אור ברסלב
המקנה - קונטרס אחרון פתיחה › סימן לא

המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פתיחה · סימן לא

סימן ל

סעיף א

אין מקדשין בפחות משוה פרוטה וכו'. הנה נראה לענ"ד פשוט היכא דקידש בפחות משוה פרוטה מעט פחות משתות אע"ג דגבי מקח קי"ל דהוי מחילה מ"מ אינה מקודשת משום דבעינין שיעור כסף ואפי' אם נתרצה להתקדש בפחות מזה אינו כלום אך לפמ"ש לעיל סי' כ"ז דאפי' אם ישבו פרוטה דמשה אלא שהפרוטה באותו זמן גדולה יותר גנאי הוא לה י"ל מהני אם חסר בפחות משתות וכן יש להסתפק בקדשה בחפץ ואמר לה שהוא שוה חמשין והטעה אותה בפחות משתות צ"ע אי נימא כיון דגבי מקח הוי מחילה ה"נ הוי כאילו נתרצה בפחות מזה וקבלתו בחמשין וחילוק זה כתב הר"ן גבי מי שדרכו להתיקר דאף דאינו מועיל בפחות משוה פרוטה מ"ע בשוה חמשין מועיל כמ"ש הב"י ולכאורה נראה כיון דהאי דינא אינו דוקא לענין קידושין אלא אפי' לענין מכירה כדיליף בסוגיא שם דף ח' מקנין דעבד עברי א"כ הא דקיי"ל בכל מכיר ה בפחות משתות הוי מחילה ולא אמרינן דלא סמכא דעתה דלוקח כיון דלא נישום בשעת מכירה ודוחק לחלק בין סמיכת דעת דמוכר לסמיכת דעת דלוקח כדמשמע בקידושין דף כ"ו דבעינן סמיכת דעת המוכר והלוקח ע"כ ל"ל כיון דבפחות משתות מחיל אינש סמכא דעתי' בהכי ואם יהי' יותר משתות באמת יבטל המקח ועוד נראה לפמ"ש בחידושי דמשמע מלשון ההות' ד"ה ורב יוסף וכו' וי"ל ללישנא דאמר בכל דהו כ"ע לא פליגי איירי דאמר כל דהו וכו' משמע מזה אפי' אם הוא ספק אם יש בו ש"פ לא אמרינן דלא סמכה דעתה שמא אין בו ש"פ משום דאז באמת לא תתקדש וכן משמע מדבריהם שם בד"ה אף שוה כסף וכו' כמ"ש בחידושי דלא כשיטת מהרש"א ז"ל מ"ש בדבריהם בד"א מנא אמינא וכו' ע"ש וכבר כתבנו בסי' כ"ח ראי' לזה מסוגי' דף מ"ז דקתני אם נשתייר שוה פרוטה מקודשת לפ"ז נראה דנ"מ לדינא בקדשה בטבעת שיש בו אבן טוב ואמר לה ע"מ שהוא שוה חמשין ובאמת הוא שוה חמשין דבזה מודה ר"ת דאין צריך שומא ולא שייך לומר דלא סמכה דעתה דשמא הוא שוה פחות דבזה באמת לא תתקדש כיון שהתנה בתנאי מפורש ה"ל ככל תנאי דעלמא שאם נתקיים מקודשת וראי' ממ"ש דאל"כ קשה לרב יוסף דנימא בכל מכירה דלא סמכה דעתה שמא הטעה אותו יותר משתות וכן משמע אפי' לדידן לשיטת ר"ת דכי נימא דאין יכול למכור אבן טוב בלא שומא משום דלא סמכה דעת הלוקח אע"כ כיון דיתר משתות בטל מקח שפיר סמכה דעתה ודוק' לענין קידושין לא סמכה דעתה דאף אם יהי' פחות מחמשין יותר משתו' אין בזה ביטול הקידושין כיון דאשה מתקדשת אפי' בפרוטה דלא התנה בתנאי מפורש ש ע"מ ששוה חמשין וכה"ג כתבו תוספות בכתובות דף פ"ו ד"ה תיזל ותיחל וכן בעבר עברי דמייתי התם בדף ח' דלא שייך בו ביטול דאין אונאה לעבדים וכיון שאין דעתו למכור א"ע אלא בדמים ידועים לא סמכה דעתו בשווי' החפץ לכן אינו נקנה וצ"ע:

סעיף ב

י"ש מי שאומר וכו'. לכאורה נראה דהרמב"ם הוצרך לפרש כן לפי שיטתו דטעמא דשיראי לפי שאשה מתאווה להן א"כ בהאי דקדיש בוודאי דאורדי דכתבו התוספות דלא כרב יוסף ולדעתו אף רבה מודה בזה דלא שייך בזה שאשה מתאוה להן וכיון דהספק הוא שמא אין בו שוה פרוטה ובפחות מש"פ לא מהני אפילו אם נתרצה להתקדש בו לא סמכה דעתה לכך הוצרך לפרש דהוי קדושין משעת שומא אך לפמ"ש לעיל דבפחות משוה פרוטה לא שייך לומר דלא סמכה דעתה כיון דבאמת לא תתקדש בו אין מזה הכרח מיהו צריך להבין לדעת הרמב"ם ז"ל הא דאמרינן בדף מ"ח בקדשה בשט"ח דלא סמכה דעתה דילמא מחיל וכי נימא דאם גבתה חוב הי' מקודשת בשעת גבייה ולא אמרינן דדעתה הי' להתקדש אם תגבה ותו כיון דדעתו היה לקדש מעכשיו מה יועיל שתתקדש אח"כ בזמן השומא לכך נראה דהא דכ' הרמב"ם ואח"כ תהא מקודשת היינו ע"י שיחזור ויאמר לה ותהא מקודשת אפי' לא נטלה ממנו אפי' בשתקה מקודשת ומחמת נתינה ראשונה שהיתה לשה קידושין וכמו"ש לעיל בסימן כ"ט לשיטת הרמב"ם ז"ל גבי תן מנה לפלוני והם ממש דברי הרשב"א ז"ל ואין כאן מחלוקת וכן הדין גבי קדשה בשט"ח דאחרים אם גבתה המעות וחזר ואמר לה התקדשי לי בו מקודשת אפי' אם לא נטל ממנה ואפי' שתקה ובזה אתי שפיר מה שהקשת הלח"מ לדעת הרמב"ם ז"ל הא דקאמר בברייתא עגל זה לפדיון בני וכו' דבאמ' הבריית' לא מיירי אלא מן האמירה והכי משמע לשון הברייתא דלא אמר כלום וצריך לחזור ולומר אחר השומא ומה שהקשה ב"ש על הרשב"א ז"ל כתבנו בזה בסי' כ"ח ע"ש ועיין עוד בחידושי מ"ש דלדעת הרמב"ם שכתב שאשה מתאוה להן לאו דוקא שיראי אלא כל כלי תשמיש או כלים הצריכים להם כיין דמקרבו הנייתא כדאיתא שם בסוגיא דף חית לאפוקי אם עומד לסחורה וכיוצא בהן ע"ש דמוכח כן מן הסוגיא ומדברי הרמב"ם דפסק גבי פדיון דיוכל הכהן לומר לדידי שוה לי ולא בעינן דוקא דרכו להתייקר ונ"מ מזה נמי גבי קידושין אם אינו שוה חמשין והיא אומרת לדידי שוה לי וצ"ע:

שם בהג"ה גם נוהגין לכסות וכו'. עיין ב"ש שכתב דלא סגי במה ששאלו את העדים דאכתי יש לחוש דלא סמכה דעתה ע"ש ולכאורה נראה דאפ"ה צריך נמי לשאול העדים אם הוא ש"פ משום דלפמ"ש לעיל לדעת מהרש"א ז"ל בשיטת התוס' דהיכא דהוי ספק אם הוא ש"פ לא מהני אפי' אמר בכל דהו א"כ כיון שמכסים פני הכלות גרע טפי דסברה שמא אינו ש"פ לכך נוהגין לשאול העדים אך ז"א אלא לרב יוסף אבל לפי מאי דקי"ל כרבה משמע דאפי' אם הי' מסופקת אם הוא ש"פ א"צ שומא זולת לדעת הרמב"ם ז"ל דלא קיי"ל כרבה אלא בדבר שאשה מתאוה להן. ונראה יותר דכיון שהיא אינו רואה כלל את הקידושין דומה למ"ש הרמב"ם והש"ע בח"מ סימן ר"ט דבמוכר מה שיש בבית זה כיון דאינו רואה מה שבתוכו אין זה מכירה כלל א"כ כיון שמכסות פניה ואינו רואה כלל ולא הוי דרך קנין כלל לכך נוהגין לשאול העדים אם הוא ש"פ אלא דלפ"ז קשה הא דאמרינן בקידושין דף י"א כי קאמינא דקדשה בלילה משמע דאם קידשה בדינר לב"ש ולב"ה אפילו בפחות מדינר אע"ג דלא ידעה מה היא מקודשת אך כבר כתבנו שם דע"כ לאו לילה ממש הוא דהא צריכין עדים לראות את הקידושין אלא שלא ידעו להבחין כמה מטבעות הוא אם הם שיעור דינר או לא ע"ש ובחידושי מהרי"ט כתב שיש לפקפק בזה שאינם רואים את פניו בשעת הקידושין אך לפמ"ש לקמן בסי' מ"ב ס"ד בהגה"ה דסגי בידיעה בלא ראי' כדאיתא בח"מ סי' צ' אין כאן בית וניחוש ועמ"ש לעיל בסי' למ"ד ס"ה בתשובת מהר"ם:

סעיף ג

קדש באוכל או בכלי וכו'. הנה לדעת הרמב"ם ז"ל אם ידוע שהוא שוה פרוטה במקום אחר הוי קידושין דאורייתא אף דקיי"ל דאין להקדש אלא מקומו ושעתו מ"מ כיון שיכולה להוליכה לשם הוי כאילו ש"פ במקומה ולשיטת ר"י אינו אלא חומרא דרבנן ועיין בב"ש ונראין הדברים דתליא פירושים שכתב רש"י ז"ל בדף כ"ג ע"ב גבי מעשר שני ועיין בחידושנו שם לבאר שני שיטות ע"פ סוגית הש"ס בבכורות דמקשה והרי מעשר וכו' והיינו כיון דאסור בהנאה אינו שוה כלום במקומו ומשני אשה יודעת וכו' ולפירוש קמא היינו דמשני דבאמת הקידושין אינו אלא בירושלים ולפי' הב' כיון דידעת מקודשת מיד וע"ש באריכות שכתבנו די"ל דפליגי בהא רבי ירמיה ורבי יעקב שם ועיין שם בתו' ד"ה ואיהו לא ניחא ליה וכו' שהקשו מרב חסדא דס"ל דבגבולין מודה ר"י וי"ל דהיינו טעמא דאמ' בעובדא דכוחלא דר"ח לא ס"ל כשמואל דלטעמיה אזיל דס"ל בפרק חלק דבגבולין מודה ר"י דלא הוי ביה דין ממון. אך מדברי הר"ן והרא"ש משמע דהטעם הוא מש"ס שהיא נתרצה להתקדש בו אפי' בפחות משוה פרוטה כמ"ש הרא"ש גבי עובדא דציפתא דף י"ב ע"ב דלא חשש לחששא דשמואל שאני הכא שחזר בו וגם היא לא נתרצה וכו' וכבר ביארנו דבריו לעיל סי' כ"ח שם דעיקר הטעם הוא משום דהא דאשה אינה מתקדשת אלא בפרוטה הוא מתרי טעמא אחד דבפחות מפרוטה לא ומיקרי כסף ובעינן שיעור כסף שהיה בימי משה והב' משום דאשה לא מיקני נפשה בפחות מש"פ דגנאי הוא לה כדאיתא דף ג' ולענין שיעור הכסף אף שהוא שוה במקום אחר מיקרי כסף דמשה נמצא דתליא ברצונה דאם היא נתרצה בפירוש לקדש בזה אפי' אם הוא פחות מש"פ מהני כיון שאינה מקפדת ומשמע מדברי הרא"ש גבי ציפתא דאם אין רצונה ידועה כגון שלא ידעה אם הוא ש"פ במקומה לא הוי קידושין דלהכי לא חשו לדשמואל בעובדא דציפתא. ומ"ש הרא"ש הטעם משום שחזר בו אע"ג דקיי"ל דאין חזרה מועיל בקידושין אפי' תכ"ד הי' נראה לפרש דבריו דכיון דאנו רואים שחזר בו מוכחא מילתא דלא אסיק אדעתא בתחלה שהוא פחות מש"פ וכוונתו למאי שאמרו שם בסוגיא דף כ"ג ע"ב גבי קדשה במעשר בשוגג אינה מקודשת משום שאין שניהם רוצים דאיהו לא ניחא לה משום טירחא דאורחא ואיהי לח ניחא ליה משום אונסא דאורחא א"כ ה"נ כיון שהוא בכאן פחות מש"פ וצריכה להוליכה לשם צריך שידעו שניהם שהוא פחות מש"פ ויתרצו הא לאו הכי הו"ל כמו בקדשה במעשר בשוגג ולא הוי קידושין משום שניהם לא ניח' להו אך לפ"ז דעת הרא"ש כשיטת הרמב"ם דהטעם הוא מפני שיכולה להוליכה דלשיטת הר"י דהטעם הוא משום גזירה דאנשי מדי אין לחלק בזה וע"כ צ"ל דהא דכתב הרא"ש במימרא דשמואל ומסתברא כשיטת הר"י דאשה לא מיקנה נפשה בפחות מש"פ במקומה לאו דס"ל פי' הר"י ממש אלא בהא דמשמע מדברי הרמב"ם דאפי' אם אינה ידועה אם היא מתרצה להתקדש בפחות מש"ה במקומה אפ"ה מקודשת מדאורייתא אם הוא ש"פ במקום אחר ע"ז כתב דמסתברא כדברי ר"י דבאינה מתרצה אינה מקודשת אדאורייתא אבל מלשון הטור משמע דמסקנת הרא"ש הוא ממש כדברי ר"י ונראה דס"ל להטור דאף לשיטת הר"י דס"ל דהטעם הוא משום גזירה בעינן דוקא שידעה שהוא פחות מש"פ ונתרצה אבל אם טעתה וסברה שהוא ש"פ אין סברא לקיים קדושי טעות משום גזירה דא"ב היכא דאמר שוה חמשין ואשתכח דלא שוה דאמרינן בסוגיא בפשטות דלא הוי קידושין לכ"ע ולא גזרינן שמא שוה חמשין במקום אחר אע"כ דקידושי טעות לא גזרו ושפיר י"ל דהרא"ש ס"ל כשיטת הר"י ומ"ש שהוא חזר בו כבר פירשנו אותו לעיל סי' כ"ח גבי עובדא דציפתא:

והנה הח"מ כתב דיש להסתפק אם יש לה אורחא להתם כדאמרינן גבי מטבע שנפסלה לך והוציאה במישן והוא בח"מ סימן ע"ד. אך מזה אין ראי' אם אינו שוה במקומו די"ל דאף שנפסל והוזל מ"מ משלים לו שיעור ההלואה במקומו ולא איירי שם אלא לענין דאינו יוצא בהוצאה כ"כ. אך מדברי התוס' בהגוזל קמא דף צ"ד משמע להדיא דאפי' בהוזל במקומו יכול ליתן לו כשיעור השוה במקום היוצא שהולך לשם ועיין בחידושנו ב"ק שם שכתבנו דהוכיח התוס' זה שם מן הסוגיא ונראין הדברים דשמואל דס"ל הכא חיישינן שמא ש"פ במדי לטעמי' אזיל דס"ל שם לך והוציאן במישן דס"ל דחשיב כסף כיון שיוצא במקום אחר אך נראה דלענין קדושי אשה לא שייך לחלק בין אית לה אורחא להתם או לא דדוקא גבי חוב שמשלם לו בע"כ שייך לחלק בזה אבל גבי קדושי אשה דמדעתה אין לחלק בכך תדע דהרי לפירוש קמא של רש"י אינה מקודשת כשאינו יודעת אע"ג ש כולה להוליכה לשם ואפי' לפירוש שני הא אמר התם בבכורות בהדיא הטעם דאשה יודעת שאין מעשר שני וכו' אבל בלא ידעה ס"ל לר' יהוד' דאינה מקודשת אפי' אם הוליכה אותו לירושלי' משום דמסתמא דעתה להתקדש במקומה וה"ה הכא דאינה מקודשת אם איכ' מתרצה כמ"ש הרא"ש כנ"ל וצ"ע. ועיין ביש"ש שכתב די"ל דאם ידעה שהוא פחות מש"פ גרע טפי שיכולה לומר משטה הייתי בך: ולפ"ז צ"ל לסברת הרא"ש דלא משכחת לחששא דשמואל אלא כשנתרצית בפירוש להתקדש אפי' בפחות מש"פ ואין משמעות כל הפוסקים כן כמ"ש בחידושי. ע"ש.

ולכאורה היה נראה לפי דעת ר"ת לעיל במקדש באבנים טובות צריכא שומא משום דלא סמכה דעתה ע"כ אין לפרש שיטת הרמב"ם דחיישינן שמא ש"פ במדי הוי ספיקא דאורייתא דכיון דאינה ידוע אם הוא ש"פ במקום אחר גרע טפי דאפי' אם יש מקום שהוא ש"פ הרי לא נישם לה מה"ת נימא דסמכה דעתה טפי מהיכא דקדשה באבנים טובות דלא סמכה דעתה כיון דלא בקיאין בשומא כ"ש הכא שאינו ידוע לנו אם יש מקום שש"פ ע"כ צ"ל דהקידושין הונה מדרבנן כמ"ש ר"י לפ"ז היה נראה דמ"ש הרמב"ם קדשה באוכל או בכלי וכו'. לשיטתו אזיל דס"ל דהא דאין צריכא שומא היינו דוקא בדבר שאשה מתאווה להן אבל בדברים שאין אשה מתאווה להן צריך שומא וכבר כתבנו לעיל בדעת הרמב"ם ז"ל דלאו דוקא שיראי אלא כל אוכל או כלי דמייתי הש"ס שם גבי פלוגתא דרבה ורב יוסף כגון תבואה וכלים או עגל וטלית וכיוצא בהן דאמר שם דמקרבי הניתא בכל אלו שייך לומר שאשה מחמדתן להכי כתב כאן אוכל או כלי. אך מלשון הרמב"ם שכתב בפ"ד מה"ל אישות הא למדת שכל המקדש בשוה כסף וכו' משמע דאפי' בכל מילי הדין כן ונראה הטעם בזה כמ"ש בחידושי דף ח' בתוס' ד"ה אף שוה כסף וכו' דהא דאמרינן בסוגי' ע"ב דרב יוסף עצמו אצרכה גיטא כשמואל אע"ג דס"ל דצריך שומא היינו משום דהא דס"ל לרב יוסף דצריך שומא לעשותו קדושי וודאי אבל בלא נישום עכ"פ ספיקא הוי אם סמכה דעתה או לא וא"כ בכל דבר עידי ספיקא לא נפיק וצ"ע:

סעיף ד

וי"א שאם ילדה משני וכו'. הקשה הח"מ והלח"מ דהא מסוגיא משמע דקאמר ופרשי רבנן משפחה ולא משום דס"ל כשמואל וכו' משמע דלשמואל הולד פסול ומ"ש הב"ש דבאמת הפירוש בסוגיא כן הוא דחוק דא"כ הול"ל ולא משום דשמואל ומדקאמר ולאו משום דס"ל כשמואל משמע אי הוי ס"ל כשמואל הוי הולד פסול ונראה לענ"ד דהרמ"ה לא קאמר דהולד כשר אלא באינו ידוע אם יש ש"פ במקום אחר ולא מיבעי לדעת הר"י דאינו אלא קידושי דרבנן אלא אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל בידועה שהוא ש"פ במקום אחר הו"ל קידושין דאורייתא מ"מ כיון דקיי"ל דספק ממזר מותר מן התורה כדלעיל סי' ד' א"כ כיון דאינו ידוע אם ש"פ במקום אחר וכ"ש לפמ"ש לעיל דלדעת הר"ת דסבירא לי' דאבנים טובת צריכא שומא כ"ש היכא דאינו ידוע אם הוא ש"פ במקום אחר דלא סמכה דעתה ונהי דכתבנו לעיל דמידי ספיקא לא נפיק מ"מ לגבי הולד הוי ספיקא דרבנן משא"כ לגבי דידה דה"ל ספיקא דא"א דהוא ספק כרת דספיקא לחומרא מן התורה לכ"ע לכך תצא וס"ל להרמ"ה בעובדא דכוחלא שהוא אבן טוב כמ"ש התוס' ד"ה והילכתא שיראי וכו' אלא דבמקומה הוי שכיחא טובא אבל היה ידועה דבמקומת דאחרים דלא שכיחא הם שווים יותר מפרוטה והיינו דלא משני הש"ס על רב חסדא הא בקידושי וודאי והא בקידושי ספק וכמו שהקשו התוס' שם משום דפסיקא ליה להש"ס דאבנא דכוחלא יש מקומת ידועים שהם ש"פ וע"כ צ"ל דר"ח לית ליה שמואל דאפילו אם ידוע שבמקום אחר ש"פ אין לו אלא מקומו ושעתו וכ"ש דאתי שפיר לפמ"ש לעיל דר"ח לטעמיה אזיל דס"ל בפ' חלק ד' ק"ב במעשר שני בגבולין מודה ר' יהודא דלא הוי ממון וכיון שהי' ידועה להכי קאמר ולאו משום דס"ל כשמואל משום דאי הוי ס"ל כשמואל הוי הולד פסול היינו משום שהי' ידועה שה וא ש"פ במקום אחר והוי ליה ממזר וודאי מדאוריית' להרמב"ם ולר"י מדרבנן:

ובזה נראה לענ"ד נכון הא דכתב הטור בשם הרמ"ה אי קדיש במידי דלא ידעינין השתא אי הוי ש"פ בעידן קידושין או לא אזלינן בתר השתא וכו'. והוא נלמוד מסוגיא דרב חסדא בעובדא דכוחלא ולכאורה קשה דלמא נ"ח לטעמיה אזיל דל"ל דשמואל ולא חייש לספיקא שמא הוא ש"פ במדי ה"נ לא חייש בספק שמא באותו זמן ש"פ אבל אנן דחיישינין לספק שמא הוא ש"פ במדי ה"נ חיישינין לספיקא שמא באותו זמן הי' ש"פ ולפי מ"ש ניחא דהא דר"ח לא ס"ל כשמואל היינו מטעם אחרינא דאפי' ידועה שהוא שוה פרוסה במקום אחר לא חיישינין לי' ולפ"ז היה אפשר לומר דהיינו טעמ' דהשמיטו הב"י והש"ע כמ"ש הח"מ משו' דלשיט' התוס' בקידושין דף י"ב דיה ורב חסד' וכו' הכא לא מצי לשנויי הא בקידושי ספק כדלעיל וכו' משמע דס"ל דר"ח פליג עלה ולא חייש לספק א"כ אין כ"כ ראי' דלא חיישינן שהיה ש"פ באותו זמן מיהו י"ל דרמ"ה מצד הסברא קאמר דלא חיישינן שנשתנ' השער ונשתכח כדאמר בשבועו' דף מ"ב ע"א אמר רבא קיצותא דתרע' מי דכיר דכירי אנשי. וכן מוכח מפי' הריי דטעמא דשמואל דאמר חיישינין שמא ש"פ בעדי היינו שמא יש אנשים מאותו מקום כאן במקום שמקדש אותה כי' קשה דלמה לי למימר החששא רחוקה דשמא שוה במקום אחר ושמא יש משם אנשים ולא יחושו אף במקומן הל"ל שמא יתיקר השער ויהי' ש"פ במקומה ולא יחושו ג"כ לקידושין וחששא זו מצינו גבי הלוואת סאה בסאה דאסרו שמא יתיקר אע"כ דמשום הכי ליכא למיחוש דאם יתיקר יזכרו שנשתנה השער דקצותא דתרעא מדכיר דכירי אינשי כנ"ל:

סעיף ה

האומר לאשה וכו'. כבר כתבנו בחידושינו באריכות ליישב מה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם דהא בש"ס דף מ"ד ודף מ"ו אמר רבה מאן תנא התקדשי ר"ש הי' ואנן קיי"ל כר' יהודה דלא לך לא לך פרטא הוי ולפי פשיטו נראה ליישב לפמ"ש הב"ש והט"ו בסי' כ"ח סעי ה' ס"ק י"ד וס"ק ט"ו דהיכא דחזר מן הקידושין הראשונים צריך לחזור ולומר בלשון קדושין ודייק שם מהאי עובדא דציפתא דאמר בש"ס תתקדש בד' זוזי שיש בה ע"ש וכבר כתבנו שם דקש' עליהם מסוגיא זו דמאי מקשי הש"ס בדף מ"ד דלמא מתני' ר' יהודה היא דבזו ובזו הוי פרטא דכיון דפרטא הוי הרי שחזר בו מהנתינה ראשונה וצריך לחזור ולומר בלשון קידושין דאל"כ אפי' אם יש באחרונה ש"פ לא מהני ותו כתבנו שם דתקשה נמי אהא דקאמר בדף מ"ז הא מני ר' הי' דאמר בין כזית כזית וכו' דכיון דחזר בו אפי' אם יש באחרונה ש"פ הרי לא אמר בלשון קידושין. ודוחק לפרש אם יש באחת מהן היינו קמייתא ויש ליישב דכיון דאמרינן שם דף ה' דונתן הוא ואמרה הי' ספיקא הוי וחיישי' מדרבנן והיינו דלא בעינן אמירה דידי' ומקודשת מדרבנן כיון דמוכחא מלתא מחמת אמירה דידה א"כ הא דקאמר בברייתא אליבא דר' בנטלתו ואוכלתו אם יש באחת מהן ש"פ מקודשת היינו מקודשת מדרבנן אף בלא אמירה כיון דמוכחא מילתא ולפ"ז צ"ל דהא דבעינן שיהא בהן ש"פ ולא אמרינן דבלא זה מקודשת ודרבנן מספיקא דשמואל שמא ש"פ במדי היינו כמ"ש לעיל לדעת הרא"ש והר"ן בעובדא דציפתא דכל סיכי דלא ידעה ולא נתרצה על פחות מש"פ ליכא חששא דשמואל דמסתמא בפחות מש"פ לא מיקני, נפשה ובזה אתי שפיר נמי הא דמקשי הש"ס דע"כ מתני' דלא כר' והודה מדקתני התקדשי התקדשי ואם לאו אינה מקודשת משמע דאפי' בזו ובזו אינה מקודשת אפי' מדרבנן ואי משום אמירה דידי' מ"מ מקודשת מדרבנן אפי' בלא אמירה ואין לומר דמדרבנן בל"ז מקודשת משום חששא דשמואל ז"א דהא מדקתני במתני' ואם לאו אינה מקודשת ע"כ צ"ל כתירץ הרא"ש והר"ן דמיירי בלא ידעה כנ"ל ובזה ממילא מתורצי' דברי הרמב"ם והש"ע שהרי כתב דאם אין בכולן ש"פ מקודשת מספק א"כ ע"כ הא דקאמר מקודשת היינו קידושי וודאי מדאורייתא א"כ שפיר כתבו דבעינן שיאמר התקדשי התקדשי בכ"א כדי שיהי' לשון קידושין בכל אחת מהן ועיין בב"ש שכתב בשם הש"ג דאפי' לא אמר התקדשי בכל אחת הוי פרט ונראה דהש"ג לשיטתי' אזיל דכתב הרמ"א לעיל סי' כ"ח סעי' ה' בשמו ה"ה אם לא חזר ואמר התקדשי לי וכו' הרי דס"ל דאף כשחזר בו מהני לשון קידושין קמא וה"ה הכא דהוי קיד שין גמורים אף דהוי פרע ולא חזר ואמר התקדשי וכו':

שם שאותם תמרים שאכלה וכו'. עיין בב"ש שכתב בשם הרי"ו וז"ל וכתב רי"ו היכא דמפסק בין דיבור בזו ובזו אפי' תוך כ"ד חיישינן שמא חזר וצריך שיהא כ"א ש"פ ואז מקודשת בוודאי עכ"ל ע"ש ובאמת עיינתי ברי"ו שם וכן הביאוהו בב"ש ובח"מ לענין אם אכלה אחת אחת אם יש ש"פ בקמייתא דאיכא למיחוש לאמלוכי ע"ש אבל אם לא אכלה אלא אמר בזו ובזו יש לחוש לחזרה ולא הוי קדושי וודאי אלא אם יש באחת מהן ש"פ ויהא עדיין צ"ע לפמ"ש בחידושי בדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות נדרים דהיכא דאמר בזו ובזו דאפילו אם אמת הוא כן דחזר בו מ"מ דעתו כשאמר ובזו היינו שתתקדש בשתיהן מדלא אמר בזו ובזו א"כ אף דבתחילה היה דעתו לקדשה בראשונה לבד כיון שאין בו ש"פ וחזר וכללן עם הב' והג' שפיר אמרינין דאם יש בין כולן ש"פ מקודשת והיכא דאמר בזו בזו בלא ו' כבר כתבנו דלדעת הרמב"ם הוי פרטא ולא נסתפק רי"ו אלא היכא דאוכלה ויש ש"פ בקמייתא ועיין בחידושי שכתבנו דהרי"ו כתב זה בשם הרמ"ה ולשיטתו אזיל דס"ל דמתני' מיירי בלא גמר דיבורי' אלא כיון שאמר בזו בקמייתא נטלתו ואכלתו ואיכא למימר שכבר נתקדשה חבל בגמר דיבורי' קודם פשיטא שיכול לחזור בו קודם הנתינה ולפ"ז לדעת היש מי שחולק שהוא דעת התוס' י"ל דר' אמי מיירי דוקא בגמר דיבורי' דיכול לחזור בו קודם הנתינה אבל בלא גמר דיבורי' י"ל דהוי מקודשת מספק אפי' בקמייתא דחיישינן לאמלוכי ובזה יש ליישב מה שהקשינו בחידושינו שם בהא דקאמר ש"מ מדר' אמי דמלוה ופרוטה דעתו אפרוטה ופי' רש"י מדמשני אמתני' הכא וכו' וקשה דלמא ר' אמי מוקי למתני' כי האי תנא דסבר דעתו אפרוטה דפלוגתא דתנאי היא שם דף מ"ח ע"ב ולפמ"ש י"ל דהא דמקשה אהא מלוה היה ולא מוקי למתני' בלא גמר דיבורו דאיכא למיחוש לאמלוכי והכי קאמר אינה מקודשת כלל עד שיהא באחת מהן ש"פ דהוי ס"ק אלא דאכתי קשי' דלא הוי למתני' לכלל דהא אם ש"פ באחרונה הוי קדושי וודאי משום דדעתה אפרוטה ומדלא משני ר' אמי דדעתה אמלוה והוי ס"ק אף באחרונה דדילמא לא נמלך ע"כ ס"ל לדינא דדעתה אפרוטה אע"כ דס"ל לר' אמי לדינא אך נראה דבברייתא שם קתני בזו נטלתו ואכלתו משמע דאף דלא דיבורי' ליכא למיחש לחזרה כמו שהוכחנו בחידושינו מהא דמקשי הש"ס שם לרב ושמואל ע"ש וצ"ע:

סעיף ו

ויש מי שחולק בזה. עיין ב"ש שכתב בשם הש"ג דגם אם אמר באלו אם אכלה קודם גמר הנתינה אינו מצטרף ע"ש ולכאורה תמוה דהא ליכא מאן דפליג עליה דרבא דתניא כוותיה ואפשר דס"ל להש"ג דע"כ הא דאמר רבא באלו לאו מסברא דנפשיה קאמר כמו שהקשה הרשב"א דף מ"ח ע"ב דהא רבי נתן דאמר בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת אע"ג דה"ל כאלו אמר באל אפ"ה אם נעשה אח"כ מלוה ס"ל דאינ' מקודשת וס"ל להש"ג דע"כ צ"ל דרבא מדייק כן מהך בריית' דתני' כוותי' וס"ל דבאמת היינו טעמא דת"ק דרבי נתן דס"ל בשכר שאעשה עמך מקודשת א"כ י"ל דלפי מאי דמסיק הש"ס דאמר שם הא מני רבי היא דלפי זה אזלי ני' הסייעתא דברייתא דלא מפליג ברישא א"כ ממילא אין כנו להמציא מאן דפליג על רבי נתן ובהא א"ש הא דמייתי הש"ס בתר מימרא דרבא הניחא לר' אמי וכו' היינו דאתי לסתור מזה סייעתא דרבא כיון דע"כ צ"ל לרב ושמואל בסיפא דמתניתין רבי היא א"כ גם רב אמי י"ל כן ותו מדאמר שם בדף מ"ח ע"ב בין ת"ק לרבי נתן איכא בינייהו שכירות ולא קאמר דאיכא בינייהו באמר באילו משמע דפשיטא ליה להש"ס דלא כרבא וכן משמע מסתמ' דסוגי' דף ס"ג ע"א גבי אדבר עליך לשלטון דבכה"ג אפי' גמר דבריו קודם ה"ל מלוה אך כבר כתבנו בחידושנו שם לתרץ קושית הרשב"א דהאמירה ראשונה לא מהני מידי דה"ל דבר שלא בא בעולם ע"ש:

סעיף ז

אמר לה התקדשי לי חציך וכו'. כתב הב"י הא דלא אמרינן דנתפשטו הקידושין בכולה כמו שהקשו התוס' דדילמא בשעת אמירת חציך בפרוטה קמא לא נתרצית אלא לחצי והשתא הוא דהדרה בה ונתרצית ע"ש ואין דבריו מובנים דמ"מ בשעת אמירה שניה וחציך בפרוטה וניתרצית וקיבלה ב' פרוטות נימא דבהא נתפשטו הקידושין בכולה וצ"ל דאף בשעת שאמר בפרוטה שנייה כיון דאינו ידיע בשעת אמירה אם תתרצה לא אמרינן דנתפשט בכולם אך לשון הב"י לא משמע הכי ועיין בחידושי שכתבנו ראיה לזה מהא דמייתי שם דר' יוחנן חזר ולקחה והקדישה וכו' משמע דאם לא חזר והקדישה אחר שלקחה אינו מתפשט מעצמו כיון דבשעת אמירה היה דעת אחרת ולפ"ז מ"ש הב"ש בס"ק ט"ו וז"ל ולפ"ז אם אמרה מיד דרצונה להתקדש הרי היא מקודשת וכו' היינו אם אמרה שרצונה להתקדש קודם אמירתו דאז י"ל בשעת אמירתו ניתפשטו הקידושין בכולה ונראה דיש ליישב לשון הב"י דאי נימא כיון דפסקא פסקא לא מהני מה שנתרצה בשעת אמירה שנייה דכיון דהוי אמירה בפני עצמה ולא חזר ואמר התקדשי לא מהני כמ"ש הט"ז והב"ש בסימן כ"ח סעיף ה' ס"ק י"ד וס"ק ט"ו דהיכא דחזר מן הקידושין הראשונים צריך לחזור ולומר בלשון קידושין וכ"ש הכא דאמירה ראשונה כמאן דליתא כמ"ש הב"י ממילא אי נימא כיון דפסקא פסקא לא אהני אמירה בתרייתא כיון דלא חזר ואמר התקדשי ובזה יש ליישב נמי קושית הריטב"א דלא מיבעיא רבא בב' חציך בב' פרוטות מהו דכיון דלא הפסיק ממילא נתפשטו הקידושין בכולה כקושית התוספות משא"כ בפרוטה אחת כיון חציה הוא בח"פ לא שייך לומר דנתפשטו בכולה מיהו כפמ"ש לעיל בסעיף ה' דאפי' אם לא חזר ואמר התקדשי עכ"פ הוי קידושין מדרבנן אין לפרש הכי וצ"ל כתי' הב"י אך תירוץ הב"י הוא דחוק מאוד דמה"ת נימא שבשעת אמירה לא נתרצית כיון דנתרצית מיד להתקדש כולה כמו בכל קידושין שאמר בתחילה ואח"כ נתן לה דאמרינן מסתמא נתרצה בשעת אמירה וכן משמע מהאי דר' יוחנן דאמר בשני שותפין חזר ולקחה והקדישה ולא אמר שהקדישו זה אחר זה ואפי' אם הקדישו שניהם כאחד א"א לצמצם שלא יקדים אחד לחבירו אפ"ה אמרינן כיון דחבירו הקדיש ג"כ גם בתחילה היה רצונה בכך וכן משמע בדף נ"ב ע"ב בעובדא דהאי סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא וכו' דאי לאו משום כסופא היתה מקודשת למפרע דאמרי' מדמתרצי השתא מתרצי נמי מעיקרא אף דכתבנו שם ולעיל סימן כ"ח סעיף י"ז דהיינו דוקא לרבא דס"ל דמהני גילוי דעת למפרע מ"מ הא הני בעי דהכא רבא הוא דבעי לה וצ"ל דס"ל נמי הב"י כתירוץ התוס' אליבא דרבא אלא דלדידן לא מהני אפי' אמר בלשון קידושין וזה דוחק ועמ"ש בחידושי די"ל דהיכא דאמר בחצייך וחצייך גרע טפי דכיון דאין בזה אחר זה דאם ניתפשטו הראשונים לא קנתה את פרוטה שניה ולהכי אפי' בבת אחת אינו ולא קנתה כלום אפי' פרוטה אחד. עוד כתב הב"ש וז"ל ודע בעיין אלו איירי שנתן מיד הפרוטה וכו' נראה היינו שאמר קודם הנתינה או בשעת הנתינה אבל אם נתן תחילה ה"ל שתיקה לאחר מתן מעות אך מ"ש אם נתן חצי פרוטה ואמר חצייך בח"פ והדר נתן ח"פ ואמר וכו' צ"ע מנ"ל להריטב"א הא כיון דקיי"ל לעיל בסימן זה דבזו ובזו הוי כללה ומיצטרפין אף שנתן לה אחת אחת א"ב שפיר י"ל דגם בהא שייך לו מה מונה והולך הוא גם מ"ש הב"ש בשם הר"ן שאמר כן תכ"ד משמע אפי' מפסיק מעט וכו' ולכאורה משמע מדברי הר"י וכו' וראיה מש"ס וכו' אין דבריו מובנים דהר"ן לא קאמר אלא דלא הוי חזרה וודאי וי"ל דמונה והולך ורי"ו לא כתב אלא דחיישינן לחזרה אפי' תכ"ד אבל לעולם איכא למיחוש דלא חזר בו אלא מונה והולך:

שם שתי בנותיך לשני בני וכו'. כתבו התוספות דמיירי בבנות קטנות וכו' ועמ"ש בחידושי ע"ז וכן נראה מדבעי בתר הכי בבתך וקרקעיך אי נימא דבתך בפרוטה וקרקעך בחזקה ולא אמרינן דהוי ספק ספיקא דאפי' אי נימא דשניהם בפרוטה אכתי איכא ספיקא דבתר המקבל אזלינן כמו בשתי בנותיך ע"כ צ"ל דהתם מיירי בבתו הגדולה שעשאתה אותו שליח קבלה דלא עדיף שליח ממשלחו:

סעיף ח

אבל אם אמר חצי' וכו'. הנה הרי"ף לא הביא סוגיא זו ועיין בחידושי שכ' די"ל דס"ל דלמאי דקיי"ל כר' יוחנן בפ' האומר דכולין תופסין בו כשרגא דליבנא גם בזה הוי ספק קידושין ועמ"ש שם:

סעיף ט

קדשה בכסף בפחות מש"פ וכו'. כן כתבו המפרשים דמהאי טעמא לא קשי' לשמואל מהך מתני' נראה דהא דלא מקשי ממתני' בקדשה בתמרי בדף מ"ו משום דהתם ר"ל שטעתה וסברה שהוא ש"פ וכמ"ש הרא"ש בעובדא דציפתא א ל במתני' זו משמע שידעה שהוא פחות מש"פ מדקאמר התם דה"א דאדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ ושלח לשם קידושין וע"כ צ"ל שגם היא יודעת שנתכוונה לשם קידושין ואם היתה סבורה שיש בו ש"פ מה"ת נימא דמסתמא נודע לה שהוא פחות מש"פ וכמ"ש בהג"ה אבל במקום דאיכא למיטעה וכו' וע"כ צ"ל בכסף ממש אך כבר כ' בחידושי בדף נ' די"ל דמיירי בקדשה בלילה או ע"י שליח ואח"כ נודע לה ע"ש וע"ש מ"ש ליישב קושי' הרשב"א בטעמא לחלק בין שלח סבלונות לבעל. ועיין לעיל סי' כ"ח סעיף ט"ז מ"ש ליישב דברי הש"ע ודברי הרמ"א:

תוכן העניינים

המקנה - קונטרס אחרון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה