אור ברסלב
המקנה על קידושין פרק שני האיש מקדש › דף נה:

המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פרק שני האיש מקדש · דף נה:

דף נה.

תהי בה ר"י וכו' וכי אומרי' לאד' וכו'. נר' די"ל דודאי גם ר' אושעי' לא טעה בזה דכבר כתבנו בזה לעיל ליישב בזה לשון הרע"ב במסכת שקלים ועוד נראה די"ל דמוקי לה ר"א כגון שבשעה שמצאה נתכוון לקנותה ואף דשלא כדין היה דאיכא למיחוש שהוא אחד מן הקרבנות או של חולין לפני יאוש מ"מ מתכוין לקנותו דרך גזילה ועתה בא לחוב בדמיהם וחזר בו ורוצה לשלם הגזילה וא"כ לר"מ דס"ל קדשים מתחללין במזיד שפיר קנאו בשעת הגזילה וצריך לשלם כל ספיקא דקרבנות לקיים מצות השבה ואפשר לומר שרבי יוחנן ס"ל דדמי להא דאיתא ביבמות דף קי"ח ע"ב בגזל אחד מחמשה בני אדם דס"ל לר"ט דמניח גזילה בניהם ומסתלק ואף ר"ע דפליג התם היינו דוקא בחמשה תובעים אותו דכל אחד טוען ברי אבל בשמא ושמא מודה רבי עקיבא דמניח גזילה ביניהם ומסתלק וא"כ ה"נ הי' יכול להחזיר אותה בהמה עצמה ולומר שיהי' קדוש כמו שהי' מ"מ קשה דמאי תהי בה הא אמרי' בב"מ שם דבבא לצאת ידי שמים אפי' בשמא ושמא אינו יוצא עד שישלם לכל א' וא' א"כ ה"נ י"ל דהיינו דקאמר ד' אושעי' בבא לצאת י"ש א"כ צריך לשלם הספיקות. ואפשר דס"ל לר"י דלא שייך בזה לצאת י"ש כדאיתא במנחות דף פ"א ע"א אמר לי' רב דימי ברי' דר"ה לרבינא וליתי בהמה ולימא הרי עלי וליתי בהמה אחריתי וכו' ואידך תיהוי לאחריות א"ל התורה אמרה טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ואת אמרת ליקום ולידור בתחלה ע"ש א"כ י"ל דס"ל לר"י כהאי לישנא בנדרים דף יוד דר"מ ס"ל טוב מזה ומזה שאינו נודב כל עיקר א"כ כיון דהכא פטור מדינא כשיקדש אות' שנמצאת סתם שתחזור לקדושתה שהיתה בתחלה א"כ אין זה זכות שיאמרו לו חטא בשביל שתזכה כיון דעכ"פ ס"ל לר"מ דכל נודב חוטא והוא צריך להתנדב בכמה קרבנות בעולה ושלמים ובתודה אע"כ לאו ר"מ היא וכ"ש דאתי שפיר לפמ"ש לקמן דצריך להיות נודר ומשלם משום דאל"כ אסור למעט באכילת קדשים ובזה בודאי הוי חוטא לר"מ ובזה אתי שפיר טפי הלשון חטא בשביל שתזכה ר"ל בשביל שתזכה לצאת י"ש ועיין מ"ש לקמן בזה דר' אושעי' ס"ל כהאי לישנא דפליגי בנודר ומשלם אבל בנדבה ליכא איסור' וכמו שכתבו התו' לקמן דס"ל להאי תנא דמותר למעט באכילת קדשים. עוד י"ל דס"ל לר"א דהאי תנא סבר לה כר"מ בהקדש ופליג עליו בהאי דנודר ומשלם ובזה אתי שפיר דלא תקשה אליבא דר' אושעי' סתמא אסתמא דלעיל דלא כר"מ בהקדש ולפמ"ש אתי שפיר דהא כתבו התוס' בביצה דף ל"א ע"ב בד"ה ונפחת דבכה"ג דלא מצי למיתני דברי ר"מ דר"מ ס"ל אינו נודב ומשלם לא הוי סתמא ועי"ל דהא דתהי בה ר' יוחנן ולא מוקי לה בהכי היינו משום דכבר כתבנו דלפי מאי דמשמע דס"ל לר"מ דקדשי' קלים ממון בעלים הוא וס"ל כר"ש דקדשים שחייב באחריותן הם ממון בעלים ואינו יכול לקנותם ולחללו אלא משום דמסתמא ניחא לי' להבעלים לחללו כדי שיוכלו להקריב קרבנותיהם וכיון דזכות הוא להם זכין לאדם שלא בפניו והיינו דמקשה ר"י דבכה"ג לא זכה בה בתחלה כשמצאה ואף השתא ל"ל משום דניחא להו לבעלים דכיון דאיכא איסורא אין אומרים לאדם חטא כדי שתזכה ור' אושעי' ס"ל כאידך שינוי' בב"ק שם דל"ל לר"מ הא דר"ש וס"ל נמי דר"מ ס"ל בקק"ל לאו ממון בעלים הוא וק"ל:

בתוס' ד"ה דמייתי נמי תודה וכו' וא"ת אמאי צריך וכו' דבריהם ז"ל אינם מובנים דמשמע בקושייתם דס"ד דלחם בא בנדבה וא"כ לא הוכיחו כלום דס"ל להאי תנא דמותר למעט באכילת שלמים מדמתנה במותר הפסח הא לפי הס"ד י"ל דמתנה בהך דמייתי לתודה דאם הוא מותר הפסח לא ליהוי תודה אלא שלמי' מותר הפסח דאכילתן שוה ליום ולילה והלחם יביא בנדבה והא דאמר בשאר ימות השנה שלמים הוי היינו כיון דהוי שלמים דשווין במתנות ובזמן אכילתן כתודה ממילא דיכול להתנות בה וצריך לומר דקושטא קאמר דלפי האמת צריך לומר דמותר למעט באכילת קדשים ועיקר הטעם הוא משום דאין הלחם בא בנדבה מיהא לולי דבריהם הי' נראה לפי מה שאמרו במנחות דף פ"א גבי תודה שנתערבו בתמורתו דליתי בהמה אחריתא ואידך תהוי לאחריות ומשני התורה אמרה טוב אשר לא תדור וכו' א"כ לא מיבעי' לר' אושעי' שכתבנו לעיל דס"ל דהאי תנא ס"ל כר"מ בהקדש וכר' יהודא דטוב מזה נודר ומשלם א"כ שפיר מצי לומר הרי עלי תודה אם זה אינו תודה ויפריש שתי בהמות אחת לתודה ואחת לאחריותו ויתנה אם זאת הנמצאת תודה יהא תודה זו להשבת גזילתו והשני לאחריותו ואם זו שנמצאת שלמים יהא תודה זו לנדבו ושני' לאחריותו ואם זו שנמצאת מותר הפסח יהא התודה לנדבה והשני' למותר הפסח וא"כ אין ראי' דמותר למעט באכילת קדשים ואפי' לר' יוחנן דלא מוקי בנתכווין לגוזלה מ"מ י"ל כיון דמוקי' מתני' דלא כר"מ י"ל דס"ל כהך לישנא בנדרים דף טי"ת דפליגי דוקא בנודר דס"ל לר' יהודא טוב מזה ומזה נודר ומשלם ושפיר יוכל להתנות בתודה ואחריותו וסוגי' דמנחות היינו דבעי שם לתרץ דברי ר' חייא שאמר שם בתודה שנתערב' בתמורתו שאין לה תקנה היינו משום דס"ל דטוב אשר לא תדור עוד נראה דיש ליישב קושי' התוס' בענין אחר דיכול להפריש מותר הפסח לכתחילה בתנאי ואע"ג דגבי תודה אמר שם דאין מפרישין לכתחלה על המותרות מ"מ גבי פסח שאני דהא אמרינן בפסחים דף צ"ח דיכול להפריש שני פסחים כא' לאחריות וכ"כ תוס' בסמוך בד"ה שלא בזמנו וכו' ומקריב א' והשני הוי מותר א"כ יכול להתנות בכה"ג שיפריש שני פסחים ויתנה אם זה מותר הפסח יהא זה מותר הפסח תחתיו ואם לאו יהא לאחריות פסחו ויכול להקריבו על תנאי זה ואינו צריך למעט באכילת קדשים ואין לומר דגם התם במנחות יכול להתנות כן ולימא אי הך דקיימי תודה היא הרי לחמה והך תהוי לאחריות פסחו ואי הך דקיימא תמורה הי' תהוי הך תודה ולא לאחריות ז"א דאין בזה תקנה דהא אי אפשר להקריב מותר הפסח שהפריש לאחריות פסחו אלא עד אחר שקרב פסחו א"כ א"א להקריבו בתוך המועד דהא הוי ספק תודה ואין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ואם ימתין עד אחר הפסח יעבור עליו בעשה כדאמרינן בריש ר"ה דמותר הפסח עובר עליו בבל תאחר ואמר שם כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה וכיון דאמר שם דאין תקנה משום דטוב אשר וכו' כ"ש דאין בזה תקנה משום דצריך לעבור על עשה דאורייתא אבל הכא בל"ז צריך להמתין עד שיומם אפי' לר' אושעי' משום דשמא בכור הוא אלא שמקריב אותם שחילל בהן א"כ שפיר יכול לומר שמקריב אותה שהפריש לספק תודה לפני פסח ואותה שהפריש לאחריות משום ספק מותר הפסח בחמת יקריב אותה בתוך הפסח ואין כאן איסור כלל ואין לומר דא"כ ל"ל למימר דמותר הפסח הוי שלמים הא יוכלו ליקח אותו לפסח עצמו כדאיתא בפסחים דף פ"ט דיכול להקריב מותר הפסח לפסח עצמו ז"א דכיון דכבר נעשה מותר הפסח כבר הוי לי' שלמים כמ"ש התוס' שם בד"ה ונטרחו וכו' ע"ש ודוק:

בתוס' ד"ה ודילמא אשם הוא וכו' ואי משום סמיכה דשלמים טעונים סמיכ' ואשם אין טעון סמיכה וכו'. כבר תמהו המפרשים ז"ל. דהא אשם נמי בעי סמיכה ובספ"י כתב דבשלמים המוצאה הוא בעל הזבח וסומך עליו ע"ש וז"א דוודאי הכא בין לרבי אושעיא בין לרבי יוחנן אינו מתחלל אלא להקריב לשם בעלים והמקריב שלמים או תודה של חבירו אינו סומך עליו כדאיתא במתניתן דמנחות וכ"כ התוס' בגיטין דף כ"ח בד"ה והא בעי סמיכה וכו' וז"ל וההיא דתנן בשקלים ומייתי בפ"ב דקידושין בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר וכו' והתם נמי אין תקנה אחרת לאותם קרבנות אלא שיקריב בלא סמיכה ע"ש ונראה דאין כוונתם דלא בעי סמיכה כלל אפי' סמיכה שלזה המוצאה אם הקרבן הוא נדבה של עצמ' דא"כ איך תקנו להתנות לכתחילה בנדבות עצמן לעולה או לשלמים לבטל מצות סמיכה כמ"ש התוס' שם וכ"ש הכא דאין אומרי' לאדם חטא בשביל שתזכה אלא נראה דכוונתם אינו משום סמיכה דידיה דאי משום סמיכה דידיה אם הוא קרבן נדבה של עצמו יכול להתנות בתחלה אם אין זה הנמצא שלמים יהיה זה נדבה ויסמוך ואחר הסמיכה יתנה דאם הוא שלמים יהיה זה תחתיו נמצא דאין זה חשש עבודה בקדשים שהרי הסמיכה קודם תנאי החילול משא"כ בפסחים דף פ"ט דמיירי במותר הפסח שקדוש כבר א"א לעשות כן כמ"ש בהקדמת ק"א לכתובות בשם הגאון אחי ז"ל. אלא דכוונתם דאם זה הנמצא עולה או שלמים כיון דאין בעליו ידועים אין תקנה להקריב אלא בלא סמיכות בעליו וא"כ תמוה מ"ש כאן דשלמים בעי סמיכה דהא אם הם שלמים של עצמן הא יכולין לסמוך קודם תנאי החילול כנ"ל ואם הנמצא הוא שלמים פשיטא דאין כאן סמיכה כמ"ש תוס' בגיטין שם ולולי דמסתפינא הייתי אומר דזה הלשון אינו מדברי תוספות והמשך לשונם אי נימא משום סמיכה כלומר כיון דאשם בא לכפרה אינו מתכפר אלא ע"י סמיכות הבעלים וע"ז כתבו סמיכה לא מעכבי כדאמרינן בריש זבחים דף ויו דהסמיכה אינו אלא למצוה אבל אינו מעכב הכפרה ודוק:

בא"ד ונסכי נדבה מזלפו על גבי אישים וכו' וצ"ע דזהו אליבא דשמואל ולא קי"ל הכי כדאיתא במנחות דף ע"ד ע"ב לאפוקי מדשמואל וקמ"ל דלשיתין אזלי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהל' מעה"ק בפ"ב הלכה א' וצ"ל דכוונתם דקושי' הש"ס הוא אליבא דשמואל אך קשה דיותר הל"ל משום המנחה דאם הוא מנחת נדבה נקמצ' ושירים נאכלין ואם היא מנחת נסכים כולה לאישים. ודוחק לומר דיכול להתנות במנחת נדבה של כהן דכולה כליל ותו קשה הא קי"ל דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום כדאי' במנחות דף קי"ד ע"ב אמר רבא מדברי שניהם נלמד מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' מעה"ק הלכה א וא"כ שפיר יכול להתנות בנדבה של מנחת נסכים וכולה לאשים ונסכים לשיתין כמו מנחת נסכים דחובה ואפשר דס"ל לתו' דלשמואל דס"ל דמתנדב ביין מזלפו ע"ג האישים ה"ה במתנדב מנחת נסכים הנסכים הם לאישים ובזה א"ש דלא הקשה מן המנחה משום דיכול להתנדב מנחת נסכים אך קשה דמנ"ל להש"ס להקשות דלמא מודה שמואל במנחת נסכים דלשיתין אזלי כמו בחובה תדע דהא משמע הכא דמותר הפסח קרב שלמים טעון נסכים דהא אמר דמתנה נמי במותר הפסח וכיון שכתבו דטעמא דאין יכול להתנות באשם משום נסכים ע"כ צ"ל דמותר הפסח בעי נסכים וא"כ בפסחים דף פ"ט דפריך וליתנה במותר הפסח הל"ל משום נסכים וכן קשה בזבחים דף ע"ו דפריך גבי ספק מצורע דניתנה באשם תלוי ולא משני משום נסכים ולפמ"ש א"ש דמנחת נסכים בא בנדבה וצ"ל דהתוס' ס"ל דהנך סוגיא דלא כשמואל וצ"ע ודוק:

בתוס' ד"ה ודילמא אשם נזיר הוא וכו'. עוד אמר הר"ש מקוצי וכו' ונראה דלדבריו מתורץ נמי קושי' התוס' שם בזבחים דף ע"ז שהקשו דהל"ל בשמעתין דאתי' כר"א דמתנדב אדם אשם תלוי ונראה דקושייתם שם הוא לפי מאי שתירצו כאן דטעמא דלא מתני' שלמים משום נסכים וע"ז הקשו דליתנה באשם תלוי דלא בעי נסכים ולפי תי' הר"ש מקוצי לק"מ וכן משמע מדברי הרמב"ם פ"ו הל' י"ח מהל' פסולי המוקדשין שכתב מצא זכר בן שתי שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא ועדיין לא כיפרו בעלים עכ"ל משמע מדבריו דעיקר החשש הוא כמ"ש הר"ש מקוצי דחיישינן שמא עדיין לא כיפרו הבעלים ויביאו אח"כ חולין לעזרה מיהא יש לפרש דבריו מ"ש דעדיין לא כיפרו משום דאי כיפרו קי"ל דבאשם רועה ויביאו בדמיו עולה והרי כבר הותנו בעולת נדבה וא"ל דאכתי איכא משום נסכים דהא כתבו שם כשיביא בדמיו עולה הוא עולת קיץ למזבח ונסכיו באים משל ציבור כדאי' בתמורה דף כ' ואם הוא עולת נדבה נסכיו באים משל עצמו ז"א דכל בהמה הנמצאת הכל בא משל ציבור שזה א' מן הז' תקנות כדאית' בשקלים פ"ז משנה ה' ומ"ש הר"ש מקוצי דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד האשם וכו' נראה דכוונתו דאם נודע לבעליו בודאי לא יעבור עליו בבל תאחר ויבוא בתוך שלש רגלים מכ"ש לר' אושעי' דמוקי לה כר"מ דס"ל ברגל אחד עובר עליו בבל תאחר ולכ"ע עובר עליו בעשה ברגל א' וא"כ הי' תקנה להמתין רגל א' דודאי נתכפרו בעליו באחר כבר ואין חשש משום חולין לעזרה אלא דחיישינן שמא אין הבעלים יודעים שנאבד כגון ששלח קרבנו לירושלים וסובר שכבר הקריב בזמנו נמצא זה החשש הוא לעולם כשיוודע לו ודוק:

בגמרא דלמא פסח הוא וכו' לכאורה משמע דהקושי' הוא דשמא הוא פסח שהפריש לשם פסח הבא וע"ז משני דעל מה שהפריש לשם פסח הבא ליכא למיחש דמיזהר זהירי ועל מותר הפסח משנה שעברה משני דשלמים הוי אך לפ"ז קשה דהוי מצי לשנוי' דאשתכח בן שנתו וקודם שיגיע פסח יעבור שנתו וליכא למיחש שהפרישה לשם פסח וצ"ל דסמך אסיפא דהך מתני' דשקלים דאמר רבי יהודא הראוי לפסחים פסחים קודם לרגל שלשים יום. משמע דמיירי בראוי לפסחים מיהא אי מיירי בענין זה דראוי לפסח של שנה זו ליכא למיחש למותר הפסח דאשתקד דהא לא נולד עדיין וצ"ל דעדיפא משני דאפי' אם הוא בענין שיכול להיות מותר הפסח אין בכך כלום דשלמים הוי אך קשה דלמה ניחוש לזה הא קי"ל בר"ה דף ה' כיון שעבר עליו רגל א' עובר עליו בעשה וכ"ש לר' אושעיא דמוקי לה כר"מ דס"ל דברגל א' עובר עליו בבל תאחר א"כ כיון שנמצא אחר הפסח עובר עליו בבל תאחר שלח הקריבוה בפסח ואין לומר דאף שנמצא אחר הפסח חיישי' שמא נאבד כבר תוך הפסח ז"א דמוכח לקמן דלא חיישי' להא דהא משני לקמן גבי חטאת דלא חיישינן לחטאת משום דאשתכח בן שתי שנים ולא חיישינן שמא כבר נאבדו בתוך שנתו וצ"ל דבעי לשנוי' דאפי' נמצא בחה"מ דפסח אין בזה כלום משום דשלמים הוי א"נ דחיישינן שמא הוא בענין שלא עובר בבל תאחר כגון שהי' חולה או ביורש וכיוצא בו ועיין בסמוך ודוק:

בתוס' ד"ה שלא בזמנו הוי שלמים וכו' וא"ת וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה דהא דקאמר פסח בזמנו מיזהר זהיר דקשה לכאורה הא דאמרינן בזבחים דפסח בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו קרב שלמים למה ליה למימר דמזהר זהיר ביה ונראה דאמר הכי לאפוקי מדר"י דפליג במשנה שם ואמר הראוי לפסחים פסחים קודם לרגל שלשים יום וע"ז קאמר דסבירא להו לרבנן דכיון דמיזהר זהירי ביה ליכא למיחש לפסחים והנה הרע"ב פירש שם דהמוציא יכול להקריב' לפסחו דבריו תמוהין דהאיך אפשר להקריב דהא ר"י בעצמו ס"ל בפסחים דף צ"ט ובלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים וא"כ איך יכול ליקח אותה לפסחו הא לא נשאר בזה מחבור הראשונה וכ"ש דאיכא למיחש שמא כבר לקחו הבעלים פסח אחר ופסח שנשאר שעה א' בלא בעלים נדחה לכ"ע אע"כ דכוונת ר"י דהראוי לפסחים פסחים היינו שיחלל על בהמה אחרת לאחר שהוממו להקריבו לשם מותר הפסח והא דנקט הראוי לפסחים פסחים היינו כיון דהוא ראוי לפסחים והוא זמן הפסחים מחזקינן ליה בפסחים. ונראה לענ"ד די"ל דהא דקאמר לפסחים היינו שאותה הבהמה שיחלל יקח לפסחו והטעם משום דכתבו תוס' לעיל דכשמקריבו לשם מותר הפסח הוא ממעט באכילת קדשי' אלא דס"ל לת"ק דמותר למעט א"כ י"ל דרבי יהוד' דס"ל דאסור למעט וכן משמע בנדה דף ע' בסוגיא דשני מצורעין דס"ל לר"י דאסור למעט ואם כן אי אפשר להקריבו למותר פסח ולהתנות בשלמים לנדבה דא"כ ממעט באכילת קדשים אלא דס"ל לר"י כיון דפסח ממון בעלים כדאיתא בפסחים דף צ' מסתמא ניחא לבעלים שיקח אותו המוצא אם יפול בו מום קודם פסח לחלל על בהמה אחרת ויקריב אותה לפסחו ממש ואף שכתבנו לעיל דאיכא תקנה שלא למעט באכילת קדשים על שיתנה באחריות פסחו או תודתו אפ"ה עדיף טפי שלא יצטרך עוד בהמה אחרת ויקריבנו לפסחו ות"ק ס"ל דבזמנו ליכא למיחוש שמא הוא פסח משום דמזהר זהירי ביה ולפ"ז י"ל הא דקאמר הכא שאר ימות השנה שלמים לאו משום דחששא דמותר הפסח דאשתקד דלא שכיח כמ"ש התוס' כיון דמיזהר זהירי ביה לא שכיח שיאבד ותו דכבר כתבנו לעיל כיון דמותר הפסח ברגל אחד עובר עליו בעשה וכ"ש לר"מ דס"ל ברגל אחד עובר בבל תאחר ליכא למיחוש למותר הפסח דאשתקד שהרי צריך להקריבו בחולו של מועד וכ"ש דאם נמצא לאחר החג דמה"ת ניחוש שעברו הבעלים בבל תאחר אלא דכל החששא הוא שמא הפריש לשם פסח שיבוא וע"ז אמר דס"ל דת"ק דר"י דבזמנו היינו שלשים יום קודם הרגל מיזהר זהירי כל אחד בפסחו וליכא למיחוש לפסח כלל וקודם זמן הזה דאין נזהרין בו כ"כ באמת מודה ת"ק דצריך להתנות מותר הפסח משום חששה שמא הופרש לשם פסח הבא ממילא דאין מקום לקושית התוס' כן הי' נראה לענ"ד לכאורה אך אחר העיון נראה דאין לפרש דלרבי יהודא א"צ לחלל לשם עולה ולשם שלמים כלל משום דבזמנו הוא רוב פסחים ואזלינן ביה בתר רובא דז"א דכבר כתבנו דע"כ בשמעתין לא אזיל בתר רובא מדמקשה כל הני קושי' דלעיל והיינו מטעם שכתבנו לעיל דהוי קבוע ואף שכתבנו לעיל דף ל"ב גבי הנסקלין בנשרפין ובסוף פרק קמא דכתובות דכל קבוע דאין האיסור ניכר במקומו הוא פלוגתא דר"ש ורבנן דלר"ש ה"ל קבוע דאורייתא ולרבנן לא ה"ל קבוע דאורייתא א"כ י"ל דר"י ס"ל דלא ה"ל קבוע ואזלינן בתר רובא מ"מ נראה דא"א לומר כן דאכתי ה"ל קבוע דרבנן ותו דא"כ ל"ל להש"ס הכא למימר דטעמא דרבנן משום דבזמנו מזהר זהיר הא בכל סוגיא זו משמע דחייש אף למיעוטא והיינו מחמת קביעותא אי מדאורייתא לר"ש או מדרבנן לרבנן דר"ש א"כ הו"ל לפרש דהטעם הוא דת"ק משום דחיישי' אף למיעוט' ולכך צריך לחלל נמי על עולה ושלמים וממילא דאם הוה פסח נכלל בכלל שלמים אלא נראה דמודה ר"י דצריך להתנות אף בשלמים ותודה אלא דס"ל דבזמנו איכא למיחוש גם לשם פסח וצריך לחללו ג"כ לשם פסח ולפ"ז צ"ל דקודם זמן הזה אין שום חשש מחמת הפסח הבא דלא שכיח כלל שיפריש אדם פסחו קודם שלשים יום א"כ ע"כ הא דקאמ' הש"ס לת"ק דבזמנו מיזהר זהיר ביה והיינו דס"ל לת"ק דא"צ לחללו לשם פסח כלל אם נמצא בזמנו וכמו שכתבנו דלא חיישינן שמא כבר נאבד קודם זמנו כדמוכח לקמן כנ"ל והא דאמר שלא בזמנו שלמים הוי אין לפרש אם נמצא שלא בזמנו צריך להתנות במותר הפסח משום חשש הפרשה לשם פסח הבא דמנ"לן להש"ס דפליג ת"ק בהא על ר"י דלא חייש קודם לזמן הזה אע"כ דכוונת הש"ס הוא משום חשש מותר הפסח דאשתקד כמ"ש בסמוך דעדיפא משני דאפי' נמצא בחה"מ של פסח כנ"ל וח"כ א"ש קושית התוס' ותירוצם כן נראה לפענ"ד נכון ודוק:

ונראה ליישב לשון הרע"ב דלשיטתו אזיל משום דככר כתבנו דמפרש כירושלמי דאזלינן בתר רובא כפשטות דמתניתן וכן הראוי לפסחים פסחים היינו שיקריב אותו לפסח ממש והיינו דלא חיישינן שהקדיש אותה לפסח הבא דאין דרך להקדיש עד ע"פ כדאיתא בפסחים דף ס"ו אלא שהפריש אותו ע"מ להקדישו וכיון שלא הקדישו עדיין לא נדחו כשהפריש פסח אחר וכיון שלא נדחו ראוי להקריבו לפסחו דאף שלא הקדישו מכל מקום אין לשנותו דאפי' לרבא דס"ל דהזמנה לאו מלתא מ"מ הזמנה לגוף הקדושה אסור לשנותו כדאיתא סוף פרק נגמר הדין בעגלה ערופה והביאו הרמ"א בא"ח סי' מ"ב ומסתמא ניחא לבעלים בכך. וק"ל:

מיהא לפמ"ש תוס' בסנהדרין דף מ"ז ע"ב ד"ה מ"ט וכו' משמע דר"י לית לי' סברא זו וסבר אפי' הזמנה לגוף הדבר לאו מלתא א"כ בשמעתין דאזלי אליבא דר"י ליכא לפרושי הכי ודו"ק:

בגמ' דמייתי תודה וכו'. נראה מלשון זה דלא קאמר דמייתי נמי תודה כלשון הש"ס לעיל דמייתי נמי תודה משום דלעיל א"א להקריב אותה בהמה שנמצאת משום דמספקינן בבכור ומעשר משא"כ הכא דליכא לאסתפוקי במעשר כמ"ש לעיל דכיון דמיירי בבת שתים ומעשר מצוה להקריבה תוך שנתה לא חיישינן דעבר והשהה כ"כ א"כ א"צ להביא אלא בהמה א' משום ספק תודה וק"ל:

אך לפמ"ש לעיל דהאי תנא נמי ס"ל דאסור למעט באכילת קדשים אלא דמותר הפסח דלעיל מתנה במותר הפסח שמפריש לאחריותו א"כ הכא דליכא למימר הכי דאם יתנה באותה הבהמה עצמה הרי ממעט באכילת קדשים ואפי' אי נימא דאותה הבהמה שנמצאת ליכא למיחוש אם ממעט באכילת קדשים דאל"כ לא תקרב כלל אכתי קשה דהתודה שמביא א"א להתנות בשלמים משום מיעוט אכילת קדשים וא"א לאתנוי' במותר הפסח שמפריש זכר לאחריות כמ"ש לעיל דכיון דלא יכול להקריבה בפסח יעבור עליו בעשה וע"כ שאינה קריבה בעצמה ומחלל על שלמים ומתנה בנדבה ומחלל בתודה ומתנה בנדבה א"כ ע"כ צ"ל דמייתי נמי תודה אך לר' אושעי' דמוקי לה בבא לחוב בדמיהן אתי שפיר לישנא דמייתי תודה מפני שלאחר שזכה בה בתורת גזילה יכול להביא אותה הבהמה עצמה לשלמים וא"צ להביא אלא בהמה א' משום ספק תודה ולפ"ז א"צ לדחוקי הא דמקשה לר' אושעי' אימר דאמר ר"מ בקדשי קדשים בקדשים קלים מי שמעית לי' דהקושי' הוא מרישא דכבר כתבנו לעיל דקשה קושי' הספ"י דהוי מיעוטא דחולין ומיעוטא דעולה רובא לגבי שלמים ותו דלאו קושי' הי' כ"כ דשמא באמת אינו מתקן אותה אם הוא שלמים כמו שמצינו בסיפא דאינו יכול לתקן אם הוא חטאת ולפמ"ש י"ל דהקושי' הוא מסיפא דא"ל שהיא קריבה בעצמה שלמים דהא איכא למיחש שמא היא תודה וכיון דהוי ס"ד דקדשים קלים אינן מתחללין א"א להקריבה בספק שלמים משום דהוי ממעט באכילתו בספק שלמים ונהי דבתר דמשני דס"ל לר"מ דאף בקק"ל מתחללין אתי שפיר לשון דמייתי תודה משום שיכול להקריב אותה הבהמה עצמה זבחי שלמים ואם תודה הי' תהא מחוללת על הך דמייתי מ"מ מוכח ממ"נ דקק"ל מתחללין מיהא לר"י דס"ל דממתין עד שתומם ע"כ א"א לפרש בסיפא שמקריב אותה הבהמה עצמה זבחי שלמים משום דאיכא ספק תודה ואתי' למעט באכילת קדשים:

ברש"י ד"ה אין לוקחין וכו' דכתיב וצרת וכו'. ונראה לפרש דעת רש"י שלא פי' משום שמא יגדל עדרים כדאית' בסוכה דף מ"ם ע"ב משום דהכא אמרינן במזיד תעלה ותאכל והתם אמרינן דאפי' בדיעבד איני מתחלל ע"כ צ"ל דהתם מיירי בבעלי מומין והכא מיירי בתמימין הראוי' לשלמים כמפורש בתוספתא שהביא תוס' בד"ה במזיד תעלה דבתמימים הראוי' לשלמים וכ"ש בלוקח לשם שלמים לא שייך גזירה שמא יגדל עדרים כמו שיבואר לקמן בתוס' ד"ה במזיד תעלה והיינו מטעם שכתבו תוס' דמסתמא יביא אותה לירושלים א"כ דוחק הוא לחלק ולומר דלכתחילה שייך גזירה זו אף בתמימים להכי הוצרך רש"י לפרש טעמים אחרים והא דהוצרך לטעם שני' ולא סגי' בטעם קמא דכתיב וצרת הכסף משום דבאמת סוגי מפורשת היא בסוכה דף מ"א דפרי שני מחלוקת דאי לא"ה וכו' והא כתיב וצרת הכסף אלמא דלא בעינן כסף צורה והעיקר בזה דפלוגתא היא בירושלמי כמו שהביא תוס' בסוכה דף מ' ע"ב בד"ה על חיין וכו' שהקשה שם הא טיבעא אפירי לא מחללינן ותירצו דפלוגתא היא בירושלמי יש שאוסר אפי' ע"מ להעלותו ומוקי פלוגתא דר"מ ורבנן בדמאי ויש מתירין ע"מ לאוכלו והוא כאוקימתא דר' אשי בסוכה דמ"א דפרי שני מחלוקת וכו' דאלת"ה מעשר מעשר ממש והא כתיב וצרת הכסף בידך אלא דמי מעשר ובזה מותר ע"מ לאוכלו והיינו כמ"ש תוס' בשמעתין א"כ לדעת המתירין שם בירושלמי צ"ל כטעם שני ועוד נראה דלטעם שני א"צ לאוקמא סתם מתני' דלא כר"מ דמתיר אפי' לכתחילה כדאית' בתוספתא אלא דהאי טעמא דחיישינן שמא יכחיש בדרך לאו משום פסידא דמעשר דפעמים שהבהמה בירושלים ביוקר הרבה וירויח יותר עם שיעור הכחש אלא דבתמימים כיון שקונה לשם שלמים חיישינן לכחשא דקדשים דבעינן קרבן המובחר כדאמרינן בעלמא ולפ"ז בתמימים איכא משום כחשא וליכא משום שמא יגדל עדרים ובבעלי מומין איכא משום שמא יגדל וליכא משום כחשא א"כ שפיר י"ל דר"מ מתיר לכתחלה היינו דוקא בעלי מומין כמפורש בתוספתא שהביא תוס' דמחללין על בהמה בעלת מום דברי ר"מ וכו' ובהכי אתי שפיר טפי דאצ"ל דנקיט בעלת מום לרבותא דר"מ אלא דוקא בעלת מום א"כ י"ל דהיינו דפי' רש"י טעם שני דבהא מתוקמא מתני' אפי' כר"מ מיהא גם לטעם ראשון י"ל דר"מ לא פליג אלא בדמאי אבל בוודאי מודה דבעינן לכתחילה כסף צורה ודו"ק:

בתו' ד"ה אין לוקחין וכו' ולא נהירא דהא דבעי' כסף צורה וכו' פי' דוודאי פירות מעשר שני עצמו אין מתחללין אפי' על פירות שרוצה להעלותן כדאי' בסוכה דבעי' כסף צורה ממש אבל מעות מ"ש אף דאמרי' פ' הזהב דף מ"ה דטיבעא אפירא לא מחללינן הכא מיירי ע"מ להעלותו וכו' וכ"כ התוס' בסוכה שם וק"ל: ועמ"ש בלשון רש"י:

בא"ד וה"נ אמר בהגוזל וכו' כתב מהרש"א ז"ל בשמעתין ליכא לדחוי' דקתני במזיד תעלה ותאכל במקום דאימא למצוה הקפידה התורה בכסף צורה וכו' לכאורה הי' נראה לענ"ד די"ל דמברייתא עצמה לא הוי מצי להקשות לפמ"ש מהרש"ל ז"ל בשמעתין לשיטת התוס' בד"ה במזיד תעלה וכו' דהא דגזרי משום שמא יגדל עדרים בבעלי מומין שיחזר הדמים למקומם אף דמדאורייתא הבהמה קודש חל קדושת מעשר על הבהמה היינו דגם המוכר צריך להעלות הבהמה לירושלים והיינו דלא נקיט אלא הקנס של המוכר לבטל המקח. א"כ ה"נ י"ל איפכא דברישא פשיטא הוא דהמוכר צריך להעלות הדמים משום דבעינן כסף צורה ולא הוי מכירה אלא דקמ"ל דגם הלוקח צריך להעלות הבהמה כיון שקנאו לשם שלמים לא יפקיע קדושתו אבל בסיפא שקנאו לשם חולין יחזרו הדמים. עי"ל דהוי מצי לפרש דמה שאמר תעלה ותאכל במקום היינו כענין שאמרו לקמן יאכל כנגדן והיינו דאף שלא קנתה המכירה משום דבעינן כסף צורה. מ"מ כשיעלה לירושלים יחללו את המעות על הבהמה שם דבירושלים לא בעי' כסף צורה אבל בלקח לשם חולין קנסן שיחזרו הדמים למקומן גם מה שהקשה בספר עצמות יוסף דה"ל לתו' להביא ראי' מהך דסוכה דס"ל לרבנן דמחללין על שחוטין כדקאמר רב אשי שם מאי שביעית דמי שביעית דאלת"ה וכו'. כבר כתבנו בלשון רש"י פלוגתא הוא בירושלמי ומוקי פלוגתא דר"מ ורבנן בדמאי ע"ש ולכך הקשו תוס' מההיא דהגוזל דזבין בהמה וכו' דהתם לא שייך לאוקמי בדמאי דמסתמא מיירי התם בפירות הגדילים שם בבבל דחייבין במעשר שני כדאי' במס' ידים פ"ד ופטורים מן הדמאי כדאי' בפ"א דדמאי דבבל פטור מן הדמאי דדוח' לומ' דמיירי בפירו' א"י שהובאו לח"ל דהא קי"ל בב"ב פר' המוכ' את הספינה דאין מוציאין פירות א"י לח"ל ועיין בח"מ סי' רנ"א ובבאר הגולה דכל שהוא דבר אכילה אסור להוציא מיהו י"ל דהיינו דפי' רש"י שם בב"ק דאין קפידא אם הפירות הם במקומו א"כ י"ל בדמאי דהפירות הם בא"י והבעלים בבבל אך התו' ס"ל זה לדוחק ובזה א"ש מ"ש תו' לקמן בד"ה במזיד תעלה וכו' ומההי' דהגוזל וכו' ושמא אתי' כר"מ ולא ניחא להו לפרש הכי לשיטת רש"י ז"ל דההיא דהגוזל אתי' כר"מ אלא משום דבירושלמי מוקי לה לפלוגתא דר"מ ורבנן בדמאי ולא מצינו להאי מ"ד דפליג ר"מ בוודאי לענין כסף צורה וכמ"ש בלשון רש"י ז"ל כן הי' נראה לענ"ד לכאורה מיהא באמת מלשון רש"י דלקמן בד"ה אר"א משמע דבדיעבד מהני ודוחק לומר דלא קאי לטעמא קמא דהכא אלא כטעמא בתרא דהוא כתלמודא דידן בסוכה שם דף מ"א מיהו י"ל משום דבירושלמי פליגי בהא ר' ירמי' ור' חגי כמ"ש לעיל דף נ"ג א"כ כיון דסוגי' דהכא אזלי אליבא דר' ירמי' כמ"ש שם לכך פירש"י בפי' קמא אליבא דר' ירמי' ונראה דלפמ"ש מהרש"א ז"ל די"ל דאינו אלא למצוה אלא דאפ"ה קשי' להו מההיא דהגוזל דכיון דמדאורייתא הוא לא הי' להם לתקן לכתחילה לחלל על מעות של בבל משא"כ לפיר"י דאינו אלא מדרבנן שמא יגדל עדרים שפיר י"ל דבמעות של בבל כיון דא"א בענין אחר הקילו אך לפ"מש דמסתמא מיירי בהגוזל בפירות הגדילי' בבבל וכל עיקר מעשר שלהם אינו אלא מדרבנן דא"כ י"ל לפי' רש"י ג"כ וכמו לפי' ר"י ועיין בסמוך ודוק:

בא"ד מיהא ללישנא וכו' דיותר טוב וכו' אין לשונם ז"ל מכוון דהתם אין הטעם משום שאין המעות יוצאים בירושלים אלא משום שהמלכות מקפידות ואינו יכול להוליכם וז"ל התוס' בב"ק שם כיון דא"א בענין אחר שאינו יכול להעלות המעות בירושלים וכ"כ התו' בסוכה שם. ויש ליישב לשונם ז"ל הכא משום דבאמת לאחר שכבר נתחלל על המעות מותר לקנותו בהם בהמה כיון דא"א בענין אחר אבל מה שהתירו שם לכתחילה לחלל על מעות בבל בבבל ולא חששו כיון דע"כ יצטרך לקנות בהמה ולטעמא דרש"י ז"ל שמא תכחוש בדרך י"ל דאין חשש כלל דאין המעשר נפסד בזה דוודאי כשהוא מתחלל על מעות בבל צריך ליתן יותר מדמי שוויו בבבל וצריך ליתן כפי מה ששוה מעות בבל בירושלים כיון דאפי' אם הי' יכול להוליך שם לירושלים מעות בבל לא יהא שווין כפי דמי הפירות בירושלים נמצא אם לוקח בהמה בבבל במעות אילו שחילל בהן ומוליכו לירושלים דמסתמא הבהמה שוה שם מעות לירושלים כמו שהיתה שוה בבבל מעות בבל נמצא הוא משתכר מה שנתן יותר מדמי בבל על דמי ירושלים אין חשש בזה משום כחש הדרך דאפ"ה אין בזה הפסיד דהא יותר מזה איכא ריווח בירושלים והיינו שכתבו התו' הכא ויותר טוב וכו' ר"ל דהפחת של מעות בבל הוא יותר בירושלים וממילא משתכר זה הפחת. אך לפמ"ש בלשון רש"י ז"ל דלאו משום הפסד המעשר אלא כיון דמיירי הכא בלקח תחלה לשם שלמים כדתני בסיפא חיישינן לחשש כחש בהמות קדשים אפי' אם לא יהא הפסד המעשר ע"כ צ"ל כמ"ש תוס' לפי' ר"י כיון דא"א בענין אחר לא גזרו אמנם בעיקר קושי' התוס' מההיא דגוזל הי' נראה לענ"ד ליישב לפי מ"ש רש"י ז"ל לעיל דף נ"ג ע"ב דאין הקידושין חלין אלא בירושלים ה"כ יכול לקנות במעות אלו בהמה בענין שלא יחול המקח אלא כשיגיע עם הבהמה לירושלים ובאופן זה נראה דמותר לעשות כן לכל הטעמים דלא שייך שמא יגדל עדרים כיון שאין המקח חל אלא בירושלים לא שייך שמא יגדל לעדרים שהרי הוא צריך להביאו לירושלים דעד שיבוא לירושלים לא חל המקח ובירושלים אין חשש שמא יגדל עדרים כמ"ש התוס' בסוכה ויבואר לקמן וכן לטעמא שכתב רש"י ז"ל דבעינן כסף צורה דכיון דאין המקח חל אלא בירושלים לא בעי' כסף צורה כמ"ש דף נ"ג בד"ה איהי לא ניחא וכו' וכן לטעמא דכחש בדרך כיון שאין המקח חל אלא בירושלים הכחש הוא על המוכר והיינו דקאמר דזבין בהו בהמה דהיינו שלא יחול המקח אלא כשיביאה לירושלים והא דלא משני שיקח בהמה בירושלים במעות אלו שהם בבבל ז"א דבמאי יקנה המוכר אותם המעות שהם בבבל וכיון שלא קנה אותם אינו מתחלל לכך צריך לומר דזבין בהו בהמה בבבל ע"ד שלא יחול המקח אלא בירושלים. ודוק:

ואין להקשות דלפ"ז מאי מקשה שם של בבל בבבל למאי חזי והיינו כיון דהמלכות מקפידות ואינו יכול להוליך שם ואמאי הי' יכול להניח את המעות של בבל בבבל וכשיבוא לירושלים יחלל אותו במקום שהם על מעות ירושלים כדאי' במשנה פ"ג דדמאי דאפי' הפירות במדינה והמעות בירושלים יכול לחלל דאפי' למ"ד בפ' הזהב דאין מחללין כסף על כסף יכול לחלל על פירות שיקנה בירושלים עצמה ונראה לענ"ד דהעיקר בזה דהא דבעינן שיחלל על מטבע היוצא היינו שיכול להוציא אותם בדרך מקח שיקח בהם אבל אם הוא צריך לחללו על מעות או על פירות אין זה מעות היוצא בהוצאה מ"מ לפמ"ש דהמקח אינו חל אלא בירושלים שפיר הוי מטבע היוצא כיון דעכ"פ יכול לקנות באותו מעות בתנאי שיכול המקח בירושלים ודו"ק:

בא"ד וי"ל כיון דהאי דלולב הגזול יש תקנה וכו'. הקשה בס' עצמות יוסף דא"כ בהך דהזהב דמחללין כסף על דיכרין נמי נימא דיש תקכה לבטל החילול ולהעלות הכסף ולכאורה הי' נר' ליישב עפ"י מ"ש מהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה במזיד תעלה ליישב קושית מהרש"ל דהא דאמר שם בסוכה דאין מתחלל אפי' בדיעבד היינו דיש כח ביד חכמים לבטל המקח כמ"ש הת"י בשמעתין א"כ בההיא דהזהב דמיירי רק חילול אין תקנה דאין כח ביד חכמים לבטל החילול אך אין דברי מהרש"א ז"ל מובנים דהתם בוודאי הך ברייתא דסוכה מיירי דרך חילול דהא מדייק שם בהך ברייתא דשביעית מתחלל דרך חילול ע"ש והיה הכרח מזה לפרש כפי' מהרש"ל דהא דאמר שם אינו מתחלל היינו דצריך להעלות שם הפירות והמעות אך נראה דזה דוחק ותו דא"כ למה נדחקו הת"י לפרש בשמעתין משום דיש כח ביד חכמים דרך מקח לבטל המקח ה"ל לפרש דצריך להעלות גם הבהמה כההיא דפ' לולב הגזול ותו דא"כ לא שייך מה שכתב התוס' דהוי דיעבד כמו לכתחילה דכיון דצריך להעלות שניהם אין לך דיעבד גדול מזה אך נראה העיקר בזה דמ"ש תוס' לקמן בד"ה אבל במתכווין וכו' וליכא למימר שיחזור ויחלל לוקח קדושת הבהמה על מעותיו דהא אר' יהודה קיימא דסבר לקוח בכסף מעשר אינו נפדה א"כ אי נימא דהני חכמים פ' לולב הגזול לאו ר"י הי' שפיר י"ל דהא דאמר שם דאינו מתחלל היינו שיחזור ויחלל לוקח קדושת הבהמה על המעות א"כ שפיר כתבו התוס' דהכא במכר יש כח ביד חכמים כמ"ש תוס' ישינים:

אך שינוי דחוקי לא משנינן דסתם חכמים דר"מ ר"י הוא אך העיקר בזה דאפי' ר"י דס"ל לקוח בכסף מעשר אינו מתחלל היינו דוקא בלקוח ממש דרך מקח אבל מודה ר"י דיכול לחלל אפילו כמה פעמים כדמשמע בכמה משניות והיינו דכל שהוא דרך חילול כך לי חילול השני כמו חילול הראשון א"כ אין קושיא בהך דסוכה דיחזרו הדמים למקומם דהיינו שחוזר ומחלל הבהמה על המעות ולפ"ז י"ל דהך דהזהב דאמור שם אפי' בדיעבד מחולל כסף על דיכרין משום שאין בזה משום תקנה לתקן שיחזור ויחלל הדינרין על הכסף משום שאמר שם דהדינרין הוי מטבע לגבי כסף ואין איסור החילול אלא מדרבנן שמא ישהה עליותיו א"כ אין לתקן שיחזור ויחלל הדינרין על הכסף משום דהוי טיבעא אפירי וטבעא אפירי לא מחללינין כדאמר שם משא"כ בהך דסוכה דמחלל הבהמה על המעות ה"ל פירי אטיבעא ושפיר כתבו תוס' דיש תקנ' לחזור ולחלל וה"ל דיעבד כמו לכתחילה ודו"ק:

תוכן העניינים

המקנה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה