המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פתיחה · סימן כט
סעיף א
האומר לאשה וכו'. ובגמ' אמרינן הטעם משום שאין אשה נקנית בחליפין והרמב"ם ז"ל כתב הטעם שאם החזירתה הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום ועיין בחידושי שכתבתי ליישב לשון הש"ס להרמב"ם ז"ל ונ"מ דלהרמב"ם אינו צ"ל דהפקיעו הקדושין ע"י הפקר ב"ד וצריכה להחזיר לו הקדושין משא"כ לטעם התוס' והרא"ש משמע דאין צריכה להחזיר הקדושין כיון דזכתה מהפקר מיהא י"ל דלא הפקיעו החכמים הקידושין אלא כשהיא מקיימת את הפנאי והחזירה לו אבל אם לא החזירה כיון דבל"ז לא הוי קידושין לא הוצרכו להפקיע וממילא צריכה להחזיר לו עוד כתב שם דנ"מ אם היא מחזרת לו בתנאי מ"מ להחזיר לה דלטעם הרמב"ם ז"ל אם נתקיימה התנאי שהחזירה לו בתנאי ע"מ להחזיר לה והחזיר לה הרי נהנית והוי קידושין למפרע משעת נתינה ראשונה אך י"ל דהיינו דוקא אם אמר ע"מ להחזיר סתם אבל אם אמר להחזיר לי והיינו לצרכו כדאי' בב"ב דאם הקדישה ואח"כ החזיר אם אמר ע"מ שתחזיר לי לא מהני א"כ ה"כ י"ל דלא מהני אם תחזיר ע"מ להחזיר ועוד היה נראה דלטעם הרמב"ם ז"ל אפי' אם ניתן לה ע"מ שתחזיר ותתן לבנו או לאביו נמי לא הוי קידושין כיון שאין יכול להנות ממנו משא"כ לטעם התו' והרא"ש י"ל דזה לא דמי לחליפין דהדר סודר למרא קמא אך היותר נראה לפענ"ד דאין בזה פלוגתא בין הרמב"ם והתוספות והרא"ש דהא קשה לדעת הרמב"ם ז"ל דאם מקדש אשה ואמר ע"נ שתתן מאתיים זוז נימא כמי דלא הוי קידושין שהרי נותנת לו כפלים מנתינתו וכן באשה חשובה מתקדשת בש"פ אע"ג באדם חשוב אמרינן דאם היא נותנת לו מקודשת א"כ נימא באשה חשובה דלא יהיב לה ולא מידי דקבלתה חשיבא טפי מנתינתה ואין לומר דדוקא במעמ"ל כיון שצריך להחזיר גוף החפץ ממש לא הוי נתינה ז"א דהא כתב הרא"ש דמעמ"ל יכול להחזיר את דמיו דמה לי הן ומה לי דמיהן דאפי' א' נימא כיון דכי איתא בעינא צר כא להחזיר לו גוף החפץ כדאיתא בגיטין דף ע"ה גבי ע"מ שתחזרי את הנייר מ"מ בהא דאמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירי לי משמע דאע"ג דניתן לה רשות שיכול להוציאה ולהחזיר לו מנה אחרת אפ"ה אינו מקודשת ומה בין זה לאומר התקדשי לי בפרוטה ע"מ שתתן לי מאתיים זוז ע"כ צ"ל דלשון שתחזירי לי שאני שהוא דומה לחליפין ונראה לענ"ד דהרמב"ם ס"ל נמי כפי' התם אלא דבא למעט שניתן לה מעמ"ל ותתקדש בהנאת הקישוט והשימוש עד שתחזיר לו וכבר כתב בסי' הקודם דדוקא שמקדש בהנאת שימוש דהיינו שהיתה צריכ' ליתן פרוטה להשתדל לו הנאת שימוש זה אבל בשכר הנאת השימוש ה"ל מלוה וכתב שם דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל המקדש במלוה אע"ג דארווח לה זימנא ואמר דהנאת הרוחת הזמן אינה מתקדשת משום דלא הוי נתינה אלא כאומר בשעת הלואה דהוי נתינה שיש בו הנאה וכן במעמ"ל כשנתן לה רשות להשתמש באותו זמן הוי נתינה שיש בו הנאה כמו בשעת הלואה והיינו שכתב הרמב"ם כאן דהא דלא מהני נתינה דמעמ"ל משום נתינה שאין בו הנאה אבל אם הי' נתינה שיש בו הנאה מתקדשת במתנה זו דאין דומה לחליפין שהיא נתינה שאין בו הנאה ועוד נראה דאם אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שתחזיר ותמכרהו לי דמקודשת לכ"ע דלא דמי לחליפין שמחזיר החפץ בחנם וגם הוי נתינה שיש בו הנאה תדע דהא כתבו התוס' דף ח' ע"ב ד"ה מנה אין כאן וכו'. התקדשי לי במשכון זה והמשכון יהא שלך וכו' הרי אף דצריכה להחזיר לו המשכון אפ"ה מקודשת משום דצריך לשלם המנה וזה שכתב הרמב"ם משום דאין לו הנאה וכן משמע בהרא"ש במעמ"ל וקידש בה אשה הוי קידושין משום שיכול לחזור ולקנות ממנה וכו' משמע דאף שצריכה למכור לו הוי קידושין ולפ"ז ממילא מודה הרמב"ם כשאמר ע"מ שתתן לאיש אחר אע"ג דהוי נתינה שאין בו הנאה מ"מ כיון דאין דומה לחליפין מתקדשת מ"מ נראה דאם אמר ע"מ שתתן לאיש אחר ע"מ שיחזור לי כעובדא דר"ג באתרוג לא מהני באשה כיון דסוף סוף התנאי הוא שיחזור למי שנתן דומה לחליפין תדע דהא כתב הרא"ש במעמ"ל כשמקדש בה אשה הוי קידושין משום שיכול לחזור ולקנות ממנה משמע דאם הי' אומר בשעת הקידושין שתחזיר לזה שנתן לו בחנם לא הוי קדושין אף דהוי כמ"ש ע"מ שתתן לאיש אחר ואפ"ה כיון שהוא חוזר לבעלים הראשוני' דומה לחליפין ונראה דהא דלא פי' רב אשי דמהני נתינת המעמ"ל באשה כשהוא נותן לה רשות להשתמש באותו זמן משום דמיירי בנותן לה מנה דיש חשש איסור הערמת רבית כשמתקדשת בהרווחת הזמן כמ"ש בחידושי ע"ש:
שם ע"מ שתחזירהו לי וכו'. עיין ב"ש שכתב משמע מדברי תו' דבכל מעמ"ל א"צ לכפול התנאי דאיכא אומדני והיינו מדאמר רבא סתם ואינו מוכרח כמו שכתבתי בחידושי לפרש דבריהם מה שלא הקשו בתחלת דברי רבא משום דהו' מצי למימר בכולהו דלא סמכי אדעתי' המקבל ע"ש. ורב אשי דאמר בכולי קני לבר מאישה באמת י"ב דמיירי בת"כ ואף הרשב"ם בב"ב דף קל"ז דכתב דבכל נתינת ממון ה"כ אומדנא ולא בעינן בי' כלל ת"כ מודה גבי קדושין דבעינן ת"כ ע"ש וכן מפורש בסוגיא דגיטין דף ע"ה בע"מ שתחזירי לי את הנייר דבעינן ת"כ ולא אמרינן דהוי אומדנא:
שם אבל האשה וכו' כדי לקדשה. כתב הב"ש דכדי לקדשה לאו דוקא וכו' ולדעתו נראה דלרבותא נקיט דאם לא נתנה לו כדי לקדשה פשיטא דמקודשת דלא גרע מגזל דידה ולא מיבעי' כשאמרה הן דאמרי' מסתמא נתנה לו במתנה ואפי' לא אמרה הן מ"מ כשמקבלת ממנו שלא בתורת חזרה שאינה יכולה לומר דידי שקלי שאינו מחויב להחזיר לה עד הזמן מסתמא ניתנה לה במתנה גמורה אלא דקמ"ל רבותא דאף שאמרה בפי' כדי לקדשה ואמרה נמי שיחזיר לה אחר שלשים יום הרי דלא נתנה לו במתנה גמורה אפ"ה מהני.
והנה הט"ז תמה על הרמ"א ז"ל במ"ש מעמ"ל לאחר שלשיה יום והוא מדברי רבינו אביגדור כ"ץ בתשובת הרא"ש כלל ל"ה ואיהו לא ס"ל דהמקבל מעמ"ל יכול לקדש וכו' ולפי מה שפסק לעיל כהרא"ש אין ה"נ כאן דאפי' בלא אמרה עד למד יום מצי לקדשה עכ"ל הט"ז ע"ש ולכאורה יפלא דבתשובת הרא"ש שם בלשון רבינו אביגדור עצמו מבואר דבמעמ"ל יכול לקדש אשה ולא נחלקו שם אלא בשואל ע"מ לקדש דס"ל להרא"ש דהוי כנותן מעמ"ל ע"ש ותו אינו מובן דמה תועלת בו בזה שאמר לאחר שלשי' יום וז"ל רבינו אביגדור כ"ץ ז"ל בתשובת הרא"ש שם ועוד הי' אומ' מורי נרו דאם נתנה האשה החפץ לאיש ע"מ להחזיר לאחר למד יום וקדשה בחפץ זה תוך שלשים ה"ז מקודשת ומוחזר ואפי' לא גמרה ע"מ שתחזירהו מידי דחזי לי' הוא ועד"ז מצאנו שאשה מתקדשת לפעמים בפרה דידה עכ"ל ונראה לענ"ד להבין כוונתו דא"צ לאחר שלשים יום לקנות ממנה או ליתן לה דמים דכיון שהוא בידה הרי הוא מוחזר ולא דמי להא דאמרינן בב"ב במעמ"ל דאם הקדישה והחזירה לא מהני משום דלא הוי מידי דחזי לי' אבל הכא הרי חזי לה וע"ז כתב ועד"ז וכו' דאפי' אם נותנת לו בתחלה כדי לקדשה ואמרה ע"מ שתחזירהו לי לאחר שלשים יום לא אמרינן כיון שנתנה לו כדי לקדשה ואמרה לו לאחר למד יום דעתה שתתקדש בה ויחזיר ויקניהו ממנה ולהחזיר לה או ליתן דמים וקיים תנאי' לאחר למד יום אלא אמרינן דמה שנתנה לו עד לאחר שלשים יום היינו אם לא יקדשה בו אבל אם יקדשה ממילא מתקיים תנאיה כשהגיע זמן חזרה דהרי הוא מוחזר והם ממש דברי הרמ"א בהגה"ה זו אלא דצריך להבין למה הוצרך לומר שהתנאי עד לאחר שלשים וקדשה בתוך שלשים ונראה דודאי אם ניתנה לו האשה הטבעת במעמ"ל לה לשם קדושין לא הוי קדושין כיון דאם לא יקדשה תתבטל מתנה לא יהיב לה מידי דכיון דבין כך ובין כך שלה הוא ולא דמי למקדשה בגזל דידה ואמרה הן דמקודשת דאמרי' מסתמא מחלה לו כדאיתא לעיל בסימן כ"ח דהתם שאני דאמרינן כיון דניחא לה להתקדש לו ניתנה לו במתנה גמור' אפי' אם לא יקדש' אבל הכא כיון שאמר' בפ' ע"מ להחזיר לה לשם קידושין הרי התנתה בפירוש שאם לא יקדשה תתבטלה המתנה לא הוי קדושין ונראה ראיה לדבר מהא דאמרינן בפרק הזהב דף מ"ז גבי חליפין דוקא בכליו של קונה אבל כליו של מקנה לא מהני משום דה"ל כמקנה עם נכסים שאין להם אחריות ע"ש ולא אמרינן כיון דקנין סודר הוי כמעמ"ל כדאיתא בסוגיא וכן הוא בח"מ סימן קצ"ה סעיף ד' בהג"ה א"כ נימא דבמה שנותן המקנה הסודר ע"מ להחזירו קונה את השדה בחזרת הסודר כיון שכבר קנה אותו בתפיסתו אם החזירו לבעלים נימא דע"י חזרה זו יקנה את השדה מן המקנה דהוי ממש דין זה שנותן לו התודר במעמ"ל לשם קנין השדה ואפי' אם נימא למ"ד בכליו של קונה דטעמיה כיון דלא מפרש קרא אלא כליו של קונה שנתך בועז לגואל בעינן דוקא בענין זה דמהאי טעמא לא מהני ללוי בכליו של קונה כמ"ש התו' שם מ"מ מאי מקשה ללוי דילמא קנין דקרא הי' ע"י חזרת הסודר ובעינן דוקא קנין זה דכתיב בקרא ודוחק לומר משום דלישנא דקרא ונתן לרעיהו משמע שהקנין הוא ע"י הנתינה ע"כ צ"ל דלא שייך בזה מכירת השדה כיון דאם לא יחזיר לו תתבטל המתנה דנתן לו ע"מ להחזירו כמ"ש הרמ"א בהג"ה שם ולא יהיב ליה ולא מידי ועוד ראיה מהא דאמר בב"מ דף ס"ה ע"ב ובמגילה פרק בני העיר דבמוכר על תנרי שיחזיר לו כשיהיה לו מעות ודייר ביה ה"ל ריבית ואי נימא דהוי מכירה גמורה למה הוי רבית אע"כ כיון שהוא בריך להחזיר לו אין על המעות שם מכירה ונהי דבמעמ"ל הוי מתנה היינו בגוף השדה אבל מכירה לא שייך ביה וה"ל המעות כהלואה וה"ה נמי כשנותנת לו ע"מ שיחזירה לה לשם קדושין נהי דהוי חזרה מ"מ אין לו במה להתקדש:
ולפ"ז צ"ל בהאי דינא דהכא דהוי קדושין היינו משום דאמר לאחר שלשים יום נמצא דאפי' אם לא יקדשה היא שלו עד שלשים יום וכיון שהוא שלו יכול לקדש בה לשם קדושין ולא לשם חזרה דהרי אינו מחויב להחזיר לה תוך הזמן אלא דס"ל להר"א כ"ץ דכשהגיע זמן חזרה א"צ לקנות ממנה משום דהוא מוחזר ממילא א"כ הרי בעינן דוקא שתאמר לאחר שלשים יום וקדשה תוך הזמן ונראה דכן הוא הדין בנותן מעמ"ל סתם ומכרה המקבל להנותן דהוי חזרה אלא שצריך להחזיר המעות דלא שייך ביה מכירה כיון שאם לא יחזיר יתבטל המתנה אבל אם אמר לו עד לאחר שלשים יום וקנה ממנו תוך הזמן כיון דלא הי' מחויב להחזיר עדיין הוי מכירה גמורה וממילא הוא מוחזר בזמן החזרה ונראה דס"ל להט"ז דלדעת הרא"ש דס"ל בהשואל ע"מ לקדש דבסתמא אמרינן דעתו באופן המועיל אפי' לא ק קבע הזמן על החזרה אמרינן דמסתמא אדעתו שהי' לו במעמ"ל אחר זמן הקדושין ה"כ אמרינן הכא בנותנת לו ע"מ להחזיר סתם כיון דניחא לה בקדושין דאדעתא דהכי נותנת לו או אפי' הי' נתינה כדי לקדשה אלא דבשעת הקדושין אמרה הן אמרינן דמסתמא אדעתה שלא תהא קדושין אילו לשם חזרה אלא שיהא שלו עד לאחר זמן ואז יהי' ממילא מוחזר כן נראה לי לפרש דעת הט"ז אף שאינו מכוון בלשונו אך נראה דאינו מוכרח דכיון דאמר ע"מ להחזיר סתם משמע דתהא מקודשת בו בחזירתו מיד ולא דמי למ"ש הר"ש בשואל כדי לקדש אשה דודאי הי' דעתו להחזיר לה אחר הזמן הקדושין תדע דהא לדעת הרא"ש ז"ל ה"ה אם נתן לו מעמ"ל כדי שיקנה בו שדה נמי הדין כן ואפ"ה כשהמקנו עמו נותן מעמ"ל כדי שיקנה בחזרתו את השדה לא מהני כמ"ש לעיל דמוכח הכי מסוגי' הנ"ל ולא אמרינן דמסתמא הי' דעתו ע"מ שיכול לעכב את המתנה זמן מה כדי שיהא החזרה בשעה שהיא של הקונה ונראה דלכך הוצרך הרמ"א שיתנה בפי' דאחר שלשים יום כן נלענ"ד וצ"ע.
ועמ"ש בחידושי קדושין דף ז' דמשמע מדברי הרשב"א ז"ל בנותן מעמ"ל לא שייך הכאת מתנה באדם חשוב ולהכי לא מהני לרב בב"מ דף מ"ז בכליו של מקנה אפי' באדם חשוב משום דאין זה הנאה כיון דהוא ע"מ להחזיר וכ"מ מזה דאם קדשה בהנאת מעמ"ל לא מהני ונ"מ עוד כשהוא אדם חשוב ונותנת כו מעמ"ל דלא מהני דאין זה הנאה אך כבר כתבתי שם דיש ליישב קושי' הרשב"א כיון דס"ל לרב בקנין חליפין דבועז נתן לגואל א"כ ליכא למילף לגבי חליפין אלא דומי' דהוי נתינה ממש אבל הנאת מתנה לא מהני אלא גבי קנין כסף וקדושי אשה ונראה הטעם משום דהא דשוה כסף ככסף כתבו התו' בריש קדושין דילפינין מנזקין ועבר עברי דכתיב והוא ישיב לרבות ש"כ א"כ הכל בכלל ש"כ אפי' הנאה משא"כ בחליפין דכתוב כעל דממעטינן מיני' אפי' כסף ופירות וה"ה דליכא למילף מיני' הכאת מתנה תדע דהא כ' התו' שם כלוי דוקא בכליו של מקנה ולא של קונה אע"ג דמצד הסברא חשיבות נתינת הכלי עצמו עדיף טפי מהנאת המתנה אלא כיון דילפינין מקרא כמו"ש התוס' שם אין ללמוד אלא כענין הכתוב ממש ועוד דהוכחנו בקדושין שם דאינו מועיל לרב אפי' אם נותן המקנה הכלי לגמרי ע"ש ולענ"ד נראה ברור דזה טעמא של הרמב"ן שהביא הרשב"א שם שחולק על הר"ח שם דלא מהני כליו של מקנה בקנין מטלטלין מדין חליפין אפי' באדם חשוב ע"ש שתמהו עליו הרשב"א שם ולענ"ד נראה כמ"ש וצ"ע:
והנה הב"ש כ' שם ס"ק ב' בשם הש"ך אם מקנה לה הטבעת שבידו ע"י ק"ס ומקדש באותו טבעת הוי קדושין ועיין בחידושי קדושין דף ג' בתו' ד"ה ואשה בפחות וכו' שכתבנו שסדק' ע"ז מהא דקאמר בדף נ"ב ע"ב וכי אשה בעזרה מנין ואמאי הא יכול לקנות לה בשר קדשים ע"י קנין חליפין ע"ש:
סעיף ב
אמרה לו תן מכה לפלוני וכו' בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך וכו'. ז"ל הרמב"ם משמע שאמר לה לאחר הנתינה ולכאורה צ"ע דמנ"ל הא דה"ל לפרש כפי' רש"י דבשעת הנתינה אמר לה ומ"ש הב"ח דהרמב"ם וש"ע מיירי לה תכ"ד כבר הקשה עליו הט"ז דהא לענין קדושין מחמירין דתכ"ד לאו כדיבור דמי וכ"ש לפמ"ש לעיל סי' כ"ח דבכל קנין שבעולם כיון שעשה מעשה ומשך שוב אין יכול לחזור בו אפי' תכ"ד דלא אתי דיבור ומבטל מעשה והא דאמר דוקא במקדש אמרינן תכ"ד לאו כדיבור דמי היינו לבטל הדיבור של הקדושין ע"ש א"כ הכא דעשה מעשה ונתן לפלוני שוב לא מהני תכ"ד אם הי' רוצה לחזור בו מיהא בהא דאע"ג דלענין חזרה לא מהני תכ"ד אבל לקיים המעשה מהני תכ"ד כדמחלק בזה בשבועות דף ל"ב ע"ב רישא תכ"ד וכו' מהו דתימא הנ"מ כפירה וכפירה אבל כפירה והודאה אימא לא קמ"ל ע"ש אך אכתי דוחק דמנא לי' לחלק בזה לפי האמת ותו קשה דהא לעיל בסי' כ"ז ס"ג כ' הרמ"א וז"ל ובמקום דלא הוי קדושין אפי' אם חזר אח"כ ואמר לה הרי את מקודשת לי צריך לחזור וליטול הכסף ממנה וליתן לה בתורת קדושין ע"ש ועיין ב"ש שם ומבואר בסי' קמ"ז דכל היכא דלא הוי חשש גט א"צ ליטול אבל היכא דהוי חשש גט צריך ליטול ולחזור וליתן לה א"כ הכא כיון דקי"ל שאם נתן ולא אמר ספיקא הוי וחיישינין מדרבנן כדאי' לעיל בסי' כ"ז אין מועיל האמירה אח"כ כיון דכבר הוי חשש קדושין גרע מפקדון ותו קשה דה"ל לחלק דאם אינו הקדושין בעין בשעת האמירה כגון שכבר הוציא אותה זה המקבל בא מהני אמירה ולא מבעי' לדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' בהנאת הרווחת זמן מכוה לא הוי קידושין אלא אפי' לדע' התו' דמהני הנא' הרוח' זמן מלוה מ"מ כאן שלא נתן בתורת הלואה דלא הי' יכול להוציא מידו מכלן דמהני ונראה עיקר בכל זה דהכא שאני כיון שהנתינה הראשונה היתה לשם קדושין אף שאין הקדושין נגמרין אלא בשעת אמירה שפיר מועיל ונראה דיליף לה מהא דקי"ל בר"פ האומר במקדש לאחר למד יום אפי' נתאכלו המעות כיון דנותנן בתחילת לשם קדושין הוי קדושין ולא דעי להא דאמר בדף מ"ו בהתקדשי לי בתמרה בזו ובזו דאם אוכלת אחת אחת אינו קדושין דהתם שאני דלא נגמר הנתינה ולא הדיבור דהא אמרינן לקמן בסי' ל"א ס"ו בגמר דיבורי' ואמר התקדשי לי באילו אפי' אוכלת אחת אחת קודם גמר הנתינה אף דלא נגמר הקדושין עד הנתינה האחרונה אפ"ה. כיון שגמר דיבורי' בתחילה לא ה"ל מלוה וה"ה איפכא אם גמר הנתינה לשם קדושין אעפ"י שלא נגמרה האמיר' לא הוי מלוה משא"כ בהך בסי' כ"ז כיון שלא היתה הנתינה לשם קדושין ויכולה לומר לשם מתנה נתנתה כמ"ש הרשב"א שם וכבר ביארנו שם דבריו ז"ל ואפי' אי נימא דלענין דינא צריכא להחזיר כיון שהוא אומר שלא נתן לשם מתנה מ"מ כיון שלא היתה הנתינה לשם קדושין וגם העדים לא ידעו שבתורת קדושין הוא נותן לא מהני הנתינה. ועוד נראה דאיכא למילף מקדושי יעוד דאמרינן בקדושין דף י"ט אומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך מדר' יוסי בר יהודא וכו' משמע דלרבנן דס"ל דמעות הראשונות לקדושין נתנו הוי קדושין אע"ג דמה שאמר לה הרי את מקודשת לי איכו אלא בסוף שש דאי' שם ע"ב בברייתא ת"ר כיצד מצות יעוד וכו' משמע דאמירה מהני אפי' אחר הנתינה ואפי' כבר אכלת והיינו משום דנתנו בתחילה לקדושין ואף דהתם משמע שהיא מקודשת למפרע כדאי' שם משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו וכו' נראה דאין לדמות ולומר דאם אמר אח"כ תהא מקודשת למפרע משעת נתינה דהתם שאני דמצות התורה כן הוא דבתחילה המעות נתנו לשם קדושין מעכשיו אבל הכא דנתן סתם אין הקדושין נגמרין עד גמר האמירה אבל אין לומר דהא דאמר שם בברייתא וצ"ל הרי את מיועדת לי ולאו משום דצריך אמירה אלא משום דצריך להודיע כדאמר שם אשר לא יעדה מלמד שצריך ליעדהן ז"א דלשון אומר לה בפני שנים האמ"ל משמע שצריך אמירה לשם קדושין ממש ותו דהא לאביי ברי' דר' אבוה בדף י"ט ע"א א"צ להודיע לרבה דר' יוסי ברי' דר"י וע"כ משום דבעינן אמירה ומ"ש הח"מ דלא גרע מעסוקין באותו ענין מתקשה בזה הב"ש עיין בחידושים בדף זי"ן מ"ש לפרש דבריו והנה משמע מדברי הרמב"ם והש"ע דאם אמר לה בשמה שאמרה לו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך האמ"ל כשאתן לו לא מהני דבעינן אמירה בשעת נתינה ולא קודם וכ"כ ההו' רי"ד גבי עשה לי שיריים וכו' והט"ז מדייק מהמ"מ דאפי' אמירה קודם מהני וכן נלענ"ד דמוכח כן מדברי הרמ"ה שהביא הטור גבי ואקדש אני לך וז"ל וא"נ לא אמר אותו פלוני וכו' אלא עשה לבעל המעות שליח לקדש לו אשה ואמרה לו האשה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו וענה בתרה הן וכו' הרי דאף שאין הבעל שם והיא איכה מקודשת עד שיתן השליח ליד הבעל אפ"ה מהני אמירת השליח לאשה אף שהי' קודם לנתינה מיהו י"ל דבאמת מש"ה השמיט הש"ע את דברי הרמ"ה שבטור משום דס"ל דלא מהני אמירה קודם הנתינה וכן משמע קצת מלשון הש"ס שנתן הוא ואמרה היא שמזכיר הנתינה קודם האמירה משמע דאמירה דבתרא עדיף טפי והיינו כשידוע שהנתינה הי' הי' לשם קדושין כנ"ל ועיין מ"ש בחידושי קדושין דף נון ע"ב בתו' ד"ה חוששין לסבלונות דמשמע מדברי התו' דלא מהני אמירה קודם הקדושין מיהו נראה דאמירה לפני הקדושין וקדשה תכ"ד ודאי מהני דלא גרע מעסוקין באותו ענין וכדאי' לקמן בסי' ל"א בהתקדשי לי באילו ונתן לה אח"כ דמקודשת והיינו משום דהתם כל הנתינה הי' תכ"ד אבל אחר זמן י"ל דלא מהני וכן משמע קצת מהא דלקמן בהתקדשי לי בונה ונתן לה משכון וכו' דמשמע אפי' נתן לה המנה אח"כ אינה מקודשת והיינו משום דלא הי' הנתינה סמוך לאמירה ועמ"ש לעיל בסי' כ"ח סעיף פ"ו וצ"ע:
שם ונתן לו ואמר לה וכו'. משמע דאם אמר בשעה שנתן לפלוני תהא פלונית מקודשת לי לא מהני דבעי' שיאמר לאשה עצמה אע"ג דבקדושין דף י"ט אמרי' דאומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך וכ' התו' שם ד"ה אומר אדם וכו' דהוי כאומר תן מנה לפלוני אלמא אע"ג דהוא אמר לה האמ"ל ואינו מדבר עם האב לומר בתך מקודשת לי ואפ"ה מהני דהתם שאני שהיא כמו שליח קבלה שמקבלת לעצמה כמ"ש התוס' שם ונראה דה"ה אם עשתה לזה המקבל שליח קבלה אלא שאומרת שהכסף יהי' שלו כמי מהני ואף דגבי תנם לאבא ולאביך אמרי' שם דאם אמר ע"מ שיקבלם לי מקודשת משמע דבעינן דוקא שאמרה קבלם לי שהמעות יהי' שלה היינו משום דאל"ה אמרינן דהוי דיחוי אבל בהתחילה היא דלא הוי דיחוי כיון שעשתה שליח קבלה מהני כשאומר בשעת נתינה הרי פלונית מקודשת לי בקבלתך אף דהמעות שלו והא דלא מפרש רש"י כן כמו שפי' גבי הילך מנה והוא שלוחו וכו' היינו משום דבזה צ"ל שהיא עשתה אותו שליח קבלה וגם שאמר לאותו פלוני שאשה פלונית תהא מקודשת לי דניחא לי' לרש"י טפי לפרש בקיצור שהבעל אומר כן לאשה משא"כ לקמן דסגי בהא לבד שעשתה אותו שליח דמה שאמר השליח לאשה מפורש בסוגיא דאמר הילך מנה וכו' ותו דבבבא שלישית שאמרה לו תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו לא שייך לומר שעשתה להבעל שליח קבלה שיקבל ותתקדש בו וע"כ צ"ל שאמר לה בשעת נתינה או אח"כ התקדש לי וצ"ע בזה:
שם בהג"ה ואם הי' עסוקין באותו ענין וכו'. כתב הב"ש דמיירי באמרה דוקא ואקדש אני לך משמע דפשיטא לי' דבאמרה ואקדש אני לך מהני אפי' לא התחילה ובהתחילה אין צ"ל ואקדש אני לך וכ"כ הב"ח בסי' זה וכמ"ש הב"ש בס"ק ה' בשם רש"ל אבל באמת בדברי רש"ל שהביא הפרישה שאמרה הן מפורש וז"ל כ' מור"ש ה"ה אם לא אמרה ואקדש אני לך אלא הוא אמר אח"כ התקדשי לי במנה זו וכו' ואמרה הן דמקודשת עכ"ל הרי דהצריך דוקא שתאמר הן והוא כמו ואקדש אני לך אבל בלא"ה כיון שלא הזכירה הקדושין אעפ"י שהוא אמר שרוצה שתתקדש בו כיון שהיא שותקת מנא ידעי' שנתרצית לקדשה לו ומ"ש בסי' למ"ד ס"ק י"ג דמוכח כן מתו' מדלא כתבו דשאני התם בתן מנה לפלוני כיון שאמרה ואקדש אני לך ולפי דבריו צ"ל ה"ה דאין צ"ל הן כשהתחילה היא והוא דלא כמ"ש רש"ל ע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דהיכא דהתחיל הוא לא מהני אפי' אמירת ואתקדש אני לך ונראה דנפקא להו משום דע"כ ברייתא מיירי באמרה תנה לפלוני ואתקדש אני לך דלא"ה פשיטא דלא והני דאפי' בערב שאמר תן לפלוני ולא אמר אפי' ואני ערב פשיטא דלא מהני דדברים בעלמא נינהו ומיהו הריטב"א כתב באמת לתרץ דשם מיירי דלא אמרה ואקדש אני לך ולדבריו נראה דצ"ל דקמ"ל דאפילו אם חזר ונתנם לה עצמה אינה מקודשת דכבר בטל אמירה ראשונה כיון דדחי' לי כמ"ש התו' שם גבי תנם על הסלע אך התוס' לא ניחא להו בהכי מדקאמר שם אבל באבא ואביך אימא במתנה יהבתינהו ניהלייהי משמע דס"ד דהוי קידושין כשנתן לאבי' ומ"ש הרמ"א ואם היו עסוקין באותו ענין אע"פ שנתן סתם בציווה ה"ז מקודשת נראה דבל"ז דוחק לאוקמי דמיירי בעסוקין באותו ענין קודם הנתינה דהרי לא הוזכר בש"ע דמהני אמירה קודם הנתינה כמ"ש לעיל דמשמע מדלא הביא דברי הרמ"ה בסעיף ה' גבי הילך מנה וכו' משמע דס"ל דלא מהני אמירה קודם הנתינה אלא נראה דמיירי הכא לאחר הנתינה שנתן סתם ודיבר עמה בעסקי קידושין הוי כאילו אמר אח"כ הרי את מקודשת לי וכן משמע בהרי"ו א"כ ממילא אין קושי' מהא דלקמן בסי' ל' אך דלפי מה שיבואר בסמוך דלדעת הרמב"ם בעינן שיאמר בפי' שתתקדש בהנא' מתנה אבל אם אמר סתם שתתקדש לו מסתמא משמע על גוף המתנה ולא מהני משום דבעינן קבלת האשה דוקא א"כ י"ל דעסוקין באותו ענין לא מהני כיון דאין בזה משמעות שמקדשה בהנאה ולא במתנה עצמה וצ"ל דרי"ו ס"ל כדע' הרא"ש וטור דאפי' בסתמא אמרינן דכוונתה על הנאת המתנה כמו שיבואר ועיין בסמוך:
שם אמרה לו הלוה מנה לפלוני וכו'. וכתב שם הטעם שהא הערב מתחייב כענין זה שהרי שנינו בפ' גט פשוט הרי שהי' חונק וכו' והקשה עליו הח"מ וב"ש דהא הכא הרי היא מתקדש טעם הנאת הפרוטה שהיתה צריכה ליתן להתפייס והנה לפמ"ש לעיל בסי' כ"ח ס"י בדעת הרמב"ם שם דלא מהני הרחבת זמן לאחר הלואה דהא בהא תלי: שאין חיוב פרוטה בעבור הפיוס ומטעם זה לא משתעביד שלא בשעת מ"מ א"כ דברי הרשב"א מכווני' אך לפמ"ש הה"מ הביאו הב"י לעיל בסי' כ"ח דדעת הרשב"א וכדעת הלכות בהרחיב לה זמן א"א לפרש הכי ונראה לפי מה שיבואר לקמן דעת הרא"ש דלא בעינן שיאמר בפירוש בהנאה וכן דעתו בס"ס כ"ז גבי אדם חשוב כמו שביארנו שם ואפ"ה גבי הנאת מחילת מלוה מודה הרא"ש דבעי' שיאמר בפי' בהנאת מחילת מלוה דלא כתוס' בפ' המדיר ע"כ צ"ל דס"ל דהיכא דיש בו נתינה דיש בו הנאה אמרי' דמסתמא דעתה על ההכאה אבל בהרחבת זמן המלוה כיון דלית בי' נתינה אלא ההנאה צריך לפרש הנאה לפ"ז יש לפרש דברי הרשב"א דבתחיל' הלוא' סגי אפי' אם לא פי' בהנא' כמשמעות הלשון וקידשה בו כיון שיש בו נתינה שיש הנאה אבל בהרחבת הזמן אם לא פי' בהנאת הפיוסי לא מהני כמו גבי ערב לאחר מ"מ וכמו שכתבנו לעיל בסימן כ"ח שם:
סעיף ג
אמרה לו תן דינר לפלוני וכו' בהנאת מתנה זו שקבלנו ברצונך וכו'. הנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהל' אישות גבי הילך מנה וכו' וז"ל וא"ל הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי וכו' ותמה עליו הרשב"א וז"ל ואיני יודע מי דחקו ע"ז שהרי אין זה כדין עבד כנעני ממש וכו' וכ"כ הוא ז"ל בתן מנה לפלוני ואקדש אני לו בשאמר מי שנתקדשה לו האמ"ל בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך וכו' ואדרבה לכאורה משמע דכל כה"ג קרוב הוא להיות נתנה היא ואמר הוא כו' והמ"מ השיג עליו והביאו בב"י ע"ש ולענ"ד נראה דקשי' לי' לרשב"א ז"ל על לשון הרמב"ם שכתב בהכאה זו הבא ליך בגללי דאין זה דומה לעבד כנעני כלל משתחרר במנה עצמו שניתנו אחרים ולא בהנאת נתינת העבד דאפי' בע"כ דעבד יוצא לחירות כמ"ש בחידושי דף ז' וכתבתי עוד שם ע"ב גבי ב' בנותיך לשני בני הוכחה לזה והיינו שתמה הרשב"א במ"ש הרמב"ם בדין זה דהילך מנה וכו' בהנאה הבאה לך בגללי דאין זה דומה לעבד כנעני ומתוך זה תמה נמי על מ"ש בתן מנה לפלוני ואקדש אני לו בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך דמשמע דכיון דדין זה נלמד מדין שניהם הרי דחשיב נתינת הבעל דהיינו הנאת הקבלת שהוא בשביל הבעל כמו בדין הילך מנה שבאה הנאה בשביל הבעל א"כ אין זה שום סברא שיאמר ומה שמקבל הבעל הוי כאילו נתן וכי היכי דלא אמרינן בהילך מנה ואקדש אני לך אם אין אדם חשוב אעפ"י שנעשה רצונה במה שמקבל לא חשיב זה נתינ' שלה קבל' בשביל שרצונ' בכך משום דלא שייך לומר במה שהיא ניתנת משלה וחסרה הוי כמו קבלה ה"נ לא חשיב קבלת הבעל נתינה בשביל שרצונה בכך כיון דהוא להיפך שמרויח בקבלתו והיינו דכ' הרשב"א דדין זה דומה להיות כנתנה היא ואמר הוא והכי ה"ל למימר האמ"ל בהנאה שנתן לי פלוני בשבילך דמשמע דהנאה הוא מפלוני מיהו נראה דהרמב"ם ז"ל נמי ס"ל דבהילך מנה וכו' הטעם הוא דמהני נתינת האחרי' ומ"ש בהנא' הבא' ליך בגללי היינו דמפרש לשון הש"ס כן מדלא אמר הא"מ לפלוני במנה שאני נותן לך משמע דנותן לה מתנ' דעלמא משלו ובהנאה זו התקדש לפלוני ונקט הרמב"ם לישנא דש"ס ואפשר דנקט הש"ס הכי דומיא דמימרא קמא דרבא וכן במימרא שלישי דרבא דבעינן בהנאה כמו גבי ערב ולשון בגללי שכתב הרמב"ם היינו בשביל הקידושין שתתקדש לי וכן מ"ש בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך היינו הנאת הנותן ברצונה שבא לך ע"י קבלתו ובזה א"ש מה שדקדק בזה המ"מ על הרמב"ם שלא הביא בהל' מכירה אלא מימרא קמא דרבא ולא הביא תרי מימרא דרבא משום דס"ל דדוקא גבי קדושין דלא הוי זכות כמ"ש הרשב"א דלא שייך לומר שתהא נתינת האחר בשבילה כדנתן הוא ע"כ צריך למילף מעבד כנעני אבל גבי מכירה דזכות הוא לו א"כ כיון שנתן בשביל חבירו הוי כאילו נתן חבירו בעצמו והוא מילתא דפשיטא וא"צ ללמוד מדין עבד לכך לא הזכירה ובזה מיושב הלשון הש"ע דכתב בסעיף ה' גבי הילך מנה וכו' במנה שנתן ליך פלוני וכו' והוא כלשון הטור וגבי ואקדש אני לו כתב כלשון הרמב"ם בהנאת מתנה זו, שקבלתו ברצונך ולפמ"ש נכון דגם הרמב"ם ס"ל הכי והיינו דנלמד מדין ערב כמו בדין ראשון ולשון הטור בזה אינו מכוון שכתב באותו מנה שקבלתי מפלוני בשבילך וגם בדין ראשון שכתב במנה שנתתי לפלוני וה"ל לכתוב בהנאת מתנה כמו גבי דין ערב וצ"ל דס"ל דממילא. הוי כמו גבי ערוב שאין מזכיר לשון הנאה ומשתעבד ממילא בשביל הנאה ועמ"ש לעיל בסוף סי' כ"ז ס"ט גבי נתנה היא ואמרה היא דמשמע דס"ל כן להרא"ש דלא בעינן שיאמר בפי' בהנאה כן נלענ"ד נכון:
שם וקדשה אותו פלוני ואמר לה וכו'. הטור בשם הרמ"ה כתב א"ל לא אמר וכו' אלא עשה לבעל המעות שליח וכו' כבר כתבתי לעיל דהשמיטו דברי הרמ"ה משום דס"ל דלא מהני אמירה קודם נתינה אלא תכ"ד או עסוקים באותו ענין ועוד נרא' לפמ"ש בחידושי קידושין בר"פ האיש מקדש דכל שליח בעדים דמהני ולא אמרינן דהוה חצי דבר עדות השליח ועדות הקידושין משום דעידי הקדושין א"צ לעדות השליח דמהני עכ"פ דאם אינן הקידושין צריכה להחזיר המעות ולפ"ז צ"ל דהא דמהני הכא אמירה אחר הנתינה אפי' בשני כתי עדים משום דכיון דיהיב לפלוני לשם קידושין א"כ אם לא יהי' הקדושין כלום צריך להחזיר המעות אבל בכה"ג שכתב הרמ"ה דעדות אמירה עצמו אינה נגמרת אלא ע"י העדים שאמר הבעל ועדים שאמר השליח לאשה ועדיין לא הוה נתינה עד שיתן ליד הבעל א"כ הוי חצי דבר על האמירה דאין עדות אחד מועיל בלא חבירתה כלום וצ"ל דהרמ"ה מיירי באותן עדים עצמן שהיו בשעת אמירת השליח לאשה הן אותן עדים עצמן על השליחות א"נ דס"ל להרמ"ה כדעת התוספות בב"ק דף ע' ע"ב בד"ה למעוטי וכו' דכיון שראו כל מה שיכולין לראות לא הוי חצי דבר גם י"ל דס"ל להש"ע דהך אמירה שאומר לה ואינו נותן לה ה"ל מילי דקי"ל דלא מימסרא לשלוח ועיין לקמן בסימן ל"ה ס"ו בהגה"ה וצ"ע:
סעיף ו
ונתן לה משכון וכו'. עיין ב"ש דלהראב"ד והרא"ש הטעם משום דאינו מתחייב אבל אם מתחייב אע"ג דאגודו גביה הוי קידושין ועיין בחידושי שכתבתי דהרא"ש לטעמיה אזיל דס"ל דאף בשט"ח דאחרים עיקר שיעבוד הגוף אינו יכול למכור והרי אמרינן לעיל סימן כ"ח דיכול לקדש בשט"ח דאחרים אע"ג דאגידו גביה שיעבוד הגוף ועיין מ"ש לעיל סימן כ"ח סי"א דז"א אפי' לא החזיר המשכון משמע מזה דאע"ג דאגידו גביה הוי קדושין וכ"כ התוס' בקידושין דף י"ט דאפי' לא החזיר המשכון ויש לחלק כמו שיבואר לקמן ועמ"ש שם די"ל דמיירי בהגביה המשכון כדי שתועיל המחילה ע"ש א"כ אין ראי' משם דבשעה שהגביה לא הוי אגידו ביה ועיין בקדושין דף מ"ח דאמר רנב"י הב"ע כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים ור"מ לטעמיה וכו' ופירש"י שטר אירוסין קאמר וכו' וה"מ לפרש בשט"ח דידיה ובע"מ בלא ע"ח דלר"מ דס"ל ע"ח עיקר לא משתעבד אך י"ל דמשמע ליה לרש"י הכי מסוגיא שם בתר הכי דמיירי בשטר קדושין ואין להוכיח מדלא קאמר לעיל שם בברייתא דף א"ז ע"ב התקדשי לי בשט"ח וכו' דמיירי בשט"ח דידיה ובע"ח בלא ע"מ ור"מ דס"ל מקודשת לשיטתיה דס"ל ע"ח כרתי ז"א דהא המסירה ע"כ בפני עדים דהא המקדש בע"א אין חוששין לקדושין כמ"ש התוספות בגיטין דף ד' ע"א ד"ה דקיי"ל וכו' דאין דבר שבערוה פחות משנים ע"ש ותו דהא דאין כותבין שטר ללוה אא"כ נמסר לפניהם כדאיתא בב"מ דף י"ג ע"א וא"ל בשטר הקנאה לפירש"י בין ילוה ובין לא ילוה דא"כ במה מקדש אותה כיון שכבר הקנה אפי' לא יקדש ולפירוש הרי"ף בקנין גם ז"א דקנין צ"ל מעכשיו דלא יהדר הסודר למריה א"כ במה תתקדש. ותו דקנין דמיא לחליפין ועיין מ"ש בחידושי קידושין דף ה' דהרשב"א בחדושיו הבין מדברי רש"י ז"ל ד"ה שטר שאין פודין בו וכו' דיכול לקדש בשט"ח דידיה וחולק עליו שם וכבר כתבתי שם דאין ראיה מדברי רש"י ויש לפרש כוונתו שכתב בשטר פדיון הקדש במעות ובכה"ג גבי אשה שכתב בשטר שתתקדש לו והוא מתחייב ליתן לה מנה דאינה מתקדשת מטעם קדושי כסף אלא מטעם קדושי שטר וע"ש והב"ש הביא בשם הש"ג דהוי קדושין וכתב הא דס"ל אם מקני לה הטבעת ע"י ק"ס לא הוי קידושין לאו משום דאגוד גביה אלא משום דנעשה ע"י ק"ס וכו' ומ"ש בשם תשוב' רש"כ אם מקני ע"י סודר הטבעת הוי קידושין אתיא כשיטת הראב"ד דוקא אבל לשיטת הרשב"א לא הוי קידושין כיון דאגיד ביה עכ"ל ולכאורה אינו מוכרח כ"כ דיש לחלק דדוקא כשמקבל עליו במלוה דאין המלוה בעין הני אגיד גביה אבל בדבר שהוא בעין י"ל דבכל מקום שהוא הוא שלה והנה לפמ"ש בקדושין דף ה' בתוס' ד"ה שכן פודין וכו' דמוכח דהקדש בשט"ח שלו לא הוי קדושין מדין כסף מדלא ילפינן קדושי שטר מקדושי כסף ע"י שטיח שלו דאין פודין בו הקדשות דלא עדיף משט"ח דאחרים דקי"ל דאין פודין בשטרות דאין גופי ממון מיהו י"ל דלפי סברת הש"כ דכי היכא דאשה לא וקניא בחליפין ה"נ לא מקנייא בטבעת שבא לה ע"י חליפין י"ל דה"ה בכל קנין שאין האשה נקנית בו ה"נ לא מקני' בקדושי כסף בדבר הבא לו ע"י קנין זה א"כ אי נימא דאין האשה מתקדשת בשטר קדושין ה"כ לא מיקני בכסף בדבר הבא לו ע"י קנין שטר א"כ שמקדשה בשט"ח שלי כיון דאין הקנין אלא בשעבוד גופא לשלם החוב ושעבוד זה לא בא אלא ע"י שט"ח ממילא דאינה נקנית ברא"ש לפי הס"ד ליכא למילף שטר קדושין מש"ח שלו דהא בהא תלי' אבל לפי מה דילפינן קדושי שטר מויצאה והיתה שפיר מתקדשת בשט"ח שלו מדין כסף דהיינו בשעבוד גופו לשלם ע"י ש"ח נמצא דהני תרי מילי שכתב הש"ג לשיטתו אבל לפמ"ש בשם תשובת רש"ך דיכול להקנות ע"י קנין סודר א"א לתרץ כנ"ל דע"כ מוכח דאינו יכול לקדש בשט"ח שלו מדלא יליף מיני' קידושי שטר כנ"ל ע"כ צ"ל כמ"ש כיון דהנובעת בעין לא אגיד בי' אלא דכבר כתבתי בחידושינו דיש ליישב קושי' זו לפמ"ש שם דע"כ הא דפריך שכן פודין בו הקדשות ולא פריך שכן פודין בו מטלטלין לר' יוחנן דס"ל מעות קונות בבבא מציעא דף מ"ז דמעות קונות מן התורה היינו דבעי למיפרך אפי' לר"ל דס"ל משיבה מפורשת מן התורה ולא מעות א"כ י"ל לר"ל ליכא למימר ק"ו מש"כז דידי' דלר"ל ודאי אינו מועיל בקדושין בכה"ג דהא ס"ל בכתובות ר"פ הנושא דף ק"ה דאינו יכול לחייב א"ע בש"ח א"כ האיך יכול לקדש בו אשה ולקנות בו קרקעות אבל לר"י דס"ל דיכול לחייב א"ע בשטר וקי"ל כוותי' י"ל דה"נ יכול לקדש בו אשה ולקנות בו מטלטלין מן התורה מדין כסף ואיכא למיפרך שכן קונין בו מטלטלין א"כ אין הוכחה משם ומזה מ כח נמי דאין כוונת רשאי ז"ל כמו שהבין הרשב"א בדבריו שפודה בש"ח מדין כסף דהסוגי' שם מיירי אליבא דר"ל ולר"ל וודאי אינו מועיל בקדושי אשה כ"ז כתבתי לדעת הב"ש אבל באמת מ"ש בשם הש"ג בס"ק י' אם הקנה לה טבעת בקנין סודר לא הוי קדושין אין הלשון כן בש"ג אלא כמו שהעתיק הוא בעצמו בס"ק ב' כשמקנה לה ע"י סודר מנה להתקדש בו לא היי קדושין ונראה פשיט דהטעם הוא משום דאין מטבע נקנה בחליפין אבל כשמקנה הטבעת שהוא נקנה בחליפין כ"מ שהוא ודאי דמהני תדע דהא קשה טובא על שכ' שיכול לקדש בש"ח והוא סותר מ"ש הש"ג בר"פ הנושא דאין אדם יכול להתחייב א"ע בש"ח בשום ענין אלא בקנו מידו כשיטת רש"י שם וא"כ במה תתקדש וע"כ צ"ל דמיירי בקנו מידו וא"כ כיון דשיעבוד גופו על המכה ע"י חליפין מהני כ"ש כשמקנה לה הטבעת ע"י חליפין מהני וע"כ צ"ל דדוקא במקנה לה מנה כתב כן כנ"ל:
סעיף ז
שזה כמ"ש לה האמ"ל וכו' ע"מ שאתן וכו'. כתב הח"מ ס"ק י"א דהיינו משום דבע"מ לא בעינן ת"כ ע"ש ולכאורה הי' נראה כדבריו דהא קשה מאי מקשי מברייתא אם רצה אחד מהן לחזור הא בדף ס' איכא פלוגתא דתנאי בע"מ אי אמרינן דהוי כמעכשיו או לא א"כ דלמא ברייתא זו אתי' כתנא דס"ל דלאו כמעכשיו דמי ולכך כ"א מהן חוזר ולפמ"ש הח"מ א"ש דאי לאו כמעכשיו דמי גרע טפי כיון דלא הוי ת"כ ובטל התנאי המעשה קיים אלא דאם נאמר כן אכתי קשה דילמא תכא דברייתא ס"ל דלא בעינן ת"כ דפלוגתא דתנאי היא בקדושין דף ס"א אלא העיקר בזה דהכא לא בעינן ת"כ כמ"ש הרא"ש אפ"ה לא ק' מידי דאפי' למ"ד דע"מ לאו כמעכשיו דמי מ"מ בהך מילתא דאמר התקדשי לי במנה מודים כ"ע דהוי כמעכשיו ור"א לפום מאי דס"ל דע"מ כמעכשיו דמי אמר דהוי כע"מ:
שם בהגה"ה וה"ה חסר דינר וכו'. כתב הב"ש ס"ק י"ג וז"ל עיין בקדושין פ"ב שם ברש"י ור"ן משמע דוקא אם קיבל עליו המקדש במלוה ואם לא קבל לא הוי קדושין וכו' משמע מדבריו דדוקא כשחסר דינר צ"ל הרי עלי מלוה אבל אם קדשה במנה ונתן לה דינר אחד אין צ"ל הרי עלי מלוה וטעמא משום דהוא תנאי ע"מ כדקאמר בסוגי' דף חית אבל באמת צ"ע דמ"ש דבחסר דינר נמי נימא דתנאי הוא וצ"ל כיון דנמצא חסר דינר הקדושין הי' בטעות אי לאו דאמר יהא עלי במלוה הוי קדושי טעות והא דמשמע מסוגי' דף מ"ז דמקשי מברייתא דמקדש במלוה על ר"א דמשמע דדין אחד הוא דאל"ה מאי מקשה דלמא דוקא באמר הרי עלי במלוה דלאו תנאי הוא ואפי' אם לא יתן תהא מקודשת אז אמרינן לא סמכה דעתה אבל בתנאי ע"מ כיון שאם לא יתן לא תהא מקודשת שפיר סמכה דעתה כמו בכל תנאי דעלמא וצ"ל דאפ"ה כיון דאפי' בתנאי ע"מ היא אינה יכולה לחזור ויכול לקיים תנאו אחר כמה שנים אכתי לא סמכה דעתה דאגידה בי' לעולם אך תמהני טובא דהא איך אפשר לפרש לדעת רש"י כן אפי' במנה סתם אם חסר דינר צ"ל שיהי' עליו במלוה הא לפי פירש"י אף במנה זו הוי קידושין אם אין אחד מהן חוזר א"כ אם אמר דינר החסר יהי' עלי במלוה מהני אפי' במנה זו כמ"ש הב"ש בס"ק ט"ז ואין חילוק בין מנה זה למנה סתם ונראה דהב"ש לטעמי' אזיל שכתב בס"ק ט"ז דאפי' לדעת הפוסקים אם לא חזרו בו הוי קידושין אף במנה זו בעינן דוקא שנתרצית ואמרה הן הא שתיקה לא הוי קדושין דאמרינן אדיבורי' קמא סמכתו וצ"ע בזה דכיון דמיירי דאמר לה בשעת נתינה הדינר חסר יהי' עלי' במלוה וקבלתו מה"ת נימא דאדיבורי' קמא סמכת כיון שחזר בו בשעת נתינה ואמר שיהי' במלוה ולא דמי להא דלעיל בסי' כ"ח ס"ג בהחזיר לה חוב וכו' דאמרי' אדיבירי' קמא היא סומכת היינו משים שהי' חייב לה לשלם. אבל הכא דיני להאי דכנסי פקדון זה וכו' שם בסעיף ד' דמקודשת אם שתקה ותו דלדעת הרמב"ם שם דוקא כשלא חזר בו אבל אם חזר ואמר לא לשם פרעון וכו' דמקודשת אפי' לא שידך דלא אמרינן דאדבורי' קמא סמכת וכ"ש הכא דהוי כשדיך כיון שנתרצית להתקדש לו כמ"ש הרמ"א שם בהג"ה סעיף ב' א"כ לכ"ע לא שייך בזה לומר דאדבורי קמא סמכת ע"כ צ"ל הטעם שכתב הש"ע דבעינן נתרצית משום כיסופא כמ"ש הח"מ ואולי דעת הב"ש דבמנה סתם וחסר דינר והני כשאמר לה דינר החסר יהי' עלי במלוה אפי' לאחר נתינת המעות אבל במנה זה לא מהני לאחר מתן מעות אלא כשאמרה הן ומ"ש הש"ע אא"כ אמר וכו' ונתרצתה מיירי לאחר מתן מעות אך זה דוחק דלמה יועיל אחר מ"מ אפילו במנה סתם דכל אמירה דאחר מ"מ לאו כלום הוא ועמ"ש בהגה"ת רמ"א בסוף סעיף זה ליישב דברי הב"ש ועיין מ"ש בחידושי די"ל דרש"י ז"ל לא פי' כן דף מ"ז אלא בברייתא דנקט לשון קדשה במלוה וה"א סתמא קאמר בין שאמר לשון מלוה או שאמר סתם דהוי תנאי וכתב שם דהיכא דהוי תנאי י"ל דלא שייך כיסופא דסמכ' דעתה דמסתמא יקיים תנאי ובזה יש ליישב קצת דברי הש"ע שכתב אא"כ אמר לה דינר החסר יהי' עלי במלו' ונתרצתה ונתקשה הס"מ בס"ק י"ד על מ"ש ונתרצית והיינו שאמרה הן דע"כ טעמא משום כיסופא ואין כן דעת הרמב"ם והש"ע גבי מנה סתם ולפמ"ש א"ש דהא דלא כתב הש"ע במנה סתם דבחסר דינר אמרינן דלא הוי קדושין משום כיסופא היינו משום דבמנה סתם אמרינן דתנאי הוא ובתנאי לא שייך כיסופא אבל הכא במנה זה דלא הוי קידושין אלא משום דאמר לה דינר החסר וכו' שפיר מודה הרמב"ם ז"ל דחיישינן לכיסופא ובעינן שתתרצה ותאמר הן אמנם העיקר נראה לדעת רש"י ז"ל דבל"ז ע"כ צ"ל הא דפירש"י שם בדף מ"ז שאמר לה הדינר החסר וכו' ליכא לפרושי דמיירי שאמר לאחר הנתינה דא"כ קשה ממ"נ אם שתקה ת"ל דהוי שתיקה לאח' מ"מ ואם אמר' הן לא שייך כיסופא כמ"ש הח"מ בדעת הש"ע אא"כ אמר לה וכו' ונתרצית כנ"ל ודוחק לפרש שנתן לה המעות ביחד ואמר לה בשעת נתינה דינר החסר וכו' דא"כ לא שייך לשון נמצא מנה חסר דינר ונראה דמיירי שהי' מונה והולך לידה ונמצא חסר דינר ואמר לה בשעת נתינת הדינר האחרון דינר החסר וכו' ושתקה וקבלה א"כ למאי דמשני רב אשי במונה והולך שאני אפי' במנה סתם לא הוי קידושין ע"כ צ"ל שאמר לה דינר החסר וכו' אבל באינה מונה והולך מודה רש"י ז"ל דלא בעינן שיאמר לה דינר החסר וכו' כיון דתנאי הוא כדאמר ר"א ועיין בסמוך:
שם בהג"ה וי"א דבחדא מינייהו וכו'. כתב הב"ש בס"ק ט"ז וז"ל וכ"ז דוקא כשאומר במנה זו אבל אם אמר מ"ס וחסר דינר אפי' לשיטת הפוסקים דס"ל אם חסר דינר אינה מקודשת מ"מ אם אמר הדינר החסר יהי' עלי במלוה אהני אפי' אם שתקה וכו' ונראה דאין לפרש דבריו דכוונתו על היש חולקין שהביאו הרמ"א בהג"ה הראשונה כיון דטעמייהו משום כיסופא וודאי לא מהני אם שתקה כמ"ש בעצמו בס"ק י"ג בשם הרשב"א אלא כוונתו על שיטת רש"י ור"ן דס"ל דאפי' במנה סתם צ"ל הרי עלי במלוה כמ"ש לעיל ויש לפרש עוד דכוונתו על יש אומרים אילו שהוא הרא"ש דס"ל דהלכתא כר' אשי דבמונה והולך אינה מקודשת מ"מ אם שתקה כשאמר הרי עלי מלוה מקודשת משום דכיון דקבלה הדינר האחרון מסתמא ניחא לה בהא אך נראה מלשון הרא"ש שכתב דבחדא מינייהו דגם באמר במנה זו מקודשת כששתקה דאל"כ ה"ל לחלק בין מונה והולך ובין מכה זו כלישנא דברייתא ועמ"ש לקמן:
שם אלא א"כ אמר לה דינר החסר וכו'. כבר כתבתי לעיל דהעיקר הוא כמ"ש הח"מ דהא דבעינן נתרצה היינו משום כיסופא ונראה דהא דפשיטא ליה דמהני כשאמרה הן דסמכה אדעתיה ולא חיישינן לכסופא אף דבקידשה בשט"ח דאחרים בסימן כ"ח סעיף י"ג דטעמא דאינה מקודשת משום דלא סמכה אדעתי' ולא חלקו בזה משמע דאפי' אם נתרצה ואמרה הן לא מהני מ"מ הכא שאני כיון דאינו אלא משום כסופא. ונראה דמוכח הכי מדהוצרך הש"ס בדף מ"ז לאוקמי ברייתא שקידש במנה ונמצא חסר דינר ולא מוקי לה במלוה לחוד שקבל עליו בהלואה ע"פ שאמר להם אתם עידי ונהי דלפי המסקנא לא שייך כסופא אלא במכה חסר דינר מ"מ לפי הס"ד דשייך כסופא אפי' בנתן לה דינר אחד קשה אלא כיון דלא נתן לה שום דבר ע"כ צ"ל שאמרה הן דאל"כ האיך נודע שנתרצה לקדש לו ובאמרה הן לא שייך כסופא ועיין בחידושים ויש לדחות די"ל דלפי הס"ד ס"ל לר"ה כר"ל בר"פ הנושא דאין יכול להתחייב אפי' אמר אתם עידי וכן לפי שיטת הפוסקים בסעיף שלפני זה דאם קידש בשט"ח לא מהני משום דאגידה אצלו לא מוכח מידי. ועיין בחידושנו עוד די"ל דבמונה והולך לא שייך משום כיסיפא לדעת הרמב"ם דלא פסיק כרב אשי דכיון דכבר נתקדשה בדינר הראשון דהיכא דחסר צ"ט לא כסיפא למתבעי וצ"ע:
שם ולא הכירה בו תחלה וכו'. כתב הב"ש בס"ק י"ז בשם הר"ן וכן אם אמר לה התקדשי לי במנה זו וניכר שאינו מנה סברה וקיבלה ולענ"ד צ"ע בזה דהא מתבאר מן הסוגיא דפריך האי דינר של נחושת ה"ד אי דידעה ביה סברה וקבלה לא צריכה דיהבה ניהלי' בלילה אי נמי דאשתכח ביני זוזי והרמב"ם השמיט ולא כתב ולא הכירה בו והמ"מ כתב דממילא נשמע מלשון ונמצא ולא משמע כן מלשון הסוגיא אי דידעה ביה סברא וקבלה משמע דשייך לשון ונמצא אפי' ידעה ביה ולכאורה היה נראה ליישב דמשמע ליה להרמב"ם מדאמר וכיוצא חסר דינר חינה מקודשת ומשמע אפי' כשידעה כשנתן לה הדינר האחרון שבידו שאין עוד בידו דינר להשלים המאה לא אמרינן מדקבלתה נתרצתה להתקדש בזה אלא כמ"ש הרמ"א עד שיאמר לה אח"כ התקדשי לי בזה. וכמו שבארנו בסמוך והטעם נ"ל דא"ש בין לדעת הרמב"ן דס"ל דבמנה או אינה מקודשת כלל דפשיטא דלא מהני כיון דכשאמר האמ"ל סברה שהוא מנה שלימה וצריך לקדש בפעם אחרת בין לדעת רש"י והרמב"ם ז"ל דיכולה להתרצות אפי' במנה זו כנ"ל מ"מ כיון דהטעם של רש"י ז"ל דהא דקאמר במכה זו לאו דוקא היא עצמה אלא אפי' בכיוצא בהן שלא היתה כוונתו אלא שהקידושין היו בכל המנה א"כ אין ראיה שנתרצתה ממה שקיבלתה כמו במנה סתם די"ל דקבלתה אדעתא דהכי שישלים לה ואז תתקדש וממילא דיכולה לחזור קודם השלמה א"כ קשה מאי מקשי בדינר של נחושת אי דחזי ליי הא סברה וקבלה בשלומא לדעת הרמב"ן היינו כיון דחזי ליה בשעה שאמר האמ"ל סברה וקבלה להתקדש בזה עצמו אבל לדעת רש"י דמנה זו לאו דוקא א"כ אין ראיה במאי דחזי ליה דדלמא הי' דעתה שיחלף לה הדינר של נחושת בשל כסף וס"ל להרמב"ם דקושית הש"ס הוא דוקא לשינוייא דרב אשי דמונה והולך שאני מדנקט התנא הברייתא תרי בבי ונקט גבי מונה והילך לשון חזרה וגבי מנה זו לשון אינה מקודשת משמע דס"ל לר' אשי דלא הוי קידושין כלל כסברת הרמב"ן דאל"כ ה"ל לתנא למיתני בבבא אחת כדמקשה הש"ס בעלמא לערבינהו וליתנינהו וכלשון הרא"ש ז"ל אלא דהרמב"ם פסק כשנויא קמא דפרושי קמפרש לרישא ע"כ הא דקאמר אינה מקודשת היינו שיכולה לחזור כדקתני ברישא משא"כ לשנוי' דר' אשי ע"כ צ"ל אינה מקודשת משום דמנה זה דוקא כנ"ל א"כ שפיר מקשה הש"ס לשנוי' דר' אשי דמנה זה דוקא א"כ כיון דחזי' ליה בשעת אמירה סברה וקבלה אבל לפי מאי דקי"ל כשנוי' קמא אפי' הכירה יכולה לחזור דדעתה הי' ע"מ שיחליף לה הדינר של נחושת כנ"ל כן הי' נראה לענ"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל וראי' לדברינו מלשון הראב"ד ז"ל בפרק ט"ו מהלכות מכירה דין והביאוהו בטוש"ע ח"מ ר"ס רל"ב וע"ש בסמ"ע וז"ל א"א אינו מחוור פעמים שאין המקח נקנה שאם רצה לחזור עד שלא השלים חוזר כגון שהי' תופס לפניו שק של אגוזים וא"ל הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזים בדינר ונטלו והלך לו ומדדו ולא מצאו מדתו ה"ז חוזר ואעפ"י שרוצה זה להשלים אבל אם הי' לפניו שק של אגוזים וזה יודע שאין בו כדי שיעור מדה ואמר לו הנה שק של אגוזים לפניך ונטל השק ומדד ולא מצא בו מדתו ה"ז קנה וישלים שהרי הי' מכיר שלא הי' בו סאה ועל דעת השלמה נטל ושורש דבר זה בקדושין עכ"ל הרי שכתב בפי' דמשמע משמעתין דאם הכירה בו על דעת השלמה נטלה אלא דשם אינו יכול לחזור דמיירי שכבר נעשה קנין ואם לא הכיר ס"ל דמנה זה דוקא כדעת הרמב"ן וכמ"ש דמשמע הכי לשנוי' דר' אשי והרמב"ם ז"ל ס"ל כדעת רש"י הכא דהא דקתני אינה מקודשת היינו שיכול לחזור והיינו דמכה זה לאו דוקא להכי גם במכירה כיון דהתם מיירי שכבר נעשה קנין משלים ואינו יכול לחזור וה"ה בהכירה כמ"ש הראב"ד דעתה על השלמה ונראה דמשמע לי' להראב"ד הכי מלשון הש"ס האי דינר רע ה"ד אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת קשה דה"ל להקשות טפי אמאי יחליף הא אינה מקודשת וצ"ל משום דהוי מצי למימר משום דחזי' וסברה וקבלה על דעת זה שיחליף לה אלא דהקושי' היא כיון דהיינו דינר של נחושת לא ה"ל לתנא לישני בלישנ' וה"ל למימר בדינר של נחושת דמיירי בי' דאם הכירה יחליף אך נראה דעת הרב ב"י ז"ל דבדינר של נחושת כיון דחזי' לי' וקבלתה אי לא הוי ניחא לה בי' לא הוי לה לקבלה כלל כיון שצריך ליתן לה דינר אחר של כסף ומדקבלתה ע"כ נתרצה בו וכ"ש לפמ"ש בחידושים דלשנוי' קמא סיפא דברייתא מיירי במוכה והולך א"כ כיון דחשיב דינר של נחושת בתוך המנין של המנה ע"כ נתרצה בו (ויש להבין בזה דברי המ"מ לפמ"ש לעיל דסיפא דברייתא מיירי במונה והולך א"כ שייך בו לשון ונמצא שבשעה שמנה לה הדנרין של המנה נמצא בתוכם דינר של נחושת והיינו דפריך הא קא חזי' לי' וקבלתה בתוך המנין אבל הרמב"ם והש"ע דמיירי שנתן לה ביחד לא שייך לשון ונמצא אלא אחר שקבלה אותו לכך לא הוצרך הרמב"ם לכתוב דלשון ונמצא משמע כן) ולפ"ז לדעת רש"י והרמב"ם והש"ע אפי' אם ראתה שחסר דינר וקבלתה אין ראי' ממה שאמר מנה זה שנתרצה דדעתה להשלים וכמפורש בדברי הראב"ד ז"ל כנ"ל ולא כמ"ש הב"ש בשם הר"ן דהר"ן כטעמיה אזיל דס"ל כשיטת הרמב"ן דאינה מקודשת כלל ולכך כתב דאם ראתה בשעה שאמר לה במנה זו שהוא חסר ונתרצית בו מקודשת אבל לשיטת הש"ע והרמב"ם אפי' ראתה שחסר דינר דעתה שישלים לה כנ"ל:
שם בהג"ה עד שיאמר לה אח"כ התקדשה בזה ושתקה. הנה הח"מ והב"ש הבינו מדבריו ז"ל דהאי אח"כ היינו לאחר הנתינה והקשו עליו דהא ה"ל שתיקה אחר מתן מעות דאינו אלא ס"ק ואינו מוכרח די"ל דמיירי שאמר לה בשעת נתינה אחר שראתה שהוא דינר רע או חסר יקבלה ועיקר כוונתו דאף שכתב המחבר באומר הרי עלי מלוה דבעינן דוקא שנתרצית היינו דוקא במלוה כיון דשייך טעמא דכסופא אבל אם נתרצית להמקדש בזה שנתן ולא יתן לה עוד שום דבר לא שייך טעמא דכסופא וממילא מתקדשת כשאמר לה בשעת נתינה קדושי וודאי וכשאמר לה אחר הנתינה קדושי ספק ומ"ש הטור בשם הרמ"ה דאם אמר בתר הכי התקדשי לי בו ושתקה הרי זה ס"ק ופי' הב"י משום דמ"ל דסמכה אדיבורא נימא כבר כ' לעיל בסימן כ"ח סעיף י"ג דהיכא דחזר בשעת מ"מ לא חיישינן להכי כדאיתא שם גבי פקדון ומלוה ונראה ליישב לענ"ד דהכא גרע טפי דדוקא גבי פקדון דבהתחלת דבריו לא הוי קדושין כלל לא אמרינן דסמכה אדיבוריה קינא אבל הכא דאפי' לדבריו הראשונים יכולה להתקדש אם לא תחזיר עד שישלים י"ל דסוכה אדיבוריה קמא ואין רצונה שתתקדש עד שישלים ולפ"ז י"ל בפשיטות דברי הרמ"א דנהי דלדיעה קמייתא כתב הש"ע ונתרצית דהיינו שאמרה הן דאל"ה אמרינן דסמכה אדיבורא קמא כמ"ש הב"ש מ"מ לדיעה שנייה דלא הוי קדושין כלל דמנה זה דוקא דלא מהני ביה השלמה א"כ דמי ממש למלוה ופקדון בסימן כ"ח כנ"ל לכך כתב דהוי מקודשת דלא אמרינן דסמכה אדיבוריה קעא אך העיקר נראה דא"צ לפי' הב"י ולא חיישי' כלל דסמכא אדיבורא קמא בשעת מ"מ והרמ"ה מיירי שאמר אחר מתן מעות וכיון דהוי שתיקה אחר מ"מ ה"ל ספק כדלעיל בסי' כ"ח מדלא זרקה הקידושין ומ"ש הב"ש בס"ק י"ט דה"ל כפקדון אחר מ"מ לדעת הפוסקים דלא הוי קידושין אין דבריו מובנים דכיון שאמר בפירוש תתקדש הרי חזר וקידש אותה ומהני לכ"ע ולא דמי לפקדון דהתם הטעם אפי' אי לא ניחא לה לא היה לה לזרוק מידה משום דנתחייבה בשמירתה כדאיתא בסוגיא דף י"ג משא"כ הכא דלא נתחייב בשמירתה הוי ס"ק כדאיתא שם בעובדא דציפתא ולעיל בסי' כ"ח וצ"ע:
סעיף ט
האומר לאשה וכו' אם היה מלא מים וכו'. נראה דטעמא דהרמב"ם ור"ת משום דלפירש"י ה"ל לתנא למיתני דין זה גבי מכירה ומתנה כשאמר לו אני מוכר לך כוס זה אבל לפירושם ז"ל דהטעם הוא משום חשיבות היינו דוקא, בקידושין אבל במכירה ומתנה נותן לו את הגרוע כדקי"ל גבי בית בבית אני מוכר לך וכן משמע מעובדא דרב חמא בס"ס זה דאמרה הב לי חד כסא וכו' אמרה לו אשקויי אשקיין הא דשינה הלשון האחרון מן הראשון דלא כהנך תרי עובדא קמייתא שם דאמרה בלשון הראשון ממש משום דבתחלה היה דעתה למתנה ובמתנה סתמא על היין אבל כיון שאמר לה מקודשת לי ובקידושין סתמא דעתה על הכוס הוצרכתה לומר אשקויי אשקיין לפרש כוונתה ראשונה ובזה א"ש הא דכלל הרמב"ם והש"ע עובדא דחומרי פתכייתא ועובדי דתמרי כחדא בסעיף שלאחר זה ועובדא דאשקויי אשקיין נקט בפני עצמו משום דהוא ענין אחר ששינתה לשונה לפרש כוונתה הראשונה וכן משמע קצת בדף נון ע"ב במתניתן מעשה בה' נשים וכו' דמשמע דהקידושין הי' בתאנים שבתוכו ולא בכלכלה עצמה דאל"ה בל"ז הוי ס"ק משום דשמא ש"פ במדי וכ"ש למאי דמוקי התם בשאמר אחת מכם מקודשת לי דלא הוי בכל אחת אלא ס"ק ולפירש"י צ"ל שדרך ליקח את התאנים ולחזור הכלכלה ולא משמע כן ממתניתן דבכורים פ"ג משנה חית והסלי' והבכורים ניתנו לכהנים וכו' ע"ש וכן משמע בההיא דצפתא דאסא לעיל סי' כ"ח ס"ה לפי' הר"ן שהביא הב"ש בס"ק י"ד בתחילה הי' כוונתה לקדשה במעות וכו' ע"ש:
סעיף י
אם אמרה הן וכו'. משמע אבל אם שתקה לא מהני והרשב"א הקשה ע"ז מסוגיא דף י"ג בעובדא דהאי גברא דחטוף ורשכא וכו' ויש ליישב דהכא גרע טפי דכיון דלא גלי דעתו בתחילה שאינו רוצה ליתן לה מתנה איכא למימר דסברה דאינו מקפיד על הנתינה אלא דאמר לה דאם היא רוצה להתקדש לו תתקדש בו ואם לא תהיה במתנה ואינו הוכחה מקבלתה שרצונה להתקדש לו ותו דאיכא למימר דאמר הכי משום כסופא כדאמרינן בדף מ"ו גבי מקדש אחותו משא"כ לעיל כיון דגזל ממנה הרי גילה דעתו דמה שהחזיר לה אינו אלא בשביל הקידושין ולא שייך נמי טעמא דכסופא כיון שהוא שלה ואי לאו דמצי אמרה אין שקלי ודידי שקלי הוי אמרינן דאדיבורי' דידיה קא סמכא וקמ"ל רב נחמן דאפ"ה כיון דיכולה לומר דידי שקלי אדיבורה הראשון קאסמכה והיה הכא כיון דאין הכרח מדבריו שאינו נותן אלא לשם קידושין אמרינן דאדיבורה הראשון קא סמכה: