אור ברסלב
המקנה על קידושין פרק שני האיש מקדש › דף נו:

המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פרק שני האיש מקדש · דף נו:

דף נו.

בגמרא טעמא דברח וכו'. לכאורה קשה לי דיותר הוי לי' להקשות אברייתא דלעיל דתני יחזור והיינו קנס למוכר ולא ללוקח. ונר' לענ"ד דעל מתני' דלעיל לא הוי קשה דאיכא למימר דלא קנסו למוכר כלל והמקח קיים אלא שהוא מחזיר דמי המעשר שתחת ידו ללוקח והלוקח צריך ליתן לו דמים אחרים. והכי עדיף טפי משיחלל הלוקח דהא קימ"ל דאין מחללין כסף על כסף אלא מדוחק כמ"ש לעיל בתוס' ד"ה ואם לקח וכו' אלא דמקשה הש"ס לפי הס"ד שהמוכר בפנינו א"כ למה יאכל כנגדן מטעם חילול יותר הל"ל יחזור כי התם דהיינו שיתן לו מעות אחרים וע"ז משני כשבר' ואהא מדייק דמדלא קתני בברייתא רבותא טפי דאפי' כשהמוכר לפנינו אין קונסין למוכר אלא ללוקח שיחזיר הדמים ויתן לו מעות אחר וע"ו משני לאו עכברא וכו'. ולפ"ז א"צ למה שנדחקו התו' בד"ה ולקנסין וכו' שילך לבית המוכר אלא דהי' ראוי' שיחזור לו הדמים ויתן לו דמים אחרים והא דמקשה הש"ס לעיל ממתני' דס"ל לר"מ במזיד קידש ולא משני דבמתני' נמי צריך ליתן דמים אחרים היינו לפי המסקנא דהכא שקנסו למוכר לבטל המקח ותו י"ל דס"ל להש"ס דע"כ אינה מקודשת אף שיתן לו מעות אחרים כדאמר לעיל דף ח' מנה אין כאן משכון אין כאן ותו דמוכח הכי דא"כ אף בשוגג תהי' מקודשת דלא שייך הני טעמא אונסא דאורחא כיון שצריך ליתן לה מעות אחרים אך מדברי התוס' לעיל בד"ה ואם לקח לא משמע כן. ודוק:

בתוספות ד"ה המקדש בערלה וכו'. וא"ת ואמאי אינה מקודשת וכו'. ובפסחים דף ך"ט בתוס' ד"ה אין פודין הקשה הא קי"ל כל הנשרפין אפרן מותר וכתבו שם כיון שעכשיו לא שוה מידי וכו' ומהאי טעמא אין מקדשין בהן אשה ועי"ל הא דאין מקדשין וכו' ולתי' קמא קשה הא חזי בעיני' שלא כדרך הנאה עכ"ל והר"ן כתב בשמעתין דשלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן אם לא לחולה ומ"ש הב"ש באה"ע סי' ך"ח ס"ק נ"ד דאע"ג שהיא בריאה יכולה למכור לחולה אין דבריו מובנים דוודאי אסור למכור לחולה דמכירה הוא דרך הכאתו דמה לי אם מכרו שהלוקח ישתמש בו דרך הכאתו או שלא כדרך הנאתו וא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח א"ו דהמכירה עצמה היא כדרך הנאתו ומ"ש תוס' דמיירי באין בו ש"פ שלא כדרך הנאתו אכתי קשה מהא דאמר בריש פסחים כיון דלאו ברשותי' לא מצי לבטל כדר' גידל דאמר אין חוששין לקידושין א"כ נהי דבמתני' איכא למדחי דאינה מקודשת קידושי וודאי כדמשני לעיל דף יו"ד ע"א אבל בהא דר' גידל דאמר אין חוששין לקידושין קשה ניחוש דלמא ש"פ במדי ובחידושי אה"ע כתבתי די"ל דמ"ש התוס' דיכולה ליהנות שלא כדרך הנאתן היינו דוקא באותן דחשוב במתני' שהם מן הנקברים דאין מצותן בשריפה אבל אותן שמצותן בשריפה וודאי דצריך לקיים מצותן בשריפה דוקא ולא ליהנות שלא כדרך הנאתן אם לא לצורך חולה וא"כ בהך דר' גידל דקי"ל חמץ בשריפה אין קושי' משלא כדרך הנאתן ואע"ג דאפרן מותר ע"ז כבר תירצו תוס' בתירוצם שם דלא מיקרי הנאה כיון דלא שוה עכשיו מידי וכ"כ הרשב"א דכיון דאפר אינו בעולם לא הוי ממון ע"ש שהארכנו בזה מיהא לפמ"ש לקמן דף נ"ז ע"ב גבי פ"ח דמוכח דרב לית לי' הא דשמואל דחיישינן שמא ש"פ במדי לק"מ דהתם רב גידל אמר רב אבל בריש פרקין כל שעה אמר משמי' דר' יוחנן צ"ל כנ"ל ועמ"ש לקמן שם. והרמב"ן ושאר פוסקי' חולקי' וכתבו סתמא אינה מקודשת ולולי דברי התוס' הי' נראה דמוכח כשיטת הפוסקי' הנ"ל דבכל איסורי הנאה לאו ממון בעלים הוא כדאמרינן בשור הנסקל בב"ק דף מ"ה הקדישו אינו מוקדש מכרו אינו מכור פי רש"י דלאו ברשותי' דמרי' קמי' לאקדושי ולעיל דף נ"ב מדמה הש"ס קידושי להקדש כדפריך והא לא אמר וכו' והיינו דאמרינן בפסחים בחמץ לאחר שש דאינו מועיל ביטול דלאו ברשותי' קאי ונראה דהוצטרך להביא להך דרב גידל דלא נימא דהוי דידי' משום הנאה שלא כדרך הנאתן ומייתי מהך דר' גידל דכי היכא דלאו ברשותי' לענין קידושין אף דיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן מ"מ לא הוי ליה ממון ה"כ לענין ביטול וגם אין בו משום גזל כדאיתא בפסחים דף ל"א ע"ב דפטור מתשלומין ודמי עצים ואף דנראה דבאיסורי הכאה יכול לזכות בו ושייך בו נתינה כדאיתא בגיטין דף כ' בגט שכתבו על איסורי הנאה אע"ג דכתיב בי' ונתן מ"מ לאו בר דמים הוא לכך לא שייך ביה הפקר ולא הקדש כדאמר בב"ק שם בשור שנגמר דינו והיינו משום דכיון דאינו יכול להקדישו קדושת הגוף דהא אסור לגבוה דנוגח אסור לקרבן וקדושת דמים ליכא דלא בר דמים הוא וא"כ ה"ה בקידושין כיון דלאו בר דמים הוא ואם נהניתה בלא רשותו פטורה מלשלם לו נהי דמותר ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתן מ"מ לאו ממון דידיה הוא וכן נראה לענ"ד דצ"ל בהא דאמר לעיל דהמקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשי' קלי' איבה מקודש' משו' דלאו ממון דידיה הוא אע"פ שהיא נהנית ממנו מ"מ לאו מעון דידי' הוא ותו הא קי"ל דבכל הקדשי' עצמו' לאחר שפירשו מן הבשר מותר לעשות מהם כלי והם חולין גמורים לאחר שפירשו מן הבשר כדאיתא בזבחים מה אשם עצמותיו מותרין וכו' וכן עורות קדשים לאחר הפשט ממון דכהנים הוא נמצא שהאשה יכולה ליהנות ממנו אפ"ה כיון דבשעה שקידשה היה מחוברין ולא ממון דידיה הוא אינה מקודשת וכן יש להוכיח מהא דפליגי ריה"ג ורבנן גבי שבועות הפיקדון בקק"ל אע"ג דהעור יוצא לחולין מ"מ כשהם מחוברין לאו דמי' הוא דאע"ג דקי"ל לעיל דף זי"ן דלא בעינן נתינת הבעל בעצמו ואפילו אם אמר הילך מנה ותתקדש לפלוני מקודשת היינו משום דנתינה דידיה חשיב כנתינת הבעל אבל הכא ליכא נתינת דמים כלל ומ"ש התוס' די"ל כיון שהאשה סבורה וכו' הוא דחוק דהא ברישא גבי הקדש מפליג בין שוגג למזיד ואמר נמי לעיל דמתני' מיירי באשה חבירה דמשמע דהכא אפי' יודע' שהוא איסורי הנאה אפ"ה אינה מקודשת ותו דאי מטעם שאינה יודעת מאי אריא איסורי הנאה אפי' איסורי אכילה נמי דאם קידשה בנבילה וכיוצא בו והיא לא ידעה שהיא סבורה דמותר באכילה וכדקי"ל במוכר ונמצא טרפה דהמקח בטל וע"כ מתני' מיירי ביודעת ומשום דלאו ממון דידי' הוא ותו בהך דר' גידל דקאמר משש שעות ולמעלה משמע דבשעה ה' הוי קדושין אף דאסור באכילה ע"כ ל"ל בדלא ידע' ונראה דגם התוס' שכתבו שהיא סבורה להנות אין כוונתם שיהא שוגגת ולא ידעה שהוא אסור בהכאה אלא אפי' מזידה והי' דעתה בשעת קדושין ליהנות ממנה באיסור אפ"ה לא הוי קידושין כיון דבאמת אינו שוה כלום כדרך הנאתן שהיא רוצה ליהנות ממנו לא דמי לטריפה ושאר איסורי אכילה שאם היא רצתה לאכול באיסורי הוא ש"פ עכ"פ משא"כ הכא דלא שוה מידי כדרך הנאתן שנתכוונה ליהנות ממנה אלא דלסברת התוס' דהיכא שקידשה בפי' שתהנה ממנה שלא כדרך הנאתן מקודשת מיד משא"כ להפוסקים החולקים עליהם דלאו בר דמים הוא כנ"ל ולכאורה היה נראה ראיה לשיטת התוס' דאם קידש' באיסורי הנא' שתהנה ממנו שלא כדרך הנאתה מקודשת מהא דאיתא בסנהדרין דף י"ט ע"ב איבע"א דכ"ע וכו' שאול סבר לא חזי מידי ודוד סבר חזי' לכלבא ושונרי אע"ג דמת אפי' נכרי אסור בהנאה כדאי' בי"ד סי' שמ"ט והיא תשובת הרשב"א דתכריכי מת בין של ישראל בין של עכו"ם אסור בהנאה לא מיבעיא לשנויא קמא דפליגי שאול ודוד במלו' ופרוט' משמע דלכ"ע הוי קדושי ואפי' לשנויי בתר' הלכ' כוותי' דדוד בכל מקו' כדאי' בערוב' אלא כיון שאין דרך ליתן בשר אשם לכלב' ושונרי דמה"ת סבר שאול דלא חזי ולא מידי ואפ"ה סבר דוד דמקודשת משום דחזי שלא כדרך הנאתן וכן משמע לשון הש"ע שכתב תכריכי מת משום דבמת עצמו שאין דרך ליהנות ממנו הוי הכל שלא כדרך הנאתה. אך לפ"ז קשה דאיך כהנה דוד לקדש בהם אשה דבכה"ג הוי כדרך הנאתה שוב ראיתי בספר ברכת הזבח בזבחים פ"ח שעמד בקושי' זו על הרשב"א והש"ע הנ"ל והביאו לשון התוס' בב"ק בד"ה שהשור וכו' דאיצטרך קרא לנכרי ולעבד הקנוי לישראל דההוא שרי בהנאה הרי דס"ל דמת נכרי מותר בהנאה ונראה דמ"ש התוס' בב"ק דאיצטרך קרא לעב' נכרי הקנוי לישראל דההיא שרי בהנאה ליכא לפרוש דנכרי אין ללמוד דאסור בהנאה מקרא דותמת שם מרים דכתיב גבי ישראל דחייב במצות דאכתי קשה דהא עבד חייב במצות כמו אשה וראיתי בתשובת שבות יעקב סימן פ"ט שכתב דכוונת התוס' הוא כי היכא דאמרי' ביבמות דף ס"ו ע"ב גבי ההיא איצטלא דפרוסה אמיתנא קני' מיתנא ע"ש דבדבר שאין לו קנין בו אינו נאסר ה"נ גוף העבד ונכרי הקנוי לישראל אין כח לאסור את עצמו ע"ש ולפ"ז י"ל דמהאי טעמא גבי דוד נמי שכבשו במלחמה והא קנוי' לו כמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ח בד"ה בחזקה וכו' אינה נאסר בהנאה והיינו שכתבו תוס' לעבד ולנכרי הקנוי' לו. מיהא אכתי לע"ד הוא דוחק לומר דגוף המת אינו נאסר מחמת שהוא קנוי' לרבו והאי גלימא דפרסיה אמיתנ' שאני שאינו נאסר אלא משום קנין המת. ותו דמשמע דעבד מצוה לקוברו כדילפינן בסוף נגמר הדין מקרא כי קבור תקברנו ועבד כישראל גמור הוא א"כ איך שייך לומר בגוף העבד והמת יהיה לו. ולכאורה היה נראה לפמ"ש רמ"א בא"ח סי' תקכ"ו גבי נפלים דאסור לקוברו בי"ט והוא מהגהות מיימוני דאין מצוה לקבור נפל והיינו ע"כ מדרשא דכל מי שיש לו נחלה יש לו גבול כמ"ש המ"א שם וא"כ גם עבד אין לו נחלה י"ל דאינו חייב בקבורה אך דז"א דהא הג"מ עצמו מביא שם ראיה מדאמרינן בגמרא שפחה שהטילה כפל לבור וכו' אלמא דס"ל דעבד מצוה לקוברו דאל"ה אין ראיה מולד שפחה שהוא עבד:

ויותר נראה לפרש דברי התוס' עפ"י מ"ש התוס' בזבחים דף ע"א ע"ב בד"ה ובטרפה וכו' וז"ל ומשום עור לחודי' איצטרך שור ולא אדם דהוי מחייבי באדם דחשיב המת שלו משום עור דשרי בהנאה מדאורייתא וכו' ועוד כתבו תוס' בסנהדרין דף מ"ח בד"ה משמשין וכו'. וא"ת ועורו של מת מי גרע מתכריכין וכו' ואומר ר"ת דאע"ג דאסור מדאורייתא וכו' א"כ י"ל דהתוס' בב"ק אזלי אליבא דר"ת דאפי' העור אסור מדאורייתא משום דלא גרע מתכריכין וכיון דתכריכין אינם אסורי' אלא משום דקני מיתנא כדאיתא בהאי גלימא דפרסוה אמיתנא א"כ ממילא י"ל כסברת השבות יעקב בעבד ונכרי הקנוי' לרבו דלא שייך לומר דקני' מיתנא דאין קנין לעבד בלא רבו ממילא העור מותר בהנאה ושפיר הוי מתקיים והמת יהיה לו משום העור כמ"ש התוס' בזבחים ולכאורה היה נראה דמוכח דקברי נכרי' אינם אסורי' בהנאה מהא דאמרינן בברכות דף י"ט מדלגי' היינו ע"ג ארונות וכו' דפי' רש"י מארון ע"ג ארון ולפמ"ש בהג"ה בפ' אלו מגלחין והביאו הב"י והאחרונים ז"ל סי' שס"ד דאסור לדרוך ע"ג קבר משום דאסור בהנאה א"כ קשה מהא דקאמר היינו מדלגין ויותר קשה מהא דאמרינן בנדה דף כ"ד תני' אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם א' רצתי אחר צבי ונכנסתי בקילי' של מת ורצתי אחריו שלש פרסאות וכו' כשהחזרתי לאחי אמרו לי של עוג מלך הבשן הי' אע"כ דקברי גוים מותר בהנאה ואותן ארונות שהי' מדלגין עליהם של נכרים היה ומ"ש הט"ז שם בס"ק א' ובפ' הספינה פי' הרשב"ם דנושאי המטה שדורסין ע"ג מערות המקופות משל צד כשמביאין את שמטה לחצר דבשביל הילוך לפי שעה לא קפיד ר"ש עכ"ל משמע דאין איסור כשדורסין ע"ג הקברים וכו' ואין דבריו מובנים דקיי"ל כרבנן דר"ש דאינו עושה אלא שתי מערות וכן פי' רשב"ם שם במתני' ותו דאין זה מנין למ"ש הג"א דהא התם מיירי בכוכין דלכ"ע אין הקרקע נאסרת אלא משום כבוד המת פליגי וס"ל לר"ש דעל הילוך לא קפדי ואין בזה בזיון כבודם אבל בקבר החפור בקרקע דס"ל להג"א כי"א שם דהוי כתלוש ולבסוף חבירו אסור בהנאה איכא למימר דהילוך במי אסור בהנאה א"כ קשה קושי' הנ"ל בברכות דף י"ט ע"א משמע דאפי' לישב על גבי עצמות אין בזה איסור הנאה אלא משום כבוד המת ובלבד שנוהג מנהג ביזיון והיינו דפליגי ר"ש ורבנן אי איכא קפידא בהילוך או לא א"כ ממילא לא קשה מהך דמדלגין היינו ע"ג ארוכות ומהך דנידה דבקברי נכרים וודאי לא חיישינן לבזיון ודעת הג"א צ"ע ואין כאן מקומו להאריך בזה ועמ"ש בק"א:

בא"ד וא"ת אמאי לא חשיב פיגול ונותר וטמא וכו'. הקשה המהרש"א ז"ל תיפוק לי' דהוי מקדש בחלקו דאינ' מקודשת כדאיתא במתני' דלעיל ע"ש ובאמת ז"א לא מיבעיא לשיטת התוספות בב"ק דף י"ג ע"ב דדוקא בחלק הכהנים אמר לעיל איכה מקודשת אבל בחלק הבעלים מקודשת לריה"ג דמוקמינין לעיל מתניתין כוותיה ואפי' לשיטת רש"י ז"ל דגם למסקנא משולחן גבוה קא זכו מ"מ הא כתב רש"י ז"ל בב"ק דף ע"ו בד"ה דריה"ג וכו' דהיינו דוקא לאחר זריקה והקטר חלבים א"כ משכחת פגול טמא ונותר קודם זריקה או הקטר חלבים דאכתי ממון בעלים הוא וכן משכחת שאר פסולין קודם זריקה ומה שהקשה עוד מהרש"א ז"ל דהא הקדש תופס דמיו ולא שייך ומכרן אינו מובן דפשיטא הא דאמור בהקדש תופס דמיו היינו דוקא בקדשי בדק הבית שיוצאין לחולין אבל בקדשי מזבח לא שייך מעילה אלא באוכל או נהנה אבל במוציא מרשות לרשות הא קי"ל דאין מועיל אחר מועיל אלא בבהמה וכלי שרת כדאיתא לעיל דף נ"ד וכ"ש לאחר שחיטה דאינו יוצא לחולין ואינו תופס דמיו ולריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הוא פשיטא דהדמים חולין כדאית' בפסחים דף צ' א"כ שפיר שייך אם מכרן וקידש בדמיהן וק"ל:

בא"ד והא דלא חשיב חמץ בפסח וכו'. לולי דבריהם הי' נראה דבחמץ בפסח בל"ז לא הוי קידושין כיון דקי"ל דהקונה חמץ בפסח לוקה משום בל יראה כמ"ש הרמב"ם דלא משכחת מלקות בחמץ בפסח אלא בכה"ג שקנה חמץ דעביד מעשה א"כ לפי מה שכתב רמ"א בי"ד סי' ר"ל וכ"כ הסמ"ע בח"מ סי' ר"ח דמקח שנעשת באיסור אינו כלום דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ הקונה חמץ בפסח אין המקח כלום והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא כדאמר רבא בריש תמורה א"כ בל"ז אינה מקודשת מטעם דלא קנתה החמץ כלל וכבר כתבנו בחידושי פסחים דף כ"ט בתוס' ד"ה ובדין הוא וכו' דבהא מתרצי קושייתם שם דהאיך משכחת אוכל חמץ של אחרים ע"ש הא כיון דאגבי' קני' ולפמ"ש י"ל דאף שמכווין לקנותו מ"מ כיון דאין הקנין כלום ממילא הוי חמץ של אחרים. אבל אין להקשות בכל איסורי הנאה כיון דהקידושין הם באיסור שהרי גוף הקידושין הם הכאה שהי' צריך ליתן פרוטה אם כן לא ליהני הקידושין ז"א דכיון במה שזכתה האשה בקידושין לית בי' איסורא אין זה בכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד ושפיר קנתה האשה והנאה דידי' ממילא קא אתי' משא"כ בחמץ דגוף הזכי' אית הי' איסורא כנ"ל ואפשר דקושיתם הוא אליבא דאביי דס"ל דאי עביד מהני. ויותר נראה דהתוס' לשיטתייהו אזלי שכתבו בפסחים דף ך"ט ע"ב בד"ה ר' אשי וז"ל ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהיי' דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר' יוסי וכו' וא"כ שפיר קנתה האשה כיון שיכולה לבערו והיינו דהקשו בפסחים שם דלא משכחת של אחרים דכיון שדעתו לאוכלו היינו ביעורו כמ"ש בעל המאור בפ' כל שעה בההיא דר' גידל דלר"ש לאחר שש אין איסור באכילתו דאכילתו זהו ביעורו אך לולי דבריהם ז"ל נראה דמה שכתב שם דמוכח מדחשיב ממונא לריה"ג היינו דוקא לריה"ג מוכח כן והטעם משום דבאמת לא מצינו בלאו שניתק לעשה שיהא מותר לכתחילה לעבור על הלאו בשביל שיקיים העשה וכי מותר להותיר את הפסח בשביל שדעתי לשורפו ולא אמרינן דאין לוקין עליו אלא דלריה"ג דס"ל דחמץ מותר בהנאה כדאמר בפסחים דף כ"ח תמה על עצמך האיך חמץ אסיר בהנאה כל שבעה והיינו דס"ל כיון דאמרה תורה שיעבור עליו בבל יראה ע"כ מותר בהנאה ולית לי' הא דאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו אלא דהוי אפשר לומר דהא דאסור בהנאה היינו אחר שעבר עליו בבל יראה ומשום שנעבדה בו עבירה וכדאמרי' שם דף כ"ד ע"ב גבי בשר בחלב ע"ש וא"כ אין תימא במה שעובר עליו בבל וראה דהא לא נאסר בהנאה אלא לאחר שעבר עליו אלא דס"ל לריה"ג דלא נעבדה בו עבירה כיון שדעתו לבערו והיינו דאמר האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה רצוני בלשון כל שבעה דנהי דמה שאוסר רבי יהודה לאחר זמנו אין תימה כיון שכבר עבר הפסח ולא ביער אבל תוך שבעה כיון שיכול לבערו לא נעבדה בו עבירה א"כ שפיר אמר דלריה"ג הוי לי' ממון אבל למאי דקי"ל כרבנן באמת אפי' דעתו לבערו עובר עליו וא"כ אתיא מתניתן דידן בין לריה"ג בין לרבנן עיין בחידושי פסחים שהארכנו בזה. ודוק היטיב:

ברש"י ד"ה אף כלאי הכרם וכו': אלמא תנן וכו' לכאורה אין ראי' ממתני' דהא דקודש תופס דמיו היינו חילול שמכיון שיצא הקודש לחולין ויכנסו הדמים לקודש אבל מתני' דמיירי דמכרו כדי ליהנות בדמיו ולא נתכווין לחלל מה"ת נימא שיחול האיסור על הדמים ונראה דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל לעיל גבי מתכוון להוציא מעות מ"ש לחולין דכל דרך מכירה אפי' נתכוון לשם חולין ממילא חל איסור מ"ש על הדמים וכמו שהבינו בדברי התו' בד"ה אבל במתכוין וכו' א"כ גם בהקדש הדין כן אבל לשיטת ר"י לעיל דבעינן דוקא דרך חילול אין הוכחה ממתני' דכלאי הכרם אינו תופס דמיו כמו הקדש בנתכוין דרך חילול וצ"ל דלאו ממתני' מקשה הכא אלא מסוגיא דעלמא דכלאי כרם אינו תופס דמים אפי' דרך חילול. ועיין מ"ש לעיל בזה דמשמע מדבריהם שם דגם ר"י מודה דבסתם מקח חל הקדושה ממילא על הדמים והנה הרמב"ם בפי"ב מהל'. ביכורים כתב וכן בי"ד סימן שכ"א פטר חמור דמיו אסורים ולכאורה קשה עליו ממשנתנו דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת אך נראה דמ"ש דמיו אסורים לאו דס"ל דתופס דמיו כמו שהבין הראב"ד בדבריו ז"ל אלא דס"ל דאפי' אינו תופס דמיו אפ"ה אסורי למחליף עצמו כמו בכל אסורי הנאה כדאי' בא"ח סי' תמ"ג ומ"ש הראב"ד ולמה לא יתנם לכהן דס"ל דממילא חל הקדושה של פ"ח על הדמים וה"ל כאילו נפדה בשוויו והיינו דיש לדמות לפדיון מעשר דכשמכר סתם חל ממילא קדושת המעשר על הדמים כנ"ל: אך לענ"ד נראה דז"א דא"כ קשה למה קאמר מתני דלא כר"ש משמע דלר"י א"ש וכן משמע בהדי' בבכורות דף יוד ע"ב ואמאי הא קתני בסיפא מכרן וכו ואי נימא דממילא נפדה בדמי המכירה ה"ל ממונא דכהן ולמה תתקדש בו אע"כ דלא דמי למעשר דגבי המעשר המעות קודש וממילא חל קדושה על המעות אבל גבי פ"ח דגם המעות יוצא לחולין צריך לפרש הפדיון בפירוש ועיין בכ"מ שמפרש כן הא דאמר בסוגיא שם דלר' יהודא אסור בהנאת דמיו והיינו כמ"ש דאיסורין להמחליף ונראה דס"ל להראב"ד דבהודיעו ללוקח שהוא פטר חמור ויפדנו בשה אין בזה איסור כלל כמ"ש רמ"א בי"ד ס' שכ"א ס"ח ועיין בט"ז שם וע"כ מיירי בלא הודיעו ובזה קנסינן למוכר כמו שמצינו במעשר שני לעיל דף נ"ו ואם לקח יאכל כנגדן דהיינו אם א"א להחזיר המקח סאין הלוקח בפנינו וע"ז כתב שראוי שיתנו לכהן ומתני' דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת היינו בהודיעו. אך נראה דהרמב"ם לשיטתו אזיל כמו שיבואר לקמן דף נ"ז ע"ב דס"ל דלא שייך מכירה בפטר חמור בהך דביני וביני ואפי' בהודיעו דמיו אסורים למחליף והלוקח צריך להפריש שוה וא"כ אין מקום ליתן דמיו לכהן ודוק:

בגמרא ממשמע שנאמר סקל יסקל השור כו' לכאורה קשה דלמא קרא לעבור בשני לאוין. מיהא בהא י"ל דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאו יתיר' אך אכתי קשה דהא דלא מוקמינן ללאו יתירא הני מילי כדי להלקות שמונים א"כ לריה"ג דס"ל דלא לקי על לאו דנבילה כדאי' ביומא דף ל"ו משום דהוי ניתק לעשה קשה דילמא איצרך קרא למלקות כדאית' בפסחי' דף כ"ד ואימא ליחודי לאו וכו' וכדאי' בריש תמרה גבי חמורה דאם המיר סופג ארבעים משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין ותו כיון דאין עשה דנבילה סמוך ללאו דלא יאכל את בשרו לוקי' עליו כמ"ש התו' בכתובות דף ל"ב ע"ב בד"ה לא מן השם וכו' ותו דהכא לא שייך לגר אשר בשעריך תתננה כיון דאסור בהנאה ומנ"ל דשור הנסקל אסור אם שחטו. מיהו לפמ"ש התו' ביומא שם ד"ה לאו דנבילה וכו' דמודה ריה"ג בלאו דטרפה דלוקה א"כ י"ל דהכא איכא לאו דטריפה שהרי נפולה הי' משמונה טריפות וכל סקילה יש בה תחלה טריפה דנפולה כדאי' בסנהדרין דף מ"ה ע"א מניין שבדחיי' ת"ל ירה ע"ש. ולכאורה הי' נראה דאף לפמ"ש תוס' שם ביומא דאית דגרסי לאו דנבילה וטריפה א"ב אפ"ה ליכא למימר דאתא קרא למלקות דכיון דטריפה חייל מחיים לא אתי איסור דלא יאכל וחייל אאיסור טריפה ובהא מתרצא כמי קושיא קמייתא דליכא למימר לחייב עליו בשני לאוין דלא אתי לאו דשור הנסקל וחייל על לאו דטריפה שהוא קודם וכיון דלא חייל אינו לוקה אלא ארבעים והתו' כתבו בריש פ' איזהו נשך דכל היכא דליכא מלקות לא אמרינן לעבור עליו בשני לאוין. אך קשה לפירש"י ביבמות דף ל"ד דכל איסור הנאה הוי איסור מוסיף וחייל א"כ הכא כיון דלאו דשור הנסקל הוא איסור הנאה שפיר חייל אלאו דטריפה מיהו לרבנן י"ל דכל היכא דאיכא למדרש לא מוקמינן בלאו יתירה אבל לריה"ג קשה כנ"ל ונראה ליישב לפי מה דאיתא בפסחים דף כ"ג והרי שרצים וכו' שאני התם דכתיב לכם וכו' אמר לך חזקי' טעמא דידי נמי מהכא ולפ"ז לריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה ע"כ הא דכתיב לכם גבי שרצים ללמד על לא יאכל דהוי איסור הנאה אינו אלא על שור הנסקל והיינו משום דריה"ג לשיטתו דס"ל דבעל השור נקי לרבות דמי וולדות ואי נימא דקרא אתי למלקות והיינו משים דהוי איסור מוסיף משום איסור הנאה א"כ מוכח בהדי' דאסור בהנאה ול"ל לכם גבי שרצי' וכן לר' אבוה דס"ל דלא תאכל איסור הנאה משמע מדפרט רחמנא היתר הכאה גבי נבילה כיון דמסקינן שם דף כ"ג ע"ב חזקי' ור' אבוה במאי פליגי חמץ בפסח ואליבא דרבנן שור הנסקל אליבא דכ"ע א"כ כל קרא דהיתר נבילה אינו אלא לאורי' על שור הנסקל וממילא מוכח דליכא למימר הכי מטעם איסור מוסיף מיהא נראה דלר' אבוה אליבא דריה"ג ליכא למילף מהיתר נבילה משום דאיצטרך לאינתוקי לאו דנבילה דלא לקי עלה משום דהוי ניתק לעשה כנ"ל וצ"ל דנפקא לי' מאותו דכתיב גבי טריפה וס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ודו"ק:

אבל אין לתרץ דלפי שינוי בתרא דמשני את בשרו ל"ל ליכא למימר דקרא אתיא למלקות דאכתי את בשרו ליל דנראה להאי שנויא צריך להבין לישנא דברייתא דקתני אינו יודע שהיא נבילה דמהאי סברא לא מוכח מידי דאיכא למימר דאיצטרך לא יאכל להנאה ולא הל"ל אלא את בשרו למה לי ונראה בפשיטות דאי קרא מיירי באכילה אין לדקדק מלשון את בשרו דאורחיה דקרא הכי כמו שמצינו גבי שרצי' דכתיב מבשרם לא תאכלו דהוי סגי בלא תאכלו לחוד וכן מצינו בפרשת ראה בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וכיוצא בזה הרבה תדע דלשינויא קמא דליכתוב לא יהנה קשה באמת ל"ל את בשרו ע"כ צ"ל דאורחא דקרא הוא אלא הדיוק הוא אי נימא דקרא לא מיירי אלא בהנאה לא שייך ביה למיכתב את בשרו והדר ובעל השור נקי לרבות עורו כיון דבהנאה עור ובשר שוין הוי ליה למיכתב סתם לא יהנה או לא יאכל דהיינו הנאה והיינו דאמר איני יודע שהוא נבילה ע"כ קרא אתי להנאה א"כ את בשרו ל"ל אע"כ דקרא מיירי בשחטו ולענין אכילה דשייך ביה את בשרו כיון דעבדיה כעין בשר לאכילה א"כ אי נימא דקרא מיירי למלקות אין לדייק מאת בשרו כיון דקרא מיירי באכילה ממש. ונראה דלפמ"ש לריה"ג ליכא לפרושי קרא לענין הנאה דא"כ ל"ל אותו גבי טריפה ולכם גבי שרצים לחזקי' לאורוי' על שור הנסקל דאסור בהנאה וממילא מתורץ קושיות התוס' בב"ק דף מ"א ע"ב ד"ה נפקא להו מאת בשרו משמע דריה"ג וכו' תימא וכו' ולפמ"ש י"ל דאמר סד"א לא יאכל את בשרו כתיב בשרו אסור ועורו מותר היינו דה"א דקרא לא אתיא אלא לאיסור הנאה היכא דסקליה מסקל כסיד דמקשה וה"א דאת בשרו דלא שייך גבי הנאה כנ"ל אתי למעט עורו להכי איצטרך בעל השור נקי להנאת עורו וע"כ דאת בשרו מיירי להיכא דשחטו כנ"ל אבל לריה"ג דליכא למימר כלל דקרא מיירי לענין איסור הנאה כנ"ל ע"כ דקרא מיירי בשחטו ולענין אכילה ליכא למידק מאת בשרו למעט עורו דאורחא דקרא למיכתב לענין אכילה לשון בשרו אבל עור ממילא הוא בכלל איסור הנאת השור ועמ"ש לקמן בזה ועפ"ז נראה לענ"ד לתרץ קושית מהרש"א בפסחים דף כ"ג בתוס' ד"ה שאני התם הקשה המהרש"א דע"כ לא אתיא דחזקיה אליבא דריה"ג כדאמר שם מדאיצטריך יעשה לכל מלאכת להיתר הנאה לריה"ג. ולכאורה י"ל קושיתם בפשטות כיון דכתיב בהאי קרא דחלב נבילה וגו' ואכול לא תאכלוה ואמרינן בחולין דף ק"ג התורה אמרה יבוא איסור נבילה ויחול על איסור חלב ואי לאו דכתיב היתר הנאה ה"א דאכול לא תאכלוה היינו לאיסור הנאה כדמשמע הכא בתוס' ד"ה כדרבי אבוהו דלרווחא דמלתא נקיט וכו' הרי דפשיטא להו דיותר איכא לאוקמי לאיסור מלעבור עליו בב' לאוין א"כ ה"נ יותר יש לאוקמא קרא דאכול לא תאכלוהו באיסור נבילה מלומר דאמרה תורה יבוא איסור נבילה וכו' דהיינו לעבור עליו בב' לאוין. אך ז"א לפי שינוי' קמא הכא דליכתב רחמנא לא יהנה א"כ אין הוכחא מזה אך נראה דאפי' נימא דקרא מיירי לעבור בשני לאוין מ"מ כיון דמצינו לריה"ג דס"ל דאין איסור חל על איסור אפי' באיסור כולל אלא בחמור על קל כדאיתא בחולין דף ק"א מאן האי תנא דאיסור חל על איסור בכולל לית ליה וכו' ריה"ג ור"ע פליג וכיון דנבילה הוי איסור קל לגבי חלב דאית ביה כרת א"כ לריה"ג ה"א מדחיילי ע"כ דחלב נבילה אסור בהנאה וה"ל איסור מוסיף להכי איצטרך היתר גבי נבילה והיינו טעמא דר"ע דס"ל דא"צ קרא להיתר הנאה לטעמיה אזיל דס"ל איסור כולל חל אפי' באיסור קל על חמור ושפיר אתיא דחזקיה אליבא דריה"ג ודוק: ועיין בחידושי פסחים מ"ש ליישב קושית התוס' בשני אופנים ע"ש:

שם בגמרא אינו יודע שהיא נבילה בב"ק דף מ"א הקשה תוס' דלמא קרא מיירי בבן פקועה ותירצו דבלא"ה פריך שפיר ולמסקנא דנפקא מאת בשרו ניחא ע"ש. והנה לפמ"ש פי' הברייתא להאי שינוי' דנפקא מאת בשרו היינו משום דאין לדייק מאת בשרו אלא היכא דלא אתי קרא אלא להנאה אבל היכא דאתי לאכילה אורחיה דקרא למיכתב בשר א"כ אי מיירי קרא בבן פקועה אין לדייק מאת בשרו וצ"ל דהתוספו' לא ס"ל הכי מפרש לשון הברייתא כמו שיבואר לקמן אך בש"מ בשם תוס' שאנץ כתבו לתרץ דכי נימא דכולי קרא כי כתבת אבן פקועה כתבו אלא דאכתי לפי מאי דמשני דליכתוב לא יהנה לא מתרצי דנימא דעיקר קרא בהנאה והא דכתבו בלשון לא יאכל היינו משום דאיכא נמי איסור אכילה בבן פקועה וי"ל קצת דכבר כתבנו בין לרבי אבוהו דנפקא ליה בהיתר הנאה בנבילה ובין לחזקיה דנפקא ליה מהיתר הנאה דכתיב לכם גבי שרצים ע"כ קרא לחמץ בפסח ושור הנסקל ואי נימא דקרא מיירי בסקליה מסקל דבשור הנסקל ע"כ לא יאכל בשרו בהנאה קא מיירי. דבאכילה בל"ז אסורה כדאמר בברייתא איני יודע שהיא נבילה ובחמץ בפסח איכא למילף בק"ו משור הנסקל שאינו בכרת ולא בבל יראה וע"כ צ"ל כדאמר בכה"ג בפסחים מה לשור הנסקל שכן לא חי' לו שעת הכושר משא"כ חמץ בפסח אבל אי נימא דהא דכתב בלשון אכיל' היינו משום בן פקועה ועיקר קרא לענין הנאה קשה דנילף חמץ בפסח מק"ו מבן פקועה שהי' לו נמי שעת הכושר והיינו דאמר בברייתא כיון שאינו יודע שהיא נבילה ע"כ עיקר קרא לאיסור הנאה וה"ל למיכתב לא יהנה א"נ את בשרו למה לי ואין לומר לרבות בן פקועה דא"כ התירא דנבילה לרבי אבוהו ולכם דכתיב גבי שרצים מייתרא. ודוק:

שם להיכא דסקלי' מיסקל וכדר' אבוה וכו' והקשו המפרשים הא אפי' לחזקי' דפליג אדר"א מודה היכא דכתיב לא יאכל בצירי דאיסור הנאה משמע ונראה משום דהתוס' כתבו בפסחים דף כ"ב בד"ה ור"ש דחזקי' לכאורה דלא כר"מ נראה מ"ש לכאורה משום דבאמת יש לומר דס"ל כר"מ והא דאיצטרך היתר בנבילה היינו משום דאי לאו דפרט רחמנא היתר בנבילה ה"א דלכלב תשליכן אותו ממעט כל איסורין שבתורה להכי פרט רחמנ' בנבילה וממילא מוקמינין אותו למעט חולין שנשחטו בעזרה ואף על גב דמצינו היתר בשרצים והוי ילפינן מיניה שאר איסורין מ"מ אכתי לא הוי ידעינן דלא יאכל בצירי הוי איסור הנאה כיון דהוו איצטרך היתר לגופי' להכי איצטרך קרא בנבילה לחלק בין לא יאכל בצירי לשאר לשון אכילה ומיני' נליף בכל מקום דהנאה לאו בכלל אכילה הוא אלא דוקא היכא דכתיב לא יאכל בצירי א"כ ממילא דאין להקשות הכא דלמא קרא להיכא דסקלי מיסקל ולאיסור הנאה דא"כ ממילא משתמע דשאר נבילה מותר בהנאה וא"כ למה לי היתירא גבי נבילה הא ממילא מוכח דנבילה מותר בהנאה ומיני' ניליף דבכל מקום דכתיב לא תאכל אין הנאה בכלל ואף דלר' יהודא דס"ל דברים ככתבם לא מייתר גבי נבילה מ"מ המ"ל דברייתא ר"מ הי' מכ"ש לפמ"ש בש"מ בב"ק דהא דאמר אינו יודע שהיא נבילה וכו' ע"כ אתי' ברייתא כר"מ דס"ל בן פקועה טעונה שחיטה ע"ש א"כ לר"מ אין קושי' לחזקי' משא"כ לר' אבוה פריך שפיר דדלמא קרא להיכא דסקלי' מיסקל והא דהוצרך היתר בנבילה היינו כי היכא דנילוף מדיוקא דבכל מקום דכתיב לא תאכל היינו איסור הכאה ובזה מתורץ ממילא קושי' התוס' בב"ק שם דלמה לי' למימר כדר"א ת"ל דמיתורא נילוף איסור הנאה דלפמ"ש לחזקי' לק"מ הוצרך לומר כדר' אבוה ובספ"י כתב לתרץ קושי' המפרשי' הנ"ל דלחזקי' אין להקשות משום דאי לאיסור הכאה למה לי למיכתב לא יאכל בצירי ה"ל למיכתב לא יאכל סתם והוא דחוק מאוד דלאו יתירה הוא אלא בניקוד ותו דאיכא למימר דאי לא הוי כתיב רחמנא לא יאכל בצירי לא הוי ידעינן בכל מקום דכתיב לא יאכל בלא צירי אי ניליף מנבילה דמותר בהנאה או ניליף משור הנסקל אדרב' הוי אמרינן לקולא ולחומרא לחומרא מקשינין ולהכי כתב רחמנא לא יאכל בצירי דליכא למיטעי ואפשר דס"ל דממילא הוי ילפינן מנבילה דהוי חד איסורא ולא משור הנסקל דהוי תרי איסורא ומחוורתא לענ"ד כדשנינן לעיל ודו"ק:

שם בגמרא ליכתוב לא יהנה א"כ לא יאכל את בשרו למה לי וכו'. נראה להבין הא דהוצרך לתרי שינוי' ותו דלשינוי' בתרא לא מתוקמא לשון הברייתא דאינו יודע שהיא נבילה ונבילה אסורה באכילה. כבר כתבנו בזה לעיל ולפי פשוטא יש לפרש משום דלא הוי מצי למידק מאת בשרו דה"א דאת בשרו אתי למעט עורו והא דכתיב בעל השור נקי לאסור הנאת בשר והיינו דאמר אינו יודע שהוא נבילה וע"כ לא יאכל לאיסור הנאה א"כ בעל השור נקי ל"ל וע"כ להנאת עורו א"כ את בשרו למה לי ויותר כראה ליישב משום דהתו' כתבו לקמן דף נ"ז ע"ב בד"ה הרי רובע ונרבע וכו': ולפמ"ש ר"ת דשור הנסקל שרי בהנאה כל זמן שהוא חי והוא מפיר"ת שכתבו התוס' בזבחים דף ע"א בד"ה אפי' א' ברובא וכו' ועוד אומר ר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ופי' בכלהו ההיא שמעתתא דמשמע שנאמר סקל יסקל השור אינו יודע שהוא נבילה ונבילה אסורה באכילה מוכחת כן עכ"ל נראה דטעמו משום דלישנא דקרא דלא יאכל את בשרו משמע דוקא לאחר מיתה שהוא כעין בשר ולפ"ז יש לומר דלא סגי' בשינוי קמא דליכתוב לא יהנה דא"כ הוי משמע מחיים אסור בהנאה אלא דה"ל למיכתוב לא יהנה אם בשרו אי נמי דליכתוב לא יאכל ומדהוי קשה דליכתוב לא יהנה ע"כ הי' צ"ל דלהכי כתיב לא יאכל דדוקא לאחר מיתה שעומד לאכילה וכמ"ש התוס' לקמן דף נ"ז ד"ה וזה אשר לא תאכלו וכו' דמחיים לא שייך אכילה ולא הוי צריך למיכתוב את בשרו דממילא הוי ידעינן דמיירי אחר מיתה ואתי שפיר לישנא דברייתא איני יודע שנבילה אסור באכילה וה"ל למיכתוב לא יהנה והוי ידעינן דאינו נאסר מחיים מאת בשרו אי כמי ליכתוב לא יאכל וע"כ דהוי ידעינן דאינו נאסר אלא אחר מיתה א"כ את בשרו מיותר והיינו דקאמר מה ת"ל לא יאכל את בשרו דחדא מינייהו מיותר. ונראה דלפי פי' ר"ת מתורץ מה שהקשו התוס' בב"ק שם בד"ה והאי לא יאכל וכו' וכ"ת לישתוק מלא יאכל וכו' ותירוצם שם דחוק כמ"ש לעיל דסתם שור העור בכלל בשר ולפמ"ש אתי שפיר דמבעל השור נקי לחוד הו"א דנאסר מחיים משעת גמר דין להכי איצטרך לא יאכל דאין איסור מחיים דדוקא בשעה שהוא ראוי' לאכילה ואין להקשות לפי' ר"ת דמנ"ל דבאמת בעל השור נקי להנאת עורו ואמאי לא נימא דבעל השור נקי אתי לאיסור הנאה מחיים והא דכתיב לא יאכל את בשרו היינו למלקות לאחר מיתה או שחיטה זה אינו דכיון דנאסר מחיים בהנאה פשיטא דאכילה בכלל הנאה הוא וא"כ איך יחול איסור לאו דלא יאכל על איסור הנאה שהוא מחיים דאינו לא איסור מוסיף ולא איסור כולל אע"כ צ"ל דמחיים מותר והיינו שכתב ר"ת שכולה סוגי' מוכחת כן ודו"ק:

שם סד"א לא יאכל את בשרו כתיב עורו מותר וכו' משמע דבא למימר דאי לאו דכתיב את בשרו לא הוי צריך קרא לאסור הנאת עורו משום דבכלל השור הוא. ועיין בתוס' זבחים דף ע"א ע"ב אלא דצריך להבין כוונת הש"ס בזה ויש לפרש בפשיטות דכוונת הש"ס בזה דלא נימא דלא אסר הנאת עורו אלא היכא דסקלי מיסקל אבל היכא דשחטי' ועבדי' כעין בשר אע"ג דאסרו התורה את הבשר אין העור בכלל להכי קאמר דהיכא דסקלי מיסקל לא צריך קרא דפשיטא דהעור הוא בכלל בשר וע"כ צ"ל דקרא אתי' להיכא דשחטי' ועבדיה כעין בשר דלא נטעי מאת בשרו למעט עורו:

אך מדברי התוס' בב"ק בד"ה והאי לא יאכל וכו'. ובעל השור נקי להנאת עורו וכ"ת ולישתוק מלא יאכל א"כ לא הוי מוקמינן נקי אלא להנאת בשר דוקא עכ"ל משמע דאפי' בלא את בשרו הו' מוקמינן לבשר בלבד דלא כמשמעות הסוגיא אך לענ"ד לולי דבריהם ז"ל יש ליישב קושייתם שם משום דאמרינן התם נקי מחצי כופר א"ל ר"ע הביאוהו לב"ד וישלם לך וכו' ובאמת פשטא דקרא משמע כר' אליעזר דהא כתיב בסיפא ואם שור נגח וכו' ואם כופר יושת עליו וגו' אלא משום קושי' ר"ע הביאוהו לב"ד וישלם לך ע"כ אתי' לדרשא אחריתא אי לא הוי כתיב לא יאכל אלא ובעל השור נקי לא הוי ידעי' איסור הנאה ולא הוי דרשינן אלא כפשטא נקי לחצי כופר דפטור מלשלם מדמי נבילה להכי איצטרך לא יאכל וע"כ בעל השור נקי להנאת עורו ונראה דזהו כוונת רש"י ז"ל בב"ק בדף מ"א ד"ה להיכא דסקלי' וכו' ונקי מיבעי' לי' לחצי כופר ודמי וולדות ע"ש ותמהו בזה המפרשים דהא האי תנא לית לי' הני דרשות ונראה דקשי' לי' קושי' התו' דלא לכתוב אלא בעל השור נקי לבד וע"ז כתב דבזה כ"ע מודים דה"א דמותר בהנאה ולא שייך הביאוהו לב"ד וכו' וממילא דנוקי כפשטי' לחצי כופר ומ"ש לדמי וולדות היינו משום דלפי המסקנא שם גבי דמי ולדות דה"א אפי' כשיש אסון באשה אפ"ה משלם דמי וולדות. וצ"ל דאע"ג דהשור בסקילה בשביל הריגת האשה והביאוה לב"ד וישלם לך ע"כ צ"ל כשינוי דר"א ולהכי לא ניחא להאי תנא לאוקמי נקי מדמי ולדות כי היכי דלא ניחא לי' לפרש נקי מחצי כופר משום קושי' דהביאו לב"ד אבל אי הוי אמרי' דמותר בהנאה שפיר הוי מצי לפרש נקי בין מדמי כופר בין מדמי וולדות ולפ"ז נראה דהכרח הוא להש"ס לומר כן דהעור בכלל בשר הוא אי לאו דכתיב את בשרו דאיכא למיטעי בשרו אין עורו לא ולא איצטרך קרא אלא היכא דשחטי' ועבדי' כעין בשר אבל היכא דסקלי' פשיטא דהעור בכלל בשר. דאל"ה קשה מנ"ל למעט מבעל השור נקי הנאת עורו דלמא העור מותר בהנאה ואיצטרך ובעל השור נקי מחצי כופר דלא לישתלם חצי כופר מהנאת עורו. אך לפמ"ש דהיכא דסקלי מיסקל פשיטא דהעור אסור א"כ ליכא למימר נקי מחצי כופר מהנאת עורו וע"כ דאתי קרא לאסור הנאת עורו היכא דשחטו דנפקא מאת בשרו דאין העור בכלל ואין לומר דאכתי איצטרך נקי לחצי כופר היכא דשחטי' ונימא היכא דשחטו מותר בהכאת עורו ז"א דהא אמרינן בב"ק דף מ"א ע"ב ור"א כמי לשני כשקדם ושחטי' ומשני התם הוא וכו' אבל הכא דמעיקרא בר קטלא הוא וכו' ופי' רש"י שם בד"ה אבל הכא דאיכא למימר הביאוהו לב"ד הלכך כי קדם נמי ושחטו בלא קרא מפטר א"כ כיון דמצד הסברא היכא דסקלו אסור בהנאת עורו ליכא לאוקמי היכא דשחטו ודוק:

תוכן העניינים

המקנה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה