המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פתיחה · סימן כח
סעיף א
המקדש את האשה בגזל וכו' או בגניבה אבת אם נתייאשו ונודע שקנה אותו דבר ביאוש הרי זו מקודשת וכו'. כן הוא לשון הרמב"ם ומשמע דוקא נודע דמייאש אבל בסתם לא הוי יאוש ותמהו בזו הב"ח וכל אחרונים הא קי"ל כרבנן דר"ש בב"ק דסתם גניבה יאוש בעלים ועוד הקשה הא אמרינן בבבא קמא דף קי"ד דבגזלן ישראל אפי' רבנן מודים דהוי יאוש וסתמא כדמוקי רב אשי התם למתני' וכן פסק הטור בח"ה סי' שס' ר והרמ"א בהג"ה א"כ קשה למה כ' הכא בין בגזל בין בגניבה בעינן דוקא שנודע והנה הב"ח כ' שם דבלא נודע מקודשת מדרבנן והוא תמי' דנהי דיש לדחות בהא דאמר ר' אשי דגזלן ישראל דמיאש דאמרי מי יימר היינו מדרבנן אבל בפלוגתא דר"ש ורבנן בגנב וגזלן ע"כ מדאורייתא היא דהא מהא טעמא כמי בגזלן וגנב תרומתן תרומה והרי טבל הוא במיתה וכן משמע בפ' מרובה דף ס"ח דאמר ר"א שם תדע שסתם גניבה יאוש בעלים שהרי אמרה תורה וכו' עוד הקש' הש"ך בח"מ שסעל הטור איך אפש' לומ' דפלוגתת דר"ש ורבנן בנכרי דוק' א"כ מאי מקש' הש"ס אמתניתין שם דף קי"ד על רבה דילמא מתני' מיירי בישראל ועוד דכ' הטור דין זה בשם הרא"ש ולא נמצא בהרא"ש כלל ועוד הקשה הא האי בברייתא דתרומתן תרומה משמע דמיירי בישראל דהא מוקי כר"ש ולדידיה נכרי ליתא בתרומה דנפשי' כדאית' בר"פ האיש מקדש דף מ"א ע"ב ועוד הוסיף להקשותן מהא דקאמר שם בסוף הסוגי' לרבי דגנב כגזלן דר"ש מבריית' לא כל דבר והתם מיירי בישראל דקתני בי' משום כבגד אביה' ועוד קשה מהא דאמר רבא בקדוש דף נ"ב גבי האי דחטף זוזי מחברי' וכו' לית דחש להא דר"ש וכן בר"פ לולב הגזול גזול איצטרך לי' דה"א סתם גזיל' יאוש בעלים אע"ג דבישראל קא מיירי ועיין בחידושי בב"ק שהארכתי שם וכאן אכתוב בקיצור והוא דע"כ לפי מה דמשני שם אליבא דרבה בלסטים מזוין ור"ש היא ע"כ צ"ל אליבא דרבה דס"ל אפי' בידוע מחלוקת א"א לאוקמי סיפא דמתני' דקתני אם נתייאשו דמחל' בין נודע ללא נודע אלא דנימא דפלוגת' דר"ש ורבנן בישראל אבל בנכרי מודה רבה דאפי' היכי דבישראל הוי יאוש בסתם בנכרי בידוע דוקא הוי יאוש ומתני' ר"ש היא כדמשני אבל אי נימא דמחלוקת ר"ש ורבנן בנכרי אפי' בידוע א"כ סיפא כמאן אתי':
וממילא מתורץ מה שהקשה דלשני אליבא דרבה דמתני' מיירי בישראל ופלוגתא דעורות מיירי בנכרי ז"א אכתי תקשה אסיפא דמתני' דקתני המציל מן הגייס ומן הליסטי' דסתמא לא הוי יאוש והיינו גנב וגזלן דלא כר"ש ולא כרבנן וע"כ צריך לאוקמא פלוגתא דעורות בישראל וסיפא בנכרי א"כ ממ"נ קשה או מרישא או מסיפא וה"ה דהוי מצי להקשות מסיפא לחוד למה מהני בידוע שנתייאש אלא דכבר כתבו התוס' בעירובין דף י' אע"ג דהוי מצי להקשות מסיפא לחוד כל מה דמצי למידק מרישא עדיפא ליה עוד י"ל דמסיפא לחוד לא הוי מצי להקשות די"ל דבגייס מייאש טפי משאר גזלן ומהני לרבה בידוע לרבנן ומיירי בנכרי כדמוקי רב אשי אלא כיון דמכוח דפלוגתא דעורות מיירי בישראל א"כ קשי' רישא דמתני' דלא כמאן ומשני לי' בלסטים מזוין ור"ש א"כ ע"כ סיפא דנקט סתמא לא הוי יאוש היינו משום דפלוגתא דעורות מיירי בישראל אבל בנכרי מודה ר"ש דבסתמא לא הוי יאוש אלא בידוע ולפ"ז י"ל דוודאי הא דקאמר במחלה לשנויי רישא רישא דמתני' אליבא דעולא בידוע והוא דחוק מאוד דהלשון פני שהבעלי' מתייאשין משמע בסתמא ותו דהא בסיפא דהמציל דנקט אם נתייאשו הרי אלו שלו מכלל דרישא מיירי בסתמא כמ"ש מהרש"א ז"ל בפירש"י במתני' דהיינו טעמא דרב אשי דמוקי סיפא בנכרי נראה דכל הדוחק הזה הוא לפי הס"ד אבל לפי מה דמשני בלסטים מזוין ור"ש היא גם עולא מוקי הכי בלסטים מזוין דאפי' בסתמא הוי יאוש כפשט לישנא דמתני' מפני שהבעלים מתייאשין תדע דאפי' לרבה למאי דמשני בלסטים מזוין לא הוי צריך לאוקמי כר"ש אלא הוי מצי לאוקמי פלוגתא דעורות בנכרי אבל בישראל מודים רבנן דהוי ייאוש בידוע ורישא מיירי בידוע אלא דזה דוחק גדול לאוקמי בהכי וע"כ צ"ל כאוקימתא דרב אשי דרישא דישראל וסיפא בנכרי א"כ לרבה דפליגי בידוע ע"כ צ"ל בפלוגתא דעורות בישראל ומתני' דמיירי כולה בגזלן ר"ש היא דסתם גזלן ישראל הוי יאוש ובנכרי דוקא בידוע ונראה עוד דמוכח הכי מסוגיא מדלא משני הש"ס בקושיא קמייתא ממתני' רבי היא כדמשני גבי האי דתרומתן תרומה מתניתא רבי היא אע"כ דאליבא דאמת האי דמשני בלסטי' מזוין הוא אף אליבא דעולא דדוחק לאוקמא דרישא בידוע כנ"ל ולעולא אין הכרח לפרש מילתא דרבי דאמר גנב כגזלן היינו כגזלן דר"ש דהא מוכיח בסוגיא שם כגזלן דר"ש וברייתא דאמר רבי לא כל דבר שיש בו אחריות כדאי' שם בסמוך והיינו אליבא דרבה דכל הסוגיא אתי' שם אליבא דרבה אבל לעולא יותר י"ל דרבי כגזלן דרבנן וברייתא דכל דבר ומיירי בידוע שנתייאשו א"כ הא דמוקי בלסטים מזוין ותרי גוונא גזלן היינו אף אליבא דעולא ומש"ה לא מצי לשנוי' רבי היא אבל וברייתא דתרומתו תרומה דאין בזה דוחק אליבא דעולא לאוקמי הברייתא בידוע ואין צריך לתרץ אלא אליבא דרבה שפיר מתורץ הא מני רבי ולפ"ז נראה לענ"ד דס"ל להטור נהי דהאי שינוי' בלסטים מזוין הוא אף אליבא דעולא אבל מ"מ הא דקאמ' ר"ש היא אינו מוכרח אליבא דעולא ואוקמא סתמא דמתני' דלא כרבנן דקי"ל הלכה כרבנן ותו דוחק גדול דרב אשי קאמר סתמא דלא כהילכתא אלא אליבא דר"ש ויותר קשה על הרא"ש שהביא המתני' ומילתא דרב אשי שהוא אליבא דר"ש הלא כהלכתא אלא דעיקר הוא דלעולא מוקי פלוגתא דעורות בנכרי ורישא דמתני' בלסטים מזוין דישראל ורבנן היא ולהכי בסיפא בנכרי כדמוק' רב אשי לא הוי יאוש כרבנן ורישא בישראל והיינו דכתב הטור דמוכח מדבר הרא"ש דהכי קי"ל ובזה מתורצי' כל הקושיו' שהקשו מסוגיא דב"ק מהאי דתרומתן תרומה ומברייתא דלא כל דבר שיש וכו' כיון דכל הסוגי' שם אזלי אליבא דרבה דס"ל דגם בידוע מחלוקת דע"כ צריך לאוקמא פלוגתא שם בישראל דאל"כ קשיא סיפא דמתני' כנ"ל אבל לעולא באמת מוקי פלוגתא דר"ש ורבנן בנכרי ובזה מתורץ גס מה שהקשה מהא דאמר רבא לית חש להא דר"ש ומהא דאמר בפ' לולב הגזול דכל זה אליבא דרבא דלדידי' ע"כ מוקי פלוגתא דעורות בישראל אף דבקצ' ספרים גרסי' רבה מ"מ בספרי הרא"ש ורשב"א גרסינן רבא וכן משמע דהא רבה ס"ל במרובה דף, ס"ו דיאוש קונה ומשמע אפי' בגזלן דהא מותיב עלה מקרבנו ולא גזול והאיך ס"ל דבגזלן לא מהכי יאוש אפי' בידוע לרבנן ולגי' רבא א"ש ואפי' לגירסת רבה י"ב דרבא ס"ל כרבה ואנן קי"ל כעולא וכרב אשי ועוד נראה דהא דמוקי רב אשי סיפא בנכרי הוא משום רומי' דרישא וסיפא כדפירש"י במתני'. ואין הכרח מזה אליבא דרבא דאיכא למימר דהא דהוי ברישא יאוש מסתמא היינו לאחר שכתבו המוכס לישראל וכעין זה כתב הסמ"ע בסי' שס"ח ס"ק ג' ליישב דברי הרמב"ם דלא בההיא דנטלו מוכס וכו' בין מוכס עכו"ם למוכס ישראל משום דס"ל להרמב"ם דנהי דבמוכס לא הוי יאוש אבלי כשמכרו הוי יאוש והרמב"ם לטעמיה דס"ל דשינוי רשות ואח"כ יאוש נמי מהני ונראה הטעם בזה דאפילו אי נימא דבגזלן ישראל אינו מייאש משום דקאים ליה בדינא ואפי' אם לא ימצא עדים יחייבו הב"ד אותו שבועה משום דחשוד אממונא לא חשיד אשבועה כדקיי"ל בח"מ סי' פ"ז אבל גבי לוקח וודאי שייך טפי מיאש משום מי יימר כיון דאין הלוקח יודע אם הוא של הנגזל ואין צריך להחזיר לו אפי' בסימנין אלא בעדים משא"כ בסיפא דמציל מן הלסטים כיון דלא הוי שינוי רשות כמפורש בטור ובש"ע סימן שס"א הוי כדין אבידה דבדבר שיש בו סימן לא הוי יאוש מסתמא ורב אשי דלא משני הכי משום דס"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש לא מהני כיון דאתי לידו באיסורא דהא בשעת המכירה לא ידע הנגזל מן המכירה ולא אמרינן דאילו הוי ידע הוי מיאש דהא קי"ל ייאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכשנודע לו ומייאש הוי ליה שינוי רשות ואח"כ יאוש משא"כ רבא דס"ל בר"פ אילו מציאות דיאוש שלא מדעת הוי יאוש אין הכרח לחלק ושפיר מוקי פלוגתא דעורות אפי' בישראל כן נלע"ד ליישב דברי הטור בח"ע שם מיהא לפ"ז אכתי לא א"ש הא דמייתי הרא"ש בקידושין לית חש להא דר"ש וכן בפרק הגוזל בתרא מייתי סוגיא דסוכה דאמר רבה אבל גזל אימא סתם גזילה ייאוש בעלים ויבואר לקמן: ועתה נראה לתרץ דברי הרמב"ם והש"ע דכתבו דבעינן דוקא שנודע ובגניבה ודאי קי"ל דסתם גניבה יאוש בעלים:
אמנם הנראה לענ"ד לפרש דברי הש"ע שהן לשון הרמב"ם ז"ל שכתב שנודע שקנה אותו דבר ביאוש ופי' הה"מ ז"ל כי היכי דמהני שינוי רשות לגבי האשה מהני כמי לגבי המקדש אך הרא"ש כתב בב"ק בדף ס"ז דקי"ל כרבה דיאוש קונה מדרבנן והמקדש בגזל אחר יאוש צריכה גט מדרבנן הרי דס"ל בפירוש דלא הוי שינוי רשות וכבר תמה עליו המעדני מלך שם מהאי דקדושין דף י"ב האי דקדיש בוורשכי כ' הרא"ש אם קדשה בתר דקני ביאוש בעלים הוי כדידיה ומה שנדחק בזה הב"ש יבואר לקמן ולענ"ד אין לשון הרמב"ם כפי' הה"מ דה"ל למימר אם נתייאשו ונודע שנתייאשו אלא נראה דגם הרמב"ם ס"ב כסברת הרא"ש דנהי דמהני שינו רשות לגבי הלוקח לאחר יאוש היינו כמו שמצינו באבידה כשבא לידו אחר יאוש אבל לגבי המקדש לא הוי נתינה ובמה תתקדש לו כיון דלאו דידיה היא ובזה א"ש הא דמקשה בפ' מרובה למ"ד יאוש לא קנה מהאי דגנב וגזלן תרומתן תרומה ומשני מעיקרא טיבלה והשתא תרומה ובא משני דכשנותן התרומה ליד כהן הוי שינוי רשות אע"כ צ"ל נהי דהוי נתינה גבי הלוקח מ"מ כיון דהנותן לא קנה לא הוי תרומתו תרומה אבל אין לפרש דלהכי לא משני בתרומה ביד כהן משום דאכתי קשה דשיריים לא נתקנו דלא קנה אותן ז"א דא"כ מה משני מעיקרא טובלא והשתא תרומה ודוחק כומר דשיריים נמי הוי שינוי השם מעיקרא טובלא והשתא חולין ז"א דהא בשעה שמפריש התרומה אכתי טבל הוא מעשר ודוחק לומר כשיפריש אח"כ מעשר חל קריאת שם תרומה למפרע אלא העיקר הוא אע"ג דלא קנה שיריים מהני תרומה דהא קי"ל התורם משכו על חבירו תרומתו תרומה ונראה לי להבין ראי' מהא דמקשה בקדושין דף נ"ב מברייתא דקדשה בגזל או בחמס ולא משני דברייתא מיירי לאחר יחוש ח"נ אפי' בסתם ואתיא דס"ל גנב כגזלן דר"ש דמסתמא הוי יחוש וכ"ש כרב אשי דס"ב בהגוזל בלסטים ישראל לעולם הוי יאוש מסתמא ועיין מ"ש בחידושינו העיקר הקושיא מר' יוחנן דס"ל יאוש לחוד לא קכה הרי דמוכח דאינה מקודשת ביאוש לחוד אף דהוי שינוי רשות אצלו כנ"ל ע"כ נראה נפרש דברי הרמב"ם וש"ע כמ"ש בחידושי בדף י"ג דמ"ש הרמב"ם והש"ע שנודע שקנה אותו דבר ביאוש דלא כתב סתם ונתייאשו דבאמת לא מהני שינוי רשות גבי המקדיש כשיטת הרא"ש ותו דלפי שיטת הרמב"ם אפי' ביאוש ושינוי רשות צריך הלוקח ליתן דמים א"כ בעה תתקדש כמ"ש הב"ש ותו הקשה דלמא לא ניחא לה באיסורים ויבואר לקמן ונראה העיקר משום דאף דקי"ל יאוש לחוד לא קנה מ"מ אם יש עמו שינוי כל דהוא מהני לגבי יאוש כדאי' בב"ק דף ס"ו בתוס' ד"ה כגון שקיכען ובזה בעינן דוקא שנודע שקנה ביאוש דאף דסתם גזילה יאוש בעלים מ"מ צריך לידע אם הי' שם עוד איזה שינוי עם יאוש דבעי' זה שקונה קונה ביאוש והיינו שכ' והוא שנודע ובזה מתורץ ממילא מה שהקשו על הרמב"ם דצריך לתת לו דמים אפי' ביאוש ושינוי רשות כמ"ש בחידושינו דטעמא משום דבא ליד לוקח באיסורי וכן כתב הראב"ד בהשגות בפי' כיון דיאוש לחוד לא קנה אבל אם כבר קנה הגזלן קנין גמור דבא ליד הלוקח בהתירא א"צ לתת דמים כמו שהוכחנו שם א"כ הכא דכיון דמיירי דקנה אותו קנין גמור א"צ להחזיר דמים גם מה שהקשה דלח ניח לה באיסורא היינו דלא ניחה לה שתתחל מעשר על ידה והיינו לפי שיטתו דנקנה בשינוי רשות אבל לפמ"ש דכבר קנה אותו בקנין גמור קוד' שבא לידו הרי לא בא האיסורי על ידו וכן יש לפרש לשון הרא"ש גבי וורשכי אם קידשה אחר שקנה ביאוש היינו בענין שקונה ביאוש כגון שהי' שינוי כל דהוא דקני' מדאורייתא או ביאוש לחוד מדרבנן אחר כתבתי מצאתי בספר מגיני שלמה דכתב ג"כ דמשמעות דברי הרמב"ם וש"ע הוא שקנה הדבר ביאוש ושינוי השם ולפ"ז צ"ל דהא דאמר רבא בקידושין דף נ"ב לית דחש להא דר' שמעון היינו אפי' אי נימא יאוש לחוד קנה כדמספקא לי' בב"ק דף ס"ד ע"ב אליבא דרבא אי יאוש קנה מדאורייתא וקאמר דלית בי' חשש קידושין אפי' אי נימא דיאוש קנה מדאורייתא או דרבנן כנלענ"ד נכון בדברי הרמב"ם וכן צריך לפרש מה שהביא הרא"ש הך עובדא דרבא בדף נ"ב ע"ב דלית דחש להא דר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים היינו דהי' חששא מדרבנן ובהא מתורץ מה שדקדקנו לעיל דלא חשש משום הא דרב אשי דבגזלן ישראל מסתמא עייאש היינו כמ"ש הב"ח דז"א אלא מדרבנן כמ"ש לעיל וכולי האי לא חיישינן דאפי' לאחר יאוש אינו אלא חששא דרבנן כנ"ל:
או בחמס. עיין בב"ש שהביא קושי' הב"י על הטור ח"ה סי' ל"ח שכ' חמסן הוא גזלן דבריהם דהא הטור כ' לשון הרמב"ם בסי' שנ"ט אפי' נתן דמים והפציר עד שמתרצה הרי עובר על לא תחמוד ובאמת קשה כן על הרמב"ם שכ' בפ"י מה"ל עדות וכן העובר על גזל דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם כיצד החמסנים והם הלוקחין קרקע ולמה קרא לו גזל דבריהם הא עובר על צא תחמוד ונראה לענ"ד דס"ל להרמב"ם דאינו עובר על לא תחמוד עד שקנה אותו קנין גמור להיות שלו כדמשמע מלשונו כמבואר בטור שכ' לשונו ואינו עובר בלאו עד שיקנה החפץ שחומד ר"ל שיעשה בו קנין כגון שנתן דמים ואמר הנגזל רוצה אני וקי"ל תלוי' וזבין זבינו זביני או אפי' לא אמר רוצה אני וקנה בשינוי מעשה אבל אם לא אמר רוצה אני ולא קנה אותו בשינוי מעשה אינו עובר על לא תחמוד עד שקנה אותו מבעליו דאינו אלא כחומר דבר של חבירו דכל מקום שהוא ברשותא דמרי' איתא אבל כשקנה אותו החפץ עובר על לא תחמוד וא"כ חמסן שלא ראינו שקנה אותו בשינוי הן בכלל גזלנין דבריהם ובזה מיושב מה שהקשה תו' בב"מ דף ה' ע"ב גבי הא דלא תחמוד בלא דמי משמע דתיפוק לי' דעובר על לא תגזול וי"ל דעובר על שני לאוין והוא תמוה דהא הקשו תוס' בר"פ איזה נשך ד"ה לעבור עליו בשני לאוין דלוקמי אב ל ולעבור עליו בב' לאוין וי"ל כיון דלא מלקי אגזל גופא משום דניתוק לעשה הכא נמי א"כ לא שייך לעביר עליו בשני לאוין ולפמ"ש א"ש דאיכא בגזל תרי לאוין אחד על הדמים ואחד על החפץ דלא תגזל עובר על דמים אפי' אינו קונה החפץ ולא החמוד עובר על החפץ בשעה שעושה בה קנין ומשמע להו לאינשי דוקא בלא דמים אבל האמת הוא שעבר על לא תחמוד בשעת קנין אפי' נתן דמים וכן משמע בריש תמורה דמקשה הש"ס על רבא דאמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ממתני' דהגוזל עצים ועשאן כלים וכו' ואמר שם במסקנא דשינוי קונה א"ב ולכאורה אינו מובן דמה מקשה הא עבר כבר על לאו דגזילה בשעה שגזלה ובשעת קנין לא עבר מידי ולפמ"ש א"ש דבעת שקנה החפץ עצמו עבר על לאו דלא תחמוד ובזה יש ליישב מה שחשב הרמב"ם שם החמסנים בין פסולי דאורייתא שכתב הגזלנים והחמסנים וכ' הב"י בסי' ל"ד דטעות סופר הוא מ"ש והחמס נים ולפמ"ש יש ליישב דבתחילה מיירי כשהחמסן קונה אותו ועשה בו קנין וכמ"ש שם דפסול משעה שחמס ואף דאמר בריש ב"מ דלא תחמוד בלא דמי משמע להו ס"ל להרמב"ם דהיינו לפי הס"ד דאמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אבל לפי מה דמסיק דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא י"ל דהדר וסברא זו וכמ"ש בס' שיטה מקובצת שם בב"מ בשם הרא"ש ז"ל ומ"ש בסוף דבריו דחמסן גזל דבריהם כיצד החמסנין וכו' היינו כמו שמפרש שם כגון שגזל קרקע או חטף מטלטלין כיון דבקרקע אינו קונה אותה כלל וכן מטלטלים בשעת חטיפה מש"ה אינו פסול אלא ודבריהם ובזה ממילא מסולק תמיהת הב"י על מהרי"ו שכ' חמסן פסולי מדאורייתא.
שם הרי זו מקודשת וכו'. כתב הב"ש לשיטת הרמב"ם והראב"ד דס"ל אפי' היכא דקנה ביאוש ושינוי רשות צריך הלוקח להחזיר דמים ע"כ צ"ל דהכא מיירי בגנב שאינו מפורסם ומשום תקנת השוק ולענ"ד דז"א דלא מצינו בזה תקנת השוק ותו דהא בתקנת השוק אין צריך לשלם ללוקח אלא הדמים שנתן וכיון דאשה מתקדשת בפרוטה אין שיעור לדמי קדושין וכה"ג כ' תו' בכתובות דף פ"ו גבי המוכר שטר חוב וחזר ומחל דצריך לשלם לה דמים מדיני דגרמי כשמקדש אשה בש"ח ומחלו א"צ לשלם לה אלא פרוטה ולא סמכה דעתה ותו דאם נימא משום תקנת השוק ע"כ צ"ל דאי ל"ה לא תרצה אשה להתקדש דמהאי טעמא הוא תקנת השוק במכר שלא יחוש הלוקח אם הוא גזל אך ז"א דבשלמא גבי מכירה איכא בי' משום תקנת השוק אפי' קודם יאוש אבל גבי אשה לא שייך תקנה זו כיון דקודם יאוש אינו מקודשת פשיטא דהיא צריכה להחזיר לו החפץ בחנם א"כ הם תקנה יש בו ולכאורה נראה ליישב כמ"ש הש"כ בח"מ שם דהא דכתב הרמב"ם דבגנב שאינו מפורסם א"צ להחזיר לו הדמים לאו משום תקנת השוק אלא אפי' במותר הדמים א"ל ליתן כיון דקנה בשוגג ע"ש ולענ"ד דמוכרח כן מהש"ס מהא דאיתא בב"ק דף קט"ו דמשני רב יוסף כאן לפני יאוש וכאן לאחר היאוש ורב זביד משני דפליגי אי קנה שינוי רשות ואח"כ יאוש וע"כ לשנוי' דרב זביד הא דאמר רב הדין עם הראשון דהיינו הגנב אינו אלא לגבות ממנו מעות שהרי אין החפץ בידו א"כ קשה לדעת הרמב"ם דהא הדמים יכול ליקח אפי' מלוקח וא"ל דהתם משום תקנת השוק ז"א דהא מש"ה נקט פלוגתייהו בהוכר הגנב משום דס"ל דבהוכר הגנב אין בו משום תקנת השוק כמו שפי' רש"י ד"ה דר' חסדא גבי שינוי דר"י אע"כ צ"ל כמ"ש הש"ך ומיירי ע"כ בלא ידע שגנב אך נראה לפענ"ד דאין הכרח מזה לדברי הש"ך גם מסברא אין לחלק בזה וכיון דס"ל להרמב"ם דמדינא צריך לשלם מעות מה לי ידע שגנבו מה לי לא ידע שגנבו אם לא מפני תקנת השוק אלא נראה עיקר דס"ל להרמב"ם הא דלוקח צריך לשלם דמים היינו בלא הוכר הגנב דאין להנגזל ממי לשלם אבל בהוכר הגנב כיון דמצי נגזל להשתלם מגנב עצמו א"צ הלוקח להחזיר לו דמי החפץ ובזה א"ש טפי הא דהזכיר הוכר הגנב אפי' לטעמא דרב דס"ל הדין עם הראשון דלשנוי' דרב זביד לא הי' צ"ל אלא דאין הדין עם השני דקנה בשינוי רשות ויאוש אלא דנקט הוכר הגנב כי היכי דלא מצי תבע מלוקח אפי' דמי' ועוד נראה דמוכח הכי דלרב זביד ליכא למימר דמש"ה נקט הוכר הגנב דאל"כ צריך הנגזל לשלם דמיו מפני תקנת השוק דאפי' בהוכר הגנב ס"ל לרב זביד בב"ב דף במכר מטלטלין ונמצא שאינו שלו אינו חוזר עליו א"כ מה מועיל הוכר הגנב כיון דליכא לאשתלומי מיני' כדאמר הש"ס שס בחנן בישא ודוחק לומר שמכר לו באחריות בפי' וב"ש לדעת הפוסקים דהיכא דמכר לו באחריות לא הוי שינוי רשות כמו שיבואר לקמן וע"כ צ"ב דנקט הוכר הגנב משום דרב כנ"ל ולפ"ז ממילא מתורץ קושיות הב"ש כיון דהמקדש לפנינו א"צ האשה להחזיר דמים וכן ע"כ צ"ל אפי' בלא דעת הרמב"ם דהא כתבו תוס' דף קי"ד, ע"ב הא דצריכה תקנת השוק הא מצי למימר להציל נתכוונתי ותרצו משום דהי' יכול הנגזל לאשתלומי הגנב עצמו א"כ צ"ל הא דמקודשת הכא בגזל דאחרים לאחר יאוש יותר מגזל דידה משום דיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ה"נ יכולה למימר בגזל דאחרים להציל נתכוונתי וצ"ל כיון דהוכר הגנב ויכול הנגזל להשתלם מגנב עצמו אין שייך לומר להציל נתכוונתי א"כ גם לדעת הרמב"ם אפשר לומר כן עוד נלענ"ד דהנה כבר כתבתי דהכא איירי שכבר קנה הנגזל ע"י יאוש בענין המועיל ובזה מודה הרמב"ם דהיכא דאתא ביד הלוקח בהתירא אין צריך הלוקח לשלם דמיו וכן מפורש בראב"ד דס"ל נמי כשיטת הרמב"ם בזה ועוד נראה אפי' לפי מה שפירשו דברי הרמב"ם בש"ע כאן דמיירי שלא קנה ביאוש מ"מ כיון דקי"ל בגזל ובא אחר ואכלו לאחר יאוש דא"צ לשלם דמיו כדאי' בר"פ הגוזל ומאכיל ונראה דה"ה כשקנה אותו בשינוי מעשה או שהלוקח מכר לאחר א"צ לשלם דמים כדיליף שם ברייתא כעין שגזל יחזיר מכאן אמרו וכו' דכל שאין הגזילה בעין פטור הלוקח מלשלם א"כ אין מקום בזה לקושיות הב"ש דהא שפיר מקודשת משום דיכולה לאוכלה או למוכרה ומכ"ש דלפמ"ש דאף הלוקח השני פטור מלשלם כיון דאתי לידו בהתירא אך ז"א לפמ"ש בחידושינו בר"פ הגוזל ומאכיל די"ל לפי שיטת הרמב"ם כיון שהלוקח צריך לשלם דמיו וכבר קנה החפץ א"כ אין סברא לומר דבשביל שאכלו פטור מלשלם וליכא לאוקמא קרא בהכי ע"ש שהארכנו עוד כ' הב"ש דאין לומר דקיבל בו אחריות דא"כ לא הוי שינוי רשות כמ"ש בח"ה ונראה דאין צריך לזה קבלת אחריות דהא קי"ל כר' פפא בב"ב דף מ"ד דמכר מטלטלין ונמצא שאינו שלו חוזר עליו וא"כ יכולה לחזור על המקדש אמנם נראה דבאמת קשה על דיעה זו דס"ל דבקבלת אחריות דיכול לחזור על המוכר לא הוי שינוי רשות א"כ קשה וסוגי' דב"ק דף קט"ו דמשני רב יוסף ורב זביד לאחר יאוש ונקט הוכר הגנב דליכא בו משום תקנת השוק כדפירש"י ואמאי נימא כיון דיכול לחזור על המוכר לא הוי שינוי רשות כלל וצ"ל דלרב יוסף ס"ל לרב דיאוש לחוד קונה ובשנוי דרב זביד דס"ל דבעינן יאוש ושינוי רשות היינו דרב זביד לטעמיה אזיל דס"ל בב"ב המוכר סתם אפי' נמצא שאינו שלו אינו חוזר עליו וע"כ צ"ל לשנוי דרב זביד הא דנקט הוכר הגנב היינו כמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם דמטעם זה אין הלוקח חייב לשלם דמיו א"כ לדיעה זו בל"ז אין מקום לקושי' הב"ש כמ"ש לעיל דהכא הוי כהוכר הגנב כנ"ל מיהא עיקר נראה מלשון הפוסקים דאפי' במכר סתם אף דקי"ל דחוזר עליו מ"מ הוי שינוי רשות והא דס"ל לדיעה זו דבאחריות לא הוי שינוי רשות היינו שהתנה בפי' אחריות גמור לשלם לכל דמי שיווי' החפץ אפי' ששוה יותר ממה שנתן אבל אם לא התנה בפירוש אע"פ שאם יוציאנה מידו חוזר עליו להוציא דמי המקח איר' רשות א"כ ממילא לא קשה קושי' הב"ש דמיירי שלא קיבל עליו אחריות בפירוש אפ"ה אם יצטרך לשלם תחזור עליו כמו במכר ונמצא שאינו שלו ועוד יבואר לקמן דאין לדמות קבלת אחריות דהכא למוכר באחריות דהתם אם יתבטל המקח לא יפסיד הלוקח ויצטרך להחזיר לו מעות אבל הכא אי נימא דלא הוי שינוי רשות יתבטלו הקדושין ולא יצטרך לשלם כלום גם מ"ש הב"ש דמקודשת בהנאת שימוש קודם דיבואו הבעלים ז"א כיון שיכולין הבעלים לתובעו מיד כמ"ש הב"ש בעצמו בסי' זה בטבעת שאולה דלא סמכה דעתה ואי משום הנאת קנות החפץ בדמים בדבר שאינו מצוי לקנות גם זה צ"ע דהיינו דאמרינן דף ח' בקדשה בפחות מש"פ אע"ג דמקרבי הניתי' לא הוי קדושין גם מ"ש הב"ש דהיכא דלא ידעה יכולה לומר אין רצוני להתקדש בגניבה כמ"ש בש"ס דקדושין דף נ"ג כוונתו למה דאמר שם לא ניחא לי' דנתחל הקדש על ידו צע"ג דהתם קאי אליבא דר"א ואנן קי"ל כר' יהודא וכן מוכרח דהא איתא שם בקדושין דמכר שוה בזה לקדושין ופשוט בכל הפוסקים דיאוש ושינוי רשות מהני גבי לקח אפי' לא ידע הלוקח שהוא גנב ועיין בחידושינו שם שהארכנו בזה:
שם בהג"ה קדשה בגזל או בגניבת כותי הוי מקודשת דא"ל להחזיר רק מכח קידוש השם מהרי"ו. הקשה הש"ך בש"ע ח"ה סי' שמ"ח הא כ' הטור שם כהרמב"ם דגניבת עכו"ם וגזלו אסור מדאורייתא זולת רש"י ז"ל שפי' בסנהדרין דף נ"ז ע"א גזל גניבה מכותי וכן יפת תואר וכיוצא בזה ישראל בעכו"ם מותר פירש"י דלא תעשוק רעיך כתוב ולא עכו"ם ומדרבנן איכא למ"ד דאסור משום חילול השם בהגוזל בתרא וכן פירש"י בסוכה בר"פ לולב הגזול גבי אמר רב הונא להני אוונכרי כי זבניתו אסא מכותי וכו' סתם כותי' גזלי ארעתא מישראל ויש לתמוה שהרי ר"ה עצמו ס"ל בב"ק גזל גוי אסור מן התורה ובתשובת הרשב"א סי' תתנ"ב הביא דברי רש"י בסוכה וכ' ע"ש רש"י עכו"ם גוזלי שדות מישראל לאו דוקא וכו' ותמה עליו בתשו' שער אפרי' סי' ב' דהרי מפורש בדברי רש"י בסנהדרין דאפי' מאן דאסור לא אסור אלא מדרבנן ולענ"ד נראה דא"א לפרש דברי רש"י בסנהדרין כן דהא מפרש בש"ס בהגוזל דפליגי ר"ע ור"י דר"ע אסר מפני חילול השם ופריך והתני' מנין לגזל הגוי וכו' ומשני כאן בגזילו כאן בהפקעת הלואתו הרי מפורש דר"ע אוסר בגזל מן התורה ולאו משום חילול השם ונראה דס"ל לרש"י ז"ל הא דאמר שם ישראל בכותי מותר מיירי בכבוש תחת ידו דומי' דנקט בברייתא שם וכן יפת תואר וכיוצא בו והיינו במסורים תחת ידו דלא הותר יפת תואר אלא במלחמה ובזה מודה ר"ע דמותר כדאמר ר"ה מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנא' ואכלת את כל העמים בזמן שאסורין בידך וכו' ואף שראיתי ליש"ש שכ' בפ' הגוזל דמסורים בידך לאו היינו כבוש תחת ידך דהא ר"ע יליף גזל גוי אסור מאחר נמכר גאולה תהי' לו והתם מיירי אפי' בכבוש תחת ידו נראה דכוונתו להא דאמרינן בקדושין דף ט"ו ויצא בשנת היובל בנכרי שישנו תחת ידו או אינו אלא בנכרי שאינו תחת ידו וכו' אך לענ"ד דשם נראה איפכא דלר"ע דדריש באלה לשיעבוד ורבי פליג ודריש מבאלה לדרשה אחרית' ופריך ורבי האי ויצא בשנת היובל מאי עביד ועמ"ש בחידושינו שם הרי דלר"ע אין הכרח דמיירי קרא בכבוש תחת ידו וא"כ שפיר פי' דאיכא למ"ד דאסור משום חילול השם והיינו ר"ע דברייתא דבהגוזל דאין אתה בא עליו בעקיפין מפני חילול השם ואף דהתם מיירי בהפקעת הלואתו מ"מ טעמא דחילול השם איכא נמי בכבוש תחת ידו וה"ה דהוי מצי לשנוי' בב"ק שם דברייתא ר"י ור"ע פליג בכבוש תחת ידו אלא עדיפא משני דלשון הברייתא אם אחת יכול לזכות מסתמא מיירי שכבר בא ליד ישראל. ועוד נראה דמ"ש היש"ש דמיירי בשעת מלחמה א"א לומר דמיירי בשעת מלחמה ממש דא"כ פשיטא השתא גופא שרי ממונא מיבעי' כדאי' בסנהדרין דף ע"ד גבי רודף אלא דעיקר הוא אף לאחר המלחמה שכבר כבשו דאז גופו להרגה אסור אפ"ה גזילה מותר מן התורה וא"כ יפה כ' הרשב"א ז"ל דאין ראי' מדברי רש"י ז"ל ונראה לענ"ד דגם מדברי רש"י בסוכה אין ראי' דהא צריך להבין הא דקאמר התם דהוי יאוש דהא קי"ל דסתם גזילה בנכרי לא הוי יאוש בעלים ולכאורה הי' נראה לי ע"פ מ"ש הסמ"ע בסי' שס"ח והביאו לעיל בריש סי' זה דאע"ג דלא הוי יאוש בגזלן נכרי אבל כשמכרו לישראל והוי יאוש ע"ש א"כ י"ל דמשום הכי פירש"י שגזלו מישראל דאי גזלו מן הנכרי הא לא מיאש משום דדיינו בניחא אלא דמסתמא גזל מישראל וישראל ודאי מיאש כשמכרן גזלן לישראל אך ז"א חדא דמשמע שם דאפי' ביד הנכרי הוי יאוש ותו דאפי' כשבא ליד ישראל הוי יאוש שלא מדעת שהרי אין הנגזל יודע שמכרן לישראל והעיקר נראה דצ"ל כיון דמסתמא נשתקע ביד עכו"ם מסתמא תבעו הבעלים ולא היו יכולים להוציא ממנו מ"מ נראה דנהי דאין יאוש לקרקע ולעולם בחזקת בעלים עומדת מ"מ לא עדיף מאבידה כיון שבעלים נתייאשו מלהוציא מיד הגזלן לא עדיף מאבידה לפני יאוש דאע"ג דבחזקת בעלים עומדת מ"ע כיון שהוא אבוד מבעלים קי"ל דאבידת ככרי א"צ להחזיר א"כ כי גזלו מנכרי אע"ג דאין יאוש לקרקע מ"מ כיון שאין בעלים יכולין להוציא והוא אהוד מבעלים לא עדיף מאבידת נכרי משא"כ בישראל כיון דאין יאוש לקרקע הוי כמוצא אביד' לפני יאוש ושפיר איצטר' לפרש רש"י ז"ל דוק' שגזלו מישראל ובזה נראה לענ"ד ליישב קושיות התוספות בב"ק שם דאמר רבי אשי לשמעיה זיל חזי אי דעכו"ם אייתי לי אי דישראל לא אייתי לי והקשה תוס' הא קי"ל גניבת עכו"ם אסור ותירץ הרשב"א בתשובה וז"ל מפרשינן רבותי דהפקר הוי דתלוי להו לבר מפרדיסא וכן כתב הנמוקי יוסף ז"ל בב"ק שם ואין לומר דהוא הפקר ממש דא"כ ישראל נמי ולפמ"ש א"ש לפי מאי דקי"ל כל המחובר לקרקע כקרקע ומסתמא עדיין צריכין לארעא מדלא לקטן העכו"ם וא"כ אף דנתייאש מהן הא קי"ל דאין יאוש לקרקע אלא דעכ"פ הוה כאבידה כנ"ל א"כ בנכרי שרי בישראל אסור כנלע"ד ליישב דברי הרשב"א והר"ן ז"ל שוב מצאתי בש"מ בשם הרמ"ה שכתב בההוא דרב אשי עיקר הא מילתא משום דקי"ל אבידת עכו"ם מותרת והוא מכוון למ"ש ויבואר עוד בסמוך הרי דאין לנו מי שמתיר גזילת עכו"ם ונראה עוד די"ל אף דבסתמא דגמרא בפ' המקבל חד להתיר עשקו וחד להתיר גזול שנתקשה בזה התוס' שם מהני קראי דמייתי בהגוזל ותירצו תוס' דאיצטרכו לדרשא אחריתי והוא דחוק דאכתי קשה אמאי לא נילוף מפשטא דקרא דאמר רחמנא דיוצא ביובל משמע דקודם היובל אסור לצאת ממנו ולולי דבריהם היה נראה דהא דקאמר שם למישרי גזילו היינו בהפקעת הלואתו דומיא דעושק דכתב ביה ריעך וכן משמע מלשון הש"ס דאמר וצריכי דאי כתב רחמנא עושק ה"א דלא אתי לידיה אבל גזילו דאתי לידיה ולא קאמר דקאתי לידי ישראל באיסורא ולפמ"ש דאיירי בהפקעת הלואתו א"ש אמנם נראה לפענ"ד דהא דמשמע מכל הפוסקים דאם גזילת עכו"ם מותר קונה אותה הישראל מיד ואם גזילו אסור אינו קונה אותו עד שיעשה בו שינוי נראה דהיינו טעמא משום דקי"ל בריש תמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ופריך התם והרי גזל אפ"ה קונה בשינוי ושני דאמר רחמנא כעין שגזל יחזיר אבל קודם לכן ממילא דאינו קונה במשיכה משום דאמר רחמנא לא תעבוד וה"ה בגזל עכו"ם למ"ד דאסור אפי' לאביי דס"ל דמהני הרי אמרה התורה בפירוש והשיב הגזילה שאינו קונה במשיכה ולפ"ז נראה דלפמ"ש לעיל גבי חמס הא. דכתב רחמנא תרי לאוין לא תגזול ולא תחמוד כמ"ש תוס' בריש ב"מ דף ה' דלא תגזול קאי על דמי שיווי החפץ אבל אם נותן דמיו לא עבר על לאו דלא תגזול ולאו דלא תחמוד קאי על גוף החפץ דכל שחמדו וקנאה להיות שלו עובר על לאו דלא תחמוד כמ"ש הטור בסי' שנ"ד בשם הרמב"ם א"כ בלאו דלא תחמוד כתיב מפורש בית רעיך וכל אשר לרעיך ובגזילת נכרי ליכא אלא לאו דלא תגזול אבל לא תחמוד נתמעט מרעיך כשנותן דמיו אין בו איסור א"כ שפיר קנה אותו וכמ"ש לעיל דהא דאמר בריש תמורה בגזל דאמר רחמנא לא תעביד היינו לאו דלא תחמוד דלאו דגזילה כבר עבר משעה שגזלה ובזה מובן מה שתירצו תוס' בהגוזל דרב אשי דאמר לשמעיה דעתו היה מתחלה כן. וצריך להבין דמאי חילוק יש אם הוא של ישראל או שהוא של עכו"ם ולפמ"ש א"ש דבשל ישראל אף כשנותן דמיו אסור ליטול בלא רצונו משום לא תחמוד אבל בשל עכו"ם כיון שנותן דמיו אין בו איסור משום לא תחמוד דריעך אמר רחמנא אלא בשביל שלא יהא חילול השם בפני' הנכרי אמר נכרי מקבל דמי ובזה מתורץ היטיב ממילא דברי רש"י בסוכה דכתב דסתם עכו"ם גזלי מישראל דאף דגזל עכו"ם אסור מ"מ כשדעתו ליתן דמיו אין בו איסור כההיא דר' אשי דאמר לשמעי' חזי אי דנכרי וכו' ופי' התו' דהיינו שיתן דמים א"כ הי' תקנה בזה אף שיקצוץ ישראל אדעתא שישלם דמים לנגזל דהא בל"ז לדעת הרמב"ם ביאוש ושינוי רשות צריך ליתן דמים לנגזל וקונה גופא ושפיר קרינן לכם בזה מתורץ מה שהקשו בספר שער אפרים על הרמב"ם דבגניבת כותי כ' לעבור בלאו ובגזילה משמע מדבריו דאין בו אלא איסור וצריך להחזיר לנכרי ולפמ"ש י"ל דהתם מיירי דאפי' אם רוצה ליתן דמיו צריך להשיב הגזילה עצמו משום חילול ההם ולפ"ז א"ש מ"ש הרמ"א דאם קידש בגזילות ובגניבות כותי מקודשת מן התורה כיון דאין צריך להחזיר אלא המעות וגוף הגזילה שלו שפיר יכול לקדש בו את האשה מן התורה ואין להקשות כשתצטרך האשה ליתן דמים במה תתקדש ז"א דכבר הקשה הב"י על הרמב"ם דאפילו אחר יאוש ושינוי רשות צריך להחזיר הדמים במאי תתקדש ותי' דאין צריכה ליתן דמים מפני תקנת השוק וא"כ ה"כ י"ל כאן ועוד י"ל דחיוב הדמים אינו אלא לגזלן שנתחייב הגזלן משעת הגזילה ליתן אבל הלוקח ממנו פטור מדמיו כיון שהוא לא גזל אך מ"ש הב"ש למ"ד גזל גוי אסור הלוקח ממנו מותר אין בו טעם חדא כיון הגזלן לא קנה במה קנה הלוקח ותו דאף אם נימא דהלוקח קנה ממנו אם הגזלן לא קנה במה תתקדש לו אבל לפמ"ש דאין צריך ליתן אלא דמיו א"ש ועוד נראה דיש להביא ראי' דגזילת הנכרי אינו קונה דהא קשה על דעת הטור בח"מ סי' שס"ח דסתם גזילה בישראל יאוש בעלים כמו שהביאנו לעיל מהא דפליגי ר"ש ורבנן בת"כ במשכבו ולא הגזול והביאו התוס' במרובה דף ס"ז בד"ה משכב חברי' והתם ע"כ בישראל דהא נכרי אינו מטמא בזיבה מן התורה וצ"ל דמיירי שגנב או גזל ישראל מנכרי דנכרי מסתמא לא מייאש הרי דמוכח דאפי' גזילת נכרי אינו קונה ולפמ"ש לעיל דבגזיל' נכרי קונה אותו ונותן דמים משום דלית בי' לאו דלא תחמוד א"כ אכתי קשה אמאי אינו מטמאה משכבו ואפשר דהכא מיירי שאינו רוצה לקנות אם יצטרך לתת דמיו א"כ איכא לאו דגזיל' אך יש ליישב הך דמשכבו בע"א דהא בל"ז קשה למאי דקי"ל יאוש לחוד לא קנה במאי פליגי ר"ש ורבנן ותו דהוה ליה להקשות מברייתא זו על רבה דסבירא ליה יאוש לחוד לא קנה אלא נראה דהתם לא מיירי בגנב ובגזלן עצמן אלא שמכרן ופליגי אי הוי יאוש בעלים ביד גנב וגזלן דהוי יאוש ושינוי רשות א"כ שפיר י"ל דמיירי בגנב וגזלן נכרי שמכרן לישראל דכיון דגזלן נכרי מסתמא לא מייאש אך לפמ"ש הסמ"ע בשיטת הרמב"ם והביאנו לעיל דאף בגזלן כשמכרן לישראל מסתמא מיאש י"ל דבעלים לא ידעו מן המכירה והוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש ובזה מתורץ כמי מה שהקשה על הטור מהא דאמר רבא בקידושין דף נ"ב לית חש להא דריש משמע דאפי' בישראל לא הוי יאוש: וכבר כתבנו לעיל די"ל דרבא לשיטתו דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש מוקי פלוגתא דר"ש ורבנן בגזלן ובגנב ישראל ולפמ"ש הוא מוכרח כיון דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש א"א לאוקמ' פלוגתא דר"ש ורבנן גבי משכבו בנכרי שמכר לישראל דהא כיון שמכר לישראל ה"ל יאוש אפי' לא נודעו הבעלים מן המכירה וע"כ צ"ל דהם ביד הגזלן עצמו הרי מוכח דפליגי אפי' בישראל ולפ"ז שפיר י"ל דבגזל מן הנכרי קונה מיד גוף החפץ כן נראה לענ"ד:
הג"ה קדשה בגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן. וכ' הח"מ דלא משכחת אלא בגזל דיד דליכא שינוי רשות וכך כתב במגיני שלמה במס' קידושין לפרש דברי הרא"ש בב"ק הטור ח"ה בס' שכ"ו שכתבו דביאוש לחוד מקודשת מדרבנן היינו בגזל דידה דאי בגזל דאחרים ה"ל יאוש ושינוי רשות והב"ש בס"ק ו' השיב ע"ז דבגזל דידה אפי' לאחר יאוש יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ולכאורה משמע כן מהא דאמר רב בדף נ"ב ש"מ קידשה בגזל אפי' בגזל דידה אינה מקודשת א"כ קשה לפי דעת הרא"ש והטור דבגזלן ישראל מסתמא יאוש בעלים היא נהי דבגזל דאחרים י"ל דשמענו דלא מייאש כגון שהי' הבעלים מרדפין אחריהם אבל במתני' שם דתנא ושל שביעית היתה ע"כ מיירי דלא הי' מרדפין אחריהם דהא שביעית הפקר הוא וא"כ מאי ארי' שביעית אפי' שאר גזילה נמי מסתמא יאוש בעלים היא ורב ס"ל בב"ק דיאוש לחוד קנה אלא ע"כ דבגזל דידה אפי' לאחר יאוש יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי:
מיהא נראה דיש לפרש בגזל דידה בענין דלא שייך למימר אין שקלי ודידי שקלי דהא דאמרינן בגזל דידה יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי מיירי בידעה שהיא גזילה דידה וקידשה מיד בו כגון ההוא דוורשכי או שחטף סלע מידה וקידשה מיד בי וכי היכא דלא נימא כיון שקיבלה ממנו מחלה לו הגזל כיון שרצונה להתקדש לו ע"ז אמר יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי אבל בקדשה בגזל דידה שלא הכירה בו שהוא שלה לא שייך למימר אין שקלי ודידי שקלי מ"מ קודם שנתייאשו אינה מקודשת כיון דקדשה בדבר שאינו שלו ובזה וודאי מהני לאחר יאוש
או בימא דיאוש קונה אע"ג דליכא שינוי רשות ושפיר יש לפרש דברי הרא"ש ורבינו ירוחם בענין זה בגזל דידה שלא הכירה. אך נראה דהא לפרש דברי הרמ"א בהגה"ה דמיירי בגזל דידה דא"כ ה"ל לכתוב הג"ה זו בסעיף ב' גבי גזל דידה ועמ"ש בחידושנו דף י"ג דיש לפרש לשון הרמ"א בתרי אנפי אך הרי זה מצאתי ביש"ש בב"ק פרק מרובה סי' ז' שכתב וז"ל מ"מ איכא נפקותא בהא פיסקא דהרא"ש כגון שגזל חפץ ונתן בפקדון ליד האשה ואח"כ נתייאשו הבעלים ובא הגזלן ואמר התקדשי לי בפקדון שיש לי אצלך מקודשת אעפ"י שאין כאן יאוש ואח"כ שינוי רשות מ"מ קונה הגזילה מתקנתא דרבנן ביאוש לבד ומקודשת עכ"ל הרי דס"ל דבפיקדון איכא נמי שינוי רשות ולפ"ז צ"ל דמ"ש הב"ש במקדש בגזל לפני יאוש ואמר שתתקדש לאחר יאוש לא מהני היינו בלא חזר ואמר אחר יאוש הרי את מקודשת אבל אם לאחר יאוש חזר ואמר הרי את מקודשת היא מקודשת להרמב"ם מדאורייתא משום שינוי רשות ואח"כ יאוש מהני אבל להרא"ש דס"ל דלא מהני ה"ל יאוש לחוד ומקודשת מדרבנן אבל באמת אין דבריהם מובנים כלל דכיון דאין החפץ ביד המקדש אלא ביד האשה בשעת יאוש במה זכה המקדש להיות החפץ שלו כיון שאינו בידו ואפי' לסברת הרב המגיד דהיכא דהוי יאוש ביד הגנב וקדש בו אשה אמרינן כי היכא דהוי שינוי רשות גבי דידה מועיל כמי גבי דידיה התם שאני דבשעת נתינה משתנה מרשות לרשות מהני קנין לגבי שניהם אבל ביאוש וביד הנפקד אין שום סברא לומר שקנה הגנב מטעם דהנפקד הוה שלוחו לזכות בו דהא קיי"ל אין שליח לדבר עבירה ואפי' לפמ"ש התו' בב"ק דף ע"ט בד"ה נתנו לו בכורת בנו וכו' דהיכא דלא ידע השליח אמרינן יש שליח כדבר עבירה היינו לחייב הגנב אבל הכא לענין קנין לא שייך זה דאם לא ידעה האשה שהיא גזולה פשיטא דלא שייך שזכתה לגזלן להיות כשלו ואפשר דס"ל להיש"ש דאע"ג דאין שליח לדבר עבירה מועיל השליחות לענין קנין דלא כסברת התוס' בב"מ דף י' ע"ב גבי כהן שאמר לישראל קדש לי גרושה וכבר הארכנו בחידושנו בפ' האיש מקדש ובכתובות דף ל"ב וצ"ע אך מה דמשמע מיש"ש דאי הוי יאוש קודם הפקדון הוי שינוי רשות וקונה הגזלן וכן הבין מדבריו בספר מגיני שלמה שם בזה אפשר לומר דבשעת שהפקיד קנה הגזלן ע"י היאוש ושנוי רשות אך במגיני שלמה שה תמה על הדין זה דמנ"ל דפקדון הוי שינוי רשות כיון דקי"ל דפקדון ברשותיה דמרי' קאי ונראה לענ"ד דנפקא ליה האי דינא מהא דאמרינן דף קמ"ו דפליגי רב ור"י בנתייאשו הבעלים ביד הלוקח דהוי שינוי רשות ואח"כ יאוש וקשה כיון דשינוי רשות לחוד אין שייך בו שום מכירה ה"ל כפקדון ביד לוקח ואי נימא דפקדון לא מיקרי שינוי רשות א"כ למה לא קנה הלוקח הא לא חל המכירה עד אחר יאוש ה"ל יאוש ושינוי רשות ביחד אע"כ דפקדון נמי ה"ל שינוי רשות וה"ל ש"ר ואח"כ יאוש אך יש לחלק כיון שבא לידו בתורת מכירה עדיף טפי מפקדון דאל"כ אין כאן מכירה כלל כמ"ש הב"ש בס"ק ג' דכיון דבשעת נתינה לא הוי שלו ואפילו כשנתיישו הבעלים אין כאן מכירה ואפי' אם אחר היאוש אמר הגנב ללוקח אני מוכר לך כבר כתבנו דלא מהני דבמה יזכה המוכר להקנות ללוקח וצ"ע:
אמנם העיקר נלענ"ד כמ"ש באריכות דס"ל להרמב"ם והרא"ש והטור דבכל יאוש וש"ר לא מיקרי נתינה לגבי מוכר אם לא שקנה אותה לגמרי ביאוש ע"י שינוי השם אי ע"י שינוי מעשה הא ל"ה אע"ג דלגבי הלוקח הוי קנין אבל לגבי מוכר לא הוי קנין כמו שהוכחנו לעיל יש ובזה לפרש לשון הש"ס בקדושין דף נ"ב והוא לא אמר הכי וכו' מי אמר רב כוותי' דלפמ"ש לעיל דמשמע ממתני' דמעש' דכמ"ש נשי' דלא הי' מרדפי אחריהם כלל דהי' פירות שביעית וא"כ לפי מאי דקי"ל דבגזלן ישראל הוי סתמא יאוש בעלים וא"כ נהי דבגזל דידה אפי' לאחר יאוש יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי מ"מ משמע לי' לר"י מדאמר רב אפי' בגזל דידה משמע דהא דאמר בגזל דאחרים היינו דומיא דגזל דידה אפי' שאין הבעלים מרדפין אחריהם מכ"ש כפי מ"ש בחידושינו דגם גזל דאחרים נפקא לי' רב ממתני' א"כ נהי דלר"י דס"ל בפ' ורובה יאוש לחוד לא קנה שפיר אינה מתקדשת משום דלא מקרי נתינה לגבי המקדש אבל רב דס"ל שם יאוש לחוד קנ' א"כ כבר קנ' אותו המקדש ביאוש קודם הקדושין ולמה לא תתקדש בגזל דאחרים לאחר יאוש והיינו דקאמר מי קאמר רב כוותי':
סעיף ב
גזל את האשה או גניבה או חמסה וחזר וכו' ונטלה ושתקה אינה מקודשת (משום דיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי). וכ' הב"ש ואפשר דוקא אם גזל ממנה חפץ וכו' אבל אם גזל ממנה מעות דומה לחוב וכו' ונראה דכוונתו דבגזל דאחרים אף שהוא מעות ליכא לאספוקי דודאי לא מהני כדאי' בהדיא בסוגי' דף נ"ב גבי ההוא גברא דחטף זוזי מחברא אלא כיון דאמר רב נחמן בההיא ורשכי יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי אע"ג דמסתמא לפני יאוש חדא דקי"ל סתם גזילה לא הוי יאוש ואפי' למ"ד בגזלן ישראל וסתמא מייאש מ"מ כיון דאמרה יהבי נהלי הוי כבעלים רודפין אחריהם א"כ פשיטא דאין יכול לקדש בדבר שאינו שלו אלא דאי לאו סברא דאין שקלי ה"א כיון דקבלה מסתמא ניחא לה בקידושין והקנתה לו והמעות והי' חוב אצלו להכי קאמר דידי שקלי וקבלה בתורת השבה ובזה מסתפקא לי' להב"ש כיון דבמעות אין קפידא אם יחלוף ה"ל כחוב בעלמא דקי"ל לקמן דאף שהי' לה והגיע הזמן הפרעון ואמר לה לשם קידושין ושתקה אף דיכולה לתפוס בעבור חובה כמ"ש בחידושי רשב"א מ"מ אמרינן דניחה לה בקדושין ולא תפסה בעבור החוב שלה א"כ ה"ב י"ל בגזל מעות ודבר זה מפורש בירושלמי בפ' האיש מקדש והביאו הרשב"א על ברייתא בדף י"ב דחטף סלע מידה וז"ל במה תתקדש אמר רב חגי רוצה אשה שתתקדש והמעות יהי' חוב אמר רב יוסי אלו אמר כלי יאות סלע עביד דלחלוף נראה דרב חגי מוקי לה בשדיך כדמוקי בשמעתין והיינו דקאמר רוצה אשה שתתקדש ור' יוסי השיב דאין בזה הכרח דאילו אמר כלי שפיר הוי צריך לפרש כן אבל במעות י"ל הטעם משום דעביד להחליף ונראה דר"י מוקי לה בלא שדיך דהא מייתי בירושלמי בתר הכי הילך סלע שאני חייב לך ובשעת נתינה אמר לה הרי את מקודשת רצתה מקודשת וכו' הרי דמיירי בלא שדיך וגבי חטף ממנה סלע כיון דלא אמר בתחלה כנסי הגזילה שלך ואינו כלי אלא מעות דעבידי לחלוף הוי כמו חייב לה סלע ולא נתן לה בתורת חוב דמקודשת אפי' בשתקה מיהא בש"ס משמע דס"ל כרב חגי מדמקשה מהך ברייתא דחטף סלע ומוקי לה בשדיך כמ"ש בב"ש אך כבר כתבתי בחדושי דיש לדחות דהא דמוקי לה בשדיך היינו משום דמקשה בדף נ"ב מרישא דברייתא דס"ד דמיירי בגזל דאחרים ומשני דפרושי קמפרש א"כ גם בגניבה ובחמס מיירי בחמס דידה וכ"כ בס' מגיני שלמה ע"ש ובחמס כיון דנותן דמי לא שייך במעות אלא בחפץ וע"כ כריך לאוקמי בשדיך משום חמס אבל במעות י"ל דהוי כחוב ובירושלמי ס"ל דברייתא מיירי בגזל וחמס וגניבה דאחרים אחר יאוש א"נ דאתי' כר' דס"ל דסתם גניבה וגזילה הוי יאוש ואין הקושי' אלא על הא דחטף סלע מידה דאפילו אחר יאוש אימא דידה שקלי כמ"ש הב"ש מיהא י"ל כיון דלפי סוגיא דידן מיירי הברייתא בשדיך ונקיט נמי בחד בבא חטף סלע מודה משמע דאף בזה בעינן שדיך וצ"ע ועיין מ"ש בסמוך עמ"ש בזה בחידושים דף נ"ב. והנה מ"ש הח"מ דאם קנה בשינוי מעשה כגון גזל מעות ועשה כספים מקודשת אפי' לא שדיך צ"ע לפמ"ש הב"ש דאפי' לאחר יאוש יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי אף למ"ד יאוש קנה וכבר כתבנו דמוכח מן הש"ס כדבריו א"כ א אף בשינוי מעשה וכמ"ש דאיכא למימר לאו כל הנשים דינא גמירי אך כבר כתבנו דהיכא דלא הכירה שהיא גזילה דידה וודאי מהני שינוי מעשה כיון דלא שייך למימר אין שקלי ודידי שקלי:
שם בהג"ה וצריך לשלם לה גזילותי'. לכאורה צ"ל דגם דעתו הי' כן שישלם דאי דעתו שלא ישלם אפ"ה תתקדש לו והיא דעתה שישלם לא הוי קידושין לפ"ז צ"ל דבהאי דלקמן בכנסי סלע זה שאני חייב לך וחזר ואמר התקדשי וכו' היינו נמי אפי' חזר ממש ואמר לא לשם חוב אלא לשם קידושין כמי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דא"ל דמיירי התם דלא חזר מדיבורו הראשון אלא כוונתו על שניהם והיינו שהיא מוחלת לו החוב ע"כ צ"ל דבגזילה נמי א"צ שישלם לה הגזילה אלא דמוחלת לו הגזילה כדפירש"י באמת בדף נ"ב בגזל דידה כיון קבלתה אחלתם וגם על התרצן דמשני דשדיך פירש"י דאין צריך שישלם לו הגזילה דאל"כ מאי מקשה הש"ס על ברייתא דכנסי חוב אלא קשיא הך דגזל וכו' ומאי קושיא דלמא כיון שהוא אמר לה בפי' שיפטור מחובה וגם תתקדש בהא אמרי' דלא ניחא לה מסתמא ודידה שקלתה אבל בגזל שלא אמר שיפטר מן החוב ודעתה לשלם לה הגזילה שפיר י"ל דניחא לה בהכי ובזה נראה לענ"ד דיש לפרש דברי הירושלמי שהביאנו לעיל דמקש' אברייתא דחטף סלע וכו' במה תתקדש היינו דקשיא ליה מברייתא דמייתי שם בירושלמי בתר הכי הילך סלע זה שאני חייב לך ובשעת נתינה אמר הרי את מקודשת ואהא משני רב חגי דברייתא דהלך סלע שאני חייב לך מיירי שלא חזר מדיבורו הראשון כמ"ש הרשב"א בחידושיו דמשמע כן מתוספתא מדלא קתני וחזר והיינו דמשני דלא קשיא מהך דקידשה בגזל משום דהכא אשה רוצה שתתקדש והמעות יהיה חוב. ולפ"ז א"ש הא דאמר לי' ר' יוסי אילו אמר כלי יאות סלע עבידי דלחלוף היינו דמחלק בסל' כיון דעבידי למיחלף שפיר אמרי' דדעתו שיהי' חוב אבל בכלי דאי מחלה לי' פטור לגמרי אם לא שמוכרת לו שיתחייב בעדו דמים והא לא נשמע מברייתא כיון דנקט חטף סלע ולפ"ז מתורץ מה שדקדקנו לעיל אירושלמי דהא ע"כ ברייתא פרושי קמפרש א"כ בחמס לא שייך לומר שחמס ממנה מעות וע"כ צ"ל שחמס ממנה כלי ונתן דמים אפ"ה קתני מקודשת דלפמ"ש דעיקר החילוק בין חוב לגזל משום דבחוב רוצה לפטור מן החוב ובהא לא ניחא לה אבל בגזל כיון שיש לו עליה חוב רוצה היא שתתקדש א"כ ממילא בחמס שכבר קיבלה הדמים בהא פשיטא אמרי' דרוצה היא שתתקדש כן נלע"ד לפרש לשון הירושלמי אבל הש"ס דידן דקאמר ואלא קשי' הך דגזל ע"כ צ"ל דבחד גוונא קאמיירי וע"כ מוקי ליה ברייתא דגזל בשדיך וא"כ יש לתמוה על רמ"א בהג"ה דכתב דצריך לשלם הגזילה ובסעי' שאחר זה העתיק המחבר דברי הרמב"ם והרמ"א בהג"ה כ' דאם אמר כנסי הסלע שאני חייב לך וחזר ואמר לא לשם פרעון וכו' הרי זה מפורש כפי' הרמב"ם והני תרי מילי סתרי אהדדי דא"כ לא מקשה מידי מהך דגזל וצ"ע ותו תמי' לפמ"ש הרשב"א בחידושיו דף י"ג בהאי דחטף וורשכא משמע אי יהיבנא לך מקודשת היינו בחזרת גזילתה ויפטור מלשלם א"כ קשה מאי מקשה מברייתא דגזל כיון דהתם קדשה סתם וצריך לשלם לדעת הרמ"א ז"ל וכנראה לענ"ד ליישב קצת קושי' זו דס"ל להרמ"א ז"ל כדעת הרא"ש והטור דבגזלן ישראל לעולם הוי יאוש כמ"ש הרמ"א בח"מ בסי' שס"ח אלא דבגזילה דידה אפי' למ"ד יאוש קונה אפ"ה יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ולפ"ז י"ל דמש"ה לא רצה הש"ס לחלק בהכי דמטעם זה רוצה היא שתתקדש שישאר החוב עליו אבל כשאינה רוצה לשלם לה אינה רוצה להתקדש דהשתא גוף הגזילה מתייאשית משום דישראל דיינו במי יימר כ"ש דאין סברא לומר שהיא מקודשת לעצמה בשביל החוב שישאר חייב לה והרי היא מתייאשת ממנו ומסתמא לא ישלם לה והירושלמי דמחלק בכך ל"ל סברא דר' אשי דבגזלן ישראל מסתמא מיאש ואינה מתייאשית מחוב המעות ואף דברייתא נקט כמי גניבה ובגניבה קי"ל דמסתמא הוי יאוש היינו בגניבה עצמה כיון דלא ידעה מאן דגנב. אבל הכא גבי מעות הרי מכרתי ותבעה ליה החוב כן נלע"ד וצ"ע.
שם אבל אם לאחר שבא לידה וכו'. כתב הב"ש ואם אמר בעת הנתינה דמקדש אותה והיא שותקת ואח"כ אמרה הן ג"כ לא מהני כיון דלא אמרה הן בשעת נתינה והא דכתב כאן כשלא אמר כלום בעת הנתינה אז לא מהני הן דקמ"ל אע"ג דשדיך וגם אפי' על אמירה שלו אמרה הן לא מהני עכ"ל ולכאורה אכתי לא מתרצא הברייתא זו דכנסי סלע זו שאני חייב לך וכו' דמיירי בלא שדיך דקתני דלאחר מתן מעות אפי' רצתה לא אמר כלום משמע שהוא אמר לה לאחר מתן מעות דה"ל למימר רבותא טפי בלא רצתה בשעת מתן מעות אפי' רצתה לאחר מתן מעות אינה מקודשת ונראה לי ליישב דברייתא דקאמר לאחר מתן מעות היינו אפי' לא אמר כנסי חוב שאני חייב לך אלא ניתן לה סתם ואחר הנתינה אמר התקדשי לי בו דאמרי' דמסתמא לשם חוב קבלה בתחלה כיון שאמר לה סתם כנסי סלע זה והוא חייב לה סלע וטובא קמ"ל ברייתא דבסתמא לשם חוב קבלה אבל הכא גבי גזל דלא בעינן שיאמר כנסי סלע שאני גזלתי ממך אלא כיון דאמר כנסי סלע זה מסתמא להשבת גזילת קבלה שפיר הקשה הב"ש דה"ל להש"ע לאשמועינן רבותא טפי דאפי' אם אמר בתחילה התקדשי לי בו והיא אמרה הן לאחר מתן מעות לא מהני וצ"ל כתירוצו. והנה בח"מ בס"ק ז' מסתפק השבה בסתם ופרעון בסתם אי אמרינן מסתמא לשם השבה ופרעון נותן אף אם יאמר אח"כ התקדשי לי בו והיא אמרה הן לא מהני מאחר שלא אמר בשעת נתינה ע"ש ולפמ"ש ע"כ סיפא דברייתא מיירי בהכי דאל"ה לתני רבותא דאפי' אמר תחלה התקדשי לי בו והיא אמרה הן לאחר מתן מעות כדמשמע מדיוקא דרישא דבעי' שהוא תאמר הן דוקא בשעת מתן מעות אע"כ סיפא מיירי שאמר בסתם ואפשר דס"ל להח"מ דסיפא דברייתא איירי שניתן לה בסתם ואח"כ אמר שני לשונות כנסי סלע זה בחובך ואמר לה התקדשי לי בו וקמ"ל דאם לא אמר בשעת הנתינה כיון שאמר אח"כ בתחילה בחוב כבר זכתה בו אף דלא עשתה בו מעשה ואי הוה קתני שהוא אמר בשעת קידושין שתי לשונות הללו ה"א דוקא כשקיבל בתחלה לשם חובו לא מהכי וכ"ש דא"ש לפמ"ש לקמן הא דלא מהני תוך כדי דיבור של נתינה היינו דעשתה מעשה לא אמרינן בו תכ"ד כדיבור דמי א"כ טובא קמ"ל אפי' אם כבר הוא בידה חשוב כמעשה ואינו יכול לחזור תוך כ"ד.
שם הג"ה ואינה נאמנת לומר שבתחילה קבלה לשם כו'. הח"מ כתב דקאי ארישא אבל בסיפא שנתן בשתיקה איך תאמר שקבלה לשם קידושין כו' ע"ש. והב"ש כתב דאפשר דקאי אסיפא וקמ"ל דלא מהני כאן אם אומרי' דכוונתם הי' לקדושין כמ"ש בסי' כ"א כוונתם על הי"א שהביא הרמ"א בסעיף ט' שם ונראה דמוכח כן מלשון הרמ"א שכתב ואיבה נאמנת דאין זה לשון הר"ן ע"ש דבאמת אפי' אי נימא דקאי על הרישא מה ענין נאמנת לכאן תיפוק לי' אפי' אם תאמין לדברי' הא הוי קידושין בלא עדות כיון דמסתמא קבלה לשם גזילה ואינה מקודשת אפי' ספק קידושין אע"כ כוונת הרמ"א לפי דעת הי"א דאפי' אם אין העדים יודעים כיון שהיא אומרת שכוונה לשם קדושין הוי קידושין ולפ"ז י"ל דעכ"פ היא אסורה לינשא מטעם דשווי' אנפשה חתיכה דאיסורא אך כבר כתבנו שם בסעיף הנ"ל דדברי הרמ"ע צ"ע. ונראה דאם אמרה שכבר מחלה לו מקודם הגזילה אינה נאמנת דאל"כ תאמין היא שקבלה לשם קידושין במיגו דאי בעי אמרה שמחלה לו מיהא לדעת הרמ"א שצריך להחזיר הגזילה י"ל דאין זה מיגו דא אמרה דמחלה לו דלא הי' צריך ל שלם לה הגזילה גם י"ל לפמ"ש הפוסקים בח"מ בסי' ע"ח דטענת מחילה לא מהימנא אלא במיגו דפרעון א"כ י"ל כיון דהכא הוא מודה שלא פרע אינה נאמנת במיגו דמחלתי וצ"ע.
סעיף ג
וכן אם החזיר לה החוב וכו' והרי את מקודשת בו. וכן הבינו הרשב"א והה"מ בהרמב"ם. והנה הרשב"א בגיטין דף כ' גבי הא לך טס של זהב וקבלה גיטך וקבלה כתובתך כ' דדמי להאי דכנסי סלע זה בחובך דאמרינן דמחלה לו הב"ש בסי' קכ"ד ודבריו ז"ל אינם מובנים לי דהתם ליכא למימר דמחלה לו דא"כ בעי' שנותן לה גט מדעתה א"כ קשה מאי מקשה הש"ס שם מברייתא משאר לכתובתה דלמא מיירי התם במקדש בה בע"כ ודוחק לומר דאפ"ה מקשה דה"ל לברייתא לאשמועי' רבותא במגרשה מדעתה וצ"ל דס"ל לרשב"א דליכא לאוקמי בריית' במגרש בע"ב דא"כ אפי' אמר שאר נמי לא מהני דאע"ג דקי"ל דפירעון בע"כ הוי פרעון מ"ע בש"כ לא הוי נתינה כמ"ש רסי' כ"ז בב"ש בשם מהרי"ט ותו דמשמע דהך קושי' רבא הוא דאקשי' לר"ב ולחד לישנא בגיטין דף ע"ח ס"ל לרבא דנתינה בע"כ לאו שמי' נתינה וכמ"ש תוס' שם בד"ה מכלל דבעלמא וכו' ע"י קבלתו הוי הגט גט לא הוי נתינה כו' ע"ש א"כ ה"ל השאר של הבעל ובזה אינה מגורשת כיון דאגידא ביה וצ"ע. ותו קשה לדעת הפוסקים בח"מ סי' י"ב דבחוב בשטר לא מהני מחילה בעל פה כיון דכתובה בידה ועיין מ"ש לקמן בסי' פ"ה א"כ אפי' מחלה מה מועיל וצ"ל דס"ל לרשב"א כדעת הפוסקים דמהני בזה מחילה ותו קשה דהא הכא בעינן דוקא שתאמר הן דאל"ה לא אמרי' דמחלה לו והתם לא קאמרה הן וצ"ל דהרשב"א ז"ל לשיטתו דס"ל דמיירי הכא דוקא שהגיע זמן פרעון אבל לא הגיע זמן פרעון אין צריך שתאמר הן כמ"ש הב"ח בשמו והביאו הב"ש א"כ גבי כתובה אי נימא דלא קבלה בתורת גט לא מגרש לה ועדיין לא הגיע זמן פרעון וליבא למימר שקבלה בתורת פרעון כתובה לבד גם ליכא למימר דקבלה בתורת גט לבד דכיון דהוא לא נתן לה גט אלא ע"מ שתמחול לו הכתובה לא הי' לה לקבלה אמנם לולי דבריו ז"ל נראה דהתם לאו מטעם מחילה אלא כיון דקי"ל דכותב על איסורי הכאה כשר א"כ ה"נ כיון דעכ"פ עד שיבוא הגט לידה הוי שלו שפיר מיקרי כתיבה אף שבזה נתפרע כתובה ג"כ אבל הכא כיון דבעינן ש"פ צ"ל מטעם מחילה לפ"ז בחוב בשטר לא מהני הכא לדעת הפוסקים הנ"ל אפי' אם אמר' הן כיון דלא מהני מחיל' בעל פה וצ"ע בזה די"ל דאפ"ה מקודש' כשמחזר' לו השטר אח"כ. והנה מ"ש הב"ח בשם תשובת הרשב"א דדוקא בהגיע זמן אבל אם כא הגיע זמן פירעון אפי' קבלה בשתיקה הרי זה מקודשת והשיג עליו הט"ז ובאמת המעיין בתשובת הרשב"א סי' אלף רכ"ז משמע דטעמא דמצי אמרי דידי שקלי משום דיכול למפוס על החוב שלא מדעתן והיינו דוקא בהגיע זמן פרעון ובחידושי הרשב"א בשמעתי' מפרש בהדי' דדוקא בהגיע זמן פרעון יכולה למימר דידי שקלי אבל בלא הגיע זמן פרעון לא. אך משמע מדבריו שם ובתשובה שכתב כן בשיטת המפרשים דברייתא בחזר מדבריו הראשונים דלא לשם פרעון יהי' אלא לשם קידושין לבד ובהכי פשיטא דקודם פרעון יכול לחזור בו כיון שעדיין המעות בידו ואינה יכולה לומר שקבלה לדבריו הראשונים אך יש להסתפק בדעת הרמב"ם וכן הסכים הרשב"א בסוף דבריו דמאחר דמיירי שלא חזר בו אלא רצה בשניהם בפרעון ובקדושין אפשר דיכולה לומר דקבלה לשם פרעון כיון דנתרצה לפרוע תוך זמנו אך ממ"ש בסמוך דמוכח מדברי הרשב"א בגיטין דף כ' בגירושין לא בעינן שיאמר הן משום דלא הוי זמן פרעון משמע אפי' לשיטת הרמב"ם כן והא דלא אמרי בלא הגיע זמן פרעון שקדשה בהנאה זו משלם כה קודם זמנו כמו בארויח לה זמנה משום דלשון בו משמע בסלע עצמה מקדשה.
שם בהג"ה וכל זה כשאמר כנסי סלע שאני חייב לך אבל אמר כנסי סלע סתמא וכו' מקודשת. הנה הרשב"א והר"ן כתבו כן לדעת המפרשים דחזר מדבריו הראשונים והוכיחו מלשון הברייתא דווקא שאני חייב לך ה"ל לאשמועינן רבותא טפי אפי' בלא הזכיר החוב אבל לדעת הרמב"ם אינו הוכחה דאיכא למימר דהא גופא קמ"ל דרצתה מקודשת אעפ"י שפטר מן החוב אבל אמר כנסי סתם אף אם אמרה הן פשיטא שחייב לשלם לה כיון שכא הזכיר החוב אבל אם לא אמרה הן י"ל שיכולה לומר שתפסה בשביל חובו שהגיע זמנו: א"כ קשה על הרמ"א שכ' כן על לשון המחבר שהוא בשיטת הרמב"ם דלדידי' אין הוכחה אך מדברי הה"מ משמע דאפי' לשיטת הרמב"ם כן ועוד כתב בחידושי אף לדברי המפרשים הנ"ל אין הכרח מלשון הברייתא משום דאי לא הזכיר בחובך והגיע זמן פרעון ע"כ צ"ל דאיכא עדים דמשהגיע זמן פרעון עד זמן קידושין לא זה מתוך ידה דאל"ה דלמא כבר פרע לה משהגיע זמן ואפי' בחוב בשטר צ"ע אי אלימא חזקה דשטרך בידי מאי בעי לאפקועי מקידושין ותו דכבר כתבתי דדעת הפוסקים דס"ל דבחוב בשטר לאו מהני מחילה בע"פ ע"כ צ"ל דהכא מיירי בחוב בע"פ ויכול לטעון פרעתי מיהא י"ל דהודאת המקדש מועיל בזה במיגו דאי בעי פטר לה בגיטא כדאי' בקדושין דף ס"ד וצ"ע אך העיקר נראה דבלא הוכחה משמע הדין כן דדוקא בגזל דידה אמר רב וכן רב נחמן בעובדא דורשכי דאינה מקודשת משמע דוקא גזל אבל בחוב בעלמא לא אמרינן דידה שקל אך צ"ע כיון דקי"ל בח"מ סי' פ"ג היכא דיש לו שני חובות אפי' אמר הלוה בפירוש בשביל חוב אחד והמלוה קיבל בשתיקה יכול לומר לחוב זה קבלתי ומה ששתקתי כדי להוציא ממך וכן משמע שם בסי' פ"ה ואפי' נתן לו המעות בשביל קנין שדה יכול לגבות בשביל פרעון וכ"כ הרשב"א שם בעצמו אם שלח מעות לאחר יכול לעכבם לעצמו בשביל חוב שלו א"כ מנ"ל היכא דהיא אומרת בסי' שכוונתה היה בשביל המעות ולא לקידושין דלא להמניה לעשות אפי' ס"ק דלמא הא דנקט הברייתא בחובך ורב דנקט בגזל היינו אפי' דאמרה שכוונתה לשם קידושין אינה נאמנת כמ"ש הרמ"א ז"ל אבל אם אמרה שתפסה בשביל החוב אפשר דנאמנת כמו בשני חובות וצ"ע:
שם בהג"ה ביקש ממנה שתלוה לו מעות על המשכון ונתנה לו וכו' וכאשר נותן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בו וכו'. עיין ברשב"א בתשובה שם דטעמא דכל זמן שלא משך לא קנה המשכון ולא ידענא ונא ליה הא דהא גבי מקח קי"ל דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה אלא תפכת חז"ל משום שלא יאמר נשרפו חיטך בעליי' וכתבו התוס' מהאי טעמא משיכה קונה שלא יאמר הלוקח נשרפו חיטך בעלי' וגבי משכון לא שייך האי טעמא דנתן המעות ולא נתן המשכון אין אחריות המשכון על המלוה אפי' למ"ד המלוה על המשכון ש"ש היינו דוקא כשמגיע לידו וכן להיפוך אם משיכה אינו קונה אין חשש אם לא ניתן המעות עדיין כיון דאפי' אם יקנה לא הוי אלא ש"ש משום פרוטה דרב יוסף ואם לא ניתן מעו' עדיין לא שייך פרוטה דרב יוסף דלא עשה מצוה א"כ מנ"ל דתיקנו חכמים בזה מעות אינו קונה. ואפשר דס"ל להרשב"א כיון דקנין המשכון ילפי' מולך תהי' צדקה דמיירי שלא בשעת הלואה וע"כ מיירי קרא שקונה משיכה דהא המעות מלוה הוי ומלוה אינו קונה אע"ג דס"ל לרשב"א דר"י לאו דוקא שלא בשעת הלואה אלא אפי' בשעת הלואה כמו שהביא הש"כ בח"ה סי' ע"ב את דעתו מ"מ כיון דקרא מיירי שלא בשעת הלואתו ממילא אמרינן דגם בשעת הלואתו הדין כן וצ"ע:
סעיף ד
נתן לה פקדון ואמר לה כנסי סלע זה לפקדון וחזר ואמר הרי את מקודשת לי וכו'. זה לשון הטור בשעה שניטלתו או קודם שניטלתו וכו' וכ' הב"ח דס"ל דהא דתני בברייתא בשעת מתן מעות לאו דוקא וכו' ותמה על הרמב"ם וש"ע למה לא כ' כלשון הברייתא בדאמר בשעת מתן מעות ובאמת גם על הטור יש לדקדק דהא לעיל גבי חוב לא כ' הך דקודם שנטלתו והרמב"ם וש"ע כ' לעיל ג"כ קודם שנטלתו ואפשר לומר דלשיטת הטור דמיירי לעיל גבי חוב שחזר מדבורו הראשון א"כ נהי דקי"ל כר"י כשדיבר עמה בעסק אף שנתן סתם אמרינן על דיבורו הראשון סמכה היינו כשלא הי' מחויב לה אבל אם הי' מחויב לה ואמר בתחילה שרוצה לשלם חוב אף שחזר בו ואמר שרוצה לקדש אותה מ"מ כיון שיכולה לתפוס אותו בעבור החוב שאמר בתחילה שהרי בשתיקה נתן אפי' שידך אין הוכחה שכוונתו הי' על דיבור השני אם לא אמר בפ' בשעת נתינה שנתן לשם קידושין משא"כ בפיקדון כיון שאין מחויב ואין יכולה ליקח הפקדון שלא מדעתו אמרינן מסתמא דעתה על דיבורו האחרון כל זה לדעת הטור אבל לדעת הרמב"ם והש"ע שלא חזר מדיבורו הראשון כי דעתו הי' לפטור מן החוב ולהתקדש שפיר אמרינין דמסתמא ניתן ע"פ דבריו שאמר בתחילה כן נלענ"ד וצ"ע לדינא:
שם בהגה"ה הואיל ולא נתרצית תחילה לקדושי לי' וכו'. משמע מזה הלשון דכל שנתרצה על הקדושין דהיינו שדיך מהני כמ"ש הרמ"ה דמהאי טעמא מהני בזרוק קרוב לה אף דבשתיקה דלאחר מתן מעות לא מהני שדיך כדמוכח מההיא דציפתה שנתרצית בתחילה להתקדש אבל הכא בזרק לה הוי שעת מתן מעות וכן משמע מלשון הרשב"א בההיא עובדא דציפתא דשלחה קמאי דרבינא ושלח להם אתן דשמיען חושו לכו והקשה הא הוי חשש קדושין בלא זה משום דשמואל איכא למימר דלאו עובדא דציפתא שלחו לי' אלא משום שתיקה דלאחר מתן מעות וכגון דשדי זוזי בחיקה ואמר לבסוף התקדשי לי בהן ואשתקה עכ"ל נראה דדייק אמר לבסוף ולא כ' שאמר בשעת זריקה כמ"ש הרמ"ה משום דהם היו צריכים לשאול ממש כההיא עובדא דציפתא שנתרצה בתחלה להתקדש אם מהני דהיינו שדיך ובזה מועיל כשאמר בשעת זריקה כמ"ש הרמ"ה לכך הוצרך לומר דשדי זוזי בשתיקה ואמר לבסוף אך לפ"ז לא א"ש מ"ש הב"ח דהרמ"א למד דין זה מהא דקאמר שקלתה כנ"ל דהא ע"כ צריך לחלק בין שתיקה דשעת ומתן מעות דמהני בשדיך אפי' בלא הוכחה לשתיקה דלאחר מתן מעות דלא מהני בלא הוכחה דשקלתה אפי' שדיך וע"כ צ"ל דהרמ"א מסברא קאמר הכי דבלא הוכחה מהיכ' תיתי נימא שנתרצה להתקדש לו וכן משמע בקדושין דף י"א דאי' שם פשטה ידה קבלה לא קאמינא כי קאמינא דקדשה בלילה ולא קאמר כי קאמינא בזרק לה משמע דכל שלא פשטה ידה וקבלה אפי' זרק לה ושתקה לא הוי קדושין אפי' לב"ה ואי אמרה הן אף לב"ש סברה וקבלה והנה הב"ח כ' בכאן דבעינן דוקא שנתרצה על הזריקה אבל נתרצה סתם להתקדש לו וזרקה לה הוי ס"ק והח"מ בסי' למ"ד תמה עליו דלא מצינו קפידא בזו ע"ש ולענ"ד דעיקר כוונת הב"ח דאם נתרצית בתחילה להתקדש אין כל כך הוכחה ברצונה בהחלט להתקדש לו בזריקה בלא דעתה אלא שיתן הקדושין בידה שיהא לה הברירה אם תיטול מידו ואי לא תדע דאם אמרה זרוק לחצרי ואקדש לך ואח"כ זרק שלא בפני ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת לי במה שזרקתי לחצריך ע"י דיבורך ודאי מהני דלא גרע מהא דר"ס כ"ט בתן מנה לפלוני ואקדש אני לך ונתן לפלוני ואחר זמן אמר הרי את מקודשת לי במה שנתתי ע"פ דיבורך ושתקה כמ"ש הח"מ בס"ק ד' ע"ש וכ"ש שנתן לחצירה לשם קידושין ע"פ דיבורה אבל אם לא הי' אלא שידוכין שנתרצית להתקדש לו והוא זרק לחצירה קדושין שלא בפני' ואח"כ אמר הרי את במעות שנתנו בחצריך דלא מהני דהוי שתיקה לאחר מתן מעות דלא מהני אפי' שדיך כמ"ש הר"ן וכמ"ש הט"ז בסי' למד הרי מוכח דיש חילוק ביניהם דריצוי קדו' לא הוי כריצוי הזריקה מטעם הנ"ל ועוד יבואר בר"ס למ"ד בטעמים דהב"ח הנ"ל:
שם ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון וכו'. כתבו הרשב"א והר"ן אפי' בשדיך לא מהני והוכיח זה מההיא דציפתא שנתרצה להתקדש לו בתחילה בציפתא אפ"ה אמר רבא דלא מהני דהוי שתיקה לאחר מתן מעות אלמא דשתיקה לאחר מתן מעות לא אהני אפי' שדיך אך הריטב"א בשם התוס' כתב דהאי דקאמר בדף מ"ז התקדשי לי בפקדון ומצאו שנגנב וכו' דמהני שתיקה משום דמיירי בשדיך י"ל דס"ל כמו שכתב היש"ש בהא דקאמר שמואל חיישינן שמא ש"פ במדי דוקא בלא ידעה שהוא פחות מש"פ אבל בידעה יכולה למימר משטה הייתי בך א"כ י"ל דהיינו טעמא דלא חשש רבא לקדושין משום דשמוא' דשמא ש"פ היינו שידעה שהוא פחות מש"פ ומטעם משעה וכן משמע לפי הגירסא לפנינו בהרא"ש ואמרה הא לית בי' ש"פ משמע שידעה. א"כ אין כאן שידוכין כלל ואין ראי' מדרבא וכן משמע קצת מדאמר רבא מנא אמינא לה וכו' ומברייתא אין ראי' דמיירי בשדיך דמשמע דמיירי דומיא דברייתא דחוב דמיירי ע"כ בלא שדיך ועיין בסמוך:
סעיף ה
אמר התקדשתי לי בחפץ זה וכו'. וכתב הרא"ש אבל משום החשש שמא ש"פ במקום אחר אין לחוש דהא חזר ממה שרצה לקדש בתחילה בציפתא וגם היא לא רצתה ולכאורה אין דבריו ז"ל מובנים דמה מהני חזרה דידי' הא קי"ל בקדושין אפי' תוך כ"ד אינו חוזר ודוחק לומר דס"ל להרא"ש כפי' הרשב"ם בב"ב דף קכ"ד דבמקדש וחזר בו תוך כ"ד אינו אלא קדושין מדרבנן ויבואר בסמוך א"כ כיון דהאי חששא דשמא ש"פ במדי אינו אלא מדרבנן כולי האי לא חיישינן ויותר נראה דתרי הטעמים שכ' הרא"ש ולא רצתה חדא שינוי' היא דמ"ש שלא רצתה היינו משום דבתחילה כשקיבל' טעתה וסברה שהוא ש"פ ואח"כ אמר' שאין בו ש"פ וכמ"ש לקמן סי' ל"א דדוקא כשהיא מתרצה להתקדש בחפץ בזה שייך חששת שמואל שמא ש"פ במקום אחר והוי פרוטה דמשה אבל אם לא נתרצה דהיינו שטעתה וסברא שהוא ש"פ אין כאן חשש קדושין משום דשמואל והא דאיצטרך הרא"ש לכתוב דהוא חזר בו היינו משום דאל"ה הי' הספק בשתיקה לאחר מתן מעות גם בציפתא עצמה דכיון שהחזיקה בה ולא השר השליכה לאחר שידעה כבר שהיא פחות מש"פ י"ל נתרצית להתקדש לו אפי' בפחות מש"פ ועוד בציפתא עצמה לא שייך סברת רב אחא דלאו כל נשי דינא גמירי דסברה דחייב לשלם דהא בפחות מש"פ לא שייך בי' תשלומין לכך כ' הרא"ש דאין כאן חשש קדושין דאפי' אם נתרצה אח"כ כבר הי' חזר בו ואף דבמקדש לא מהני חזרה תוך כ"ד אבל הכא כיון דבשעת נתינה טעתה ממילא אין כאן חשש בשתיקה דלאחר זה משום דכבר חזר בו המקדש דאמר תתקדש לי בד' זוזי ובזה נר' לענ"ד ליישב לשון הש"ג שהביא הרמ"א בהג"ה וה"ה אם לא חזר ואמר התקדש לי רק אמר הרי הוא בתוכו ש"פ מקודשת מספק והט"ז מתמה עליו דהא לשון הש"ס הוא דאמר דוקא תתקדש לי בד' זוזי וכ' שם דלא מיבעי' לדעת הרא"ש דכ' הטעם דלא חיישינן לדשמואל משום שחזר בו דפשיטא דלא מהני לשון קדושין שאמר בתחילה ואפי' לטעם שכ' הר"ן דגם בתחילה הי' בדעתה להתקדש בציפתא עם המעות מ"מ בעינן לשון קדושין ולענ"ד נראה די"ל איפכא דלא מבעי' לטעם הר"ן כדמשמע אלשון הש"ג שאמר הרי יש בו ד' זוז משמע שמפרש את דעתו בתחילה שיהי' גם על הד' זוזים וכן משמע מלשון הש"ס הכא בתורת קדושין יהבי משמע דאף הד' זוזים נתן בתחילה בתורת קדושין דזה דמי להא דאמרינן דף מ"ו בקדשה בתמרה ואמר בזו ובזו אעפ"י שנתן בכל פעם לידה ולא אכלתה מ"מ כשהוא משלים לש"פ היא מתקדשת מכ"ש אם יש באחרונה ש"פ ולא אמרי נן כיון דבתחילה נתן לה פחות מש"פ יצטרך לומר לשון קדושין באחרונה א"כ ה"נ כיון שבתחילה הי' דעתו על שניהם גילה דעתו במאי שאמר הרי יש בו ד' זוזים ואין צריך להחזי' ולומר לשון קדושין אלא אפי' לדעת הרא"ש דחזר בו משמע שם דמהני דהא אמר שם בדף מ"ז דרבי ס"ל דבין בזו ובזו ובין בזו פרטא הוי אפ"ה אם יש באחת ש"פ מקודשת הרי דאף שחזר בו מן הראשונה דהא ס"ל פרטא הוי אפ"ה מהני מ"ש בתחילה לשון קידושין ומזה נילוף דה"ה הכא דמה לי שהוא נותן בכל פעם או שהוא בידה ונתרצית כיון דכוונתו על לשון קדושין שאמר בתחילה ודוחק גדול לחלק ביניהם דהתם לאו חזרה ממש הוא אלא או בזו או בזו ומה שדקדק הט"ז ממה שהזכיר הש"ס לשון שתתקדש בד' זוזים נראה דא"ש לפמ"ש בדעת הרא"ש דהא דליכא חשש משום דשמואל משום שכבר חזר בו ולכאורה אי לאו דאמר לשון תתקדש מנא ידעינן דחזר בו הא קי"ל דאפי' אמר בזו בזו כללא הוי א"כ י"ל דדעתו אח"כ הוי נמי על הליפתא ואיכא נמי חשש קדושין בציפתא כנ"ל אבל כשאמר תתקדש ודאי פרטא הוי כדאי' לקמן דף מ"ו מאן תנא התקדשי התקדשי ר"ש היא אבל לענין שיצטרך לומר עוד הפעם תתקדש אין ראי' ודו"ק:
שם בהג"ה אשה שחטפה מעות מאיש אחד וכו'. כתב הב"ש דלכאורה נראה דאפי' אמרה הן אינה מקודשת כיון שאין בידו אין יכול לקדשה בו כשם דאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו וכן משמע מתשובת ש"י וכן הוא בתשובת מהרי"ל סי' ע"ח מיהא מהכא בהגה לא משמע כן וכ' הב"ש עוד ולפ"ז צ"ל דהא דאמר ר"י גזול ולא נתייאשו שניהם אינם יכולים להקדישו היינו כל אחד לבדו אבל בריצוי שניהם יכולים לה קדיש עכ"ל והנה אין להביא ראי' מההיא דגיטין דף נ"ח לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעלים משמע דשניהם יכולים למכור דזה אינו דהתם מיירי בקרקע ולא שייך לומר אינו ברשותו ולכאורה משמע איפכא מהא דמקשה הש"ס בב"ק דף ס"ח בגנב וטבח ולא וכו' ומוקי לי' כשהקדישו בעליו ביד גנב ופריך הש"ס והא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו וכו' ולא מוקי לי' בשהקדישו שניהם מיהו זה יש לדחות אם הקדישו שניהם ה"ל כהשבה הואיל והסכים לדעת בעלים מיהו נראה דלא משכחת האי דינא כלל כיון דא"א לצמצם אף אם הקדישו זא"ז כיון דבשעה שהקדיש הראשון ולא חל הקדש מטעם שאינו שלו או אינו ברשותו אין חל הקדש אפי' אם הקדש השני אח"כ כיון דלא מצי חל בשעתה ואין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כשיבוא ברשותו ואפי' ר"מ מודה היכי דלא עבידי דאתי ובזה א"ש טפי הא דלא מוקי שם בשהקדישו שניהם אך נראה כל זה כשרוצים שניהם להקנות לאחר אבל אם הנגזל מקנה אותו לגזלן עצמו פשיטא דקונה אותו הגזלן כדמוכח מקדשה בגזל דידה היכא דאמרה הן מקודשת משום דאמרי' במתנה יהבית לי' הרי זה מוכח דקונה אותו ותמהני מ"ש בתשובת ש"י דאינו יכול לקדש אותה אפי' אמרה הן משום דאין יכול להקנות דבר שאינו ברשותו משום דמדמה הש"ס בקדושין דף נ"ב קדושין להקדש וז"א דהא מכירה ומתנה נמי דמי להקדש כדאיתא בב"ק דף ע' אמרי נהרדעא לא כתבינן אורכתא אמטלטלין משום דר"י ע"ש והרי זה מוכח מגזל דידה דלגזלן עצמו יכולין להקנות וכן משמע בכמה דוכתא וכ"כ הב"ש בעצמו בסי' ל"א ס"ק א' בשם הריטב"א אם חזר הנגזל ומכרו לגזלן מהני וכן מ"ש בתשובת מהרי"ל בסימן ע"ח וליכא למימר הואיל ואיהי נתרצה לאקדושי בדעתה להשיב לו אם יתבע ממנה והדר ה"ל פקדון תקשה לך למ"ד מלוה לאו לחזרה ניתנה נימא נמי הכא שבדעתה להחזיר לו כדי שתתקדש אלא וודאי דמחשבה כי האי לא מהני כיון שבא לידה אין יכול לשנות באמירה עכ"ל ותמהני טובא מאי אריא ממלוה שכבר קנה אותו הלוה להיות שלו משא"כ הכא בגזל לפני יאוש דהוא לבעלים אלא שהגזלן תופס אותה ועתה אם בא להחזיר הוי כפקדון בידה כדאיתא בב"ק דף ק"ד כיון דאודי ה"ל כפקדון וא"כ למה לא יועיל הקידושין בכה"ג כנלע"ד ונראה דהיינו טעמא דרמ"א דכתב ושתקה גם מ"ש בתשובת ש"י דאיכא לחלק בין גזל מטלטלין לגזל מעות דחשיב כשלה כבר כתב הב"ש בס"ק זי"ן דאין חילוק בגזל דידה בין מטלטלין למעות פדתני שחטף סלע מידה ועיין מ"ש שם אלא נראה דאפ"ה ס"ק הוי כשאמר הן מטעם אחר דלפי מה שנתבאר בתחילת הסי' דלדעת הרא"ש והטור דסתם גזלן דישראל ה"ל יאוש בעלים ולפמ"ש הרמ"א בסעיף י"א דלענין קדושין יש לחוש דלמא יאוש לחוד קונה א"כ כבר קנתה אותו ביאוש וא"כ במה תתקדש אך כבר כתבתי לעיל די"ל כיון שהוא ביקש ממנה שתחזירה לו כלשון הרמ"א ה"ל כבעלים מרדפין:
סעיף ו
היה לו פקדון וכו' ודוקא שאינה יודעת סכום הפקדון וכו' אבל אם יודעת סכום הפקדון וכו'. והריטב"א כתב דאף אם ידעה סכום אם אמר לה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך משמע במה שיש מהפקדון בידך בין רב בין מעט וכו' הוא בירושלמי אמר ר"י אם אמר בכל מה שהפקדת אצלך אינה מקודשת ע"ש ונראה דלא קשה מהירושלמי על הרא"ש דמפרש לירושלמי נמי בשלא ידעה סכום הפקדון א"כ כיון שלא אמר בפי' שהוא מקדש בכל מה שהפקיד דעתו על הפקדון כמו שהוא בעת הקידושין וגם היא דעתה כן כיון שהיא אינה יודעת סכום אבל אם אמר בפי' שהוא מקדש בכל מה שהפקיד דעתה כדבריו וכיון שהוא חסר אינה מקודשת אך נראה דמחלוקת הרא"ש והריטב"א תליא בפלוגתא שהביא הש"ע לקמן בסימן ל"א בשם ר"ת דהמקדש באבן טוב' ומרגליות דלדעת הרא"ש דס"ל שם דלא אמר ר"ת אלא כשאומר בפי' ששוה חמשין אבל בקידשה באבן סתם ה"ל כאילו אמר כל דהוא אלא דבהא פליגי דהרא"ש ס"ל דהכא גרע טפי כיון שהיא יודעת סכום הפקדון ולא עלה על לבה שנגנב או שנאבד לכך אמרינן דדעתה להתקדש בכל הפקדון והריטב"א מדמי למקדש באבן סתם אבל לפי דעת הר"ן שהביא בש"ע בסימן ל"א דאפי' באבן סתם אפי' אמר בפי' בכל דהוא לא הוי קידושין כמפורש בלשון הר"ן משום דאכתי לא סמכה דעתו דסברה שמא שוה יותר א"כ כ"ש הכא שאמר בפקדון סתם דלא הוי קידושין כיון שלא ידעה מהגניבה כדקי"ל בפרק ג' דגיטין משנה חית המניח פירות להיות מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין תדע דהא טבעת שיש בו אבן כשאמר שוה חמשין אינה מקודשת לשיטת ר"ת שם אפי' אם היא שוה חמשין משום דלא סמכא דעתה אפ"ה כשאמר בכל מה שהפקדתי ולא נגנב כלום ודאי דמקודשת ולא אמרינן דלא סמכה שמא נגנב ממנה והיינו משום דגניבה ואבידה לא שכיח א"כ ע"כ לדעת הר"ן דס"ל בכל דהוא לא מהני בטבעת שיש בו אבן מפני שהיא סוברת שהיא שוה יותר וכ"ש הכא לא מהני דלא סלקא אדעתא שתגנוב ממנה וכן לפמ"ש בחידושנו לדעת התוס' אפי' לא אמר שוה חמשין אלא אמר סתם ולא אמר בפירוש כל דהוא לא מהני לדעת ר"ת א"כ הכא דאמר בפקדון לא הוי כדאמר בכל דהוא וממילא לא הוי קדושין לדעת ר"ת ע"כ צ"ל דס"ל להריטב"א כפי' הרא"ש שאמר בשם ר"ת:
שם או בשאלה וכו'. וכתב הב"ש אע"ג דבשאלה יודעת כמה היתה סכום מ"מ מקודשת משום דהוי כמלוה ופרוטה כ"כ הב"ח והפרישה מיהא דבריהם אין מוכרחים וי"ל דאין רצונה להתקדש בזה שהיא חייבת לשלם לו עכ"ל והט"ז השיב ג"כ מטעם אחר דלא הוי כמלוה ופרוטה משום דהיא סברה דעדיין כל הפקדון אצלה ודעתה אכולה ולא דמי למלוה ופרוטה שבשעת קידושין יודעת שהוא מלוה ע"ש והנה בדברי הרא"ש משמע כב"ח ופרישה. שהרי כתב גם הוא אינו חייב להשלים משמע דאם היה חייב להשלים היתה מקודשת מעכשיו וכמ"ש בה"ג באמת אע"ג דסברה שהוא קיים ולא אמרינן דלא דמי להתקדשי לי במנה ונתן לה דינר דידעה שאינו נותן לה אלא דינר אלא דגם בזה סמכה דעתה להתקדש במה שנשאר אלא שישלים לה וכ"ש כשהוא חייבת לשלם ונפטרת בזה אע"ג דסברה שהיא קיים ותו משמ' כדבריהם ממ"ש בחידושינו דזו דוחק גדול במלוה דס"ל לר"מ אם נשתייר הימנו ש"פ מקודשת דאיירי שלא ידעה סכום המלוה דהיינו שניתן לה בהלוואה צרור הכסף ולא ידעת עדיין מה בתוכה דאם ידעה קשה לדברי הט"ז כיון דדעתה על הסכום ובמה שגנב אינה יכולה להתקדש ומה משני דס"ל לר"מ מלוה ברשות בעלים קיימא לחזרה ע"כ צ"ל דבמלוה שאני כיון דע"כ צריכה לשלם אפי' לרבנן דבי רב דברשות בעלים קאי לאונסין אבל בגניבה ואבידה חייבת דלא גרע מפיקדון דיש בו היתר תשמיש א"כ דעתה אפרוטה שנשא' להתקדש והתנאי מתקיים במה שנפטרת מלשלם ואף לדברי הב"ש קשה דאין לחלק בין שהיא חייבת לשלם מדין שמירת קבלת אחריות למלוה ממש דניחא לה טפי במה שנפטרת מלשלם הלואתו דז"א דא"כ מאי מקשה הש"ס לעיל לפליגי וליתני בדידיה במה דברים אמורים מאי קשיא דילמא דוקא במלוה ניחא לה טפי ממה שנפטרת מאחריות הפקדון אע"כ דאין חילוק בין חוב לפקדון מיהו באמת אף לדברי הב"ח ופרישה, קשה מאי דוחקא דהרא"ש לאוקמי בלא ידעה סכום הפקדון ה"ל לאוקמי בפקדון שיש בו אחריות כפי' רש"י באמת כמ"ש הב"ש ואין קושיא דה"ל לאפלוגי בפיקדון עצמו דברייתא אתא לאשמועי' פלוגתא דר"מ ורבנן במלוה ולא הקשה רבא לעיל ליפלוג וליתני בדידיה אלא דלפי הס"ד דפליגי במקדש במלוה א"כ פקדון שיש בו אחריות דינו שוה למלוה והיינו דקאמר היינו מלוה א"כ הוי לאשמעינן פלוגתא דר"מ ורבנן בפקדון שיש בו אחריות אבל אליבא דאמת שפיר הוי מצי לאוקמי בפקדון שיש בו אחריות דניחא טפי מלאוקמי בלא יודעת סכום הפקדון דלא הוי דומי' דמלוה ועיקר נראה לענ"ד דיש לחלק בזה דהיכא דהפיקדון הוא מטלטלין ולא מעות כדמשמע מלשון הברייתא דאם נשתייר הימנו ש"פ א"כ אף אי נימא דדעתה להתקדש במה דאפשר והשאר יהיה מתנה מ"מ כיון דסברה שהמטלטלין בעין כמ"ש מהר"י מטראני והביאו הב"ש בר"ס כ"ז אם אמר ע"מ שאתן סך זה ונתן ש"כ בע"כ לא הוי נתינה עכ"ל ע"ש וכ"ש איפכא אם התנה לתת לה מטלטלין אין יכול' לתת דמיהן א"כ אפי' בפקדון שיש בו אחריות לא פסיקא מילתא שהיא מקודשת במה שהיא נפטרת מן החוב דאפי' במעות בעין יכולה למימר שלא נתרצית אלא במטלטלין אילו א"כ א"א לאוקמי ברייתא בפקדון שיש בו אחריות דבפקדון מטלטלין אינה מתקדשת דהא יכולה לומר שלא נתרצית אלא במטלטלין אלו ולא במעות.
ולפ"ז א"ש במלוה דפליגי בי' ר"מ ורבנן אי מלוה ברשות בעלים לחזרה ע"כ מיירי במעות כמ"ש בחידושי דא"ל דהמלוה היא בדמי מכירת מטלטלין דבזה אף שזקפן עליו במלוה לא שייך לומר ברשות בעלים לחזרה דהא קי"ל דמטלטלין לקני במשיכה. אף דלא נתן מעות א"כ שפיר ס"ל לר"מ דמתקדשת במה שהיא בעין והמתנה מתקיימת במה שניפטרת מן החוב והא דהקשה רבא לעיל נפלוג ונתניי' במה דברים אמורים בפקדון וכו' דהיינו דליתני בהדי' בפקדון מעות שיש בו אחריות דמי' דמלוה ומ"ש הרא"ש דגם הוא אינו חייב להשלים היינו אפילו הפקדון מעות אפ"ה אינה מתקדשת ועיין מ"ש לעיל ר"ס כ"ז דס"ל בהרא"ש בגיטין דש"כ לא הוי ככסף וכן משמע מלשון בה"ג שכ' פקדון בעי למלוי' משמע דצריך למלאות הפקדון כמו שהיא ואם הי' הפקדון מטלטלין צריך להשלים מטלטלין כמו שהי' הפקדון עצמו ואפשר מ"ש הרא"ש ואינו חייב להשלים היינו כמו שהי' הפקדון ישלמנה משא"כ בחוב דידה: