המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פרק שלישי האומר
בתוס' ד"ה האומר וא"ת מאי חידוש וכו' הנה הרשב"א והריטב"א ז"ל תירצו דה"א כיון שנהג מנהג רמאות ועשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושין עיני' כי האי דיבמות דף ק"י דיתבי אבי כורסייהו וכו'. ובאמת מלשון הברייתא תנא מה שעשה עשוי משמע כדבריהם ז"ל דעיקר הרבותא דמהני עשייתו ברמאות וכן משמע הא דקאמר ותנא דידן כמי הלך דקתני הלך ברמאות משמע שתחלת הליכתו היתה ברמאות אבל תי' התו' דכשבא אצלה ואמר פלוני שלחני הרי לא הי' בשעת הליכתו רמאות אלא אח"כ חזר בו ויש לפר' דהיינו דקאמר ותנא דידן נמי וכו' ר"ל בלאו הבר ית' איכא לפרושי רבותא דמתני' כמ"ש תוס' שאמר לה בתחילה פלוני שלחני אליך. ולפ"ז ע"כ האי והלך דמתני' היינו שהלך לעשות שליחותו ואח"כ חזו בו אבל כיון דנראה מלשון הברייתא דרבותא הוא דמעשיו קיימין א"כ יש לפרש מתני' נמי הכי שהלך ברמאות וכן משמע כדבריהם ז"ל מהא דקאמר לקמן דאי תנא שלוחו ה"א שלוחו הוא דהוי רמאי והאיך נרמז במתני' דהוי רמאות ע"כ היינו משום דא"כ מאי קמ"ל דמקודשת לשני אלא עשים דה"א דלא הוי קידושין משים דהוי רמאות ויש לפרש עוד כפי דבריהם הא דמקשה בתר הכי ומ"ש דקתני הכא האומר לחבירו דקאי אדלעיל דאי היו אמרינן כפי' תוס' דקמ"ל דלא אמרינן הא דקאמ' לי לצור' משלחו י"ל הא דנקיט התם האומר לשלוחי משום שנותן הכסף או שטר קידושין בידו להוליכו א"כ הא שלוחו להוליך את הקידושין שמסר בידה משא"כ הכא במתני' דא"א לפרש שמסר בידו להוליך שטר קידושין דא"כ איך יכול לקדש בו לעצמו הא בעינן שיכתוב לשמו כדאיתא לעיל דף יוד וצ"ל דמקדשה בכסף וע"כ א"א לומר כשמסר בידו כסף וקידשה בו דא"כ האיך מקודשת לשני דהא ה"ל קידשה בגזל כדאיתא בש"ע סי' ל"ה סעיף ט' ואם החליף ונתן לה קידושין אחרים האיך אפשר לומר שלצורך משלחו קידשו דא"כ למה החליף וע"כ צ"ל שלא מסר בידו מעות אלא שאמר לשליח קדש לי אשה פלונית במעות שלך וכדאמר רבא לעיל דף ז' הילך מנה והתקדשי לפלוני וכו' וכ"ש אם אמר לו שיתן הקידושין בהלואה וישלם אח"כ פשיטא דמהני ובזה שפיר איכא למימר דלצורך משלחו קאמר ולהכי נקט לשון חבירו כיון שלא מסר בידו כלום ולא נעשה שליח להולכה כלל אבל לבתר דמפרש המתני' כמו הברייתא דתחלת הליכתו היה ברמאות כנ"ל וא"צ למ"ש התוס' שפיר מקשה דה"ל למיתני שלוחו כי התם שמסר בידו שטר או כסף והוא שינה וקידשה בשלו לעצמו ואהא משני שפיר דקמ"ל דאפילו בחבירו הוי רמאו' כן נרא' לענ"ד לפי שיטת המפרשים הנ"ל ולפי תי' התוס' צריך לפרש הא דקאמר ותנא דידן הלך נמי דקתני הלך ברמאות היינו משים דלשון הלך דמתני' היא מיותר דבשלמא במתני' דהאומר לשלוחו שפיר שייך לשון והלך וקידשה על הליכתו למקום אחר אבל במתני' הוי סגי במאי דתני וקידשה לעצמו אלא דהאי הליכ' לאו הליכה ממש אלא שהלך אחר דעתו ברמאות כעין שאמרו חז"ל בסוטה גבי וילך איש מבית לוי שהלך אחר עצת בתו וכן גבי מנוח וילך אחרי אשתו שהלך אחר דעתה וכעין שאמרו בשל תורה הלך אחר המחמיר כן במקומות רבות והיינו דקאמר הגמרא דקמ"ל מתני' דאפי' בחבירו והוי שינוי דעת ברמאות ונראה דלא ניחא להו לתו' ז"ל לתרץ כתי' הריטב"א והרשב"א ז"ל דה"א דאפקעינהו רבנן לקידושין דהא דיש כח ביד חכמים להפקי' היינו מטעם הפקר ב"ד הפקר והפקירו הקידושין כפי' רש"י ביבמות שם והא מלתא שמעי' מב"מ דף ט' מתני' היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה הרי דשינה בשליחתו ואפ"ה זכה לעצמו ולא הפקירו וכ"ש למ"ד שם דרישא מיירי בלא אמר תחלה הרי דכבר הגביה לצורך חבירו אלא דלא קנה חבירו אפ"ה מהני כשזוכה לעצמו ונראה דלדעת הרשב"א והריטב"א הנ"ל אין קושי' מזה כיון שכתבנו דלדידהו מיירי שנתן בידו כסף או שטר י"ל דדוקא בזה הוי רמאות כיון שקיבל מידו הכסף או השטר בתורת שליחות במתני' דב"מ כיון שלא קיבל מידו כלום אינו מחויב לעשות שליחתו ולכך זכה בו ובזה א"ש טפי סמיכות הקושיא מאי שנא הכא וכו' דכבר כתבנו דהוי מצי לפרש כפי' התו' שלא נתן הכסף או השטר בידו ולהכי לא נקט שלוחו אבל מדאמר שנהג מנהג רמאות ע"כ שנעשה שליח להולכת הכסף או השטר ושפיר מקשה דה"ל למיתני שלוחו וכן משמע קצת לקמן מלשון הסוגיא דרבב"ח יהיב ליה זוזי לרב וכו' משמע דלא הוי רמאות אלא כשנתן הכסף בידו ועמ"ש לקמן בלשון רשי' ז"ל ודוק:
דף נט.
ברש"י ד"ה דקתני האומר וכו' והכא נקיט חבירו שלא שלחו לשם כך וכו'. לולי דבריו ז"ל הי' נראה לפרש בפשטא לפמ"ש לעיל הרא"ש ז"ל דף נ"ב גבי הא דאמר ש"מ מדרב דאשה נעשית שליח לחברתה דקמ"ל דאע"פ שלא אמר השליח כן אעשה אפ"ה כשעשה שליחותו הוי קידושין א"כ י"ל דהשליח שנתרצה ואמר כן אעשה בזה סמכה דעת המשלח שיעשה שליחותו ומתני' דהאומר לחבירו היינו שלא אמר כן אעשה אפ"ה אם הי' מקדש לחבירו הי' מהני מדין שליחות שהרי ציווה לו לעשות כן ושפיר קאמר דלא סמכה דעת המשלח כיון שלא הבטיחו לעשות שליחותו ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל דבכה"ג שלא הבטיחו לעשות שליחותו לא הוי רמאי כלל שלא הי' מחויב לעשות שליחותו של חבירו והיינו לפמ"ש לעיל דמתני' מיירי ע"כ לשיטת התו' שלא נתן לו המשלח כסף אלא שאמר לו שיתן לה הכסף של עצמו ולא מוכח מידי שנתרצ' לעשו' שליחותו אבל מלשון התוס' בד"ה לקדושי אתת' וכו' מיירי דארצו' ארצי' קמי ושתק משמע דאע"ג שלא הבטיחו הוי רמאות ועיין בק"א וצ"ע בזה ודוק:
בגמרא באגי דאלימא הוי וכו' ואע"ג דמדינא הוי מצי מעכבי מדינא דבר מצרא צ"ל דהוי בענין שלא הי' בו משום דינא דבר מצרא. ולפי גירסת בה"ג בב"מ דף כ"א לאשה וליתמי ולת"ח לית ביה משום דינא דבר מצרא א"ש טפי דבאמת מצד הדין לא היה יכולין ליטען טענת דינא דבר מצרא נגד רבה בר בר חנא אלא דאלימא הוי והיינו דאמר דלרב נהגי בי' כבוד ר"ל שנתן לו דין ת"ח ולא לרבה בר בר חנא והנה לכאורה נראה הא דקאמר באגי דאלימא ולא אמר שלא רצה המוכר למכור לרבב"ח כדקאמר ברבין חסידא משום דא"כ הי' ראוי' לרב לחזור ולמכור לרבב"ח אבל כיון דהוי באגי דאלימא כמו כן הי' מוחין בידו שלא למכור לאחר אך לפ"ז קשה בהא דפריך הש"ס איבעי' ליה לאודעי' כיון דרב בעצמו הי' רוצה לחזור ולמכור לרבב"ח אלא שהמניעה הי' מבאגי דאלימא ואם הי' רוצה למכור לרבב"ח הי' מוחין בידו כמו שעכבו בתחלה א"כ לא הי' צריך לאודעי בשלמא לעיל גבי רבין חסידא לא שייך לומר שיגרש אותה דכבר אסורה לבנו א"כ י"ל שיהא לבנו תרעומת שאם לא היה אביו מקדשה הי' מרצה אותה אבל מה הזיק רבו בקנייתו דאם הי' יכול לרצותם הי' יכול לחזור ולמכור לו השדה וכ"ש לפמ"ש לעיל הא דנהגי' בי' כבוד לרב היינו דנהגי בי' דין ת"ח דאין בו משום דינא דבר מצרא א"כ יש לומר לפי דעת הפוסקים בח"מ סי' רע"ה גבי אשה דלית בה משום דינא דבר מצרא בין כשהי' קונה בין כשהיה מוכרות משום דאין דרכה לטרוח אחר הלוקחים א"כ לגירסת בה"ג גם לענין ת"ח הדין כן וכיון שנהגו ברב דין ת"ח לקנות א"כ ה"נ לא הי' יכולין לעכב אם בא למכור וע"כ צ"ל דרב לא רצה למכור שפיר הוי ליה לאודעי. ולפ"ז צ"ל דהא דלא משני דלא רצה המוכר למכור היינו משום שהי' ידוע להם דעובדא הכי הוה: וק"ל:
בתוס' ד"ה עני המהפך בחררה וכו' וקשה מהא דתנן ראה את המציאה וכו' ובס' פ"י תמה ע"ז דממציאה אין ראי' דוודאי אף שנקרא רשע אם עבר וזכה בו קנה ע"ש. ולענ"ד נראה די"ל דס"ל להתוס' דוודאי הא לא איצטרך מתניתין לאשמועינן דנפלה לא קנה דמלתא דפשיטא היא דנפילה לא הוה קנין ואף דלישנויא קמא שם בב"מ הא דלא קנה מטעם ד' אמות של אדם משום דגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה ולא בקנין ד' אמות א"כ יש לדחוק דהא גופא קמ"ל מתני' מ"מ הא דאמר ובא אחר ונטלה מייתרי דהל"ל לא זכה בו וכ"ש לשינויי בתרא דד' אמות אינן קונות ברה"ר קשה מאי קמ"ל מתני' ואי בעי לאשמעינן דד' אמות אינן קונות בר"ה אכתי נפל מייתר ותו הל"ל לשנוי קמא רבותא טפי דבא אחר בתוך ד' אמות קנה לשני. ונראה דס"ל להתוס' דקאי שם אמתניתן דלעיל היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה משמע דוקא דאמר אני זכיתי בה אבל מסתמא אמרינן דחזקה שליח עושה שליחתו והגביה לדעת חבירו ועלה קאמר בסיפא דאם לא אמר הראשון בפי' אלא שגילה דעתו שרצונו לזכות בה במה שנפל עלי' ולא הספיק להחזיק בה אפ"ה אם בא חבירו והחזיק אע"פ שלא פי' לא אמרינן דכיון דטרח בחבירו ונפל דמסתמא לא נתכווין לעבור על דעת חבירו לא החזיק בה לצורך עצמו אלא כיון שלא אמר לו בפי' תנה לי אמרינן מסתמא דהחזיק לעצמו וזכה בו וממילא אתי שפיר אף לשינויא קמא (דליכא למימר שהשני בא בד' אמות דבזה פשיטא שלא נתכווין לחבירו) דהא חבירו גופא לא ניחא ליה דלי ליה בד' אמות ומה"ת נימא שהוא נתכוין לקנות לו בד' אמות: ולפ"ז הקשה תוס' שפיר דלמה באמת נימא שהי' דעת השני לזכות בו לעצמו כיון דנקרא רשע נוקמא מסתמא בחזקת כשרות וכן נראה הא דאיתא שם במשנה שאחר זה ראה אותם רצים דאינו מובן ולא הל"ל אלא היה צבי שבור בתוך שדהו ואמר תזכה לי זכה אלא דקמ"ל דאף שהם היו מהפכין בחררה לא אמרי' דמסתמא היתה כוונתו כשראה אותן שתזכה השדה להם ולא היה יכול לומר אח"כ שהיתה כוונתו מתחלה שתזכה השדה לו דאין אדם משים עצמו רשע אלא נאמן לומר שמתחלה היתה כוונתו לעצמו משום דלא הוה בזה רשע כמ"ש התוס' והיינו דקתני לשון זכתה ולא קתני לשון תזכה. וק"ל:
בא"ד שיש לו מלמד אחר בביתו הקשה בספר ע"ז דהל"ל רבותא יותר דאפי' אם לא היה בביתו אלא שהוא מהפך להשתכר אצל בעה"ב אסור לשני. ונדחק בזה. ולענ"ד נראה כיון דאיתא בש"ע סימן רל"ז בהגה"ה סעיף א' וכל זה לא מיירי אלא כשכבר פסקו הדמים שביניהם וכו' ולפ"ז צ"ל דאף דבל"ז כיון דקיי"ל הנושא והנותן בדברים וחזר בו ה"ז ממחוסרי אמנה. א"כ אין לבעה"ב או למוכר לחזור בו וצ"ל דמיירי מדין הפועל אע"פ שהמוכר או הבעה"ב רוצה לעבור בו. ונראה יותר דמה שכתבו התוס' דהעני רוצה להרוויח בשרירות וכו' דמיירי בלא פסיקות דמים אלא בדבר שהמקח ידוע או שכר הפועלים ידוע וא"צ פיסוק דמים כלל א"כ בשכר מלמדות שאין השכר ידוע אלא לפי ערך המלמודו בלימודו ושקידתו והתמדתו בתלמידיו וע"כ צ"ל בפסוק דמים הרי הבעה"ב אסור לחזור משום דהוי מחוסר אמונה וכ"ש במלמד דמסתמא הוא בענין שאין לו במה להתפרנס דאל"ה אסור ליקח שכר לימוד כדאי' בי"ד הלכות ת"ת א"כ אסור לחזור משום נדר כדאיתא בח"מ סי' קכ"ה והמלמד אסור משום לפני עור לכך כתבו התוס' בענין שא"צ פיסוק דמים כלל כגון שהי' כבר בביתו דמסתמא על פיסוק הראשון הוא כדאי' בח"מ סי' של"ג ס"ח בהגה"ה גבי חזן וק"ל:
ברש"י ד"ה ארעא דרבנן הפקר לתלמידים עכ"ל אין פירושו ק שהפקיר אותו לתלמידים דהא קיי"ל דהפקר לעניים הוי הפקר עד שיפקיר לכל העולם כשמיטה ולכאורה הי' נראה דכוונתו להא דאמר בכריתות הנותן מתנה לחבירו והלה אומר אי אפשי בה כל הקודם זכה בה כיון שר אבא נתן במתנה לר' גידל ור' גידל לא הי' מקבל ממילא הי' הפקר וזכו בו התלמידים והיינו דמיקרי ארעא דרבנן כיון שזכו בו. מיהא לשון איבעי' במתנה נשקלי' משמע שלא נתן עדיין במתנה וצ"ל דמ"ש רש"י הפקר לתלמידים לאו הפקר ממש אלא כיון דשניהם לא ירדו לתוכה ממילא הי' משמשים באותו שדה כדין שדה דלא קיימא לאגם וק"ל:
בגמרא אע"פ שנתאכלו המעות וכו' כתב הרשב"א ז"ל דאפי' נשרף או נאבד מקודשת ע"ש משמע דס"ל דאפי' נאנסו הוי קידושין. ולפי מה שכתב שם דהטעם הוא דאם תחזור תצטרך לשלם לו ע"כ צ"ל דחייבת באונסין ואין להקשות על זה מדברי רש"י ז"ל לעיל דף נ"ג ע"ב בד"ה משום אונסא וכו' דע"כ אונסא דאורחא עלי' רמי' משום שהמעשר וכו' אע"ג דהוי מקדש לאחר למד יום דהתם שאני כיון שבשעת האונס אינו ש"פ א"כ אין לחייב אותה באונסין כיון דלא שוה מידי חוץ לירושלי' משא"כ הכא ובאמת נילוף מהתם היכא דקידשה בדבר שהוא פחות מש"פ בשע' שנתן לה ולאחר למד יום ש"פ דאם נאנס כשלא הי' ש"פ אין הקידושין כלום אלא דמדברי הסמ"ע בח"מ סי' קצ"א סק"ט וז"ל ויש ליישב בדוחק ולומר דמ"ש נאבדו המעות ר"ל שאבדו בענין שאינו יכול לחזור ולהתפרע ממנו ע"ש משמע דאינו חייב לשלם אם נאנסו דאל"ה לא מצינו מקום שלא יתחייב לפרוע ואפשר לדחות דמשכחת שהיה עמו במלאכתו דה"ל שאלה בבעלים אך זה דוחק ועיקר נראה כמ"ש בק"א סי' מ' ע"ש ומ"מ עיקר הדין שתהי' האשה חייבת באונסין צ"ע כיון דאין כל הכאה שלה שהרי הוא ג"כ הנאתו לקדש בו את האשה ולמ' תתחייב באונסין ואין ראיה מהא דאי' בח"מ סי' קפ"ו דהלוקח כלים מבית האומן ע"מ לבקרו דאם נאנס בהליכה חייב דהתם שאני שכבר לקוח הוא בידו כמ"ש הסמ"ע ז"ל שם משא"כ הכא דאין הקידושין כלום עד לאחר למד יום ומשום היתר תשמיש לחוד לא מתחייב באונסין ואפשר דהרשב"א ז"ל דנקיט נשרף לאו דוקא אלא בפשיעה אך מלשון התוס' לקמן דף סמך ע"ב בד"ה א"ב וכו' לא מצי לשנויא כגון שנאבדו וכו' משמע דאפי' נאבדו באונס הוי קידושין דאל"ה המ"ל דא"ב אם נאבדה באונס מ"מ נראה פשוט דלענין יוקרא וזולא אזלינן כמו שהוא אחר למד יום דהא חזינן לעיל גבי מעשר אע"ג דבמקומו אינו ש"פ מקודשת כשיגיע לירושלים וכן להיפך אם הוזל ואינו ש"פ לאחר שלשי' יום אינה מקודשת דהא אם תחזור תוכל לומר הרי שלך לפניך ויש להסתפק דאפי' אם אח"כ ש"פ מ"מ כיון שהוזל ממה שהיה שוה בשעת נתינה אם תחזור תוכל לומר לו הרי שלך לפניך א"כ אפילו אם אינה חוזרת בה יש לומר שלא היה דעתה להתקדש בה אלא כפי מה שהוא שוה בשעה שנתן לה אך לפמ"ש הר"ן הטעם אע"ג דליתניהו השתא מעיקרא מקנה נפשה בהא דיהיב לה א"כ י"ל אפילו הוזלו ואינו ש"פ לאחר למד יום מ"מ מעיקרא מקנה נפשה וצ"ע עוד כתב הרשב"א דבקידשה בשטר ונאבד או נשרף לא הוי קידושין אבל אם היה בנייר ש"פ מקודשת משום דדעתה נמי אנייר ורמ"א כתב בסימן מ"ם וי"א דאם קידשה בשטר ואינו בעין לאחר ל' יום וכו' אינ' מקודשת ולכאורה אינו מובן דלא מצינו חולק בזה ונראה דהא דלא חיישינן אפילו באין הנייר שוה פרוטה שוא שפה פרוטה במדי היינו משום דלדעת הרמב"ם דהטעם הוא משום דהיא יכולה להוליכו למדי א"כ הכא כיון דאם תחזור בה לא תצטרך לשלם פרוטה כיון דבמקומו אינו ש"פ ממילא לא הוי קידושין וכ"ש לפמ"ש לעיל דף מ"ח דהיכא דאינו ש"פ במקומו לא אמרינן דדעתה אנייר אבל לדעת הר"י שהביא הרא"ש וב"ש סי' ל"א דהטעם הוא דגזרינן משום מקום שהוא ש"פ או שמא אנשי מקומו יבאו לכאן ויאמרו א"א יוצאת בלא גט א"ר אף הכא איכא למיגזר הכי ואף אם אין השטר ש"פ ונקרע הוי ספק קידושין וכיון דהש"ע בסי' ל"א ס"ט כתב הלשון וי"א שאם קידש בתבשיל והיינו דעת הרמב"ם להכי כתב כאן ג"כ בלשון וי"א ודוק:
שם לא בא אחר וקידשה וחזרה בה מהו וכו' כתב הרא"ש דבחזר הוא מודה ר"ל דוקא בחזרת האשה קאמר משום דנתינת המעות לידה הוי כמעשה וצריך להבין דבריו דלמה גבי דידי' לאו הוי נתינת ורות מעשה כמו גבי דידה ונראה להבין עפ"י מ"ש לעיל דף זי"ין בהא דאמר רבא תן מנה לפלוני מקודש' מדין ערב ובהילך מנה והתקדש לפלוני מקודשת מדין עבד דיש חילוק ביניהם דבתן מנה לפלוני היינו דהיו כאילו קיבלה בעצמה בההיא הנאה שנתן ע"פ דבריה והיינו כדין ערב דמשתעבד בההיא הנאה אבל בהילך מנה הטעם דלא בעינן נתינת הבעל כלל והיינו דיליף מדין עבד דאין להעבד זכי' בממון כלל כמו שהארכנו שם הרי דבדידי' עיקר הקידושין במה שאומר הרי את מקודשת לי ולא הנתינה שאפי' אם אדם אחר נותן סגי אבל אצלה א"צ אמירה אבל צריכה שתקבל בעצמה או כסף או הנאת כסף והיינו טעמא הכא דגבי בעל אין נתינת הבעל ענין למעשה קידושין דאין הקידושין תלוין אלא באמירה דידי' אבל בדידה דהעיקר הקידושין תלוי' בקבלת המעות שכיר הוי נתינת המעות לידה מעשה לר"ל ובזה אתי שפיר הא דקאמר לקמן בסמוך אליבא דר"ל התם נמי כל קמי' דאתא לידי' וכו' משמע דאם נותן הגט לידה ואמר לה שלא תתגרש אלא לאחר למ"ד יום אין הבעל יכול לבטל לר"ל דנתינת גט לידה הוי כמעשה אלמא דבדידי' כמי חשוב נתינה כמעשה ולפמ"ש אתי שפיר דבעינן דוקא שהגט יהי' מנתינת הבעל עצמו א"כ עיקר הגט תלוי' בנתינה שפיר הוי נתינה מעשה אי נתן בידה ובזה אתי שפיר לשון הש"ס שאני נתינת מעות ליד אשה דמאי פסיקא לי' דמיירי בקידושי כסף ולא בקידושי שטר והל"ל סתמא שאני נתינה ליד אשה ולפמ"ש דדוקא בקידושי כסף דלא בעי נתינה מיד הבעל כנ"ל משא"כ בקידושי שטר דילפינן מהיקשא דויצאה והיתה פשיטא דצריך שיהא השטר משל הבעל עצמו ומדפליג ר"ל בחזרה היא דוקא ע"כ מיירי בקידושי כסף עי"ל דלגבי דידי' לא הוי נתינה מעשה דאין מזה ראי' שדעתו לקדשה דאיכא למימר שהי' בדעתו שיהא רשות בידה לחזור ויהא המעות פיקדון בידה כדאמר לעיל גבי המקדש אחותה דהא דלא אמר לה בפי' פקדון משום דסבר דלא מקבלה מיני' וכ"ש לפמ"ש הר"ן דכשהבעל חוזר אינה צריכה להחזיר המעות דאיכא למימר דבמתנה יהיב לה והא דלא אמר במתנה משום דכסיפא לה מלתא א"כ אין מזה ראי' שהי' בדעתו שלא לחזור אבל גבי דידה לא שייך לומר שהי' בדעתה לחזור וקיבלה בתורת פקדון דכיון שאין דעת הבעל ליתן בתורת פיקדון הא קי"ל שואל שלא מדעת גזלן הוא וכ"ש דלא שייך לומר דלשם מתנה קיבלה כיון שאין דעתו ליתן לה שהרי אם הי' חוזרת צריכה להחזיר הקידושין לכ"ע אבל מ"ש בתחלה כ"ל עיקר דהא משמע גבי גט אם נתן לידה אז הי' יכול לבטל לר"ל כנ"ל דדוחק לומר דגבי גט לא שייך לשם פיקדון עוד נראה די"ל סברתו ז"ל דבדידי' לא שייך לומר דנתינת המעות הוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה דכיון דאין צריכה להחזיר המעות אין זה ביטול המעשה דהא הועיל המעשה לענין זה שיהי' המעות שלו תדע דאטו נימא אם הלוה מעות לחבירו לשלם לו לזמן ובתוך הזמן מוחל לה דס"ל לר"ל דלא מהני מחילה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אע"כ דאין זה ביטול המעשה והרי הועיל הנתינה שיהא המעות שלה ולפ"ז נראה לי דאפי' לפמ"ש ב"ש בשם הרא"ש בתשובה דאפי' בחזר הוא צריכה להחזיר לו אפ"ה אתי שפיר די"ל דהרא"ש לא כתב כן אלא לפי מאי דקי"ל כר"י דנתינת המעות לא הוי מעשה ואתי דיבור ומבטל לגמרי כאילו לא אמר כלום ממילא המעות עומד ברשותו אבל לר"ל אף דס"ל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה מה"ת נימא דהוי קידושין הא די בזה שנאמר דלא יבטל המעשה של הנתינה ויהא המעות מתנה אצלה וכיון שבזה ג"כ לא יהא ביטול מעשה למה נימא דתהא מקודשת והיינו דכתב הרא"ש דדוקא גבי חזרה דידה דלא שייך כלל שיהא מתנה אם אינה מקודשת כיון שהוא עומד בדיבורו א"כ הוי ביטול מעשה אם לא תהי' מקודשת:
שם איתביה ר"ל לר"י כל הכלים יורדין וכו' הקשה הריטב"א ז"ל ולדידי' מי ניחא דהא בהא לישנא מודה ר"ל דאת דיבור ומבטל דיבור ועיין במהרש"א בשם ת"י אף בדידי' צ"ל דמחשבה דטומאה כמעשה דמי ולכאורה קשה דמאי ס"ד הא מחשבה דטומאה מוציאה אפי' מידי מעשה שאפי' אם התחיל לשוף ולכרכר ואח"כ חושב להניחו כך יורדין לידי טומאה אלמא מחשבה דטומאה כמעשה גמור דמי ונראה דיש לפרש דוודאי מחשבה דטומאה לאחר שנגמרה זו הי' עשייתו כמ"ש מהרש"א בשם הו' בד"ה מידי מחשבה וכו' אלא דהא דקאמר במתני' דמחשבה אינו מוציא לא מידי מעשה ולא מידי מחשבה היינו דאפי' אם לא נגמר הכלי אלא התחיל לעשות הכלי ע"מ שלא לשוף אח"כ קודם שנגמר הכלי חזר בו ודעתו לשוף ולכרכר אפ"ה אין מחשבה זו מוציאה מידי מחשבה ראשונה מדקאמר סתם אין מחשבה מוציאה מידי מחשבה וכן נראה גבי הכשר טומאה מדאיצטרך קרא דיותן דומי' דכי יתן אע"ג דמחשבה זו גמר מעשה היא כמ"ש תוס' דלא איצטריך אלא בכ"הג כגון שחישב על הפירות שירדו עליהם גשמים וקודם שירדו חזר בו אפ"ה מחשבה ראשונה כמעשה דמי ובזה מתורץ ממילה קושי' התוס' שם ד"ה מידי מחשבה ממחשב' דתרומה דוודאי ידע דמחשבה כמעשה הוא אלא דמקשה ממחשבה שקודם גמר הכלי ואף דבשבת דף י"ד ע"ב גבי הניח כלים תחת הצינור משמע דבחזר בו קודם ירידת גשמים בטלה מחשבתו היינו לענין ג' לוגין מים שאובין דליכא קרא ובאמת לא הוי מחשבה כמעשה אבל גבי טומאה שאני דגלי בי' קרא דמחשבה כמעשה דמי ולפ"ז צ"ל דמה שהתחיל לעשות הכלי ע"מ שלא לשוף הוי לר"ל כמו מעשה דנתינת מעות ליד אשה ועדיין צ"ע ודו"ק.
דף נט:
כגון שקדם בעה"ב ותרם את כריו וכו' בירושלמי מקשה ולית הדא פליגי על דר"ל דאמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים תפתר כגון שאמר לי' לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום וכ"כ הרמב"ם בה"ל תרומת פ"ד הלכה טי"ת והקשה עליו הראב"ד דהא קי"ל כר"י ע"ש וטור בי"ד סי' של"א הוסיף להקשות דאם שינה שליח בל"ז בטל השליחות ע"ש ולכאורה קשה דהוי לי' להקשות על ירושלמי גופא וצ"ל דעל ירושלמי לא קשה דאיכא למימר דמוקי מתני' כר"א כדאיתא בגיטין דף ס"ה גבי ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרת דס"ל מראה מקום הוא לו אבל לרמב"ם ז"ל שפר מקשה דהא קיי"ל דהוי קפידא דלא כר"א ובאמת יש לתמוה על הרב ב"י שכתב לתרץ דברי הרמב"ם משום ההיא דגרוגרת והיא תמוה דהא לא קי"ל כההיא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות עירובין ותו דהא התוס' הוכיחו שם בגיטין מההיא דהביא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא דבשני מקומות וודאי הוי שינוי וכיון דכל עיקר שליחות דמעילה ילפינן מדין תרומה ה"כ דאיכא למילף מדין מעילה לדין תרומה דבשינוי מקום הוי לי' שינוי גמור וכיון שאמר לו בפי' שיתרום מן הצפון פשיטא דהוי שינוי גמור:
ולכאורה הוי נראה לפרש דברי ירושלמי דבלא"ה אינו מובן דמה ענין צירוף זה השינוי לביטול השליחות שע"י הצטרפו' השינוי יועיל הביטול והי' נראה לפרש במה שאמר בירושלמי כגון שאמר לך וקבע בצפון וכו' היינו שבתחלת השליחות אמר לו סתם לך ותרום ואח"כ אמר לו לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום נמצא ששינה בשליחות האחרון ולכך בטל השליחות דאף דס"ל לר"ל דלא אתי דיבור ומבטל השליחות היינו כשמבטל השליחות לגמרי אבל הכא שהי' אפשר לשליחות הראשון להתקיים לא אמרינן כיון שנתן בתחלה סתם רשות לתרום שוב אינו יכול לבטל ולקבוע לו מקום אלא כיון שלא עקר שליחותו לגמרי מהני דיבור האחרון שאם שינה מדיבורו בטל השליחות כן הי' נראה לפרש דברי ירושלמי ואפשר דהטור ס"ל שיש לפרש כן דברי ירושלמי אבל בלשון הרמב"ם לא ניחא להטור לדחוק ולפרש כן ונראה הא דלא פרשו כן היינו משום דמשמע להו דקושי' ירושלמי הוא כלישנא דרב זביד דר"ל ס"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור כלל אפי' בלא נתינת מעות והיינו ע"כ שמבטל השליח שלא בפניו כמ"ש תוס' ד"ה לא קידש וכו' וא"כ ע"כ הא דמקשה מביטל עד שלא תרם היינו משום דמשמע לי' דביטל אפי' שלא בפניו א"כ לא אתי שפיר לשון הירושלמי שאמר לו לך וקבע בצפון דמשמע שאמר לשליח עצמו וא"א לפרש הכי אך באמת רש"י פי' בד"ה וחזרה וכו' בין בפני שליח וכו' א"כ יש לפרש הירושלמי דקושייתו אפי' בפניו לא מהני ביטל לר"ל ואף דנראה דרש"י מודה דאם ביטל גוף הקידושי' וודאי דמהני כמ"ש תוס' אלא דאם לא ביטל הקידושין אלא השליחות לא מהני כמ"ש בספ"י מ"מ הכא בתרומה משמע לי' להמקשה בירושלמי דלא חזר רק משליחות דהא עכ"פ צריך ליתן תרומה מכרי' וא"כ לא מהני אפי' בפני' לר"ל עוד נראה די"ל דה"ל לטור דמאי דמשני בירושלמי שאמר לו לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום האי והלך לאו אשליח קאי אלא על בעל הכרי והיינו ממש שינוי' דרבא שקדם בעה"ב וכו' אלא כיון דאין נ"מ אם תרומת השליח תרומה או לא אלא כשתרם בעה"ב במקום אחר והשליח במקום אחר והיינו דקאמר כגון שציוה לו לתרום בצפון וכן עשה השליח אלא שקדם בעה"ב ותרם בדרום אך היותר נראה דוודאי כיון דאסיק לישנא דר"ז בתיובתא ע"כ לישנא קמא עיקר אלא דס"ל לירושלמי כיון דגם לר"ל דמקשה לר"י ממתני' דכל הכלים ע"כ צריך לומר דמחשב' דטומאה עדיפא משאר מחשבות דהא מודה ר"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור כדחזינן בשליחות בגט אע"כ אף ר"ל ס"ל דמחשבה דטומאה עדיפא משאר דיבור אלא דס"ל דלא הוי מעשה גמור כמ"ש מהרש"א בשם תוס' ישינים א"כ י"ל דס"ל לירושלמי דמחשבה דתרומה עדיף כמו מחשבה דטומאה כיון דתרומה ניטלת במחשבה הוי לגבי תרומה מחשבה כמעשה כיון דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כמו לגבי טומאה וכדאמר לעיל בריש פרקין דליכא למילף שאר שליחות מתרומה משום דאיכא למיפרך מה לתרומה שכן ישנו במחשבה א"כ שפיר מקשה דלר"ל דס"ל דבשליחות כה"ג דישנו במחשבה לא אתי דיבור ומבטל דיבור משום דהוי כהתחלה המעשה א"כ גבי תרומה נמי קשה דלמה יועיל הביטול ואהא משני כגון שאמר לו לך וקבע בצפון ר"ל כיון דקושי' הוא מחמת שתרומה ישנו במחשבה והוי דיבור של משלח כמעשה א"כ כיון ששינה מדעתו של משלח לא הוי מחשבה דידי' כמעשה ועיין מ"ש בריש פרק האיש מקדש גבי פיחת עשרה וכו' דמשמע שם דשליחות דתרומה אם לא שינה עדיפא דהוי כהפרשת בעה"ב עצמו במחשבתו ולפ"ז ממילא מתורץ מה שהקשה על הרמב"ם ז"ל דהא קי"ל כר"י כנ"ל דבאמת לפי מה דמשני לר"י דבמחשבה דטומאה הוי כמעשה ממש ה"כ מחשבה דתרומ' הוי כמעשה ממש וא"כ ע"כ לר"י נמי צריך לאוקמי הכי כשאמר לך וקבע בצפון וכו' וס"ל לרמב"ם דהא דמשני הש"ס לעיל שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי דמשמע דתרומה לאו כמעשה היינו מקמי דאותבה ר"ל לר"י ממתני' דכלים אבל לבתר דמסיק דאיתיבי' ר"ל לר"י א"א לשנוי כנ"ל והיינו דמשני רבא כגון שקדם בעה"ב אע"ג דבלא"ה ליכא למימר כלישנא דר"ז דהא איתותב אלא דלפי המסקנא אפי' ללישנא קמא צ"ל כן בין לר"ל ובין לר"י ולפ"ז נראה דיש לפרש כדפרישית לעיל בהא דאמר לך וקבע בצפון היינו שבתחלה אמר לו סתם ואח"כ אמר לו לך וקבע בצפון כנ"ל דמה שנדחקו תוס' דמיירי דוקא שלא בפניו היינו דוקא ללישנא דר"ז. אבל לפמ"ש דירושלמי ס"ל נמי כלישנ' קמא א"צ לזה דאפי' בפניו ס"ל לר"ל דאינו יכול לבטל בכה"ג ולפ"ז א"ש טפי הא דמהני מה שאמר אח"כ לך וקבע בצפון כיון דהביטול לא הי' לגמרי אלא שקבע לו מקום לתרומה א"כ דיבור שני הוי לי' מעשה כמו דיבור הראשון דמה לי מחשבה ראשונה או מחשבה שני' ונראה הא דהקשה ירושלמי לר"ל ולא לר"י דלפמ"ש עיקר הקושי' מהא דאותבי' ר"ל לר"י מן הסברא אבל לר"י דמשני מקרא דוכי יותן אין הכרח כ"כ לדמות מחשבה דתרומה לטומאה להכי מקשה לר"ל אבל לבתר דמשני בירושלמי כגון שאמר לו לך וכו' וממילא גם לר' יוחנן מתרצי בהכי כמ"ש דמשמע הכי מדברי רבא שנדחק כגון שקדם בעה"ב ותרם כריו כנ"ל ודוק:
בתוס' ד"ה לא קידשה עצמה וכו' בלא אמירתה כו' כבר כתבנו דרש"י ז"ל דס"ל דאין חילוק בין בפניו ובין שלא בפניו היינו שאינה יכולה לחזור מן השליחות כמ"ש בספ"י והנה לפי' התו' הא דמקשה לר"ל ממתני' דשולח גט לאשתו היינו משלח אחריו שליח כמ"ש מהרש"א ז"ל ולפירש רש"י צ"ל דמשמע ליה דאפי' אם ביטל השליחות לבד מהני ונראה דלפי' התוס' י"ל הא דקאמר לעיל דנתינת הגט ליד השליח גרע מנתינת המעות ליד האשה היינו דמיירי דלא ביטל השליחות אלא הגירושין אבל אם ביטל השליחות לא מהני לר"ל כיון דהשליחות נעשה בה מעשה שמסר לו הגט כבר נגמר אלא שיכול לחזור מן הגירושין כיון שעדיין לא בא ליד אשה ולהכי אסיק בתיובתא ללישנא בתרא דס"ל אפי' גירושין אין יכול לבטל אלא בפניו ולפ"ז אתי שפיר הקושיא דהלכתא אהלכת' דכאן דלפמ"ש עיקר הביטול הוא בגירושין עצמה א"כ שפיר פריך לר"י למה חוזר ומגרש בו כיון שכבר ביטל את הגירושין נתבטל הגט עצמו ואהא משני נהי דבטלה מתורת שליחות היינו דוקא לר"ל צ"ל שביטל את הגירושין דהשליחות אינו יוכל לבטל כיון שכבר מסר הגט לידו אבל לר"י אין הכרח שביטל את הגירושין אלא שביטל את השליחות ולפי הגירסא בגיטין היינו דאף לר"י מיירי כשביטל את הגירושין כמו לר"ל ולא פליגי בלשון הבעל בביטול אלא דאפ"ה חוזר ומגרש בו משום דאין הביטול מועיל לגט עצמו משום דהוי מעשה גמור אבל לפי' רש"י שכתבנו דר"ל מיירי אפי' בפני' משום דביטל את השליחות ומשמע ליה דביטל הגט היינו כמי ביטול השליחות ע"כ צ"ל דלא הוי נתינת הגט ליד השליח מעשה לענין ביטל השליחות כנתינת מעות ליד האשה כיון דמחסרי עדיין הנתינה ליד אשה ודוק:
והנה בירושלמי בריש פרק השולח מקשה אמתניתין דבראשונה הי' עושין ב"ד וכו' וז"ל לימא פליגי הדא על ר"ל דר"ל אמר אין אדם מבטל שליחות בדברים תפרש בב"ד שכחו מרובה עכ"ל ולכאורה קשה למה לא משני הש"ס בסוגיא דידן הכי דמיירי שמבטל בב"ד ומסיק לה בתיובתא ונראה משום דאי' בפ' השולח על מתני' זו בפני כמה הוא מבטל ר"נ אמר בפני שנים דתרי נמי הוי ב"ד ר"ש אומר בפני שלשה ואיתא תו התם פלוגתא דר"י ור"ל דר"י ס"ל מפני תקנת ממזרים ור"ל ס"ל מפני תקנות עגונות ומפרש התם דפליגי בפלוגתא דר"נ ור' ששת דר"י ס"ל כר"נ ור"ל ס"ל כר' ששת ולפ"ז ר"כ דאמר בפני שנים לא מצי לשנוי' משום כח ב"ד יפה דהא ר"ל מדייק מדקתני והלכה משמע אבל חזרה בה לא וכשקדשה את עצמה ע"כ שקידשה א"ע בפני עדים אפ"ה דוקא קידשה אבל חזרה לא וא"כ מוכח דלא מהני כח ב"ד אלא דירושלמי משני אליב' דר"ל עצמו דלא תקש' ממתני' שפיר משני דר"ל לשיטתו דס"ל בפני שלשה א"כ שפיר י"ל דלא מיקרי כח ב"ד אלא בשלשה אבל הש"ס הכא אליבא דהילכתא דק"ל כר"ן דמבטל בפני שנים א"כ שפיר הוי תיובתא לר"ל דמוכח דלא אמרינן כח ב"ד יפה אבל לר"ל בעצמו באמת איכא לשנוי' כמו בירושלמי ודוק:
בגמרא אמר רב מקודשת לשני לעולם וכו' א"ל ר"י וכו'. והרי"ף הביא פלוגתא דרב ושמואל ארישא וכן אסיפא ותמהו עליו דכיון דלישנא קמא אידחי לי' למה הביאו ועיין בר"ן שנדחק ליישב ולענ"ד נר' די"ל דמאי מקשה ליה ר"ח אדשמואל הא אמרינן בגיטין דף פ"ג ע"ב בעי רבא מר"נ היום אי את אשתי ולמחר את אשתי וכו' תיבעי לר"א וכו' ופי' שם תוס' דלר"א דס"ל דמהני שיור בגט הבעיא הי' שיהא הגט חל באותו יום ואח"כ יתבטלו הגירושין ואף דפשיט מסתברא כיון דפסקה פסקה הא כתבו הפוסקים דלא קי"ל הכי מדאתקין רב בגיטא מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבא ובר"פ המגרש בעי שם ר' אבא בקידושין האיך דאיכא למימר דמודה בי' רבנן דמהני שיור וכו' וכן הוא ברמב"ם וש"ע אה"ע ס"ס ל"ח וכתב הראב"ד ז"ל בשמעתין דלר"י דס"ל דכולי' תופסין היינו משום דס"ל בקידושין מהני שיור א"כ י"ל דשמואל ס"ל כר"י דמהני שיור בקידושין דמודו רבנן לר"א וס"ל כדבעי' רבא לר"א דמהני בהיום אי את אשתי וכו' וה"נ מהני לרבנן כשמקדש לזמן ואח"כ פקעי קידושין ותו דהכא כיון שקידשה אחר כבר לאחר למ"ד יום לא שייך לומר כיון דפסקה פסקה ואין לומר דהא דפריך קידושי שני במאי פקעי היינו משום דקידושי שני הוי חזרה לגמרי אצלה שחזרה היא מקידושי ראשון ז"א דהא כ' הרמב"ן והוא מירושלמי דאם מת השני תוך למד חזרו קידושי ראשון דלא הוי חזרה א"כ ממילא י"ל דס"ל לשמואל דמסתמא לא חזרה מקידושי ראשון ונתקדשה לשני עד למ"ד יום ואח"כ פקעי קידושי שני וחיילי קידושי ראשון וצ"ל באמת ר"ח לא שמע הא דר"י וס"ד בפשיטות דלא שייך שיור בקידושין ובזה אתי שפיר הלשון הא דקאמר מר ארישא מתני וכו' ר' יהודה אסיפא מתני וכו' ולא קשה לי' דהוא לשון מיותר ולא הל"ל אלא ר"י אסיפא מתני' ולפמ"ש י"ל דס"ל טעמא דרב בסיפא כדר' יוחנן כמ"ש המפרשים באמת דלמסקנא י"ל כן אלא דר"ח דקשה לי' ארישא ה"נ קשה לי' אסיפא דמ"ט דרב דס"ל מקודשת ואינה מקודשת לעולם דס"ל דלא שייך שיור בקידושין וקשה ממ"נ אי ארישא קשה על שמואל ואי אסיפא קשה מ"ט דרב ולהכי השיב לו דר"י אסיפא מתני ולא ק' לי' מ"ט דרב משום דס"ל כרבנן דמספקי בתנאי וחזרה ולפ"ז למאי דמסיק הא דר' יוחנן באמת יש לפרש גם ארישא ושמואל כר"י לכך הביא הרי"ף ז"ל פלוגתא ארישא ואסיפא דקי"ל כרב ולא כר"י ושמואל ודו"ק:
אמנם בנדרים דף ד"ט משמע דפליגי בי' אביי ורבא דרבא ס"ל בפשיטות דלא פקעי כדאמר שם ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי וכו' אמר לי' אביי קדושת הגוף לא פקעי בכדי וכו' משמע דס"ל אפי' בקידושי אשה י"ל דפקעי אף דכתב הר"ן שם די"ל דאין אישות לחצאין אינו מוכרח דרבא לטעמי' דס"ל בגיטין דף פ"ד בהיום אי את אשתי כיון דפסקה פסקה ולא קי"ל הכי כמ"ש הפוסקי' מדאתקין רב בגיטן מיומא דנן ולעלם. ולפי"ז יש לתרץ ממילא הא דלא מפרש אביי אליבא דאמת לרב מטעם דכולי' תופסי' בו כר"י ואפי' מאמצעי תצטרך גט די"ל דס"ל דהא בהא תלי' דאי מהני שיור בקידושין לענין שאחר יוכל לתפוס ה"כ אמרינן דשני לא קידש אלא עד זמן גמר הראשון דמה"ת נימא דחזרה בה וכסברת הירושלמי שהביא הרמב"ן ז"ל וס"ל אף דלר"י כולי תופסי' בה מ"מ בזמן גמר הראשון חזרו קידושי ראשון למקומם כסברת שמואל וממילא לרב דאמר מו"מ לעולם ע"כ דל"ל שיור וע"כ צ"ל מטעם ספק תנאי וספק חזרה וי"ל עוד דאביי לשיטתו אזיל דלכאורה קשה לפי דעת הרמב"ן דס"ל במעכשיו ולאחר למ"ד יום אינו יכול לחזור בו אלא דהתנאי הוא אם לא ימות עד למ"ד יום ולא התנה על חזרה א"כ קשה לאביי דס"ל בגיטין דף כ"ח דלא חיישינין לשמא ימות לענין אכילת תרומה ע"ש למה חיישינן למיתה לשמואל בתוך למד יום שלא תאכל בתרומה כדתני במתניתן ולפמ"ש באמת למסקנא יכול שמואל לאוקמי מתני' כר"י וכרבנן דר' דגט ואינו גט מטעם שיור וכדמסיק לר"י ה"נ לאביי אליבא דשמואל הא דקאמר עד למד יום משום דמסתמא לא חלו הקידושין אלא עד גמר קידושין של ראשון כנ"ל. א"כ עד למד יום לאו משים שמא ימות אלא משום תפיסת קידושי שניהם כדר"י וממילא דלרב ליכא למימר הכי מטעם שיור אלא מספק תנאי וספק חזרה והיינו דקאמר אביי ולטעמי' דרב ועיין בסמוך ודוק:
שם אמר רב מו"מ לעולם וכו' ולכאורה משמע דרב לאו דינא דידי' קאמר אלא מפרש מתני' הכי. ויש לדקדק מאי דוחקא דרב לאוקמי מתני' דלא כרבי עצמו ונדחק לפרש דר' סתם למתניתין כרבנן ונראה דא"ש לפמ"ש בסמוך דלשמואל צ"ל דהחשש בתוך למד יום היינו שמא ימות כדפירש"י בד"ה ושמואל וכו' וכ"ש לפי' הרמ"בן דתנאי לא היה שיכול לחזור אלא דהתנאי הי' אם לא ימות וכן נרא' שיטת הרמב"ם ז"ל שהרי כתב דצריכה גט משניהם בין תוך למד ובין לאחר למד יום וכו' ואי ס"ד דתוך למד יום יכול הראשון לחזור בו למה צריך ליתן גט הא יכול לחזור בדיבור בעלמא וא"כ קשה לאביי דלא חיישינן למיתה כסתמא דמתני' בגיטין דף כ"ח ואף למה שכתבו תוס' שם לחלק לזמן מרובה הא הכא אסורה לאכול בתרומה כל למד יום כדתנן במתני' ומשמע עד שעה אחרונה. וצ"ל בדוחק דמתני' ר' יהודה היא דחייש למיתה א"כ אין כ"כ קושי' דלמה לא מוקי רב מתני' כרבי משום דלא ניחא לאוקמי מתני' כר"י יהודא. ועוד נראה דרב לשיטתו דא"א לאוקמא מתני' כר' יהודא דהא אמרי' בגיטין דף כ"ה ע"ב דתנאי אם ימות וכיוצא בו צ"ל דהוברר הדבר למפרע ולע"ד אין ברירה אינו כלום ורב ס"ל בעירובין דף ל"ו דלר' יהודא לית לי' ברירה כדקאמר שם ליתא למתני' מקמי דאיו א"כ קש' לי עמ"נ דלא אתי' מתני' כמאן דלר' יהודא הא לית לי' ברירה וא"צ גט מראשון ולחכמים הא לא חיישי' למיתה ונצטרך לדחוקי דמתני' ר' היא וס"ל בהא כר"י ובהא כרבנן משא"כ לשמואל שפיר י"ל דאתי כר"י וס"ל דאית לי' לרבי יהודא ברירה א"כ י"ל לשמואל כמ"ש בסמוך דאביי מוקי לשמואל כר' יוחנן משא"כ לרב כנ"ל ודוק:
עוד נראה לענ"ד דיש לתרץ קושית המפרשים דלא מפרש אביי טעמא דרב משום דס"ל כרבי יוחנן דכולם תופסין בה ואפי' מאמצעי תצטרך גט דהא הקשו המפרשים בהא דתני מתני' בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה דממ"נ אם שניהם כהנים למה לא תאכל בתרומה ואם א' ישראל אפי' בת כהן נמי לא תאכל מספק שמא מקודשת לישראל. עוד הקשו המפרשים במתני' דקתני בת ישראל בכהן וכו' לא תאכל בתרומה וכו'. דהא קיי"ל דארוסה אינו אוכלת בתרומה. ודוחק לפרש דאיירי בהגיע זמן וכמשנה ראשונ' דלא מיבעי' לשמואל דאמר מו"מ עד למד יום דלא שייך הגיע זמן בתוך למד יום כהא אפי' לאלמנה נותנין למד יום אלא אפי' לרב דאמר מו"מ לעולם כיון דלמשנה אחרונה לא אכלה דוחק לאוקמי מתני' כמשנה ראשונ' א"א לומר דמיירי שנשאת לאחד מהם דא"כ מאי אריא בת כהן לישראל אפי' בת כהן לכהן כיון דהוי ספק קידושין לשניהם נעשה ספק זונה וע"כ צ"ל שנכנסה לחופה ולא כבעלה מיהא אכתי כרב דס"ל ביבמות דף נ"ז ע"ב דיש חופה לפסולת והיינו דחופה לבד פסלה מתרומה א"כ אכתי קשה דאפילו בת כהן לכהן נמי. מיהא כבר כתבו תוס' ביבמות שם דלא פסלה לרב אלא ע"י קידושין וחופה א"כ היכא דאיהו בת כהן ושניהם כהנים ונכנסה לחופה עם א' מהם שפיר מצי אכלה בתרומה דממ"נ אם קידושי השני קידושין א"כ כיון דקידושי דהאי לאו כלום הוא לא מפסלה משום חופה דהוי חופ' בלא קידושין אבל בת ישראל כששניהם כהנים ונכנסה לחופה עם א' מהם אסור' לאכול שמא היה מקודשת לשני שלא נכנסה עמו כחופה וארוסה אינה אוכלת משא"כ אי הוי אמרינן דטעמא דרב כר"י דכולם תופסין בה נמצא דיש לשניהם קידושין בה וכיון שנכנסה לחופה עם א' מהם נפסלה לרב מטעם חופה לפסולת משא"כ לר' יוחנן דס"ל כשמואל דאין חופה לפסולת ובזה נכון נמי דלא פסקו הפוסקים כר"י משום דקיי"ל התם כרב יש חופה לפסולת ודו"ק:
והשתא דאתא להכי נר' לענ"ד ליישב בפשיטות הא דלא מוקי רב טעמא דמתני' כרבי דמו"מ עד שלשים יום כיון דלפמ"ש צ"ל במתני' דתנא בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה היינו לאחר שנכנסה לחופה וכמשנה אחרונה דאל"כ לא אכלה בתרומה וכ"ש לשמואל דמפרש מו"מ עד למד יום דלא שייך בה הגיע זמן אפילו למשנה ראשונה ומשמע ממתני' דאינה אוכלת אפי' בשביל ראשון דהא קתני סתם ושמעינן לי' לרב בכתובות דף ע"ג בקידשה על תנאי וכנס' סתם אחולי אחלי' לתנאי ופי' שם תוס' בד"ה לא תימא וכו' דאע"ג דאין חופה קונה מצינו למימר בשעת קידושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי ע"ש א"כ אי נימא דמו"מ תוך למ"ד יום ע"כ צ"ל שכנסה ראשון לחופה תוך למ"ד יום א"כ קשה לרב דנימא כיון שכינסה אחולי אחלי' לתנאי וחיילי קידושין למפרע ולמה לא תאכל בתרומה וע"כ צ"ל דמו"מ לעולם ושפיר משכחת אפי' בראשון בין ע"י הגיע זמן למשנה ראשונה ובין ע"י כניסת חופ' למשנ' אחרונ' ואף דאביי פליג שם בכתובות ואמר דלא תימא דטעמא דרב משום שכינסה אחולי אחלי' לתנאי אלא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ שפיר הוי מצי לאוקמי מתני' בנכנסה לחופה ולא נבעלה אך כבר תירצנו דאליבא דאביי דלשיטתו לא חיישינן לשמא ימות בלא"ה אין קושיא על רב כנ"ל ולרבא שפיר י"ל דס"ל כעולא אמר ר"א שם בכתובות דף ע"ז דפלוגתייהו דרב ושמואל היינו בנכנסה לחופה ולא נבעלה ודו"ק היטיב:
ולפ"ז יש לתרץ מה שתמהו המפרשים על רש"י ז"ל דנרא' דבריו כסותרים שכתב בד"ה ושמואל אמר וכו' אינה בספיקא אלא עד למ"ד יום שמא ימות וכו' משמע דס"ל דאין תנאי אלא אם יעות ולא שיכול לחזור בו והדר פי' בד"ה לשמואל פשיטא לי' וכו' עד למד יום תלוי' הקידושין שמא יחזור בו וכו' ולפמ"ש אתי שפיר דס"ל לרש"י דתנאי הוא בין למיתה ובין לחזרה אלא דלעיל בד"ה ולשמואל קאי על פירושא דמתני' דנקיט שהיא בספיקא לענין אכילת תרומ' דמיירי ע"כ שנכנסה לחופה כנ"ל א"כ נהי דס"ל לשמואל דאף שכינסה לא אחלי' לתנאי היינו בתנאי שאין עלי' נדרים או מומין וכן בתנאי שלא ימות שלא תזקק ליבום אבל בתנאי חזרה י"ל דמודה שמואל דכיון שכינסה לחופה מסתמא נתרצה שלא יחזור כדאיתא בר"פ בתול' נשאת דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וא"כ במתני' ליכא למימר מטעם חזרה אלא שמא ימות כן נר' לענ"ד ליישב דיבור רש"י ז"ל ודו"ק:
בגמרא ה"א התם הוא דאין גט לאחר מיתה וכו' הנה לכאורה יש לתמוה על מ"ש המרדכי בהא דאמר רבי יוחנן בפרק האשה שנפלה דף פ"ב אם אמר משוך בהמה זו ותהי קנוי' לך מעכשיו ולאחר למ"ד יום קנה דלא דמי לפלוגתא דרב ושמואל הכא אי אמרינן תנאי או חזרה וז"ל וי"ל דלא שייך ספיקא במעכשיו ולאחר שלשים יום א' תנאה הוה או חזרה אלא בקנין כסף דמהני לאחר ל' יום בלא מעכשיו עכ"ל. הוא נגד הסוגי' דלא אמרינן סברא זו דאין גט לאחר מיתה אלא לפי הס"ד אבל לא אליבא דאמת כמ"ש מהרש"א מדלא קאמר אמר לך רב אנא דאמרי אפי' כר' וכו' והתוס' כתבו בכתובות דר"י לטעמי' דס"ל הכא כולן תופסין אבל אנן דקי"ל בח"מ סי' קצ"ז כר"י דאם אמר מעכשיו ולאחר לעד יום קנה והכי קי"ל כרב דהוי ספק תנאי ספק חזרה כמו שנתקשה בזה הט"ז בח"מ שם וע"כ צ"ל כתי' המרדכי קשה כנ"ל מסוגי' זו ותו דלרבנן דר' וודאי לית להו סברת המרדכי דהא בגט לאחר מיתה וודאי אינו מועיל ואפ"ה מספקא להו בחזרה וצ"ל דס"ל למרדכי דטעמייהו דרבנן דלית להו הך סברא היינו משום דמרחוקה קאתי אבל היכא דלא שייך לרחוקה קאתי מודים רבנן דכיון דלא מהני לאחר זמן ע"כ תנאי הוי אף דמשמע דלא אמרינן הך סברא דלרחוקה קאתי אלא לפי הס"ד אבל לא אליבא דאמת מדלא אמר אמר לך שמואל אנא דאמרי אפי' כרבנן כמ"ש מהרש"א נראה די"ל דהא דבסוגיא זו לא ס"ל סברת אילו היינו משום דהסברא דאין גט לאחר מיתה וסברא דלרחוקה שקולים הם וסותרים זא"ז ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ולכך לא ניחא ליה להש"ס לאוקמי פלוגתייהו דרב ושמואל בסברות אילו אבל היכא דאיכא תרתי דאין הקנין חל לאחר למד יום וליכא נמי סברא דלרחוקה קאתי מודים רבנן דתנאי הוא וצ"ע ועיין בסמוך:
דף ס.
אמר אביי ולטעמי' וכו'. כתב הר"ן ז"ל דה"ה אם בא השני וקידשה לאחר ארבעים יום נמי א"צ גט משני ממ"נ דבין אם תנאי או אם חזרה קדמו קידושי ראשון ומקשין העולם דלמה באמת לא נקיט אביי בתרי כה"ג כיין דרבותא דידי' דלא נימא דמשמע הכי ומשמע הכי וזה נשמע ג"כ בשניהם ולכאורה הי' נראה דלא פסיקא לאביי משום די"ל דרב כר' ס"ל וכדאמר לעיל דהתם משום דאין גט לאחר מיתה ס"ל לרבי דע"כ נתכוון לתנאי כמ"ש מהרש"א (ואף דס"ל לאביי דלא אזלינין בתר כוונתו דה"ל דברים שבלב כמ"ש מפרשים מ"מ היכא דמוכח וידוע כוונתו שאני דהוי כמפרש) משא"כ לאחר למד יום אף רבי מודה דהוי ספק. ולפ"ז י"ל בגוונא דבא השני וקידשה לאחר מ"ם יום כיון דבין אם תנאי ובין אם חזרה קדמו קידושי ראשון ע"כ צ"ל דדעת השני היה לתנאי היינו דאם הראשון הוה כוונתו לחזור בו יתפסו קידושין דידיה מעכשיו נמצא מוכח דתנאי הוי ולא דברים שבלב כיון דמוכח כמו בגט לאחר מיתה לרבי וכיון דהשני הוי וודאי תנאי צריך גט משני ג"כ לכך לא פסיקא לאביי אלא בתלתא גברי דכל א' י"ל דכוון לחזרה אף שכבר קידש הראשון מ"מ זמן שלו קצר מן זמן הראשון וסבר שיתפסו קידושין ור"ן ז"ל דכתב לדינא היינו משום דבאמת קיי"ל דלא כרבי אפילו בלאחר מיתה הוי ליה ספק ולא אמרינן סברא דע"כ הי' כוונתו לתנאי אך לפמ"ש בסמוך בשיטת המרדכי דהיכא דאיכא תרתי דאין הקנין חל לאחר למד יום וגם ליכא תברא דלרחוקה קאתי קי"ל דתנאי הוה כההיא דמכירה בח"מ סי' קצ"ז א"כ בכה"ג דאיכא תרתי דמוכח מילתא דדעתו לתנאי דאל"כ לא יחולו כלל לאחר זמן הראשון וגם סברא דלקרובה קאתי אף לרבנן חיישינן לקידושי שני ובזה נראה לפרש דברי הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ז מהלכו' אישות דצריך גט מספק מכולן וכו' כסדר הזה והקשו עליו כל הבאים אחריו כיון דפסק דצריך גט מכולן והחמיר אפי' היכא דאיכא ממ"נ א"ב ממילא אפי' קידש השני לאחר מ' והג' אחר נו"ן יום צריכה גט מכולן די"ל בכל אחד דכוונת ראשונים לחזרה וכוונתו לתנאי ולפמ"ש אתי שפיר דס"ל דבכה"ג כיון דמוכח שכוונתו היה לתנאי והיכא דלקרובי קאתי אפי' רבנן מודים דפשיטא דתנאי הוי. א"כ שפיר קאמר כסדר הזה דוקא לאפוקי אם השני ושלישי האריכו זמן ולא היה צריכה גט משלישי דכיון דהשני וודאי הי' כוונתו לתנאי שוב לא תפסי קידושין של ג' וד' כן נראה לענ"ד. ודוק:
עוד נראה לענ"ד דלפמ"ש הרא"ש בשם הירושלמי ברישא דמתני' דאם מת השני תוך למ"ד יום חלו קידושי ראשון לאחר למ"ד יום וכתב עליו דבר תימא הוא דכשקיבלה קידושין משני ה"ל חזרה גבי ראשון. והר"ן השיב עליו דלאו חזרה הוא במה שקיבלה קידושין כיון דעדיין לא חל קידושי ראשון ע"ש מ"מ נראה דבכה"ג שקידשה השני לאחר ארבעים יום י"ל דוודאי חזרה הוא לגבי אשה כיון דיודעת שכבר נתקדשה לאחר למ"ד יום לראשון א"כ אין שום מקום לקידושי שני שהוא לאחר ארבעים יום דבשלמא כשקידשה לאחר עשרים כיון דעדיין הי' פנוי' י"ל שדעתו שתתקדש לו ולא עלה על דעתו אי פקע קידושי שני אי לא אבל אחר ארבעים יום שכבר עבר זמן קידושי ראשון וודאי חזרה הוא וכיון דקיי"ל כר"י לעיל דחוזרת א"כ לא פסיקה לאביי דאינה צריכה גט משני דאם הוי חזרה לגבי ראשון הוי כמקדש לאחר למד יום וכיון שחזרה בו בשעת קידושי שני תפסי קידושין שני אפי' אחר מ"ם יום ולפ"ז ג"כ מתורץ קושי' הר"ן על הרמב"ם דנקט כסדר הזה דנהי דגם אם זמן השני מאוחר צריכה גט משניהם מ"מ אין זה לדינא דאביי דכשהוא כסדר הזה לא הוה אצלה חזרה כמ"ש הר"ן כיון דזמן תפיסת קידושי שני הוא קרוב מן הראשון אבל אם אינו כסדר הזה טעמא אחרינא משום דהוי חזרה לגבה ורמב"ם לא נקיט אלא לדינא דגמרא וכו':
שם בגמרא מהו דתימא וכו' כבר תמהו בזה על הרמב"ם שכתב שצריכה גט מכולן דלא כאביי שאין חולק עליו ובפשטות נראה לענ"ד ליישב דהנה המהרש"א הקשה ברש"י ד"ה אסברא לך וכו' דאכתי מנ"ל דטעמא דרב משום דמספקא לי' דלמא ס"ל כר"י ע"ש וכבר כתבנו לעיל ליישב אך באמת לק"מ דוודאי משמע לי' לרש"י ז"ל דר"י ורב פליגי כמשמעות לשון הסוגי' דעולא אמר ר"י פליג על רב אלא דרש"י ז"ל מפרש הא דלא אמר דפליגי אם שתי לשונות במשמע דפליגי בהא רב ור' יוחנן אבל לרב ע"כ לא ס"ל כר"י מדפליג עליו. ולפ"ז י"ל דס"ל לרמב"ם הא דנפקא לאביי הך סברא דלא אמרינן שתי לשונות במשמע היינו משום דהוי סבר דטעמא דר"י דאמר אפילו מאה כולן תופסין בה היינו משום דס"ל נמי כרב דמספקא בתנאי או חזרה וס"ל דשתי לשונות במשמע והיינו דפליג על רב דלרב דוקא נקיט מתני' בשנים משום דס"ל דלא אמרינן שתי לשונות במשמע ור"י פליג אפי' מאה משום דחיישינן לשתי לשונות ורב משרשום השיב עליו דטעמא דר"י לאו משום ספיקא אלא משום שיור וממילא דלר' משרשום איכא למימר דרב נמי מספקא ליה בשתי לשונות ואפי' במאה ור"י פליג עלי' בטעמא דלא משום ספיקא אלא משום שיור כמשמעות לשון תופסין כפי' רש"י. ויש לפרש בדרך הזה יותר דאף אביי ס"ל טעמא דר"י משום שיור אלא דקשה לי' דאי נימא דשתי לשונות במשמע אין נפקא מיני' לדינא בין רב לר"י כיון דסוף סוף צריכה גט מכולן ומזה נפקא לי' דלרב דטעמא משום ספק לא חיישינן לשתי לשונות. אך י"ל דנ"מ לפמ"ש הר"ן לר"י אפי' אם בא השני וקידשה מהיום ולאחר ארבעים יום נמי נתפסים הקידושין הואיל כשהתחיל קידושי שני' עדיין לא נגמרו קידושי ראשונים ולענ"ד נראה להוסיף על דבריו ז"ל דאפי' אם הראשון קידשה מעכשיו ולאחר עשרים והשני קידש לאחר למד ולאחר שעברו עשרים יום שהוא זמן הראשון בא השלישי וקידשה מכאן ולאחר שלשים יום וכן עד מאה צריכה גט מכולן דאף שקידש השלישי לאחר שכלו זמן של הראשון מ"מ כיון דשביק רווחא לשני שקידש קודם שכלה הזמן של הראשון ממילא כיון שנתפסו קידושי שני מהני כמי רווחא דידי' לשלישי וכן כולם והיינו דקאמר כשרגא דלבני כסדר הלבנים שהא חד נתפס בריווח של חבירו אחר שכלה הראשון והשלישי נתפס בריווח שני' וכן כולם משא"כ לפי טעמא דרב משום ספק תנאי או חזרה אפי' אי נימא דשתי לשונות במשמע ת"ע בכה"ג שקידש השלישי לאחר שכלה זמן של ראשון אף דעדיין לא כלה זמן של השני אינה צריכה גט ממנו דליכא למימר דשמא הראשון והשני הי' דעתם לחזרה והשלישי לתנאי דא"כ כבר נתקדשה לראשון כמן שכלה הזמן קודם קידושי השלישי נמצא דשפיר נפקא מיני' בין טעמא דרב משום ספיקא אפי' ב' לשונות במשמע ובין טעמא דר"י והיינו דפליג רב משרשום על אביי דאין הכרח לומר דנפקא עיני' בין רב לר"י משום דלטעמי' דרב לא אמרינן דשתי לשונות במשמע דאפי' אי נימא דרב נמי ס"ל דשתי לשונות במשמע אפ"ה איכא נ"מ בין טעמא דרב לטעמא דר"י בכה"ג דעביד נפשא כשרגא דלבני' ושפיר פסק הרמב"ם כרב אליבא דרב משרשום ודוק היטב:
שם עולא אמר ר' יוחנן וכו' כ' הרמב"ן ז"ל דלא קיי"ל כר' יוחנן משום דא"כ משכחת אשת שני מתים והרשב"א ז"ל השיב דאם לא יפלו בבת א' כבר אסורה משום אשת אח שעה א' ע"ש. ותמהני דהא משמע מסוגי' דמקשה כל גיטא דמשייר לאו כלום היא משמע דאי הי' מועיל השיור הי' שפיר דחולצת ולא מתייבמת אף דהי' במקצת גרושת אחיו אפ"ה אינו יכול זה המקצת לפטור מקצת הזיקה וצריכה חליצה א"כ לא שייך לומר שתפטור משנאסרה שעה א' משום אשת אחיו דהא אין זה המקצת יכול לפטור מקצת הזיקה מחליצה ותו קשי' לי על דעת הרשב"א אכתי משכחת שני מתים כגון שקידשה אחיו מעכשיו עד לאחר למ"ד יום ומת ואח"כ קידשה אחיו השני ומת נמצא אין לאסרה מטעם שנאסרה בחיי אחיו השני כיון דבתחלה הותרה לו קודם שקידשה אחי' השני ה"ל יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והתרה כדאית' ביבמות דף כ"ז ודף מ"ם אלא דלענ"ד גם קושי' הרמב"ן ז"ל יש לדחות דלא דמי לאשת שני מתים דדוקא כההיא דפ' המגרש דקידשה חוץ משמעון שהי' לכל א' קידושין גמורי' משא"כ הכא דכל א' אינו אלא מקצ' אישו' ויש ללמוד בק"ו השתא מקצת איסור אשת אח אינו פוטר מקצת זיקה לא כ"ש דזיקת שני אינו פוטר' מקצת זיקה ראשונה משום אשת שני מהים ואין לסתור סוגיא דעלמא דהלכתא כר"י ודו"ק:
שם מתיב ר' חנינא מהיום וכו' הקשה בספ"י דמאי קשי' דלמא אתי' כר"א דמכשיר בחוץ דהוי שיור בגט ולכאורה לפמ"ש תוס' בריש המגרש דאף ר"א לא הכשיר בגט אלא כשהתירה לאדם א' אבל אם לא נתגרשה אלא מאישה מודה ר"א א"כ הכא דאיכא שיור ואסורה לכל אדם לא מצינו דפליג בה ר"א ולענ"ד נר' דזה גרע מהא דבעי רבא מר"נ דף פ"ג בהיום אי את אשתי וכו' תיבעי לר"א דהתם עכ"פ יש לה היתר אותו יום וק"ל ועיין מ"ש לקמן:
שם אמר רבא מיתה להוציא וכו'. נראה דס"ל לרבא דכיון דכתבה התורה שני דרכים גט ומיחה ה"ה מקצת בגט ומקצת במיתה נמי הוי גט אלא דקושי' אביי הא כיון דהמיתה אינה מתרת לעלמא שהרי היא זקוקה ליבם א"כ אין בזה מקצת הגט היתר לעלמא אלא דרבא אמר לפי מאי דקיי"ל כשמואל ביבמות דף צ"ב דקידושין תופסין ביבמה א"כ לא הוי שיור גמור כדאיתא במתני' סוף פ' המגרש דבחייבי לאוין לא הוי שיור כיון דתפסי בי' קידושין ואביי הקשה לי' דאכתי לא מתרצי לר"י דס"ל ביבמות אין קידושין תופסין ביבמה לשוק וק"ל:
ועיין בפי' המשנה שכתב מוא"מ לכל א' מהם וצריך גט מזה ומזה דלמא מתחלפא בא"א עכ"ל ורשב"א ז"ל פי' בו פירוש רחוק דכוונתו לדברי אביי והוסיף להחמיר להצריך גט אף מן האמצעי ובסוף דבריו הקשה דלא נמצא גזירה זו בש"ס ע"ש ולענ"ד כר' כוונתו לדברי ר"י וס"ל דבאמת לאחר דמסיק אביי גזירה משום היום אם מתי תו א"צ לדחוקי בדברי ר"י דס"ל דמהני שיור בקידושין דהא בעי בריש פ' המגרש והתם פשיטא ויצאה והיתה וכמו שהקשה תוס' ואף דרמב"ם ז"ל בחיבורו פסק דמהני שיור מ"מ הא אמר אביי עצמו שם בר"פ המגרש את"ל איתא לדר"א בא ראובן וקידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה חוץ מראובן א"צ גט משום דקידושי שמעון לא מהני כלל א"כ קשה לר"י דאמר אפי' מאה תופסים בה נהי דקידושי דשני אהני לאוסרה על ראשון אבל קידושי שלישי לא אהני כלל אלא דבאמת מצד השיור לא הוי קידושין אלא כיון דאמר מעכשיו גזרינן אטו אם אמר בלשון תנאי וכן בכל א' לר"י אע"ג דס"ל דבאמת לשון שיור הוא מ"מ גזרינן אטו לשון תנאי כדאשכחן גבי גט בברייתא ושפיר שייך לשון תופסים כיון דאינו מחמת ספק א"כ שפיר נזכר גזירה זו בש"ס לפי מה דמפרש אביי אליבא דר"י ולפ"ז י"ל גם מ"ש בחיבורו להחמיר באמצעי דצריך גט היינו משום דאף דלא קיי"ל כר"י בשיור מ"מ קיי"ל כוותי' בגזירה זו אטו תנאי לכך מאמצעי צריכה גט שמא יתחלף בלשון תנאי לשני דאז וודאי צריך גט מספק שמא קמא נתכווין לחזרה אך לענ"ד נרא' יותר דכוונת הרמב"ם בפי' המשנה דהא דשניהם נותנים גט ולא אמרינן אחד מגרש וא' כונס משום דמחלפא באשה שהלך בעלה שוב ראיתי בב"ח שנסתפק בזה וצ"ע ודו"ק:
שם אתמר רב הונא אמר והוא יתן וכו'. ב"ס פ"י דיקדק בלשון הש"ס דגיטין דף ע"ד דאמר שם מאי ותתן וכו'. ונראה דהתם קשי' דפשיטא שצריך לקיים תנאי בשלמא הכא טובא קמ"ל דהא איתא בב"מ דף ס"ה דכל תנאי שהוא לטובת לוקח בעי לאתנוי' אבל אם התנה המוכר פיטומא מילי בעלמא נינהו א"כ הכא כיון דעיקר היא לטובתה שהוא יתן לה היא צריכה לאתנוי' ולא דמי לדלעיל דע"מ שאני כהן דלא הוי תנאי שקיבל עליו לעשות אלא שהטעה אותה אלא שתוספות כתבו שם דאם בתחלת המקח אמר המוכר התנאי אף שהוא לטובת הלוקח מהני ובאמת יש להביא ראיה ממתני' זו ואף די"ל דהכי בוודאי מהני מדר' גידל דאמר כמה אתה נותן לבתך וכו' עמדו וקידשו הן הן הדברים הנקנים באמירה כדאיתא באה"ע סי' נ"א דה"ה האיש והאשה עצמה וכמ"ש לעיל דף ח' גבי התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מ"מ לא הי' אלא מדין חיוב אבל לא בתנאי שיהא הקידושין תלוי בהם א"כ טובא קמ"ל משא"כ בגיטין דבעל התנה לטובתו פשיטא שצריכה לקיים התנאי ומקשה שפיר מאי ותתן ומשני דהא גופא קמ"ל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ודו"ק:
שם מאי בנייהו וכו' ולכאורה קשה לפי דעת הרמב"ם וסייעתו בסי' ל"ה דבתנאי ע"מ שהוא מעכשיו לא בעינן תנאי כפול ושאר דיני תנאי א"כ איכא בינייהו טובא אי בעינן תנאי כפול או שאר דיני תנאי וצ"ל דבא לאשכוחי נ"מ אפי' לר' חנינא דפליג בתנאי כפול ולפמ"ש תוס' א"ש טפי דאף לר"י מ"מ ספיקא הוי אי הוי כמעכשיו או לא דאפי' לר"י צריך לקיים התנאי דשמא על מנת כמעכשיו אך לפמ"ש לקמן בתוס' ד"ה א"ב וכו' דהא דס"ל דספיקא הוי היינו דוקא גבי גירושין ומהוכחה שכתב ר"י שם. אבל גבי קידושין משמע מדבריהם שם דלא הוי ספק. א"כ ליכא לשנוי' הכי אך לפמ"ש לקמן דלר"י באמת הא דקאמר לכשיתן היינו דלאו תנאי הוא כלל אלא כמו לאחר למד יום ה"נ התנו שיחולו הקידושין בשעת נתינת המעות א"כ אין בזה שייכות דיני תנאי כלל ועיין מ"ש לקמן בזה וק"ל:
ברש"י ד"ה לר"י הוי קידושין וכו' עיין במהרש"א שתמה בזה ע"ש ובמתני' פי' רש"י הרי את מקודשת בפרוטה זו והוא מסוגיא מפורשת לקמן דף ס"ג ע"א ש"מ כל ע"מ היכא דיהיב לה אך י"ל דוודאי לר"ה שהקידושין הן מעכשיו ע"כ דעתו שתתקד' בפרוט' לבד אבל לר"י י"ל שתתקדש בר' זוז ג"כ כיון דאין חלין הקידושין אלא בשעת הנתינה אפ"ה אתי שפיר הא דמתקדשת שם בע"מ שאדבר ואעשה עמך משום דקי"ל מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ואין להקש' לדעת הפוסקי' בסי' ל"א דהיכ' דנתאכל המעות קודם גמר נתינת הקידושין אפי' כבר גמר דיבורו ה"ל מלוה א"כ ה"ל למיתני הכא דבעינן דוקא שלא נתאכל הפרוטה עד נתינת המאתים זוז ז"א דאפי' נתאלמנה מקודשת במאתים זוז שנותן לה דקי"ל מלוה ופרוטה דעתה נתאכלה והיינו דפירש"י שלא נתקדשה בפרוטה אלא במאתים והיינו אם נתאכל הפרוטה כנ"ל והא דלא הני במתני' דלקמן ע"מ שאדבר עליך לשלטון דבעינן דוקא שלא נתאכל הפרוטה משום דהשכירות ה"ל מלוה ודעתה שתתקדש בפרוטה ה"ל אותו פרוטה גמר נתינת הקידושין ונראה דאין לתמוה שיהי' בלשון ע"מ שאתן לשון קידושין בר' זוז דע"כ צ"ל כן בהא דאמר ר"ל על מתני' דלקמן ע"מ שאדבר וכו' והוא שנתן לה ש"פ ולא אמר על מתני' זו מקודשת ע"מ שאתן לך משמע דמתני' דהכא אפי' לא יהיב לה פרוטה מתקדשה במאתים זוז משא"כ התם דה"ל מלוה ואי הוי אשמעינן מתני' דלא הו"ל מלוה הו"ל לפרושי בשכר שאדבר וכו' כדקאמר התם מ"מ נשמע משם דיש במשמע בלשון ע"מ לשון קדושין א"כ נהי דאמרינן התם כל ע"מ היכא דיהיב לה הוא מ"מ י"ל לרב יהודה דמקדשה גם בר' זוז כנ"ל. ודוק:
שם בגמרא איכא בנייהו שפשטה ידה וכו'. ויש לדקדק דה"ל למימר דנ"מ אם חזרה בה קודם נתינה ונתן לה בע"כ דקי"ל בתנאי מעכשיו דנתינה בע"כ הוי נתינה וה"ה בע"מ לר"ה אבל כר' יהודא כיון דחזרה בה לא הוי קידושין. מיהו לדעת התוס' לקמן דר"י מספקא לי' אי הוי מעכשיו ליכא למימר הכי דאף לר"י צריכה גט מספיקא אבל לפירש"י ז"ל צ"ל דבעי לאשכוחי א"ב אפי' לר"ל דס"ל לעיל דלאחר למד יום אינה יכולה לחזור וק"ל ועיין מ"ש לקמן:
דף ס:
בגמרא א"ב שנתקרע הגט וכו'. הקשה בספ"י דהא ר' יהודא ס"ל בגיטין דף ע"ב כר' יוסי דס"ל זמנו של שטר מוכיח עליו א"כ אפי' בקרע הגט הא לא גרע מתנאי אם תתן לי דמגורשת למפרע לר' יוסי דזמנו של שטר ה"ל כמו מעכשיו ע"ש ונראה לענ"ד די"ל כגון שנקרע השטר באותו יום עצמו דמשום זמנו של שטר אינו הוכחה אלא מסוף היום דהא אפי' במהיום אם מתי נסתפקו תוס' אם מתו באותו יום אי הוי לשון מהיום כמו מעכשיו אבל בזמנו של שטר דאינו הוכחה אלא משום שכתב בו זמן וודאי אין הוכחה אלא מסוף היום וכ"ש אם אמר בפי' שתתן לי היום מאתים זוז דאין שום הוכחה מן הזמן שמגרשה משעת נתינת הגט ואם יקרע הגט קודם נתינת המעות לא הוי גט לר"י ובזה נר' לענ"ד ליישב הא דקשה לכאורה לר"י דס"ל לכשתתן משמע לכשתתן הוי גט גמור ואמאי הא אמרינן בגיטין דף נ"ט ע"ב בההיא דאמר לשלוחו לא תתביני' אלא לאחר שלשים יום ופריך וניחוש שמא פייס א"כ ה"נ כיון שיש זמן בין נתינת הגט לגירושין ניחוש שמא פייס ואין לומר דהכא שאני כיון שנתן הגט ליד אשה דהא במעכשיו אם לא באתי פריך שם נמי שמא פייס אע"ג שכבר נתן הגט לידה ואף שתוס' כתבו בגיטין דף י"ח ע"ב לחלק דבמגרשה מתוך קטטה לא חיישינן שמא פייס מ"מ הא דקאמר מאי בינייהו והוצרך למצוא נ"מ הוי לי' למימר בפשיטות היכא דליכא קטטה צריכה גט אחר לר"י אבל לר"ה דא"ל דע"מ הוי כמעכשיו לא חיישינן שמא פייס וביטל כמ"ש תוס' שם דהא כיון שאומר מעכשיו אינו יכול לבטל ולפמ"ש דע"כ מיירי שנקרע הגט באותו יום משום דלאחר אותו היום הוי אפי' לר"י כמעכשיו משום דזמנו של שטר מוכיח עליו א"כ באותו יום עצמו לא חיישינן שמא פייס אלא לזמן מרובה כדאי' שם דף י"ח גבי נכתב ביום ונחתם בלילה דמכאן ועד עשרה ימים חיישינן שמא פייס ועמ"ש לקמן בזה. עוד נראה די"ל כגון שכתב שבוע או שנה או חודש או בגט מאוחר כמו שתירצו התוס' בכתובות דף ב' ע"ב תדע דהא כתב המהרש"א ז"ל שם דהא דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו אע"ג דצריך ליכתוב בו זמן דהא גט שאין בו זמן פסול ותי' משום דהי' יכול לכתוב שנה או שבוע א"כ בפשיטות י"ל דר"י מיירי באמת בכתב שנה או שבוע אלא דא"צ לידחוק בכה"ג דהא לכתחילה צריך ליכתוב בפרטות אותו יום ונראה יותר כמ"ש לעיל אם נקרע באותו יום עצמו ודו"ק:
תוס' ד"ה א"ב וכו'. ולא רצה לשנויי וכו' לולי דבריהם הי' נראה כיון דשמעינן לי' לר"ה ביבמות דף צ"ג המוכר פירות דקל לחבירו דמשבא לעולם אינו יכול לחזור בו דס"ל כר"מ דמקדש אחר שימות בעלך מקודשת ומשמע להדי' מדר"ה דאפי' בלא אמר שמוכר לאחר שבא לעולם אפ"ה קנה אותו משבאו לעולם וכן משמע בב"ב דף קמ"ב גבי מזכה. לעובר דאפי' לא אמר לכשתלד זכה בו העובר וכן משמע בכתובות דף נ"ט ע"ב המקדש מעשה ידי אשתו ובקונם שאני עושה לפיך דאפי' לא אמר לכשתעשה אפ"ה משבאו לעולם קדשו וכ"כ תוס' שם בהדי' בד"ה לכשאקחנה ואע"ג דהתם לכשאקחנה והכא לא קאמר לכשאתגרש אין נר' לו לחלק עכ"ל וע"כ צ"ל הא דאמר ר"מ לאחר שימות בעלך משום דלא עבידי דאתי כמ"ש תוס' ביבמות שם ומסתמא לא אמרינן דדעתו כשימות בעלה (ולפמ"ש תוס' בכתובות דף נ"ח ע"ב דמיירי שהי' בעלה גוסס וה"ל עבידי דאתי ע"כ. צ"ל דלרבותא דחכמים נקיט כמו שיבואר לקמן דף ס"ג בתוס' ד"ה לכשאקחך) וכ"ש לדעת הפוסקי' שהביא המרדכי ריש פ' מי שמת ובח"מ סי' ר"ט בהגה"ה דכשאומר כשיבוא לעולם לכ"ע מהני ע"כ פלוגתייהו במוכר סתם כמו שיבואר לקמן דף ס"ג בס"ד א"כ הכא בנתגרשה ע"מ שתתן דהוי עבידי דאתא דמסתמא כיון דקיבלה הגט תקיים התנאי א"כ לרב הונא אפי' אי לא הוי ע"מ כאומר מעכשיו חלו הקידושין לאחר נתינת המעות ועוד נראה דאפי' למאי דקיי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ כיון דכבר כתבנו לעיל דהמ"ל א"ב אם חוזרת וכן גבי גירושין הומ"ל א"ב אם ביטל הגט אלא משום דבעי למימר איכא בינייהו לריש לקיש דס"ל אינה חוזרת וכן גבי גירושין דאמר לעיל דף נ"ט דדוקא היכא דלא מטי גיטא לידה דיבור ודיבור הוא משמע דאם נתן לאשה עצמה אינו יכול לבטל ועיין מ"ש שם בזה ולפ"ז כראה דלפי מאי דקי"ל לקמן דף ס"ג כר' יוחנן דכל היכא דהוי בידו מהני אפי' בדבר שלא בא לעולם א"כ הכא כיון דהוא אינו יכול לבטל ויכולה ליתן לו בע"כ לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל נתינה בע"כ הוי נתינה ולדעת הרא"ש ז"ל הוי ספק מגורשת א"כ כיון דבידה ליתן לו בע"כ לא הוי דבר שלא בא לעולם וממילא חלו הקידושין לאחר נתינה אפי' לר' יהודא וכן משמע בכתובות דף נ"ט גבי קונם מעשה ידי אשתו דהיכא דבידו אפי' לא אמרה לכשיבוא לעולם מהני וכן משמע מדברי תוס' שם בד"ה הכא אין בידה וכו' ואין ראי' מהא דאמר ר' יוחנן פירות ערוגה זו מחוברת יהי' תרומה וכו' לכשיתלשו וכו' דמשמע דוקא כשאומר לכשיתלשו התם שאני כיון שאמר בפי' פירות ערוגה זו מחוברת אי לאו דאמר לכשיתלשו הוי משמע דבשעת חיבורם קאמר מיהא אפשר לחלק דגבי פירות דקל ועובר ומעשה ידי אשתו כיון שהגוף אינו בעולם מסתמא דעתה לכשיבו' לעולם משא"כ במקדש א"א או בשדה לכשאקחנ' כיון שהגוף בעולם משמע מהשתא אלא דאכתי צ"ע בקונם מעשה ידי' דמוקי התם באומר יקדשו ידי לעושיהם דידים איתנהו בעולם ואפ"ה לא בעי' שתאמר לכי מגרשה כדמשמע מדברי תוס' שם כנ"ל וצ"ע ודו"ק. ויבואר עוד לקמן דף ס"ב:
בא"ד ולעיל נמי גב קידושין לא מצי לשנוי' וכו'. לכאורה אינו מובן והא כבר כתבו דהוי ספק ובספ"י נדחק בזה ולענ"ד נראה הא דכתבו תוס' דהוי ספק היינו דוקא גבי גירושין דאינו תלוי אלא בדעתו אבל גבי קידושין כיון דתלוי ג"כ בדעתה פשיטא לי' לרב יהודא דלא הוי קידושין עד הנתינה כדקאמר לעיל דכסיפא לה למתבעיה שפיר הוי מצי למימר נ"מ בנאבדה קידושין אלא דלפי מה דאיתא בסוגיא דגיטין דעבד צריכותא אליבא דר' יהודא דאי אשמעינן וכו' משמע דס"ל דגיטין וקידושין שוין הם וצ"ע:
בגמרא מיתיבי' הרי זה גיטך לאחר למד יום וכו' ולאחר לא תנשא עד שתתן וכו' לכאורה הי' נראה הא דמסיק סיפא דברייתא לאחר לא תנשא משום דלפמ"ש תוס' בד"ה אבל דכ"ע תנאי היא וכו' וא"ת מאי מקשה לר"י דלמא דכ"ע סברי וכו' וי"ל דמשמע ליה לגמר' דהלשון וכו' ובאמת לפי קושי' התוס' אף מבריית' קמיית' אין קוש' לר"י דאיכא לאוקמי ברייתא כרשב"ג ור"י ס"ל כחכמים ובספ"י כתב לתרץ קושי' התוס' משום דהני תרי ברייתות בהדי הדדי מתני' בתוספתא ומדלא פליגי חכמים בברייתא קמייתא משמע דאתי' ככ"ע ומ"מ בתירוצם דמשמע דלא פליגי בהא מקשה נמי שפיר מברייתא קמייתא אלא דלכאורה צ"ע בתירוצם דמאי קשה לר"י מלשון זקוקה ליבם דמשמע מותרת ליבם דלמא באמת היינו דאמרו חכמים כיון דלא נתנה בחייו לא תתן ליורשיו ותהא מותרת ליבם כיון דאם תתן תהי' אסורה לשוק וליבם. ורשב"ג ס"ל דיכולה ליתן ליורשים ולהתיר את עצמה לשוק וכן משמע לישנא דרשב"ג דקאמר ונותנת לאחי' וכו' משמע דת"ק ס"ל דלא תתן ותהא מותרת להתיבם ונראה דס"ל לתו' דאסור' להתייבם אפי' אם לא תתן דחיישינן שמא תקיים התנאי ונמצא שהיתה למפרע באיסור אשת אח ובניהם ספק ממזרי' והיינו דמסיק סיפא דברייתא לאחר לא תנשא דחיישינן שמא תעבור על תנאי א"כ ה"נ ניחוש שמא תעבור ותתן לו אע"כ דלא פליגי בהא מקשה משתי הברייתות כנ"ל אך ז"א לדעת הר"ן וסייעתו שכתבו לחלק בתנאי דשב ואל תעשה לתנאי דקום ועשה ולא חיישינן שתעבור בקום ועשה עוד נראה די"ל דמדקאמר בברייתא קמייתא לאחר לא תנשא מוכח דלא אתיא כרשב"ג דהא כתב הר"ן דהא דחיישינן שמא תעבור על התנאי אע"ג דבריש פרק המגרש אמרינן דבכל תנאי דעלמא לא חיישינן דהכא שאני דאין בידה ליתן אם לא ירצה לקבל וילך למדינת הים א"כ לרשב"ג דס"ל בגיטין דף ע"ח ע"ב דכל עכבה שאינו ממנה מגורשת א"כ למה לא תנשא הא בעכבה שהיא ממנה לא חיישינן שמא תעבור וע"כ אתיא כרבנן דרשב"ג ואפ"ה ס"ל דמגורשת למפרע וא"כ א"א לשנוי דרשב"ג היא אפי' אי נימא דפליגי בהא כקושיות התוס' אך ז"א לפמ"ש תוספת שם דרשב"ג מודה דע"מ שחתן לי מאתים זוז דאפילו בעכבה שהיא ממנו מעכבת אך בכל זה לא מתרצי דלא הוי לאתויי אלא בברייתא קמייתא כיון דמברייתא שני' לא מצי לאקשויי כמ"ש תו' אלא מכח ברייתא קמייתא:
ונראה לענ"ד לפמ"ש לפי דעת הרמב"ם ז"ל דבתנאי מעכשיו לא בעינן תנאי כפול א"כ הוי מצוי לשנוי' בברייתא קמייתא דמיירי שלא כפל התנאי והא דנקטי הברייתא דוקא בכה"ג שנקרע הגט ותני נוי לאחר לא תנשא ע"כ דהתנאי קיים היינו לפמ"ש תוס' לעיל דס"ל דהוי ספק אם הוא מעכשיו אם לא נמצא דאף שנקרע הגט מגורשת ממ"נ דאם אינו כמעכשיו בטל התנאי לגמרי ונתגרשה בשעת נתינה ואם הוא כמעכשיו מגורשת למפרע ואפ"ה לאחר לא תנשא דשמא הוא כמעכשיו וצריכה לקיים דחיישינן שמא תעבור ולפמ"ש לקמן דיש לומר דלר' יהודא לא הוי תנאי כלל אלא כמו לאחר שתתן לק"מ אבל לשיטת התוספ' דהוי כתנאי אם קשה. ולכאורה הוי מצי לשנוי' גם בברייתא שכי' הכי דמיירי שלא כפל התנאי ומהני אפי' לר"י אלא די"ל דהקושי' הוא לפי מה דאיתא בגיטין דף ע"ו ע"א רשב"ג אומר אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול וכו' א"ד לרבנן קאמר להו וכו' א"ד לר"מ קאמר להו וכו' א"כ להך לישנא דס"ל לרשב"ג דלא בעינן תנאי כפול א"א לשנוי' הכי ויותר נראה לפמ"ש תוס' דלשון זקוקה ליבם משמע שמותרת להתיבם א"כ ליכא למימר דמיירי שלא כפול התנאי דא"כ אסורה להתיבם כיון דאיכא למימר דאינו כמעכשיו ובטל התנאי ומתגרשת משעת נתינתה נמצא שפיר מקשה מברייתא שכי' וכיון שזכינו לזה י"ל דהא דמייתי ברייתא קמייתא היינו משום דמספקא ליה להמקשה בלשון דאמר רב יהודה לכשתתן אי ס"ל דוודאי אינה מגורשת אלא משעת נתינה או דמספקא ליה כמ"ש תוס' ומקשה ממ"נ מהני שני ברייתות דאי הוי מקשה מברייתא שני לחוד הוי מצי לשנוי' כמ"ש תוס' דבהא פליגי ואין הקושי' אלא אם ס"ל לר"י דספיק' הוי כמו שתירצו תוס' ואי ס"ל לר"י דוודאי אינה מגורשת אלא לכשתתן ולא קשה עליו מברייתא שני אלא דא"כ קשה עליו מברייתא קמייתא דליכא לשנויי דמיירי שלא כפל התנאי דא"כ מאי האי דקאמר לאחר לא תנשא הא בטל התנאי וע"כ צ"ל דס"ל דר"י דספיקא הוי א"כ קשה מבריית' שנ' ונמצא דממ"נ קשה או מברייתא קמייתא או מבריית' שני' ולכך הצרך לאסוקי בברייתא קמייתא הא דלאחר לא תנשא דמזה מוכח דלא בטלה תנאי כנ"ל וכבר כתבנו דא"א לאוקמי ברייתא קמייתא כרשב"ג חדא מדתנא בתוספתא הני תרי בהדי הדדי משמע דכ"ע מודים בזה כמ"ש בספ"י ותו י"ל כמ"ש לעיל דליכא לאוקמא כרשב"ג דסבירא ליה כל עכבה שאינה ממנה כנ"ל. ודו"ק היטב:
ברש"י ד"ה אבל ארע' וכו' מדתננהי גבי הדדי וכו' וכתב מהרש"א ז"ל אצריכותא דברייתא לא הוי צריך לפרש וכו' אלא דמשמע ליה הכא משום צריכותא דמתניתין דלא מפרשי' בי' מקודשת מספק אלא משום דומיא מדדתנינהו גבי הדדי ע"ש ולפי ענ"ד נרא' להוסיף על דבריו ז"ל דזהו דוחק בלשון רש"י דא"כ למה כתב רש"י ז"ל יש לו וודאי כיון דלא מדיוקא דיש לו נשמע דבאין לו הוי ספק אלא מסברא כמ"ש מהרש"א ז"ל ולא היה לו לרש"י ז"ל לפרש אלא מה זוזי אין לו ספק וכו' ותו דדוחק לומר דכולה תרי בבי אינו אלא משום דאתא לאשמעינן דיוקא דאין לו גבי קרקע שוה לאין לו גבי זוזי ונראה דבאמת י"ל דאיצטרך לגופא גבי זוזי דביש לו הוי קידושי וודאי והיינו דאף דלא ידעינן שמא חייב לאחרי' אפ"ה יהוי קידושי וודאי כיון דמלוה להוצאה ניתנה והוי יש לו אף שהוא חייב לשלם כמ"ש בש"ע אה"ע סי' ל"ח ולפ"ז שפיר י"ל דצריך לאשמעינן נמי גבי קרקע דה"א דוקא גבי מטלטלים דלא משתעבדי כ"כ לבע"ח דהא אם מכרן או הורישן אין ב"ח גובה מהם דהא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח משום דאין דעתם סומכת עליהן אבל קרקעות דמשעבדי לבע"ח ה"א דלא מיקרי יש לו ולא הוי קידושי וודאי ועוד דבזוזי הא דלא חיישינן לפיקדון וברשות בעלים קיימי והיינו משום דחזקה כל מה שיש תחת יד האדם הוא שלו ואף אם יבוא אדם ויערער עליהם אינו נאמן כדאיתא בח"מ סי' קל"ג וחזקה זו עדיפא טובא דהוי כעדים כדאיתא בח"מ סי' צ"ט דאפי' אם אמר שאינו שלו ויש לו מיגו דהוי כמיגו במקום עדים וע"ש בש"כ אבל בקרקע דלא שייך חזקה זו כן חזקת ג' שנים משום דקרקעות אינו ביד אדם להחזיקן שהוא שלו וה"א דאינן קדושין וודאי דאף דחזינן דיש לו דשמא בגזילה או באריסות בא לידו שפיר הוצרך לאשמועינן דהוי קידושי וודאי אלא דקשי' ליה לרש"י ז"ל בשלמא ברישא כשמע דהוי קידושי וודאי אע"ג דקתני סתמא מקודשת ואיכא נמי דוכתא דאף דקתני סתמא אינו אלא ספק כי הא דקתני ע"מ שהוא צדיק אע"פ שהוא רשע מקודשת שמא הרהר בלבו וע"כ אינו אלא קדושי ספק מ"מ הכא מוכח דמקודשת בוודאי דהא קידושי ספק הוי אפי' באין לו מצד הסברא כמ"ש מהרש"א ז"ל וע"כ דביש לו מקודשת קדושי וודאי אבל בסיפא קשה האיך נשמע דמקודשת בוודאי אע"ג דמשועבדי' למלוה ולא שייך בהם חזקה כנ"ל דהא איכא למימר דבאמת אינו מקודשת אלא מספק ודוקא ביש לו אבל באין לו כא ליהוי אפילו ספק משום דאי איתא דאית ליה קבא אית ליה אלא מדקתני בהדי הדדי משמע כי זוזי דכי היכא דגבי זוזי ע"כ קידושי וודאי קאמר ביש לו כנ"ל ה"נ גבי קרק' קידושי וודאי קאמר ביש לו ובאין לו הוי ספק ודו"ק:
בתוס' ד"ה אבל דכ"ע מודים דתנאי הוי וכו'. וא"ת מאי מקשה לר"י וכו'. לכאורה הוי אפשר לומר דליכא למימר דטעמייהו דרבנן משום דס"ל לכשתתן דהא כבר כתבנו דבכה"ג אפי' נתנה בחייו איכא למיחש שמא פייס כדאי' בגיטין דף כ"ט ע"ב ואף שכתבנו בשם תוס' דבמקום קטטה לא חיישינן לשמא פייס מ"מ הוי להו לאפלוגי רשב"ג ורבנן בנתנו לה שלא במקום קטטה ומדקאמר בברייתא סתמא נתנה לה מגורשת ולא פליגי אלא במת ע"כ דמודים רבנן דהוי כמעכשיו וטעמייהו משום דס"ל דלי ולא ליורשי אך לפמ"ש לעיל דלר' יוסי דס"ל זמנו של שטר מוכיח עליו הוי לי' כמעכשיו א"כ קשה דמאי מקשה דלמא אתי' ברייתא כר' יוסי כמו שהקשה בספ"י ע"כ צ"ל כמ"ש לעיל משום דמשמע דאפי' מת באותו יום שנתן לה הגט דהא סתמא קתני ובאותו יום ליכא למימר זמנו של שטר מוכיח עליו א"כ שפיר מקשה תוס' דאיכא למימר דטעמייהו דרבנן דס"ל דע"מ לא הוי כמעכשיו והא לא פליגי בנתנה לו בחייו ומשום חששא דשמא פייס משום די"ל דס"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו נמצא דלאחר אותו יום הכתוב בגט ה"ל כמעכשיו ובאותו יום עצמו ליכא למיחוש שמא פייס כמ"ש לעיל דחששא דשמא פייס אינו אלא לאחר זמן כמו מכאן ועד עשרה ימים וע"כ צריך לאפלוגי במת באותו יום ודו"ק:
בא"ד דמתייבמת אם תרצה וכו'. נראה להבין דמשמע להש"ס הכי מדאמר רשב"ג נותנת לאחי' או לא' מהקרובים וכבר תמהו בזה המפרשים דהא מיותר דאיך שייך לומר לא' מן הקרובים כיון דיבם קיים ונראה דיש לפרש דברי רשב"ג דאמר לא' מן הקרובים היינו שאינו יכול לייבם אותה אפי' אם לא תתן המעות משום דחיישי' שמא תעבור על התנאי ואף שהוא לא ירצה לקבל ממנו ונימא נתינה בע"כ לא הוי נתינה מ"מ אינו יכול לייבם אות' בע"כ שמא אחר מיתת' תתן לא' מקרובים שיהי ראוי' לירושה ואז למפרע עבר על גרושת אחיו ותו קמ"ל דאפי' אם תתן בחייו לא' מן הקרובים כגון לאביו שהוא הקרוב בירושה יותר או אפי' לאחיו שיש לו חלק בירושה או לבן אחיי לא אמרינן דכשהוא מייבם דקי"ל דהיבם הוא יורש כל נחלת המת ואין בזה קיום התנאי אלא אמרינן דה"ל ראוי וקי"ל דאין היבם יורש בראוי כבמוחזק ואסור לייבמה שמא תתן להם עכ"פ נשמע דרשב"ג מיירי באיסור הייבום משמע דלת"ק מותרת לייבם וק"ל:
בגמרא ונפלגו בע"מ וכו' עיין תוס' בגיטן שתמהו בזה דמאי ענין זה לזה. ולולי דבריהם ז"ל נראה דס"ל לש"ס הא דקאמר דפליגי רבנין עלי' דר' היינו דס"ל כל ע"מ הוי כמו לאחר שתתן ואינו תנאי אם תדע דהא דקאמר כח דהתירא עדיף ואי הוי כמו תנאי אם ממילא דצריך תנאי כפול ואם לא כפול בטל התנאי והוי גט אפי' לא נתקיים התנאי ולרבי דס"ל דהוי כתנאי מעכשיו אין צריך ת"כ לדעת רוב הפוסקים כנ"ל א"כ ה"ל לא שמעינן לרבנן יותר כח דהיתרא אע"כ דלא הוי תנאי כלל אלא כמו לאחר שתתן אלא דהתו' לשיטתייהו דס"ל דלרבנן הוי ספק מעכשיו אבל לשיטת רש"י ע"כ צ"ל כנ"ל וכן משמעות דברי ר"י לכשתתן משמע דגט חל בשעה שנותנת כמו לאחר למ"ד יום א"כ שפיר פריך דהוי לאפלוגי באומר היום ע"מ דהוי כמו מהיום ולאחר למ"ד יום ומגורשת ואינה מגורשת וע"ז שפיר קאמר דאשמעינן כח דהיתרא לר' ודו"ק:
שם לא צריכא דנקיט בעיסקא נראה משום דכשמראה לה משלו לא חיישינן שמא הוא פיקדון בידו כמ"ש לעיל דחזקה מה שביד אדם הוא שלו אבל אם הוא נקיט בעיסקא דק"ל בח"מ סי' צ"ט דלא שייך חזקה שהוא ביד אדם הוא שלו היכא דידוע שיש לו עסק מאחרים א"כ אף דאיכא למימר שיש לו בתוך העסק מאתיים זוז משלו מ"מ ה"ל ספק והא קמ"ל מתניתן דאע"ג דהיכא דאמר סתם שיש לו מאתיים זוז ה"ל ספק מקודשת כדאמר בסמוך אבל אם אמר לה ע"מ שאראך כוונתה שיהא המעות בחזקה שהוא שלו וכיון דע"י עיסקא הוי ספק לא נתקיים התנאי והיינו דמפרשי בברייתא לא נתכוונה אלא לראות משלו דהיינו שיראה בענין שהם בחזקת שהם שלו הא לאו הכי אף דאיכא ספק אפ"ה אינה מקודשת וק"ל:
דף סא.
בתוס' ד"ה אין נמדדין וכו' דאין לומר דלא קדשי כלל וכו' לכאורה קשה דהאיך הוי אפשר לומר דכוונת המתני' דלא קדשי כלל דא"כ מה ענין דנקטי מתני' גבי שדה אחוזה בשעה שיובל נוהג וה"ל למינקט אפי' בשעה שאין היובל נוהג או בשדה מקנה ואין לומר דדוקא בשדה אחוזה דאין פדיונו שוה לכך הוי ס"ד דאינו בכלל הקדש של המקדיש שדה אחוזה אבל בשעה שאין היובל נוהג כיון דפדיונו שוה לפי דמיהן בכלל הקדש זה אינו דא"כ מאי מייתי ראי' מבור ושובך הא התם מיירי בשעה שאין היובל נוהג ולא דמי נמי להא דאמרינין בב"ב דף ע"ב דמקדיש ג' אילנות וכו' דאמרינן מקדיש בעין יפה מקדיש אפי' לענין שדה אחוזה היינו התם משום שגם בשעת הפדיון נפדין כשדה אחוזה אבל נקעים וסלעים דאין נמדדין עמה בשעת הפדיון מנא להו שיהי' הקידושין בכלל השדה וע"כ צ"ל דלא ס"ל לחלק לענין שעת הקדש בין שדה אחוזה לשדה מקנה א"כ הוי להו להוכיח בפשט' מדתנא דוקא גבי שדה אחוזה ותו קשה מאי פסיקא להו דלא גרע נקעים וסלעים יותר מבור ושובך ותו דוודאי לא שייך לומר דכוונת מתני' דאין נמדדין עמה היינו דאין מוקדשין עמה דמה ענין לשון מדידה ללשון הקדש וע"כ מיירי מתני דאין נמדדין בשעת פדיון אפי' אם הי' מקודשין ונראה משום דהוי אפשר לפרש מתני' שהקדיש בפי' השדה עם הסלעים שבה וכשבא לפדותה אין נמדדין עמה אבל אם הקדיש סתם ה"א דאין הסלעים ונקעים מקודשין עמה והא דהוי ס"ד הכי היינו מלשון המקשה הכי נהי דבהדי ארעי לא קדשי נקדשו באפי נפשייהו וכו' משמע דהכי קאמר נהי דאם הקדיש השדה אין נקעים בכלל הקדש משום דאינ' בכלל שדה מ"מ כיון דמיירי מתני' שהם קדושים וע"כ מיירי מתני' שפי' בהדי' שיהי' מוקדשין נקדשי באפי נפשייהו בדין קדושת שדה אחוזה ולפ"ז כיון דהוכחתם מלשון המקשה נהי דבהדי שדה לא קדשי וכו' אף דהיו ס"ד דמיירי שראוים לזריעה הרי דמוכח דאפי' נקעים הראוי' לזריעה אינם בכלל קדושה שדה אחוזה וכ"ש בנקעים שאינם ראוים לזריעה וע"ז כתבו דע"כ ל"ל הכי דלא גרע מבור ושובך אלא ע"כ הא דאמר נהי דבהדי ארעי לא קידשי היינו דאף דמקדיש בעין יפה הוא הקדיש והקדיש גם את הסלעים שבה מ"מ אינם קרושים בקדושת השדה דהא אינם כשרה א' אלא הם קדושים ג"כ בפני עצמן וכיון דבני זריעה נינהו יש להם דין קדושת שדה אחוזה בפני עצמן להיות נפדין כדין שדה אחוזה וכדתנן שדה מה ת"ל לפי שנאמר זרע חמר שעורים וכו' ובזה אתי שפיר מה דפשיטא דהו דלא גרע נקעים וסלעים יותר מבור ושובך היינו משום דלפמ"ש הא דס"ד דאינם קדושים בכלל השדה היינו מלשון המקשה דאמר נהי דלא קדשי בהדי ארעא וכו' ולפי דעת המקשה מיירי בראוי' לזריעה א"כ שפיר קאמרי דלא גרע עבור ושובך דתשמישן פלק מתשמישי שדה ואפ"ה הם בכלל כ"ש נקעים הראוי לזריעה וכל זה כתבנו בכוונת דבריהם דהכא אבל לשון התוס' בב"ב א"א להבין כן דכתבו שם בד"ה אין נמדדין וכו' וז"ל התם ודאי קדשי לפי שמקדישן בפי' וכו' משמע להדי' לפי ס"ד מיירי מתני' לענין אם הם מוקדשים בכלל השדה וקשה טובא חדא מה ענין זה למדידת שדה אחוזה כנ"ל ותו דאפי' לפי דבריהם הכא אין ראי' מן המקשה לפי מה דהוה ס"ד דמיירי בראוי לזריעה שפיר הוי בכלל הקדש השדה אבל לפי מאי דמסיק מיירי בנקעים מלאים מים אפשר דאינם בכלל השדה וצ"ע. והריטב"א ז"ל הביא תוספתא דערכין היו שם נקעים עמוקים יו"ד טפחים וכו' אין נקדשים ואין נמדדים עמה ונדחק לפרש הא דקאמר אין מקדשין היינו שאם נקדשין לענין שיהא נמדדין עמה ע"ש ולפמ"ש לעיל י"ל לפי המסקנא דמיירי בנקעים מלאים מים גרע טפי עבור ושובך והא דאין נמדדין מיירי שהקדישן בפי' כנ"ל. גם י"ל דההיא תוספתא אתיא כר"ש דס"ל בב"ב שם דהמקדיש בעין רעה הוא מקדיש. עוד נראה לפרש התוספתא כגון שאמר בית כור עפר משדה שלו והא הקדש דבזה אין שייך לומר בעין יפה הוא מקדיש שאם הי' דעתו שהנקעים יה' מוקדשין יפחות המדה מגוף השדה דאין שייך להחמיר תרי חומרא דסתרי אהדדי לומר שהיה בדעתו על גוף השדה למדוד ממנה בית כור עפר להקדיש והיה דעתו נמי שיתקדשו הנקעים. והיינו דקאמר אין מקודשין עמה אם הקדיש בלשון בית כור ואם הקדיש השדה שלימה ובא לפדותו אין נמדדין עמה לענין פדיון ודו"ק: