המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פרק שלישי האומר · דף סט.
בגמרא ת"ש אמר לו טהרת את הזכרים וכו' לכאורה הי' נר' הא דנקט מתני' יכולים ממזרים לטהר ולא נקט שאר פסולי קהל כגון גר עמוני ומואבי ומצרי ראשון (ועיין מ"ש לקמן בזה) משום דהם אסורי' בשפחה כמ"ש תוס' ביבמות דף ע"ט ד"ה ונתינים דוד גזר עליהו וכו'. וא"ת מ"ש ממזר וכו' ואומר ר"ת דלא שייך לא יהי' קדש בממזר דעיקרו בא מקדישות מאיסור דלא תפסי בו קידושין והיינו דמתני' לכתחילה אבל אי נימא דיעבד א"כ קשה אמאי נקט ממזר טפי משאר פסולי קהל. ונראה משום דוודאי ר"ט בא לעשות תקנה לממזרי' שיטהרו ואי נימא דאסר ממזר בשפחה לכתחילה היינו ע"כ שיתן לו עצה שימכור א"ע לע"ע דמותר בשפחה כדאמר לקמן גבי אושפזיכא דר' שמלאי וקיי"ל בב"מ ד' ע"א דגר אינו נמכר בע"ע א"כ שאר פסולי קהל דהיינו עמוני ומואבי מצרי ראשון אין להם תקנה למכור א"ע בע"ע ולפ"ז יש לפרש כפשטא דהיינו דאמרו לו טהרת את הזכרי' ולא טהרת את הנקיבות דנקיבה אין יכולה למכור א"ע כמ"ש רמב"ם ז"ל ותו דאפי' אם הי' מוכרת א"ע אין רבה יכול למסור לה עבד אבל אם נימא דנושא לכתחילה קשה מנקיבות נמי כיון דהיא באה מקדישות מותרת בעבד כן הי' נר' לענ"ד לולי רש"י ז"ל ונר' דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו דס"ל דבבית שני לא הי' נוהג יובל כדפרש"י בגיטין דף ל"ו ע"א ד"ה בשביעית בזמן הזה וכו' וא"כ לא שייך לומר דר"ט קאמר דיכולי' לטהר ע"י שימכור א"ע בע"ע דבשני דר"ט מי הוי ע"ע כדמקשה לקמן גבי ר' שמלאי אבל לשיטת ר"ת שם ד"ה בזמן שאינו וכו' דיובל הי' נוהג בבית שני ומייתי שם ראי' מהא דאמר בפ' מחוסרי כפרה דכולן שפחה חרופה בעלו אלמא דהוי עבד עברי בבית שני ור"ט הי' קודם החורבן כמ"ש תוס' בבכורות ריש פ' מעשר בהמה א"כ שפיר יש לפרש כמ"ש ודו"ק:
ברש"י ד"ה מאי ניהו וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל אכתי האיך יהיב לי' עצה זו שהאדון תשחרר לבני' באיסור לעולם בהם תעבודו ומי יימר שמשחררו ויעבור באיסור עשה ע"ש לכאורה קשה זו הקושיא נמי אליבא דאמת דנהי דממזר מותר לכתחילה בשפחה מ"מ מי יימר דיעבור רבו על איסור עשה וצ"ל דכוונת מהרש"א ז"ל שיכול בעצמו לקנות שפחה ולישא אותה ואח"כ ישחרור הוא עצמו את בני' משא"כ אי נימא דממזר אינו נושא שפחה אלא דנמכר בע"ע א"ל דיקנה שפחה וישא אותה דס"ל למהרש"א דאינו מותר הע"ע אלא בשפחה שמוסר לו רבו וכן כתב מהרש"א ז"ל בפי' בגיטן דף ע"א בתוס' ד"ה לא תוהו וכו' ע"ש אלא דצ"ע על מהרש"א ז"ל מסוגי' דתמורה ד' למ"ד דפריך על מתני' דאומר תלין שפחתך אצל עבדי והא שפחה לעבד משרי שרי משמע דמותר אפי' בשפחה אחרת ע"ש. אך אכתי לא מיישבי ודאפי' בשפחה של עצמו איך יהיב עצה שיעשה איסורא לשחרר את בני'. ונר' לענ"ד די"ל לפמ"ש תוס' בגיטין דף ל"ח ע"א ד"ה כל המשחרר כו' כיון דלא מצי להשתעבד בו לא קרינן בו לעולם בהם תעבודו א"כ י"ל דנושא שפחה המעוכבת ג"ש לא מיבעי לפמ"ש תוס' בגיטין דף מ' ע"א ד"ה אותו עבד אין לו תקנה וכו' דאין לו תקנה בבת חורין אבל מותר בשפחה א"כ היא שפחה גמורה וולדה כמותה אלא שאינן בני שיעבוד ומותר לשחררן אלא אפי' לפי' רש"י שם דאסור בשפחה ובבת חורין מ"מ אין הולד ממזר אף דאית בה צד חירות דהא טעמא דאין הולד ממזר בשפחה משום שאין בת קדושין לכ"ע וה"ה הכא כיון דצד ב"ח אין לו קידושין לכ"ע וממילא דהי' בכלל שפחה לענין זה דהולד אזיל בתרה ושפיר י"ל דנושא שפחה שאינה בת שיעבוד אלא שמעוכבת ג"ש וכיון דהי' אינה משועבדת לא גרע בנה ממנה וכיון דלאו בכי שיעבוד הם מותר לשחררם ולפ"ז נראה דאתי שפיר טפי לפירש רש"י ז"ל דאסור בין בשפחה ובין בבת חורין דלפי' התוס' אכתי יש לדקדק דנהי דליכא אסור' מ"מ מי יימר שירצה רבו לשחרר אותו אבל לפירש"י דאסורה בין בבת חורין ובין בשפחה בכה"ג וודאי כופין את רבו לשחרור את בני' דוודאי לא גרע בנו מאמו ועיין בגיטין דף מ"ג דפליגי אמוראי בחציו שפחה וחציו ב"ח אם קדושין תופסין בה מ"מ במעוכב גט שחרור י"ל דלכ"ע אין קדושין תופסין ולפ"ז היה נראה דיש לפרש הא דאמר לו טהרת את הזכרי' ולא טהרת את נקיבות דלא קאי על נקיבה ממזרת אלא קאי אנקיבות שילדו לו מן השפחה דמי יימר דמשחרר רבו וע"כ צ"ל דכופין את רבו לפי שאסור בשפחה ובבת חורין וזה אינו שייך אלא בזכרי' ולא בנקיבות כמ"ש תוס' בגיטן דף מ"א ע"ב ד"ה לא תוהו וכו' דדוקא בזכרים כופין אותו דלאחר שיחרור מצווה על פרי' ורבי' משא"כ באשה ע"ש א"כ שפיר אמרו לו לא טהרת את הנקיבות אלא דלפ"ז לא מקשה הש"ס מידי דאי לכתחילה ממזרת נמי תנשא לעבד ולפמ"ש דקאי על וולדות לא קשה מידי והי' נראה דס"ל להש"ס דלר"ט א"א לפרש כן משום דסתם מעוכב ג"ש היינו שיוציא בשן ועין אבל מפקיר עבדו לא שכוחי כולי האי דהא אסור להפקירו משום עשה דלעולם בהם תעבודו ור"ט ס"ל בגיטן דף מ"ב דיוצא בשן ועין א"צ ג"ש וא"כ לר"ט א"א לפרש הכי אבל למאי דקיי"ל דצריך ג"ש יש לפרש דברי ר' שמלאי הכי כן ומתורץ קושי' מהרש"א ז"ל. ודו"ק:
בא"ד ה"ל מצי לשנוי' דאמר ליה מכור עצמך וכו' כבר כתבתי בזה דף ט"ו בתוספות ד"ה ואידך הוכיחו מזה דאין הלכה כר"א ועיין מ"ש בישוב קושי' זו:
שם בגמרא ורבנן ההוא בישראל שנשא ממזרת וכו'. נראה הא דלא נקיט בממזר שנשא ישראלי' דומי' דמתניתין דמיירי בממזר שנשא בשפחה משום דבהא פשיטא דאזלינין בתר דידיה מקרא למשפחותם לבית אבותם וכדאיתא ביבמות דף ע"ח אמר רבב"ח אמר ר"י מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בכה שלישי הוי אלמא בתר דידיה שדינין ליה אלמא אפילו היכא דלא מפורש קרא מסתמא אזלינין בתר הזכר ואפילו לר"ד דפליג על רבב"ח היינו דוקא במצרי שנשא מצרית כדקאמר מקרא דאשר יולדו וע"כ הא דצריך לו גבי ממזר היינו בישראל שנשא ממזרת אלא דלפ"ז קשה דאם כן לא יבא להם דכתיב גבי עמוני ומואבי דדרשינין מיני' נמי להם אחר פסולן דע"כ ליכא למימר בישראל שנשא עמונית דהא עמוני' כשירה לבא בקהל ואם כן פשיטא דהלך אחר הזכר ולכאורה היה נראה דצ"ל באמת דדוקא נקט מתניתין ממזר שנשא שפחה יכולין לטהר אבל גר עמוני ומואבי באמת אינם יכולי' לטהר אפילו אם ישא שפחה מיתורא דקרא דלהם אחר פסולין ובזה יש ליישב דעת הטור והב"ח בסימן ד' והובא בהגהת רמ"א סימן וי"ו דגר מצרי שבא על הכותית הוולד הו"ל כגר מצרי' ותמהו האחרונים דמנ"ל הוא ומאי שנא מממזר שנשא שפחה ולפמ"ש הוא מוכרח מקרא דעמוני והא דלא ילפינין ממזר מיניה היינו כדעבד הש"ס צריכותא משום דבא מטיפה כשירה אבל במצרי ילפינין מעמוני דהולד עבד ומצרי וכן משמע קצת לישנא במתני' דקתני יכולים ממזרי' ליטהר ולא עמוני ומואבי ומצרי ותו כיון דר"ש ס"ל מצרי ולא מצרי' ע"כ צ"ל גבי מצרי גופא דלהם דכתב גבי מצרי' דדרשינן מיניה ביבמות דהלך אחד הפסולין היינו אפילו בשפחה דאל"ה פשיטא דבתר דידיה שדינין ליה ומנ"ל למעבד פלוגת' בהא אך היותר נרא' דהטור והב"ח אינ' מחלקי' בין ממזר לעמוני ומואבי ומצרי אלא דסבירא ליה דוקא בכותי' דאף דבישראל הולד הולך אחרי' כדקאמר לעיל היכא דקרינן ביה כי תהיינה קרינן ביה וילדה לו אפ"ה בעמוני רבתה התורה דהלך אחר פסולן אבל גבי שפחה דמפורש האשם וילדיה אפילו בעמוני ומואבי הולד הולך אחריה: ובזה מובן הסוגיא ביבמות דף ע"ח אהא דרבב"ח מתיב רב יוסף ר"ט אומר יכולים ממזרי' ליטהר וכו' ולכאורה תמוה דמאי ס"ד דרב יוסף הא פשיטא דנקיט שפחה דוקא דאל"ה היה יכולים ממזרי' ליטהר לישא מצרי שני או גיורית וע"כ בכה"ג כיון דהוי שני עממין אזלינן בתר הפגם כדאיתא לעיל דף ס"ז ע"ב ולפמ"ש א"ש דמוכח מלא יבא להם דכתיב גבי עמוני אע"ג דלרבב"ח פשיטא דהלך אחר הזכר וע"כ צ"ל דאפילו בכותית דבישראל אזלינן בתר דידה מכי תהיינה אפ"ה גבי עמוני הלך אחר פסולן וא"כ נימא דה"ה לממזר שנשא שפחה ולא ניחא ליה לחלק בממזר לעמוני דכיון דגלי רחמנא גבי ממזר דהלך אחר פסולין כשנשא ישראלית תו אין לחלק ואהא משני דשפחה שאני משום דכתיב האשה וילדה ובהא מתרצי מה שהקשה מפרשים לעיל דלמאי דקיי"ל באומר לאשה הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין אם כן קרא דהאשה וילדיה מיתורא ולפמ"ש אתי שפיר איצטרך קרא לממזר שנשא שפחה כדקיי"ל כר"ט ונראה דאפילו לר"ד דפליג על רבה בר בר חנה במצרי שני שנשא מצרי' ראשונה וס"ל דבתר דידה שדינ' ליה מקרא דואשר יולדו הכתוב תלאן בלידה היינו דוקא במצרי שנשא מצרי' אבל בעלמא אזלינן בתר דידיה מקרא דלמשפחותם לבית אבותם כדקאמר הש"ס הכא כנ"ל ובהא מיישבי נמי מה שהקשה לעיל דל"ל קרא בעמוני דהלך אחר פסולו תיפוק ליה מדכתיב גם דור עשירי לא יבוא וכיון דנקיבות מותרת מוכח דהלך אחר פסולו. ותרצנו דה"א דוקא היכא דנשא באיסור ואיצטרך קרא היכא דנשא בהיתר אכתי קשה לר"מ דס"ל יש ממזר מחייבי לאוין א"כ ע"כ הא דקאמר גבי עמוני דור עשירי היינו ע"כ בנשא בהיתר דאי באיסור תיפוק ליה דהוי ליה ממזר ואם כן למה לי קרא דלו הלך אחר פסולו ולפמ"ש אתי שפיר דאיצטרך אפילו היכי דנשא כותית ודו"ק:
ועוד נראה לענ"ד דמוכח הכי דהא קשה טובא הא דקאמר ביבמות דף ע"ח מצרי שני במה יטהר דלמא דאי עבר ונסיב ומשני דאי להיתרא לאו כתב קרא קשה דאפילו אי נימא דכתיב רחמנא דאי אכתי קשה הא דכתב רחמנא להם גבי מצרי שהלך אחר פסולו הא אי נימא דמצרי' מותרת אם כן לא משכחת כלל דורת אלא בהלך אחר פסולו וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל גבי עמוני דאי משום דורות ה"א דוקא בנשא באיסור דיש עבירה אבל בנשא בהיתר ה"א דאינו הולך אחר פגום וכיון דסבירא ליה קהל גרים אקרי קהל לא משכחת נישואי היתר כלל בין במצרי בין בעמוני ונהי דבעמוני י"ל דמשכחת בהיתר ע"י ייבום וכמ"ש לעיל דמן התורה חייבי לאווין בני ייבום נינהו ואפ"ה עמוני שייבם ישראלית הוי הולד עמוני אבל במצרי ליכא למימר הכי דחייבי עשה מן התורה לאו בני ייבום נינהו כמ"ש התוס' ביבמות דף כ' אם כן קשה למה לי להם גבי מצרי ולכאורה היה נראה לתרץ לפמ"ש התוספות שם וישא שתוקית וכו' ותירצו משום דשתוקי חשיב דאי ע"ש א"כ משכחת נשא בהיתר כגון שמצרי ועמוני נשאו שתוקית אע"ג דכתבו התוספות דחשיב דאי מ"מ ה"ל דאי לאיסורא וקמ"ל קרא דהלך אחר פסולו ולא אחר אמו השתוקית דמותרת לבוא בקהל אך ז"א דהא טעמא דשתוקית מותרת לבוא בקהל וכן הא דעמוני ומצרי מותר בשתוקית היינו משום דספיקא דאורייתא מותר מן התורה כמ"ש הרשב"א והר"ן והמ"מ בהלכות טומאת המת פ"ט הל' י"ב דמזה הוציא הרמב"ם ז"ל דכל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא אם כן לא איצטרך קרא בעמוני שנשא שתוקית משום דממ"נ הולד פסול דאם השתוקית היא ממזרת הולד פסול מחמת האם ואם השתוקית היא כשירה הולד פסול מצד אבי' דהא ה"ל נשואין באיסור ולפמ"ש א"ש דאיצטרך להם אפילו היכא דנשא כותית. ודו"ק:
נשלם ונגמר פרק האומר. כליל תפארת כפתור ופרח כתמר. בעזר יוצר כל צורה וחומר. החסד והברית לאוהביו שומר. והיה אמונת עתם ישועת חוסן. אבני נזר מתנוססין. אף שמיו יערפו טל והטיפו עסיסין. בפרק עשרה יוחסין.