם יש ע"א על הקידושין אם קדשה בטבעת שיש בו סימן ידועה להעד שאם הי' טוען החזרתי היה צריך להכחיש את העד בזה הוי נוגע אבל אם קדשה במעות או בדבר שאין בו סימן שלא היה צריך להכחיש את העד שהיה יכול לומר שהחזיר וקידש משלו כיון שיש לו מיגו העד פוטרו משבועה ומצטרף השליח לעד. כן נלע"ד נכון:

ועיין בהרי"ו נתיב כ"ב חלק ג' והביאו הב"י וז"ל ואם הם אמרו במנה קדשנו אותה והיא אומרת לא קדשו אותי אלא בפרוטה הם ישבעו היסת שנתנו לה המנה ולעולם היא לא תשבע שאפי' לדברי השלוחים נתנו אותם לה בתורת קידושין והרי הם שלה עכ"ל ולכאורה קשה דכיון שהם נוגעים בעדותו שהרי צריכין לישבע אף שהיה מודה בפרוטה מ"מ כיון שהם נוגעין הוי כמקדש בלא עדים דבטלו הקידושין א"כ לפי דברי העדים צריכה להחזיר כל המנה ולמה לא תשבע וצ"ל דכיון שהביא שם בתחילה דיש מן הגדולים כתב דאע"פ שאינו נאמנים לגבי ממון וכו' וסיים דהוה ספק מקודשת א"כ אין להוציא ממנה ממון מספק. עוד נראה די"ל כמ"ש לעיל סימן כ"ח דאפילו במקום דלא הוי קידושין יכולה לומר שכבר זכתה בו בתורת קידושין ויקדשנה שנית אם ירצה אך לפ"ז אם היא אינה רוצה להתקדש לו צריכה שבועה אך נראה עיקר דאפי' היא חוזרת אין עלי' תביעת ממון דקי"ל ר"ס נ' דאפי' הדרה בו איהי לא הדרה קידושין גזירה שלא יאמרו קידושין תופסין באחותה וה"ל כיון דהוי ספק קידושין לא הדרה משום שמא יאמרו וכו'. ועיין עוד ברי"ו בנוסח שטר שליחות שכתב וקנינא וכו' נראה ענין הקנין בזה דאף שיכול לחזור מעיקר הקידושין מ"מ אם לא ביטל גוף הקידושין כגון שמסר לו שטר קידושין או כסף אינו יכול לחזור מן השליחות אף דבלא קנין יוכל לבטל השליחות כדאיתא ר"פ האומר דף נ"ט ע"ב ועמ"ש שם מ"מ אם הקנה בקנין כבר זכה השליח במצוה זו וכ"ש לפמ"ש לעיל סימן ל"ד דהשליח מברך דזכה במצוה ובברכה אף דבי"ד רסי' רס"א בהג"ה כתב בשם תשובת הרא"ש דיכול לחזור אף שהקנה למוהל בקנין דהוי קנין דברים הכא שאני כיון שמסר לו השטר או כסף זכה בו בזכות המצוה לעשותה ולא הוי קנין דברים ואין ראיה ממה שכתב הב"י בסוף סי' זה בשם המרדכי ס"פ האומר דכל שליחו' קודם שנגמר יוכל לבטלו ואפי' שליחות בקנין וכו' דהתם מיירי כשמבטל הקידושין עצמן כמבואר שם במרדכי אבל אם אין מבטל הקידושין אלא עושה שליח אחר לקדשה בקידושין אלו י"ל דכבר זכה היא במצוה זו וצ"ע די"ל דהוי כחוזר בקידושין עצמן אם יהיה ע"י שליח הראשון:

סעיף ג

אין צריך עדים וכו'. זה לשון הרמב"ם בפ"ג מה"א דין ט"ו שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר לפיכך אם הודה השליח והמשלח אינו צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהורשו לפרוש תרומה וכו' והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דאין הנדון דומה לראיה דלענין שליח הגט גטו מוכיח עליו וכו' נראה דסבירא ליה להרמב"ם דנהי דגיטו מוכיח עליו שמסרו לו מכל מקום אי אמרינן דצריך למסור בפני ב' עדים משום דהוי דבר שבערוה אין הגט מוכיח עליו שנמסר לו בעדים ואף דס"ל להרמב"ם במסירת הגט לאשה כדעת הרי"ף דבגט החתום בע"ח א"צ ע"מ כדאיתא לקמן סימן קל"ו היינו משום דע"ח מעידין על הגט וסגי בהכי ולא בעינן ע"מ לר"א כמו לר"מ אבל אין ע"ח מעידין על השליחות ושפיר יליף מיניה דהשליחות לא מיקרי דבר שבערוה וא"צ למוסרה בפני ב' עדים והראב"ד נראה דס"ל לדעת הרי"ף דס"ל דסגי' בע"ח בלא ע"מ היינו מטעמא דכתבו הפוסקים משום דכיון שהגט בידו הוי כע"מ ואין ראיה משליח הגט. והרמ"ך והלח"מ הקשו ממ"ש הרמב"ם בפ"ט מהלכות גירושין דין ל"ב אמר לסופר וכו' שאין השליח נאמן להתי' הערו' אעפ"י שהוא ע"א אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט וכו' ומשמע אפי' הודה הבעל כמ"ש הה"מ שם ונראה דלא קשה מידי דהתם לא מיירי בדין מסירת הגט לפני עדים אלא מדין נאמנות השליח להתיר אותה וזה בוודאי הוי דבר שבערוה דלא שייך טעמא שכתב הרא"ש דדוקא בגמר הדבר שהי' נאסרת לכל אדם הוא דלא מהני וכו' דזה לא שייך אלא לענין עשייתה אבל לענין נאמנתה הוי דבר שבערוה ובאמת גם בקידושין אם אינו ידועה בעדים שעש' אותו שליח ובא אחר וקדש' אע"פ שהמשלח לפנינו ואמ' ששלחו אינו יוכל להפקי' קדושי שני זה ודאי הוי דבר שבערו' ולא מהני אלא שנאסר בקרובותי' וכיוצ' בהן כמ"ש בהג"ה בשם הריב"ש אם לא היה עדי' על הקידושין וכו' ואפשר דיש לחלק דאם הודה המשלח קודם שעשה השליח שליחותו לקדשה מהני אפי' להפקיע קדושי שני כיון דידועה לעדים שנתרצה קודם הקידושין ותו דהא היה בידו לעשותו עוד שליח אפי' שלא בפניו אבל לאחר הקידושין וכ"ש לאחר קידושי שני אינו נאמן להפקיע קדושי שני והיינו שכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות גירושין דאינו מועיל להתיר' אפי' הודה הבעל ויותר נראה דס"ל להראב"ד ז"ל דמה שמחלק הרמב"ם בין שליח קבלה לשליח הולכה ותמהו עליו הרא"ש והר"ן דמ"ש. ונראה דיש לחלק לפמ"ש לעיל רס"י כ"ז דנתינת הקידושין לא דמי לגט משום דבגט בעינן נתינה כדכתיב ונתן בידה משא"כ בקידושין דאפי' אם הי' בידה מתחלה בפקדון כמי מהני ואפי' אם הנותן הוא אדם אחר כדאית' לעיל רס"י כ"ט כדיליף התם מעבד כנעני אבל בקבלת האשה דומה לקבלת הגט דאף דאיתא לעיל סי' כ"ט דאפי' באומרת תן לפלוני ואקדש אני לך נמי מהני מדין ערב התם שאני דהיינו קבלה דידה בהנאת' שנותן על פי' כמו שביארנו שם והיינו דתמה הראב"ד על הרמב"ם דשליח הגט הוי כמו שליח קבלה בקידושין דהא בעינן בי' נתינה וע"כ צ"ל דאף הרמב"ם ז"ל ס"ל כמ"ש לדעת הראב"ד דטעמא דשליח הגט הוא משום דהגט חתום ביד השליח הוי כנו ע"מ כנ"ל משום דע"י הגט ידענו אמיתת הדבר שנמסר ליד השליח והיינו שכתב הראב"ד דאין הנידון וכו' דאיך יליף מזה לשליח הולכה בקידושי כסף ובזה נראה לי מובן דעת הרא"ש דס"ל היפוך מדברי הראב"ד דלגבי הגט ס"ל לקונן סי' קמ"א דבשליח הולכה וגט בידו צריך למניתו בעדי' וגבי קידושין פסיק דא"צ למנותו בעדים כדעת הרמב"ם והב"ש בס"ק זי"ן נדחק בזה ולפמ"ש נראה דהרא"ש לטעמיה אזיל דס"ל בנתינת הגט ליד האשה דלא סגי בע"ח כדעת התוס' וצריך שימסרנו בפני עדים אלא דכשהגט בידה אמרינן דמסתמא נמסר לפני עדים וה"נ במסירה ליד שליח הולכה צריך למוסרו בפני עדים אלא דהשליח נאמן שנמסר לו הגט בעדים כמו האשה כיון שהגט חתום בידו וגבי קידושין ס"ל דאין צריך למוסרו בפני עדים מטעם שכתבנו דלא בעינן ביה נתינה מיד המקדש כנ"ל אבל לענין נאמנות אם נתקדשה לאדם אחר י"ל דאינו נאמן כנ"ל אך לפמ"ש לקמן ס"ו דאף דבקידושין לא' בעינן שליחות בנתינת כסף קדושין מ"מ צריך שליטות על אמירה הא"מ לפלוני מ"מ יש לחלק בין ש"ק לש"ה דעכ"פ העיקר קידושין הוא הכסף תדע דקיי"ל דמילי לא נמסרו לשליח לפ"ז י"ל דהיכא דמקדשה בשטר צריך עדים על מינוי השליחות לפי דעת הפוסקים לעיל סי' ל"ב דפסול במחובר לקרקע משום דבעינן נתינה כמו בגט:

שם וי"א שגם בשליחות האיש צריך עדים כבר כתבנו בחידושינו בר"פ הא"מ דהא דמשמע אם יש עדים על השליחות אע"פ שאין אותם עדים עצמן מעידים על הקידושין מהני לכ"ע ולא אמרינן דהוי חצי דבר כמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ג ע"ב במתניתין ד"ה אשה שאמרה וכו' וכמ"ש הריב"ש סי' שי"ח בשם הרמ"ה דכל שאינו כת אחת חשיב ליה חצי דבר היינו משום דבקדושי שטר שיש עדים לא הוי חצי דבר כמ"ש התוס' בגיטין שם כיון דאיכא גט חתום בעדים בידה וקידושי כסף כמי לא הוי ח"ד משום דמהני סהדותייהו דכל כת לענין דאין יכול השליח להכחיש את הנתינת הכסף ולומר להד"ם ונ"מ בשטר קדושין שאין חתומין עליו עדים והשטר אינו ש"פ לא מהני אפי' אם יש עדים על השליחות עד שיעידו אותן עדים עצמן על הקדושין אך בלשון הרמב"ם בפ"ט מה"ג דין ל"ב משמע דלא בעינן שיעידו אותן עדים עצמן אפי' בגט שאין עדים חתומים עליו:

שוב ראיתי במשנה למלך שם שנתקשה בזה על הרמב"ם ויש ליישב דהרמב"ם מיירי בגט שהוא מסתמא ש"פ וא"כ מהכי כמי לענין שאין השליח יכול להכחיש כנ"ל כן נראה לענ"ד מוכח ממ"ש הרמב"ם שם בלשונו ואם היה שם ב' עדים שיעידו שגט זה הבעל נותנו לשליח לגרשה וקשה דלמה ליה ב' עדים הא סגי בע"א ושליח נעשה עד כמ"ש הטור בשם הרמב"ם בסי' קמ"א דשליח ועד מצטרפי' ולפמ"ש דמיירי בגט שהוא מסתמא ש"פ א"כ הוי השליח נוגע בעדות לבתר דתיקנו שבועת היסת כנ"ל בסעיף ב' אבל בשטר שאין בו ש"פ י"ל דהוי חצי דבר וצ"ע:

שם בהג"ה אם לא היו עדים וכו'. עיין ב"ש ס"ק ט' שכתב בשם הריב"ש דאע"ג דקיי"ל חזקה שליח עושה שליחותו היינו לחומרא ולא לקולא אע"ג אם באים לפנינו איש ואשה בחזקת שהיה בעלה אין תופסין בה קדושין של אחר אע"ג דא"י לנו דהיא אשתו אלא מחמת החזקה דנוהגים כאיש עם אשתו אין מדמים חזקות זו לזו וכו' ולשון זה לא מצאתי בריב"ש שלפנינו אבל מ"מ נראה לכאורה הדין פשוט דאין ע"א נאמן להפקיע קדושי שני וכן הי' לעצמה אע"ג דשווי' על נפשה חתיכה דאיסורא מ"מ אינו נאמנת שלא יתפסו בה קדושי שני כדאיתא בקדושין דף ס"ג ע"ב לאב הימני' רחמנא לדידה לא הימניה וכו' ומ"ש דבאיש ואשתו וכו' הוא מסוגיא דקדושין דף פ' ע"א איש ואשה תינוק ותינוקת וכו' ונראה דמיירי כגון שלא אמרה שהי' אשתו אלא שהוחזקה בכך משום דנוהגין כאיש עם אשתו אבל אם באו לפנינו איש ואשה ושניהם מודים שקדשה כראוי לפני עדים נראה דנאמנים אפי' לא הוחזקו משום דבידו לקדשה דכל היכא שהוא בידו נאמן אפי' בדבר שבערוה כדאיתא בקידושין דף ס"ד והרי בידו להשיאה וכו' אע"ג בב"ב דף קל"ד בבעל שאמר גרשתי וכו' מסיק שם דאינו אלא ספק מגורשת אע"ג דבידו לגרשה היינו כמ"ש הרשב"ם בתוס' שם דהוי כמיגו במקום עדים דאם איתא דגרשה קלא אית ליה וזה לא שייך גבי קדושין כדאיתא בכתובות דף כ"ג דעבידי אינשי דמקדשה בצנעה אבל בגירושין אם איתא דאיגרשא קלא אית ליה למילתא וכו' ולפ"ז צ"ל דהכא מיירי שאמר לשליח לקדשה במקום פלוני כדלקמן סעיף ד' דכשבא לכאן שוב אין ביד השליח לקדשה דאל"ה פשיטא שנאמנים כיון דבידו לקדשה:

שם בהג"ה והמשלח כופר כו'. נראה טעם הי"א דאינה מקודשת כלל משום דה"ל ע"א בהכחשה דלאו כלום הוא ואפי' אינו הכחשת בעל דבר כדאי' בי"ד סי' קכ"ז וטעם הי"א דהוי ספק מקודשת הוא מסוגיא דכתובות דף כ"ג בע"א אמה נתקדשה וע"א אמר לא נתקדשה דלא תנשא לכתחילה ומפרש לה הראב"ד באינה יודעת כמו שיבואר לקמן סי' מ"ז ע"ש ובזה מובן מה שכ' הח"מ והב"ש בפשיטו' דהוא מותר בקרובותי' ולכאורה ק' דהיכן קרובותי' מותרת בו כיון דהן אינן יודעות וכדקאמר בכתובות דף כ"ב ע"ב היא גופא באשם תלוי קיימא ולפמ"ש דהא דהיא אסורה היינו משום דבאיסור א"א איכא לזות שפתים כדאיתא בכתובת שם אבל באיסור קורבא לא מצינו בע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה לאסור הקרובותי' עלי' כיון דלא שייך גבייהו איסור א"א לא החמירו בהן וכן משמע מסוגיא דקידושין דף מ"ה דמקשי ודלמא שליח שווי' משמע דאפילו אם הבן אומר שלא עשאו שליח אפ"ה איכא חששא כיון שקידש אביו שמא עשאו שליח ולדעת הי"א דאינה מקודשת כלל צ"ל דמיירי אם שתק הבן או שאינו לפנינו א"נ דס"ל דנהי דלרב ושמואל דס"ל דחיישינן שמא נתרצה האב אע"פ שהאב אמר שלא נתרצה ה"נ איכא למיחש שמא הבן עשאו שליח אע"פ שהוא מכחיש אבל לדידן דלא קי"ל כרב ושמואל לא חיישינן שמא עשאו שליח כיון שהוא מכחיש אך לפי מה שיבואר לקמן דעת הרי"ף דאפילו למסקנא חיישינן דלמא ארצויי ארצוי אלא דהריצוי לא מהני וממילא דה"ה דחיישי' ודלמא שליח שווי' אלא משום דלא חציף אינש כו' אבל באדם אחר איכא למיחש דלמא שליח שווי' וצ"ל דס"ל עיקר כדעת הרא"ש בסי' ל"ז סעיף י"א אך הר"ן כתב שם דיש לפרש גם דעת הרי"ף בנתרצה מעיקרא מהני אלא דלא חיישינן שמא נתרצה. ועיין מ"ש לקמן בזה:

סעיף ד

יש מי שאומר שאפי' לא מינוהו שליח כו'. זהו מדברי הרא"ש שכתב בדף מ"ה ע"ב הי' נראה לדקדק משמועה נו שאם גלה דעתו הבן וכו' ועיין בחידושינו שם שכתבנו לפי המפרשים כדעת הרי"ף שהביא הש"ע לקמן סי' ל"ד סעיף י"א דאפי' וודאי תרצה לא הוי קידושין משמע דס"ל דלמאי דקאמר שם בפי' אמר מר דלא ס"ל לדרב ושמואל היינו אפי' וודאי ארצוי ארצי לא מהני אלא דהש"ע לשיטתו אזיל שכתב שם ואפי' נתרצה האב בפי' אחר הקידושין ולא הביא כלל דעת המפרשים בשיטת הרי"ף דאפי' מתרצה בתחלה לא מהני להכי סתם כאן דהוי וודאי הקידושין אבל כיון שנסתפק בה הר"ן בדעת הרי"ף ומשמע דס"ל עיקר דאפילו אם נתרצה האב בתחילה לא, מהני אם כן יש לחוש כאן להחמיר. דלא הוי וודאי קידושין גם הח"מ כתב דמלשון הי' נ"ל שכתב הרא"ש משמע דלא ברירא לי' כולי האי. ונראה הטעם בזה משום דיש לפרש דהא דקאמר ודילמא ארצוי ארבי אדלעיל קאי דמקשי בתחילה ודלמא שליח שווי' ומשני לא חציף אינש כו' וע"ז מקשי ודילמא ארצוי ארצי קמי האב שחפץ באשה זו ונתרצה לו האב ואמר בפניו שיקדשנה לו דאין בזה חציפות כיון דנעשה לו האב מעצמו שליח ובזה וודאי הוי קידושין כיון שגלה לו האב שיקדשנו לו:

סעיף ה

יש מי שאומר שאם האב הרצה וכו'. הוא לפי פי' הרמב"ן בקושי' הש"ס ודילמא ארצוי ארצי קאי על האב כמ"ש הרא"ש מיהו אין מזה הכרח דהוי קידושי וודאי לפי פירושו דבזה וודאי איכא לפרושי דאדלעיל קאי דמשני דלא חציף אינש וכו' וע"ז מקשה דלמא לעולם שליח שווי' והיינו שהאב הרצה דבריו לפני הבן שהוא רוצה לקדשה לו והשיבו הבן הן ולא הוצרך הסוגיא להזכיר שאמר הבן הן דאדלעיל קאי דאמר דילמא שליח שווי' דבזה ודאי הוי וודאי קידושין וליכא למילף מיני' היכי דשתק הבן וע' בר"פ שאומר דף נ"ט בתוס' דיה לקדושי איתתא לברי' וכו' ומיירי דארצוי ארצי' קמי' ושתק וכו' משמע דס"ל דהוי וודאי קדושין מיהו אין הוכחה משם דאיכא למימר שנתרצה לו האב בפירוש ויש להביא סמך מן התורה לדעת הרמב"ן דאיתא במס' כלה והביאו התו' בכתובות דף ז' ע"ב בד"ה שנאמר ויקח וכו' דיליף ברכת אירוסין ע"י שליח מאליעזר שקדש את רבקה ע"ש ולא מצינו בתורה דברי יצחק אלא דברי אברהם שעשה לאליעזר שליח בפני יצחק ומשמע עזה נמי דדוקא שתרצה האב ולא אדם אחר כלשון הש"ע דמוכח מדברי אליעזר שלא הזכיר שהוא שליח מיצחק אלא מאברהם אע"ג דגם אליעזר דיבר בזה עם אברהם בפני יצחק משמע דבאינש אחרינא כה"ג לא הוי וודאי קידושין אלא באביו לבד לכך הוצרך לומר שהוא שליח מאברהם ואין לדקדק מזה דשליח עושה שליח כדאיתא לקמן סעיף ו' בהג"ה דאברהם עצמו הי' שלוחו של יצחק די"ל דעבדו שאני דהי' כגופו כמו שיבואר לקמן וע"כ צ"ל כן דהא אין עבד נעשה שליח כדאיתא בסמוך אלא דשאני עבדו דהוי כמו גופו כמו שיבואר שם והיינו דהקדים אליעזר לומר עבד אברהם אנכי דלא הוי שליח שליח אלא כגופו לפ"ז אין הוכחה שלא אמר שהוא שליח של יצחק דעדיין לא הי' עבדו כמ"ש בחידושי תורה באריכות

סעיף ו

והעבד לפי שאינו בתורת קידושין הקשה הב"ש בס"ק י"ד דלקמן סי' קמ"ו סעיף ל"א הביא דעת הפוסקים ש"ה הוי ספק גט ונראה לענ"ד ליישב דכבר כתבנו לעיל דאין שליח הולכה דקדושין דומה לש"ה דגירושין דהא צריך להבין למה פסול בחש"ו ונכרי הא קי"ל דלא בעינן נתינה בקדושי כסף ואפי' באיש אחר שאמר הילך מנה והתקדש לפלוני מהני וכן אם אמר לה טלי קדושין מעל גבי קרקע מהני כמ"ש לעיל רסי' כ"ז א"כ א"צ שליחות כלל וע"כ צ"ל דעיקר השליחות הוא דאמירה שצריך המקדש לומר האמ"ל ודאורייתא כדלעיל סי' כ"ז וכשהוא מקדש ע"י שליח אמירת השליח הא"מ לפלוני הוי כאמירתו משום דשלוחו של אדם כמותו אבל בגט הוי איפכא דעיקר השליחות היה נתינת הגט ממש ולא האמירה כמ"ש הב"ש רסי' קל"ו דעת הרמב"ם והש"ע דאפי' נתן בשתיק' כשר מדאורייתא א"כ הא דבעי' שליחות מן התורה בגט היינו שעיקר הבאת הגט בלא האמירה ולפמ"ש הרמב"ן והרשב"א והר"ן וז"ל דטעמא דהר"י מיג"ש דמכשיר עבד בש"ה דגט יותר משליח קבלה דש"ק דמכיון דאתי גט לידי' מגורשת שייך למיפסלא משום דליתא בתורת גיטין דהא אינהו לאו בני גירושין נינהו. אבל להולכה עד דמטי' גיטא לידה לא מיגרשא לא שייך למימר למיפסלא משום דליתא בתורת גיטין וקידושין דהא בשליחות איתנהו עכ"ל וכ"ז לא שייך אלא בעיקר הבאת הגט עצמו אבל גבי קידושין דעיקור שליחות הוא האמירה האמ"ל פשיטא דכיון דאינו בתורת קדושין לאו כלום היה לכ"ע ונראה לענ"ד דאף לדעת רוב הפוסקים דס"ל דעבד פסול אף בשליחות הולכה דגט מ"מ בשלוח ע"י עבדו דיד עבד כיד רבו מהני דהא קי"ל דאם נתן גט ביד עבדו ונתן לה העבד במתנה מתגרשת כדאיתא לקמן סי' קל"ט י"ח מטעמא דיד עבד כיד רבו א"כ כיון שכתבנו דבגט אין עיקר השליחות אלא בהולכת הגט עצמו אם כן כיון דהוא כגופו הו"ל כאילו נתן מידו לידה ובזה מיושב מה שדקדק הר"ן בגיטין דף כ"ג וז"ל וכי היכי דבאידך דרבי יוחנן בסמוך דאמר שאין העבד מקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו שלו משמע דדוקא לקבל פסול אבל להולכה כשר הכא נמי דכוותי' עכ"ל י ולפמ"ש באמת הדין כן גבי גט דע"י עבדו יוכל לשלוח דהוא כגופו משא"כ בשליח קבלה אפי' ע"י עבדה לא מהני אא"כ הוא כפות ומטעם חצירה כדאיתא לקמן סי' קל"ט ע"ש ובזה יש ליישב נמי הא דלא נקט במתני' דגיטין שם פסול העבד משום דלא פסיקא ליה דע"י עבד הבעל עצמו כשר ועיין מש"כ לעיל סמך לזה מאליעזר עבד אברהם שהי' שליח לקידושין כנ"ל וצ"ע בזה לדינא.

שם בהג"ה וי"א דכל ענין אין שליח ראשון וכו'. בהג"ה עיין בב"ח שהקשה דכיון דילפינן כולה מילתא בהיקשא דויצאה והיתה איכא למילף אפי' שליח שלוחי וכנלי' לחלק ולומר כיון דאולי לא תרצה האשה הו"ל מילי דהרי לא דבר זה בתלמוד ע"ש:

אמנם העיקר נראה לענ"ד דס"ל להקדוש ז"ל כדעת הרמ"ה שהביא הטור וש"ע סי' קמ"א סעיף מ"ג דשליח קבלה אין יכול למנות שליח וכו' ואפי' נתנה לו רשות למנות שליח משום דהו"ל מילי וכו' ונראה דהיינו משום דלפמ"ש התוס' ר"פ הא"מ ד"ה ושלח ושלחה וכו' דה"ה דושלחה בתרא לא מיתרא דאיצטרך למשלחה ואינה חוזרת א"כ לא מייתרא קרא לשליח שליח דאשה וכן לפר"ת לא מייתרא קרא לשליח שלוחה וא"כ כיון דאמרינין בגמ' בקידושין מנ"ל וכ"ת דילפי מגירושין מה לגירושין שכן ישנו בע"כ אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הווי' ליציאה א"כ לענין שליח שליח דבגירושין עצמו אינו אלא בשליח דאיש ללא בשליח קבלה דאשה איכא למימר דילפינין יותר בהיקשא דויצאה והיתה משליחת קבלת הגט דאשה דדמי' ליה שאינו בע"כ. ונראה עוד דהקדוש ז"ל מפרש הא דאמר מה לגירושין שכן ישנו בע"כ. ונראה עוד דהקדוש ז"ל מפרש הא דאמר מה לגירושין שכן ישנו בע"כ היינו משום דדבר שאינו בע"כ הו"ל כמו מילי והיינו דכ' דמטעם זה איכא כמי לדמי' לשליח קבלת הגט ובזה נראה להבין דברי הקדוש ז"ל דתלי' טעמא דהוי מילי משום דליתא בע"כ והיינו משום דלפמ"ש לעיל דהא דאיצטרך לרבוי' שליחות בקידושין אע"ג דלא בעינן נתינה דאפי' טלי מע"ג קרקע מהני אלא עיקר השליחות הוא האמירה שצריך שיאמר מדאורייתא הרי את מקודשת לי ולפ"ז לא שייך כל כך פירכא שכן ישנו בע"כ דלא שייך זה אלא בנתינת גוף הקידושין דאם לא תאבה לקבל לא הוי נתינה כלל בע"כ משא"כ לענין שליחות הדיבור האמ"ל יכול לעשות שליחותו לומר לה דברי המשלח הן אם תשמע לדבריו או לא הרי עשה שליחותו וע"ז קאמר כיון דאם לא תרצה לקבלן הקידושין כיון דהוי האמירה בלא קבלת הקידושין מילי בעלמא שאין בו שום מעשה ממילא לא מימסרא לשליח א"כ שפיר שייך שכן ישנו בע"כ אף באמירה אך נראה דעת החולקים משום דקשיא להו הא דמקשי אשכחן בגירושין וכו' שכן ישנו בע"כ וכו' ולא קאמר שליח אשה יוכיח שאינו בע"כ וע"כ צ"ל דהא דמקשי בקידושין מנ"ל היינו מנ"ל בשליח שליח בקידושין דליכא למימר שליח אשה יוכיח דבאמת אינו יוכל לעשות שליח שליח א"כ ע"כ הא דקאמר מהקישא דויצאה והיתה היינו לענין שליח שליח אך אין מזה קושיא על הקדוש ז"ל די"ל דס"ל דליכא למימר שליח אשה יוכיח די"ל שכן מתגרשת בע"כ כמבואר בחידושנו שם. אך הא קשיא לי דמשמע מדברי הרמ"א בהג"ה זו דליכא מאן דפליג בהא דאם לא מסר לו הבעל הקידושין ה"ל מילי ובסי' קמ"א סעיף מ"ג הביא בשליח קבלה יש מתירן והוא מדברי הרשב"א והרא"ש ולפמ"ש מאן דמכשיר שליח קבלה אע"ג דלא יהבי' לשליח מידי ה"ה בשליח הולכה דבקידושין אפי' אם לא מסר לו הבעל. וכן קשה על הש"ע בסימן ל"ו סעיף ה' שלא הביא דעת המתירין כמ"ש. בסימן קמ"א וצ"ל דשליח הולכה דקידושין גרע טפי ויש להביא קצת ראיה מהא דפריך בדף מ"ה ודילמא שליח שווי' ומשני לא חציף אינש וכו' וקשה אכתי שמא עשה הבן שליח אחר ואותו שליח עשה לאביו שליח אלא כיון דקידש אביו בחמרא שלא מסר לו הבן ה"ל מילי וקצת נראה ראיה דשליח קידושין יכול לעשות שליח מהא דפ"ב דנזיר אמר רבי יוחנן צא וקדש לי האשה ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם משמע מלשון שבעול' שאפי' במקומו' הרחוקי' שידוע שלא היה שם השלים אפ"ה אסור משום שמא לא היה יוכל השליח ראשון לקדש ועשה שליח אחר לקדש שם כדי לקיים שליחותו והיינו משום חזקה דשליח עושה שליחותו אבל אין לומר דחיישי' שמא עשתה הוא שליח קבלה לקבל מיד שליח המקדש אפי' למ"ד דאשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה מ"מ אין לחוש לזה דמה"ת ניחוש לזה כיון דלא שייך ביה חזקה ומזה מוכח דאפי' בקידושי כסף יכול לעשות שליח שני דהא ע"כ התם לא מיירי בקידושי שטר דהא בעי' שיכתוב בו שמה ושם עירה ותו דבעינן כתיבה לשמה. אע"כ מיירי בקידושי כסף אך לפ"ז צ"ל דנתן לו רשות לעשות שליח אחר דהא ע"כ צ"ל שמסר לו הכסף של קידושין דאל"ה לכ"ע הו"ל מילי כמ"ש בהג"ה א"כ לא שייך לומר חזקה שע"ש שמינה שליח אחר דהא אסור לעשות כן משום דילמא אין רצונו של משלח להיות פקדונו ביד אחר כדאיתא בגיטין דף כ"ט ע"ש:

סעיף ט

אם לא קידשה במעות המשלח וכו'. הקשה בדרישה דל"ל טעמא דגזל הא בח"מ סי' קפ"ג כתב הש"ע דאם קנה השליח במעות המשלח לפי' זקפן עליו במלוה קנה המשלח והתם לא שייך טעמא דגזל והט"ז כתב דהתם נמי משום גזל הוא דלא חשדינן ליה בגזלן שנוטל מעות חבירו בלא ידיעתו דרך הלוואה ע"ש אך הש"כ שם בס"ק ד' כתב דדעת הרמב"ם וש"ע אפי' יש עדים שזקפן עליו במלוה אפ"ה קנה המשלח אמנם העיקר נלע"ד דלק"מ דאין לדמות השליח קידושין לשליח מכר דבמכר עיקר השליחות הוא המעות והמקח וא"צ אמירה למי שהוא קונה א"כ כיון שבגוף המעות והמקח לא נעשה בו שינוי אין חוששין לאמירת השליח וקנה המשלח משא"כ בקדושין דבעינן מדאורייתא אמירה וכ"ש לפמ"ש לעיל דעיקר השליחות הוא האמירה בלא כסף א"כ כיון דשינה באמירתו וקדשה לעצמו בוודאי אינה מקודשת לראשון וממילא דגם הי' כשקבלה נתרצה לשני אם לא מטעמא דגזל. כן נראה לענ"ד פשוט:

והנה הב"ש כתב וכשקדש במעות המשלח היינו כשיש קפידא אם יחליף דאז הוי גזל בידו אבל דבר שאין קפידא ויש להשליח להחליף לא הוי גזל ואין משמעות כל הפוסקים כן לא כאן ולא בח"מ סי' קפ"ג וע"ש סעיף ב' וסעיף ג' ואף דלעיל סי' כ"ח סעיף י"ז אם קדשה בדבר שאין הבעל הבית מקפיד עליו ה"ז מקודשת הספק היינו משום דכיון שאין הבעל בית מקפיד עליו זכה בו מדין הפקר אבל כשנותן לו מעות לקנות בכל מקום שהוא הוא של הבעל הבית ואין יכול להחליף ודוקא בהפקיד מעות מותרים בענין דרשאי הנפקד להשתמש בהן יכול כמי להחליף כמ"ש הש"ך בח"מ סי' רצ"ב ס"ק ח' ואפשר דהב"ש מיירי שנתן לו המשלח רשות להוציאו ולהחליפו:

שם אבל אם טעה השליח וכו'. הקשה הב"ש דנחזי מה היה אומרת דאם אומרת שנתקדשה לראשון הא כתב באגודה בפ"ק דקידושין סי' י"ג בשם תשובת הר"א ז"ל וז"ל פטם אחת אמר השליח הרי את מקודשת לי ופסק דנאמנת לומר לא נתרצתי להתקדש לשליח עכ"ל ונראה דיש ליישב דבפ"ק דקדושין מיירי שהשליח אינו אומר שטעה אלא שבאמת הי' כוונתו לקדשה לעצמו א"כ שפיר היה נאמנת לומר שלא הבינה ודעתה היה על הראשון דחזקת פנוי' מסייע לה דלא נתקדשה לשניהם ומספיקא אין לאוסרה כיון דאיכא ברי וחזקה אבל אם הוא אומר שטעה וכוונתו היה לראשון א"כ אם גם דעתה הי' על ראשון הרי הי' מקודשת לראשון כיון דליכא חזקת פנוי' איכא למיחוש שמא שניהם משקרים שהי' כוונתם לשליח כן נראה דעת המחמירים להצריכה גט משני והא דנאמנת לומר שהבינה ומקודשת לשני כמ"ש התוס' והרא"ש אף שהוא נגד חזקת פנוי' היינו משום דמסתמא כן הוא ותו דנאמנים במיגו דיכול לקדשה בפנינו ודיעה הראשונה דס"ל דאין כאן בית מיחוש אע"ג דליכא חזקת פנויה נאמנים כיון דליכא חזקה להיפוך ממילא ע"א נאמן אפי' בדבר שבערוה אם לא משום לזות שפתים כדאיתא בכתובות דף כ"ג וכמו שנתבאר לעיל ותו כיון דגבי השליח איכא חזקה דשע"ש דמסייע דעכ"פ אינה מקודשת לשליח וממילא דאין צריך הראשון לקדשה עוד הפעם דלענין זה היה נאמנה כדין ע"א באיסורין כמ"ש הריב"ש סי' פ"ב וכנ"ל בסעיף ג' אך כבר כתבו האחרונים דאין בזה פלוגתא ושניהם הם מתשובת הר"ם ז"ל אלא דתשובה קמייתא מיירי דאיכא הוכחה שמעשיו מוכיחין שטעה ע"ש וכן נראה מדכתיב אין כאן בית מיחיש משמע דאין צריך הראשון לקדשה עוד הפעם כמ"ש הח"מ והיינו היכא דאיכא הוכחה דאל"ה אף דאיכא לפרושי מה שאמר לי היינו לעשות שליחותי כמ"ש הח"מ מ"מ כיון דליכא הוכחה שדעתו כן הו"ל ידים שאינם מוכיחות כדאיתא לעיל סי' כ"ז סעיף ד':

שם ה"ז מנהג רמאות לכאורה משמע דלא הוי רמאות אלא כשנתן לו המשלח מעות והוא קדש משלו או שהבטיחו לעשות שליחותו אבל אם לא נתן לו המעות אלא שציווהו שיתן מעות שלו אין זה רמאות כדקאמר גבי רב דיהיב לי' רבה בר חנא זוזי וכן הוא הלשון הרמב"ם ובש"ע ח"מ סי' קפ"ג וכן משמע בסי' רס"ט סעיף ו' גבי מציאה דלא הזכירו דהוי רמאות ובהכי אתי שפיר הא דקאמר בר"פ האומר דקאמר ותנא דידן נמי הלך ברמאות והדר מקשי מאי שנא הכא דקתני האומר לחבירו וכו' משום דהוי מצי למימר דלהכי נקט במתני' חבירו משום דמתני' מיירי בלא מסר לו המעות אלא שאומר תן משלך ובהכי הוי רבותא דמקודשת לשני ולא לראשון כמ"ש התוס' שם אבל מדקתני הלך ברמאות ע"כ דנתן לו מעות דאל"ה לא הוי רמאות ועמ"ש בחידושינו דמשמע גם דעת רש"י כן אבל מלשון התוס' בד"ה לקדושי אתתא וכו' ומיירי דארצוי ארצי קמי' ושתק משמע דאף שלא הבטיחו ולא נתן לו המעות כמ"ש לעיל בר"ס זה אבל אינו מוכרח די"ל ש נתרצה לו האב כמ"ש לעיל סעיף ד':

סעיף יא

האומר לשלוחו וכו' ולכאורה משמע דשלוחו דוקא נקט כדמדייק הש"ס בר"פ האומר דף נ"ט דסמכי' דעתי' סבר עביד שליחותי' כו' ע"ש אבל אם אמר לחבירו דלא סמכי דעתי' י"ל דלא אמרינן חזקה זו ולא מצינו חזקה זו אלא היכא שמסר לידו כהאי דגיטין דף ס"ד שמסר לידו הגט ובעירובין דף ל"ג שמסר לידו העירוב וכן באינך שם שמוטל עליו לעשותו וכ"ש לפמ"ש לעיל דהא אמר ר' יוחנן דאסור בכל הנשים שבעולם משמע אפי' במקומות הרחוקי' שידועה שלא היה שם שליח חיישינן משום חזקה שליח עושה שליחותי' שמינה שליח אחר אבל בחבירי דלא סמכי דעתיה עליו ולא מסר לו הכסף קדושין אלא שאמר שיקדשהו משלן לא חיישינן כולי האי שמינה שליח אחר וצ"ע. ולכאורה נראה דמשו' הכי לא נקיט הך דינא באשה שאמרה לשלוחה צא וקבל לי קדושין דאסורה בכל הנשים משום דהוא מלתא דפשיטא הי' שמא עשה שליחותה וקדשה לאיזו איש במקום קרוב שהי' שם ועיקר הרבותא דר' יוחנן בשליח של המקדש שאסור בכל הנשים שבעולם אפי' במקום שלא הגיע שליח מחששא דחזקה זו שעשה שליח אחר מיהו בזה י"ל כפשטא דהרבותא הי' גבי שליח האיש משום דהוי כעין ספק ספיקא כמו שיבואר בסמוך:

שם שחזקה שליח עושה שליחותו וכו'. כתב הט"ז והביאו הב"ש בזה מתורץ למה לא אמרינן שמא לא קידש ואת"ל קידש שמא לא זו הי' וכו' נראה כוונתו דקשי' ליה למה הוצרך לחזקה בלא חזקה נמי ניחוש שמא עשה שליחותו ונהי דלדעת התוס' דטעמא משום קנסא אי לאו משום חזקה לא הוי קנסינן ליה כמ"ש התוספ' בגיטין דף ס"ד מ"מ לטעם הרמב"ן דמדינא הוא משום דכל קבוע כמחצה על מחצה. קשה בלא חזקה נמי ואין לומר אשום דהוי מוקמינן קרובתי' בחזקת פנויה דהא כתב הרמב"ן דחזקה דקרובתי' אין מועילת לה. וע"ז ניחא ליה משום דהוי ס"ס אבל כיון דאיכא חזקה שליח עשה שליחותו הו"ל כוודאי כדאיתא בי"ד סי' ק"י והב"ש כתב עליו וליתא דהוי ס"ס א' בגופו וא' בתערובת ולא מהני וכו'. ונראה דס"ל להט"ז דדוקא ספק איסור בגופו שנתערב לא מהכי תערובות כיון דודאי אחד מהם הוי ספק איסור אבל הכא דאיכא לספוקי שמא לא נתערב כלל ספק איסור דיכול להיות שקדש אשה שאין לה קרובות כלל כגון שיש לאשה זו שרוצה לקדשה עתה בת אין לחוש שמא קדש השליח בהם ואסורה לו משום חמותו משום דהוי ס"ס ספק שמא לא קדש ואת"ל קדש שמא קדש אשה שאין לה אם ולא נתערב איסור חמותו בעולם אך נראה דא"צ לזה דבל"ז הוי ס"ס כמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ד ד"ה אסור בכל הנשים וכו' דאינו בידו לקדש שמא לא תתרצה וכו' וא"כ הוי ס"ס חדא שמא חזר בו בשליחותי' ואת"ל לא חזר בו שמא היא לא נתרצית לכך צ"ל משום חזקה דשליח עשה שליחותו והא דלא חשיב ס"ס שמא לא נתרצה ושמא לא זו היא היינו משום דהוי ספק א' בגוף וספק א' בתערובת. אך לפמ"ש התוספות שם דמדינא מותר אף דאיכא חזקה שליח עשה שליחותו ע"כ צ"ל דחשיב להו ס"ס שמא לא נתרצית ושמא לא זו היה אף דהוי ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת א"נ י"ל דס"ל דאיכא חזקה נגד חזקת שליח דהעמד הקרובת בחזקת פנויה דלא כסברת הרמב"ן וכיון דליכא חזקה ה"ל ס"ס שמא חזר בו ושמא לא נתרצה אך יותר נראה לענ"ד לפרש דברי התוס' שם שכתבו ועוד דאזלינן בתר רובא וכו'. קשה דנהי דס"ל להתוס' דכל היכי דאין האיסור ניכר במקומו לא הוי ליה קבוע מדאורייתא עכ"פ מדרבנן אסורה כמשנה מפורשת דף ס"ד ע"ב באומר קדשתי את בתי הגדולה ואינו יודע אם גדולה שבגדולות דכולן אסורות והתם לא שייך לומר משום קנסא דהא מוקי שם הש"ס בהוכרו ולבסוף נתערבו ומאי קנסא שייך שם ועמ"ש בחידושינו שם ע"ז. ע"כ נראה דמ"ש התוספות בתחילה שמא לא נתרצה גם בטעם זה לחוד לא סגי עכ"פ ספיקא הוי כיון דחזקה שע"ש שמא נתרצה אלא כוונתם מחמת שני הטעמים דהוי ס"ס חדא שמא לא נתרצה ועוד אפי' אם נתרצה שמא לא זו היא משום דאזלינן בתר רובא דהיינו כמו שכתבו התוס' בנזיר דלא מיקרי קבוע כיון שאינה איסור קבוע ידוע במקומו ואף דקבוע בזה אסור מדרבנן כיון דאיכא נמי ספיקא שמא לא נתרצה הו"ל ספיקא דרבנן אבל אין לומר דס"ל לתוס' כמ"ש לעיל דהוי ס"ס בגופו משים דהוי ספק שמא לא נתערב שום איסור כנ"ל דהא כתבו שם דמהאי טעמא יתומה קטנה מותרת ולא חיישינן שמא קדשה אבי' ע"י השליח והתם הרי בוודאי נתערב ספק איסור ואפ"ה חשבי' ליה ס"ס:

שם ה"ז אסור בכל אשה וכו'. הנה הרמב"ן ס"ל דחששא זו דאורייתא תא היא והא דאין כל קטנות יתומות נאסרות בזה כמו שהקשו התוס' היינו משום חזקת פנוי' דידה משמע לכאורה דס"ל דחזקת פנוי' עדיפא טפי מחזקות שליא עשה שליחותו ודוקא בשליח המקדש לא מהני חזקת פנויות דקרובותי'. ולפ"ז היה נ"מ טובא באשה שעשתה שליח קבלה לקדשה לכל מי שירצה ומת השליח מותרת להינשא משום דחזקת פנוי' עדיפא טפי מחזקת שליח עשה שליחורי'. אך נראה דזה אינו דמנ"ל דחזקת פנוי' עדיפא טפי דהא משמע בעירובין דף צ"א דבדרבנן חזקת שליח עשה שליחותו מוציא מידי חזקה אחרת אלא דגם הרמב"ן ס"ל בהא כשיטת התוס' דכיון דחזקת פנוי' מסייע לה איכא נמי ספיקא דתערוב' שמא לא זו הי' לכך יתומות קטנות מותרת משא"כ שליח קבלה דאשה אבא דבהא פליג על התוס' דס"ל דבשליח המקדש אסור מדינא וכמ"ש לעיל ולא משום קנסא אך לפמ"ש לעיל די"ל דהוי ס"ס שמא חזר בו השליח ושמא לא נתרצה כנ"ל הכי נמי באשה איכא ס"ס שמה לא רצה לקדשה ולפ"ז כשאומרות הקרובות ברי שלא נתקדשו מהני כמ"ש הרמב"ן בפירוש ולא הבנתי מ"ש הר"ן דאינה נאמנת משים דה"ל דבר שבערוה דהא איתא בר"פ האשה רבה דע"א נאמן אפי' בדבר שבערוה היכא דלא איתחזק איסורא וכ"כ הר"ן בעצמו בקדושין דף ס"ג ע"ב והכא כיון דהוי ספק שמא לא זו היא הוי כשתי חתיכות שנתערבו דע"א נאמן אבל לשיטת התוס' י"ל דלא מהני ברי דידה משום קנסא. והנה הטעם שכתבו התוס' משום קנס נראה כוונתם דדמי למבטל איסור לכתחילה דנהי דמדינא שרי משום ספיקא דתערובות כנ"ל מ"מ הו"ל המקדש כמבטל איסור לכתחילה דקי"ל דאסור למבטל משום קנסא כדאיתא בפ' הניזקין דף נ"ג ע"ב ובי"ד סי' צ"ט. ועיין בסמוך:

שם ומותר באשה שאין לה קרובות וכו'. עיין בפרישה שנסתפק בשניות אם אסור באשה שקרובותי' שניות והט"ז כתב בפשיטות איסור ודייק מדמקשה בהש"ס פשיטא וכן הוא הגירסא בב"י אבל אינו בגירסא שלפנינו וסוגיא דנזיר שם. והנה לכאורה היה נראה דלפי טעם הרמב"ן ז"ל דס"ל דאסור מדינא די"ל דאף הרמב"ן ז"ל מודה דהוי ספק ספיקא ספק לא נתרצה וספק לא זו היה אלא דה"ל ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות וכיון דשניות דרבנן היא הא קי"ל דבדרבנן מהני ס"ס כזה כמ"ש הש"כ בי"ד ס"ס ק"י. עוד נראה דהא צריך להבין לפי טעמו של הרמב"ן ז"ל דנהי דחזקת פנויה דקרובותיה אין מועלת לה מ"מ נוקי היא עצמה בחזקת היתר עליו כדאיתא ביבמות דף למד ע"ב אשה בחזקת היתר לשוק קיימת וכו' וצ"ל דהכא שאני דאם נימא דיוכל לקדש אותה הרי אוסר אותה בקידושיו על כל העולם ובזה איכא חזקה להיפוך דנימא שיקדש השליח אחד מקרובותיה ולא תפסו הקידושין דידיה ומותרת לכל העולם על כן לא שייך הכא חזקת היתר משא"כ ביבמות שם דאם נימא דאסורה לו אסורה נמי לכל אדם ולפ"ז היינו דוקא בקרובות דאורייתא שאין הקדושין תופסין בהן אבל בשניות דקידושין תופסין בהן נמצא דליכא חזקה להיפוך כשיקדש אותה שפיר איכא למימר דמוקמינן לאשה עצמה בחזקת היתר. ובזה מיושב נמי הגירסא שהביא הב"י והט"ז דמקשי הש"ס פשיטא כיון דאיכא חזקת היתר נגד חזקת שליח עושה שליחותו פשיטא דספקא דרבנן לקולא כן נלע"ד נכון. אבל להטעם שכתבו התוס' משום קנס כבר כתבנו דהיינו קנסא שקנסו חז"ל למבטל איסור לכתחילה א"כ הא קי"ל בי"ד סי' צ"ט דאפי' אם ביטל איסור דרבנן אסור להמבטל אפי' בדיעבד ע"ש א"כ יש להחמיר אפי' בשניות. אך י"ל כיון דלא הוה מבטל ממש כמ"ש הר"ן דלא אסיק אדעתיה שימות השליח י"ל דאין להחמיר בשניות דרבנן.

שם בהג"ה ויש חולקין בזה והאחרונים כתבו דהתו' לא כתבו כן אלא בשלחו לקדש אשה סתם דאיכא רובא. והנה לכאורה משמע מדברי התו' דמדינא מותרת משום שמא לא נתרצה אך כבר כתבנו דע"כ שני התירוצים שכתבו התוס' שם תירץ אחד הוא כנ"ל וכן הדין נותן דכיון דהוי ספק אחד אפילו אילימא דמדאוריית' מוקמינן לקרובותיה בחזקת פנויות מ"מ אסור מדרבנן כנ"ל מ"מ נ"מ מזה אם אמר לשליח שיקדש לו א' משלשה דבזה לא שייך קנס כיון שייחד לו ואיכא כמי רובא היה ראוי להתיר לדעת התוספות אך לפמ"ש דטעם התוס' משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה א"כ גם בזה יש להחמיר ונראה עוד דנ"מ מזה אם צוה לשליח לקדש בת פלוני ומת אביה והשליח דהיתומה אסורה לעולם עד שיגרשה המשלח דלא שייך טעמא דהתוס' וכן לטעם הרמב"ן כבר כתבנו דלא התיר מטעם חזקת פנוי' אלא משום דאיכא נמי טעמא דשמא לא זו הי' וצ"ע:

סעיף יד

אין לבטל אלא בפני השליח וכו'. הוא מדברי המרדכי בפרק השולח בשם רבינו שמחה והביאו הב"י וז"ל א' שעשה לו שליח לקדש לו אשה ואח"כ חזר ובטל שליחותו בפני ב"ד שלא בפני שליח וכו'. והנה מ"ש פעמים שיגיע לידה קודם שביטלו והיא סבורה שבטלו קודם לכן וכו' והוא לכאורה נגד משמעות הסוגיא בגיטין דף ל"ג ר"ל אמר מפני תקנות עגונו' דס"ל כר"ש וכו' ואי נימא סברתו שתנוע' בזמן הביטול ה"נ איכא למיחוש בגט דאף שתשמע שביטל סברה שביטלו אחר שהגיע לידה ואיכא חשש ממזרות אע"כ דאין סברא שתטעה בזמן הביטול משום דאם יהיה לה ספק בזמן לא תנשא מספק ונראה שהוציא סברתו מירושלמי ר"פ השולח שהביא שם וז"ל ומ"ד שלא תבוא לידי ממזרת סבורה שלא ביטל והוא ביטל והיא הולכת ונישאת וכו' סבורה שביטל והוא לא ביטל ובא אחר וקדשה תופסין בה קדושין והיא ממתנת ער שימות בעלה הראשון והיא הולכת ונישאת ונמצא בניה באין לידי ממזרת ומפרש דהא דקאמר סבורה שביטל והוא לא ביטל היינו שביטל אחר שהגיע לידה ותסבור שביטל קודם שהגיע לידה ובאמת ראיתי בחידושי רשב"א בר"פ השולח שפי' כן דברי הירושלמי מפני תקנות עגונות סבורה שביטל והוא לא ביטל והיינו שתטעה בזמן הביטול ולפ"ז הוא סותר סוגיות הש"ס דידן כנ"ל ואפשר דבקידושין נמי שייך חשש עגונות שיסמוך על הביטול וילך למדינת הים והיא תתעגן מספק שמא קדמו קידושין לביטול וצ"ע:

סעיף טו

והוא אמר לא קדשתיך וכו'. כתבו הח"מ והב"ש אף שהמשלח אינו טוען ברי מ"מ השליח שהוא כמותו אמר שחזר בו וביטל שליחותו וכו'. נראה הטעם בזה דהשליח מהימן ליה טפי כדאמרינן בגיטין דף ס"ד גבי שליש דהא הימניה ע"ש. שוב ראיתי בתשובת ריב"ש סי' פ"ב שכתב הטעם כמ"ש הח"מ והב"ש דשלוחו כמותו לכל דבר והביא שם ראיה זו משליש דהא הימניה והאריך בזה ע"ש ותו דיש לדמות להא דאמרו בגיטין דף נ"ד ע"ב דכל פועל שהיה בידו ואמר לו בפעם הראשון שמצאו מהימן לו והכא נמי כיון שהיה בידו לחזור בשליחותו ואמר לו שחזר משליחותו מהימן ליה לגבי דידיה טפי מן האשה אע"ג דאיכא חזקה שליח עושה שליחותו. ולפ"ז נראה די"ל דכשהוחזק השליח בעדים אסור בקרובותיה דנהי דהוא מהימן ליה משום שלוחו כמותו מ"מ הקרובות אסורת בו דכיון דלא הוי שליח דידה לא מהימן לגבי דידהו יותר מן האשה וכיון דאיכא חזקה שע"ש אסורה בו כיון דליכא חזקת פנויה שהרי עכ"פ היא מקודש' לפני עדים אבל אם לא הוחזק בעדי' ממיל' דלגבי הקרובות שאין ידוע להם בבירור שעשת' שליח לא שייך חזק' שליח עושה שליחות אלא ע"פ המשלח ממילא דמהימן נמי השליח אבל אם הוחזק שליחותו האיסור, הוא משום הקרובות ועוד נראה לפמ"ש הדרישה בהוחזק השליח דמקודשת לראשון היינו לענין שאם החזיר השליח וקדשה לעצמה בפעם שנית או אם בא אחר וקדשה אחר שמת השליח או גרשה אין קדושין תופסין משום חזקה דשליח עשה שליחותו אף שכתב רמ"א לעיל סעיף ג' בשם הריב"ש דאם לא היו עדים על הקדושין והאשה והשליח אומרי' שנתקדשה כראוי ובא אחר וקידשה צריכה גט היינו משום דהתם איכא חזקת פנויה שסותר לחזקת שליח עושה שליחותו משא"כ הכא דמיירי שיש כאן עדים על הקידושין אלא שאינם יודעים למי נתקדשה א"ב לא שייך הכא חזקת פנויה. ועוד נראה דאם מכחשת אותו בפניו ואומר' לו לא קדשתני נאמנת מדרב המנונא משום דאין מעיזה בפני בעלה דאף בארוסה איתא לחזקה זו כדאיתא בגיטין דף פ"ח ע"ב וכיון שיש כאן עדים על הקידושין וודאי קדשה לראשון אך נרא' דאפ"ה אסורה לראשון בלא גט מן השני מטעמא כיון דשלוחו כמותו מהימן ליה כנ"ל ומהאי טעמא מותר בקרובותיה בלא הוחזק השליח בעדים כנ"ל וכן נראה דהא דאמר דבלא הוחזק ואינה יודעת למי נתקדשה מקודשת לשני היינו שאינה צריכה גט מן הראשון דע"א נאמן באיסורין היכא דליכא חזקה דשליח עשה שליחותו כיון שאין עדים על השליחות אבל עכ"פ אסורה לשני דהא קיי"ל לקמן סי' ל"ז סעיף כ"ד באומרת נתקדשתי ואיני יודע למי ובא אחר ואמר אני קדשתיך נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס דשמא יצרו תקפו וכ"ז א"ש אפי' לדעת הפוסקים דש"ה צריך עדים דהכא מיירי שאמר שעשאונו בפני עדים אלא שאין העדים לפנינו והנה הפרישה כתב וז"ל ונראה נמי דמיירי שהמשלח א"ל לשליח להלוות לו מעות או שהם מחולקים דהאיש אמר קדשתיך במעות שלי והאשה אומרת בסלע של המשלח עכ"ל ולענ"ד נראה דמיירי דווקא שהמשלח אמר להשליח להלוות לו אבל אם הם מחולקים באיזה כסף קדשה יש להסתפק אם מקודשת לראשון דנהי דמהימנא במה שאמר' שנתקדשה לראשון אבל במה שאומר השליח שנתקדשה במעות של עצמו יש לומר דפלגינן דיבוריה ואינה מקודשת בוודאי לראשון אם חזרה ונתקדשה לשליח או לאחר כנ"ל דאיכא למימר דמהימן השליח בהא ולא נתקדשה כלל ולא שייך כאן חזקה דאין אשה מעיזה ואף דאיכא חזקה דשליח ע"ש מ"מ איכא חזקת פנויה כנגדה:

שם בהג"ה ויש חולקין וכו'. הוא דעת הרא"ש דס"ל דאף דלא הוחזק לא אמרינן כיון ששלוחו כמיתו מהימן טפי להתירו בקרובותיה אבל מה שכתב דבהוחזק אינה מקודשת לראשון צ"ע דנהי דס"ל דחזקת שליח ע"ש לא מהני לקולא שאין קדושין תופסין בשביל קדושי ראשון כיון דאיכא השליח שמכחיש את האשה מ"מ כיון דאיכא עדים על הקידושין נימא חזקה דאין אשה מעיזה ומסתמא קדשה לראשון ואפשר דס"ל לחלק כיון דלא נודע הקידושין מעולם אמרינן דשפיר מעיזה וצ"ע:

שם בהג"ה שליח שאמר קדשתי למשלח וכו'. הוא מדברי הריב"ש פ"ב ונראה דהכא לאו מטעם חזקת שליח ע"ש דהא איכא חזקת פנוי' כנגדו א"כ הו"ל שליח ע"ש בהכחשה דלאו כלום הוא אלא מטעם דשלוחו כמותו ומהימן ליה לגבי דידיה יותר מעד א' כנ"ל וכמ"ש הריב"ש שם:

תוכן העניינים

המקנה - קונטרס אחרון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה