אור ברסלב
המקנה על קידושין פרק שני האיש מקדש › דף נו.

המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פרק שני האיש מקדש · דף נו.

דף נה:

בתוס' ד"ה ואם לקח וכו'. וא"ת מאי קנס הוא וכו' כתב מהר"ם וספ"י דקושיית' על מה שכת' רש"י דכופין את המוכ' דאדרבא המוכר יתבע ולענ"ד כר' דאי אפשר לפרש כן דא"כ לא הי' מתרצין התוס' כלום דממ"נ אי מיירי שאמר לו בשעת מכירה שימכור לו דוקא באילו המעות שנתן לו א"כ פשיטא דאין המוכר יכול לטעון שיחללו על מעות אחרים כיון שהתנה בפי' על אילו המעות ואי מיירי שהמקח הבהמה הי' בסתם והוא נתן כו בתשלומי המקח דמים הללו קשה למה האמת בשוגג יבטלו את המקח כיון דמדינא קיים וצריך ליתן לו מעות אפר וקנס אינו בשוגג אלא עיקר נראה כמ"ש מהרש"א ז"ל דעיקר קושיתם הוא לפי' ר"מ לקמן שאמר בפי' שהמעות יהיה בתורת מעשר א"כ מאי קנס הוא ומה שסמכו דבריהם כאן והביאו פי' רש"י יבואר בסמוך:

בא"ד שהיינו מצריכים לחלל וכו' לכאורה יש לדקדק דחילול זה למה דהא קי"ל אין מחללין מעות כסף על כסף ואפילו כסף על נחושת אין מחללין אלא בדוחק כדאיתא במשנה פ"ב דמעשר שני יותר הו"ל למימר שיתן להמוכר דמים אחרים של חולין ויחזור ללוקח מעות מעשר ונראה דס"ל דאם היינו אומרים כן קשה דבאמת יש לפרש לשון הברייתא כן דהא אינו מפורש בברייתא שקנסו את המוכר שיתבטל המקח אלא שיחזור המעות מעשר ויתן לו מעות אחר בעדו ואם נאמר כן לא הי' מקשה מידי ממתני' במזיד קידש כיון דהקדושין קיימין וצריך ליתן לו מעות אחר שפיר מקודשת אע"כ דפשיטא ליה להש"ס דאם הי' המקח קיים לא הי מצריכו להחזיר את המעות וליתן לו מיד מעות אחרים אלא שהלוקח יחלל ויאכל כנגדן בירושלים וצ"ל דוקא באדם אחר אין מחללין כסף על כסף אבל בכה"ג כיון שקנה המוכר את המעות לא היה צריך להחזיר כלל אלא שהלוקח יחלל ויאכל כנגדן אמנם לולי דבריהם ז"ל נראה דא"צ למ"ש שהלוקח יחלל על מעות אחר אלא שיוליך את הבהמה שהיא חולין לירושלים ושם יחלל את המעות שביד המוכר עב הבהמה דבכה"ג שהחילול נעשה בירושלים ליכא שום חשש. כמו שכתבנו לעיל בתוס' ד"ה אין לוקחין וק"ל:

שם בד"ה במזיד תעלה וכו' ואי כר"מ אפילו לכתחילה מחללין וכו'. וכתב בספר פ"י דתוס' לטעמייהו שכתבו בסוכה דבירושלים לא שייך שמא יגדל עדרים וע"כ מיירי בתוספתא חוץ לירושלים והפלא על תוס' שם בסוכה שהוכיחו זה מדמקשה התם אי ס"ד מעשר ממש הוא בעינן וצרת הכסף וכו' ומאי קושיא דילמא מיירי בירושלים. והקשו על זה דלפי הס"ד דמיירי בפירות עצמן וע"כ ליכא למימר דאיירי בירושלים דקלטוה מחיצות ואין פודין אותו. ולענ"ד נראה דדברי התוס' נכונים דמאי קושיא הא איכא לאוקמי בפירות שנטמאו דקי"ל פודין אפי' בירושלים: ותו דקי"ל אפי' הפירות הם חוץ לירושלים מחללין בירושלים וכן פירש רש"י בב"ק בההיא דאמר שם מעות של כאן וכן כאן דמיירי שהפירות חוץ לירושלים והיינו מטעם זה דאם הפירות בירושלים אינן נפדין א"כ מאי קושיא דילמא מיירי שהפירות חוץ לירושלים ותו דלפי מ"ש לעיל דמוקי בירושלמי הך ברייתא דסוכה בדמאי א"כ מאי קושיא דילמא מיירי בפירת עצמן ובירושלים ובדמאי דאינו נקלט במחיצות כדאיתא בפ"א דדמאי ונכנס לירושלים ויוצא והא דלא פירש רש"י שם בהגוזל דהפירות הן כאן ובדמאי משום דכבר כתבתי דליכא לאוקמי ברייתא דהגוזל בדמאי מדקתני של בבל בבבל ובבבל אינו נוהג דמאי ואפי' אי נימא כמ"ש לעיל די"ל דהפירות הם בא"י והבעלים בבבל מ"מ ממ"נ צ"ל דאין קפידא במקום הפירות אלא במקום הבעלים ושפיר פי' רש"י דיותר יש לומר שהפירות הם חוץ לירושלים. ודוק:

