המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פתיחה · סימן ל
סעיף א
אלא כיון שרצתה לזרוק. עיין ח"מ וב"ש וכבר הארכתי בזה לעיל בסי' כ"ח ס"ד להשוות הפוסקים דהיכא דלא נתרצה בתחילת להתקדש לו וזרק לה לא הוי קידושין עד שתעשה מעשה המוכיח שהיא מתרצה אבל בלא"ה אף דממילא הונח בחיקה עד שעמדה ונפלה ממנה אינה מקודשת וע"ש ולפ"ז צ"ל בהא דאמר בדף ט' בהאי גברא דשדי תמרא כו' דכ' הרשב"א דדוקא באמרה משדי שדי אבל אם שתקה מקודשת משום דלשון משדי שדי גרע טפי משתקה ולפמ"ש אפי' בשתקה נמי לא מהני להתקדש ע"י זריקה וכן מ"ש הרא"ש שם דאם אמר אח"כ הרי את מקודשת לי מהני אם שתקה לפמ"ש צ"ל דניחא להו לאוקמי אפי' בעשתה מעשה המוכיח כגון שפשטה ידה לקבל ועמ"ש שם לפרש דברי הב"ה שדקדק מדברי הרמב"ם והש"ע דבעינן שתתרצה על הזריקה דאף שנתרצה לקדושין י"ל דדעתה שיתן לה בידה שיהי' הברירה בידה אם תרצה לקבל או לא אבל לא שיזרוק שתצטרך למחות אבל הט"ז חולק עליו דמ"ש הרמב"ם והש"ע כיון שרצתה לזרוק היינו דאז מהני אפי' זרק לחצירה שלא בפני' וכמ"ש בזה לעיל בסי' כ"ח שם אבל אם זרק לפני' י"ל דהוי ריצוי מדלא מיחתה ויש להביא ראי' מדאי' בכה"ג בב"ב דף נ"ב ובש"ע ח"מ ר"ס קצ"ב במכר לשדיהו דאם החזיק בפניו אין צ"ל לך חזק וקני משום דה"ל למחות והיינו כיון שנתרצה למכור ושתק הוי ריצוי אך הנלע"ד דמ"ש הרמב"ם והש"ע שנתרצה לזרוק משמע דבעי' רצוי על הזריקה כמ"ש הב"ח והטעם נראה כיון דהא דמהני חצר המשתמרת הוא מטעם שליחות וכיון דקי"ל במתנה דזכי' לאדם שלא בפניו וקידושין בעינן דוקא שתעשה אותו שליח אבל בלא"ה אעפ"י שנתרצה להתחדש אין אדם יכול לקדשה עד שתעשה אותו שליח קבלה א"כ חצר המשתמרת דמהני בקידושין היינו משום שליחות כדאי' בב"מ דף י"ב א"כ י"ל דאינו נעשה שליח עד שתאמר לו לזרוק לתוך חצירי שאז עשתה אותו שליח מיהא לפ"ז היכא דעומדת בצד שדי' א"צ שתתרצה על הזריקה ונראה דתלי' בפלוגתת הפוסקי' בח"מ בסי' רמ"ג וסי' רמ"ח דלדעת הרמב"ם דס"ל דבמתנה ומציאה לא מהני עומד בצד שדיהו אא"כ אמר זכתה לי שדי ה"ה הכא בעינן שתאמר זרוק לה קידושין לחצי ה ולדעת הרא"ש דלא בעינן כדאי' שם בסי' רס"ח ה"נ א"כ ובזה נדחה מה שהביאו ראי' מלשון הג"ה בסי' מ"ב אמרה לו קדשיני וזרק לתוך חיקה דמשמע דמהני אפי' לא אמרה קדשיני בזריקה דשאני התם כיון דחיקה הוי כידה בסמוכה לה לא שייך טעמים הנ"ל וקצת משמע כן בגיטין דף ע"ח ע"ב דקאמר זרוק לי חובי בתורת גיטין ולא אמר בתורת קידושין היינו משום דבגיטין לעולם תלי' בשמירה וקרוב לה אדל גבי קידושין כיון דבעי' שתתרצה על הזריקה ובלא"ה לא מהני זריקה אין הכרח כשיאמר בתורת קידושין דכוונתו בתורת קדושי שהיא מתרצה על הזריקה
שם או לתוך חצירה וכו'. הטור כתב דבעינן משתמר לדעתה והקשה עליו הב"י דהא לדעת הרא"ש במתנה מהני אפי' משתמר לדעת הנותן והט"ז כ' דהכא שאני משום דבעי' שתהא דעתה סומכת שהכסף קידושין יהי' בבירור בידה וכו' בקדושי שטר מהני כשזרק לה בחצירה אפי' כשמשתמר לדעתו לכאורה הי' נראה לפמ"ש בהג"ה לעיל בסי' כ"ט ס"ו אם נתן לה שטר וכו' ועיין בב"ש שם דאפי' אם הקדושין נפקדים ביד הבעל כיון דאגידו בי' לא הוי קידושין אע"ג דבמתנה כה"ג מהני ע"ש א"כ י"ל דה"נ דאף דבמתנה מהני שמירת הנותן מ"מ בקידושין אף דמשתמר על ידו לא מהני דהוי כאילו הקדושי נפקדים אצלו אך לפמ"ש דהרא"ש ס"ל שם דקדושין ומתנה שווים אי ראי' מזה אך העיקר נראה דוודאי בקדושין כיון דאמרינן בגיטין דף ע"ח דדין קידושין כדין גיטין לענין קרוב לו וקרוב לה דתלי' במי שיכול לשומרה א"כ האיך נימא דבחצר המשתמר לדעת המקדש דשמירתו מועיל שתקנה את הקדושין וע"כ צ"ל דהא דמשני לשנויי דרב פפא בב"מ דף י"א דדעת אחרת מקנה אותו שאני היינו דוקא לענין מתנה ונראה דהטעם בזה דדוקא גבי קידושין דבעינן נתינה מן המקדש א"כ האיך אפשר שיחשב הנתינה ע"י שמירת הנותן עצמו משא"כ במתנה כיון שהנותן מסתלק עצמו לא גרע מהפקר וממילא מהני שמירת הנותן להיות החצר משתמר על ידה שיקנה המקבל מתנה ע"י חצירו ודומם לזה אם מפקיר איזה דבר ומגבי' לצורך חבירו קונה חבירו והיינו דבעובדא דר"ג דמייתי שם בעשור שאני עתיד למוד כיון שאין צריך בו דין נתינה מהבעלים מהני מה שהוא משתמר ע"י הנותן שיזכה בו ר' יהושע כנלענ"ד.
סעיף ג
היתה עומדת וכו' ה"ז מקודשת קדושי ספק וכו'. הנה התוס' בקידושין דף ח' ע"ב ד"ה אם הי' הסלע שלה וכו' כתב דבחצר השותפין אינה מקודשת כדס"ל לר"י בב"ב דף פ"ד ע"ב דבחצר של שותפין אין קונין זה מזה והרשב"א כתב בזה כיון דרוצה לקדשה מסתמא מקני לה המקום וצ"ע דבמה קנתה כיון דלא הי' שום קנין כדאמר בר"פ הזורק תיזל ותפתח ותחזיק בי' כדתנן נעל וגדר וכו' משמע דבלא קנין איכו קונה את המקום ולא דמי להא דאמרי' דמקום קלתה קני לה משום דאין אדם מקפיד על מקום קלתה התם שאני כיון דאינו מקפיד על מקום הכי קונה מדין כליו של לוקח ברשות מוכר כדאי' בב"ב שם ונראה דהרמב"ם לטעמי' אזיל דכתב בהל' גירושין והביאו בש"ע סי' קל"א ס"ד באומר לאיזה שארצה אגרש ה"ז ס"ב והטעם משום דמספקא לי' אם יש ברירה בדאוריית' או לא והוא פלוגתא דראב"י ורבנן בר"פ השותפין שנדרו הנאה אם יכולין לכנוס לחצרם ואמרינן בב"ק דף נ"ב דפלילי אם יש ברירה דהוברר הדבר דכל חד בדנפשי' עייל וכ' הש"כ בי"ד סי' רכ"ו ס"ק ד' דה"ה לכל תשמיש דבשעה שמשתמש משתמש בשלו א"כ אע"ג דלענין קנין קי"ל דבחצר של שותפין אינן קונין זה מזה היינו משום דמספיקא אין להוציא ובחזקת הראשון וכ"ש בר' יוחנן בב"ב שם דף פ"ד ע"ב לטעמי' אזיל דלית לי' ברירה דס"ל אחים לקוחות הן אבל לענין קדושין יש להחמיר דדילמא קי"ל דיש ברירה א"כ כיון ששניהם מתרצים על הקדושין אמרינן הוברר הדבר דמקום הקידושין קנה לו באותו שעה ואין לומר דלא שייך קנין בזה כיון דאין הקידושין שלה אלא ע"י המקום של הקידושין הרי המקום אינה נקנית לו אלא ע"י תשמיש הקידושין נראה דבכה"ג אמרינן דחצירה וקידושין באין כא' כדאמרינן בר"פ הזורק גיטה וידה באין כא' ולהכי גבי גרושין לא כתב בחצר של שניהם משום דלא פסיקא לי' כיון דלפעמים הגט הוא בעל כרחה דלא שייך לומר דהוברר הדבר דקנה לו באותו שעה כיון שאין רצונה לקנותה ואף דגבי נדרים קי"ל כראב"י אפי' לקולא משום דהברירה דהכא עדיפא טפי כמ"ש הש"כ שם מ"מ לענין קדושין יש להחמיר דאינו רק ס"ק וכן לענין קנין אין להוציא מחזקת מרי' קמא ובזה ניחא הא דכפל הרמב"ם דין זה אע"ג דכבר כתב לענין סלע של שניהם משום דהתם לענין נדרים אמרינן דדוקא בחצר שאין בו דין חלוקה וסתם סלע אין בו דין חלוקה להכי כתב הרמב"ם דאפילו בחצר שיש בו דין חלוקה אין לחלק לענין קדושין ונראה לי ראי' להרמב"ם ז"ל מסוגי' דגיטין דף ע"ח ע"א ה"ד מחצה על מחצה אמר ר' שמואל בר יצחק כגון שהיו שניהם עומדים בד' אמות וכו' ופריך והא א"א לצמצם משמע דאם הי' אפשר לצמצם דאתי תרווייהו בהדי הדדי הוי א"ש מגורשת ואינה מגורשת ואמאי הא אותן ד' אמות ה"ל כשותפות כדאי' בטור בח"מ סי' רס"ח ובהגהת ש"ע שם סעיף ב' שנים שבאו כאחד וכו' אלמא דבחצר השותפין נמי ספק גירושין והיינו כשמגרש מרצונה:
סעיף ד
היתה עומדת בסימטא וכו'. ולקמן בסי' קל"ט משמע דאפי' בר"ה מגורשת כשזרק לה בתוך ד"א אפי' מחצה על מחצה וכו'. וכתב הב"ש דס"ל דוקא בגט משום תקנות עגונות דמהני בר"ה ולא בקדושין וזה דוחק דהא כל הענין דיכולה לשומרו דמהני בקידושין ילפינן בגירושין כדאיתא בגיטין דף ע"ח משום דכתיב ויצאה והיתה א"כ למה לא נילף גם דין ד"א משם דהא משמע דקנין עדיפא טפי מקנין דשמירה דהא בקנין ד"א לא החמירו בגט ובקנין דשמירה החמירו בגט לדעת הרמב"ם ז"ל דהוי ספק מגורשת עד כדי שתשוח ותטלנו ותו דבקנין דד"א מהני במציאה ובמתנה וכיון דשמירה לא מצינו בשום מקום כ"א בגיטין ובקידושין א"כ למה לא נילף בקנין ד"א קידושין מגט דמהני אפי' בר"ה כי היכא דילפינן קנין דשמירה והעיקר נראה דס"ל להמחבר כמ"ש התוס' בגיטין שם ע"ב ד"ה ר"י ועוד קשה דהא רב אשי וכו' וי"ל דהתם באין יכול לשמרו והכא ביכולה לשומרו ע"ש וא"כ בסי' קל"ט דכ' המחבר אפי' מע"מ היינו כששניהם יכולים לשמרו ובכה"ג מהני ד"א אפי' ברה"ר וכאן מיירי שאין יכולה לשמור לכך כתב דוקא בסימטא וכן משמע לשון רש"י ביבמות דף למד ע"ב במתני' ד"ה ספק ק"ל שהי' ח' אמו' מצומצמ' ביניהן בר"ה וכו' וכן הוא בלשון רש"י ז"ל בגיטין דף י"ב ע"ב ד"ה וכ"ת ודאי קבלת שליח זו אינו חוב דאי בעי מרי' זריק ליה גיטא ברה"ר בתוך ד' אמות ע"ש ודוחק לומר דשחרורי עבדים עדיפא מקדושין משום דילפי גז"ש דלה לה דהא ה"נ איכא הקישא דויצאה והיתה ותו דא"כ ה"ל למחשב שם דף ח' בדברים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים וע"כ צ"ל דמהני אף בקידושין וכדאמר שם דף ט' מלתא דאיתא בקידושין לא קתני וה"ה דהוי מצי רש"י לפרש דמצוי זרק לי' היכא דיכול לשמרו ומסתמא יליף בהא נמי שחרורי עבדים כמו בקדושין אלא דס"ל דרב דמפרש למתני' בדף ע"ח בד' אמות ל"ל הא דר"י ביכול לשמרו אבל ד' אמות קונין לכ"ע כדסבירא לי' לר"י עצמו בב"מ דף י"ב ולכאורה הי' נראה דהא דפירש"י דוקא בר"ה מוכרח הוא לפרש כן לפמ"ש הב"י בח"מ בסי' ר' בשם הר"ן ות"ר והובא בסמ"ע ס"ק ג' ובש"ך ס"ק ה' שם וא"ת א"כ למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה וכו' ותירצו דלא תקנו ד"א אלא כשקדם הוא לכלי אבל אם קדם הכלי לא לפי שמקומו של הכלי קנוי' הוא לבעל הכלי ע"ש א"כ י"ל דהיכא דשניהם באו כא' נמי לא קנו דהוי כחצר השותפין דאין קונין זה מזה וכמו שנתבאר בסעיף שלפני זה דבחצר של שניהם אינו קונה ולפ"ז לפי מאי דאמרינן בר"פ הזורק דבעבד המשתחרר ע"י עצמו אע"ג דאין לו יד היינו משום דגיטו וידו באין כא' א"כ ה"נ אם משתחרר ע"י קנין ד"א של העבד היינו משום דקנין ד"א דעבד וגיטא באין כא' ולא שייך לומר שהעבד קנה תחילת ד"א קודם שבא החפץ דהא אין קנין לעבד עד שבא הגט לתוך ד' אמות א"כ הרי קנה החפץ ד"א כמו העבד ביחד וה"ל כחצר השותפין דאינו קונה אך לפמ"ש דהא דד"א קונין ברה"ר היינו דוקא ביכולה לשומרו כמ"ש התו' א"כ שפיך י"ל שיכול האדון לזרוק הגט בר"ה במקום שהעבד יכול לשמרו ולא האדון נמצא דקנו ד"א של עבד ולא של אדון ושפיר משתחרר לכך הוכרח רש"י לפרש דמיירי בר"ה עוד היה נראה די"ל דהא דקנה החפץ ד"א היינו דוקא בסימטא שדרך להניח שם חפץ אבל בר"ה שאין דרך להניח שם חפץ אין החפץ קונה ד"א כי היכי דלא תיקנו מהאי טעמא משיכה בר"ה אלא בסימטא לכך פירש"י דוקא בר"ה אך נראה דלפי קושי' המפרשים הנ"ל מקנין משיכה ותרוצם הנ"ל משמע דאף בר"ה יש קנין לכלי בד"א דאל"ה לא שייך הא דאמרו דאין משיכה קונה בר"ה ת"ל דקונה מטעם ד' אמות ונראה דמזה מוכח באמת דאין ד"א קונה ברה"ר אלא בגט לחוד ומשום תקנות עגונות ומיני' ילפינן לקדושין ושחרורי עבדים אבל במתנה ומכירה לא מהני ד"א בר"ה אע"ג דדעת אחרת מקנה אותו ודלא כהג"מ שהביא הב"ח. ויותר נראה לפי מה שפירש"י שזרק לי' בד"א קשה קושי' התו' שם ד"ה וכ"ת אי בעי זרק לה וכו' וא"ת מה בכך וכו' אי כמי הכי פירושו אי ב ורק לי' האדון גיטי' ספק קרוב לו וספק קרוב לעבד וכו' והיינו לר"י משכחת בענין שיזרוק לה במקום ששניהם יכולים לשמרו דהיינו מחצה עב מחצה לר"י ולפי מאי דפירש"י דמיירי בד"א לא שייך ספק קרוב לו דלא משכחת אלא בב' כיתות עדים המכחישות כדאיתא דף ע"ח וזה אין ביד האדון וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת הרמב"ם שכתב בסעיף שלפני זה דבחצר של שניהם הוי ספק מגורשת וכמ"ש לעי' דמשמע הכי אסוגיא דגיטין נמצא דכשזרק לה בתוך ד"א דקנין העבד והחפץ באין כא' וה"ל כחצר השותפין דהוא ספק משוחרר ואסור בתרומה ואסור בשפחה בת חורין ולפמ"ש דד"א בר"ה אינם קונים אלא כשיכול לשמור וצ"ל שיזרוק לו הגט בענין ששניהם יכולים לשמור דאז קנה ד"א של שניהם והוי ספק משום דגיטו וידו באין כא' והנה הח"מ כתב יש להחמיר כאן כדעת הראב"ד שהביא הטור בח"מ סי' רס"ח דאין ד"א קונה אלא בעומד אבל לא במהלך וכן נראה מלשון רש"י ז"ל בדף ע"ח ע"א ד"ה וליחזי הי מינייהו קדים לבוא במעמדו וכו' משמע כהראב"ד ז"ל ועיין בחידושי כתובות דף לי"א ע"ב שם כתבתי דלפי דברי, הראב"ד מתורץ קושי' התוס' שם ד"ה אי דאפקי וכו' אע"ג דאיכא למ"ד וכו' ע"ש באריכות:
שם וזרקם לתוך ד"א וכו'. כתב הר"ן אע"ג דקנין ד"א הוא מדרבנן מ"מ כיון דרבנן תקנינהו ה"ל הפקר ב"ד הפקר והוי כחצירה אבל הרמב"ם בחידושי גיטין כתב הטעם משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ע"ש ולפ"ז צ"ל הכא גבי קידושין תוך ד' אמות שלה דהוי קידושין ואם בא אחר וקידש אותה אין הקידושין תופסין היינו דהפקיעו חז"ל קדושי שני אד נראה יותר דעת הר"ן דהא אמרינן ביבמות דף ל"א דבגירושין ספק קרוב לו ספק ק"ל אוקמינן מדאורייתא אחזקת א"א ואין נימא הטעם דבקרוב לה הפקיעו חז"ל הקדושין אין כאן א"א אלא אדרבה דנימא דהוי. ספק קרוב לה ואפקיעו הקדושין והיא בחזקת פנוי' כמו קודם הקידושין:
סעיף ה
הי' עומדים בר"ה או ברשות שאינה של שניהם וכו'. כתב הב"י מה שהשוה ר"ה לרשות שאינה של שניהם כתב הה"מ שהטעם מפני שהם מוקשים לענין מכירה וכו' עכ"ל ועיין בפרשב"ם בב"ב דף פ"ה ד"ה או בחצר שאינה של שניהם כגון שלא בעל החצר רשות וכו' ובחידושי גיטין כתבתי דמוכח מן הסוגיא שם דף ע"ח דרשות שאינה של שניהם אלא של אדם אחר שוה לר"ה מדפריך הש"ס שם והא א"א לצמצם קשה דהא י"ל שעמדו שניהם בשדה של אחר ולא קנו ד"א כדאיתא ריש ב"מ דף י' דלא תקנו ד' אמות בחצר בעה"ב ואח"כ הפקיר שדהו נמצא קכו שניהם ביחד ותו דמשכחת כגון שכבר עמד אדם אחר בתחלה באותן ד"א ואח"כ באו שם הבעל ואשתו וכיון שבתחילה זכר אדם אחר באותן ד"א דלא קנו שניהם וכשהלך הראשון משם קנו שניהם ביחד ונראה דכיון דאמרינן התם בב"מ שם דלא תקנו ד"א ברשות בעל הבית ובר"ה דינם שוה וכיון דס"ל למתני' דבר"ה קנו ד"א וכמ"ש התוס' משום שיכולים לשמור כמו כן קנה ברשות בעה"ב דמוקשין הן כמ"ש הה"מ וא"כ אף שהי' בתחלה בחצר בעה"ב כבר קנה הראשון וכ"ש בקנין דד"א של אדם אחר דלא עדיף מחצר בעה"ב דקונה בו ד"א כשיכולין לשמור ושם הארכתי:
שם כיצד וכו' שהוא יכול לשמור אותם והיא אינה יכולה וכו'. לכאורה נראה דהא דקאמר הי' אינה יכולה לשמור היינו כמ"ש התו' שם בשניהם אינו יכול לשמרו היינו כ"א א"י לשמור לבדו רק ששניהם יחד ה"כ הא דאמר שהוא יכול לשמרו היינו שהיא אינה יכולה לשמור לבדה אלא אם הוא מסייע לה וכיון שהוא יכול לשמור לבדו הוא ברשותו וכן להיפך בהיא יכולה לשמור לבדה והוא אינו יכול לבדו אלא אם היא מסייע לו הוי קידושין מיהו בעיקר הדין דהיא יכולה לשמור צ"ע כיון דבסי' קל"ט כתב דעת הרמב"ם דגבי גט אפי' היא יכולה לשמור הוי ספק מגורשת עד כדי שתשוח ותטלנו נו א"כ כיון דתנן התם וכן בקידושין דמפרש הש"ס משום דכתיב ויצאה והיתה ותו דבעיקר דינא כתב הר"ן שאין קנין דשמירה מן התורה אלא שתקנו חז"ל בגט משום תקנות עגונות לתא דגט תקנו כן גבי קידושין א"כ כיון דבגיטין גופי' לא הוי וודאי גירושין אלא עד כדי שתשוח ותטלנו א"כ מנ"ל בקידושין לעשותה וודאי מקודשת ואין תופסין בה קידושין אם בא אחר וקדשה וכ"ש לפמ"ש שם בחידושי גיטין דס"ל להרמב"ם דשמואל מפרש דברי ר"י דשמירה מעולה היינו שיועיל לעשותה כוודאי אינו אלא בשיעור כדי שתשוח ותטלנו אבל להחמיר חיישינן אפילו בשמירה פחותה ונראה כיון דהרמב"ם קיצר גבי קידושין וסמך על מ"ש בהלכות גירושין יש לומר גם בזה סמך וצ"ע למעשה:
שם ספק קרוב לו וכו'. כתב הח"מ ובב"ש בשם תשובת מיימוני (והוא בסוף ספר נשים סי' א' ובמרדכי סוף פרק המגרש בשם מהר"ם (דהיינו ב' כתי עדים המחולקים אם הי' קרוב לה או קרוב לו אבל אם הי' לעדים ספק אם הי' ק"ל אין חשש קידושין דהוי כאלו קדש בלא עדים ואם כת אחת נחלקו הוי ספיקא דרבנן וכו' אלא דהח"מ כתב הטעם בכת א' המסופקות אוקי אשה אחזקת פנוי' דמעיקרא ועיינתי בתשובה הנ"ל שעירב ב' טעמים אלו נראה כוונתו דלהכי אין כאן עדות משום דאיכא חזקת פנוי' ולא כיוונו העדים לשם קידושין א"כ אין לנו להחמיר והנה לכאורה סותר זה למ"ש התוס' בגיטין דף ע"ח ע"ב ד"ה והא א"א לצמצם וכו' וא"ת לישני כגון דלא ידעינן הי מינייהו קדים ולכך הוי ספיקא וי"ל דלישנא דמחצה על מחצה לא משמע הכי וכן הוא בלשון התוס' ביבמות דף ל"א ע"ב בד"ה שתי כתי עדים וכו' וא"ת למה דחקו רבה ורב יוסף לאוקמי ההיא דגיטין בב' כיתי עדים וכו' ע"ש וכלשונם זה הוא בחידושי רשב"א בהא דמקשי והא א"א לצמצם ק"ל מאי קושיא אדרבה היא הנותנת וכו' וי"ל דלישנא דמתניתן דקתני מחצה על מחצה וכו' והו"ל למיתני ספק קרוב לו ספק ק"ל כדתניא ביבמות וכו' הרי דפשיטא להו דאפי' בספק אם היו הקידושין בד"א שלה הוי ספק ונהי דבלשון התוס' ביבמות איכא לדחוקי ולפרש דקשיא להו על רבה ור"י דמשני בב' כיתי עדים הו"ל לשנות בכח אחת אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה אלא דלפ"ז לא שייך כ"כ תירוצי' דלשון מחצה על מחצה שייך בעד אחד כמו בב' עדים ועמ"ש לקמן בזה מ"מ בדברי התוס' בגיטין ובלשון הרשב"א מפורש כנ"ל גם מה שהוכיח מהא דיבמות דמשני בכת אחת א' אומר ק"ל וכו' אינו מפורש בש"ס אלא סתמא בכת אחת ואיכא לפרושי שהם מספקים ואף דרש"י ז"ל פירש בד"ה מתני' בכת א' ע"א אומר ק"ל וכו' נראה דלאו דוקא וכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל במתניתן שם ד"ה ספק קרוב לו שהי' ח' אמות מצומצמות ביניהן בר"ה וד"א קונות שם וזרקו בד' אמות ואי בכת אחד או ב' כתי עדים החולקים אין הכרח שיהי' ח' אמות מצומצמות ביניהן דאפי' בהרחק רב שייך לומר שהם מחולקים מיהו בזה י"ל דס"ל לרש"י ז"ל בשיטת התוס' בכתובות דף כ"ג ע"א דבכת א' המכחישות זא"ז ג"כ לא הוי קידושין כלל אלא אם כן הוא נמי ספק קרוב לו וספק ק"ל כדאיתא לקמן סימן מ"ז סעיף ג' ונראה לפע"ד ליישב דלא פליגי דלכאורה מדברי התוס' בכתובות דף כ"ג ע"ב ד"ה תרוייהו בפנוי וכו', אבל תימא אמאי לא תנשא וכו' וי"ל כיון שאנו יודעין שזרק לה הקידושין ומספקא לן אי קרוב לו אי נשוב לה והוי ב' עדים חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה דכיון דודאי זרק לה הקדושין לית לן למימר אוקמיה אחזקה להתירה לכתחלה וכו' משמע לכאורה מדבריהם דאי לא הוי סהדי לא הוי קידושין הוי מוקמי אחזק' וזה סותר דבריהם דגיטין שם כנ"ל ונרא' לענ"ד דיש ליישב דבריהם דיש לחלק בין ספיקא דקרוב לו או ק"ל ובין ספיקא דאתי בהדדי בתוך ד"א ואין ידוע מי קדם תדע דהא וודאי מודה מהר"ם דכי אתי תרוייהו בהדי הדדי דהוי ספק מגורשת ולא שייך לאוקמי אחזקה כדאמר הש"ס בהדיא וכן בשניהם יכולים לשמרו לר"י דהוי ספק מגורשת ולא מוקמי' אחזקה א"כ ה"כ י"ל באינו ידוע מי קדים דלא מוקמינן אחזקה ויש להבין זה ע"פ מ"ש התוס' בעירובין דף ה' ע"ב בד"ה וספק דבריהם להקל וכו' והר"ר שמעי' פירש דמצי למימר וכו' כיון דהיתר קרוב מן האיסור וכו' והיינו דס"ל דאם המחצה על מחצה מסייע לחד צד הו"ל רוב נגד הצד השני נמצא כיון דאם הוי אפשר לצמצם שבא שניהם כא' הו"ל ספק מגורשת והיכא דקרו לה נמי הוי מגורשת הוי כרוב נגד ספק קרוב לו לענין ספק גירושין א"כ אף דהוי חזקה דא"א מ"מ הא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וכיון דהרוב הוא שהי' ספק מגורשת אין להעמידה על חזקה ושפיר הקשו התו' והרשב"א דה"ל לשנוי' דהוי ספק באינו ידוע הי מינייהו קדים משא"כ בכתובות דף כ"ג מיירי בח' אמות מצומצמות וכן פירש"י ביבמות דמיירי בח' אמות מצומצמות דאם נפל באמצע לא הוי קידושי דאגידו בי' כיון דמקצתו בתוך ד' אמות כדאמר בסוגיא דגיטין שם א"כ ה"ל רוב נגד הספק של ד"א שלה וכיון דאיכא נמי חזקה ה"ל רוב וחזקה דלכ"ע אזלינן בתר החזקה ט"כ לא הוי ספק קידושי אלא בכת אחת אחד אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה ולא מוקי כששני העדים מסופקים דה"ל רוב וחזקה להתיר ולא ניחא לי' לאוקמי שהעדים מסופקים בד"א עצמן הי' מינייהו קדים חדא דהלשון ספק ק"ל לא משמע כן ותו דא"כ הדרא קושי' לדוכתי' דליתני נמי בגירושין דכיון דאם באו כאחד הו"ל ספק מגורשת הו"ל רוב נגד החזקה ואפי' בגירושין ליבא לאוקמי החזקה א"כ אין כ"כ ראי' לדינא דמהר"ם ז"ל דאם אין העדים יודעין שנפל לתוך חיקה דמוקמי' אחזקה לבד ונ"מ מזה לדינא דאם העדים מסופקי' בד"א עצמן הי מינייהו קדים מודה מהר"ם דליכא לאוקמי אחזקה וכן אפי' היכא שיש ביניהן יותר מח' אמות מצומצמת והרווח שבין ד' אמות לד' אמותי' שניהם יכולים לשמרו כיון דהספק הוא נמי בריוח שביניהן דהוי ספק מגורשת הו"ל כרוב נגד ד"א והיינו דפי' רש"י במתני' דיבמות ש שהי' ביניהן ח' אמות מצומצמות דקדק שהי' מצומצמות משום דאי הוי הרחק מעט ביניהן בין אם אותו המרחק יכולה לשמור או אינו יכולה לשמור ה"ל רוב לצד שנפלו בד' אמות שלה וליכא לאוקמי אחזקה אפי' בגירושין וכיון דמשמעות הסוגי' שם בתחילה דבגירושין אוקמי אחזקה לכן פירש"י מצומצמות כן נראה לפע"ד ליישב שיטת התוס' לדעת מהר"ם הנ"ל אמנם מפשטות לשון התוס' לא משמע כן ומ"ש התו' בכתובות שם דמיירי דזרק לה הקדושין ספק קרוב לה י"ל דה"ה אם לא הי' אלו העדים כלל הי' אסורה להנשא לכתחילה דלא אוקמינן אחזקה דכיון דאתרע וכ"כ בספ"י שם ומ"ש בברייתא דאיכא ע"א שקדשה היינו דאל"ה כיון דאיכא ע"א שמעיד שהי' קרוב לו המסייע לחזקת פנוי' וודאי דע"א נאמן בכה"ג אלא כיון דאיכא ע"א המכחישו ה"ל כמאן דליתנייהו וכ"ש דא"ש לפמ"ש בחידושינו שם דמ"ש התוס' שאנו יודעין עדים לאו דוקא שאנו יודעין מפי עדים אחרים אלא מפי אותן עצמן ששניהם מודים שזרק לה קידושין אלא שמוחלקין אם קרוב לו או ק"ל ובאמת יש לתמוה דא"כ בכל ספק קידושין כגון שקדשה בפחות מש"פ דחיישינן לקדושין ובקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבל בסי' ל"ז וכן בסי' ל"ח חיישינן שמא יש לו ושמא הרהר בתשובה וכהנה רבות נמי נימא דהוי כמקדש בלא עדים דאוקי אחזקה וכן האי דבסי' קל"ט בזרק לה באויר ד"א דהוי ספק מגורשת ולא אמרינן דהוי כמקדש בלא עדים ונראה לענ"ד עיקר דמהר"ם. ז"ל לא אמר אלא כשלא ראו כלל העדים להיכן כפל הקידושין ולא ראו אלא הזריקה כעובדא דידי' אבל אם יודעים העדים מקום הנפילה אלא שלא הי' יכולים לכוון מרחוק המדה אם קרוב לו או ק"ל או כשזרק לתוך חצירה ולא הי' העדים יודעים בבירור בשעת קידושין אם הוי חצר שלה לא אמרי' דהוי כמקדש בלא עדים והא דהוכיח מהר"ם וסוגי' דיבמות דמוקי בכת אחת א' אומר ק"ל אף דאכתי מצי לאוקמי שראו הנחת הקידושין אלא שלא הי' יכולין לכוון המדה כנ"ל י"ל דדוחק לאוקמי בהכי דכשראו המקום הנחה מסתמא יודעים לשער המדה וכבר כ' דאין ראי' המהר"ם ז"ל מוכרחת כ"כ וכבר כתב הח"מ דמסתימת לשון הפוסקים לא משמע כן וצ"ע למעשה:
גם נראה בענין דעובדא דמהר"ם ז"ל צ"ל שלא ראו העדים אף בשעה שניערה אבל אם ראו העדים כשניערה נפלה הקידושין מתוך חיקה הוי קידושין אף דבאותו שעה כבר חזרה מן הקידושין מ"מ כיון מילתא למפרע שנפלה הקידושין לתוך חיקה י"ל דאין יכול לחזור תדע דהא כל שליח קבלה שלא נודע לעדים בשעת הקבלה שהוא שליח קבלה מ"מ כשנודע לעדים שהוא שליח קבלה היא מקודשת למפרע וכן משמע בקידושין דף ע"ט דאמר רב הרי בוגרת לפנינו אף דבשעת הקדושין לא הי' נודע מ"מ היא מקודשת למפרע וכן משמע ברסי' שאחר זה דכשנמצא שוה פרוטה היא מקודשת למפרע ותו דהא טעמא דמהר"ם שם משום דילפינן דבר דבר מממון ובכה"ג מהני אפילו בממון עדות בידיעה בלא ראי' כדאי' בח"מ סימן למד ובסוף סי' צ' וכעין זה כתבו הפוסקים בסי' ק"ל כשהגט בידה בע"ח מוכח מילתא חל מפרע שנמסרה לידה והוי גט משעת מסירה וצ"ע בזה ועיין לקמן סי' מ"ב סעיף ד' מ"ש שם בזה עוד כתב הח"מ והב"ש ואם כת א' בפנינו וע"א אומר קרוב לה וכו' הוי ספיקא דרבנן זהו לשון מהר"ם ז"ל שם י"ל כיון דתרווייהו מסהדי שזרק לה האי דאמר קרוב לו ה"ל כחד לגבי שנים מדרבנן וכו' נראה מזה דלא ס"ל כתירוץ התוספו' שם ד"ה תרווייהו בפנוי' וכו' דמיירי שאנו יודעים שזרק לה הקידושין וכו' דלפ"ז איתא שם בסוגיא איפכא דזה שאמר שקדשה ה"ל כחד לגבי שני' וצ"ל דס"ל כתי' השני של תוס' שם או דס"ל כשיטת הרמב"ם לקמן בסי' מ"ז דלא מוקי לה בספק ק"ל וכו' אבל בספק קרוב לו ה"ל ספיקא דרבנן ואפי' נשאת תצא כמו בב' כיתי עדים אך אין זה דעת רוב הפוסקים לקמן בסי' מ"ז דבכת אחת אם ניסת לא תצא ועיין מה שכתב לקמן בסי' מ"ז לפרש דברי התו' ובזה נראה לפענ"ד לתרץ קושי' התוס' הא דמוקי רבה ור"י בב' כיתי עדים ולא מוקי לה בכת אחת וכמ"ש לעיל בזה לא שייך תירוץ התוס' דלשון מחצה על מחצה שייך בכת א' כמו בב' כיתי עדים ולפמ"ש א"ש דניחא לי' לרבה ור"י לאוקמי בב' כיתי עדים משום דלישנא דמתני' מגורשת ואינה מגורשת משמע דאם קדשה אחר תפסו לו בה קידושין מספק ואסורה לבעלה ובע"א כיון דגבי ספק קדושין בכת אחת אם ניסת לא תצא משום דאיכא חזקת פנוי' ה"נ הכא כיון דאיכא לאוקמי אחזקת א"א אין חשש בקדושי שני לאוסרה לבעלה הראשון דלא גרע מאם ניסת לאחר לא תצא כ"ש בעלה דנשואה לו כבר להכי אוקמי בב' כיתי עדים דבכה"ג בספק קידושין תצא כדאי' לקמן בסי' מ"ז כמ"ש התו' שם ובזה ניחא הא דתמי' לן ביבמות דף ל"א דאמר שם על האי מתני' דגיטין ואמרי' למאי הלכתא דאי בעלה כהן אסורה לי' ואם היא ערוה צרתה בעי חליצה וכו' ע"ש קשה דה"לל כפשטא דמגורשת לענין דתפסי בה קידושין מספק ותו יש לדקדק דלא נשנית במקומה במס'. גיטין ולפמ"ש אתי שפיר דלפי הס"ד שם ביבמות דמיירי בכת א' א"א לומר דתפסי הקידושין דהא מותרת לבעלה כנ"ל לכך אמר דוקא אם הוא כהן דאיסור כהונה חמירי טפי כדאיתא ר"פ האשה רבה לענין תרי ותרי ע"ש וכן לכתחיל' לענין חליצה אבל לרבה ור"י דמוקי לה בב' כיתי עדים או לר"י דמוקי לה ששניהם יכולים לשמור אין מקום להקשות למאי הלכתא דפשיטא היא דמגורשת לענין דתפסי בה קידושין ואסורה לבעלה כן נלענ"ד נכון:
ודנה הריב"ש סימן רמ"ו חולק על התוס' בכתובות דף כ"ג בד"ה מ"ש וכו' דס"ל דלמ"ד דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן אי נשאת לא תצא ונראה דמפרש דסוגי' דכתובות דף כ"ג וסוגיא דגיטין אזלי למאן דאמר דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולהכי לא אמר שם למאי הילכתא כנ"ל וסוגיא דיבמות ס"ל דתרי ותרי ספוקא דרבנן כדמסיק שם ובזה אם נשאת לא תצא לכך אמר שם למאי הילכתא והנה נראה טעמא דהריב"ש דבתרי ותרי אם נישאת לא תצא דהא אמרינן שם בשנים אומרים מת וכו' דבנישאת לא' מעדים והיא אומרת ברי לי אם נשאת לא תצא וכתב התוס' דאע"ג דאיכא חזקת א"א הרי איתא כנגדה דאתתא דייקא ומנסבא ושם דף כ"ו ע"ב בתוס' דיה אנן אחתינין וכו' וביאר דבריהם יותר דיראה שמא יוזמו עדים או יפסלו בגזלנותא ולפ"ז גבי קידושין בתרי ותרי כיון דאיכא נמי חזקה דדייקא ומנסבא בהדי חזקת פנויה, לא גריע חזקות אלו מברי שלה ולמה תצא אם נשאת יותר מאומרת ברי וצ"ל דס"ל להתוס' דאפ"ה החמירו טפי כיון דקיימי עדים ומכחישים את החזקות גרע טפי ובזה. נראה לענ"ד דיש ליישב הא דאמר בסוגיא דיבמות שם אי כיתי עדים תתייבם ואין בכך כלום ומשני קיימא עדים ואמרי קרוב לה וכו' וכבר תמהו בזה דמאי ס"ד דבב' כיתי עדים גרוע מכת אחת ותתיבם לכתחילה ע"ש שנדחקו התוס' בזה ולפמ"ש י"ל דהוי ס"ל דבב' כיתי עדים כיון דשייך ביה נמי חזקה דאשה דייקא ומנסבא בהדי חזקת פנויה דהא מטעם זה נאמנת אשה לומר מת בעלי שתתיבם כדאיתא ביבמות דף צ"ד והכא נמי דיקא דיראה פן יוזמו עדים או יפסלו בגזלנותא לאותו כת שאמרה קרוב לו א"כ כיון דאיכא תרי חזקות ראוי שתתייבם לכתחילה משא"כ בכת אחד דליכא חזקה דאשה דייקא דאם יוזם העד או יפסל בגזלנותא הרי אין כאן עדים על הקידושין וא"כ לא שייך חזקה דדייקא ויש להחמיר דלא תנשא לכתחלה וע"ז משני קיימא עדים ואמרו וכו' וכמ"ש לעיל דהחמירו בב' עדים המכחישים את החזקות ולפ"ז י"ל דהא דאמר שם ביבמות למאי הילכתא דבקידושין בב' כתי עדים היינו לפי מאי דהוי ס"ד אם נישאת לא תצא כיון דאיכא תרי חזקות חזק פנויה וחזקת דדייקא וכ"ש דמותרת לבעלה הראשון להכי אמר דנ"מ אם היה בעלה כהן דבהא גופי' אמרינן בר"פ אשה רבה דאיסור כהונה שאני ע"ש וכן להצריכה חליצה לכתחילה ותו דבהא לא שייך חזקה דדייקא ומנסבא כדאמרינן שם בר"פ אשה רבה דאין אשה נאמנת לומר מת יבמי דלא שייך בזה חזקה דדייקא ומנסבא משום דמסני סני ליה וכו' ע"ש אבל למאי דמסיק שם קיימי עדים וכו' דהחמירו בתרי ותרי ממילא דאין מקום לשאול למאי הילכתא ולהכי לא הוזכרו במקומו ובזה ממילא דא"ש דלא מוקי רבה ור"י מתניתן בספק הי מנייהו קדים לרבותא קמ"ל דאפי' בב' כתי עדים אפ"ה היא מגורשת לענין דתפסי בה קידושין ואסורה לבעלה כנ"ל ודו"ק:
סעיף ז
אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו וכו'. גירסת הרמב"ם שלפנינו נטלתו וזרקתו לפניו או לים וכו' ודלא כב"י שכ' לפי הגירסא שהיה לפניו שקיצר בלשונו ונקט דרך לא זו אף זו כדאמר בש"ס והטור כתב איפכא אי אפי' שלא לדבר האבד אלא זרקתו בפניו וכו' ועיין בב"ח וח"מ שתמהו עליו ולענ"ד נראה דבאמת בברייתא ובלשון הפוסקים ראשונים לא נזכר שזרקו לאחר בפניו אלא בזרקו שלא לדבר האבד כתבו לשון בפניו וכן לשון הסוגיא הא שדתינהו קמיה הא אמרה ליה שקול משמע דאם זרקו שלא בפניו שלא ראה המקדש שזרקה מידה הוי קידושין כיון שנטלתו מסתמא דעתה להתקדש ואף שזרקה יכולה אח"כ להגביה וכן הדין בפקדון שנטלה וזרקו שלא בידיע' בעליו לא הוי חזרה ואם נגנב או נאבד אח"כ חייב בדין שומר משום פושע אבל בזרק' לאור וכו נראה דלא הוי קידושין בין בפניו ובין שלא בפניו ובכה"ג גבי פקדון חייב מדין מזיק ממון חבירו ולא מדין שומר כיון שחזר תכ"ד כמו שיבואר בסמוך ואדרבה שלא בפניו עדיף טפי כיון דמוכח מילתא דאין חפיצה בקידושין כיון דלא שייך טעמא דליבדקיה להאי גברא אי רתחנא הוא והיינו דקאמר בסוגי' האי טעמא האי דקעבדה הכי סברה וכו' משמע דאל"ה מלתא דפשיטא הוא דלא מקדשה ולהכי לא הזכיר' הברייית' בזרקו לים בפניו משום דכולל בין בפניו בין שלא בפניו אלא דמשני דעיקר הרבותא הוא כשזרקו בפניו דשייך טעמא דסבר אי בדקה וכו' נמצא אין קושיא על הטור דשייך לשון אפי' משום דבתחילה לא הזכיר שזרקו בפניו לאור ובזה פשיטא דאינה מקודשת ושייך בי' לשון אפי' שלא בדבר האבד וזרקתו לפניו ונראה דהאי וזרקתו לפניו קאי נמי אדבר האבד ר"ל בין שלא בדבר האבד וזרקתו בפניו בין בדבר האבד וזרקתו לפניו אע"ג דאיכא טעמא דסברה אי בדיק וכו' אפ"ה לא הוי קידושין ותמהני שלא הזכירו הפוסקים דין זרקתו שלא בפני' ועיין בסמוך:
שם נטלתו וזרקתו וכו'. לכאורה קשה דהא קיי"ל בב"ב דף קכ"ט דתוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ מהמקדש והמגרש א"כ אמאי לא ניחוש כיון שנטלתה מדעתה שמא בתחילה נתרצה ואח"כ חזרה בו כדקיי"ל בש"ע ח"מ סימן רמ"ה דהמקבל מתנה ואמר לאחר שבא לידו אי אפשי בו לא אמר כלום ומה פשיטא ליה להש"ס כיון דשדתנהו קמיה ואמרה ליה שקול לא הוי קידושין ודוחק לומר דמיירי שזרקו במהירות יותר מתוך כ"ד בענין שכ' רי"ו הביאו הב"ש לקמן סי' ל"א ס"ק י"ב ועמ"ש שם דלא דמי להתם כיון שנטלתו מרצונה ועיין מ"ש בחידושי ליישב דמיירי שהעדים אינם יודעים אם נטלתה מרצונה או שתחב לתוך ידה בחזקה. כדאיתא לקמן סימן מ"ב אך זה דוחק והעיק' נראה לע"ד דהטעם בזה לפמ"ש לעיל בסימן כ"ח דהא דקאמר דתוך כדי דיבור כדבור חוץ מהמקדש והמגרש אף דגבי מכירה ומתנה נמי כיון שמשך המקבל שוב אין יכול הנותן לחזור בו אפי' תוך כדי דיבור וגבי הקדש אמרו תוך כ"ד לאו כדיבור דמי משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי משמע דבמסירה אין יכול לחזור תוך כ"ד היינו משום דכיון דעבד מעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה ועיקר הרבותא בקידושין ובגורושין משום דבעינן בהו אמירה ואי לאו משום חומרא דקידושין וגירושין היה יוכל לבטל את האמירה דאתי דיבור ומבטל דיבור וממילא דלא הוי קידושין ובהא תיקנו רבנן דאינו יוכל לחזור אפי' תוך כדי דיבור ולפ"ז א"ש אף דנטלתה מדעתה כיון דזרקתה תוך כדי דיבור אתי מעשה ומבטל מעשה דבהא לא תקינו רבנן וכה"ג אפי' במכר ומתנה יכול לחזור כשעושה מעשה וזרקו מידה ובח"מ סימן רמ"ה כיון דלא הוי אלא אמירה אי אפשי בו אינו יכול לבטל מעשה אפי' תוך כ"ד אלא לפ"ז צ"ע במ"ש הרמ"א בר"ס מ"ב בהגה"ה אמרה תחילה קדשני וזרק הקידושין לתוך חיקה ונעירה וכו' (והיא מתשובה מהר"ם במיימוני סוף סדר נשים) וכתב שם הטעם דלא מהני חזרה תוך כדי דיבור גבי קידושין ולפמ"ש י"ל כיון דעשה מעשה מהני אפילו אי נימא דמה שזרק לה ע"פ ציווה ה"ל מעשה מ"מ כיון שעשתה מעשה וזרקה ביטלה מעשה דידיה כדאמרינן בקידושין דף נ"ט ע"ב מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה וכו' ודוחק לומר דס"ל כיון דתקינו דאין יכול לבטל תוך כ"ד אמירה ראשונה אע"ג דדיבור מוצא מיד דיבור ה"כ דאין יכול לבטל האמירה ראשונה ואפי' במעשה וצ"ל דהכא שאני דמוכח מילתא דלא קיבלה בתחלה לשם קדושין אלא לזרקה וצ"ע:
שם למקום שאינו אבד וכו'. כתב הב"ח בתוך ד"א שלה או בחצירה מקודשת ולפ"ז נראה דה"ה אם זרקתו למקום שיכולה לשומרו כיון דמתקדשת בכה"ג כדלעיל סעיף ה' י"ל דה"נ מקודשת וקצת משמע כן מהא דאמרינן בקידושין דף י"ג התם בתורת פיקדון וכו' סברה אי שדינא ליה ומיתבדה וכו' ולא חלקו בזה בענין שיכולה לזרקו במקום שיכולה לשמרו משמע דזריקה כהאי לא מהני מידי אך מדברי הרמ"א בר"ס מ"ב אמרה תחלה קדשני וניערה בגדיה וכו' משמע מסתמא כשניערה הקידושין לתוך ד' אמות מיהו דברי הרמ"א שם המה מתשו' מיימוני ס"ס נשים ושם מיירי שהיתה בחצר שאינה שלה בענין דלא קנו ד"א כדאיתא שם וצ"ע:
סעיף ח
אמרה תנהו לאבא או לאביך וכו'. כבר כתבנו לעיל סי' כ"ט דמשמע מלשון התוס' דאפי' אם אמרה ואקדש אני לך אפ"ה הוי דיחוי אף דאין מפורש בברייתא אין זה דוחק כמו כן צ"ל ע"כ בתנם על גבי סלע דאפי' אם אמרה ואקדש אני לך לא מהני כמ"ש הרא"ש בדאיתא לקמן בס"ס זה בהגה"ה: אך הרשב"א כתב דמהני ואתקדש אני לך וצ"ע:
שם אעפ"י שאומר לה וכו'. פי' לא איבעיא לא חזר ואמר התקדשי וכו' דלא מהני אמירה ראשונה כיון שאמר התקדשי לי בדינר ובתן דינר לפלוני אפי' בהתחילה היא אינה מקודשת אלא מדין ערב והיינו שמקדשה בהנאת הנתינה ולא בדינר עצמו כדלעיל סי' כ"ט פשיטא דלא מהני אמירה ראשונה שהיה בקידושי הדינר עצמו וגרע מעסוקין באותו ענין כיון דחזר מן הקידושין הראשונים כמ"ש הב"ש בסי' כ"ח סעיף ה' בס"ק י"ד וט"ו דכשחזר מן הקידושין הראשונים צריך אמירה אחרת בלשון קידושין אלא אפי' אמר התקדשי וכו' וכן משמע מהא דקאמר שם אבל באבא ואביך כיון דמקרבה דעתה אימא במתנה יהבתינהו ניהלייהו וכו' ולא קאמר דהא דמקדשה בהנאת הנתינה שנתן בשבילה כמו בתן מנה לפלוני לעיל סי' כ"ט דמקדשה בהנאת הנתינה אלא משום דבהאי צריך לחזור ולומר שתתקדש לו בהנאת הנתינה כיון דאין זה קדושין ראשונים להכי אמר אימר במתנה וכו' והיינו שעשאתה אותן שליח קבלה שתתקדש בדינר עצמו אלא שנתנת להם במתנה ועיין בסמוך מיהו בברייתא יש לפרש דמיירי בנתן הקידושין לתוך ידה ע"פ האמירה ראשונה בדינר עצמו ואפ"ה לא מהני משום דאמרה תנם לפלוני הוי דיחוי כמ"ש תוספות גבי תנם על הסלע:
שם ע"מ שיקבלם לי מקודשת אפי' לא חזר ואמר כו' כתבו הח"מ וב"ש דמיירי שעשתה אותם שליח קבלה אלא לפ"ז אין הלשון מדוקדק דהו"ל למימר תהא פלונית מקודשת כמו בכל שליח קבלה שאומר בשעת נתינה תהא פלונית מקודשת לי ועיין ומ"ש לעיל סי' כ"ט סעיף ב' דמשמע דבעינן שיאמר שיקבלה לי דוקא היינו שהמעות יהי' שלה אבל אם אומרת שיקבלם והמעות יהיה שלהם אף דבהתחילה היא כתב לעיל דמהני כיון שעשתה אותו שליח קבלה בשבילה אפי' נתנה לו במתנה המעות כמו באומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך דמהני מכל מקום כשהתחיל הוא הוי ליה דיחוי והנה בתוס' הרי"ד הקשה עוד דמטעם שליח קבלה הא הוי ליה מילי ומילי לא נמסרו לשליח והמציא בזה דין חדש עיין שם ובאמת קי"ל דיכולה לעשות שליח קבלה שלא בפניו ואין זה דומה כלל לאומר אמרו כמ"ש הר"ן ס"פ כל הגט וס"פ התקבל והביאו הב"י בסי' קמ"א ולכאורה הי' נראה דהא דקאמר ע"מ שיקבלם לי אינו בתורת שליח קבלה אלא לשון תנאי והוא כאומר תן מנה לפלוני וכו' דמתקדשת מדין ערב אלא שהמתנה יהי' על תנאי שיקבלו המעות בשבילה ויחזרו ויתנו לה דכבר כתב לעיל בר"ס כ"ט דאפילו אם מקדשה בעצמו ומתנה ע"מ שתחזיר ותתן לאדם אחר מהני וכ"ש בכה"ג שאומרת שיתן מתנה לאדם אחר ע"מ שיחזיר ויתן לה ובזה הי' מתורץ כל הדקדוקים הנ"ל אלא דסתימת לשון הפוסקים האחרונים לא משמע כן ועיקר בזה משום דא"כ הי' צריך לחזור ולומר התקדש לי בהנאת הנתינה כיון שבתחלה הי' הקדושין בדינר עצמו כמ"ש לעיל אך מדברי רשב"א לא משמע כן דאפי' מקדשה בהנאה אין צריך אמירה אחרת:
סעיף ט
בהג"ה וי"א דוקא ביחדה לו הסלע וכו'. כתב הח"מ ס"ק י"ג דזה דבר פשוט דאם היא אמרה דרך דחי' מה מועיל וכו' הא אפי' לתוך חיקה לא מהכי עכ"ל ואין זה מוכרח כיון דהסלע אחד הוא שלה י"ל דאין זה דרך דחי' כשאומרת הכח על הסלע כיון דיכול הוא להניח על סלע שלה ומ"ש בשם י"א י"ל לפי מ"ש בחידושי דהרמ"ה מפרש סלע של שניהם היינו שהי' ידוע ומבורר מחצה שלו ומחצה שלה וכיון שלא יחדה שיניח על מחצה שלה הוי ספק קידושין וזה דלא כפירוש התו' אך לפ"ז הוי מצי למיבעי נמי בסלע שלה ושל אחרים אבל לפי' התו' דמיירי שנתן בידה וכל הסלע בשותפות י"ל דלא הוי דיחוי כשהסלע שלה ושל אחר כיון דעכ"פ יש לה חלק בו ולא מספקא לי' אלא כשיש להמקדש עצמו חלק בו עוד נראה דבאמת קשה טובא דלפי פירש"י דמיירי שהניח על הסלע עצמו ומטעם חצר וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל כמו שביארנו לעיל הא קי"ל דחצירה אינה קונה אלא בעומד בצדה או בחצר המשתמר ר לדעתה דהיינו בחצר הנעול והמפתח בידה אעפ"י שאינו עומד בצדה אבל בסלע לא שייך משתמר לדעתה אלא כשהיא יכולה לשומרה א"כ קשה במאי עסקינן אי במשתמר לדעתה א"כ אפי' בסלע של הפקר נמי דהא אפי' בשניהם יכולים לשמרו קי"ל לעיל דהוי ספק קידושין והכא נקט בברייתא אינה מקודשת ולדעת הרמב"ם שכ' לעיל אפי' בחצר של אחריה קונה מדין שמירה כנ"ל א"כ אפי' הסלע של אחר ויכולה לשמרו הוי קידושין ואם אינו משתמר לדעת' כלל אפי' בחצר' שאינה משתמרת אינו קונה וע"כ צ"ל דמיירי כשעומדת בצד הסלע דלא בעי' משתמר אלא כשאין עומד בצדו אבל אם עומד בצדו אפי' אם הוא גדול מאוד שאינת משתמר על ידה אפ"ה מהני כמ"ש בס' תורת חיים בב"מ דף י"א וז"ל וטעמא דבעינן שיעמוד שם לא משום דאז משתמרת על ידו דא"כ שדה גדולה כמה מילין מאי איכא למימר אלא טעמא משום דאז אלים קניית שדהו טפי דכשעומד שם שדהו כגופו דמי עכ"ל ע"ש וכתב שם דמהאי טעמא בעינן שיאמר זכתה לי שדי וה"נ כיון שאמרה הניחהו על הסלע הוי כאילו אמרה זכתה לי שדי אלא דלפ"ז אכתי קשה כיון דמיירי בעומדת בצד הסלע א"כ בסלע של אחרים כמי נהי דבמקום רחוק שאינה יכולה לשמרו לא הוי קידושין מ"מ כשיניחוהו במקום שיכולה לשומרה וכ"ש בד"א שלה למה לא תהיה מקודשת וצ"ל כדעת הרמ"ה דכיון דלא ייחדה המקום ואומרת סתם על הסלע אינה אלא דחי' ובזה נראה לענ"ד דמתורץ מה שדקדק הב"י בדברי הרמ"ה דהדיוקים סותרים זא"ז דה"ל למימר באומרת הנח על סלע שלי נמי מהני ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דאפי' אם כל הסלעים המה שלה צריכה לייחד את הסלע שעומדת אצלו אבל בשאר סלעים אף שהם שלה לא מהני להכי לא נקנו סלע שלי אך דברי הת"ח הנ"ל הם סותרים למ"ש הב"י לקמן סי' קל"ט סעיף א' לפרש דברי הטור שם וז"ל לאפוקי אם הוא חצר גדול שכשהיא עומדת במזרחו או מערבו משתמר לדעתה וזרק הגט במערבו דאינה מגורשת עכ"ל ע"ש וכן משמע מלשון רש"י בב"מ דף י"א דטעמא דעומדת בצד שדהו מפני שהוא נשמר על ידה ולפ"ז קשה טובה מסוגי' כנ"ל והנראה לענ"ד מה שלא כתב הטור והב"י דין זה בח"מ גבי מתנה ומציאה ובסי' זה גבי קידושין אלא בסי' קל"ט גבי גט היינו משום דגט חוב הוא לה וכ"ש לדעת הרמב"ם וסייעתו דבעומד בצד שדהו צ"ל זכת' לי שדי וזה אינו גבי גירושין דמגורשת בע"כ לכך בעינן תרווייהו עומדת בצד חצרה ומשתמר דומי' דידה כדאי' בב"מ דף י"ב גבי גט חוב הוא לה כו' דמשום יד איתרבאי אבל באינו משתמר אפי' עומדת בצד ביתה לא מהני וכן במשתמר לבד לא הוי גירושין גמורה כדמסיק בגיטין דף ע"ח עד כדי שתשוח ותטלנה אבל במתנה ומציאה ובקידושין כיון שהוא מדעתה ואומרת זכתה לי שדי אם הניחוהו על הסלע ממילא מהני כשעומדת בצד חצר או על הסלע אפי' גדול מאוד ואין כאן סתירה על דברי ת"ח כן נראה לענ"ד:
סעיף י
ואמרה לו תנהו לעני פלוני אפי' הי' העני סמוך לה וכו'. משמע דאפי' אם הי' סמוך עלי' בחיוב שהתחייב לזונו אפ"ה לא הוי קידושין והטעם נראה כמ"ש בתשובת רשד"ם סי' ל"ו באה"ע הובא בבאר היטב כשאמרם תנם לב"ח תלי' בפלוגתת רש"י ור"ת בח"מ סי' קכ"ח בפורע חובו של חבירו ע"ש דבחיוב מזונות מודה ר"ת דאין צריך לשלם ואף דהכא פרע לב"ח מדעתה שהרי אמרה לו תנם לב"ח מכל מקום כיון דהכא בתנם לפלוני לא הוי קידושין משום דאמרי' דדיחוי בעלמא הוא כיון דהתחיל הוא כנ"ל א"כ ה"נ אינו כנותן בציווה דדיחוי קא מדחי לי והו"ל כפורע מעצמה שלא מדעתה ולא דמי להא דאמר בסמוך אם הי' כלב שלה מקודשת דהתם אם זן בהמתו של חבירו שלא מדעתו צריך לשלם לו כדי הנאתו כדאי' בב"ק דף כ' ע"א ואם נהנית משלמת מה שנהנית וכמה רבה אמר דמי עמיר וכו' וכה"ג אמרינן בנדרים במודר הנאה לא יזון את בהמתו משום דמהנהו בפטומו וכבר פי' הר"ן שם היינו כשנתן לה מזונות יתרים אבל מזונות הצריכי' פשיטא דאסור לכ"ע ע"ש:
סעיף יא
ואם היו רץ אחריה וכו'. לשון הש"ס בהאי הנאה דקא מציל נפשה מיני' וכו'. הנה לפי מ"ש לעיל כיון דאמר לה בתחילה התקדשי לי בככר עצמו אי נימא דהספק הוא אם מתקדשת בהנאת ההצלה אין זה קידושין ראשוני' והי' צריך לחזור ולומר התקדשי לי בהנאת ההצלה וכ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל בתן מנה לפלוני דצ"ל בפירוש בהנאת מתנה וכן באדם חשוב לעיל ס"ס כ"ז ע"ש. ונראה דהכא שאני כיון שנהנית מן הככר עצמו שמחמתו היא ניצלת הוי כמקבלת:
שם בהגה"ה ויש להחמיר בדבר וכו'. משמע דאינו אלא חומרא בעלמא ולא מן הדין וכמ"ש הב"ש ובח"מ סי' ש"פ סעיף א' בהגה"ה האומר לחבירו זרוק מנה לים וכו' הביא השני דעות לענין דינא וצ"ל דמ"ש הכא דאינו אלא חומרא היינו בתן דינר על הסלע דבזה מודה הרמב"ן כמ"ש הב"י ועיין בחידושינו דף ט' גבי הא דאמר רבה אמר ר' נחמן בין ע"י עצמה מקודשת שכתבנו דהרא"ש לשיטתו אזיל ע"ש בארך גם כתבנו שם דבאמרה תן לקטן אע"ג דלאו בר דעת הוא מ"מ כיון דיש לו זכיי' מהני כדמוכח מההוא דאומר לבתו קטנה: