אור ברסלב
המקנה על קידושין פרק ראשון האשה נקנית

המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פרק ראשון האשה נקנית

הקדמה

דף ב.

מתני' האשה ניקנית בשלש דרכים וכו' ופי' רש"י בד"ה בכסף ובשטר וכו' אע"פ שאין בו שוה פרוטה וכו' והוא לשון הברייתא לקמן דף ט'. ונראה דקמ"ל דלא נימא דבעינן בשטר שוה פרוטה משום דאמרינין בגיטין דף כ' אמר ר' חסדא יכילנא למיפסל כל גיטי' דלית בהו שוה פרוטה משום דכתיב ונתן שיהא בו שיעור נתינה דהיינו שוה פרוטה. ומסיק התם דלא כוותי' וכיון דקדושי שטר ילפינין מויצאה והיתה א"כ אי הוי אמרינן דבעינין בגט שוה פרוטה הוי ילפינין נמי לשטר קידושין שיהא בו שוה פרוטה וקמ"ל דלא כוותי' מיהו לכאורה קשה מברייתא זו על ר' חסדא דלדידי' למה לא נילף באמת בשטר קידושין מגט שיהא בו שוה פרוטה. אך בירושלמי איתא והביאה הרי"ף ז"ל דילפינין בשטר קידושין אע"פ שאין בו שוה פרוטה דאל"ה היינו כסף. מיהו לפי זה צריך לומר דס"ל דכל שיש בו שוה פרוטה אפי' אם מקדשה בתורת שטר היא מקודשת מדין כסף וכן משמע קצת לקמן דף מ"ח דקתני שם וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת ומוקי לה התם בקידושי שטר משמע דאף שמקדשה בתורת שטר אפ"ה אם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת מדין כסף ויבואר עוד בסוגי' שלפנינו. אך אם נימא דזה הכרח אכתי תקשי על ר' חסדא מהא דיליף לקמן דף ה' ע"א מקראי דבכתיב' מתגרשת ואין מתגרש' בכסף ופי' רש"י בעירובין דף ט"ו דהיינו שיתן לה הכסף שתתגרש בו ואי בעינין בכתיבת הגט שוה פרוטה איך ס"ד דמתגרשת בכסף דא"כ תקשה למי בכתיבת הגט תיפוק לי' דמתגרשת מדין כסף. מיהו לפי מה שיבואר לקמן דף ה' דאיצטריך קרא אליבא דאביי דאינה מתגרשת בכסף דלא נילף בהיקישא דאחרת מאמה עברי' שתצא בכסף כמו אמה העברי' והיינו שהיא נותנת לו הכסף דומי' דאמה העברי' שיוצאת בגירעון כסף א"כ לא שייך זה בנתינת הגט שהבעל ניתן לה ושפיר איצטריך קרא דאינה מתגרשת בכסף שהיא נותנת לו. ותו יש לומר לפי מה שנבאר בס"ד לקמן דבנתינה בע"כ לא אמרינין בי' שוה כסף ככסף וכמ"ש הב"ש בסי' כ"ז מחלוקת הפוסקי' בזה א"כ י"ל דנהי דהוכיח בירושלמי דשטר אע"פ שאין בו שוה פרוטה. דאל"כ היינו כסף היינו בקידושין שהיא מקבלת מדעתה אבל בגירושין דהוי נתינה בע"כ דידה דלא אמרינין בי' שוה כסף ככסף א"כ אינה מגורשת אע"פ שיש בו שוה, פרוטה אלא ומדין גט. מיהו מלשון רש"י ז"ל שכתב גבי קידושי כסף ואומר הרי את מקודשת לי וכן בקדושי ביאה שבא עלי' ואומר התקדשי לי בביאה זו וגבי שטר לא כתב כן משמע דס"ל דבשטר אפי' לא אמר כלום מקודשת ונראה דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל שהביא הב"ש באה"ע סי' קל"ו דבנתן לה הגט ולא אמר כלום מגורשת מדאורייתא אבל לדעת הטור והר"ן ז"ל אם אינו מדבר כלום בטל מדאורייתא א"כ כ"ש לענין קידושין. ועיין בב"ש סי' ל"ב ס"ק ג' בשם הש"ג ולפ"ז לפי שיטת רש"י והרמב"ם ז"ל אין מקום להוכחת הירושלמי דאי בעינין בשטר שוה פרוטה היינו כסף הא נ"מ טובא דבכסף לחודא בעינין אמירה ובשטר לא בעינין אמירה וצ"ל דס"ל לירושלמי דאפ"ה כיון שכתב בשטר הרי את מקודשת לי הו"ל כאמיר' אף לענין קידושי כסף ובכה"ג פליגי בז' הרמב"ם והטור ז"ל באה"ע סי' ק"כ בדיבור מתוך הכתב אי מהני. ועיין בב"ש ס"ק ח' שם דלדברי הרמב"ם ז"ל מהני וא"כ כי היכא דבקידושי שטר מהני הכתיבה אפי לא אמר בפי' ה"ג בקידושי כסף ואכתי קשה למה לי קידושי שטר כן נ"ל לפרש שיטת הירושלמי. ועיין לקמן דף ט' ע"א מ"ש עוד בזה:

אך העיקר נראה דאין כוונת הירושלמי דאי יש בו שוה פרוטה ממילא היא מקודשת בתורת בסף אלא כוונתו דאפי' אם היא מתקדשת בתורת שטר מ"מ קשה כיון דאמר לקמן דף ה' לא ניכתוב רחמנא בשטר ותיתי במה הצד מכסף וביאה וקאמר מה להנך שכן הנאתן מרובה ואי נימא דבעינין שיהא בשטר ש"פ כמו בקידושי כסף ליכא למיפרך שכן הנאתן מרובה דהא הנאתן שוה לכסף שהוא בשוה פרוטה וכ"ש לפמ"ש לקמן דף ה' בתוס' ד"ה שכן פודין וכו' דמכסף לחוד נמי איכא למילף במה הצד אקרקעות ומטלטלין ע"ש אלא דאיכא למיפרך שכן הנאתן מרובה א"כ אי נימא דבעינין בשטר שיהא שוה פרוטה הדר איכא למילף מכסף לחוד מיהו מלשון ירושלמי הביאו הרי"ף אבל אם יש בו ש"פ כסף הוא לא משמ' הכי ודו"ק:

תוס' ד"ה האשה נקנית וכו' דהא גבי יבמה קתני היבמה וכו'. עיין מ"ש המהרש"א ז"ל. ולולי דבריהם ז"ל י"ל משום דקתני גבי יבמה וקונה את עצמה בחליצה דהיינו דווקא כשעדיין לא ייבום אותה בביאה ולא הוי דומי' דרישא גבי אשה דקתני וקונה את עצמה בגט דהיינו לאחר שנקנית בכסף ובשטר ובביאה דקתני תחילה משא"כ הכא דלאחר שניקנית בביאה אינה יוצאת בחליצה ולא הוצרך לפרושי בהדי' דמיירי קודם הקנין משום דקאי על שם יבמה שהזכיר תחלה ולאחר שכנסה בביאה תו לא מיקרי יבמה אלא אשה כדכתיב בתורה ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר א"כ ממילא היא בכלל אשה דקתני ברישא ותו ליכא למיטעי ומשום דמצינו בלשון חז"ל בכמה דוכתי' דאף לאחר היבום נקראת יבמה כדאי' בכתובת ס"פ נערה בת יבמה יש לה מזונות ובכמה דוכתי' להכי נקט היבמה המפורש' בקרא משום סיפא ודו"ק:

תוס' ד"ה ב"ש אומרים בדינ' וכו' במס' עדיות וכו'. הקשה בספ"י דבשוה כסף לא הוי מקולי ב"ש דניחוש שמא שוה דינר במדי כדאמר שמואל לקמן דף י"ב והכריח מזה כדעת הרמב"ם דמשכחת לי' בדבר שאינו מתקיים להוליכו למדי. ולפענ"ד נר' דאי משום הא איכא לאשכוחי בגוונא אחרינא כגון שקדשה בנסכא של כסף פחות משיעור דינר וכמ"ש הב"ש בסי' ל"א סעיף ט' ס"ק ך' דבכה"ג ליבא למיחש כיון שהוא כסף פחות ופרוטה שהי' בימי משה. א"נ כגון שקדשה בקרקע וכמ"ש התו' לקמן דף ה' ע"א בד"ה שכן פודין דאשה מתקדשת בקרקע דבכה"ג בעינין שיהא שוה דינר במקומה כיון דלא שייך להוליכה. וגם נראה דלמאי דאמר לקמן. דף וי"ו ע"ב דאם המקדש בהנאת מחילת מלוה מקודשת משים דהנאה זו היא שוה פרוטה א"כ גם זה בכלל שוה כסף ואם הי' המלוה פחות מדינר ממילא הנאה זו הוא פחות משוה דינר ובזה הוי לי' מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אף בשוה כסף דבזה לא שייך כלל דשמואל. מיהו יותר נראה דא"ש לפמ"ש לקמן בחידושינו דף י"ב בשיטת הרח"ש גבי האי עובדא דציפתא וכו' ובק"א סי' ל"א דהך דשמואל אינו אלא כשנתרצה האשה להתקדש בתמרה זו אלא כיון דקאמר לקמן דבעינין שיהא שוה שיעור פרוטה שהי' בימי משה דאל"ה לא מיקרי כסף חייש שמואל לקדושי ספק דשמא ש"פ דמשה במדי. א"כ לא מיבעי' למאי דקאמר לקמן דף י"א דבפשטה ידה וקיבלה מודה ב"ש ודווקא כשקדשה בלילה או ע"י שליח א"כ בכה"ג הא מודה שמואל דאפי' שוה במקום אחר אין לך אלא מקומו ושעתו ולק"מ אלא אפי' לאידך שינויא מ"מ משכחת בכה"ג כשקידשה בלילה או ע"י שליח וק"ל. ועיין מ"ש בסמוך בזה. ולפ"ז אפשר לפרש מ"ש תוס' דאי קיבלה קידושין מאחר הוי ב"ש לחומרא דלכאורה אינו מובן דמה חומרא הוא זה אם צריכה גט מראשון או משני ולפמ"ש י"ל דהחומרא הוא בשוה כסף דהם קידשה בפחות משוה דינר ונתרצה בו דאז הוי ספק מקודשת דשמא שוה דינר במדי וצריכה גט משניהם דבזה הוי מחומרי ב"ש אלא דלא איתשיל להנך גווני. והנה בס' עצמות יוסף פי' דברי תוס' דס"ל דלב"ש בקידשה בפרוטה הוי קידושי ספק והא דקאמרי ב"ש בדינר היינו שיהא קידושי וודאי ולכאורה אין טעם לדבריו ונרא' די"ל דלמאי דקאמר לקמן דף י"א ע"ב דטעמא דב"ש משום דיליף בהיקישא מאמה עברי' ומצינו בזבחי' דף מ"ח ע"א בפלוגתא דתנאי אי ג"ש עדיפא אי היקשא עדיפא א"כ י"ל דב"ש נמי ס"ל ג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון ומספקא להו אי נילף משדה עפרון ומהני אפי' בפרוטה או נילף מאמה עברי'. ובזה נלפענ"ד ליישב קושי' תוס' ביבמות דף י"ד ע"ב בד"ה אלא ב"ש אמאי נמנעו וכו' וא"ת ודילמא משום ממאנת ומשום ההוא דשוה כסף ככסף וכו' ותירוצם דחוק ולפמ"ש אתן שפיר די"ל דזהו כוונת רש"י שם בד"ה מן הספק וכו' קס"ד השתא וכו' ולכאורה אינו מובן כוונתו בזה וגם לשון השתא שכתב אינו מדוקדק. ויש לפרש דכוונתו לתרץ קושי' התוס' הנ"ל דלא ויפרש דנמצנו משום קידושי כסף משום דבקדושי כסף הוי ספיקא לב"ש ואינו בכלל נמנעו מן הוודאי וס"ל דגם בממאנת הוי בכלל ספק כדפי' רש"י שם בד"ה ובספק אשת איש וכו' ולא שייך לאוקמא הא דנמנעו מן הוודאי אהא כיון דת"ק קרי לה ספק אשת איש. אך י"ל דגם התוס' ס"ל הא כמו שמפרש בס' ע"י דבריהם דהכא אלא דדקדקו בקושייתם וכתבו ומשום ההיא דשוה כסף ככסף ולא כתבו משום כסף עצמו יש לפרש ע"פ מה שיבואר לקמן בתוס' ד"ה בפרוטה וכו' דלב"ש צ"ל דיליף ש"כ ככסף מקנין אמה עברי' א"כ י"ל דאף אי נימא דמספקא לי' לב"ש בכסף עצמו אי ילפינן מג"ש דקיחה קיחה או מהיקשא. כנ"ל היינו בכסף עצמו אבל בשוה כסף ס"ל דהא דשוה כסף ככסף ילפינן בהיקישא מאמה עברי' שהוקש עברי לעברי' דמפורש בו שוה כסף ככסף א"כ כיון דמינה ילפינין בעינין שוה דינר והיינו דקתני בברייתא שם דפליגי ב"ש וב"ה בתרתי בכסף ובשוה כסף משום דבכסף פחות מדינר הוי קידושי ספק לב"ש כנ"ל אבל בש"כ ס"ל לב"ש דבעינין שוה דינר דווקא ובפחות לא הו"ל קדושין כלל. וא"כ שפיר הקשו תוס' שם דווקא משום ההוא דש"כ ככסף דבזה שייך דנמנעו מן הוודאי ודו"ק:

תוס' ד"ה בפרוטה וכו' תימא דלא הו"ל למיתני אלא בשוה פרוטה וכו' ונראה הא דלא הקשו לב"ש ג"כ דה"ל לחתני רק בשוה דינר. משום דלב"ש י"ל דאצטריך לאשמועינן דלא נימא דב"ש נמי ס"ל דמתקדשת בפרוטה מג"ש דקיחה קיחה אלא דבשוה כסף סבירא להו דילפינן הא דשוה כסף ככסף מהיקישא דאחרת לאמה עברי' ואמה הוקשה לעבד עברי דכתיב בו ישיב מכסף מקנתו כדפרי' רש"י לקמן דף ח' דש"כ ככסף וכיון דמאמה ילפינן אמרינן דון מינה ומינה דבעינן דינר דוקא כדמפרש לקמן דף י"ב וטעמא דב"ש דיליף מאמה ולהכי איצטריך ב"ש לאשמועינן להדי' דאפי' בכסף עצמו בעינן דינר ואפשר דזהו כוונת התוס' בתירוצם שכתבו משום דתנא כאן בכסף מפרש באיזה כסף דינר לב"ש וכו' דר"ל כיון דצריך לפרש אליבא דב"ש מפרש נמי לב"ה. ובזה מובן סמיכת דבריהם שהקשה בתר הכ' וא"ת מנ"ל דשוה כסף ככסף וכו' משום דבל"ז הוי מצי למימר דילפינן מהיקשא דאחרת לאמה כמ"ש בריטב"א ובספ"י אבל לבתר שכתבו דלב"ש איצטריך למיתני בדינר משום דאי ילפינין שוה כסף ככסף מהיקישא דאחרת אמרינין דון מינה ומינה שיהא בדינר שפיר הקשו דלב"ה מנ"ל באמת שוה כסף ככסף אך הי' אפשר לומר דבהא גופא פליגי ב"ש וב"ה אי אמרינין דון מינה ומינה דב"ה ס"ל דון מינה ואוקי באתרה שיהא בפרוטה בג"ש דקיחה קיחה דהא מצינו בזה פלוגת' דר' אליעזר ורבי יהושע בחולין דף ק"כ דר"א ס"ל דון מינה ומינה ור"י ס"ל דון מינה ואוקי באמרה וידוע דר"א שמותי הוא ור"י מתלמידי ב"ה ואפשר דלא ניחא להו להתוס' לתרץ בענין זה כיון דאיכא כמה תנאי דס"ל דון מינה ומינה וס"ל להתוס' לקמן דכ"ע מודי' גבי אמה דבעינן ב' פרוטות וע"ז תירצו תוס' דלפינין מע"ע וס"ל דבע"ע נקנה בפרוטה כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכמו שיבואר לקמן דף ח' ויותר נראה דילפינין מפדיון ע"ע שהיא בפרוטה א'. ועיין בסמוך ודוק:

שם בא"ד וא"ת מנלן דשוה כסף ככסף דהא לקמן וכו' הקשה מהרש"א כיון דמשמע מדבריהם דאי לאו הא דמיבעי' לי' קרא גבי ע"ע וגבי נזיקין המ"ל דמסברא אמרינן כן דש"כ ככסף א"כ לפי מסקנת דבריהם שכתבו דאיכא למימר דע"ע גרע טפי לפי שהוא גרם לו למכור וגבי נזקין איצטריך משום דה"א דגרע לפי שהקפידה התורה לענין מיטב הו"ל למימר דבקידושין ש"כ ככסף מצד הסברא. ולענ"ד נראה דס"ל להתוס' דאי מצד הסברא הוא בכ"מ דשוה כסף ככסף ע"כ צ"ל דאין שום מעלה בכסף יותר משוה כסף דמה לי דמיהן או הן דאם יש שום מעלה בכסף יותר מה"ת נימא מסברא דש"כ ככסף א"כ אפי' אי נימא דטעמא בעבד משום שגרם לו למכור ע"כ צ"ל דאיכא מעלה טפי בכסף וממילא א"א לומר מצד הסברא דשוה כסף ככסף ובהא א"ש שלא הוכיחו תוס' מדאיצטריך בניזקין כמ"ש בספ"י דהתם שאני דאפי' אם הם שוה ממש אמרה תורה מיטב שדיהו וכו' שהברירה ביד הניזק מאיזה שירצה כמו שיבואר בסמוך ושפיר איצטריך שאין הניזק יכול לומר שרוצה דווקא כסף ממש משא"כ בעבד דלא כתיב בי' מיטב ע"כ צ"ל דכסף עדיפא משוה כסף ממילא דאין לומר מצד הסברא דש"כ ככסף. ותדע דע"כ צ"ל כן לפמ"ש התוס' בתי' ב' דע"ע גרע טפי קשה נימא נמי דבעי' מיטב דנהי דליכא למילף מנזקין מ"מ מנ"ל דלא בעי' מיטב כיון די"ל דגרע מנזקין אלא וודאי כיון דהסברא הוא בכ"מ דלא בעינין מיטב אין לחדש מדעתינו לחלק בע"ע משום דגרע וה"ה לענין ש"כ כן וק"ל. ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דילפינין מע"ע כ' מהרש"א ז"ל דהא דכתבו תוס' דילפינין דשוה כסף ככסף מע"ע היינו לפי תירץ קמא אבל לפי תי' השני ע"כ ילפינן מניזקין. ולכאורה קשה דאי ילפינן מניזקין נימא נמי דבעי' מיטב כמו בנזקין וכ"כ בס' עצמות יוסף ואפשר דלדעת הפוסקי' דאין אשה מתקדשת בקרקע א"כ כיון דאמרינין בריש ב"ק דף ז' דמטלטלי כל מילי מיטב הוא א"כ לענין קידושין באמת לעולם מיטב הוא אך התוס' עצמם כתבו לקמן דף ה' דאשה מתקדשת בקרקע ועיין מה שכתבנו בק"א ר"ס כ"ז. ונראה דס"ל דבקידושין דהוא מדעתה לא שייך זה דהא אמרינן בב"ק דף ז' ע"ב דאי אמר ניזק הב לי זיבורית טפי פורתא צריך ליתן לו דאל"כ הורעת כח של נזקין ורחמנא אמר מיטב א"כ כיון דכל מה שרוצה הניזק בין עידית ובין זיבורית הוא ניהו המיטיב דאמר רחמנא א"כ לא משכחת זה אלא בניזקין שמשלם המזיק בע"כ מאיזה שירצה הניזק אבל בקידושין שהוא מדעת שניהם באותו שנתרצה בו האשה הוא לעולם מיטב ול"ד לשוה כסף ככסף דאף שהיא מתרצה איצטריך למילף מנזקין דהתם שאני דלא מהני רצונ' בזה כי היכא דאינו מועיל אפי' אם מתרצית בפחות משוה פרוטה אבל לענין מיטב כל מה שהיא מתרצת בו היינו מיטב כמו בנזקין ודווקא גבי ע"ע שיוצא בגירעון כסף בע"כ דאדון שפיר כתבו התוס' דה"א דבעינין מיטב ועמ"ש לקמן בזה:

שם בא"ד א"נ י"ל אי כתיב בעבד וכו' לכאורה קשה דהא אמרינן לקמן דף ח' ע"א אי לימא דלא מקניא בהא כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות ש"כ ככסף ופי' רש"י שם דכיון דמיפרוק בי' איקנוי נמי מקנה בי' דכתיב גאולתו מכסף מקנתו משמע דממשמועתי' דקרא יליף קנין מפדיון. ונראה דע"כ צ"ל כן דאל"ה ליכא למילף קנין מפדיון כמ"ש תוס' בתי' זה דבפדיון שאני שלא יטמע בין העכו"ם משא"כ בקנייתו הוא להיפוך וע"כ צ"ל דממשמעות הקרא הוא כן דבמה שנקנה הוא נפדה א"כ קשה על תי' תוס' דהא איכא למילף נזקין מקנייתו דע"ע. ונראה מזה דס"ל להתו' דבקניית ע"ע בעינין ב' פרוטות אפי' לב"ה כמו אמה ועמ"ש בלשון תוס' לקמן דף ד' ע"ב בד"ה מעיקרא דדינא וכו' א"כ י"ל דליכא למילף מקנייתו לענין ש"כ כיון דהחמיר' התורה בו יותר מקידושין ושאר קנינים שהם בפרוטה וצריך ללמוד דווקא מפדיונו שהוא בפרוטה וכן נ"ל לענ"ד לב"ש דס"ל בקידושי כסף בדינר באמת ליכא למילף דש"כ ככסף מפדיון ע"ע דהתם שאני שהוא בפרוטה אלא דבאמת יליף מקניינו. ובהכי א"ש טפי מה שפירש"י לקמן דף ח' דנפקא לי' בקנינו דש"כ ככסף ממשמעות הכתוב משום דאל"ה ליכא למילף מפדיונו כיון דקנינו בשתי פרוטות מפדיונו בפרוטה א' וק"ל:

אך הא קשי' לי לפי תירוץ זה מנ"ל בע"ע הנמכר לישראל היוצא בגירעון כסף דש"כ ככסף דכיון דאיכא בו גריעותא שגרם לו למכור ע"י שנשא ונתן בפירות שביעית כדאי' לקמן א"כ ליכא למילף מנזקין ומנמכר לנכרים ליכא למילף דשאני התם שלא יטמע ואי משום דילפינין בג"ש דשכיר שכיר קשה לפי תי' זה דנילף נזקין מע"ע הנמכר לישראל דלא שייך שלא יטמע וצ"ל דבתר דכתיב גבי ניזקין ג"כ ילפינן נמכר לישראל במה הצד מנמכר לנכרי ומנזקין וכן משמע מלשון התוס' ע"ש שכתבו ולא יליף מנזקין וע"ע וכו'. והנה הרשב"א והר"ן כתבו דליכא למילף ע"ע מנזקין משום דפדייתו מן האדון הוא בע"כ דאדון וה"א דבנתינה בע"כ לא אמרינין ש"כ ככסף ועיין בב"ש בסי' כ"ז ובסי' קמ"ג שנחלקו בזה האחרונים אי אמרינן בנתינה בע"כ ש"כ ככסף ולכאורה נראה דאי ילפינן מע"ע כמ"ש התוס' בתירוצם קמא איכא למילף אפי' בנתינה בע"כ ולתי' הב' דא"א למילף מע"ע אלא מנזקין ליכא למילף בנתינה בע"כ דש"כ ככסף מיהו באמת צריך להבין על התוס' שלא תירצו כתי' הרשב"א והר"ן. ואפשר דס"ל דאף דבע"ע כתיב לרבות ש"כ ככסף היינו דווקא כשנפדה ברצון האדון וכן משמע לקמן דף ה' ע"א דדחיק לאשכוחי שם גבי כסף דאיתא בע"כ כמו שנדחקו רש"י ותוס' שם בד"ה שכן ישנו בע"כ וכו' ולא קאמר דאיתא בע"כ בפדיון ע"ע אע"כ משום דבעי לאשכוחי שישנו בע"כ אפי' בש"כ עמ"ש שם. אך לפמ"ש לעיל במ"ש התוס' בתירוצם קמא דליכא למילף ע"ע מניזקין משום דה"א דבעינין מיטיב דהיינו דוקא כשיוצא בע"כ דאדון דאל"ה היינו מיטיב דידי' א"כ ע"כ דס"ל דיוצא בש"כ בע"כ דאדון וה"ל לתרוצי' כפשטי' כמ"ש הרשב"א והר"ן וצ"ע אמנם הנלענ"ד עיקר בזה כמ"ש מבואר היטיב בקונטרס אחרון ריש סי' כ"ז ע"ש. ונתכוונתי בדבר זה עם כבוד אחי הגאון מהר"ש שמעלקי הלוי זצ"ל דאף התוס' ס"ל כשיטת הרשב"א והר"ן דליכא למילף ע"ע מנזקין דפדייתו הוא בע"כ דאדון אלא דקשי' להו הא דמשמע בדף ח' גבי קנין ע"ע אי לימא דלא מקני בהו כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא דל"ל למילף מקרא דפדיון ע"ע ולא יליף מניזקין כיון דהוי נתינ' מדעתו שהרי מרצונו מוכר את עצמו והיינו דתירצו דה"א להחמיר עליו לפי שגרם לו למכור יש להחמיר בקנייתו והא דלא ילפינין נזקין מקנין ע"ע דלא שייך בי' שלא יטמע כמ"ש לעיל. י"ל כמ"ש בק"א דבנתינה מדעתו יש לחלק בין היכא דנתינה מדעתו לגמרי כמו מוכר א"ע והאשה מתקדשת וכיוצא בהם שקבלת הש"כ הוא ברצונם. ובין היכא שהנתינה מדעתי' בכסף ממש והוא נותן בע"כ ש"כ כמו גבי נזקין ופריעת חוב וכיוצא בהן. ואף שהנתינה היא מדעתו מ"מ אין ברצונו לקבל הש"כ כמו שהכרחתי סברא זו בק"א סי' כ"ד א"כ ליכ' למילף נזקין מקנין ע"ע כיון דהתם אף קבלת הש"כ הוה מדעתו ורצונו משא"כ בניזקין שרוצה בכסף דוקא וע"כ צריך למילף מפדיון ע"ע דהוא בע"כ דאדון לגמרי אפ"ה ש"כ ככסף. וע"ז כתבו תוספ' דליכא למילף מע"ע מפדיוני דאיכא למיפרך שלא יטמע דשייך בפדיונו. ובזה מתורץ היטב קושיות מהרש"א במה שכתבו תוספות לעיל דילפינן קידושי כסף מע"ע דלא א"ש לתירוץ ב' של תוס' דאיכא למיפרך שלא יטמע ולפי מה שכתבני א"ש דקידושי אשה כיון דהוי מדעתה לגמרי שפיר ילפינין מקנין ע"ע דלא שייך לא יטמע ומתורץ הכל ודו"ק היטב:

תוס' ד"ה היבמה נקנית וכו'. תימא דלא תני מנינא וכו'. לולי דבריהם ז"ל י"ל משום דברישא י"ל הא דאיצטריך מנינא למעט חופה ולא ממעטינין ממילא מדלא תני לי' חופה בהדי' אלא די"ל דאי לאו דתני מנינא ה"א דלכך לא תני לי' חופה כדמשני אביי לקמן אליבא דר"ה דלהכי לא תנא חופה משום דהו"ל מלתא דאתי' בק"ו ומילתא דאתי' בק"ו לא קתני לכך איצטריך מנינא יתירה וכן אליבא דר' הונא דמשני לקמן דמנינא למעוטי חליפין אין להקשות דממיל' הוי ממעטינין לי' מדלא תני לי' משום דה"א דהחליפין הוא בכלל כסף כמ"ש תוס' לקמן דף ג' ע"א בד"ה ואשה וכו' אבל כסף ושטר ביבמה דאמרינין לקמן דף י"ד ע"א דה"א מדכתב ולקחה לו לאשה דאימא לכולהו מילתא כאשה שפיר ממעטינן להו ממילא מדלא תני להו. ובזה יש ליישב גם קושי' שני' דלא תני מנינא בסיפא דקונה א"ע בשני דרכים ולמעוטי דלא נילף ק"ו מאשה משום דבל"ז איכא למעוטי לי' מדלא תני לי'. ואין לומר דה"א דלא תני לי' משום דה"ל מילתא דאתי' בק"ו. דהא קתני ובמיתת היבם דאמרינן לקמן דף י"ד דנפקא מהך ק"ו מאשה וע"כ צ"ל לר' הונא דאמר מילתא דאתי' בק"ו לא קתני משום דהאי ק"ו ומה אשת איש שהוא בחנק אינו אלא גילוי מילתא כמו שיבואר שם בס"ד א"כ ה"נ הו"ל למיתני דיוצאה בגט מהאי ק"ו עצמו דמיתת היבם ושפיר הוי נפק' לי' מדלא תני לי'. ועיין מה שכתבנו לקמן דף ג' גבי מנינא דרישא ומנינא דסיפא. ועי"ל דהא דלא תני מנינא גבי יבמה וקונה את עצמה בשני דרכים משום דאמרינן ביבמות דף ח' ע"א אלא כי איצטריך קרא היכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי הרי דאיכא יציאה אחרת גבי יבמה אם נשא היבם את אחותה אחר מיתת אחיו פטורה מן החליצה ומן היבום וכן כתבו תוס' ביבמות דף י"ח ע"ב בד"ה שומרת יבם וכו' אומר ר"י דדוקא קידש אבל אם נשא וכו' ע"ש הרי דאיכא יציאה אחרת והא דלא תני לה כיון דאיכא איסורא מדרבנן משום אחות זקוקתו לא נקט מלתא דאיסורא כמו שיבואר לקמן דף ה' ע"ב בס"ד גבי חופה וק"ל:

דף ב:

בתוס' ד"ה א"נ שדות בכסף וכו' וי"ל דמההוא ליכא למידק דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בחזקה או בשטר וכו'. נראה דאפ"ה מייתי קרא דהשדה אשר קנה אברהם משום דפשטי' דקרא משמע שהיה הקנין בכסף. וכ"כ תוספות לקמן דף כ"ו ד"ה אמר קרא הא דלא אייתי מקרא דכתיב גבי עפרון וכו' שכל קניינו בכסף משמע דבנכרי ילפינן משדה עפרון קנין כסף וכן כתבו בתוס' ב"ב דף נ"ד ד"ה כותי מכי מטא זוזי וכו' והא דקאמר הכא מכי מטא זוזי וכו' היינו משום דמצינו בכותי קניית כסף בעפרון וכו' ותו דשטר וחזקה לא מהני בנכרי כמ"ש תוספות בב"ב שם ולקמן דף י"ד ע"ב ועיין מה שכתבנו שם בלשון תוס' ד"ה הואיל וכל קנינו וכו' ותו דלרבי יוחנן דס"ל מעות קונות ליכא למילף בנכרי קנין כסף מקרא דשדות בכסף יקנו דכתיב גבי ישראל דאיכא למפרך מה לישראל שכן כל קנינו במטלטלי בכסף כמו שפירש רש"י לקמן דף י"ד ע"ב ע"ש. וע"כ דילפינן משדה עפרון כפשטיה דקרא. ויש לפרש דהא דמייתי מתחלה קרא דהשדה אשר קנה אברהם היינו לרבי יוחנן כנ"ל והדר קאמר א"נ לר"ל דס"ל משיכה מפורשת בתורה ואיכא למילף משדות בכסף יקנו דלדידיה ליכא למיפרך שכן כל קנינו כנ"ל. אך תמיהני דה"ל לאתוי' מקרא ויקם שדה עפרון וכו' לאברהם למקנה וכו' דכתיב בפרשה ח"ש קודם קרא דהשדה אשר קנה אברהם:

בגמרא ואב"א אי תנא קונה ה"א אפי' בע"כ וכו' כתב בספר עצמות יוסף דקמ"ל מתני' הא דאמרינן בב"ב דף מ"ח ע"ב דתלי' וקדש אע"ג דמדינא הוי קידושין כמו תלי' וזבין כיון שעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושין מני'. ולכאורה נר' ראי' מזה למ"ש תוס' שם דאף בשטר דה"ל כמו תלי' ויהיב אפ"ה מדינא הוי קידושיו קידושין משום דאכתי הו"ל כמו זביני לפי שמתחייב בשאר כסות ועונה דאי לא תימא הכי אפי' אי הוי קתני במתני' האיש קונה בג' דרכים א"א למיטעי דאפי' בע"כ דהא קחשיב נמי שטר. מיהו י"ל דהא ע"כ הא דכתבו התוס' דבשטר הו"ל כמו תלי' ויהב היינו בשטר שאין בו שוה פרוטה. א"כ י"ל דה"א דמתני' מיירי בשטר שיש בו שוה פרוטה דהוי תלי' חבין ואף שכתבנו לעיל בשם ירושלמי דע"כ קדושי שטר דמתני' היינו באין בו ש"פ דאל"ה היינו כסף. מ"מ לפמ"ש לעיל בשם האחרוני' ובנתינה בע"כ לא אמרינן ש"כ ככסף א"כ לפי הס"ד דהאיש קונה היינו בע"כ שפיר הוי מצינן למימר דשטר דמתני' היינו שיש בו ש"פ ואפ"ה אינו קונה מדין כסף דבנתינה בע"כ לא אמרינן ש"כ ככסף וכמ"ש לעיל אליבא דר' חסדא דס"ל דבעינן בגט שיהא שוה פרוטה ע"ש ודוק:

תוס' בד"ה אי תנא קונה ואע"ג דתני האיש מקדש וכו'. לולי דבריהם י"ל לפי מ"ש לעיל בשם הע"י דהא דס"ד דמועיל בע"כ היינו מדין תלי' וקדיש א"כ י"ל לפמ"ש תוס' בב"מ דף או"ד ע"ב גבי כהן שאמר לשלוחו קדש לי גרושה דאע"ג דקדושין תופסין בחייבי לאוין מ"מ ע"י שליח לא מהני משום דאין שליח לדבר עבירה א"כ בתלי' וקדיש דעשה שלא כהוגן אין לך עבירה גדולה מזו ולא מהני ע"י שליח וכיון דקתני התם האיש מקדש בו ובשלוחו ליכא למיטעי דמיירי בע"כ וק"ל:

שם בא"ד והא דקתני היבמה נקנית וכו' לולי דבריהם י"ל לפי מ"ש לעיל דכוונת תנא דמתני' למעט כסף ושטר ולא נילף מאשה מדלא תני להו א"כ או הוי תני היבם קונה דהיינו בע"כ לא הוי ממעטינן כסף ושטר משום דאפי' אי הוי ילפינן מאשה שיועיל בה כסף ושטר היינו דוקא מרצונה דלא עדיפא מאשה עצמה וכה"ג אמרינן ביבמות דף י"ט ע"ב דבמאמר דתקנו רבנן גבי יבמה היינו מדעתה דוקא דקדושין מקידושין ילפינן אע"ג דר' פליג התם מ"מ הכא דהוי עיקר ילפותא מאשה לא עדיפא מאשה עצמה ועיין מה שכתבנו לקמן דף י"ד דאפי' ב"ש דס"ל דמאמר קונה קנין גמור מדאוריית' היינו דוקא מדעתה לכך נקט לשון היבמה נקנית למעט כסף ושטר דלא מהני אפי' מדעתה וק"ל. ועוד נראה ליישב ב' קושי' של תוס' הנ"ל והוא די"ל דלהכי תנא האיש מקדש דמשמע מרצונו אבל אם אנסוהו לקדש אותה אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' וכדאיתא באה"ע סי' מ"ב ס"א ועיין מה שכתבנו שם בק"א. וקמ"ל מתני' דהכא באונסא דידה ומתני' דר"פ האיש מקדש קמ"ל דבאונסא דידי' לא הוי קדושין. ולפ"ז יש ליישב גם קושי' שני' דלהכי קתני היבמה נקנית ולא קתני היבם קונה משום דבאמת ביבם אפי' אם אנסוהו לייבם אותה קונה אותה כדתנן במתני' דר"פ הבע"י דבין באונס בין ברצון קנאה ובזה לא הי' כח ביד חז"ל להפקיע היבום דהא פריך התם בב"ב דף מ"ח ע"ב דתינח קדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר. ומשני דשווי' רבנן לבעילתו בעילת זנות אבל ביבם דגם ביאת זנות קונה לא שייך זה וא"כ לכך לא תנא היבם קונה לאשמועינן הא מלתא דאפי' אם אנסו אותו לייבם קונה אע"ג שהוא שלא כהוגן דרחמנא תלי' בדידי' אי בעי מייבם וכ"ש בע"כ דיבמה שהוא כהוגן שהרי אמרה תורה יבמה יבא עלי' אפי' בע"כ דפשיטא דקונה וק"ל:

שם בגמ' דתני' ר"ש אומר מפני מה אמרה תורה כי יקח וכו' נראה לפרש כוונת ר"ש להא דאמר לקמן דף ד' ע"ב ואי כתב רחמנא ויצאה חנם ה"א היכא דיהבי' ליה איהי לדידי' וקידשתו הוי קידושין כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח וכן צ"ל ע"כ אפי' לתנא דברייתא שם דלית לי' קרא דויצאה חנם כמו שיבואר בס"ד שם מ"מ מוכרח לומר כן לר"ש דלדידי' לא איצטרך לג"ש דקיחה קיחה לקדושי כסף דהא אמרינן לקמן דף ד' ע"ב בברייתא כי יקח איש אין קיחה אלא בכסף והלא דין הוא ומה אמה עברי' וכו' ומסיק דמעיקרא דדינא פירכא מה לאמה עברי' שכן יוצאת בכסף וכן צ"ל בש"כ כמ"ש התוס' שם ד"ה מעיקרא דדינא וכו' ושמעינן לי' לר"ש בגיטין דף ל"ט ע"ב גבי שפחה כנענית דאמר יכול יהא כסף גומר בה ת"ל והפדה לא נפדתה אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה דאינו גומר בה אלא שטר א"כ איכא למילף בק"ו מאמה עברי' דאם תאמר שכן יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח שאין יוצאה בכסף ואפ"ה נקנית בכסף ואין לומר דמה לשפחה כנענית שכן נקנית בחזקה ובחליפין אמה עברי' תוכיח אלא דאתיא כולי' קרא לאשמועינן כי יקח ולא כי תקח. ויותר יש לפרש דכונת ר"ש להא דאמר לקמן דף ט' גבי קידושי שטר הא לא דמי האי שטרא וכו' הכא כתיב כי יקח בבעל תלה רחמנא וכו' והתוס' כתבו לקמן דף ה' ע"א בד"ה ומנין וכו' דליכא למילף קנין שטר מאמה עברי' משום דהתם אב כותבו והכא הבעל כותבו ולא האשה ועוד דשאני התם שכן יוצאה בכסף ולפי מ"ש דלר"ש דס"ל דשפחה כנענית אינה יוצאה בכסף איכא למימר שפחה כנענית תוכיח שפיר הוי מצי למילף מאמה עברי' דתקנה האשה לבעלה בשטר שהיא כותבת מק"ו דאמה עברי' שהאב כותב וכן בשפחה כנענית המוכר כותב דליכא למיפרך מידי כנ"ל אלא דגזירת הכתוב הוא הכא באשה דכתיב כי יקח ולא כי תקח כדאמר לקמן דף ט' דהכא כתיב כי יקח דבעינן דוקא שיהא הבעל כותב ודריש ר"ש טעמא דקרא מפני שדרכו של איש וכו' כמו שמצינו לר"ש בכ"מ שמפרש טעמא דקרא:

ועי"ל דקשי' לי' לר"ש לישנא דקרא דבתחלה כתיב כי יקח דתלה הכתוב בבעל והדר כתיב והלכה והיתה לאיש אחר הרי דתלה הכתוב בדידה שהיא הולכת אליו והדר כתיב סיפא דקרא לא יוכל בעלה הראשון לקחתה הרי דחזר הכתוב ותלה הליקוחין בבעל וע"ז אמר הטעם משום דמשל לאדם שאבדה לו אבידה ופי' רש"י ז"ל א' מצלעותיו וזה שייך בזיווגו של ראשון אבל בבעל שני שאינה אבידתו היא מחזרת אליו ודו"ק:

תוס' ד"ה אתרוג שוה לאילן כו' דלא פליגי התם דלא יסבור שום תנא וכו'. ונראה לענ"ד ליתן טעם לדבריהם והוא דאיתא ר"פ כיצד מברכין מקרא דכתיב גבי רבעי כל פרי קודש הלולים דקרא אתא לברכה לאחרי' וממילא ילפינן דמברך לפני' מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לכ"ש ואמר התם למ"ד כרם רבעי ע"כ ס"ל ג"ש דרבי דיליף תבואה תבואה מתבואת הכרם וכו' א"כ י"ל למ"ד כרם רבעי ס"ל דאין ראי' ממתני' זו דהיא דברי ר"ג כמפורש בפ' ב' דבכורים דברי ר"ג ומצינו לר"ג דס"ל בס"פ כ"מ דף מ"ד דהביאו לפניו תאנים וענבים מברך ג' ברכות דס"ל דושבעת וברכת קאי על כל שבע' המיני' דרישא דקרא א"כ לדידי' ע"כ צ"ל דלא ס"ל ג"ש דרבי דאל"כ ל"ל הילולי' לברכה כיון דקרא דהילולים מיירי בכרם דהיינו גפן דהוא משבעת המינים דמפורש ושבעת וברכת אע"כ דקרא מיירי בנטע ושפיר איצטריך הלולים לברכה לפירות שאינם משבעת המינים א"כ לר"ג מוכרח לומר דנטע רבעי אבל לרבנן דר"ג ס"ל להאי מ"ד כרבי דיליף מג"ש דכרם רבעי דוקא ואפ"ה איצטריך קרא דהילולים לברכה. כיון דס"ל דואכלת ושבעת וגומר לא קאי אשבעת המינים ודו"ק:

בא"ד דהא מינכרא מילתא וכו' נראה פשוט דקאי אספיחי כרוב והטעם כיון שדרכם ליגדל הרבה בזמן מועט הוי כמו שאר ירקות לאחר שעשו כיוצא בו דדוקא בשאר ירקות דכל זמן שאותם הנזרעים בשמינית לא נגדלו כל צרכין שפיר יש חשש וחשד על הספיחי' של שביעית אף שרוב גידולם היה בשמינית דמדינא הי' מותרין מ"מ חיישינן שיקח מאותם שרוב גידולי' הי' בשביעית אבל משעשו כיוצא בו שוב אין חשש וחשד דמסתמ' יקח מן החדשים וכן הוא בספיחי כרוב בשמינית מיד כיון שדרכם ליגדל מיד הרבה עלין מותר אפי' באותו עלין שהתחילו בשביעית כיון שרוב גידולי' הי' בשמינית ואין חשד שיקח מן האימהות דהיינו שנגמרו בשביעית דכיון שיש הרבה כיוצא בהן שניגדלו בשמינית למה יקח מן האימהו' ומ"ש דהא מינכרא חלתא וכו' היינו שאין חשש שיחליף ספיחי' כרוב בשא' ספיחים לפי שהוא דבר הניכר כדקתני טעמא במתני' שאין כיוצא בהן בירקות השדה משא"כ בששית הנכנסת לשביעית ונגמרו רוב גידולין בששית בשאר ירקות מותרין כיון שאין דרך לגדל כלל בתחלת שביעית ואף לאחר זמן כשניתגדלו ספיחי שביעית מ"מ יש בהן היכר בין חדש לישן ולכך הם מותרין אף כשנלקטו בשביעית אבל בספיחי כרוב שיש הרבה חדשי' מיד בתחלת שביעית איכא חשש וחשד שילקח מין החדשי' ונראה דס"ל לתוס' דמוכח מזה דלא אזלינן בתר לקיטה דאין לפרש דמיירי בספיחי כרוב שנלקטו קודם שביעית דאסורין בשביעית משום חשדא דשמא יקח מן העלין דאין זה סברא כלל כיון דבשעת לקיטתן קודם שביעית כבר הותרו. איך יהי' חוזרת ונאסרת ומאי ארי' ספיחי' אטו יאסרו כל כרוב של שנה ששית מחמת חשש דשמא יקח מן החדשים אלא וודאי מיירי שנלקטו בשביעית ואפ"ה שאר ירקות מותרין וכן הוא כוונת התוס' בפ' מקום שנהגו ודברי מהרש"א ז"ל אינם מובנים לי אמנם לולי דברי תוס' ז"ל נראה דיש ליישב פירש"י ז"ל ע"פ מ"ש תוס' בפ' מקום שנהגו בסוף ד"ה כל הספיחי' וכו' וקש' לר"י דבשמעתין משמע דלכ"ע דירקות הגדילים בשביעית אסורין וכו' ובמס' שביעית משמע דשרי וכו' ותי' ר"י דבשל ערב שביעית מיירי ומה שיש בהן דין שביעית לענין סחורה ושאר דינים לפי שנלקט בשביעי' דבירק אזלינן בתר לקיטה הרי דמוכרח לומר דאף דלענין איסור ספיחי' לר"ע לא אזלינן בתר לקיטה אלא בחר רוב גידולי' מ"מ לענין סחורה ושאר דיני שביעית אזלינן בהי בתר לקיטה א"כ אין כאן קושי' על רש"י כלל דהא הכא באתרוג לא שייך בו איסור ספיחי' דקאמר ר"ע הן לא נזרע אלא מיירי לסחורה ושאר דיני שביעית א"כ ממילא שפיר קאמר דלא אזלינן בו בתר לקיטה כשאר ירקות אף דמ"ש תוס' שם אינו הכרח אלא לפיר"י דס"ל דספיחי שביעית עצמן אסורין אפי' קודם הביעור אבל לפי' רש"י שם דמותרין ספיחי' קודם ביעור אין קושי' ממתני' דהאומר לפועל וכו'. מ"מ אף לפי' רש"י ז"ל י"ל כן כל זה כתבתי ליישב דברי רש"י ז"נ לפי תי' הר' ניסים גאון. אך תמיהני דלכאור' מפורש בר"ה דף ד דאזלינן בירק בתר לקיטה לענין שביעית דהא מסקינן דרבותינו נימנו באושא דבאתרוג אזלינן בתר לקיטה בין לענין מעשר ובין לענין שביעית וכן פסק הרמב"ם ז"ל בחיבורו הרי דמדמה שביעית למעשר דאזל בתר לקיטה באתרוג כ"ש בירק עצמו ונהי דאין מזה קושיא על שיטת רבינו ניסים גאון משום דהתם מיירי לענין ביעיר כדמפורש שם אבל לענין איסור ספיחי' עצמם דנפקא מקרא דהן לא נזרע י"ל דבזה אזלינין בתר רוב גידולין. אבל על שיטת רש"י שם דמפרש כל הספיחי' אסורי' היינו ספיחי שביעי' עצמן דלדידי' צ"ל דלענין ביעור אזלינן בתר רוב גידולי' כמשמעות מתני' דכל הספיחי' מותרי' והוא נגד סוגי' דר"ה שם והנראה לפענ"ד בישוב שיטת רש"י שס דס"ל דמתני' דכל הספיחים מותרין דאזלינן בתר רוב גדולין היינו לענין סחורה קודם הביעור והיינו דקתני חוץ מספיחי כרוב דאין לו דין ביעור לשיטת רש"י וע"כ לסחורה אבל לענין ביעור אזלינן בתר לקיטה כדאי' בר"ה כנ"ל ובזה א"ש פירש"י על מכונו ומבואר בחידושינו שם. ואין כאן מקומו ודו"ק:

דף ג.

תוס' ד"ה מה ירק דרכו ליגדל על כל מים וכו' ור"י פירש אם אינו ענין למעשר וכו' ולפ"ז צ"ל הא דתקנו במעשר למיזל בתר לקיטה ל"ד לעיקר דרשא דקר' דהא כתבו תוספות לעיל לענין שביעית לא אזלינן בירק בתר לקיטה אלא בתר רוב גידולו אבל לפי' רש"י ז"ל לעיל א"ש טפי דתקנו במעשר מדרבנן כמו בשביעית מדאורייתא וק"ל:

גמרא דיקא נמי וכו' נראה דהאי דיקא לאו לאפוקי מתירוצא קמא אתא דלשינוי' דאתרוג דרכו ליגדל על כל מים כירק א"ש נמי הא דאמר ר"א לכל דבר דלדידיה לא שייך לומר דטעמא דדרכו ליגדל על כל מים כיון שמשוה אותם לאילן ובזה נראה לע"ד ליישב מ"ש רש"י ז"ל בד"ה דאיכ' פלוגת' וכו' כגון מתני' בג' דרכי' למעוטי חופה וכו' והרמב"ן בס' אוריין תליתאי פי' דההוא דקאמר אלא כל היכא דאיכ' פלוגתא וכו' לא חזר משינוין קמא דמתני' דהכא ודבודקין את הזב ולא שייך מקום דאיכא פלוגתא אלא היכא דנקט שוה כמו באתרוג ובכוי ובגיטי נשים וכיוצא בו ולדבריו ז"ל צ"ל דהאי דקאמר אלא הייני משום מתני' דאתרוג לחוד ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דע"כ האי דקאמר אלא היינו משום דהדר בו לגמרי משינוי' דלעיל דנקט לשון דרך משום דדרכו בכך דאי נימא דגם לשינוי זו צריך לסברא דדרכו בכך לא שייך לשון אלא דהא וודאי אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ואין צריך ליתן טעם משום פלוגתא וכבר כתבנו דהדיקא נמי לא אתי לאפוקי משינוי' קמא דלשינוי' קמא נמי א"ש דברי ר"א כנ"ל אע"כ דהדר לגמרי מסברא זו דדרכו בכך וק"ל:

גמרא מנינא דרישא למעוטי חופה וכו' כבר כתבנו לעיל בתו' ד"ה היבמה נקנית וכו' דהא דאיצטריך הכא מנינא למעט חופ' ולא ממעטינן לה ממילא מדלא קתני לה בהדי' משום דהוי מצי למימר כדאמר לקמן דלא קתני אלא מלתא דכתיב' בהדי' אמנם היותר נרא' דהא דאיצטריך מנינא ולא ממעטינן ממילא מדלא קתני לה משום דאיכ' למימר תנא ושייר כדאי' לקמן דף ט"ז ע"ב וכ"ת תנא ושייר והא ארבע' קתני וכן כתבו תוס' ביבמות דף ד' ע"ב ד"ה למעוטי דרב ודרב אסי וכו' ובזה נ"ל ליישב בפשטות ק' הרא"ש ז"ל לקמן דף ה' ע"ב הא דמשני אביי מלתא דאתי' בק"ו לא קתני דהא קתני במיתת היבם ואמרינן לקמן דאתי' בק"ו וכו' ע"ש ולפי מ"ש י"ל דעיקר קושי' דרבא על ד' הונא אינו מדלא תני לה במתני' דאי משום הא איכא למימר תנא ושייר אלא עיקר הקושי' מדקתני מנינא כנ"ל ולפ"ז י"ל דהא דקאמר דמילתא דאתי' בק"ו לא קתני היינו דכיון דלא כתיב בהדיא אלא דאתיא בק"ו מכסף לא שייך למנותו בתרתי ולמתני ארבעה דהוא בכלל כסף דכיון דנלמד מממונו בק"ו ולא שייך למנות אלא שלשה הכתובי' בהדיא ובכללם מה דילפינן מינייהו ו ומילא מתורץ מה שדקדקו תוספות בד"ה היבמה דביבמה באחת מהאי טעמא לא תנא מנינא דקונה א"ע בשתי דרכים דכיון דמיתת היבם לא אתי' אלא בק"ו לא שייך למנותו במנין אבל וודאי תנא נמי מלתא דאתי' בק"ו ולא קשה לאביי הא דלא תני חיפה בהדיא ברישא משום דתנא ושייר ורבא ס"ל דאפ"ה לא שייך למתני שלש כיון דבאמת איכא ד': אך לכאורה אכתי קשה הא דקאמר מנינא דסיפא למעוטי חליצה סד"א תיתי מק"ו מיבמה וכו' א"כ קשה לאביי דס"ל דברישא תנא שלש אע"ג דאיכא נמי חופה משום דכיון דאתי' בק"ו לא ממעט ממנינא א"כ היכא נמי ממעט חליצ' נימא כיון דאתי' בק"ו מגט הוא בכללה. אך באמת ז"א דאפ"ה ממעט מיתורא דמנינא כדמוכח בריש יבמות שם דכתבו התו' דאע"ג דלא מצי למיתני דרב ור' אסי משום שאינו בצרת צרה מ"מ ממעט להו מיתורא דמנינ' ה"נ כיון דבסיפא ליכא למעוטי מידי. ע"כ אתא למעוטי חליצה משא"כ ברישא דאיכא למעוטי חליפין שפיר קאמר אביי דליכא למעוטי מיניה חופה ועיין מ"ש לקמן בזה גבי מנינא דסיפא. וק"ל.

פי' רש"י בד"ה למעוטי חופה וכו' שאם מסרה לו אבי' לחופה לשם קידושין וכו' צריך להבין דלמה לא פי' באשה עצמה שנכנס' עמו לחופה לשם קידושין ובס' פ"י נדחק בזה ולענ"ד נראה דאפשר לומר דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת הפוסקים דחופה היינו יחוד גמור הראוי לביאה דווקא וכן משמע מדבריו בכתובת דף ד' כמ"ש בחידושינו שם א"כ כשמתייחד עמה לפני עדים יחוד גמור אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה כדאי' באה"ע ר"ס ל"ג ועמ"ש שם. ועכ"פ איכא למיחש שמא בא עליה כמ"ש תוס' בכתובת דף ט' ע"ב בד"ה מאי לאו וכו' דבארוסה כיון שמתייחד עמה ודאי בא עלי' וכו' א"כ י"ל דה"ה כשמתייחד עמה לשם קידושין צריכה הימנו גט כדאמרי' בגיטין דף פ' גבי מגרש אשתו ולנה עמו בפונדק דס"ל לב"ה דצריכה גט משום דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובא עליה לשם קידושין א"כ ה"נ אף שאמר לפני עדים שרוצה לקדשה בחופה מ"מ איכא למיחוש נמי שבא עליה א"כ נהי דחופה לא קניה מ"מ צריכה הימנו גט מטעם ספק קידושי ביאה לכך פי' רש"י שהאב מוסרה לחופה דבכה"ג ליכא למיחוש שמא קידשה בביאה משום דא"א עושה בב"ז כיון דהיא אינה יכולה לקדש בעצמה והאב לא מסרה לו לקדושי ביאה אלא לקידושי חופה א"כ אף אם הי' נתרצה לו אינה אלא בעילת זנות. ואין צריכה ממנו גט וק"ל:

תוס' בד"ה ואשה בפחות מש"פ וכו' וקשה לר"ת דא"כ פשטה וכו' הנה לכאורה לפי מה דאמר לקמן דף י"ב ע"א דאפי' אם מקדשה בפרוטה אם אין בו שיעור פרוטה שהיה בימי משה אינה מתקדשת א"כ ע"כ דטעמא דפרוטה הוא לאו משום קפידא דאשה שהרי הוא פרוטה באותו שעה ואפ"ה לא מהני וע"כ הטעם כמ"ש הר"ת משום דלא מיקרי כסף בפחות משוה פרוטה דמשה אלא י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאם הוא איפכא שיש בו פרוטה דמשה אלא שהפרוטה שבאותו שעה היא יותר מפרוטה דמשה אף דמיקרי כסף מ"מ כיון שאין בו פרוטה שבאותו שעה גנאי הוא לה ובזה י"ל באמת שאם פשטה ידה ונתרצית בפחות מפרוטה שבאותו שעה מ"מ כיון שיש בו פרוטה דמשה מקרי כסף ומתקדשת בו. א"כ שפיר פי' רש"י דהכא דבעי למימר טעמא דחליפין כיון דאיתנהו בפחות מש"פ גנאי הוא לה ע"כ בכה"ג מיירי שיש בו פרוטה דמשה אלא שאין בו פרוטה באותו שעה דהטעם הוא משום דגנאי הוא לה ובזה יש ליישב קושי' התוס' לקמן דף י"ג ע"א בד"ה כשם שאין האשה וכו' תימא דהו"ל למידק איפכא דהא קנינ' אשה לא ידעינין אלא משדה ולפמ"ש י"ל דבאמת הא דבעינן באשה שיעור פרוטה שהי' בימי משה משום דבפחות מזה לא מיקרי כסף בזה ילפינן אשה משדה דכתיב בי' כסף אבל מה דבעינן באשה פרוטה שבאותו שעה אף אם הוא יותר מפרוטה דמשה משום דגנאי הוא לה בהא ליכא למילף משדה ואדרבה בזה ילפינין שדה מאשה. ובזה אתי שפיר הא דמקשי שם והתני' אע"פ שאין אשה נקנית בפחות מש"פ וכו' ולא משני דהתם מיירי כגון שהפרוטה שבאותו שעה הוא יותר מפרוטה דמשה דאף דאין אשה מתקדשת בו משום גנאי מ"מ מהני בקרקע כיון דאית ביה שיעור כסף ולפי מ"ש דעיקר מילתא דר' אסי שם דיליף קרקע מאשה היינו דווקא בענין זה שפיר מקשה ועיין לקמן דף י"ב. ובתו' דף י"ג מה שכתבנו שם ודו"ק:

שם בא"ד ועוד דלקמן בעי בגמרא וכו'. הנה לפי מ"ש תוס' לקמן דף י"ד ע"ב ד"ה הואיל וכל קנינו וכו' ועוד אומר ר"ת דאפי' בקרקע אין קנין לנכרי בשטר א"כ י"ל כיון דילפינן הכא משדה עפרון לא מצי למילף מיני' שטר כמ"ש תוס' בסמוך לענין חליפין ובזה יתורץ גם מה שהקש' מחזקה כמו שיבואר שם בס"ד. אך אכתי קשה איפכא לפי מ"ש תוס' שם דף י"ד ע"ב דבב"ב דף נ"ד משמע דאין קנין שטר לנכרי אמאי אי ילפינן כל קניני אשה משדה ה"נ הוי לן למילף קניני שדה מאשה דנקנה בשטר מיהו לפי מ"ש תו' בד"ה ומנין שאף בשטר דליכא למילף מאמה עברי' משום דהתם אב כותב ממילא אין קושי' דניליף קניני שדה מאשה או אשה משדה כיון דלא דמי להדדי דהתם מוכר כותב והכא בעל כותב ומה שהקש' מהרש"א דאימא לקמן בעי לפי המסקנ' דאשה בפחו' משוה פרוטה לא מקניא נפשה וכו' ר"ל דהא נקנית בשטר אע"פ שאין בו שוה פרוטה וכתב דיש ליישב נראה כוונתו דדוקא בחליפין שהיא מתקדשת עצמה בחליפי אותו דבר שהוא נותן לה לא מקניא עצמה בחליפי אותו דבר שהוא פחות מש"פ שהוא גנאי לה אבל בשטר שהקנין הוא במה שכתוב בו אין זה גנאי תדע דהא מקשה הש"ס לקמן דף ט' ע"א הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני התם מוכר כותב הכא בעל כותב אלא דהכא כתיב כי יקח בבעל תלה רחמנ' הא לאו הכי ה"א דמתקדשת בשטר שלה שהיא כותבת וכ"ש דאין גנאי בשטר שהוא פחות משו' פרוטה שהוא נותן לה וק"ל:

שם בא"ד לכך נר' לר"ת וכו' כשיש באותה חליפין שו"פ כעין כסף דקרא וכו'. הנה מדברי ר"ת אלו נר' דלא כמ"ש תוס' רי"ד הובא בריטב"א והביאו ב"ש סי' ך"ט ס"ק ב' בשם הש"ג דהא דקאמר דלא מהני חליפין באשה אפי' יש בו ש"פ היינו דווקא שמקדשה במנ' ולא נתן לה המנה ועושה קנין סודר לחזק הדבר אבל כשמקדשה בסודר עצמה אף שנותן לה הסודר בתורת חליפין מ"מ כיון שיש בו שוה פרוטה היא מקודשת ומדין כסף. והיינו ע"כ משום דמפרש כפי' רש"י דגנאי הוא לה שיתקיים הקדושין ע"י חליפין כיון דעיקר הקידושין הוא במנה שמתחייב לה ועיין מה שכתבנו בזה לקמן ריש דף ה'. ולכאורה נר' כדברי הריטב"א מדברי הירושלמי שהבי' הרי"ף דע"כ בשטר דקתני במתני' היינו שאין בו שוה פרוטה דאי לאו הכי בל"ז מקודשת מדין כסף משמע דאף אם מקדשה בתורת שטר אפ"ה אם יש בו ש"פ מתקדשת מדין כסף (ועיין מ"ש לעיל במתני' דיש לפרש דברי ירושלמי בענין אחר) גם לקמן דף מ"ח ע"א לאוקימתא דר"נ בר יצחק דמוקי בשקדשה בשטר שאין עליו עדים וכו' משמע דאפי' בשקידשה בתורת שטר אפ"ה אם יש בנייר שוה פרוטה ס"ל לחכמים דמקודשת וכן משמע לקמן דף כ"ב ע"ב בהא דקאמרי' שם אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה ועמ"ש שם א"כ יש ללמוד דה"ה לענין חליפין הדין כן וכדברי הריטב"א ועוד נר' דמשמע כן ממאי דמקשה הש"ס לקמן ד"ח ע"א אהא דקאמר בתורת כסף הוא נקנה ואין נקנ' בתורת תבואה וכלים ומאי נינהו חליפין ולר"נ דאמר פירות לא עבדי חליפין מאי איכא למיימר. וקשה דלכאורה לפמ"ש תוס' בשם ר"ת בב"מ דף מ"ו ע"ב דחליפין שוה בשוה מודה ר"נ דמהני א"כ דילמא ממעט שוה בשוה ולפי דברי הריטב"א הנ"ל ניחא דוודאי כל שוה בשוה אית בי' בל"ז מדין שוה כסף ככסף ואף שאמר בתורת חליפין לא גרע בזה דין ש"כ אלא דבמטלטלין דאין מעות קונות על זה שייך דברי ר"ת דבשוה בשוה קונה מדין חליפין אבל גבי עבד דנקנה בכסף ע"כ הא דממעט חליפין היינו כשאין בו שוה פרוטה או בענין חליפין דאשה שמתחייב במעות ועושה קנין סודר לחזק הענין. א"כ לא שייך לומר דממעט שוה בשוה דאם לא יועיל מדין חליפין יועיל מדין ש"כ מיהו יש ליישב לדעת הר"ת כמו שיבואר בסמוך ואפשר דלא ס"ל לר"ת האי דינא דאין אשה מתקדשת בכה"ג שמקדשה בחפץ ואין נותן לה החפץ רק שעושה ק"ס לחזק הענין כדברי הריטב"א מיהו יש להביא ראי' לדבריו והא דקאמר לקמן דף נ"ב ע"ב גבי המקדש בחלקו וכו' וכן אשה בעזרה מנין ולא משני כגון שמתחייב ליתן לה הקדשי' ועושה ק"ס לחזק הענין. משמע דבכה"ג לא מהני ועיין בסמוך. אך לפ"ז קשה לכאורה על מה שכתב הב"ש בסי' כ"ט בשם הרש"ך דכשמקנה לה הטבעת קידושין ע"י ק"ס דהיינו שהיא נותנת לו סודר שלה שע"י זה תקנה הט"ק מהני והיינו כיון שהיא קונה את הט"ק ע"י סודר שלה ל"ד כלל לחליפין ואין זה גנאי לה שהרי היא מתקדשת ע"י הטבעת ולא דמי לדינא של הריטב"א הנ"ל דהתם הוא נותן לה סודר שלו שע"י זה יתחזק הענין שתתקדש לו וזה הוא גנאי לה א"כ קשה מאי מקשה לקמן וכי אשה בעזרה מנין הא י"ל שמקנה לה הקדשים ע"י סודר שלה דבזה ליכא גנאי כמ"ש הרש"ך ואפשר לומר דהתם הם דברי ר' יהודא ור"י ס"ל בב"מ דף מ"ז דבעינין כליו של מקנה דגואל נתן לבועז א"כ הי' צ"ל שהוא נותן סודר שלו לקנות ע"י זה הקדשי' וזה דומה לחליפין דכיון שהסודר שלו גנאי הוא לה שדומה כאילו היא מתקדשת על ידו והוי כענין דינא דהריטב"א הנ"ל. ובזה יש לפרש הא דאמר ר"י לקפחני בהל' הם באים וכי אשה בעזרה מנין דזה הוא קיפוח לר' יהודא דס"ל בכליו של מקנה דלר' יהודא לא משכחת לה. ועיין מה שכתבנו לקמן שם בזה ובזה מתיישב נמי הא דלא קאמר שיכול להקנות לה הקדשים אגב קרקע דקיי"ל דלא בעינן ציבורין דאין אשה מתקדשת בכה"ג שמקנה לה הקדושין אגב קרקע משום דכיון דסגי בקרקע כל שהוא כדאי' לקמן דף כ"ו ע"א גנאי הוא לה כמו בחליפין וצ"ע בזה לדינא:

שם בא"ד וכך משמע לקמן גבי נמכר לנכרי וכו' לכאורה קשה לפי מה דאמרי' לקמן דף ז' ע"א באומר הילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני וקאמר עלה וכך לענין ממונא א"כ דילמא איצטריך קרא למעוטי בכה"ג כגון שאמר ישראל לישראל אחר הנמכר לנכרי הילך חפץ זה ותמכור עצמך לנכרי דהו"ל חליפין בישראל אך הנר' דזה אינו דמשמע מדברי הר"ת שכתבו בסמוך דצריך ליזהר שלא ליכתוב וקנינא מיני' דאין שליחות וזכי' לנכרי משמע דבלא זכי' ושליחות לא מהני סודר של העדים. משום דס"ל דאין ללמוד מדין עבד כנעני אלא בקנין כסף ולא בקנין חליפין א"כ ליכא למימר בכה"ג דאינו מועיל אלא מדין שליחות וזכי' וזה אינו בנכרי א"כ מ"ש דצריך ליזהר הוצרכו לזה להוכחת הר"ת ועיין מ"ש לקמן דף כ"ו ע"ב בתוס' ד"ה אלא לדמי' וכו' אך הנראה דמזה ראי' למה שכתבתי לעיל בשם הרש"ך דאל"ה ליתי' להוכחת הר"ת די"ל דהא דממעט חליפין בנמכר לנכרי היינו בענין שישראל נותן לישראל אחר הנמכר לנכרי איזה חפץ ומקנה לו החפץ ע"י סודר שנותן הנמכר לנכרי לאותו ישראל שמתחייב לו החפץ שעל ידו הוא נמכר לנכרי דזה הוי בוודאי חליפין גמור בישראל וכן בשדה עפרון י"ל בכה"ג. ולפי סברת רש"ך א"ש דליכא לאוקמי בהכי דבכה"ג מועיל אפי' באשה כיון שאין החליפין בעיקר הקידושין וכן בנמכר לנכרי לא שייך למעט בכה"ג דאין החליפין בעיקר המכירה כלל ודו"ק:

בא"ד ויש לומר דהיינו לבר מחליפין וכו' ונראה דלדעת הר"ת בב"מ שהבאתי לעיל דבשוה בשוה מודה ר"נ דמהני אפי' בפירות וקשה לכאורה עליו קושי' הנ"ל דמאי מקשה לקמן בדף חי"ת ע"א גבי נמכר לנכרי לר"נ דלמא ממעט שוה בשוה וצ"ל דקושי' הש"ס הוא דבכה"ג בוודאי מועיל אף בנמכר לנכרי דלא מיעט התורה אלא שאין נמכר בק"ס ומנ"ל לממעט שוה בשוה א"כ בל"ז מוכרת לומר דהא דקאמר לנכרי בחדא לאו דווקא דהא איכא חליפין דשוה בשוה דמועיל אפי' בנמכר לנכרי ועמ"ש לקמן דף ח' בזה:

בא"ד וי"ל דריבוי קנינים גמרי' מהיקשא וכו' הקשה בס' פ"י דמנ"ל להש"ס להקשות ואימא ה"נ דלמא ילפינין אפי' מיעוט קנינים וילפינין מעבד עברי דאין נקנה בחליפין ונר' די"ל כמ"ש התוס' לקמן דף ד' ע"ב בד"ה מעיקרא דדינא וכו' דאי מהיקשא לחוד הו"א דבעינן ב פרוטות כדבעינן גבי אמה עברי' א"כ ע"כ צ"ל דהא דלא ילפינן באמת מהיקשא דבעינן ב' פרוטות וא"ל דא"כ למה לי ג"ש דקיחה קיחה. ז"א די"ל איפכא דג"ש דקיחה קיח' אתא לרבות חליפין דמתקדשת בו כמו בשדה. ותו די"ל דג"ש אתא למילף שדה מאשה דבעינן ב' פרוטות וע"כ צ"ל משום דמיעוט קנינים לא ילפינין. (א"נ דג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון עדיפא). א"כ שפיר מקשה הש"ס דאימא ה"נ לענין חליפין ונראה דהא דכתבו תוס' בשם ר"ת דחליפין בנכרי מהני ולא ילפינין מאשה שלא מהני בה חליפין היינו נמי משום דמיעוט קנינים לא ילפינן ודוק:

בגמרא ולר' הונא דאמר חופה קונה וכו'. הנה הר"ן הקשה על הרי"ף מדלא הביא הא דר' הונא משמע דלא פסק כוותי' אפ"ה לא כתב הכא אלא שנויי' דלמעוטי חליפין. ונדחקו דספוקי מספקא לי' ולענ"ד דס"ל לרי"ף כיון דלקמן השיב אביי על ב' תשובת דרבא מילת' דלא כתיב' בהדי' לא קתני ומדקאמר' חופ' גומר וכו' הי' ראוי לפסוק הלכתא כרב הונא אלא דס"ל דכיון דתשובת אביי אינו אלא לר' טרפון כמ"ש תוס' שם בד"ה חופה שגומרת ממילא כיון דלא קי"ל כר"ט בב"ק שם דאמרינין דיו אפי' היכא דמפרך ק"ו ממילא דלא קי"ל כר"ה. אבל תשובה ראשונה שהשיב מלתא דלא כתיבה בהדי' לא קתני. והיינו דאין לחשוב במנין דבר הבא מק"ו שהוא בכלל אלו כמ"ש לעיל קי"ל הכי. א"כ ע"כ ליכא למימר למעוטי חופה. ודייק הרי"ף ז"ל הכי מדקאמר ולר' הונא דאמר חופה קונה מק"ו דלא הו"ל למימר אלא לרב הונא דאמר חופה קונה אלא דהקושי' הוא דלסברת ר"ה דמלתא דאתי' בק"ו אין למעט ממנינא א"כ אפי' לא קיי"ל כר"ט אין למעט ממנינא אלא חליפין ודוק:

דף ג:

שם מנינא דסיפא למעוטי חליצה וכו' לכאורה קשה למה לא משני כפשטא דמנינא למעוטי שאינה יוצאת בכסף דלא נילף מהיקשא דויצאה והיתה כדמקשה לקמן דף ה' מה הוי' בכסף וכו' ונר' דמזה ראי' למ"ש לעיל בריש מכלתין בתוס' ד"ה היבמה וכו' דלהכי לא תני מנינא גבי יבמה למעוטי שאינה יוצאת בגט משום דממילא מוכח מדלא תני לה א"כ י"ל גם הכא אין צריך למנינא למעוטי כסף משום דממילא מוכך מדלא תני לה. וצריך לשנויא למעוטי חליצה דלא מוכח מידי מדלא תני לה משום דהו"א דמלתא דאתי' בק"ו לא תני לה. אך לפמ"ש לעיל גבי מנינא דרישא דליכא למעוטי מדלא תני לה אלא היכא דנקט מנינא. אבל בלא"ה איכא למימר דתני ושייר. א"כ קשה דלא הוי לי' למימר אלא למעוטי כסף. ונר' דלאביי דאמר לקמן דאינה יוצאת בכסף מן הסברא דאין קטיגור נעשה סניגור מלתא דפשיטא היא וצ"ל אליבי' למעוטי חליצה. א"כ י"ל דלהכי נקט הש"ס למעוטי חליצה דא"ש בין לאביי ובין לרבא. וכבר כתבנו לעיל דאף דס"ל לאביי גבי חופה דליכא למעוטי חופה משום דמלתא דאתי' בק"ו לא חשיב אפ"ה ממעט הכא חליצה גבי מנינא דסיפא אע"ג דאתי' בק"ו משום דכיון דהאי מנינא יתירה הי' מש"ה ממעטינן כמ"ש לעיל משא"כ במנינא דרישא דלא מייתרא דאיצטריך למעוטי חליפין. וממילא דא"ש נמי לרבא דאע"ג דלדידי' לא מייתרא מנינא דסיפא דאיצטריך למעוטי כסף דל"ל סברא דאין קטיגור נעשה סניגור אפ"ה נשמע נמי למעוטי חליצה דהא ס"ל לרבא לקמן גבי חופה דממעט חופה במנינא אפי' מלתא דאתי' בק"ו. ואע"ג דלא מייתרא. א"כ ה"נ אע"ג דלא מייתרא ממעט נמי חליצה. נמצא הא דקאמר למעוטי חליצה א"ש בין לשיטת אביי ובין לשיטת רבא. אך לפמ"ש לקמן דף ה' דלאביי דאיצטריך נמי וכתב לה דלא נימא דאשה יוצאת בכסף שהיא נותנת לו מהיקשא דאמה עברי' ע"כ צ"ל דסוגי' זו אליבא דרבא ובאמת הוי מצי למימר נמי למעוטי כסף אבל לאביי ע"כ למעוטי כסף שהיא נותנת לו וליכא למעוטי חליצה דכיון דלא מייתרא ליכא למעוטי מלתא דאתי' בק"ו לאביי ודוק. ויותר נר' דאף לאביי אין צריך למעט שלא תצא בכסף שהיא נותנת לו דלא נילוף מאמה עברי' דכיון דבאמה צריך בקנייתו ב' פרוטות כדי לקיים בו והפדה א"כ אי נימא דילפינין מאמה עברי' שתצא בגירעון כסף. ע"כ דנימא נמי דבעינין בקידושין ב' פרוטות. וכיון דתני במתני' בכסף בה"א בפרוטה. ממילא נשמע דאינה יוצאת בגירעון כסף וע"כ דאייתר מנינא למעט חליצה. ודוק:

תוס' ד"ה ואין דבר אחר וא"ת תהא א"ע וכו' עיין לקמן דף כ' ע"א גבי לא תצא כצאת העבדי'. עיין מ"ש בזה:

ברש"י ד"ה לאמה קרא יתירה הוא וכו' דאי בקטנה לא איצטריך קרא וכו' וצריך להבין מאי בעי רש"י ז"ל בזה ונר' דלכאורה קשה דנהי דנפקא מבנעורי' בית אבי' דמעשה ידי' שעשתה כבר הוי דאבי' משום דהוי שבח נעורים אבל אכתי צריך קרא דלאמה שיכול לכוף את בתו שתעשה מלאכה כמו שכופה רבה למלאכתו וכן קשה לקמן דעביד הש"ס צריכותא בקידושין ובמעשה ידי' דאי כתב רחמנא דקידושין לאבי' ה"א משום דלא קא טרחא וכו' ולא קאמר דאיצטריך קרא במ"י דיכול לכיפה. ונר' משום דבקידושין כה"ג נמי זכי רחמנא לאב ולקדשה בע"כ ולכוף אותה להנשא לבעל ואפי' בע"כ למנוול ומוכה שאין כדפי' רש"י ז"ל בב"ק דף פ"ז בד"ה דאי בעי מסר לה וכו' דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה אלמא בידו לתתה למי שירצה וכו' ע"ש וא"כ שפיר קאמר הכא דכי היכא דילפינן בקידושין שיכול לכופה ה"נ ניליף מעשה ידי' ואע"ג דהאי קרא דאת בתי נתתי כתיב גבי קטנה כדמקשה הש"ס הכא מ"מ נראה כיון דכבר נשמע מקרא דאין כסף לפי המסקנא ולפי הס"ד מקרא דבנעורי' בית ארי' דאפי' אם היא מקדשא נפשה בכספא. דאביה הוי תו אין לחלק בין קטנה לנערה לענין שיכול לכופה דהא לא פריך לעיל אלא משום דקטנה עדיפא משום דל"ל יד וזה לא שייך לענין כפי'. ולפ"ז א"ש דקשי' לי' לרש"י ז"ל דהא צריך קרא דלאמה לענין כפי' וע"ז פי' רש"י ז"ל דהא קטנה לא צריך קרא דהא מצי מזבן לה וממילא שיכול לכופה דהשתא שמצי מזבן לה שרבה יכול לכופה כ"ש שהוא עצמו יכול לכופה וכיון דמוכח מקידושין דאין סברא לחלק לענין קידושין בין קטנה לנערה ה"נ לענין מעשה ידי' ומייתרא קרא דלאמה ונר' דא"כ צ"ל סברא זו בהא דאמר לקמן בצריכותא ואי אשמועינן מ"י משום דקא מתזני' מיני' קשה דהאיך ניליף קידושין ממ"י כיון דמ"י אינו אלא עד שעת נערות אבל בכסף קידושין היא מתקדשת בו לעולם כמ"ש התוס' בכתובת דף מ"ו ע"ב בד"ה ואימא הנ"מ וכו'. ולפמ"ש א"ש דכיון דילפינן קידושי קטנה מאת בתי אע"פ שהיא מתקדשת בו לעולם ממילא נוכל ללמוד קידושין ממ"י אפילו בנערות דאית לה יד כספא דאביה הוי דלענין מה שהיא מקודשת לעולם אין לחלק בין קטנה לנערה וכיון דגלי רחמנא גבי קטנה שיכול האב לקדשה אף שהיא מקודשת לעולם ה"נ גבי נערה אין לחלק בזה כיון דלא שייך מזה פרכא דאימא הנ"מ קטנה דלית לה יד וכו' ובזה א"ש נמי דלכאור' יש לדקדק דלפי הס"ד דיליף מבנעורי' בית אבי' קשה דל"ל קרא דאת בתי גבי קטנה ולפמ"ש א"ש דמאת בתי ילפינן דיכול לקדשה בע"כ ודו"ק:

תוס' ד"ה האב זכאי וכו' מפרש בירושלמי וכו' כבר כתבנו בחידושי כתובת דף מ"ז דאין לפרש כוונתם דלא שייך לשון זכאי אלא בממון ולא באיסור דהא קחשיב שם נמי הפרת נדרי' דהוי איסורא אלא כוונתם בהא דקאמר בסוגי' דליכא למילף קידושין מהפרת נדרי' משום דממונא מאיסורא לא ילפינן משמע אפי' קידושי ביאה ליכא למילף דאל"ה נילף שאר קידושין מביאה מדאתקיש הווית להדדי כדאמר שם בכתובת באמת דילפינן שטר וביאה מכסף מדאתקוש הווית להדדי אע"כ דגם קידושי ביאה חשיב ממונא וכדמפרש בירושלמי. ועיין מה שכתבתי לקמן בזה. אך בהא אכתי לא מיושב לשון הירושלמי. וז"ל ניחא בכסף ובשטר האב זכאי בביאה. תפתר וכו'. ע"כ דלשון זכאי משמע לי' שיש בו זכות ממון. א"כ תקשה לי' הפ"נ דהוי אסורא כדקאמר בשמעתין. ונר' די"ל לפי מה שכתבו תוס' בפ' החובל דף פ"ז ד"ה א"ל לא זיכתה וכו' א"נ הכא במה שהיא נפחתת לקידושין וכו' והיינו דכיון דאם יש בו מומין הוי פחיתות לענין קידושין מיקרי ממונא וזוכה בה האב לר' יוחנן שם. ורב ור"ל ס"ל דלא זכי' לי' אלא קידושין ממש וכיון דבמתני' לקמן דף נ' משוה מומין לנדרי' דקתני המקדש אשה סתם ונמצאו עליה מומין או נדרים תצא שלא בכתובה א"כ כי היכא דבמומין אפחתא מכספא לענין קידושין ה"נ איפחת' מכספא ע"י נדרי' ושפיר הוי גם בהפ"נ זכות לאב ועיין מה שכתבנו לקמן בזה בתוס' ד"ה וכ"ת ודו"ק:

תוס' בד"ה ואימא לדידה וכו'. וי"ל דמ"מ מיתורא וכו' ונר' הטעם משום דכתבו התוספות בסמוך דא"ל בקטנה מסברא דכסף קידושין לאבי' דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעי' א"כ י"ל דאף למאי שכתבו התוס' דליכא למילף מסברא זו מ"מ ליכא למילף מיתורא דאין כסף דהאי לאבי' דלא מיבעי' בקטנה י"ל דאתי' קרא להיפוך שיהי' הכסף קידושין שלה דלא נימא שיהא כסף הקידושין של אב משו' דהשת' זביני מזבין לה ומכ"ש דאתי שפיר לפמ"ש התוס' בכתובת דף מ"ו ע"ב ד"ה ואימא הני מילי דסברא מעלי' הוא אף לענין קידושין אלא דאת בתי לא מייתרא. ואפי' לבתר דמקשה ואימא ה"מ קטנה וכו' י"ל דאפ"ה ליכא למילף מיתורא דאין כסף כיון דאמרינן לקמן ויצאה חנם אלו ימי בגרות ואין כסף אלו ימי נערות ודרשא דכסף קידושין יליף מיו"ד דאין כסף א"כ ליכא למימר דהכסף לאבי' מיתורא דאין כסף דל"ל דאי לאו הוי כתיב יו"ד דאין כסף הוי מוקמינן ויצאה חנם לימי בגרות ואין כסף לכסף קידושין דמסתבר טפי לאוקמא בהכי כדאמר' לקמן דאי מוקמינין לימי נערות צריך לדחוקי דקרא מיירי באיילונית. וכיון דאמרינן בערכין דף כ"ט יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת מכורה כבר יוצאה בסימני נערות אינו דין שלא תמכור א"כ אי הוי מוקמינין קרא לימי בגרות לחודא וודאי דהוי אמרינן דמוכר אדם את בתו כשהיא נערה. א"נ שפיר המ"ל דקרא אתי' לכסף קדושין שיהא שלה משום דלפי הס"ד דגם בנערה מצי מזבין לה אתי קרא לאפוקי מהאי ק"ו דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעי' לכך איצטריך יו"ד יתירא לימי נערות. ואכתי מנ"ל דכסף לאבי'. ובזה יש ליישב מה שדקדקו המפורשים אהא דקאמר ואימא ה"מ קטנה דלית להו יד וכו' ולא קאמר ואימא ה"מ קטנה דיכול למוכרה ולפי מ"ש דקושי' הש"ס הוא דאי לאו הוי כתיב יו"ד דאין כסף הוי מוקמינן קרא דאין כסף דהכסף קידושין דידה דלא נימא השתא זבוני מזבין לה א"כ לפי הס"ד דיכול למוכרה הנערות ליכא לפליגי בין קטנה דהכסף לאבי' מקרא דאת בתי וגומר לנערה לענין כסף קידושין אלא משום דקטנה לית לה יד. ולפ"ז יש ליישב גירסת ר"ח שהביא התוס' בהא דקאמר יציאה דכוותה קממעט מה כאן נערה אף כאן נערה וכו' דר"ל דאי נימא דקרא אתי' שיהי' כסף קידושין שלה ע"כ נצטרך לומר דאי לאו דכתיב יו"ד ס"ד דויצאה חנם אתי לימי בגרות שאינה יוצאה מאדון עד שתבגר וקרא דאין כסף שיהא כסף קידושין שלה בנערות אע"ג דמצי מזבן לה א"כ לא הוי יציאה דכוותה דיציאה מאדון מיירי בבגרות דווקא וקרא דאין כסף היינו שיהא הכסף שלה בנערות וכה"ג כתבו תו' לקמן דף ד' ע"א בד"ה בא זה ולמד על זה וכו'. וא"ת למה לי ויצאה חנם ואומר הר"ם וכו'. וא"כ ממילא הוי מוקמינן אין כסף לימי נערות וע"כ יתורא דיו"ד דהכסף של אב ועיין מ"ש בזה בחידושי כתובת וד"ק היטב:

תוס' בד"ה ואימא ה"מ קטנה וכו'. וא"ת הא לקטנ' לא איצטרך קרא וכו' לכאורה יש לדקדק דהא קאמר הש"ס לקמן ואיצטריך למכתב קידושי' לאבי' וכו' ואי אשמועינן מ"י דקא מתזנה מיני' וכו' א"כ מה"ט גופא ליכא למילף בק"ו דהשתא זבוני מזבין לה משום דקא מתזנה מיני' דרבה כדקיי"ל בע"ע דאינו יכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך. מיהו י"ל משום דודאי צ"ל דמהאי ק"ו דהשתא זבוני מזבן לה ילפינן דקטנה מעשה ידי' דאב אפי' באינה ניזונית לענין העדפה דאל"כ מאי קאמר בכתובות שם גבי מעשה ידי' דלקטנה לא צריך קרא דהשתא זבוני וכו' דילמא איצטרך קרא בלא מתזנא לענין העדפה ע"כ צ"ל דהאי ק"ו דהשתא זבוני מזבן אלים טובא ואפי' בלא מתזנה ויפה הקשו דגם קדושין נילף מהאי ק"ו ואהא תירצו דהתם שאני משום דכל כח שיש לו למכור אותה לרבה למעשה ידיה אפילו לענין העדפה ה"נ יש לו לאביה אפילו לענין העדפה משא"כ לענין קדושין ועיין מ"ש לקמן בזה וק"ל:

תוס' ד"ה וכ"ת וכו' תימא היכא בעי למימר וכו' לכן נ"ל לעיל וכו' כבר כתבנו בחידושינו בזה בכתובות דף מ"ח ע"ב בתוס' ד"ה דאי בעי מסר לה ע"ש דעדיפתא דאב יותר ממנה כפירש"י בכתובות דף מ"ו ע"ב שיכול למוסרה לביאת קדושין היינו משום דאי ביאה נשואין עושה דהוא איבעי' דלא איפשטא לקמן דף יו"ד לא שייך לומר דנערה דאית לה יד תמסור עצמה לביאה דאינה יכולה להפקיעה את עצמה מרשות אביה דהא אמרי' בכתיבת דף מ"ז דאס"ד דמ"י לאו דאבי' היכי מצי מסר לה לחופה הא קמבטל לה ממ"י. וכ"ש דאינה יכולה להפקיע את עצמה ממ"י דשייך לאבי' כל ימי נערותי' ונראה לפרש יותר כיון דהך סוגיא אזלא אליבא דרב דס"ל ביבמות דף נ"ז ע"ב יש חופה לפסילות ופי' רש"י דס"ל כר' הינא דחופה קונה כמ"ש שם התו'. ולפי מ"ש המהרש"א דס"ל חופה קונ' וגומר: א"כ לרב בהאי ק"ו גופא איכא למילף דביאה קינה וגומר מביאה שלאחר קידושין דגומר דהא ילפינן בר"פ הע"י דאפי' העראה שלאחר קידושין גומר מג"ש דקיחה קיחה וכמ"ש התוס' לקמן דף יו"ד ע"א בד"ה כל הבועל וכו' בשם ר"נ גאון וע"ש. וכיון דקונה וגומר ע"כ דא"א לומר דנערה דאית לה יד תקדוש איהי נפשה בביאה דאינה יכולה להפקיע את עצמה מרשות אביה וכו'. והא דלא ילפינין שאר קידושין מקידושי ביאה דאיתקוש הוויות להדדי כדאי בכתובת דף מ"ו ע"ב דיליף שם ביאה מכסף היינו משום דהכא אליבא דרב ליכא למילף שאר קידושין מביאה משום האי טעמא גופא דביאה שאני משום דגומר ואינה יכולה להפקיע עצמה מרשות אב כנ"ל. אבל התם בכתיבת דיליף ביאה מכסף היינו לדידן דמספקא בביאה אי גומר או לא כדבעי לקמן ולא איפשטא והיינו משום דקיי"ל נמי דחופה אינו קונה דלית לן האי ק"ו דר"ה לקמן. ולכשירצה חכם להקשות על כל זה שכתבנו דאי נימא דביאה נשואין עושה ממילא ילפינן דברשות האב היא למוסרה לביאה משום דהיא אינה יכולה להפקיע עצמה דהא כתבו תוס' בכתובת דף ל"ט בד"ה הואיל ונשואין מוציאין מרשית אב היינו דילפינן מהפרת נדרים אע"ג דממונא מאיסורא לא ילפינין היינו לאוקמ' ברשות אב אבל לאפוק' מרשות אב ילפינין שפיר מהפ"נ דבסבר' מועטת יש להוציא' מרשות אב ע"ש. ולפמ"ש דמזה דנישואין מפקיעין נילוף מזה זכות האב למוסרה לביאה א"כ נימא דמאי חזית דלמא אין נשואין מפקיעין ולא יהא זכות ביד האב למוסרה לביאה. אך באמת ז"א חדא דאכתי אינה יכולה להפקיע עצמה מרשות אב לענין הפ"נ. ותו דאין סברא כלל לומר דלא נילף מהפ"נ ולהיות מ"י שלאחר הנישואין לאב כיון דלא מתזנה מיניה אז שהרי בעלה חייב בשאר וכסות ואם נימא דגם בהא מ"י של אב אע"ג דלא מתזנ' מיניה הדר נילוף כל זכות קידושי' לאב אפי' בכסף ממ"י דלאחר הנשואין דהא קאמר לקמן ואצטריך למכתב קדושיה לאביה וכו' דאי אשמועינן מ"י דקא מתזנה מיניה וכו' א"כ ממ"נ מוכח דקדושי ביאה ברשות האב הוא וממילא אית לן למימר דנישואין מפקיעין. ועיין בק"א סי' כ"ו שכתבנו דיותר נראה לפרש דעת רש"י בכתובת שם בד"ה שייך בה וכו' למוסרה לביאת קידושין למנוול וכו' היינו משום דכיון דרשות ביד האב למסור בתו לביאה כמו שכתב הרמב"ם בהל' נערה ובתולה מקרא דאל תחלל את בתך להזנותה וגו' אלא דכתב הרמב"ם תחילת הל' אישות מ"ע לקדש תחלה א"כ אפי' אי נימא דאין ברשות אב לקדשה כיון דאין חל עליו עשה דקידושין יכול למוסרה לביאה וממילא דהיא צריכה להתקדש לון שלא יהא בב"ז משום עשה דכי יקח ועכ"פ יש ביד אב למוסרה לביאת קדושין דהיינו שמוסרה לביאה כדי שתתקדש לו ודו"ק:

בא"ד ומנ"ל הא דבגרות מוציא מרשות אב לקידושין ולכל דבר אי לאו דילפינן מהפרת נדרים ולכאורה אינו מובן דהא ממונא מאיסורא לא ילפינין. וכן הקשה תוס' בכתובת דף ל"ט בד"ה הואיל ונשואין מוציאין וכו' פ"ה דילפינין מהפ"נ ואע"ג דקיי"ל ממונא מאיסורא לא ילפינין ונדחקו שם דלאפוקי מרשות אב ילפינן שפיר ע"ש ולולי דבריהם נראה לפי מה שכתבנו לעיל בתוס' ד"ה האב זכאי וכו' דס"ל לירושלמי דאף בהפ"נ שייך בי' ממונא דהיינו כמו שכתבו תוס' בב"ק דף פ"ז שהיא נפחתת לענין קידושין ע"י מומין שבה או נדרי' שעלי'. א"כ הא דאמרינן בשמעתין דליכא למילף קידושין מנדרי' משום דממונא מאיסורא לא ילפינן היינו מקמי דילפינין דזוכה האב בקידושין דאז שפיר הוי נדרים איסור דלית בי' ממונא וליכא למילף קדושין דהוי איסור' דאית בי' ממונא מהפ"נ דהוי איסור דלית בי' ממונא אבל לבתר דילפינן דהאב זוכה בקידושין איכא בהפ"נ נמי איסור' דאית בי' ממונא דאיפחת' נכספ' לענין קידושין כדאמר בב"ק לענין מומין ושפיר איכ' למילף מהפ"נ דאין לאב זכות בבגרות מהפ"נ דהוי נמי איסורי דאית בי' ממונ'. והא דקאמר בכתובת דף מ' ע"ב גבי בושת ופגם דליכא למילף בושת ופגם מהפ"נ משום דהוי ממונ' מאיסורא היינו משום דבושת ופגם לית בי' איסורא אלא ממונא וליכא למילף מהפ"נ ומקידושין משום דאית בהו איסורי. ועיין מה שכתבנו לקמן גבי ואיצטרך למיכתב מ"י וכו'. ובזה מתורץ מה שהקשה תוספ' על רש"י בב"ק שם שפי' בד"ה שבח נעורי' לאב דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורי' לאבי' אפי' כסף קידושין שלו. והקשו התוס' עליו דהא אמר דההוא בהפ"נ הוא דכתיב. ולפי מ"ש א"ש דבתר דילפינן בכסף קידושין שלו. ממילא גם בהפ"נ איכא איסורא דאית בי' ממונא ואיכא למילף מיני' דחבל' דאב הוי וע' שם בחידושינו באריכות בפי' דברי רש"י שם על מכינו ודו"ק:

דף ד.

בתו' ד"ה זרע פסול וכו' אומר ר"י זרע זרעו פסול קאמר וכו'. ולכאורה הי' נראה מדלא נקטו בריית' אלא זרע פסול לחוד דממילא הוי ידעינן דזרע זרעו פסול כיון דלא משכחת בזרעו ממש הי' נראה לפי מה דאיתא לקמן דף ע"ה דר' יוסי סבר כל שזרעו פסיל פוסל וקאמר עלה לאפוקי מהני תנאי דתני' העיד ר' יהושע ור"י בן בתירא וכו' נמצא דלהני תנאי משכחת שיהא הזרע פסול ואפ"ה לא נפסלה מתרומה בביאתו. ונראה דלא ניחא לתוס' לפרש הכי באלמנת עיסה שפי' רש"י שהיא ספק חלל שהי' בעלה ספק והיא באה מכחו. דאם הי' ספק חלל ספק כהן כשר כגון שהי' גרושה מכהן ונשאת לכהן והולד ספק בן ט' לראשון אי בן ז' לאחרון. דהל"כ כי היכא דמוקמינן לה אחזקה לענין שלא תפסול מחמת עצמה שבעלה הי' כהן ה"נ אינה נפסלת מחמת הולד דמוקמינין לה אחזקה שהולד ג"כ כהן. ואף דאין מועיל לגבי הולד מפני שאין לו חזקה מ"מ היא אינה נפסלת ואם היתה אמה גרושה מישראל פשיטא דא"צ קרא לזרע פסיל. דאפי' אי נימא דזרע פסול אינו פוסל. מ"מ כיון דהי' אינה נפסלת מחמת עצמה משום דמוקמינן לה אחזקה שהי' בעלה ישראל ממיל' דהולד הוא זרעה מישראל כשר ופשיטא דפסלה. ותו דלשון זרע פסול לא משמע באיסור חלל אלא באיסור פסולי קהל ואם הי' בעלה ראשון ישראל כשר פשיטא דהולד כשר מן התורה כדקי"ל לקמן דף ע"ג דספק ממזר כשר מן התורה ודו"ק:

גמרא והא אפיקתי' וכו' לכאורה קשה מזה על מה שכתבו תוס' בב"ב דף קע"ו בד"ה בן הבן וכו'. וא"ת כיון דאין בני בנים כבנים מנ"ל גבי יבום דפוטר בן הבן מיבום וכ"ת דנפקא מאין לו הא איצטרך לרבות ממזר וי"ל דשקולי' הם ויבואו שניהם וכו' ולכאורה הוא נגד סוגי' דהכא דפריך והא אפקתי' ולא משני דשקולי' הם ונראה דס"ל כמ"ש התוס' כאן דהא דקאמר זרע פסול מנין היינו זרע זרעו פסיל וא"כ אף דזרע פסול וזרע זרעו שקולין הם מ"מ היכא דאיכא תרווייהו זרע זרעו ופסול מנ"ל ואהא דמשני דזרע זרעו ל"צ קרא כמ"ש תוס' שם דלשון זרעו משמע אפי' זרע זרעו וממילא כיון דלא משכחת זרע פסול כמ"ש תוס' ע"כ קרא בזרע זרעו פסול. ואין להקשות דא"כ אכתי קשה גבי יבום מנלן דפטור היכא דאיכא תרתי ז"א דהא כתבו שם בסוף דבריהם דכל היכא דכתיב בן משמע אפי' זרע פסול והא דאיצטרך גבי יבום לרבוי זרע פסול משום דלא ניליף אחוה אחוה מבני יעקב וכיון דגלי רחמנא מבן אין לו דבנו פסול ממש פוטר תו אין לחלק בין בנו פסול לבן בנו פסול ודו"ק:

שם ואיצטרך למיכתב קידושי' לאביה וכו' לכאורה קשה לפי מאי דאמר בכתובת דף מ"ז בהא דילפינן מקרא דלאמה דמ"י דנערה דלאביה ולא אמרינן אימא הנ"מ קטנה משום דלקטנה לא צריך קרא דהשתא זבוני מזבן לה מ"י מיבעי' וא"כ לפי מאי דמסיק מר בר ר' אשי לקמן דלא נצרכא קרא דאין כסף אלא לעיקר זבינ' דאיילנות א"כ אי לאו הוי כתיב יו"ד דאין כסף הוי מוקמינן קרא דאין כסף על כסף קידושין דלאביה ולא הוי ידעינן עיקר זבינא דאיילנות והשתא הוי מוקמינן קרא דלאמה בקטנה איילנות דליכא למילף מק"ו השתא זבוני מזבן לה. ולא הוי ידעינין בנערה דמ"י לאביה והוי איצטריך שפיר קרא דאין כסף על כסף קידושין דלאביה לכך איצטרך יו"ד דאין כסף דמיני' ילפינן עיקר זביני דאיילנות וממילא ידעינן בנערה דמ"י לאביה מקרא דלאמה. ולכאורה הי' נראה ליישב קושי' זו לפי מ"ש בחידושי כתובות דף מ"ז ע"א ליישב קושית התוספות שם בד"ה דזכי' לי' וכו' דאמאי לא גמרינין קידושין מחופה וכתבנו שם דשאני חופה כיון שגומרת ומפקעת רשות אביה לעולם אינה יכולה להפקיע את עצמה מרשותו משא"כ בקידושין והוא כ"ש ממאי דאמר שם דהיכי מצי מסר האב לחופה הא קמבטל לה ממ"י בשעת חופה ומכ"ש דהיא אינה יכולה להפקיע עצמה לעולם ואי הוי נימא דכל נערה מ"י לעצמה א"כ אין כאן הפקעה בחופה וממילא דהוי מצינו למילף קידושין בנערה מחופה וממילא דליכא לאוקמי אין כסף על קידושי נערה דהא מוכח ממ"נ דקדושי' לאבי' או מחופה או ממ"י וממילא הוי מוקמינן אין כסף על זביני דאיילנית ולאמה על מ"י בנערה דלאבי' ושפיר הוצרך הש"ס למיעבד צריכות' ודו"ק. אלא דאכתי יש לפקפק בזה דאפי' אי הוי אמרינן בנערה דמ"י לעצמה אפ"ה איכא הפקעה מרשות אב בחופה לענין הפרת נדרי'. מיהו יש ליישב קושי' הנ"ל לפמ"ש התוס' בכתובת דף מ"ו ע"ב בד"ה ואימא הנ"מ קטנה וכו' דלפי המסקנא ע"כ לא אתי' קרא דאת בתי אלא לאשמועינין דאב נאמן לאסור את בתו ע"ש נראה דהוצרכו לזה לפי פי' הר"ח בהא דקאמר יציאה דכוותי' קא ממעט מה כאן נערה אף כאן נערה אבל לפי' רש"י י"ל דאיצטרך קרא דאת בתי דאל"ה הוי מוקמינן קרא דאין כסף לקטנה דקדושיה לאבי' וא"כ שפיר הוצרך הש"ס הכא למיעבד צריכותא דליכא למילף קידושי' ממ"י דאל"ה ליכא לאוקמא קרא דאת בתי בקטנה דהא בקטנה ודאי איכא למילף ממ"י ודו"ק הטיב:

שם דאי כתב רחמנא קידושיה לאביה וכו' ובכתובות דף מ"ו ע"ב בתוס' ד"ה זכאי במציאתה וכו' כתבו שם הא דלא ילפינן מציאתה דלאב מתרווייהו דהיינו מקידושין וממ"י משום דאיכא למיפרך דמה להנך שהאב נפסד על ידיהן דע"י הקידושין היא מפקעת עצמה ממנו ומ"י משום דקא מתזנ' מיני'. וכתב המהרש"א שם דס"ל להתוס' דהאי פירכא הו"ל פירכ' כל דהוא דפרכינן במה הצד ולא בחדא מחד' לכאורה הי' נראה דלהכי לא אמר הכא דה"א בקידושין משום דמפקעת עצמה אך נראה דע"כ אין לפרש דמפקעת קדושין היינו לענין הפרת נדרים כדקאמר הש"ס בסמוך דלענין הפרת נדרים מיהו נפקא מרשותי'. דזה דוחק בלשון התוספ' שם שכתבו שהאב נפסד על ידיהן ונראה דהאי הפקעה לאו הוא לענין הפ"נ דאין בזה הפסד לאב. ותו דהא אמר לקמן דף מ"ג ע"ב קדושין דמפקעת עצמה. והתם ליכא לפרושי הכי דהא פריך שם והרי מאמר דמפקעת עצמה והתם לא שייך לענין הפ"נ דהא קיי"ל בי"ד סי' רל"ד סעיף י"א דאפי' עשה בה מאמר מפר האב לבדו וצ"ל דקרי לי' לקידושין מפקעת עצמה משום דהאירוסין גורמין לנשואין שיבוא דע"י זה נפסד האב זכות בתו שיש לו במ"י ובזה א"ש טפי דלא מצי למיפרך הכא במ"י דמה לקידושין שכן מפקעת שהאב נפסד ע"י דהא לפי מ"ש עיקר ההפקעה הוא למ"י שנפסד ע"י כשתנש' משא"כ אי הוי אמרי' דמ"י דנערה לעצמה אין כאן מקום הפקעה ומ"ש התוס' שם בתחלה דליכא למילף מוציאה מקידושין משום דקטרח' באמ' ה"מ למימר משום שהאב נפסד חלא דעדיפא מיני' קאמר דקא טרח' כדאמר הש"ס הכא בהדי'. ועיין מה שכתבנו בק"א ריש סי' ל"ז דע"כ צ"ל כן לפירש"י דמשום איבה דמזונת דכיון דזיין לה ומ"י שלו ליכא למיפרך במציאתה קא טרחא שהרי הטורח הוא בכלל מ"י שהוא שלו וע"כ צ"ל שכן נפסד על ידה ודו"ק:

שם ואי אשמועינן מעשה ידי' דקא מתזנה מיני' לכאורה משמע מהכא דהיכא דלא מתזנה העדפה דמ"י שהוא יותר על מזונותיה דידה הוי דאל"ה ניליף מהעדפה דמ"י והא דאמרינן בכתובות דף מ"ג ע"א לא נצרכא אלא להעדפה הרי להדי' דהעדפה דאב אפי' באינה ניזונית. י"ל דהיינו כשהעיכוב ממנה שאפי' אם היא אינה רוצה לזון מן האב אפ"ה צריכה ליתן לו העדפה. אבל אם העיכוב הוא מצד האב שאינו רוצה לזונה י"ל דהעדפה דידה היא. אבל מדברי התוס' בכתובות דף מ"ז ע"ח בד"ה משום איבה וכו' שכתבו שם בסוף דבריהם וז"ל ומ"י נמי אפי' אינה סמוכה הוי העדפה דאב משמע מסתימת לשונם דאפילו אם העיכוב הוא מצד האב אפ"ה העדפ' דידי' וכן כתב הריטב"א ע"ש ונראה דנפקא להו מהא דאי' פ' החובל דף פ"ו ע"ב אמרי' התם דגבר' קפדנ' הוא דהא אין סמוכין על שלחנו וכו' משמע דאף דהעיכוב מצד האב אפ"ה העדפה דידי'. א"כ קשה הכא דנילף קידושי' מהעדפה דמעשה ידיה ואין לומר דהא ילפינן בהעדפה בכה"ג דאב היינו לבתר דכתיב בקדושין דילפינן העדפה דמ"י במה הצד מעיקר מ"י ומקדושין דהא כבר דחו התוס' זה בכתובות דף מ"ו ע"ב גבי מציאתה משום דאיכא למיפרך שכן האב נפסד על ידיהן. ולכאורה הי' נראה ליישב לפמ"ש המהרש"א ז"ל בכתובת בתוס' שם במה שכתב שם תוס' דליכא למילף מקדושין ומ"י משום שהאב נפסד הוי תרכא כל דהוא דפרכינן אמה הצד אבל בחדא מחדא ליכא למיפרך הכא אלא כמ"ש תוס' שם דליכא למילף מקדושין משום דקא טרחא א"כ י"ל לפי מ"ש דהא דהעדפה דאב הוא אפי' באינה רוצה לזונה נפקא להו מהא דקאמר בהחובל דגברא קפדנ' הוא ואפ"ה השבת של שיעור העדפה דאב הוא י"ל דהתם שאני שהחובל משלם שבת בעד העדפה שהיתה יכולה לעשות דלא שייך למפרך פרכא דקא טרחא שהרי באמת לא עשתה כלום ושפיר יכולין למילף דשבת של העדפה בכה"ג הוי דאב מקדושין עצמה כיון דבאמת לא קא טרחת דהוי חדא מחדא דלא שייך למפרך שכן האב נפסד אבל היכא דעשתה בעצמה העדפה לא הוי דאב כיון שהוא אינה רוצה לזונה. אך כבר כתבנו לעיל דפי' המהרש"א ז"ל שם אינו מוכרח ושפיר מוכח מהתם דאפילו העדפה גמורה דאב הוי. ונראה דודאי ילפינן מהיקיש' מאמה שכל כח שיש לאדון בה יש לו לאב בה ואפי' לענין העדפה כמ"ש לעיל בלשון תוס' ואימא ה"מ קטנה. אך נראה דבאדון עצמו אף דאם הי' עושה ואוכלת ממ"י ומעדפת העדפה דרבה מ"מ אינו יכול לכופה שתעשה יתר מכדי אכילתה כיון דכתיב וטוב לו עמך דדרשי' מיניה שאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך א"כ כל שאינו זכה א"י לכופה למלאכה. וממילא דליכא למילף מיני' שיכול האב לקדשה בע"כ בשביל כסף קידושין. כמו שכתבנו לעיל בלשון רש"י ז"ל בד"ה לאמה קרא יתירה וכו' דיכול האב לכופה להנשא לבעל בע"כ דידה. ושפיר איצטרך למיכתב קידושי' וא"צ למה שנדחק הריטב"א בזה ע"ש ולפ"ז ממילא מתורץ קושי' התו' לעיל בד"ה ואימא ה"מ קטנה וכו' וא"ת והא לקטנה לא צריכא קרא דהשתא זבוני וכו' דלפמ"ש דאפי' האדון אינו יכול לכופה שתעשה ותעדף כשאינה ניזונית ממנו. א"כ ליכא למילף בהאי ק"ו שיכול לכוף אותה על קידושי' כי היכא דלא ילפינן מה"ט קדושין מהעדפה כנ"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

המקנה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה