המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פתיחה · סימן לב
סעיף א
בשטר כיצד כותב על הנייר ועל החרס וכו'. כתב הר"ן והביאו הב"ש דוקא כשאין חותמין עליו עדים אבל אם הי' חותמין עליו ע"ח חיישינן שמא יבא לסמוך על ע"ח עכ"ל ולכאורה הוא סותר מ"ש לקמן סי' קכ"ד סעי' בב"י והביאו הח"מ והב"ש דכשמביא ע"מ מהני אפי' עדים חתומים בו דדוקא ע"ח לא מהני דהוי כמזויף ולא מזויף ממש ע"ש בס"ק ג' וכן משמע בהר"ן בפ"ב דגיטין גבי כתבו על הנייר המחוק וכבר הארכנו בזה בחידושנו שם דיש לחלק דבכתב על הנייר ועדיו על המחק לא מהני עידי מסירה דהא יכולה למוחקה ולעשותו הוא ועדיו. על המחק ותביאנו לפני ב"ד ולא תצטרך להביא ע"מ כדקי"ל בח"מ סימן מ"ד דבשטר שהוא ועדיו על המחק כשר א"כ הוי מזויף ף מתוכו אבל בכתבו עה"מ ועדיו עה"כ דכיון דלעולם כשיבוא לפני ב"ד יראו שהוא יכול עדיין למחקו פו ויצטרך להביא ע"מ כשר כשמביאה ע"מ ואין בזה שום חשש וכ"כ הב"י לקמן רס"י ק"ל בשם הר"ן ז"ל בפרק המגרש על דברי הרי"ף שכתב ומהא שמעינן וכו' דכיון שפיסולו ניכר ליכא למיחש למזויף מתוכו ע"ש וכן משמע להדיא מדברי הר"ן ז"ל בפ"ב שפירש בנייר המחוק כגון שהוא על המחק ועדיו עה"נ דבזה דוקא מכשיר ר"א דליכא ריעותא כנ"ל ולא כפי' התוס' דמיירי בהוא על הנייר ועדיו עה"מ ולכאורה בכתב על החרס דומה לכתב על המחק דליכא ריעותא דלעולם כשיבא לפני ב"ד תצטרך להביא ע"מ. ונראה דכ"ש גבי שטר קידושין דכשר לר"א היכא דליכא ריעותא דהא שטר קידושין קיל טפי מגט כדאשכחן בגיטין דף ט' גבי ערכאות דאף דהוה מזויף מתוכו לענין גט כשר בשטר קדושין והיינו משום דבערכאות ליכא ריעותא א"כ דברי הר"ן כאן בכתב על החרס צ"ע דלמה הוה מזוייף מתוכו ואף לפמ"ש שם דלדעת רש"י בגיטין דף כ"א ע"ב ד"ה נייר המחוק וכו' וכן דעת בעל העיטור דאע"ג דבשאר שטרות כשכתב הוא ועדיו עה"מ כשר ולא חיישינן לזיופא משום דניכר בין נמחק פ"א לנמחק ב"פ מ"מ משום חומרא דגיטין פסול אף בזה ולפ"ז אפי' בהוא על הנייר ועדיו עה"מ כשר כשמביא ע"מ לפנינו דאינו מזויף מתוכו דאף אם תעשינו הוא ועדיו עה"מ תצטרך להביא ע"מ משום חומרא דגיטין ולפ"ז י"ל גבי קידושין לא החמירו כ"כ וכשר בהוא ועדיו עה"מ בלא ע"מ וממילא דכשהוא עה"נ והעדים עה"מ לא מהני אפי' אם מביאו ע"מ דה"ל מזוייף מתוכו שיכולה למוחקה ויהיה הוא ועדיו עה"מ דא"צ ע"מ אבל אכתי בכתב על החרס קשה והנראה לענ"ד ליישב דברי הר"ן לפמ"ש הרשב"א בשם ר"ת בשמעתין דף ט' דאתיא כר"מ ובשחקק על החרס שאינו יכול להזדייף וכו' ע"ש ולפ"ז יש לקיים דברי הר"ן בשמעתין דכתב על החרס הוי מזוייף מתוכו משום שיכול למחקו לכתוב ע"י החקיק' וכשיבא לפני ב"ד לא תצטרך להביא ע"מ והוי כמו הוא עה"נ ועדיו עה"מ כיון שלא יראו הב"ד שיוכל להזדייף ולפ"ז יש ליישב דאינו סותר למ"ש בסימן קכ"ז דוודאי מ"ש הר"ת בחקיקה אינו יכול לזייף אע"ג דיכולה להעביר את החקיקה ולחקוק פעם אחרת משום שיהא ניכר לב"ד כמו שאמרו דאינו דומה נמחק פ"א לנמחק ב"פ ה"נ אינו דומה חקיקה אחד לב' חקיקות א"כ י"ל דגבי גט שכתבתי לעיל בשיטת רש"י והעיטור דחמירא גבי גט בהא אף דאינו דומה וכו' צריכה להביא ע"מ א"ב ה"ה נמי בחקק על החרס לא סמכינן אהא ובעינן לעולם ע"מ משום חששא שיכול לזיי' ולחקוק פע' אחר' א"כ ליכ' למיח' דלעול' תצטר' להבי' ע"מ אבל דבשטר קידושין י"ל דמודה רש"י ז"ל דכא החמירו כנ"ל ולכך כתב הר"ת דאתיא אפי' כר"מ בחקיקה וממילא דהרשב"א והר"ן נהי דלא ניחא להו לפרש ברייתא בחקיקה וכר"מ משום דלשון כותב בא משמע להו על החקיקה מ"מ דיכול לחקוק ואז לא תצטרך להביא ע"מ שפיר כתב הר"ן דה"ל מזוייף מתוכו ולא מהני אפי' כשמביאה ע"מ. אך הר"ן בפ"ב דגיטין במתני' שם חולק על רש"י ז"ל ומכשיר גבי גט בהוא ועדיו עה"מ א"כ לדידיה גם גבי גט על החרס ולא מהני ע"מ. אך לפ"ז צ"ל הא דאמר בכתובות דף כ"א ודוקא אחספא ולא חיישינן שמא יחקוק על החרס מאי דבעי והיינו משום דלא חיישינן כולי האי וצ"ע:
שם ונותנו לה בפני עדים וכו'. כתב הח"מ והב"ש דלדעת הפוסקים בסי' קל"ג דסגי' בע"ח בלא ע"מ גבי גט ה"ה הכא גבי קידושין ועיין בחידושי שכתבנו דלהרא"ש וסייעתו דס"ל דהלכה כאביי דאמר בב"מ דף י"ג דעדיו בחתומין זכין לו א"כ הכא כיון דבעינן שיכתבו מדעתה ומרצונה כמ"ש הרמב"ן והריטב"א דבעינן שיכתבו ויחתמו בשליחותה וז"ל שלא מדעתה פירוש שלא בשליחותה דהא מקשינן ליה לדעת האיש בגט והתם דעתו דבעינן היינו שליחותו וכו' כ"ש דעידי חתימה זכין לה ומתקדשת משעת חתימה אלא כיון דזכין לה הרי הם עצמם עדי מסירה אלא דבעינן דמטי לידה ואז מתקדשת למפרע משעת חתימה והכי משמע לישנא דברייתא שלא הוזכר הנתינה כמ"ש בחידושי ובזה יש ליישב מה שהקשה הלח"מ בפ"ג מה"א על הרמב"ם דאמאי לא כתב. שאם חתמו בעדים ונתנו לה בינו לבינה דמקודשת כמו בגט וכו' ולפמ"ש י"ל דהכא גבי קידושין פשיטא דמהני כיון שהוא מדעתה עדיו בחתומיו זכין לה והוי כע"מ דקיי"ל דהן הן שלוחי' הן הן עידיו ואף דהרמב"ם לא פסיק כאביי בב"מ שם גבי שט"ח מ"מ הכא שכותבין מדעתה ומרצונה עדיף טפי דהוי כשלוחי' ונ"מ טובא דאם קבלה הקדושין מאחר ואח"כ מטא השטר לידה הי' מקודשת למפרע להראשון אך צ"ע בזה לפמ"ש הרא"ש בספ"ק דב"מ דס"ל. להרי"ף ז"ל לחלק בין מכר להלוואה י"ל דה"נ יש לחלק וצ"ע. ולכאורה קשה ע"ז מהא דאמרינן בגיטין דף י' ע"א והא חזרה גופא איתא בקידושין ומשני בשליחות בע"כ ומאי קושיא הא לר"פ ור"ש צריך שיכתוב שטר קידושין מדעתה וכיון דהתם קאי אר"מ כדקאמר בברייתא וכדברי ר"מ בארבעה וכו' ולר"מ בעינן ע"ח א"כ עדים בחתימתן זכין לה ואין יכול לחזור ואע"ג דהיכא דלא מטי לידה אינה מקודשת מ"מ לא דמי לגיטין ושחרורי עבדים דאפי' היכא דמטי לידן אינו כלום וכ"ש לפירש"י שם בדף ט' ע"ב בד"ה לא יתנו לאחר מיתה כו' דאף בשחרורי עבדים הדין כן דבעינן דמטי לידה ואפ"ה קאמר דלא הושוו בזה שחרורי עבדים לגיטי נשים לרבנן דר"מ בשלמא אי לא אמרינן עדים בחתימתן זכין לו אין קושי' דכיון דהכתיבה הי' בתחילה מדעתה א"כ כיון דאמר לשליח תן הוי כזכי ואין יכול לחזור ז"א דכיון דהקידושין הוי חוב כפירש"י שם אעפ"י שהכתיבה היה מדעתה אינו יכול לזכות לה שלא מדעתה כיון שלא עשתה אותו שליח שמא חזרה בו כדאיתא לקמן ר"ס ק"מ דאפי' מהדרת אחר הגט אין השליח זוכה לה אבל אי נימ' דעדיו בחתומיו זכין לו כיון שחתמו בשליחותה כנ"ל פשיטא דאי שניהם יכולים לחזור בהן. אך נראה דאין מזה קושיא דהתם קאי אליבא דרבא כדאמר שם בתחלה בשלמא לרבה וכו' אלא לרבא קשיא וכו' ורבא ס"ל הכא דלא בעינן כתיבה מדעתה ואדרבה בזה א"ש טפי לפמ"ש שם התוס' בד"ה בשליחות בע"כ וכו' לפירוש ר"ח מלתא דליתא בקידושין היינו עלתא דאין חידוש בקידושין כיון דאינו בע"כ ע"ש ולר"פ ור"ש לאו מילתא דפשיטא הוא כיון שנכתב השטר מדעתה אלא דחיישינן שמא חזרה בו אבל לפמ"ש דלר"פ ור"ש מעיקרא לק"מ אתי שפיר:
ובזה יש ליישב לשון הרמ"א לקמן סי' מ' סעיף א' בהגהה וי"א דאם קדשה בשטר וכו' דאינו מובן דלא מצינו פלוגתא ועמ"ש שם ולפמ"ש י"ל דמסתמ' איכא ע"ח בשטר קידושין א"כ למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו ה"ל כמו מעכשיו ולאחר למד יום אך בחידושי כתבתי דמשמע מדברי הרא"ש בפ"ק דב"מ גבי שחרורי עבדים דלמ"ד דבעינן שליחות הבעל בחתימת העדים דעדים שלוחי הבעל נינהו בחתימתן לא שייך לומר עדיו בחתימיו זכין לו כיון דזכיה הוא מטעם שליחות דה"ל כמו בשליח קבלה וקי"ל דאין שליח הולכה של הבעל נעשה שלוחו ושלוחה לקבלה משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל כדאיתא בגיטין דף ס"ג ואף למאי דקי"ל כרבי אליעזר דוכתב לה קאי הכתיבה ולא על החתימה שפיר י"ל דעדיו בחתומיו זכין לו מ"מ כבר כתבנו בחידושנו שם כיון דבעינן בגט שליחות בנתינה ואם אמר לה טלו מעל גבי קרקע אינו גט א"כ א"א לומר דעב"ז לו כיון דע"כ נעשה שלוחי הבעל על הנתינה שוב אינם יכולין לזכות לה בתורת שליח קבלה ולא חזרה השליחות אצל הבעל כדאיתא בהדי' בסיף פ"ק דגיטין אלא כיון דקיי"ל דהיכא דנעשה שלוחו ושלוחה הוי ספק מגורשת א"כ ה"נ הוי מקודשת מספק וצ"ע:
שם ואין כותבין אלא לדעתה ולא הזכירו הטור והש"ע בכתבו מדעתה ולא מדעתו אם יש בו ספק קידושין משום דפשיטא להו דאפי' לרב פפא ורב שרביא דילפינן מהיציאה דבעינן דעת מקנה וכו' היינו אף דעת מקנה וכן כתב הריטב"א והוכיח מדתנן אין כותבין שטר אירוסין אלא מדעת שניהם ור"פ מוקים לה בשטר אירוסין ממש ע"ש ולכאורה אין ראיה זו מוכרחת דהא באותו משנה בסוף ב"ב תני נמי שטר אריסית ואינך מילי טובא דאין כותבין אלא מדעת שניה' דאין לפרש דקאי על כתיבה לשמה אלא כתיבה ונתינה קאמר דאין כותבין ונותנין לאחד מהן אלא מדעת שניהם וכן כתב הריטב"א עצמו בשמעתין לפרש שטר נישואין היינו שטר כתובה וכל היכא דליכא קנין אין כותבין אלא מדעת שניהם כלומר שיכתבו ויתנו לה וכו' לאפוקי שאין כותבין ונותנין לו וכו' א"כ יש לפרש גם בשטר אירוסין כן דוודאי אין כותבין ונותנין לה בלא ציווי הבעל לא מיבעי למ"ד דארוסה יש לה כתובה שתוכל לתבוע ממנה כתובתה ואפי' אם אין בה חשש משום הכתובה מ"מ לא ניחא לי' לאסו' בקרובותי' אלא הא דאין נותנין לו דאין בו שום חשש היינו דמדייק מינה דבעינן כתיבה מדעתה א"כ אין הכרח דבעינן כתיבה מדעתו וכבר כתבנו בחידושינו דאי נימא דבעינן שליחות הבעל בכתיבה כמ"ש התוס' בגיטין דף כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דיעה נינהו וכו' ע"ש א"כ פשיטא שצריך לכתוב מדעתו אך לפמ"ש שם התוס' דלא בעינן שליחות הבעל דוכתב אסופר קאי וכו' והא דאמרינן דצריך לומר לסופר כתוב וכו' משום דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה וכו' א"כ י"ל דהכא בשטר קדושין כיון שכותב מדעתה חשיב לשמו ולשמה כמו בגט כשכותבין מדעתו הוי כתובה לשמו ולשמה ולכאורה משמע כן מדאמר בדף מ"ח ואיבעית אימא הכא במאי עסקינן שכתבו לשמה ושלא לדעתה ובפלוגתא דרבא וכו' יש לדקדק א"כ הו"ל רבא ורבינא כיחידאי ולפמ"ש י"ל דרבא ורבינא מוקי לה שכתבו מדעתה ולא מדעתו דלר"א דס"ל דעת מקנה לא בעינן אלא דעתה ולא דעתו וממילא דלר"פ ור' שרבי' באמת הדין כן דלא בעינן דעתו מ"מ מסתימת הסוגי' וכל הפוסקים משמע דליכא פלוגתא בהא דכי היכא דלא הזכירה התורה שצריך לכתוב לשמו אלא לה לשמה ואפ"ה בעינן לשמו מדכתיב וכתב משמע דהעיקר תלי' בבעל א"כ ה"נ בשטר קידושין כיון דאמרינן התם בבעל תלה רחמנא וכו' כ"ש דבעינן לשמו ומדעתו ולפ"ז צריך לומר דלא הוי רבא ורבינא כיחידאי משום דמוקי לה כאוקימתא קמייתא דהתם:
שם ה"ז ספק מקודשת. הנה הרא"ש כתב כן משום דהוי פלוגתא דרבוותא והטור סיים בזה וכן כתב הרמ"ה מקודשת מספק נראה דטעמא דהרמ"ה לאו משום פלוגתא דרבוותא אלא משום דמסיק בדף מ"ח ואיבעית אימא הב"ע שקדשה לשמה ושלא מדעתה ובפלוגתא וכו' ואומר שם בשינוי קמא ורבנן מספקא להו וכו' ופירש"י ותוס' דלא גרסי במלתייהו ואם לאו אינה מקודשת ע"ש א"כ לשנוי בתרא נמי צ"ל דרבנן ספוקי מספקא להו ואף דע"כ הכי אמוראי דפליגי בהא דמוקי הברייתא באוקימתא קמייתא כנ"ל מ"מ לפי מאי דקיי"ל דהמקדש במלוה אינה מקודשת וקי"ל כמי דבעידי מסירה סגי כר"א וקי"ל נמי דשלא לשמה לא הוי קידושין ליכא לאוקמי מילתא דרבנן דמספקא להו אלא בכתבו לשמה ושלא מדעתה כאוקימתא בתרייתא וממילא דהלכה כחכמים ומה שהקשו הח"מ והב"ש דבל"ז הוי ספק קידושין משום הנייר דשעא ש"פ במדי כבר כתבנו לעיל בסי' ל"א דדעת הרא"ש והר"ן ז"ל בעובדא דציפתא דכל היכא דלא ידעה שהוא פחות מש"פ וכ"ש בקדשה ע"י שליח או בלילה לא חיישינן שמא ש"פ במדי:
סעיף ב
שמין את הנייר וכו'. כתב הב"ש הב"י כתב בלשון אפשר וכו' ומבואר כן בש"ס דף מ"ח. ולכאורה נראה דמשמע התם דר"מ פליג אחכמים בהא דשמין את הנייר ואיכא לאוקמי דפליגא בפלוגתא דר' ורבנן בב"ב דף ע"ז גבי ספינה באומר לו לך משוך וקני אמרינן דקפידא או מראה מקום הוא לו וה"נ אעפ"י שקדשה בתורת שטר מ"מ אם מתרצה להתקדש בתורת שוה כסף מהני דמראה מקום הוא לו וא"כ כיון דקי"ל בב"ב שם כרבנן כמ"ש הרמב"ם והש"ע בח"מ סי' קל"ח סעיף ז' דקיי"ל נמי כאביי דחשיב בקידושין דף מ"ט כל הני תנאי דמראה מקום הוא לו בשיטה א"כ ממילא דקיי"ל הכא כר"מ דהוי קפידא להתקדש בתורת שטר והא דלא חשיב אביי הך דב"ב כבר תירצו בזה תוס' והרשב"א שם ועמ"ש שם החידושי אך הרשב"א שם בדף מ"ח כתב דלא פליגי וכן משמע לפי גירסת הש"ס שם דרבנן ספוקי מספקו להו ועמ"ש בחידושי בריש מכילתין דף ג' בתוס' ד"ה ואשה בפחות מש"פ כו' דמלשון הירושלמי דמוכיח דשטר אעפ"י שאין בו שו"פ דאל"כ היינו כסף משמע דאפי' אם קדשה בלשון קידושי שטר מועיל מטעם קדושי כסף אלא שכתב שם דיש לדחות ולפרש הירושלמי בענין אחר וכתב שם דתלי' בהא מ"ש התוס' רי"ד שם הובא בריטב"א ובב"ש לעיל ס' כ"ט ס"ק ב' בשם הש"ג כשמקדשה בסודר אף שנותן לה בתורת חליפין מ"מ כשמחזקת בו מקודשת מדין תורת כסף ע"ש:
סעיף ד
כתבו על דבר המחובר וכו'. כבר נתבאר דיני המחובר בר"ס כ"ז לענין שוה כסף דמהני בקרקע. ולענין קדושי שטר נראה דעת היש מכשירים דאף דפשט ריש לקיש לענין לשמה דילפינן מויצאה והיתה מ"מ לענין מחובר כיון דשייך גם בקידושי כסף י"ל דילפינן הוויות להדדי דמהני אף בשטר ואף דאיכא לאקושי לגט מויצאה והיתה מ"מ הו"ל ספק מקודשת ותו למימר כמ"ש התוספו' דף ג' בזה ואשה בפחות מש"פ וכו' דריבוי קנינים איכא למילף טפי ממיעוט קנינים. ואפשר לומר עוד דס"ל דתלי' בפלוגתא דתנאי דלמ"ד דון מינה ומינה כיון דילפינן קדושי שטר מהיקשא דויצאה והיתה ילפינין כולה מילתא מינה דפסול במחובר אבל למ"ד דון מינה ואוקי באתרא י"ל דמקשינן הוויית להדדי וכיון דקי"ל כמ"ד דון מינה, ואוקי באתרא כדאיתא ביבמות דף ע"ח ע"ב איכא למימר דילפינן מהיקשא דהוויית להדדי ובזה מיושב דלא תקשה מהא דאמר בגיטין דף ט' דלא תנא בברייתא מחובר משום דאיתא בקידושין ולפמ"ש י"ל דברייתא דגיטין דף ט' אתי' כרבי אליעזר דס"ל דון מינה ומינה ולא קי"ל הכי ולענין איסורי הנאה עיין לעיל ס"ס כ"ח מ"ש.
שם בהג"ה כתבו בכתב ידו וכו'. כתבו הח"מ והב"ש דהיינו דוקא לדעת הרי"ף והרמב"ם דע"ח לבד מהני ע"ש וא"א לפרש כן בלשון התוס' ביבמות דף ל"א ע"ב ד"ה למעוטי זמן כו'. מספקא לר"י כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו' והרי התוס' ס"ל דלר"א בעינן דוקא ע"מ כמ"ש בדף ד' ד"ה דקיי"ל וכו' ועוד נראה דלדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דמהני לר"א ע"ח לבד כמו לר"מ ע"כ צ"ל דהטעם הוא כמ"ש הר"ן בפ' המגרש בשיטת הרי"ף דכיון דאיכא ע"ח וידוע שאין העדים כותבין אלא לאיש ועתה הגט בידה הו"ל כעידי מסירה דע"כ נמסר מידו לידה דלא חיישינין לנפילה או פקדון וכ"ש בכ"י ממש כיון שעתה הוא בידה הו"ל כעידי מסירה ומטעם זה ס"ל להרי"ף דכי מהני בגט כדאמר רב כ"י ועד שנינו ומזה הוכיח הרי"ף דלר"א מכשיר בע"ח לבד כמ"ש הר"ן שם דהא רב ס"ל כת"ק כדאמר התם זימנין אמר רב תצא וכו' ע"ש כ"כ בספ"י בריש גיטין שם דמטעם זה מהני כ"י ע"ש וא"כ אין לחלק בזה בין קידושין לגירושין ונראה דמ"ש הנ"י שם די"א דוקא בגט מהני כ"י משום דכתיב וכתב היינו דס"ל כשיטת התוס' דלא מהני ע"ח לר"א משום דס"ל דוכתב היינו כתיבה ממש שכותב הבעל בעצמו וי"ל הטעם משום דבכתב ידו ממש מוכח מתוכו הנתינה אבל ע"ח לא נזכר בקרא וכשאינו כותב בעצמו אינו מוכח מתוכו עד שימסור בעצמו לפני ע"מ אבל ע"ח אע"ג דאנן ידעי' דמסתמא מסרו לבעל מ"מ אינו מוכח מגוף הכתיב' דכתי' בקרא והיינו דכתבו התוס' דמספק' לר"י אי כ"י מהני בקידושין בלא ע"מ כמו בגט מטעם הנ"ל או דילמא דוקא בגט דמפורש בו קרא והיינו ספיקא דהני:
ולפ"ז נראה לענ"ד דיש לפרש הא דתני בברייתא דף ט' בשטר כיצד כו' ולא הזכירה הברייתא לא ע"ח ולא ע"מ היינו דמיירי דכתב בכ"י ממש דזה מהני בין לר"מ בין לר"א כנ"ל ומתורץ בזה מה שהקשו התוס' דחרס הוי דבר שיכול להזדייף דכיון דהוא כ"י הבעל אי אפשר לזייפו אלא דהתוספות לשיטתייהו אזלי שכתב שם ביבמות דמספקא לר"י אי מהני כ"י לכך הוצרך לפרש דמיירי בע"מ ור"א הוא וממילא אזלי ליה מ"ש הב"ש דבכ"י בלא ע"מ הו"ל כספק ספיקא ולפמ"ש אינו אלא ספק אחד די"ל דכ"י עדיף מע"ח כנ"ל ודין ע"מ שתחזירי לי את הנייר כבר נתבאר ר"ס כ"ו ע"ש.