בא"ד דמיירי בתמימים דחזי' לשלמים. לכאורה הוי ליה יותר לפרש הא דקתני במתכוון ולקח חלה לשם שלמים דהיינו שהקדיש אותן בשעת קנין לשם שלמים ובזה בוודאי לא שייך שמא יגדל עדרים דהא קי"ל וולד שלמים שלמים וכה"ג איתא בפ"ק דשבת דמה"ט גזרו שיהיה גדולי תרומה תרומה כדי שלא יזרע תרומה טמאה וכיון דגידולי תרומה תרומה לא גזרו אותם משום ריווח מועט כדאיתא נמי בתמורה בולד שלמים לא גזרינן שמא יגדל עדרים ודוקא גן מעשר שני חיישי' דולד מעשר שני אינו מעשר דלא גזרו בו. וכבר כתבנו כלשון רש"י ז"ל דמהאי טעמא הוצרך לפרש הא דאין לוקחין לכתחלה מטעמים אחרים כנ"ל ולכאורה היה נראה דלהכי לא ניחא להו להתוס' לפרש בשלמים ממש משום דא"כ אפי' לכתחילה נמי ומשמע להו מלשון התוספתא ואם היתה בעלת מום משמע דוקא בעלת מום אבל כשהיא תמימה לא והיינו מטעם שכתבו התוס' כאן דחזי' לשלמים ולט"ז הי' אפשר לומר דהא דקתני שלקחו לזבחי שלמים היינו שקנאו כדי להקדישה בירושלים לשם שלמים אבל כשקידשה מיד לזבחי שלמים מותר אפילו לכתחילה כיון דלא שיוך כלל גזירה דשמא יגדל עדרים והא דנקט סתם אין לוקחין בהמה משום דאין דרך להקדיש מיד כדאי' בפסחים דף ס"ו ולפ"ז היה אפשר לומר דהא דאמר בהגוזל דזבין בהמה היינו שמקדישו מיד לשם שלמים ובכהאי גוונא ליכא איסורא וצ"ל דס"ל להתוס' מדקתני סתמא במתכווין ולקח תחלה לשם שלמים משמע דבכל גוונא איכא איסורא: ודוק:

בא"ד ולכך אין מתחלל בדיעבד גזירה וכו'. כתב מהרש"ל ז"ל ואין להקשות מאחר שמן התורה מתחלל איך יחזרו הדמים למקומם ויוציא המוכר את הבהמה לחולין וי"ל דאה"נ צריך המוכר להעלות אלא שהלוקח כו' והקשה עליו מהרש"א ז"ל דא"כ מאי מקשה החו' לקמן לפי' רש"י ואימא דהתם נמי צריך המוכר להעלות גם הבהמה לירושלים ע"ש ונראה לענ"ד דלא שייך לפרש סיפא דאם הי' מתכווין להוציא מעות מ"ש וכו' בכה"ג דכיון דקתני ביה בין בשוגג ובין במזיד ובשוגג לא שייך קנס אלא משום דהוי מקח טעות ופשיטא דבזה הוי הבהמה חולין א"כ ע"כ גם במזיד הפי' כן ובזה אתי שפיר הא דהקדימו התו' בד"ה אבל במתכווין וכו' הא דפי' רש"י דבשוגג הטעם הוא משום דהוי מקח טעות משום דהוצרכו לזה לקושייתם על רש"י ז"ל משום דהוי מצי לפרש דטעמ' דבשוגג הוא משו' דקנסו שוגג אטו מזיד כדאשכחן בגיטין דף נ"ג ע"ב דס"ל לר"י דבדאוריית' קנסינן שוגג אטו מזיד והוי מצי לפרש דבשניהם צריך להעלות את הבהמה לכך הקדימו פי' רש"י דהטעם הוא משום דהוי מקח טעות וע"כ בשניהם א"צ להענות את הבהמה משא"כ בסיפא דתוספתא דאם היתה בעלת מום וכו' שפיר איכא למימר דגם המוכר צריך להעלות את הבהמה. ובזה נראה לענ"ד לפרש דברי התוס' לעיל בד"ה ואם לקח וכו' פי' בקונטרס וכו' וא"ת מאי קנס הוא וכו' דכבר כתבנו דקושייתם הוא על הסיפא ויפלא למה כתבו זה ברישא לפמ"ש י"ל דבאמת הוי מצי לשנויי לפי' דר"י לקמן דמיירי כשהמעות נשאר אצל המוכר בקדושת מעשר דהי' הקנס בזה להחזיר המקח ולהעלות הבהמה לירושלים ושפיר איכא קנסא דבהעלאת הבהמה איבא טירחא טפי מהעלאת המעות אלא דכיון דפי' רשי' בשוגג הטעם משום מקח טעות ע"כ דאין המוכר צריך לעלות הבהמה. א"כ ע"כ נמי בסיפא דנקיט בין בשוגג ובין במזיד שניהם א"צ להעלות את הבהמה: ולולי פי' רש"י ז"ל י"ל דבסיפא הטעם הוא בשוגג משום דקנסו שוגג אטו מזיד ודוק:

ברש"י ד"ה בשוגג וכו' דמקח טעות הוא וכו'. נראה פשוט דאפי' אם יאמר הלוקח שאינו חושש לטירחא מ"מ כיון דהוא יכול לבטל המקח הדר הו"ל כמו לכתחילה דאין לוקחים מטעם שכתב רש"י ז"ל ומשום שמא יגדל. וכולי פירוש רש"י ז"ל היה נראה לפרש דהטעם משום דאי הוי ידע לא ניחא לי באיסורא שהרי נקח לשם חולין כיון דהוי בשוגג ונ"מ דאפילו אם הלוקח היה מזיד והמוכר שוגג נמי המכר בטל דאם הי' המוכר יודע שהוא מעות מעשר לא הוי ניחא לי' דנתחיל המעשר ע"י ולעבור על לפני עור כפי' רש"י ז"ל לקמן וכדאמרי' לעיל דף נ"ג ע"ב גבי הקדש דאיהי לא ניחא לי' דנתחיל הקדש ע"י אלמא אע"ג דהחילול הוא ע"י הבעל שהרי ס"ל לר"מ דבמזיד כיון שנתכווין הוא להוציא לחולין נתחלל ואפ"ה אינה מקודשת משום דלא ניחא לה א"כ י"ל דה"נ אפי' המוכר יבול לחזור מהאי טעמא ולא מיבעי' אם תת"ק הוא ר"מ דאיכא למימר הכי אלא אפי' לר"י י"ל דלא פליג בהך סברא על ר"מ והא דס"ל במתני' גבי הקדש בשוגג קידש דמשמע דגם היא שוגגת היינו משום דהקדש חידוש הוא שחידשה תורה אפי' בשוגג דידי' והסברא הוא שלא יחולל משום דלא ניחא לי' שהרי הוא מועיל בהקדש ואפ"ה מדחייבה התורה קרבן מעילה ע"כ שיוציא לחולין כדקאמר לעיל וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מחייב א"כ כ"ש דמתחלל בטעות המקבל אבל גבי מעשר שפיר י"ל דאי הוי ידע שהוא מעשר לא הוי ניחא לי' דליתחול ע"י וא"כ י"ל דשניהם יכולים לחזור ועיין בסמוך ועיין מ"ש לעיל דף נ"ג ע"ב דהב"ש סי' כ"ח כ' באמת כן דכל היכא דאיכא איסורא הוי מקח טעות. וכדאי' בירושלמי לא עלתה על דעתו לעבור על ד"ת וכו' ולפ"ז הוי אפשר לפרש הא דקאמר בסיפא ואם הי' מתכווין להוציא לחולין בין בשוגג ובין במזיד וכו' דא"צ לדחוק כפי' רש"י לקמן בד"ה בין בשוגג לא אמתכוין להוציא לחולין קאי וכו' די"ל הא דקאמר בשוגג יחזיר היינו בין שהי' המוכר שוגג דלא ידע שהוא מעות מעשר אע"ג דלא שייך קנס בשוגג ומשום דהו"ל מקח טעות דאי הוי ידע לא קי' עובר על לאו דלפני עור והדר ה"ל כמו לכתחילה כנ"ל בין שהי' גם המוכר מזיד ומשום קנסא דעבר על לפני עור. אך כבר כתבנו לעיל דף נ"ג ע"ב שם דבזה פליגי ר' ירמי' ור' יעקב א"כ י"ל דרש"י כתב כן אליבא דמ"ד דאין בזה מקח טעות ודו"ק:

בגמרא אמר ר"י בד"א במתכווין וכו'. הנה בסוכה דף מ' כתבו תוס' בד"ה שמא יגדל עדרים דהאי במה לפרש הוא וכולהו דברי ר"י הוא וכו' ע"ש ולכאורה אינו מוכרח כ"כ לפרש הא דהוא דברי ר"י דנהי דס"ל לת"ק לאו ר"מ הוא משום דס"ל מחללין לכתחילה כמ"ש התוס' הכא ושם מ"מ י"ל דת"ק ס"ל בהא כרבנן דר"ע דאין מחללין לכתחילה ואפ"ה חולק עם ר"י במתכווין להוציא לשם חולין ולמה הוצרכו לדחוק דבמה זה יוציא מן הכלל דבמה לחלוק ונר' דר"י דמפרש לקמן בד"ה אבל וכו' במתכווין להוציא לחולין כלומר שהתנה עם המוכר שלא תחול קדושת המעות על הבהמה אלא המעות יהא בקדושה וכו' ע"ש א"כ אין לפרש כלל דבמה לחלוק ות"ק קאמר במזיד תעל' ותאכל במקום היינו אפי' במתכווין להוציא מפות מ"ש לחולין וע"כ משום קנס דהא לא נתפס בקדושה קשה טובא חדא דהא אמרינן לקמן דלא קנסו ללוקח כלל ודוחק לומר דפליגי ת"ק ור"י בהא למי קנסינן ותו דאיך אפשר שיקנסו חכמים מילתא דאית ביה איסורא כיון דמדינא המעות בקדושתן קאי כשיקנסו את הלוקח ואמרו תעלה ותאכל במקום ע"ב שיתחלל המעות על הבהמה והא מלתא דאיסורא דהא אין לוקחין בהמה לכתחילה במעות מעשר שני וס"ל לדוחק לפרש דהא דתעלה תאכל היינו שלא יחלל אלא כשמגיע לירושלים כמ"ש לעיל ותו קשה על רבנן עצמן כיון דס"ל דבהמה בעלת מום שקנה לשם מעשר קנסו את המוכר משום שמא יגדל כדאיתא בברייתא דסוכה ואפי' ר"מ לא פליג אלא בזכרים ולא בנקיבות וכשקנה להיות הבהמה חולין לא קנסו את המוכר ותקנו שיחלל המעות על הבהמה אף שיבוא לגדל עדרים לכך הוצרך ר"י לפרש לשיטתו דבאמת במה לפרש ואין ת"ק חולק במתכוון להוצי' מעות מ"ש לחולין אבל לשיטת רש"י ז"ל דמפרש במתכווין להוצי' מעות מ"ש לחולין היינו לשם חולין גמורים והבהמה ממילא נתפס בקדושת מעשר א"כ שפיר י"ל דת"ק ס"ל דבקונה תמימה לשם חולין ממילא כתפס בקדושת מעשר וכיון דראוי לשם שלמים תעלה ותאכל במקום ונראה לענ"ד דמה שהוכרח רש"י ז"ל לסברא זו דממילא כתפס בקדושה דלכאורה אינו מובן למה הוצרך לזה דה"ל לפרש בקונה לשם חולין אין המקח כלום מדינא כיון שכוונתם שהבהמה והמעות יהא חולין אין להמעשר במה להתחלל ומדינא יחזרו הדמים למקומ' ובזה הוי אתי שפיר טפי קושי' הש"ס במתני' דר"י ס"ל במזיד קידש אע"ג דאין להמעשר מקום להתחלל והוי ממש דומי' למעשר דהכא וא"ל דדייק לשון הש"ס דקאמר לקמן דקנסינן למוכר משמע דלאו מדינא קאמר דיחזרו. ז"א דהא הש"ס לקמן קאי על הברייתא דאין לוקחין עבדים והתם בוודאי אין להמעשר במה להתחלל וע"כ צ"ל כמ"ש לקמן ע"ב בד"ה מיסתברא וכו' דהקנס הוא שהי' ראוי' לקנוס ללוקח וא"כ למה הוצרך רש"י כזה ונראה דעיקר טעמא דס"ל דכללא הוא דבמה הוא לחלוק וע"כ ת"ק ס"ל דאפי' במתכוון להוציא מעות מעשר שני וכו' תעלה ותאכל במקום א"כ ע"כ דממילא כתפס בקדושה דאל"ה לא הי' מתירין חכמים לחלל לכתחילה דמי מעשר על בהמה עוד נראה לענ"ד דאפי' אי נימא דס"ל לרש"י ז"ל דת"ק כמי מיירי בלקח לשם שלמים מדלא קאמר בהדי' בין לשם חולין בין לשם שלמים מ"מ אתי שפיר הא דאמר ר"י במה ולא בלשון אימתי משום דעיקר רבותא דאמר בלוקח לשם חולין היינו שתקנו חז"ל שמקח בטל מעיקרא ולא אמרן שיחזרו הדמים למקומם ע"י חילול שיחלל קדושת הבהמה עליהם כמ"ש התו' והיינו משום דס"ל לר"י דהלוקח בכסף מעשר שני אינו מתחלל והוצרכנו לבטל המקח והיינו דקאמר בין בשוגג בין במזיד ר"ל כי היכא דבשוגג בטל המקח מדינא דהוי מקח טעות ה"כ במזיד בטלו חכמים המקח מעיקרא כמ"ש תוס' ישינים משא"כ לת"ק דס"ל דהלוקח בכסף מ"ש מתחלל א"צ לבטל המקח אלא שיחלל קדושת הבהמה על המעות ולא הוי דומי' דשוגג כלל דיחזרו דמים למקומם ובטל המקח א"כ לא שייך לשון אימתי לפרש דברי הת"ק לכך אמרו בלשון במה שהם דברי ר"י לשיטתו ודו"ק:

מיהא נראה לולי דבריו ז"ל דת"ק ר"מ היא כמ"ש לעיל ליישב קושי' תוס' לשיטת רש"י די"ל דת"ק ר"מ הי' א"כ כיון דס"ל לר"מ לעיל גבי הקדש דבמזיד מתחלל וכבר הוכחנו לעיל דף נ"ג ע"ב ודף נ"ד ע"א דמוכח ע"כ לר"מ דס"ל דב"ש מ"ש מתחלל במזיד כשמתכווין לגוזלה ומיד יצא לחולין לגמרי א"כ שפיר י"ל דכיון שנתכווין להוציא מעות מ"ש לחולין דהיינו הבהמה והמעות הרי שנתכווין לגוזלה ומיד יצא לחולין המעות א"כ מהאי טעמא עצמו ס"ל לר"מ דאין לקנס להמוכר שכבר יצא דמים לחולין ביד הלוקח אלא קנסו חכמים להלוקח שיעלם את הבהמה ותאכל במקום דאין בזה משום וצרת הכסף שהרי אין עליו אלא חוב בעלמא וגם משום שמא יכחיש בדרך לא שייך שהרי ישלם את חובו כפי שווי' הבהמה כשתבוא לירושלים ור"י פליג לשיטתי' דס"ל דאין מעשר נגזל וא"כ ממילא דמי מעשר בקדושתו ביד המוכר לכך אמרו שיחזרו דמים למקומו ודו"ק:

בתוס' אבל במתכווין וכו' ועוד קשה מאי ולפני עור לא תתן מכשול איכא נר' לענ"ד דס"ל לרש"י ז"ל דהא דאמרינן לא יושיט אדם אבר מן החי משום לפני עור דוקא בתרי עברא נהרא והיינו לאפוקי אם הי' יכול ליקח זה הדבר בעצמו אבל אם הוא בענין שאם לא יתן לו זה יכול להגיעו ע"י איש אחר או שהוא יכול למצוא אבר מן החי במקום אחר מ"מ כיון שזה הדבר עצמו אינו מגיע לב"נ בעצמו חייב משום לפני עור כדמשמע גבי אין מוכרין להם כלי זיין ואין מוכרין להם בהמה דקה משום לפני עור ואף שיכולין ליקח במקום אחר מ"מ עובר עליו משום לפני עור ודו"ק:

בא"ד ועוד קשה וכו' משום קנס וכו' כבר כתבנו לעיל דאין לפרש דגם המוכר צריך להעלות את הבהמה לירושלים דא"כ לא היי דומיא דשוגג דהוי מנח טעות כנ"ל כמו שהקדימו בזה התוס' וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל כמו שהביא המהרש"א ז"ל התוס' ישינים בד"ה במיזיד תעלה וז"ל ושמא אין זה בתורת חילול. אלא בתורת מכר ויש כח ביד חכמים לבטל המכר וכו': אמנם לא מצאנו שיהא כח ביד חכמים בזה אלא מטעם הפקר ב"ד הפקר כדפי' רש"י ביבמות דף ק"י ובכמה דוכתא ולכאורה לא שייך זה הכא דאף אם היתה הבהמה הפקר ולא שייך במכירה מ"מ איכא קדושת מעשר עליו בתורת חילול אך נראה לפי מ"ש לעיל דמדין חילול יכול לחזור ולחלל את הבהמה על המעות דדוקא לקוח בכסף מעשר אינו מתחלל אבל בתורת חילול מודה ר"י דיכול לחללו על המעות ולפ"ז הי' נראה דיש ליתן טעם דכשלקחו לכתחילה במזיד לשם שלמים תעלה ותאכל ולא גזרו בדיעבד משום שמא יגדל כמ"ש תוס' לעיל בד"ה במזיד תעלה וכו' היינו משום דאף אם יבטל המכר אי אפשר לבטל החילול וא"א לחזור ולחלל כיון דכבר הוקדשו לשלמים ובמאי יופקע כח הקדש אלא דכבר כתבנו לעיל בתוס' שם דמשמע להו להתוס' דשלמים לאו דוקא אלא דבכל תמימים הדין כן מדקתני בסיפא ואם היתה בהמה בעלת מום וכו' וע"כ צ"ל הטעם כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

ומה שהקשו תוס' ומאי פריך וכו': כבר כתבנו לעיל דף נ"ג ע"ב וכ"כ בספ"י דהמקשה הוי סבר דמסתמא דעתם שתתקדש מיד ונתן לה המעות לשם חולין ואפ"ה מקודשת והיא תוליך המעות לירושלים ואין זה דוחק דהא צריך לפרש כן בהא דמקשה בבכורות דף ע' והרי מעשר דבעי כסף צורי ותנן ר' יהודה אומר במיזיד קידש ומשני כדר"א ומקדשי בהך דביני וביני ומשמע דהמקשה הוי סבר דמתקדשת מיד דאל"ה אמאי הוצרך התרצן לומר כדר"א אע"כ דהוי ס"ד דמסתמא מתקדשת מיד א"כ י"ל דהמקשה דהכא הוי סבר לפר' מתני' כמקש' התם אלא דלכאור' לשיט' רש"י כיון דהמקשה דהכי הוי סבר לפרש שמקדשה סתם והיינו שיצא המעשר שני לחולין א"כ אפי' בלא טעמא דקנסא קשה על המתני' כקושי' הש"ס בבכורות דהוא אסור בהנאה כיון דלא ידע הך דר"א בשלמא לפי' ר"י שפיר י"ל דידע המקשה דהכא דאיכא לפרושי מתני' שהתנה בפי' שתאכלם בירושלים וא"כ אין איסור הנאה אלא דקשה לי' מטעם קנס וע"ז משני ר"א דאין לקנס משום דאשה יודעת ובאמת הוי מצי בבכורות ג"כ לשנוי' כגון שהתנה בפי' שתאכלם בירושלים אלא דעדיפא משני דבל"ז צ"ל כר' אלעזר משום קושי' דהכא וא"צ לאוקמא בהתנו אבל לפי' רש"י ז"ל קשה הכא על המקשה תיפוק לי' משום איסור הנאה כבר כתבנו לעיל ליישב קושי' זו על נכון:

והנה לכאורה קשה לפי פי' ר"י ז"ל דמפרש דמיירי שהתנה עם המוכר לעלות המעות לירושלים ובענין זה הוה מדינא מכירה מיד אע"ג דהוו איסורא שנהנה במכירה למה הוצרך לפרש הקנס משום דחיישי' שמא המוכר יאכלם חוץ לירושלים הי"ל לפרש כפשטא משום דמסקינין בבכורות שם דמ"ש בגבולין אסור בהנאה א"כ נהי דהמכירה קיימת מ"מ איסורא קאעביד במה שמכר לו ולכך לקנסו אך ז"א דא"כ תיקשה מאי משני ר"א דאשה יודעת אכתי הו"ל לקנוס משום דאיסורא קא עביד וע"כ צ"ל דלאו מטעם זה קנסו. ועוד נראה דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דף נ"ג דהא דאמר שם דאסור בהנאה מהטעם שהקפידה התורה בכסף צורה היינו דוקא במ"ש עצמו דאינו מתחלל אלא על כסף צורה אבל במעות מ"ש שכתבו התוס' לעיל דלא בעינן כסף צורה באמת מותר בהנאה א"כ א"א לפרש אלא משום שמא יאכלם חוץ לירושלים ובאמת הוה מצי לשנוי שם בבכורות הא דר"י היינו במעות ולא בפירות אלא דעדיפא משני דאפי' בפירות עצמן מקודשת כדר"א ועיין לעיל עוד בזה ודו"ק:

בא"ד ולכך פירש ר"י וכו'. הקשה בספ"י בהא דקתני בתוספתא ואם היתה בהמה בעלת מום או שהיו פרותיו טמאין ולפי' ר"י היינו הך דבשניהם קנה לשם חולין ונראה דמשמע מדברי ר"י דמודה לסברת רש"י היכא דלקח סתם לשם חולין ממילא חל הקדושה על הבהמה מדהוצרך ר"י לפרש שהתנה עם המוכר שהמעות יהיה בקדושה ועל המוכר להעלותן והיינו דמפרש הכי התוספתא דבקני בקם חולין היינו שהתנה עמו בפירוש כן או שהי' פרותיו בחזקת טמאים דבזה אפי' בסתם אמרינן דעל דעת כן מסר לו המעות שהי' בקדושת מעשר כיון דאינו יכול להעלות פירותיו טמאין וק"ל:

בד"ה מתקיף לה וכו' הול"ל בעל יאכל כנגדן וכו'. הקשה בספ"י מנ"ל להקשות דלמא באמת במתני' יאכל כנגדן וכתב לשיטת הר"מ ניחא כיון דהוי חילול אפי' בשוגג נמי אמאי אינה מקודשת הא לא שייך הני טעמא דלעיל משום טרחא ואונסא דאורחא אבל לריב"א קשה ע"ש ולפענ"ד נראה דריב"א לא בפני קאמר כן אלא אליבא דמסקנא דמשני כשברח אבל לפי הס"ד שהוא בפני המוכר פשיטא דיכול לחלל כמו שכתבו תוס' לעיל בד"ה ואם לקח וכו' מאחר שהמוכר לפנינו וכו' וא"כ א"א לאוקמא מתניתין דהבעל יאכל כנגדן דא"כ בשוגג נמי מתחלל כיון שהאשה לפנינו אך הא קשיא לי דהא רבי ירמיה עצמו שהקשה ס"ל לעיל דמעשר לר"י משום שהיא אינה רוצה וא"כ אם היא מזידה אפי' אם הוא שוגג מקודשת כפי' רש"י לעיל דף נ"ג ע"ב בד"ה חדא לפי שאין שניהם רוצים וכו' וא"כ מאי קשיא ליה הכא דלמא מיירי מתניתן שהוא שוגג והיא מזידה וא"כ ליכא למיקנסיה שיאכל כנגדן כיון שהוא שוגג וצ"ל משום דמשמע מדקתני סתם מזיד קידש משמע ליה דאפילו שניהם מזידין וזה דוחק כמ"ש לעיל שם ולולי דבריהם היה נראה לי דידע המקשן המסקנא דיותר ראוי לקנוס המוכר מלוקח והא דקאמר יאכל כנגדן היינו כשברח ולא מייתי מהך מתניתא אלא לאפוקי מהאי סברא דקאמר אשה יודעת לא שייך בזה למקנס ופריך דהא בכה"ג מצינו שקנסו וממילא מצינו לאוקמא בכל דוכתא כדא תא וא"כ ממילא הדרא קושיא לדוכתא דה"ל לחכמים לבטל הקידושין. ודוק:

בא"ד אבל בההיא דצנועין ליכא למימר הכי וכו' לכאורה ז"א אלא לפי' ר"י דמיירי שנתן הדמים שיאכלם הלוקח בתורת מ"ש אבל המקח קיים מדינא והמעות הם של המוכר ויכול לחללם אבל ז"א לפירש"י ז"ל דע"כ מיירי שנתן בתורת חולין דליכא למימר בתורת מ"ש דהא לשיטת רש"י ז"ל אין בזה איסור דל"ל דרש"י ז"ל נמי ס"ל דאיכא איסורא אפי' אם נותן המעות לשם מ"ש דא"כ מא לקשה הכא דיחזיר כי התם דלמא בברייתא שני' שאני שנתן המעות משם מעשר לא קנסו למוכר אע"כ מיירי שנתן לשם חולין וא"כ כיון דלקח בהמה טמאה דא"א להיות נתפס בקדושה א"כ אין המקח קיים מדינא ואין המוכר בעצמו יכול לחללו ואיך יכול לעשות שליחותו ומיהו י"ל דאפי' לפירש"י ז"ל דבבהמה טמאה אף שאינו נתפס בקדושה מ"מ המקח קיים. וכן משמע מקושי' המקשה לעיל במתני' דמזיד קידש ופירש"י ז"ל משום קנסא לא אמרו רבנן דליבטל מקח וכמ"ש לעיל בשיטת רש"י ז"ל א"כ ה"נ כיון שהמקח קיים מדינא יכול המוכר לחלל ויכול נמי הלוקח בתורת זכי' ושליחות אך הא קשה לי טובא דא"כ גם התם למה לא יוכלו הצנועים למחול להם במתנה מה שביד הגנבים וכיון שיהי' של הגנבים שפיר יכולין הצנועים לחלל בתורת זכי' ושליחותו ותו קשה דהא כתבו התו' בב"ק דף ס"ח ע"ב בד"ה הא דאמר כצנועין וכו' וא"ת הא צנועין מחללין אף אחר יאוש וכו' ותירצו דס"ל כר"ש סתם גניבה לאו יאוש בעלים ע"ש ולפי דברי ר"י קשה מנ"ל דפליגי הצנועין על ר"י נימא דס"ל דלא כר"ש וא"כ קנו הגנבים ביאוש ויכולין הגנבים לחלל וממילא דיכולין הצנועין לחלל בתורת זכי' ושליחות ומיהו י"ל דר"ל דס"ל יאוש קנה ס"ל כאביי יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכמ"ש התוס' שם ותו קשה לי דע"כ מוכח כתירוץ ריב"א דקנסא בעלמא הוא דאי נימא דהטעם דהכא הוא משום זכי' ושליחות דמוכר והוי כמו חילול המוכר בעצמו. א"כ כיון דקי"ל דבמעשר צריכין הבעלים להוסיף חומש אפי' ע"י חילול שני כמ"ש התו' בב"מ דף נ"ד ע"ב בד"ה הקדש ומעשר וכו' א"כ כיון דהכא זכה כבר המוכר במעות והוא מפריש בתורת שליחות המוכר לא עדיף ממוכר עצמו וצריך להוסיף חומש ואיך אמר יאכל כנגדן ונשמע כנגדן ממש. וע"כ לאו מדין חילול הבעלים הוא אלא מדין חילול אחריו וע"כ צ"ל דלאו מטעם שליחות ממש אלא דהוי כמחלל משלו על של חבירו מדעתו וא"כ כ"ש בהך דצנועין דהוי חילול אף שאינו ברשותו כיון דזכות הוא לו. והנה בספ"י כתב לתרץ קושי' התוס' משום די"ל דהך מתני' אתי' כר"מ. וכדאמר רבא התם דלר"מ דס"ל דמעשר שני ממון גבוה יכול לחלל אפי' אינו ברשותו וכבר כתבנו לעיל דליכא לאוקמא מתני' כר"מ דלר"מ כבר יצאו המעות לחולין לא מיבעי' לפי' רש"י ז"ל דבתחילה קנה ע"ד שיהא המעות חולין כבר נתחללו ביד המוכר אלא אפי' לפי' ר"י שקנה להיות המעות בחזקת מ"ש מ"מ כשברח המוכר ודעתו להוציאן לחולין כבר יצאו לחולין ומה יועיל במה שזה יאכל כנגדן אם לא מטעם קנס ולא דמי לההיא דצנועין דהתם כיון שהגנבים לא ידעו שהוא כרם רבעי לא יצא לחולין ושפיר מוקי לה רבא כר"מ אבל הכא שהמוכר מזיד ליכא לאוקמי כר"מ ודו"ק:

בגמרא אמאי יחזרו דמים למקומן וכו': לכאורה קשה לפמ"ש לעיל דרש"י ז"ל ס"ל דהאי במה דאמר ר"י הוא לחלק ות"ק ס"ל דאפי' במתכווין להוציא מ"ש לחולין תעלה ותאכל במקום א"כ מאי מקשה ודלמא אתיא כת"ק להכי ס"ל כמי בעבדים ובבהמה טמאה דיאכל כנגדן וכן משמע במתניתן דמ"ש דתנא בתחילה הלוקח בהמה בשוגג וכו' תעלה ותאכל במקום וכו' והם דברי ת"ק דהכא ובתר הכי קתני אין לוקחין עבדים דמשמע דהן דברי ת"ק וכן הקשה בספר פ"י מיהא נראה די"ל דס"ל להמקשה דאין שים סברא שיחלוק ת"ק ור"י בהא בסברא זה אם נקנסו ללוקח או למוכר. וכבר כתבנו לעיל דזה הכריח לרש"י ז"ל דבמזיד לשם חולין לא נתפס הבהמה לשם קדושה וע"כ טעמא דת"ק לאו משום קנס הוא דבהא מודה ת"ק דאם ראויה לקנוס קונסין המוכר וא"כ שפיר פריך כיון דהכא קנס הוא הו"ל למקנס כדהתם. אך הא קשה לפמ"ש לעיל דלר"מ שהוציא מעות מ"ש לחולין נתחלל ביד המוכר כמו בהקדש דס"ל לר"מ דבמזיד נתחלל א"כ מאי מקשה הכא דלמא לאו קנסא הוא כלל אלא כיון שנתכווין להוציא מעות מ"ש לחולין כבר יצאו המעות ביד הלוקח לחולין ונתחייב לשלם כנגדן וכן קשה על רבי ירמיה דמקשה והרי בהמה טמאה וכו' ומאי קושי' דילמא התם ר"מ הוא ומטעם שיצא לחולין במזיד ולאו משום קנסא. ותו דלר"מ לא שייך כלל לומר דאדם יודע דאדרבא הא לר"מ נתחלל במזיד ביד המוכר. ונראה דמזה הכריח רש"י ז"ל דע"כ טעמא דת"ק משום דממילא נתפס בקדושה ולא משום גזל דנתחלל ביד הלוקח כבר לר"מ כמ"ש לעיל דהוה מצי רש"י ז"ל לפרש הכי משום דא"כ לא הוי פריך הכא מידי. מיהו נראה די"ל דהא דבאמת לא מפרש הש"ס כן משום דלא ניחא לי' לאוקמא טעמא דמתני' משום דמתחלל במזיד כמו בהקדש לר"מ דא"כ הוי סתמא דמתני' כר"מ בהקדש אמרינן לעיל דף נ"ד ע"ב דסתם כר"י בהקדש וק' סתמא סתמא ובזה אתי שפיר מה שהוכרח רש"י ז"ל לפרש כן טעמא משום דממילא נתפס הבהמה מקדושת מעשר וד"ק:

תוכן העניינים

המקנה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה