המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פרק שני האיש מקדש
בתו' ד"ה האיש מקדש וכו'. דלא שייך לשנוי' הכי וכו' יש לדקדק דלא נראה כן מדבריהם בב"מ דף ע"ט ע"ב בד"ה השתא מניקה אמרת וכו' וז"ל דלא שייך כה"ג למיתני זו ואף זו כיון דאיתא בכלל מה דאמר בסוף כמו גבי מפנין ארבע וחמש קופות דפריך חמש מפנין ארבעה מבעי' ומשני ארבע וחמש כדאמרי אינשי אבל אי לאו הכי אמרי אינשי לא שייך לשנוי זו ואף זו קתני כיון דארבע בכלל חמש אלא דמוסיף וכו' הרי דס"ל דאפי' בשני תיבות כמו ד' וה' שייך לומר לא זו אף זו קתני ואפשר דהכ' נמי יש לתרץ כענין תירוצם שם דגם הכא בו הוא בכלל שלוחו כדאמר לעיל דף כ"ג ע"ב מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי עביד וכו' וק"ל:
שם בגמר' מצוה בה יותר מבשלוחה וכו' הנה הר"ן והיש"ש נדחקו בטעמא דמצוה בה אף דקימ"ל דאשה אינה מצווה על פרי' ורבי' ויותר נראה דמכאן ראי' לשיטת התוס' בגיטין דף מ"א ע"ב דאף דקי"ל דאשה אינה מצווה על פרי' ורבי' מ"מ היא מצווה על עשה דשבת יצרה וכן משמע פשטא דסוגי' בב"ב דף קי"ט ע"ב גבי בנות צלפחד כמו שפי' הרשב"ם שם ובחידושי אה"ע הארכתי בזה ותו נראה דאף שאינה מצווה על פרי' ורבי' מ"מ כיון שהיא רוצה להנשא לאיש אסורה להיבעל לו בלא קידושין משום לא תהי' קדישה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' אישות א"כ הוי הקידושין מצוה כמו מצות שחיט' והפרשת תרומה ושילוח הקן דאינו מצווה על השחיטה ועל הפרשות תרומה אלא אם רצה לאכול אסור בלא שחיטה ובלא הפרשה וכן בשילוח הקן דאינו מצווה לשלוח אלא אם רוצה ליקח הבנים וכיוצא בהן רבים ואפ"ה מברכים עליהן אשר קדשנו במצותיו וממילא שייך בהן מצוה בה יותר ובשלוחה כדאיתא בנדרים דף ל"ו ע"ב גבי הפרשות תרומה מצוה דילי' הוא וניחא לי' למיעבדה ונראה דהא דאמר ללישנא קמא גבי דידי' מצוה בו יותר מבשלוחו לאו משום מצות פרי' ורבי' לחוד דלא פסיקא אם כבר קיים מצות פרי' ורבי' ותו דאי משום פרי' ורבי' לחוד אין הקידושין אלא הכשר מצוה לחוד ולא דמי כ"כ להא דר' ספרא. דהכנה דשבת מצוה מפורשת בתורה היא והכינו את אשר יביאו ולפמ"ש אתי שפיר דהקידושין גופא הם מצוה שמברכין עליהם ואפשר דהר"ן והיש"ש סברי כדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל פלגש מותרת להדיוט בלא קידושין אך לפ"ז גם בדידי' ליכא מצוה משום פ"ו דיכול לקיים פ"ו בפלגש כמ"ש הרא"ש בריש כתובות והעיקר בזה כמ"ש בק"א סי' כ"ו דאף החולקים על הרמב"ם היינו אם נושאה בתורת פלגש אבל אם נושאה להיות להם כל דין איש ואשתו מודים דאסורי' להיבעל בלא קידושין ע"ש ודו"ק:
שם אבל בהא איסורי לית בה וכו'. נראה הא דנפקא לר' יוסף דלית בה איסורא כלל אע"ג דבקטנה איכא איסורא כדאמר לקמן ונהי דגבי דידי' איכא איסורא טפי מ"מ י"ל דלא זו אף זו קתני דאפי' בדידה איכא איסורא ונראה משום דמשמע דסיפא האשה מתקדשת קאי ארישא דנקט בו ובשלוחו ועלה קאמר דהאשה מקבלת הקידושין ממנו ומשלוחו ע"י עצמה וע"י שלוחה א"כ אי נימא דגם בדידה איכא איסורא שתתקדש ע"י שלוחה ע"כ הא דקאמר בה היינו בדיעבד כיון שהיא מקבלת ע"י שלוחו גם בה איכא איסורא והדר קשה השתא בשלוחה בה מיבעי' וע"כ צ"ל דמצוה בה יותר מבשלוחה וממילא מוכח דבדידה ליכא איסורא דאי ס"ד דאיכא איסורא לא שייך מצוה במקום איסורא ושפיר קאמר הא איסורא ליכא מיהא לפ"ז משמע ממתני' דאשה יכולה לעשות שליח לקבל הקידושין מיד שליח בעלה דהא לפמ"ש דקאי ארישא גם בשלוחה קאי ארישא ואע"ג דבגט איכא פלוגתא דרב ור' חנינא בגיטין דף ס"ג ע"ב י"ל כיון דאמר שם טעמא דרב משום חצרה הבאה לאחר מכאן א"כ לא מיבעי' בקידושי כסף דלא בעי' נתינה מיד דבעל ליד' ואפי' היו פקדון דבעל ביד' יכול לקדש' בו א"כ לא שייך חצר' הבאה לאחר מכאן אלא אפי' בקידושי שטר הא קאמ' שם דהיכי דקדמתה איהי ושווי' שליח לא שייך טעם זה ולמאי דאמר שם דטעמא דרב משום בזיון דבעל י"ל דהכא מיירי בלא קפיד כמ"ש התוס' שם בד"ה דקדמה איהי וכו' ולפ"ז צ"ל הא דאיתא בש"ע סי' ל"ו סעיף י"ב דאין האשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה היינו דוקא בסתם אבל היכא דלא קפיד הבעל יכולה לעשות שליח לקבל מיד שליח בעלה בקידושי כסף או אפי' בקידושי שטר היכא דקדמתה איהי ושווי' שליח ודו"ק:
בגמרא מסייע ליה לרב וכו' עד שתגדיל נראה דעד שתגדיל לאו דוקא דהא בסנהדרין דף ע"ו ע"ב מקשה הש"ס על רב דאמר המשיא אשה לבנו קטן וכו' מברייתא דמשיאין סמוך לפירקן ומשני דסמוך לפירקן שאני אלמא דמודה רב דמצוה להשיאה סמוך לפירקן ובזה מיושב מה שהקשה בהג"א בכתובות דף נ"ז ע"ב מההיא עובדא דאיתא ריש פרק התינוקות ר' חנינא דעשה מעש' להשיא בתו בקטנותה ולפמ"ש י"ל שהיתה סמוך לפירקן תדע דהא נישואין בודאי אסור כדאיתא בכתובות שם דאין פוסקין להשיאה כשהיא קטנה אע"כ כמו שכתבנו ובזה מתורץ קושי' התוספות בכתובות שם בד"ה בגרה יום א' וכו' וא"ת ומתניתין דקתני וכו' ולפי מ"ש אתי שפי' דבסמוך לפירקן שפיר משכח' יב"ח בימי נערות ובזה א"ש נמי מה שדקדק הריטב"א לקמן דף נ"א ע"ב בהא דקאמר לא שביק איניש וכו' אף דמיירי בבתו קטנה. ולפמ"ש אתי שפיר די"ל נמי דמיירי סמוך לפירקן ועיין מה שכתבתי בחידושי כתובות. אך אכתי לא מתיישב שפיר לישנא דמתני' דקתני כשהיא נערה אך הב"ח בא"ע סי' ל"ז כתב דהא דאמר רב אסור לקדש כשהיא קטנה היינו דוקא בלא דעתה והא דאמר רב עד שתגדיל ותאמר רוצה אני אורחא דמילתא נקט דאין רגילות שהקטנה תאמר בפלוני אני רוצה וכו' ומתרצים בזה כל הקושי' ולפ"ז צ"ל דמה שפירש"י ז"ל בכתובות שם בד"ה אבל פוסקין ודווקא בלא קידושין וכו' היינו דוקא בלא דעתה דס"ל דאי מדעתה אפי נישואין שרי כדמשמע בהאי עובדא דריש פ' התינוקת וק"ל:
שם בגמרא כשהיא נערה אין וכו' הקשו המפרשים דהא לקמן דף מ"ד מדייקינן ממתני' דנערה אין לה יד לקדש את עצמה. ונראה דלפי מה שכתבו התו' בד"ה כשהיא נערה וכו' דעיקר הדיוק מדקתני כשהיא נערה ולא קתני האיש מקדש את בתו נערה ומתורץ נמי קושי' זו ועוד נראה דהא דקתני בסיפא האב מקדש את בתו בו ובשלוחו דבו מייתרא דהא שמעינן דמצוה בו ממציעתא אלא כיון דמדייק נערה אין קטנה לא ה"א דמותר לקדש בעצמו כשהיא קטנה משום דבסתמא ניחא לה במאי דעביד אבוהון כדאשכחן בכתובות דף י"א ודוקא כשאין האב מכיר אותו ומקדש ע"י שליח איכא איסורא ואף דבאשה עצמה כשמתרצה ליכא איסורא משום דטב למיתב טן דו. מ"מ בקטנה דלא שייך זה דלא ניחא לה אלא במאי דעביד אביה עצמו או כשמכירו לכך איצטרך בו ואשמעי' דבקטנ' אפי' בו איכא איסורא אבל בהא דמדייק לקמן דנערה אין לה יד יבואר לקמן שם ע"ש וק"ל:
והנה הרא"ש בפירקין אות זי"ן נסתפק אי צריך עדים במינוי שליח קידושין כמו באשה שאמר' התקבל לי גיטי. ולכאור' קשה לי דאפי' היכא דאיכא עדים על השליחות מ"מ כיון דכתבו התוספות בגיטין דף ס"ג ע"ב במתני' דהאשה שאמרה התקבל וכו' דאפי' איכא עדים על השליחות ואיכא נמי עדים על הקבלה הו"ל חצי דבר אלא משום דשליש נאמן ע"ש וזה שייך דוקא גבי גט דהגט בידו וכן י"ל בקידושי שטר אבל גבי קידושי כסף אפי' איכא עדים על השליחות ואיכא נמי עדים בשעת קבלת הקידושין הו"ל חצי דבר ואף דקי"ל כרבנן דר"ע דאמרו דבר אפי' חצי דבר מ"מ הא כתבו התוספות בבבא קמא דף ע ע"ב בד"ה למעוטי שנים וכו' בשם רב אלפסי דדוקא בשני חזקה פליגי רבנן משום דמהני סהדותייהו לענין פירות אבל בלא"ה אפי' רבנן מודו וי"ל דגם הכח מהני סהדותייהו דעדי קבלה לענין כסף דצריך השליח להחזיר הכסף ואינו יכול לומר להד"ם ואף דעדי השליחות דידה לא מהני מידי מ"מ כיון דעדי הקבלה מהני וכו' תו לא הוי חצי דבר כדאמרינן בעדי קידושין ובעדי ביאה כיון דעדי הקידושין לא צריכין לעדי ביאה וכו'. ודו"ק:
בתו' ד"ה ושלח ושלחה וכו'. וא"ת הא איצטרך דקטנ' שוטה וכו'. לולי דבריהם הי' נראה דהא ביבמות דף קי"ג איכא פלוגתא בהא דר' ינאי יליף מונתן בידה ור' ישמעאל יליף מושלחה נראה די"ל דר' ישמעאל ור' ינאי לשיטתייהו אזלי דא"צ קרא לשליחות בגירושין דאיכא למילף מתרומה דהא לפמ"ש התוספות בבכורות דף נ"ט בד"ה אף תרומת מעשר וכו' וז"ל ומיהא נראה דלענין מחשבה לא פליגי מדפריך בר"פ האיש מקדש וכו' ומיהא לפי מאי שפירש הקונטרס דבמחשבה פליגי וכו' עיין שם הרי דלפירוש רש"י הא דקאמר לקמן דליכא למילף מתרומה שכן ישנו במחשב' היינו לר' אליעזר בן גמלא אבל לרבנן דלית להו הקישא סבירא ליה דתרומת מעשר באמת אינו ניטל במחשבה ושפיר איכא למילף שליחו' בגירושין מתרומה דליכא למפרך שכן ניטלת במחשבה דהא תרומת מעשר אינו ניטל במחשב' וקרא דאתם גם אתם בתרומת מעשר כתיב וז"ל הספרי בפ' קרח ונחשב לכם תרומתכם וגו' ר' ישמעאל אומר אימתי נחשב לכם תרומה כשהפרשתם אותה כראוי וכו' ר"א בן גמלא אומר בא הכתוב ללמדך מה תרומה וכו' הרי דרבנן דר"א בן גמלא הוא ר' ישמעאל אם כן כיון שכתבנו דלדידי' איכא למילף מתרומה אם כן ע"כ ושלחה קמא אתא לשליח עוש' שליח וממילא דושלח בתרא דרש ר"י למשלחה ואינו חוזרת ולדידי' באמת לא קשה הא דמקשה הש"ס לא נכתוב רחמנא בתרומה ונילוף מגירושין וקדשים דאדרבא לדידי' ילפינן גירושין מתרומה וסוגי' דידן אתי' כר"א בן גמלא דליכא למילף מתרומה דאיצטרך תרי ושלחה לשליחות וממילא דגבי תרומה מייתרא שליחות כדאמר לקמן דאיכא למילף מגירושין וקדשים וצ"ל כדמשני ר' ינאי בסוגי' לקמן דאיצטרך מה אתם בני ברית והיינו דר' ינאי לשיטתו אזיל דדריש ביבמות שם למשלח' ואינה חוזרת מקרא אחרינא מונתן בידה ומתורצים שני קושי' התוספות על רש"י ז"ל הכא ובבכורות שם ונראה עוד לפי' רש"י לקמן בד"ה תרומתן תרומה וכו' דקסבר אין קנין לנכרי משמע דסבירא ליה דאם קנה טבל והפריש ממנו תרומה או קנה מעשר והפריש ממנו תרומת מעשר לאו כלום הוא אלא דוקא מקרקע דידי' תרומתו תרומה קשה הא אתם גם אתם בתרומת מעשר כתיב והיכן מצינו דנכרי איתא בתרומת מעשר בקרקע שלו דהא תרומת ויעשר בלוים כתיב וצריך לדחוקי כיון דאיתא בתרומה גדולה ה"א דהוא בר שליחות אפילו גבי תרומת מעשר ולפמ"ש אתי שפיר טפי דאמרינן בגיטין שם דר"א בן גמלא דסבירא ליה דהוקש תרומה לתרומת מעשר סבירא ליה נמי כשם שיש רשות לבעל הבית להפריש תרומה גדולה כך יש רשות לבעל הבית להפריש תרומת מעשר א"כ שפיר משכחת בנכרי תרומת מעשר מקרקע שלו אבל ר' ישמעאל דפליג עלי' ע"כ גם אתם אתא לשליחות בתרומה. וגירושין מיני' ילפינן כנ"ל ובזה נר' לענ"ד ליישב מה שתמה הרשב"א לפי המסקנא דהיכא ילפינן שליחות בתרומ' מגירושין וקדשים והוא נגד סוגי' הש"ס בב"מ דף ע"א ע"ב דקאמר שם שליחות דכל התורה כולה נמי מתרומה גמרינן לה משמע דעיקר שליחות מתרומה גמרינן ולפמ"ש אתי שפיר דלרבנן דר"א בן גמלא באמת עיקר שליחות גמרינן מתרומה וליכא למיפרך מידי ומיהא באמת אפי' לר' אליעזר בן גמלא צריך לומר דילפינן מתרומה לענין זה דאין שליחות לנכרי ועיין מ"ש בסמוך ודו"ק:
בגמרא בקידושין מנא לן וכ"ת דיליף מגירושין וכו' לכאורה צ"ל הא דלא יליף קידושין משליחות שלה בגירושין דאינו בע"כ משום די"ל דהך פירכא שכן בע"כ הוא פירכא לשניהם דמה שהיא מתגרשת בע"כ בלא דעתה דין הוא שתעשה שליח והוא כעין סברא שכתבו התוספות לקמן בד"ה נפקא לי' וכו' כיון דאי איתא לקמן מקריבין אותו בע"כ דין הוא שיעשה שליח וכו'. אבל לפמ"ש מהרש"א שם להגי' בדברי תוספות ולדעתו ז"ל איפכא מסתברא דמה שמקריבין אותו בע"כ הוא גריעותא שלא יכול לעשות שליח קשה הכא דמאי פריך בקידושין מנ"ל ולכאורה סברת המהרש"א מוכרחת דאל"כ קשה איפכא דל"ל ה' דושלחה שהיא עושה שליח ולא נילוף משליחות הבעל וע"כ צ"ל משום דשליחות הבעל ישנו בע"כ ואכתי קשה דנימא קידושין יוכיח דילפינן מויצאה והיתה וע"כ צ"ל כסברת מהרש"א דמה שהיא מתגרשת בע"כ גריעה טפי וליכא למילף מקידושין ואם כן קשה כנ"ל נילוף קידושין משליח קבלה דידה ודוחק גדול לומר דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ונראה דאתי שפיר לפמ"ש התוספות ד"ה ושלח וכו' זה ושלח בתרא אינו מיותר דאיצטרך למשלחה וחוזרת אם כן ליכא ילפותא בשליחות דידה דשליח עושה שליח וכן הוא באמת דעת קצת פוסקי' באה"ע סי' קמ"א סעיף מ"ג דאין שליח לקבלה יכול לעשות שליח אחר והיינו משום דליכא למילף משליח דידי' שעושה שליח דאיכא למיפרך שכן בע"כ ושפיר איצטרך למילף מויצאה והיתה דשליח עושה שליח בקידושין ומיהא אין מזה קושי' על דעת י"א שם דאפי' בשליח קבלת הגט שליח עוש' שליח משום די"ל דלבתר דילפינן בקידושין מויצאה והית' ממילא נמי ילפינן בדידה דשליח עושה שליח משליח קידושין דהא דאיצטרך לשליחות דידה ולא ילפינ' משליחות קידושין משום דאיכא למיפרך שכן מתגרשת אפי' בע"כ והוא גריעותא כמ"ש המהרש"א וגרע מקידושין משא"כ בשליח עושה שליח דאין יכול לגרש בע"כ ע"י שליח לקבלה שהרי היא יכולה לבטל את השליח והשליח יכול לחזור משליחותו אם כן שפיר ילפינן משליח עושה שליח בקידושין. ויותר נראה דס"ל להני פוסקים דשליח עושה שליח שני אף דהוא נגד הסברא דהא מילי דלא מימסרן לשליח היינו משום דלית להו סברות מהרש"א ז"ל וא"כ קשה דלמה א קרא לשליחות דידה נילוף מקידושין כנ"ל וע"כ צ"ל דקרא אתי' לשליח דידה שיעשה שליח דליכא למילף מקידושין משום דה"א דה"ל מילי דלא מימסרן לשליח ואין להקשות למה לי ושלח שני גבי דידי' ששליח עושה שליח ניליף משליח דידה שעושה שליח זה אינו דאי לאו קרא יתירא הוי מוקמינן קרא במסתבר טפי דה"א דושלחה קמא למשלחה ואינה חוזרת ושליח בתרא לשליח עושה שליח דידי' לכך איצטרך קרא דאפילו שליח דידה אף דהוי ליה מילי אפילו הכי עושה שליח ודו"ק:
דף מא:
גמרא פיחת עשרה או הוסיף עשרה וכו'. הא דאסיק סיפא דמתני' י"ל משום דהוי מצי למימר דעיקר הפרשת תרומה היינו ע"י בעל הבית עצמו דהא ניטלת במחשבה ומיירי שהוא חושב שמה שיפרי' השליח יהי' תרומה כמו שאמרו במקום אחר עישור שאני עתיד למוד וכו' ה"נ הוא מחשב שמה שיפריש השליח יהי' תרומה אם כן עיקר קריאת שם התרומה הוא ע"י עצמו והשליח אינו עושה רק הפרשה בעלמא וקמ"ל מתני' דהשליח מן הסתם תורם בבינונית דמסתמא דעת בעה"ב כן אלא דאם נאמר כן דאין השליח שייך בקריאת שם תרומ' א"כ בפיחת עשר' למה יהי' תרומתו תרומה כיון דדעת בעה"ב הי' בפחות הוי לי' תרומה וטבל מעורבין זה בזה כדין המרבה במעשרות ועל כרחך צ"ל דקריאת שם תרומה הוא על ידי שליח וק"ל:
תוס' ד"ה פיחת עשרה וכו'. וי"מ איפכא וכו'. נראה לי כוונתם דמסתמא נקט דרך לא זו אף זו והיינו דאם הפריש אחד מס' ודעת בעה"ב הי' אחד מחמשי' הוי טעות בשתות והדר נקט רבותא טפי שאם הפריש א' מארבעים הרי הוסיף על דעת בעה"ב חומש דבכה"ג בעלמא ביתר משתות הוי ביטול מקח דאפ"ה הוי תרומתו תרומה משום דאמר לי' להכי אמדתיך ולפירש"י צ"ל דהוי רבותא יותר בהפריש אחד מס' ה"א דלא קיים שליחותו כדאיתא בכה"ג בכתובות דף צ"ח וק"ל ועיין בר"ש פ"ד דתרומות שהקשה ממשנה זו על סוגיא דפ' אלמנה ניזונית ע"ש מה שתי' מ"מ רבותא הוא וק"ל:
בגמרא אתם גם אתם לרבות וכו'. לכאורה קשה אכתי שליח עושה שליח מנא לן בקדשים ותרומה ודוחק לומר דבהך מתני' דחבורה שאבד פסחה וכן מתני' דפ' האשה הרי שאמר לו רבו ושכח וכו' וכן מתני' דגיטין השולח חטאתו וכו' צריך שישחטו בעצמם וצ"ל דגבי קדשים כיון דאמר רחמנא ושחטו דשלוחו של אדם כמותו משמע דלגמרי הוא כמותו כאילו הוא שוחט בעצמו וה"ה לענין שליח עושה שליח דכיון דהוי כמותו יכול לעשות נמי שליח כמותו וממילא ילפינן תרומה אגירושין וקדשים וק"ל:
בגמרא והא דתנן חבורה שאבד פסחה וכו' הקשה בתשובת פנים מאירות דלפי מה דמשמע הכא דשחיטת קדשים הוא מטעם שליחות קשה דהא קיי"ל מקבלין קרבנות מן הנכרי אף על גב דאין שליחות לנכרי. והנה לפי מה שיבואר לקמן בס"ד דוקא בשחיטות הפסח דכתיב ביה ושחטו אותו מוכח דבעינן שליחות אבל בשאר שחיטות קדשים י"ל דלא בעינן שליחות אין מקום לקושי' זו וכ"כ בספ"י. אך אכתי קשה לר"א דס"ל בגיטין דף כ"ג ע"ב דאין שליחות לעבד דדרש מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל אם כן קשה ממתני' דהאומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח וכו' שהביאו התוספות לקמן ד"ה ודילמא כיון דבשחיטת הפסח וודאי בעינן שליחות והאיך עושה שליח לעבדו לשחוט את הפסח ואין לומר שאומר לעבדו בתחילה שיעשה לישראל שליח לשחוט וכמו שכתבו הפוסקים באה"ע סי' קמ"א שיכול למנות שליח אפי' ע"י נכרי' מ"מ ק' הא אמרינן בב"מ ד' ע"ב ע"ב דלעשות את הנכרי שליח או שיעשה הנכרי שליח כולו אתי' מקרא דאתם דומי' דגם אתם א"כ אי נימא דמה אתם ישראל למעט עבד אין העבד יכול לעשות שליח לישראל אם כן קשה במתני' דשכח מה אמר לו רבו וכו' אם גדי אומר לו רבו גדי שלו וכו' קשה מי ישחוט אותם דאם ישחוט הישראל שיצווהו רבו למנותו שליח לשחוט אם כן אותו הפסח שהוא של העבד נשחט בלא שליחות דהא העבד אינו יכול לעשות שליח לאחר ואם ישחוט העבד הרי פסח של רבו נשחט בלא שליחות דאין העבד נעשה שליח ואין לומר דעבדו שאני דיד עבד כיד רבו דמי ז"א דהא כתבו תוספות בד"ה ודלמא וכו' דכל קושי' הש"ס מהך מתני' ועיין מש"ש בזה ולכאורה היה נראה בזה דאף דממעטינן מאתם בני ברית היינו דוקא היכא דלית ליה שותפות בגווי' אבל היכא דאית ליה שותפות יכול להיות שליח לנכרי ואם כן י"ל דזה העבד ממנה אותו ישראל שציווהו רבו לשחוט על פסח של עצמו והא דלא נקיט בפירו' במתני' משום דבל"ז אין שוחטין את הפסח על היחיד אם כן מסתמא ממנה העבד עוד אחר עמו ואם כן שפיר הוא יכול לשחוט גם פסח של העבד כיון דאית ליה שותפות בו. אך זהו דוחק דלא מצינו בשום מקום שיהיה לנכרי שליחות אפי' בשותפות ועוד דהא ע"כ מתני' מיירי שם שאין מצויין לו אחרים דאל"ה למה ליה להקנות להעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו יותר הוי ליה להקנות לאנשים אחרי' ויתנה עמהם אם טלה אמר לו רבו יהא טלה לרבו וגדי של אחרים אע"כ מיירי שאין אחרים שרצונם בזה מצויין אצלו להתנות עמהם וסבירא ליה דשוחטין את פסח על היחיד והעיקר נראה לענ"ד כיון דאמרינן דא"א למילף שליחות מקדשים כיון דרוב מעשיהם על ידי שליח אם כן כיון דהא דאין שליחות לנכרי ילפינן מאתם גם אתם דכתיב גבי תרומ' י"ל דקדשים שאני כיון דרוב מעשיהם ע"י שליח איתא אפי' בנכרי וכן בעבד לר"א וקצת יש להביא ראי' לזה דהא עיקר שליחות ילפינן בקדשים מושחטו אותו וזה נאמר קודם מתן תורה בפסח מצרים ואף דהי' להם דין בני נח לדעת כמה גדולי' מיהא לפמ"ש המ"א סי' תמ"ח די"ל דעכו"ם לעכו"ם עושה שליח ליכא הוכחה מקודם מתן תורה מיהא אפי' לתי' זה אכתי קשה בקידושי נכרים דנהי דנימא בקדשים בני שליחות נינהו מ"מ קשה קושי' הש"ס דלעיל דף כ"ג ע"ב מי איכא מידי דאנן לא מצינו למיעבד וכו' וכיון דבשחיטת הנכרי פסולה האיך מצי למיעבד שליח במידי דהוא לא מצי עביד מיהו י"ל כמ"ש התו' לעיל בד"ה אמר ר' הונא וכו' דאף אי נימא דשלוחי דידן נינהו מ"מ הם שלוחי דרחמנא ג"כ וכן אפשר לומר נמי בקדשי' של נכרים ובזה יש להבין הא דבעי רב אשי למימר בב"מ דף ע"א דיש שליחות לנכרי היינו משום דהוי בעי למילף מקדשים ואפ"ה קאמר דר' אשי בדותא הי' משום דלא מיבעי' למאי שכתבנו לעיל דסוגי' דהתם אזלא אליבא דרבנן דר"א בן גמלא דילפינן שליחות דכל התורה לתרומה דוודאי לא עדיף מתרומה אלא אפי' למאן דיליף מגירושין ומקדשים מ"מ כיון דמצינו בתרומה דאין לנכרי שליחות יותר איכא למילף שליחות דכל התורה כולה מתרומה דאין לנכרי שליחות מדנילוף מקדשים שרוב מעשיהם ע"י שליח ודו"ק:
שם מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו וכו'. לכאורה קשה דהא מדקאמר והלא אין שוחט אלא אחד משמע דס"ל כר"א בר' שמעון בחולין דף כ"ט ע"א תזבחוהו שלא יהא שנים שוחטין א"כ קשה דהוי' לי' להוכיח מכל שחיטת הפסח כיון דאין שוחטין את הפסח על היחיד ואין שנים שוחטין וע"כ דא' שוחט בשליחותו של חבירו ואפי' אי נימא דס"ל לר' יאשי' דשוחטין את הפסח על היחיד מקרא דאיש לפי אכלו כדמשמע מסוגי' לקמן אכתי מוכח שליחות בקדשים מדאיצטרך קרא דשוחטין את הפסח על היחיד ותו דמקרא מפורש הוא ואם ימעט הבית וגו' ולקח הוא ושכנו וגו' כיון דאינו שוחט אלא אחד ממילא נשמע שליחות וכעין זה הקשה בספ"י ולכאורה היה נראה לתרץ בזה קושי' התוס' לקמן דף מ"ב ע"א בד"ה ודלמא וכו' וא"ת ואמאי לא דחי וכו' דר' יהושע בן קרחה בא להוכיח מקרא יתירה דושחטו אותו דיש שליחות אפי' בלא שותפות משום דבשותפות לא צריך קרא כנ"ל והא דמקשה הש"ס לקמן ודילמא שאני התם דאית לי' שותפות היינו דוקא לר' יונתן דלדידי' לא מייתרא קרא דושחטו דיליף מיני' שכל ישראל יוצאים בפסח אחד אך נראה שיטת התוס' דס"ל דהא דילפינן שליחות משחיטת הפסח היינו דכיון דאמרה התורה ושחטו אותו כל קהל וגו' הרי הטילה התורה מצות עשה על כל ישראל שכל אחד חייב לשחוט את הפסח וכיון דאין שוחט אלא אחד נשמע שליחות בקדשים הא לאו הכי ה"א דשחיטה לא בעי שליחות כלל כמו שאר עבודת הנעשים ע"י כהנים דאמרינן לעיל ד' כ"ד ע"ב דע"כ שלוחי דרחמנא נינהו א"כ ה"א דגם בשחיטה לא בעי שליחות כלל ובזה נכון הא דלא מייתי ראי' משחיטות קרבנות של מחוסר כפרה כגון זב ומצורע דדוחק לומר ששחטו בסכין ארוכה וכ"ש למ"ד דצפון העזרה אינו קרוי' צפון דא"א לשחוט בסכין ארוכה של כ"ב אמות בצפון המזבח אע"כ דהוי אמרינן ששחיטה זו א"צ שליחות וכבר כתבנו דבזה מתורץ קושי' פנים מאירות כנ"ל. ועיין מ"ש לקמן בזה ולפ"ז שפיר הקשו תוס' דה"מ להקשות לריב"ק דקרא מיירי ביש לו שותפות והא דאיצטרך קרא דושחטו וגו' היינו משום דאל"ה ה"א דאין צריך שליחות בשחיטת הפסח כלל ואתי' קרא דושחטו לאשמועינן דבעי' שליחות בשחיטה ומהני השליחות משום דאית לי' שותפות. ובזה מובן לשון התוס' בתירוצם שם ר"ל דא' שוחט פסחים הרבה דמשמע מסברא כתבו כן הא זה עיקר ילפותא דריב"ק ואינו מוכח מקר' דושחטו דדלמא מכל בני חבורה שחט אחד. ולפמ"ש דקושייתם היינו דעיקר קרא דמייתי ריב"ק לאשמועינן דבעינן שליחות בשחיטה וע"ז תירצו שפיר דמסבר' ידעינן דמסתמא שוחט אחד שחט פסחים הרבה וממילא נשמע דמהני שליחות אפילו בלא שותפות ולפ"ז צ"ל הא דקאמר לעיל הא דתנן חבורה שאבד פסחה וכו' ומאי קושי' דלמא באמת שחיטה לא בעי שליחות כיון דאכתי לא ידע מקרא דושחטו אותו היינו משום דבאותו מתני' עצמו תנן אם אמר להם אם אחרתי וכו' והיינו דממנה אותם שלוחים להפריש פסח בשבילו והוא וודאי בעי שליחות דאי אפשר להפריש פסח בלא שליחות כדאיתא בנזיר דף ל"ז ע"א אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו והיינו משום דפשיטא דאין אדם יכול להקדי' בשביל חבירו וא"כ כיון דהם יפרישו עליו פסח ע"כ מוכח שליחות בקדשים ודוק:
שם בתו' ד"ה נפקא לי' מדריב"ק וכו'. וא"ת אמאי לא יליף מפרו של אהרן כו' לולי דבריהם ז"ל הי' נראה לפמ"ש דהוכחת ריב"ק משחיטת הפסח כנ"ל היינו דמצוה על הבעלים לשחוט בעצמם או ע"י שלוחם א"כ ליכא למילף מפרו של אהרן דאי לאו דכ' ושחט את פר החטאת ה"א דאחר יכול לשחוט ולאו משום שליחות דידי' דלא בעינן שליחות דבעלים אלא משום שליחות דרחמנא ונראה דס"ל לתוס' דילפינן משחיטת הפסח לכל הקדשים דשחיטה דידהו מצוה על הבעלים בעצמם אלא שיכולין לעשות שליח לשחיטה כמו בפסח והיינו דקשיא להו אהא דיליף ריב"ק מסברא וכי כל הקהל שוחטין דהיינו כמו שכתבו התוס' לקמן דמסתמא א' שוחט פסחי' הרבה יותר הו"ל למילף משחיטת פרו של אהרן דכיון דנשמע מקרא דושחטו דמצות השחיטה על הבעלים ומיני' ילפינן לכל הקדשים א"כ מוכח מפרו של אהרן שלוחו של אדם כמותו ובזה מיושב מה שדקדקו המפרשים על זה שסמכו דבריהם על התרצן ולא על המקשן ולפמ"ש אתי שפיר דהמקשה הוי סבר דלא בעינן שליחות בשחיטה כלל והא דמקשה ממתניתין דאבד פסחה כבר כתבנו דלאו משחיטה מקשה אלא האיך יכולים להפריש בשביל החבורה הא בהפרשה בוודאי בעינן שליחות דאין אדם יכול להקדיש בהמה ולמנות חבירו עליו לפסח אם לא מטעם שליחות אבל מצות השחיטה היא לכל מי שישחוט ולפי מאי דמשני דבעינן שליחות בשחיטה שפיר הקשו כנ"ל ודו"ק:
מיהא לולי דבריהם ז"ל הי' נראה דליכא למילף משחיטת פרו של אהרן דהא אמרינן ביבמות דף ל"ג ע"ב דכהן אחר ששחט פרו של כה"ג חייב משום שבת ומשום זרות והיינו דלגבי פר זה נחשבו כהנים אחרים כזרים ואי לאו האי קרא דאשר לו נהי דהוי ידעינן דהקרבן פסול כיון שנעשה בלא שליחות הבעלים. מ"מ ה"א דהוי כשאר כהן ששחט בפסול דהקרבן פסול אבל לאו דזרות שיהא נחשב כזר ששחט מנא לן. ונראה דע"כ צ"ל כן דהא הקשה המהרש"א דה"א דנילוף במ"מ מפרו של אהרן ותירץ דא"כ לא איצטרך קרא וכו' ע"ש. ואכתי קשה דלפי האמת מנא לן שליחות בכל הקדשים מאי חזית למילף מפסח נילף מפרו של אהרן ולפמ"ש אתי שפיר כיון דשוויה רחמנא כזר לא הוי בר שליחות כלל לשחיטה זו ודמי להא דאמר לקמן גבי נכרי לפי שאינו בתורת גיטין וכו':
עוד נראה דיש ליישב קושיא זו דליכא למילף במ"מ מפרו של אהרן משום דאמרינן ביבמות שם דכהן אחר ששחט חייב משום יה' וא"כ י"ל דלא שייך בזה שליחות דאין בזה שליחות דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך וכמ"ש תוספות בשבת דף וי"ו גבי עשה דהשלמה ומ"ש התוספות שם דמצוה דרבים שאני לא שייך בפרו של אהרן דהוי קרבן יחיד כדאיתא ביומא דף ז' ודף נ' ולא דמי למילה שיכול למול אחר אפילו בשבת שאני התם דמצוה על כל אדם אלא שהאב מצווה יותר אבל בשחיטת פרו של אהרן דלאחרים ליכא מצוה כלל כיון דאית ביה חילול שבת ממילא אין שליח לד"ע ואינו יכול לעשות שליח ובזה יש להבין לשון המכילתא וז"ל ושחטו אותו וכי כולם שוחטין וגו' לעשות שלוחו של אדם כמותו ושחטו אותו בין בחול בין בשבת וכו' או אינו וכו' ת"ל ויעשו במועדו אפי' בשבת דברי רבי יאשי' אמר לו רבי נתן עדיין לא שמענו וכו' דלפמ"ש דמהאי קרא דושחטו אותו נפקא דעיקר מצות שחיטה על הבעלים ויכול לעשות שליח היינו דקמ"ל דאפי' בשבת יכול לעשות שליח ואפשר הטעם בזה דפסח הוי מצוה דרבים. ולפי מאי דאיתא בפסחים דף ע"ח ע"ב הגירסא ר' נתן אומר מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד היינו דאמר רבי נתן לשיטתיה עדיין לא שמענו דכיון שיש לו חלק בו יכול לשחוט בשבת בשביל עצמו ועיין בחידושי תורה שכתבנו לפרש המכילתא באופן אחר. ודוק:
בא"ד וי"ל וכו' אותו אפי' בע"כ. ועיין מ"ש מהרש"א ולפ"ז צ"ל הא דקאמר הש"ס וכ"ת דנילוף מהנך וכו' היינו דנילוף מגירושין דידה דהוי נמי בע"כ ואפ"ה מצי שווי' שליח ולפ"ז צ"ל נמי דגם תרומה מחשב בע"כ משום דאם רצה לאכול טבל כופין אותו שלא יאכל עד שיפרוש דאין לומר דיליף מגירושין דידה ומתרומה במה הצד דליכא למיפרך מה לגירושין שכן חול תרומה יוכיח מה לתרומה שכן אינה בע"כ גירושין דידה תוכיח דא"כ מאי קאמר שכן ישנו חול אצל קדשי' דאכתי איפא למילף משאר קדשי חובה דילפינן מפרו של אהרן וגירושין דידה אע"כ דלא שייך בזה למילף במה הצד דאיכא למימר דבמידי דקדש אין שליחות אלא לדבר שכופין אותו ולא דמי לשאר פירכות דילפינן במה הצד משום דשאר פירכות אינן אלא מצד המעלה שיש בהן אבל הך פירכא דבע"כ הוא דבר הגורם לשליחות וצ"ל דבתרומה נמי כופין אותו ושפיר קאמר וכו' נילף מהנך וכן אין להקשות דא"כ למה לי קרא בגירושין דידה נילף מגירושין דידי' ותרומה במה הצד דאין לומר מה לגירושין שכן בע"כ הא תרומה בע"כ דמשלח כמו גירושין דידה ז"א דכבר כתבנו דבכה"ג לא שייך למילף במה הצד דאיכא למימר דמידי דליתא במחשבה אין שליחות במקום שכופין אותו ועמ"ש לעיל בזה די"ל דאיצטרך לשליח עושה שליח ודו"ק:
שם בגמרא אתם ולא שותפין וכו'. לכאורה יש לדקדק דל"ל קרא ע"ז הא בודאי שותפות גרע משליחות דהא בקדשים ותרומה דמרבינן שליחות אפ"ה אינו מועיל בשותפות ואמרינן דאתם ממעט שותפין וגם לרבות השליח א"כ כיון דבעינן ריבוי לשליחות בקדשי' מהיכי תיתי נימא דשותפות מועיל בתרומה דלא ילפינן אלא מקדשים. ונראה דאתי שפיר לפי מה שיבואר לקמן דה"א דשה לבית אבות דאורייתא וכיון דליכא למימר דהוא מטעם שליחות כיון דקיי"ל דקטן אין לו שליחות כמו שיבואר לקמן וליכא למימר נמי דמפרשי עליהם אפי' שלא מדעתם כדאי' בנדרים דף ל"ז דאלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו שלא מדעתו וה"א דהוא מטעם שותפות דידהו ולקמן יבואר היטב בס"ד ודו"ק:
דף מב.
בתו' ד"ה ודלמא והקשה המהרש"א ז"ל דה"ל להש"ס להביא לעיל מתני' דגדי וטלה דמוכח מיני' דיש שליחות בקדשים אפי' בלא שותפות ולענ"ד נר' דאתי שפיר דאין הוכחה לעיל ממשנה זו באין לו שותפות דכבר כתבנו לעיל דהא דמקשה ממתני' דחבורה שאבד פסחה אין הקושי' מן השחיטה דהמ"ל דשחיטה לא בעי שליחות ועיקר הקושי' הוא מהפרש' דודאי בעינן בי' שליחות כנ"ל ומהפרשת הפסח דהכא ליכא להוכיח בלא שותפות דאיכא למימר שהעבד אומר בתחילה שאותו שאמר לו רבו יהא קדוש לפסח כמו שאמר לו רבו שימנה הוא א"ע ג"כ על אותו פסח של רבו וכיון שיש לו שותפות בו שפיר חייל קדושתו וכיון דקיי"ל נמנין ומושכין את ידיהם עד שישחטו כדאיתא בפסחים דף פ"ט ע"א יכול העבד לומר אח"כ אם גדי אמר לי רבי יהא ידי ממושכת מן הגדי וממנה א"ע על הטלה ואם טלה אמר לי רבי יהא ידי ממושכת מן הטלה וממנה א"ע על הגדי נמצא בשעת ההקדש שפיר חייל ההקדש כיון שהי' באותו שעה שותף ובשביל שמשך א"ע לא נפק' קדושתו אבל לבתר דמייתי קרא דר' יונתן דבעינן שליחות בשחיטה מדכתיב ושחטו וגו' אלא דמקשה דלמא דוקא היכא דאית ליה שותפות מ"מ כבד שמענו דבעינן שליחות בשחיט' דהא כתיב ושחטו א"כ שפיר מוכח ממתני' דגדי וטלה דמהני שליחות בשחיטה אפי' בלא שותפות דל"ל בשחיטה נמי כנ"ל דשוחט בתחילה הגדי בשותפות עם רבו ואח"כ מושך א"ע ממנו דהא אין מושכין את ידיהן אלא עד שישחוט ואפי' לר"ש דס"ל מושכין עד שיזרוק מ"מ א"א לומר שמושך א"ע מן הגדי ושוחט את הטלה בשותפות דח"כ שוב אינו יכול למנות א"ע על הגדי דלמנות מודה ר' שמעון דאין נימנין אלא עד שישחוט כדאיתא שם בגמרא וא"כ איך יכול לומר גדי שלי ותו דכבר נפסל הגדי כיון שהי' שעה אחד אחר שחיטה בלא בעלים ותו דהא ע"כ הך מתני' לא אתי' כר"ש דהא כתב רש"י ז"ל דהא דהוצרך מתני' לטורח זה ואינו מתנה בשלמים משום דאתי' למעט באכילת קדשי' ע"ש ואי ס"ד דאתי' כר"ש הא ר"ש ס"ל דמותר למעט באכילת קדשים ובזה מובן סמיכות דבריהם שהקשו אח"ז וא"ת אמאי לא דחי וכו' משום דכבר כתבנו לעיל דהמ"ל דלריב"ק מיותר קרא דושחטו אותו דא"א לומר בשותפות דע"ז אין צריך קרא כנ"ל אבל לאחר שכ דהא דשליחות בלא שותפות מהני נפקא ממתני' דגדי וטלה. ע"כ צ"ל דהא דלא מייתי לעיל הך מתני' דגדי וטלה משום דה"א דשחיטה א"צ שליחות וע"ז הקשו אם כן הו"ל להקשות לעיל דמקרא דושחטו אותו לא נפקא שליחות בלא שותפות דהא צריך קרא דושחטו דשחיטה בעי שליחות כמ"ש לעיל ודו"ק:
שם בתוס' ד"ה איש זוכה וכו' הא קי"ל וכו'. לכאורה אינו מובן דלמא הא דקי"ל אין יד לקטן מהכא נפקא וכן כתבו התוספות בעצמם בפסחים דף צ"א ע"ב בד"ה איש זוכה וכו' מהכא קי"ל דאין לו שליחות וכו' ע"ש דמשמע דמסקנת דבריהם כן הוא ונראה דדבריהם הכא ע"פ מ"ש התוספות בגיטין דף ס"ד ע"ב שאני שתופי מבואות וכו' דנפקא מאתם גם אתם מה אתם גדולים אף שלוחכם גדולים וכן כתב הראב"ד ז"ל בהל' גירושין פ"ודין ט' ע"ש. אך אכתי קשה דמאי קשי' להו הכא נהי דקי"ל דאין היקש למחצה מ"מ הא אמרינן לעיל בתחילה דאג"א לרבות שליחות בתרומה אלא משום דמקשה דניליף שליחות מקדשים וגירושין אייתר קרא להיקשא מה אתם וכו' אם כן שפיר מקשה הכא מנ"ל שליחות בקדשים בלא שותפות דלמא קרא דאג"א אתא לשליחו' בתרומה היכא דל"ל שותפות אף דבקדשים לא מהני וכיון דלא מייתר להקישא שפיר איצטרך קרא דאיש זוכה ואין קטן זוכה למעט קטן משליחות אפי' היכא דאית ליה שותפות ואפי' לפי מאי דמשני דנפקא שליחות בקדשים היכא דל"ל שותפות מייתורא דקרא דאיש לפי אכלו מ"מ אי לאו דמייתר קרא הוי מוקמינן באיש זוכה ואין קטן זוכה לחוד ולא הוי ידעינן שליחות בקדשים היכא דל"ל שותפות ונראה דקושיתם הכא אליבא דר"י ב"ק דנפקא לי' שליחות מושחטו אותו אפי' היכא דל"ל שותפות כמ"ש התו' לעיל ע"כ קרא דאיש לבית אבות וגו' היינו לאיש זוכה ואין קטן זוכה וכיון דלדידי' ע"כ אג"א להקישא א"כ ממילא ילפינן מה אתם גדולים וכו' דאין היקש למחצה ושפיר הקשה דל"ל קרא ובזה נראה לע"ד ליישב דאין דבריהם סותרים מ"ש בפסחים שם דמהכא נפקא דאין שליחות לקטן משום דכל הסוגי' שם אזלי אליבא דר"ש ולר"ש משמע דמהכא נפקא והיינו דלא משני לעיל אהא דמקשה ולר"ש דפטר דתנן תרומת נכרי וכו' אג"א ל"ל וכו' דאיצטרך הקישא מה אתם גדולים וכו' היינו משום דנפקא מקרא דאיש זוכה ואין קטן זוכה וממילא דר"ש לית ליה האי הקישא כמשמעות הסוגי' דלעיל ואין להקשות דמאי מקשה בפסחים לר"ש דיליף מאיש למעט אשה דהא מיבעי' קרא לכדר' יצחק הא י"ל דילפינן מאג"א מה אתם גדולים וכו' דהא סבירא ליה כריב"ק כמ"ש התוספות שם בפסחי' ז"א דכמו שתירצו התוספות הכא אליבא דריב"ק דאף אי דרשינן הקישא דאין שליחות לקטן אפ"ה צריך קרא דאיש זוכה משום דה"א כיון דשייך לגווייהו דשלב"א דאורייתא ה"נ צריך קרא לר"ש. ועיין בסמוך ודו"ק:
בא"ד וי"ל דלגבי פסח איצטרך דכתיב שה לבית אפי' קטן וכו'. לכאורה קשה דהא מסקינן בנדרים דף ל"ז דשה לבית אבות לאו דאורייתא דפריך אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים ומשני שה לבית אבות לאו דאורייתא וצ"ל כמ"ש התוספות בגיטין שם דהא גופא קמ"ל קרא דשה לבית אבות לאו דאורייתא ונראה לענ"ד לפרש דבריהם והיינו כיון דכתיב איש זוכה ולא קטן זוכה גבי פסח וילפינן מזה דאינו זוכה לאחרים משום דאינו נעשה שליח וקי"ל דמי שא"י להיות שליח אינו נעשה שליח לאחרים דהא בהא תלי' כדאיתא בבבא מציעא דף ע"א אם כן כי היכא דאין קטן זוכה ה"נ אין אחרים זוכין לו מדאורייתא והיינו דפריך אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו וכו' דכיון דאינו עושה שליח ה"ל כאחרי' והאיך יפריש האב וישחוט פסח בשביל בניו הקטנים הא להפרשות ושחיטת הפסח בעינן שליחות ואין שליחות לקטן ויליף מזה דשה לבית אבות לאו דאורייתא וע"כ הה דאמר רחמנא שה לבית אבות לגדולים ולא לקטנים אבל אי לא הוי כתיב איש זוכה ה"א דשה לבית אבות דאורייתא והיינו דאחרים זוכין לו בשחיטה כיון דשייך בגווייהו וחייב בפסח ובזה אתי שפיר טפי הא דמשני הכא למסקנא אליבא דר' יונתן דנפקא מקרא דאיש לפי אכלו וכתבו התוספות בפסחים שם בד"ה אי נימא וכו' דהוא דוחק דלא משמע בהאי קרא דאיש לפי אכלו דמיירי בזכי' ולפמ"ש י"ל דבאמת עיקר קרא דאיש לפי אכלו ולא קטן לפי אכלו א"כ תו ליכא למימר דקרא דויקחו להם איש שה וגו' אתא דאין קטן זוכה דא"כ ל"ל קרח דאיש לפי אכלו למעט קטן מאכילה מהיכא תיתי נימא דקטן חייב באכילה ואי משום דכתיב שה לבית אבות הא כיון דאינו זוכה לאחרים אחרים אינן זוכין ג"כ לו וע"כ צ"ל דקרא דויקחו הוא לשליחות בלא שותפות וממילא מייתר קרא דגם אתם להיקשא וילפינן מיני' נמי מה אתם גדולים כמו שכתבנו לעיל בדיבור זה ומעתה מובן מ"ש לעיל דאיצטרך קרא לר"ש אתם ולא השותפין משום דהוי ס"ד דשותפים מהני בתרומה דנילף מקדשים דה"א שה לבית אבות דאורייתא וכיון דליכא למימר מטעם שליחות דהא כבר כתיב איש זוכה ולא קטן זוכה ואי אפשר לומר נמי דמהני שלא מדעת דהא בעינן שליחות מושחטו וה"א דשה לבית אבות הוא מטעם שותפין והא דאיצטרך קרא על שליחות דעדיף משותפים כנ"ל היינו דאי לא הוי כתיב ושחטו לרבות שליחות הוי מוקמינן קרא דויקחו על שליחות וה"א דיש שליחות לקטן ושה לבית אבות דאורייתא ולא הוו ידעינן שותפות לחודא לכן איצטרך ושחטו על שליחות וממילא ידעינן דאיש זוכה ואין קטן זוכה מקרא דויקחו וע"כ שה לבית אבות מטעם שותפות לחודא אבל לבתר דכתיב אתם ולא השותפין דממעטינן שותפין בתרומה וה"ה לקדשים דלא שייך הכא פירכא שכן רוב מעשיהם ע"י שליח וכיון דשותפות לא מהני ע"כ מוכח דשה לבית אבות לאו דאורייתא ודו"ק היטב:
שם בגמרא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כדאמר רבה בר רב הונא וכו' והקשה הרשב"א ז"ל והא זכי' מטעם שליחות הוא ע"ש ולפמ"ש בס' ש"מ בכתובת דף ע' דהא דזכין לקטן ומטבילין אותו על דעת ב"ד היינו דאף דזכי' מטעם שליחות ואין זכי' לקטן מן התורה מ"מ ב"ד שאני ע"ש א"כ ה"נ י"ל כן דכיון דחלוקה הי' עפ"י ב"ד שפיר מהני בקטנים אף דאין זכי' לקטן ויש לפרש עפ"ז המכילתא פ' בא ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם מלמד שעשאו ב"ד וכו' ויש להבין מה הענין שהי' צריך לעשות ב"ד ולפמ"ש י"ל דס"ל שה לבית אבות דאורייתא והיינו ע"כ ע"י זכי' שאחרים זוכין לו כדאי' בנדרים אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו כנ"ל וקשה לי' הא אין זכי' לקטן מדכתי' איש זוכה ואין קטן זוכה וניחא לי' שהזכי' הי' ע"י ב"ד ולכך אמר מלמד שעשאן ב"ד וק"ל:
שם בגמרא מנין ליתומים וכו'. ת"ל נשיא א' וכו' אע"ג דלמ"ד בב"ב דף קי"ז ע"א דס"ל דלבאי הארץ נחלקו והיינו לבני עשרים כמפורש קרא מ"מ הא אמר' שם דאפי' למ"ד לבאי הארץ נחלקה דחזרה הנחלה ליוצאי מצרים נמצא שהי' כמה קטנים שחזר להם הנחלה מאבותיהם שהי' מיוצאי מצרים ואין להקשות דהא לא הי' חילוק הארץ אלא לאחר י"ד שנה ואותם קטנים שהי' בשעת ביאת הארץ כבר נתגדלו בשעת חילוק ונתרצו בחלוקה ואי משום אותן קטנים שנולדו בתוך אותן י"ד שנה הא ההתמנות איש אחד לשבט הי' בימי משה כמפורש בפ' מסעי אלה האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגומר אם כן כבר נתרצו אבותיהם על חלוקה זו שיעשו אלה האנשים ז"א דאף שנתרצו אביהם ומינוהו אותם שלוחים מ"מ אותן שמתו בתוך אותן י"ד שנה בטל השליחות כדקיי"ל בח"מ סי' קכ"א כשמת המשלח בטל השליחות ועוד דהא אמרי' בנזיר די"ב דכל מילי דלא מצי למיעב' השת' לא מצי למיעבד השליח ואי נימא דבאותו שעה שנתמנו ע"י משה לא נתקיי' החלוקה מפני הקטנים שהי' באותה שעה כמו כן לא היה יכולי' הגדולים לעשות שליח לאחר זמן שיגדילו הקטנים אלא דהא קשה לי דכיון דבאמת יליף מחלוקה שהי' בשעת ביאת הארץ אף על גב דהיה ע"י אורים ותומים כמ"ש תוספות בד"ה יתומים שבאו וכו' ע"ש אם כן ה"נ נילף מיני' כשהגדילו נמי אין יכולים למחות דהא וודאי אותן קטנים לא היה יכולים לאחות אף כשנתגדלו וכן מוכח ממה שכתבו התוס' בבכורות דף נ"ב ע"ב דאף ר' יוחנן דסבירא ליה אחין לקוחו' הן מודה בחלוקת הארץ מדקאמר בגיטין דף מ"ח לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון משמע דלמעלה מיהושע בן נון לא הוי כלקוחות משום שהיה ע"י אורים ותומים ע"ש ואי נימא דהי' יכולים למחות אלא שנתרצו אח"כ בגדלותם הדר הוי ליה כלקוחות ותו נראה דמוכח מן התורה דהא אמרינן לעיל דף ל"ז ע"ב דמתחייבי בבכורים מיד לאחר ירושה וישיבה כדכתיב וירשתה וישבתה בה ואי נימא דהקטנים היו יכולין למחות עד שיגדילו אם כן לא היה אצל כל א' אלא קנין פירות עד שיגדילו וקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ותו קשה דאף לאחר שנגדלו לא מצי מייתי ביכורים כיון דבתוך זה הזמן עד שיגדילו היה כמה מהם שמתו והניחו בנים קטנים אם כן מעולם לא נתקיימו החלוקה דבכל פעם הי' קטנים שיכלו אח"כ למחות מיהא למ"ד קנין פירות כקנין הגוף וחייב בביכורים אין מזה הוכחה ולכאורה היה אפשר לומר לפי מה דאמר בסוף פ' הניזקין שם אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף וכו' לא משכחת וכו' יש לומר דרשב"ג דאמר מה כח ב"ד יפה לשיטתו אזיל דסבירא ליה בסוף פ' הניזקין דף מ"ז ע"ב דיש ברירה ולית ליה אחין כלקוחות אם כן י"ל דסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וממילא מוכח מדלא יכולין למחות בחלוקת הארץ משום דאמרינן כח ב"ד יפה ורבנן סבירא ליה אין ברירה ואחין כלקוחות וממילא מוכח דקנין פירות כקנין הגוף דמי דאל"כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ואם כן אין הוכחה דלא היה יכולין למחות דשפיר היה יכולין להביא מיד אחר ירושה וישיבה משום דעל כל פנים היה להם קנין פירות והכי סבירא ליה לשמואל בסוף ביצה דאין ברירה מיהא אפשר לומר בפשטות דאף דגמרינן דהב"ד מזדקקין לחלוק בחלוקת הארץ אף שהי' באורים ותומים מכל מקום לענין מחאה אי אפשר למילף מיני' דוודאי כח אורים ותומים יותר יפה ודו"ק:
דף מב:
בגמ' ע"ב אמר ר' נחמן האחין שחלקו כבר נתבאר בכתובות דף ק' ע"ש:
שם דברי הרב ודברי התלמיד וכו'. הנה התו' כתבו בב"מ דף י' ע"ב בד"ה אמר לישראל וכו' וי"ל דכי בעל וכו' א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חנין הקידושין משמע מדבריהם דשליחות בטל לגמרי בדבר עבירה וצ"ע דמנא להו לחדש דין זה דלמא לא נאמ' אלא לענין חיוב ופטור המשלח והשליח אבל השליחות קיים וכבר כתבנו בזה באריכות בכתובות דף ל"ג ע"ב דיש לומר דנפקא להו מל' התוספתא והביאו הרמב"ם מהל' מעילה פ"ז וז"ל בד"א שהי' החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם הי' החתיכות בשר עולה לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור יתר על המעילה ובכל התורה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה בלבד שלא יתערב עמה איסור אחר עכ"ל ונראה דהטעם בזה משום דהשליחות בטל משום עבירה אחרת משום דאין שליח לד"ע וממילא בטל השליחות אפי' לענין מעילה אך לפמ"ש לקמן בשיטת הרמב"ם דס"ל דבמעילה הוא חידוש טפי ואע"ג דבכל התורה לא מצינו דזה נהנה וזה מתחייב אפ"ה במעילה חייב א"כ אין כ"כ ראי' מזה לשאר שליחות לד"ע שיתבטל השליחות לגמרי ותו נראה דמוכח כדברי תוס' מדפריך בסוטה דף מ"ה לימא דלא כריוה"ג ומשני כדרבא דאמר אינו חייב עד שיבעול וקשה מאי קושי' לוקי בקדשה ע"י אחר דאין שליח לדבר עבירה ואין לומר משום דאיכא איסורא דהא לרבא נמי איכא איסורא תדע דהא קאמר בבבא מציעא דהוי שליח לד"ע אלא וודאי דהשליחות בטל לגמרי ואין קידושין חלין כלל לאביי כמ"ש תוספות ואם כן למה לא יצא לצבא מיהא יש לדחות לפי מה דאמר לקמן דאף דאין שליחות לד"ע מ"מ חייב בדיני שמים אם כן י"ל כיון דחייב בדיני שמים הוא בכלל הירא מעבירות שבידו לצאת בצבא והנה הרמ"א בי"ד סי' ק"ס סי"ו כתב בשם המרדכי שכתב בשם רש"י ז"ל יש אומרים דמותר לישראל וכו' וסברה זו ע"כ כסברת התוספות דשליחות בטל לגמרי דאל"ה אכתי הוי ליה רבית הבאה מיד לוה ליד מלוה ונהי דאינו חייב דאין שליח לד"ע מ"מ איסור' איכא אלא דסבירא ליה דוודאי בטל השליחות: והט"ז שם ס"ק י"א הקשה מ"ש ממודר הנאה מחבירו דמפורש בכמה מתני' דאסור ליתן לו ע"י שלוחו ואמאי נימא כיון דאין שליח לד"ע ונתבטל השליחו' כנ"ל מיהא נראה דעל רש"י י"ל דלק"מ דהא כתב הר"ן בנדרים דף ט"ז ע"ב דהמודר מחבירו אין המדיר עובר אלא המודר לוקה אם נהנה ואם כן אין שליח לד"ע כלל ואף על גב דאכתי איכא משום לפני עור וכו'. ז"א דהא כתבו תוספות שם דבישראל אף על גב דאיכ' משום לפני עור מ"מ כיון דלאו בר חיובא הוא לא הוי שליח לד"ע כלל ומכ"ש הכא דאין האיסור על המדיר כלל אבל על הרמב"ם ז"ל שהביא הר"ן שם דהמדיר לוקה קשה הא אין שליח לד"ע כמו שכתב הרמב"ם בעצמו גבי מעילה והיה ההכרח מזה לפרש דברי הרמב"ם כמו שכתבתי לעיל דדוקא במעילה סבירא ליה דבטל מזה השליחות ולכאורה יש להביא ראי' מכל שחרורי עבדים ששולח שטר שחרור ע"י שליח כמפורש בכמה משניות וברייתות בגיטין ששוה לגיטי נשים ואמאי כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבידו הוי שליח לד"ע ובטל השליחות אך יש לדחות דהתם עיקר עבירה מה שאינו עובד עמו דכתיב לעולם בהם תעבודו כמ"ש תוספות בגיטין דף ל"ח ע"א בד"ה כל המשחרר וכו' דכשאינו יכול להשתעבד בו ליכא איסורא בכתיבת גט שיחרור אם כן י"ל דאין בזה משום שליח לד"ע כי העבירה שאינו עובד בו עושה האדון בעצמו ובכתיבת הגט אין איסור והארכתי בזה בתשובה ועיין בחידושי כתובת דף ל"ג בסוגי' שם וכי זה חוטא וזה מתחייב וע' מה שכ' לקמן דף נ"א:
שם בגמרא משום דהוי מעילה ושליחות יד שני כתובים וכו' הנה בח"מ סי' רצ"ב כתב הש"ך ס"ק ד' בשם אביו ליישב דברי הסמ"ע שכתב שם דהא דריבתה התורה בשליחות יד דיש שליח לד"ע והנפקד חייב היינו דוקא כשאין השליח בר חיובא או שאין לו לשלם אבל אם יש לשליח לשלם חייב השליח לשלם ע"ש ולענ"ד קשה טובא דא"כ מאי קאמר הכא דהוי מעילה ושליחות יד ב' כתובי' דהא גבי מעילה בשניהם שוגגים חייב המשלח ואי ס"ד דבשליחות יד אין המשלח חייב אלא אם אין לשליח לשלם א"כ הא לא דמי למעילה ותו דמנא לן דבמעילה עצמו כששניהם שוגגים יתחייב בעל הבית ולא אמרינן דלא ריבתה במעילה שליחות אלא היכא דאין השליח חייב ותו דמשמע לקמן דלשמאי הזקן דס"ל ב' כתובים הבאים כא' מלמדין ס"ל באומר לחבירו צא והרוג דשליח פטור והמשלח חייב והיינו משום דיליף ממעילה ונראה ליישב דבריו דנהי דלמ"ד שני כתובים הבאים כא' מלמדין ילפינן ממעילה דאפילו היכא דשליח בר חיובא פטור השליח וחייב המשלח היינו משום דילפינן במעילה בג"ש מתרומה דבכל ענין המשלח עיקר ושלוחו כמותו כמו שיבואר לקמן ושפיר יליף שמאי באומר לחבירו צא והרוג וכו' אבל למ"ד דס"ל שני כתובי' הבאים כא' אין מלמדין ונמצא דבהני שפרטה התורה הוא חידוש יש לנו לומר דכל מה דאפשר למעט בחידוש עדיף טפי דנהי דבמעיל' כיון דיליף מתרומה הוי שליח לכל ענין אפי' היכא דאפשר לחייב השליח מ"מ גבי שליחות יד כיון דאיכא לאוקמי קרא במקום דאי אפשר לחייב את השליח מוקמינן בהכי ואין להקשות הא גבי טביחה סתמו הרמב"ם והטור דהמשלח חייב ולא חלקו להיכא דיש לשליח לשל' חייב השליח דהתם שאני דהא מתני' מפורש' בב"ק דף ס"ב ע"ב אין הגנב אחר הגנב ולא הטובח ומוכר אחר הגנב משלם תשלומי דו"ה א"כ אין מקום לחייב את השליח ולפ"ז י"ל דסוגי' בא בתחילה לשנויי מתני' דפיקח חייב משום דהוי מעילה ושליחות יד שני כתובי' דעכ"פ הפיקח חייב דליכא למילף ממעילה מדאיצטריך גבי שליחות יד אבל אליבא דאמת דאיכא שני כתובי' בשליחות יד ובטביחה היכא דשליח פטור ממילא בכל התורה אפי' היכא דשליח פטור לא מחייב המשלח ולפ"ז אתי שפיר טפי דהשקלי' וטרי' אליבא דמ"ד ב' כתובי' מלמדין נ"מ נמי אליבא דב"ה אף דלדידי' הוי ג' כתובים ולפמ"ש דבמעילה איכא חידוש טפי אפי' במקום שיש לחייב השליח אכתי איכא למילף משליחות יד וטביחה דאם השליח לאו בר חיובא או שאין לו לשלם וכן נר' לענ"ד ממשמעות לשון הרמב"ם שהביאו לעיל שכתב דבכל התורה כולה אין שליח לד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר ולכאורה הלשון אינו מדוקדק דהא מצינו ג"כ גבי שליחות יד וגבי טביחה ומכירה דיש שליח לד"ע ולפמ"ש אתי שפיר כיון דהתם כולם שוגגים ואפשר לחייב את האורחים ואפ"ה מחייבינין לבעל הבית וזה לא נמצא בכל התורה אפי' בשליחות יד וטביחה ועיין מ"ש לקמן בזה כן נר' לענ"ד ליישב דבריו ז"ל מיהא בגוף הדין תמי' לי דמה"ת לחייב השליח גבי שליחות יד הא קיי"ל שליחות יד אין צריך חסרון אלא משהגביהו ע"מ לחסרו כמבואר בחושן משפט בסימן הנ"ל ולא דמי לנפקד ששלח יד דלא מהני חזרה למקומו היינו כיון ששלח יד נעשה גנב וכלתה שמירתו ולא הוי חזרה לבית בעלי' משא"כ בשליח ודוחק לומר כיון שאמר השומר לשלוח יד כלתה שמירתו ולא הוי חזרה לבית בעלים דלא מצינו חיוב זה אלא בנפקד עצמו ולכאורה הי' נראה לפרש הסמ"ע דמיירי שהשליח שלח בו יד ליגזל כולה ולא החזירו כלל דבזה שפיר חייב השליח אלא דלענ"ד נראה דבהא לא מיירי התורה כלל דזה הוי כגנב בעלמא דאם אמר לך גנוב דמשלח פטור כדאית' בסי' שמ"ח בהגה"ה ולא ריבתה התורה שליחות בשליחות יד אלא בלא חיסרה כלל או בחסירה מעט לענין חיוב אונסין על כל הפקדון ומיהא לפמ"ש לעיל בטעם הרמב"ם דבנתערב איסור אחר במעילה אין המשלח חייב אף על המעילה משום דכבר בטלו השליחות אם כן י"ל דה"נ בזה החסרון שצוה לו לחסרו נמי ריבתה התורה שליחות דאי לא תימא הכי כיון דנתבטל דבריו נתבטל השליחות לגמרי ולמה נתחייב המשלח באונסי הפקדון ותו דהא סיפא דקרא ישלם שנים ע"כ קאי על חסרון עצמו דעל המותר אף שנתחייב באונסין אינו משלם עליו אם כן שפיר י"ל דדברי הסמ"ע הן בחסרון עצמו דהיינו שגנב השליח את הפקדון עצמו כולה או מקצתה וזה וודאי חידוש הוא הא בשאר גנב אין שליח לד"ע וממילא דאיכ' למימר דהיינו כשאין לשליח לשלם או כשאינו בר חיובא ודו"ק
שם אמרו ב"ש לב"ה אם כן על כל דבר פשע ל"ל שיכול אין לי וכו' לכאורה הגירסא דהכא אינו מובן דההוא שיכול הן דברי ב"ה והגירסא בב"מ דף מ"ד אמר להם ב"ה לב"ש והלא כבר נאמר וכו' אם כן מה תלמוד לומר על כל דבר פשע וכו' ונראה ליישב הגיר' דהכ' דס"ל לב"ש דודאי פשט' דקר משמ' שנעש' שליחו' יד ממש כדקא' ב"ה אלא דס"ל כיון דכללא הוא דאין שליח לד"ע ע"כ הא דמחייב האומר לשלוחו לאו משום דמעשה השליח הוי כמעשה עצמו דלמה ניחא דהתורה הוציאה דין זה מכל התורה אלא דחיוב במה שאמר לשלוחו הוא משום שחייב על האמירה ורבותא קמ"ל דאפי' לא אמר לשלוח יד בעצמו אלא אמר לשליח לשלוח יד מחייב על האמירה ובהא מתרצי הא דמקשה מאי מקשה אלא לב"ש דלמא לב"ש באמת סבירא ליה כשמאי הזקן דסבירא ליה יש שליח לד"ע ולפמ"ש אתי שפיר דלהכי מייתי הך בריית' הכא דמשמע מיני' דגם בית שמאי סבירא ליה דקרא מיירי בשליחות אלא דסבירא ליה דאין החיוב משום מעשה השליח משום דקיי"ל אין שליח לד"ע ע"ז מקשה מנ"ל דאין שליח לד"ע. ודו"ק:
בתו' ד"ה אמאי מעל וכו'. ואמר ר"י דהכא מיירי שנזכר השליח וכו' לכאורה היה נראה לפמ"ש רש"י ותוספות לקמן דף נ"ג ע"ב בד"ה אף במכר וכו' ואין מעילה לר"מ אלא באוכל הקדש אבל במוציא הקדש אין בו מעילה וכו' כיון דאי הוי ידע לא הוי מפיק וכו'. נמצא לר"מ לא משכחת שליחות במעילה דהא כתבו התוספות לקמן בד"ה שלא מצינו וכו'. אמנם מסופק היה ר"י באומר לשליח הושיט ידך וכו' נמצא אי נימא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן לא משכחת שליחות במעילה כלל כיון דאין מעילה אלא בשוגג והקדש אינו מתחלל בשוגג לר"מ אלא באוכל וזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וע"כ צ"ל דהא דקאמר עשה שליחותו בעל הבית מעל היינו כשהי' השליח מזיד והמשלח שוגג נמצא ההקדש מתחלל דהשליח היה מזיד והמשלח מעל כיון שהי' שוגג נמצא הוי קושי' הש"ס בהכרח לר"מ מיהא אכתי קשה מנא לן דמתני' דמעילה אתי' כר"מ. ותו דלכאורה מוכח דלא אתי' כר"מ דהא מדקתני לא עשה שליחותו שליח מעל אלמא שהשליח שוגג אם כן לר"מ אינו מתחלל כלל וע"כ דאתי' כר' יהוד' דסביר' ליה הקדש בשוגג מתחלל במזיד אינו מתחלל. אך לפ"ז קשה לר"י ל"ל ריבוי על שליחות במעילה ממ"נ אי הוי השליח מזיד הא אינו מתחלל ואי הוי שוגג לא שייך דברי הרב ודברי התלמיד ופשיטא דיש שליחו' וצ"ל דבאמת חטא חטא אינו מיותר כמ"ש רש"י חטא חטא לרוב דברים הוא מלמד ובזה נר' לענ"ד לתרץ קושי' המפרשים לקמן בסוגי' דקאמר הניח' למ"ד אין מלמדין אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר. דילמא מ"ד מלמדין סבירא ליה כב"ה דמייתר נמי בשליחות יד והוי ליה ג' כתובים ולפמ"ש י"ל כיון דמ"ד סבירא ליה מלמדין הוא ר' יהודא כדאיתא לעיל דף ל"ה ע"א ולרבי יהודא לא משכחת שליחות במעילה שהי' שייך בו לומר דברי הרב וכו' נמצא דליכא אלא ב' כתובים שליחות יד וטביחה ומכירה ומיהא לפ"ז לא אתי שפיר מ"ש תוספות מ"מ דוקא נזכרו שניהם אבל נזכר השליח לבד בעל הבית מעל כיון דהמתני' ר"י הוא דהא קתני דבלא נזכרו שניהם בעה"ב מעל אלמא דמתחלל בשוגג אם כן כשנזכר השליח אינו מתחלל במזיד לר"י וממילא כיון דנשאר בקדושתו לא מעל בעה"ב וחנוני מעל כשיוציא והיינו מטעם דלא יצא לחולין לפי שהי' במזיד וצ"ל דסבירא ליה להתוספות איפכא דלר"י משכחת מעילה כשהמשלח בשוגג והשליח מזיד ואפ"ה מתחלל דבתר משלח דהוי שוגג אזלינן ואף דלענין נזכר בעה"ב אזלינן בתר השליח שהי' שוגג ומתחלל מדמעל השליח היינו משום דכשנזכר בעה"ב בטל השליחות אבל כשהמשלח שוגג כי היכא דריבתה התורה שליחות לענין חיוב המשלח ה"נ לענין חילול אזלינן בתר המשלח ובאמת לר"מ לא משכחת שליח במעילה וקרא לא מייתרא אי נמי י"ל כיון דר"מ מפרש קרא נפש כי תמעול מעל היינו מזיד כמ"ש תוספות לקמן דף נ"ג ע"ב ד"ה אף במכר י"ל דגז"ש דחטא חטא איירי נמי במזיד ולענין מלקות וחייב המשלח כשהוא מזיד ועיין מה שכתבתי לקמן. אך הנראה לענ"ד דיש לומר כנ"ל דאזלינן עיקר בתר השליח אם הוא שוגג או מזיד ואפילו הכי משכחת לר"י שליחות במעילה בשליח עושה שליח כגון שהיה המשלח שוגג ושליח ראשון מזיד והוא עשה שליח והשליח השני היה שוגג נמצא שפיר מתחלל דהרי השני היה שוגג ואפ"ה איצטרך קרא דבעה"ב מעל אף שיכול לומר כיון שהשליח ראשון היה מזיד אם כן דברי הרב וכו' וכיון שזכינו לזה נר' לענ"ד דייש ליישב הסוגי' דמייתי הך מתני' דריש פ' וי"ו דמעילה דשליח שעשה שליחותו וכו' ומפרש כיצד אמר לשלוחו תן בשר לאורחים ע"ש קשה כיון דעיקר כוונת מתני' לאשמועינן דין שליח שעשה שליחותו או שינה בשליחות ל"ל לאשמועינן בכה"ג דהוי אורחים שליח שני הל"ל שאומר בעה"ב לאורחים טלו בשר ואכלו וכשעשו כמו שצווה הרי ליה אינהו כשלוחים של בעה"ב וחייב בעה"ב ואם שינוי האורחים חייבים וצ"ל דמתני' ר"מ היא דסבירא לי' הקדש בשוגג אינו מתחלל נמצא בכה"ג דבעי לאשמועינן מעילה בבעל הבית או בשליח וצ"ל דהוי ליה שוגגים ואינו מתחלל לר"מ כלל אף על גב דבאכילה הוי מעילה לר"מ אפילו בשוגג מ"מ הא כתבו התוספות דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן נמצא אין לחייב את בעה"ב על אכילת אורחים אלא על מה שהגביהו האורחים ובזה אין מעילה בשוגג לר"מ וצ"ל ע"י שלוחו שני ומיירי שהאורחים היה מזידים וכיון שאמר להם טלו ואכלו נתחלל ההקדש במזיד וכמו שכתבו התוספות לקמן דף נ"ג דעיקר מעלה מעל דכתיב גבי מעילה היינו כשלקח במזיד לקנותו וכיון שזה אמר טלו ואכלו הם שלוחים של שליח בעה"ב ולכך אם לא שינה השליח בהשליחות מעל בעה"ב ואם שינה השליח מעל השליח כיון שהם היה שניהם שוגגים הרי מוכח דמתני' זו נקטה בכה"ג דוקא אליבא דר"מ ושפיר הוכיח דיש שליח לד"ע אפי' במקום ששייך לומר דברי הרב ודברי תלמיד דהא האורחים מזידין ואפשר דלר"מ אפי' במידי דלאו בר אכילה כל המוציא מרשות לרשות והנותן שוגג והמקבל מזיד הוא מתחלל כיון שהמקבל מזיד והנותן חייב מדין משלח ולפ"ז נראה בהא שכתבו תוספות ורש"י לקמן דלר"מ לא משכחת מעילה אלא באוכל ה"ה דמשכחת באומר טלו וקנה אותו בהגבהה והמקבל הוא מזיד וכיון שאמר לו טול וקנה הוי המקבל כשלוחו וחייב המשלח כיון שיצא לחולין ע"י המקבל שהוא מזיד אך דלא רצו התוספות לפרש כן דאין זה מעילה דקרא דמשמע פשטא דקרא ע"י עצמו ולא ע"י שליח דהא ילפינן מגז"ש דחטא חטא ועוד נראה דלר' ירמי' דהוי סבר למימר שם דהטעם הוא דר"מ סבר משום שאין שניהם רוצים שיתחלל הקדש על ידיהם בעינן שיהיה אף הנותן מזיד ולא משכחת מעילה אלא באוכל אבל למאי דמסיק לפי שאין האשה רוצה וקאמר וכן במכר הכל תלוי במקבל אם הוא מזיד יוצא לחולין דלא גרע ממתכווין לגזול שכתבו תוספות שמתחלל מקרא דמעלה מעל והמוכר שהוא שוגג מעל מטעם שליחות כנ"ל כן נר' לענ"ד נכון ודו"ק היטב:
דף מג.
בגמרא אף טביחה ע"י אחר. הקשו תוספות בב"ק דף ע"ט בד"ה נתנו לבכורת וכו' אבל קצת קשה האיך יליף וכו' דלמא דוקא כשסבר שהוא שלו דהא לא מייתרא עכ"ל. עיין מ"ש בחידושנו בכתובות דף ל"ג ע"ב לתרץ קושית התוספות אליבא דמ"ד דחיובא דטביחה ומכירה הוא לפני יאוש. דמקשינן מה מכירה דלא מהני מעשיו אף טביחה דלא מהני מעשיו דאפילו כשהשליחות בטל אפ"ה חייב הגנב. ונראה דיש ליישב אף למ"ד דחיובא לאחר יאוש לפי מה דאיתא לקמן דף נ"ג ע"ב גבי מקדש בהקדש דטעמא דר"מ דס"ל דבשוגג לא קידש משום דאיהי לא ניחא לה דתיחול הקדש על ידה ואמר שם במכר מאי אמר ליה אף במכר לא קנה. וכתב הב"ש סימן כ"ח דיש ללמוד מזה דהמקדש בדבר הגנוב אינה מקודשת משום דלא ניחא לה להתקדש באיסורא אא"כ יודעת שהוא גנוב וכבר השגנו שם עליו דהא הוכחנו שם דלא קיימא לן בהא כר"מ משום דאל"כ אף במכר לא קנה אא"כ יודעת שהוא גנוב ומוכח מכמה דוכתין דאפילו לא ידע שהות גנוב קנה ע"ש ומ"מ זכינו לדין דלר"מ אינו קונה ביאוש ושינוי רשות אא"כ ידע הלוקח שהוא גנוב וסוגיא דב"ק שם אזלא אליבא דר"מ ע"ש א"כ לפי מה דילפינן בב"ק שם דמה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת והיינו משום דקנה ביאוש ושינוי רשות ע"כ צ"ל לר"מ שהלוקח ידע שהוא גנוב א"כ ילפינן נמי איפכא מה מכירה ע"י אחר שידע שהוא גנוב אף טביחה ע"י אחר שידע שהוא גנוב וכ"ש לפמ"ש דהא דאמר מעילה וטביחה הוי שני כתובי' היינו משום דשליח במעילה לא משכחת לר"מ אלא כשהשליח מזיד דבשוגג אינו מתחלל אף דכשהוא מזיד י"ל דברי הרב וכו' א"כ ממילא ה"ה במכר לא קנה אם לא ידע שהוא גנוב כדאמר לקמן אף במכר לא קנה וכן י"ל לפי דעת הפוסקי' דכל היכא דלא ידע הלוקח שהוא גנוב כיון דבנמצא שאינו שלו חוזר עליו לא הוי שינוי רשות ועיין בב"ש אם דלגבי קידושין ג"כ הדין כן א"כ לא משכחת מכירה שאינה חוזרת אא"כ ידע הלוקח שהוא גנוב דאל"ה כיון דחוזר עליו לא הוי שינוי רשות וכיון דילפינן בב"ק שם מכירה מטביחה דאהני מעשיו ע"כ צ"ל בידע הלוקח שהוא גנוב והדר ילפינן טביחה ממכירה מה מכירה ע"י אחר והוא ידע שגנוב אף טביחה ע"י אחר והוא ידע שהוא גנוב ודו"ק:
שם דבי ר' ישמעאל תנא או לרבות את השליח כו' נראה הא דלא סגי בקרא קמא משום דהקישא דמכירה וטביחה לא מייתר כמ"ש תוס' בב"ק דף ע"ט כנ"ל א"כ לא הוי לי' ב' כתובים דהא גם במעילה לא מייתר אלא דהתוס' כתבו בב"ק דף ע"א בד"ה או לרבות וכו' דמאן דמצריך או לחלק דריש מתחת וכו' נר' לענ"ד דתלי' בפלוגתא אי שינוי קונה מן התורה דלמ"ד שינוי קונה אין צריך קרא לחלק דהא ליכא למימר דבעי' שניה' טביחה ומכירה דכיון דכבר קנאה בטביחה מה מהני המכירה הא שלו הוא מוכר כדאיתא בב"ק דף ס"ח א"כ בסוגיא דב"ק דאזלא אליבא דר"מ דס"ל שינוי קונה כדאי' שם דף צ"ה ע"א שפיר משני דמייתר או לרבות את השליח ובפ' הגוזל דף צ"ד פליגי אביי ורבא אליבא דב"ש אי ס"ל שינוי במקומה עומדת או לא א"כ למ"ד דס"ל לב"ש דשינוי במקומה עומדת לא סגי בקרא דאו אליבא דב"ש דלהוי ב' כתובי' דהא איצטרך או לחלק ולכך הוצרך לאתויי קרא דתחת. ועוד נראה לפמ"ש תוספות בב"ק דף ס"ח בד"ה מה טביח' דאהני מעשיו דדוקא בשינוי שאין הגזלן עושה בידי' לא קנה וכו' אבל שינוי שעושה הגזלן בידים כגון טביחה כו' ע"ש י"ל אפי' דרשינן או לחלק ממילא מוכח לרבות את השליח מדאיצטרך או לחלק ע"כ דלא בעינן טביחה בגזלן עצמו דאל"ה אי אפשר לומר דבעינן טביחה ומכירה דהא כבר קנאה בשינוי דטביח' ושלו הוא מוכר ע"כ צ"ל שהית' טביחה ע"י שליח כיון דאין שליח לד"ע לא קנאה בשינוי שעושה השליח והוי כשינוי ממילא א"כ ממילא מוכח דחייב בטביחה אפי' ע"י אחר ולפ"ז אכתי לא הוי ב' כתובים בשליחות לד"ע דהא עיקר קרא דאו אתי' לחלק אלא דממילא נשמע דאין שליח לד"ע דאל"ה הא קנאה הגנב בשינוי שעשה השליח ושלו הוא מוכר וצ"ל דהוי ב' כתובים מקרא דתחת. עוד נראה לפמ"ש הריטב"א ז"ל או לרבות שליח אע"ג דזימנין או למעט כל היכא דבלאו דידי' ממעט אתי לרבות וכו' ע"ש וכן הוא בב"ק דף ע"ז ע"ב וכל או לרבות הוא והתני' כו' א"כ א"א לומר דטעמא דב"ש דהוי ב' כתובים מההוא קרא דאו לרבות השליח דא"כ קשה מנ"ל דבאמת או לרבות דילמא או למעט את השליח דלא נילף ממעילה ואין לומר דנילוף מטביחה דמאי חזית דנילוף מטביחה נילף ממעילה וע"כ צ"ל דתנא דבי רבי ישמעאל ס"ל כב"ה דמעילה ושליחות יד הוי לי' ב' כתובים ולא איצטרך למעט אלא לרבות וע"כ צ"ל לב"ש דהוי ב' כתובים מקרא דתחת. ודוק היטב:
בגמרא הוא ולא אנוס וכו'. תמהו המפרשים וכן הקשו תוס' בזבחים למה צריך קרא למעט שוגג או מוטעה וכו' ונראה דיש לפרש דאתא קרא למעוטי היכא דהמשלח מזיד והשליח שוגג או מוטעה וה"א כיון דלא שייך בזה דברי הרב ודברי התלמיד וכו' יתחייב בזה המשלח קמ"ל קרא דנפש ההוא כיון שלא נעשתה העבירה במזיד פטור המשלח ובהא אתי שפיר שם בזבחים גבי העלאה נמי דריש מנפש ההוא למעוטי שוגג או מוטעה ונראה דאין מזה קושי' על התוס' וסייעתם דס"ל היכי דשליח שוגג יש שליח לד"ע ולא ילפינן משחוטי חוץ דממעט שוגג או מוטעה כיון דכתיב נמי בהעלאה הוי שני כתובי' ודו"ק:
שם מכלל דת"ק אפי' בדיני שמים נמי פטור וכו' והא דפשיטא להש"ס דלכ"ע חייב בדיני שמים נראה דנפקא מדכתיב בפ' כי תשא ויגוף ה' העם על אשר עשו העגל אשר עשה אהרן וגו' והרי אף שלא עשו בעצמם כדקאמר קרא אשר עשה אהרן אפ"ה אמר קרא אשר עשו אלמא דבדיני שמים כדכתיב ויגוף ה' הוי שלוחו כמותו וכן יש להוכיח ממעשה דשאול ונוב עיר הכהנים שנענש שאול אף שנהרגו ע"י דואג וממעשה דוד בהסתה ומעשה אחאב בנבות אע"פ שהוא ע"י שליח וכאלה רבות והנה הש"כ בח"מ סי' ל"ב הקשה מסוגי' זו על דברי תוס' בב"ק בריש פ' הכונס דף נ"ו בד"ה אלא לחברי' שכתבו דוקא שוכר אבל אמר להם פטור דסבר שלא ישמע לו משמע מדבריו שהבין דמ"ש תוס' שסבר שלא ישמע לו היינו דמפרשי' הטעם הא דאמרינן דברי הרב וכו' היינו משום דסבר שלא ישמע לו אך ז"א דע"כ אין הטעם כן דהא כתבו תוס' לעיל בד"ה אמאי מעל וכו' ואומר ר"י דהכא מיירי אפי' נזכר השליח וכו' ואי נימא דהטעם הוא משום דסבר שלא ישמע לו הא התם כשציווהו לעשות השליחות הי' השליח שוגג וליכא למימר דסבר שלא ישמע לו וע"כ צ"ל הטעם כיון שנזכר לא הי' לו לשמוע לו וה"ה דאם בשעה שציווהו הי' בדעתו שישמע אליו אפ"ה פטור מדיני אדם מפני שלא הי' לשמוע לו וכוונת תוס' אינו אלא במה שחייב בדיני שמים אינו מחוייב אלא במקום שהי' בדעתו בשעה שציווהו שישמע לו וכדמייתי ראי' מקרא דאותו הרגת בחרב דבאותו מעשה הי' בדעתו שישמע לו יואב ולא ימרוד בו וכן בויגוף ה' את העם הי' בדעתם שישמעו להם אהרן כנ"ל כשאחז"ל שראה אהרן חור זבוח לפניו וכן באינך שכתבנו אבל היכא דסבר שלא ישמע לו פטור מדיני שמים כיון שהי' שוגג בדבר שלא הי' בדעתו שישמע אליו בודאי (וכן משמעות הסוגי' בסנהדרין דף כ"ט שהביא הש"כ שם ראי' לדברי תוס' דקאמר התם דבטענות משטה אני בך אם טען פטור ואי לא טען לא טענינן לי' והדר קאמר בדיני נפשות טענינן ואין טוענין למסית וכו' ע"ש משמע דאפי' בדיני שמים פטור כדיליף שם מנחש והוא סותר סוגי' דידן דחייב בדיני שמים ולפמ"ש א"ש והיינו משום דסבר שלא תשמע אליו והוא דומי' דטענות משטה שלא הי' בדעתו שישמע לו). נמצא אין קושי' מסוגי' זו על שיטת התוס' דהכא מיירי כשהי' בדעתו שישמע לו מדמייתי קרא דאותו הרגת כנ"ל אמנם נראה דבל"ז אין קושי' משמעתין לסוגי' דסנהדרין שהביא הש"כ שם דאמרו שם הרבה טענות הי' לנחש לטעון ולא טען ומפני מה לא טען הקב"ה מפני שלא טען הוא מאי הוי לי' למימר דברי הרב וכו' אף דהוי התם מדיני שמים דלא אמרינן התם אלא שהנחש הי' יכול לטעון כך אבל כל כמה דלא טען חייב בדיני שמים תדע שהרי באמת נענש הנחש מפני שלא טען ומזה נלמד לכל דבר א"כ ממילא אין קושי' מסוגי' זו דהכא מיירי בלא טענה דמייתי קרא דאותו הרגת דלא מצינו שטען דוד בתחילה וראיתי בס' משנה למלך בפ"ב מהל' רוצח שכתב שם לתרץ קושי' הש"כ מסוגי' דסנהדרין דמשמע דפטור אף מדיני שמים משום דהתם זה נהנה וזה מתחייב ע"ש ויליף מדיני אדם לשמאי דמחייב אפ"ה בזה נהנה וזה מתחייב מודה אך אין לשון הש"ס משמע כן דהל"ל הכי שזה נהנה וזה מתחייב ואין זה ענין למה שאמרו דברי הרב וכו'. ותו דהא האשה אמרה לנחש לא תאכלו ולא תגעו וכיון דבנגיעה לא שייך זה נהנה דאין הנאה בנגיעה א"כ משעת הנגיעה כבר נתחייב הנחש כמ"ש תוס' ד"ה שלא מצינו זה נהנה וכו'. דמיד אגבהה וכו' ואף דבאמת לא צוה הקב"ה הנגיעה מ"מ לא שייך הא דקאמר הרבה טענות הי' לנחש לטען ולא טעון דדוחק לומר הנחש ידע שלא נצטוה על הנגיעה ותו דסברתו אינה מוכרחת דלפי מה שכתבנו לקמן דהא דאמר רבא דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב היינו דמוכח כן מקרא א"כ אין ראי' לדיני שמים והוא מטעם גרמא כפי' רש"י ועכ"פ גורם הוא ולא גרע ממסייע עוברי עבירה דאסור אפי' בזה נהנה כדמשמע בפ"ה דשביעית משנה ט' משאלת אשה לחברתה וכו' אע"פ שאיסור אינה אלא באכילה וכן משמע מלשון רבא בסמוך את"ל סבר שמאי ב' כתובי' וכו' משמע להדי' דדוקא להאי שנויא אבל למאי דמשני דשמאי בדיני שמים קאמר אין חילוק וכן משמע מלשון רש"י בד"ה את"ל: וראיתי בשו"ת חכם צבי שהשיב על הש"ך ומחלק בין דיני שמים דסוגי' דב"ק היינו שהוא מחייב לשלם ובין דיני שמים דסוגיא זו הייני לעשות תשובה ותמה על הש"ך מלשון רש"י שכתב בד"ה מדינא רבה וכו' לא מעונש כהורג עצמו אלא כגורם ולא ידעתי מה ראי' זה דהא בדיני שמים חייב לשלם אף הגורם כפי' רש"י בב"ק פ' הכונס בד"ה פטור מדיני אדם קסבר גרמא בניזקין פטור דהרי אף בשוכר אינו אלא גרמא ובאמת אינו נזכר בדיני שמים חיוב תשלומין אלא דממילא אם ירא לנפשו שלא יענישוהו בדיני שמים צריך לשלם ולפייס הניזק תדע דמקשה שם הש"ס בכובש עדותו דאורייתא היא דכתיב אם לא יגיד אף שאינו מפורש בתורה שחייב בתשלומין מדיני שמים אלא משום דבברייתא נמי אינו מפורש תשלומין ומ"מ ממילא הוא כנ"ל ותו דמשמע מדבריהם שהביאו ראי' משולח את הבערה אע"ג דהתם ליכא חיוב תשלומין שכבר שילם הפיקח כמ"ש הריטב"א באמת בשמעתין כן אלא ע"כ דס"ל לתוס' דאפ"ה הי' לו להתחייב בדיני שמים דאסור להפסיד את חבירו אע"פ שרוצה לשלם לו הזיקו ומזה למדו דאפי' דיני זוטא ליכא באומר ועיקר נר' לענ"ד כמו שכתבתי לעיל בלשון התו' מיהא לפמ"ש הריטב"א בההוא דשילח את הבעירה דפטור המשלח אפי' בדיני שמים משום שכבר שלם הפיקח ממילא אין קושי' מההיא דנחש כיון דקיבל אדם וחוה חיוב עונשין המשלח פטור אם טען דברי הרב וכו' ודו"ק:
שם אמר רבא את"ל וכו' יש לדקדק דלא הו"ל למימר אלא את"ל סבר שמאי דיש שליח לד"ע מודה וכו' ונראה משום דבאמת צריך להבין מה בעי רבא בזה כיון דלאו הלכתא כשמאי. ונראה דבא לתרץ דברי שמאי משום דכבר כתבנו דע"כ ס"ל לשמאי דשליח פטור דאל"כ למה שולחו חייב. והנה כבר כתבנו לעיל לפרש דברי הש"כ שכתב בשם אביו בח"מ סי' רצ"ב לפרש דברי הסמ"ע דאע"ג דריבתה התורה שליחות יד דהמשלח חייב היינו דוקא כשאין לו לשליח לשלם או כשהשליח שוגג הא לאו הכי השליח חייב וא"כ קשה לכאורה על ב"ש מנא לן באומר לחבירו צא והרוג דהשליח פטור דהא פלוגתייהו במזיד מדחייב ת"ק את השליח דבשלמא להאי תירוצא דדריש הוא ההוא אלא דבהורג נפש בלבד הוא יליף מאותו הרגת שפיר י"ל דכיון שהי' מקום לחייב את יואב כמו שיבואר לקמן ואפ"ה מחייב קרא את דוד ש"מ דשליח פטור אבל אי נימא דיליף ממעילה ע"כ צ"ל משום דאפי' היכא דשליח שוגג דשייך בי' קרבן מעילה ואפ"ה השליח פטור מגז"ש דחטא חטא וכבר כתבנו לעיל דלר"י מוכח דמיירי שהשליח שוגג דאי כשהוא מזיד הא אין מתחלל לר"י והא דלא אמרינן דלעולם קרא מיירי כשהשליח מזיד ומיירי באוכל כמ"ש תוס' לקמן ד' נ"ג אליבא דר"מ היינו משום דא"כ הוי לי' זה נהנה וזה מתחייב כמ"ש תוס' בשמעתין והיינו דקאמ' רבא את"ל דסבר שמאי ב' כתובי' מלמדין והוא ההוא לא דריש קשה מנא לי' לפטור השליח ע"כ צ"ל דמודה בזה נהנה וזה מתחייב שלא מצינו בכל התורה וע"כ במעילה בלא נהנה ובשוגג דמתחלל ואפ"ה פטור השליח וכבר כתבנו דאפי' לשיטת התוספות דהיכא דשליח שוגג לא שייך דברי הרב וכו' ע"כ צ"ל דבמעילה לר' יהודא בשליח שני שהוא שוגג כנ"ל אם כן מוכח דשליח פטור ויותר נראה דסבירא ליה לרבא דיליף ב"ש פטור השליח וחיוב המשלח דסבירא ליה כר"מ וכמו שכתבנו לעיל דלשיטת התוספות י"ל דלר"מ גז"ש דחטא חטא הוא לענין מלקות וכיון דע"כ צ"ל דקרא מיירי דהשליח ג"כ מזיד דאי כשהוא שוגג לא שייך ביה דברי הרב וכו' אם כן מוכח דאפי' שניהם מזידין פטור השליח וחייב המשלח ומדלא מוקי גז"ש בשוגג והשליח מזיד ואף על גב דאינו מתחלל משום דהמשלח שוגג מ"מ חייב קרבן בהנאת השליח ע"כ צ"ל דפשיטא ליה לשמאי דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ונראה עוד די"ל דהא דקאמר דמודה בחלבים ועריות היינו משום דמוכחי קראי דהא אמרינן בסנהדרין אין טוענין למסית מנחש הקדמוני וכו' ואם כן קשה איפכא למה נענשו אדם וחוה הא לשמאי דסבירא ליה באומר לחבירו הרוג שהשליח פטור דלית ליה דברי הרב וכו'. וצ"ל משום דזה נהנה וזה מתחייב וכן י"ל דמוכח מקרא דמפותה דמחייב את הנערה על דבר אשר לא צעקה ואף על גב דהוי שליח של המפתה אותה ואין להקשות לשמאי ממדיח עיר הנדחת דגם הנדחין חייבים זה אינו די"ל ע"ז שאני דהא כמ"ש תוס' בסנהדרין דף כ"ט בד"ה דברי הרב ודברי התלמיד וכו' שכתבו וז"ל וא"ת כל מסית וכו' שנצטוו שלא להסית ע"ש ה"נ נצטוו שלא לשמוע לו כדכתיב לא תאבו לו ולא תשמעו אליו ועי"ל דבע"ז לא שייך שליחות כדאיתא בספר נט פשוט בשם כמה פוסקים דמומר לע"ז דינו כגוי ואינו יכול לעשות שליח ולא להעשות שליח וא"כ כיון דבאותו מעשה נעשה מומר אינו יכול להעשות שליח וממילא בטל השליחות ואין לומר כיון דהמשלח עובר אין לשליח דין מומר דהא העבירה על המשלח זה אינו דהא מומר ג"כ אינו יכול לעשות שליח לכך אין מקום בע"ז לפטור השליח ועוד כיון דכתיב בקרא נלכה ונעבדה וגו' א"כ המסית עצמו כלל א"ע עמהם הוי כמו אלך ואעבוד דמחייב המסית כדאית' בסנהדרין האומר אלך ואעבוד א"כ ה"ל מומר ואינו יכול לעשות שליח מיהא נראה דאפ"ה הוצרכו תוס' למה שהוזהר שלא יסית אע"ג דבל"ז חייב מיתה משום אלך ואעבוד דס"ל דקרא לאו דוקא דאפי' לא כלל א"ע אלא אמר לך ועבוד הוא חייב משום הסתה ותו דבסנהדרין דף ס"א איכא פלוגתא בזה ודו"ק:
בתו' ד"ה מורד במלכות הוי וכו' וא"כ מאי וכו'. כבר כ' בכתובות דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה כל היוצא וכו' דלפי' ר"ת שהי' נותנין גט גמור בלא תנאי א"כ הי' אורי' אסור לבוא אל אשתו בלא קידושין וספירת שבעה נקיים ואפשר דלכך דקדקו התוס' כאן שאמר לו שילך לביתו לאכול ולשתות שלא מצינו שדוד אמר לו לשכ' עם אשתו ולא אמ' לו אלא רד לביתך אלא שאורי' אמר איך אבוא אל ביתו לאכול ולשתות ולשכב עם אשתו והי' לו לשמוע לילך אל ביתו ולא ישכב עם אשתו ונראה דטענות אורי' הי' שאסור ליחד עמה ואף דעדיין לא נגזר על יחוד פנוי' הרי אמרו בע"ז דף ל"ו דגזירת יחוד דפנוי' ממעשה דאמנון ותמר. ומעשה דאורי' קדים כדמוכחי קראי מ"מ יחוד של גרושה שאני כדמצינו בגיטין דף פ' מתוך שלבו גס בה אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ונראה דהיינו טעמא דשמאי הזקן דס"ל דוד הי' חייב על הריגת אורי' ולא ניחא לי' לפרש קרא דחרב בני עמון כדדרשי רבנן מה חרב בני עמון אי אתה נענש וכו' משום דהוי לי' מורד במלכות משום דלשיטתי' אזיל דס"ל המגרש את אשתו אסור לדור עמה בחצר כדאית' באבל רבתי והביאו ב"י באה"ע סי' קי"ט וא"כ שפיר עביד שלא שמע לו לילך לביתו לעבור על דברי תורה כדאית' סוף פרק נגמר הדין ובזה יש להבין דעת הרמב"ן הביאו היש"ש בב"ק שהקשה על התוס' דס"ל דכשהשליח שוגג יש שליח לד"ע דהא יואב שוגג הוי ואפ"ה יליף שמאי מזה דיש שליח לד"ע והקשה עליו היש"ש דיואב מזיד הוי ונראה דס"ל להרמב"ן כיון דיואב לא דריש אכין ורקין כדאית' סוף פ' נגמר הדין דמה"ט קטל לעמשא ומשמע שם שמשום זה לא הרג אותו שלמה משום שהי' שוגג בהריגתם כיון דלא דריש אכין ורקין א"כ מטעם זה נמי הי' שוגג על הריגת אורי' משום דהוי סבר דציווי המלך דוחה אותה וכ"ש דלפמ"ש דהא דאורי' לא הוי מורד במלכות לב"ש היינו משום דס"ל לשמאי דאיכא איסור יחוד עם אשתו וא"כ לפי סברת יואב דלא דריש אכין ורקין שפיר הוי אורי' מורד במלכות ואין צריך למה שנדחק הש"ך בח"מ סימן שמ"ח ליישב דברי הרמב"ן. מיהו מכל זה אין קושי' על התוס' דס"ל דבשוגג לכולי עלמא יש שליח לדבר עבירה דיש לומר דסבירא ליה דאף דמאן דלא דריש אכין ורקין היינו דוקא בל"ת גרידא די"ל דעש' דכבוד המלך עדיפא ודוחה אותה אבל להרוג אדם כיון דעשה אינו דוחה אפי' ל"ת שיש בה כרת מהיכא תיתי נימא דעשה דכבוד המלך ידחה אותה ותו דב"ש ס"ל במנחות גבי סדין בציצי' אין עשה דוחה ל"ת א"כ מהת"נ דדוח' עשה דכבוד המלך ל"ת דלא תרצח וע"כ צ"ל דמיעוטא דוקא היינו בענין דאמר שם בעמשא דאשכחינן דאתחלי במס' דהאי עשה והאי עשה וה"א דעשה דכבוד המלך עדיפא כיון דאית בי' חיוב מיתה ולפי מה שכתבנו דה"ל שוגג משום דלא דריש רק הי' מורד במלכות במה שלא שמע לילך לביתו י"ל דס"ל דאפי' שהי' מור' במלכו' מ"מ כ"ז שלא נגמר דינו בסנהדרין חייבין עלי' מיתה אם הורגי' כדאית' בסנהדרין דף פ"א ובריש מכות והא דקאמ' הכא אי אתה נענש עליו משום דמורד במלכו' הוי אע"ג דשלא כדין עשה שהי' לדונו בסנהדרין כדאית' בסוף פ' במה בהמה מ"מ כיון דס"ל לב"ה דאין שליח לד"ע אלא בדיני שמים שפיר קאמר כיון דעכ"פ הי' מחויב מיתה פטור אפי' מדיני שמים אבל לפי מה דהוי סבר יואב לא הוי לי' להרגו ביד אדם ודו"ק:
שם בד"ה שלא מצינו בכל התורה וכו' אלא ע"י הגבהה וכו' לכאור' נר' מדברי הרמב"ם שהביאנו לעיל דיהיב טעמא על מה דאית' בתוספת' דבבשר עולה מעל השליח לפי שאין בכל התורה שליח לד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר ע"ש ולפמ"ש התוס' דעיקר המעילה בשליח הוא הגבהה ולא משעת אכילה א"כ כיון דבשע' שהגביה' כבר מעל המשלח מה יועיל בזה איסור אחר שיש בעולה שאינו אלא בשעת אכילה וכבר מעל המשלח משעת הגבהה והי' נראה מזה דהרמב"ם חולק על התוס' וס"ל דבאיסור מעילה נמי אינו אלא בשעת אכילה ואז כבר נתערב בי איסור אחר ובזה הוי אתי שפיר מה שכתב הרמב"ם שלא מצינו בכל התורה שליחות אלא במעילה לבדה ע"ש ודיקדקנו לעיל דהא איכא נמי בשליחות יד וטביחה ועיין מ"ש לעיל בזה ולפמ"ש דס"ל להרמב"ם ז"ל דבמעילה אמרינן אפי' זה נהנה וזה מתחייב שפיר קאמר דלא מצינו בכל התורה כדקאמר רבא האי לישנא דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב ואין להקשות מנ"ל באמת במעיל' דאפי' זה נהנה וזה מתחייב י"ל דהוא מוכח מהוכחה שכתבנו לעיל דמדריבתה התורה דיש שליחות לד"ע במעילה וקיי"ל דהקדש אינו מתחלל אלא בשוגג וס"ל כסברת התוספות דהיכא דהשליח שוגג ולא שייך דברי הרב וכו' ולא משכחת במעילה דיש שליח לד"ע אלא באוכל כשהשליח מזיד וכמו שכתבו התוס' לקמן דף נ"ג אליבא דר"מ ע"ש א"כ מוכח מזה דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב בין שהשליח אוכל במזיד או בשוגג והוא חידוש שאינו בכל התורה שזה נהנה וזה מתחייב ולפמ"ש התוס' לעיל דאזלינן בתר המשלח אי הוא מזיד או שוגג כבר כתבנו דלפ"ז מוכח מר"מ דלא משכחת שליחות במעילה אלא בזה נהנה וזה מתחייב ונראה דבזה אתי שפיר מ"ש התוס' דהשליח לא ידע אם הוא של הקדש כתב מהרש"ל דמשמע דבידע מודה ר"י דאמרינן זה נהנה וזה מתחייב ותמה מהרש"א על זה דמנ"ל הוא ולפמ"ש אתי שפיר דמוכח ממ"נ או מדר' יהודא או מר"מ אך לפמ"ש לעיל די"ל דר"מ משכחת שליחות במעילה במזיד לענין מלקות אין הוכחה מדר"מ ואין להקשות דא"כ מנ"ל לרבא דמודה שמאי בחלבים ועריות דלא יליף ממעילה דאפי' זה נהנה וזה מתחייב י"ל כמו שכתבנו לעיל בסוגיא דמוכח מקראי מחיובי דאדם ומחיובא דמפותה כנ"ל: