המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פרק ראשון האשה נקנית · דף ל.
ואמרי לה מתמני' סרי נראה לפרש פלוגתייהו ע"ד שאמרו חז"ל בן חמש שנים למקרא בן עשר שנים למשנה בן חמש עשרה לגמרא נראה דטעם דקבעו חמשה שנים לכל אחד מפני שאמרו כל תלמיד שאינה רואה סימן ברכה בתלמודו חמש שנים שוב אינו רואה וכיון שאמרו בן שמונה עשרה לחופה נראה דאין לחשוב אותה שנה כדאיתא בכתובת דף נ"ז במתני' כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס א"ע נמצא דאם נחשב ג"כ חמשה שנים לגמר' הוא מתחילת שיתס' עד תחילת כ"ב ולפי מה דאיתא בכתובת דף נ' דאינו יורד עמו לחייו עד י"ב שנה וכתבו התוס' שם בד"ה שיהא אדם וכו' דהא דתנן בן עשר שנים למשנה לא שיורד עמו לחייו אלא לגלגל ע"ש י"ל דאידך תנא מיירי שצריך לירד עמו עד לחייו ומתחיל זמן המשנה מתחילת י"ג עד תחילת י"ח. וכבר כתבנו ששנת י"ח אין לחשוב נמצא שזמן התלמוד מתחלת מתחיל' י"ט עד תחילת כ"ד ובזה אתי שפיר שני הפירושים של רש"י ז"ל דקאי להשיאו וללמדו שהרי ששה שנים הללו שנה אחת לנשואין וחמשה שנים לתלמוד ודו"ק:
שם מיתבי' למדו מקר' וכו'. ואמר רבא וכו'. לכאורה היה נראה הא דמסיק המקשה הא דרבא משום דהוי מצי למימר דודאי כשהאב יכול ללמדו בעצמו צריך ללמוד אף משנה וגמרא דאיכא בי' חיובא טפי דהא קיי"ל דמות' לקבל שכר מקרא ולא שכר משנה כדדרשינן בנדרי' מה אני בחנם אף אתה בחנם אלא דאם האב אינו יכול ללמוד בעצמו וצריך ליתן שכר לאחרים אין צריך ליתן שכר אלא על המקרא כיון דמות' לקבל שכר ע"ז אבל על משנ' אפי' אם אינו מוצי' ללמוד בחנ' אלא בשכר אין האב מחויב ליתן שכר דמדין תורה הוא ללמוד בחנם וא"ז בכלל אזהרת האב. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וש"ע באמת סי' רמ"ה כמו שיבוא' לקמן בס"ד והוי מצי למימ' דבריי' מיירי לענין שכר אבל כיון דאמ' רבא מקרא זו תור' ולא נביאי וכתובי' ע"כ לאו מטע' זה הוא דא"כ נביאי' וכתובי' נמי יתחיי' ליתן שכר דהא מות' לקבל עליהם שכר ויות' נכון לפי מ"ש הב"ח שם דדעת הרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים דהא דקאמר רבא מקרא זו תורה היינו למעט פיסקי טעמי' דאין האב מחוייב ללמדו וכיון דאמרינן בנדרי' דף ל"ז דהא דמות' לקבל שכר על המקרא היינו שכר פיסקי טעמי' והכי קיי"ל אם כן שפיר מקשה דא"א לפרש הכי וע"ד זה כתב בספ"י. אמנם הרמב"ם וש"ע ז"ל כתבו דהא דחייב האב ללמדו מקרא היינו שהאב מחוייב לשלם שכר בעד המקרא אבל על המשנה א"צ לשלם שכר וצ"ל דנפקא להו מברייתא זו וכך כתב באר הגולה בי"ד סי' רמ"ה סעי' ד' והוא דאין לפרש דאינו מלמדו משנ' אפי' בחנ' דהא דקאמ' לקמן ושננתם א"ת ושננת' אלא ושלשתם משמע שצריך ללמוד עמו אפי משנה וגמרא כמו שהקשה מהרש"א ז"ל אלא ע"כ דברייתא מיירי בשכר והיינו דמה שאמרה התורה ולמדתם אותם את בניכם הוא חיוב על האב להשתדל ללמד את בנו הן ע"י עצמו הן ע"י אחרים ללמד אותו מקרא והוא ע"ד שכתב הרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל לעיל גבי למול את בנו דמה שהזהירה התורה את האב יותר מאחרי' היינו שמחויב להשתדל למול את בנו הן ע"י עצמו הן ע"י אחרים אפי' בשכר כדאית' בש"ע שם בריש הל' מילה וה"נ גבי לימוד מה שהזהירה התורה את האב היינו השתדלות לימוד בנו אפי' ע"י שכר וכ"ש דאתי שפיר לפי מה שיבוא' בלשון רש"י ז"ל דהא דאמר רבא מקר' זו תורה היינו ממשמעות הכתוב והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת משמע דהחיוב אינו אלא על התורה שקיבל בסיני אם כן בהכרח צ"ל דאף דהחיוב הוא אפילו משנה ותלמוד מקרא דושננתם מ"מ השתדלות לימוד בשכר אינו אלא על המקרא והכי מוכחי קראי דגבי ולמדתם כתיב לדבר בם וגבי ושננתם כתיב ודברת בם משום דגבי ולמדתם דמיירי קרא בהשתדלות לימוד בנו אפילו בשכר ע"י אחרים שייך לשון ולדבר בם אבל גבי ושננתם דאין החיוב אלא על עצמו בחנם שייך לשון ודברת בם שהוא עצמו ידבר בם. אך לפ"ז קשה דא"כ מאי מקשה הש"ס דילמא שמואל דאמר אפי' משנה ותלמוד מיירי בחנם וצ"ל משום דלשון עד היכן חייב ללמדו קאי על מתני' דנקט חיובא האב בבנו כמו למולו ולפדותו והיינו אפי' בשכר דקרא דושננתם לבניך לאו בחיוב האב לבד מיירי אלא על כל ישראל כמ"ש הרמב"ם ז"ל וש"ע ז"ל והוא מספרי דבניך היינו תלמידים אף דמסתמא חיוב על האב יותר מאחרים כמו שמצינו גבי צדקה דקרוב קרוב קודם מכל מקום זה לא נקרא חיוב האב יותר מאחרים והיינו דמקשה על שמואל שפירש חיוב הלימוד דמתניתין היינו משנה וגמרא ובאמת אינו כן דעיקר חיוב המיוחד באביו הוא השתדלות ללמדו מקרא כמו שפי' רבא דאינו אלא על תורה בלבד ולפ"ז מוכח להדי' דחייב ליתן שכר מקרא אף בבן בנו דהא מסיק דשמואל דאמר עד היכן חייב ללמוד בדורותיו וכיון דע"כ שמואל קאי על חיוב הלימוד בשכר וע"ז קאמר דחייב בבן בנו ליתן שכר אם כן יש לתמוה על מה שכתב הכסף משנה והביאו שם הש"כ וז"ל ואפשר דגם לבן בנו מחוייב להשכיר ע"ש לפי מה שכתב הוא מפורש בדברי שמואל ועיין בסמוך ודו"ק:
ברש"י ד"ה תורה ולא נביאים וכתובים וכו' לכאורה יש לדקדק דא"כ הא דקאמ' ואינו מלמדו משנה ולא נק' רבותא טפי דאפילו נביאים וכתובים א"צ ללמדו ונראה דסבירא ליה לרש"י ז"ל דהא דנפקא ליה לרבא דאין החיוב אלא על תורה היינו מקרא דוהודעתם דסמוך ליה יום אשר עמדת היינו דוקא תורה אבל לא נביאים וכתובים שנאמרה אח"כ ולפ"ז ה"א דמשנ' עדיפ' טפי די"ל שהוא בכלל יום אשר עמדת בחורב שהם הלכה למשה מסיני שנאמרה למשה בע"פ בארבעי' יום שהי' בהר וקמ"ל דאפ"ה אינו מחוייב ללמדו בשכר וק"ל:
רש"י בד"ה כזבולון בן דן והו' עד היכן חייב אדם ללמוד תורה בדורותיו וכו' לכאורה משמע מזה דבן בן בנו אינו חייב ללמד בשכר אך הש"כ כתב בי"ד סימן רמ"ה בשם הכסף משנה דה"ה לבן בן בנו (ובאמת דבכסף משנה שם לא כתב אלא לענין להקדים בן בן בנו לאדם אחר) ונראה דאין מדברי שמוחל הכרח די"ל דכי היכא לפי הס"ד דעד היכן קאי על שיעור הלימוד האי עד היכן לא בא ליתן גבול אלא דקאמ' שבאמת אין לו שיעו' דהא אמר ע"ז כזבולון בן דן שלמדו מקרא משנה הלכות ואגדות וכיוצ' בו מצינו בלשון הרמב"ם ז"ל עד אימתי חייב ללמוד עד יום מותו וכהנה רבות וה"נ יש לפרש הא דקאמ' שמואל עד היכן חייב אדם ללמד את בנו דהיינו אי נימא דבנו דוקא וע"ז קאמר כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו וכיון דבנו לאו דווקי ה"ה עד סוף כל הדורות. והנה המהרש"א ז"ל בח"א כתב לתרץ קושיא דהא דקאמ' לקמן אל תקרא ושננתם לבניך אלא ושלשתם דמשמע דחייב ללמוד את בנו אף משנה וגמרא דהא דקאמ' הכא דאינו חייב ללמדו משנה היינו בבן בנו וכן משמעות הכתוב כדבריו דגבי ושננתם דמיירי בתורה שבע"פ אינו רק לבניך וגבי והודעת' להם יום אשר עמדת בחורב דמיירי בתורה שבכתב כתב לבניך ולבני בניך להורות דתורה שבכתב לבד חייב אף בבן בנו ולכאורה קשה דאם כן למה הוצרך לשנוי' כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו וכו' יותר הוי ליה לשנוי' דשמואל קאי על בנו ממש כדקאמר עד היכן חייב ללמוד את בנו וע"ז קאמר כזבולון בן דן שלמדו מקרא ומשנה ולא כזבולון בן דן דאלו התם אבי אביו והכא אביו ממש דצריך לפרש בדוחק דוודאי מלתא דשמואל כפשטא דעד היכן קאי על שיעור הלימוד אלא דקשי' ליה מדקאמר שמואל האי לישנא כזבולון בן דן משמע דאתא לאשמועינן דאפילו בבן בנו צריך ללמוד הכל וע"ז קאמר דהא דקאמר שמואל האי לישנא כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו היינו לענין מקרא לבד אבל באמת בבנו חייב ללמדו הכל אלא דכבר כתבנו דמדברי הרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים לא משמע הכי ומתרצי' קושי' הנ"ל לענין שכר וק"ל:
שם מעלה עליו הכתוב כאלו קיבלו מהר חורב וכו'. נראה לפרש מפני שאמרו חז"ל אינו דומה לשומע מפי הרב או ששמע מפי התלמוד. וכן מצינו בכל דור ודור מימות משה רבינו ע"ה שנתמעט ההשגה כפי ריחוק המקבלי' זה מזה והארכנו בזה בפתיחו' ספר מס' כתובות ובשאר מקומת וזה הטעם שאמרה תורה שילמד את בן בנו אף על גב שמחוייב בנו ללמדו שהוא אביו אלא שאינו דומה ממה שיקבל מבנו למה שיקבל ממנו לכך חייב התורה לאבי אביו שהוא עדיף טפי וכיון שמצינו ששכר הגמול המלמד את חבירו תורה הש"י משפיע לו חכמה וכמו שאמרו מתלמידי יותר מכולם וכן בהופכו העונש הוא במיעוט החכמה וכמו שאמרו חז"ל בפסוק עשיר ורש נפגשו ומפורש בחידושינו בפסוק ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל שדרשו חז"ל שהי' זקן ויושב בישיבה שע"י כן בירך ה' אותו בחכמה העליונה הכוללת הכל ופירשנו בזה מה שאמרו חז"ל איזה חכם הלומד מכל אדם אף על פי ששם חכם הוא מורה שהוא מלמד לאחרי' מ"מ נקרא לומד מכל אדם שהוא מקבל מהם שעל ידם הקדוש ברוך הוא משפיע לו חכמה. וכן הוא הגומל הזה שהוא מכווין ללמד את בן בנו כדי לקרב קבלתו כן הקדוש ברוך הוא מקרב קבלתו כאלו קיבלו מהר חורב וק"ל:
בתוס' ד"ה לא צריכא אלא ליומא וכו' ולא נהירא דאם כן וכו' לכאורה קשה מאי קשי' ליה דילמא אין הקושי' אלא כיון שאין אדם יודע כמה יחי' אינו יכול לשער שליש השני' משא"כ בימי השבוע ידוע השליש: וכבר נתקשה בזה בספ"י ונדחקו בזה דיכול לשער לפי ערך שבועת שנה ולענ"ד נראה דא"צ לזה דסבירא ליה להתוספות דא"א לומר שיחלק האדם שליש שנותיו הקצובי' לו דהא משנה מפורשת הוא בן עשר שני' למשנה ובן חמש עשרה לגמרא וע"כ צ"ל לפי הס"ד שישלש את השנה דמשיגיע לט"ו שנה יחלק כל שנה שליש למקרא שליש למשנה שליש לגמרא ואפ"ה מקשה שפיר וכי ידע אינש שיחי' כל השנה ושפיר הוקשו דבימי השבוע נמי הוי מצי למיפרך מי ידע כמה חיי' וק"ל:
בא"ד ונראה לי לפרש דבכל יום ויום עצמו וכו': לכאורה אינו מובן דאכתי לא מתרצי דהרי אמרו חז"ל כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה תהלל יה וביום עצמו מי ידע ודוחק לומר משום דביום א' אפשר למיעבד כדאמ' בשבת דף למ"ד גבי דוד דהוה גרס כל יומי דשבת ולא יכול למיקרב ליה אבל בג' ימים אי אפשר כדאמ' ר' יוחנן האומ' שבועה שלא אישן ג' ימים וכו': אך זה אינו דכיון דהוא לסדר האדם בכל יום אי אפשר דלא למיפסק פורתא בכל יום. ונראה דסביר' לי' להתוס' דבאותו יום עצמו לא חיישינן שמא ימות דקיי"ל דלא חיישינן למיתה בזמן מועט כדאית' בגיטין דף כ"ח דמה"ט לא חיישינן לבקיעות הנוד לזמן מועט וכן בריש יומא לא חיישינן שמא ימות: וכך כתבו התוספות בר"פ כיצד דף י"ח ומשמע מהתם דיום אחד מיקרי זמן מועט דהא בלוקח יין מבין הכותים לא חיישינן לבקיעת הנוד עד אחר שבת וכן בהא דריש יומא דסבירא ליה לרבנן דאין מתקינין לו אשה בעיה"כ ולא חיישינן שמא תמות אשתו ביוה"כ מוכח דליום אחד לא חיישינן למיתה ואפשר דסבירא ליה לרש"י ז"ל דמהאי טעמא לא חיישינן למיתה בימי השבוע דשבוע אחד מיקרי זמן מועט וכן משמע מההיא דיומא דהא אמרינן ביומא דף י"ג דלא מיקרי ביתו עד דכניס לה. וכיון דאם תמות אשתו בתוך שבעת ימים קודם יום הכיפורים א"א שישא אחרת דלא הוי חופה הראוי לביאה דהא מפרשינן מביתו משום שמא תמצא אשתו ספק נדה. ותו דהא קיי"ל תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקים ואפ"ה לא חיישי רבנן להתקין לו אשה קודם שבעת ימים משום דכל שבעת ימים לא חיישינן למיתה דהוי זמן מועט אם כן י"ל דה"נ לא חיישינן למיתה בזמן שבוע אחת. ומה שהוכיחו התוספות ממה שסידר רב עמרם גאון בכל יום לומר מקרא משנה גמרת אין מזה ראי' לסתו' פירש"י ז"ל דוודאי מודה רש"י ז"ל דלשלש בכל יום עדיף טפי אלא דמשמע ליה מלשון הש"ס לא צריכא אלא ליומי שהחלוקה הוא בימי' ועוד נראה לפמ"ש תר"י דמה שתקנו חז"ל שלשה ברכות בברכות התורה היינו אחד על גמרא ואחד על משנה ואחד על מקרא והארכנו בזה בחידושי ברכות אם כן כיון שתיקנו לומר שלשה ברכות התורה בכל יום להשלים המאה ברכות ממילא שצריך ללמוד מקרא ומשנה וגמרא בכל יום דאי לאו הכי הוי ברכה לבטלה כדאיתא באורח חיים סי' מ"ז וסי' נו"ן וק"ל:
בגמרא לפיכך נקראו הראשונים סופרי' וכו' ופי' רש"י ז"ל דמילתא באפי נפשה הי' וכו'. ולענ"ד נראה דוש לפרש בזה שכתב הרמב"ם וש"ע ז"ל בד"א בתחילת למודו של אדם אבל כשיגדול בתורה וכו'. ויפנה א"ע לתלמוד בלבד והענין הוא כי בימי הראשונים שהיה להם רוחב לב והיתה התורה בקבלה אמיתות בשורש הטעמים בלא מחלוקת לא היה צריך אריכות כ"כ בתלמוד לכך היה להם זמן לדקדק באותיות התורה בחסרות ויתירות ובפסקי הטעמים ובשאר עניני דיקדוקי סופרים במקרא ע"כ היה ראוי להם לחלק הזמן שליש בתורה שבכתב בכל דיקדוקי' ונקודתי' ובפיסקי טעמים כי רב הוא למעייני' בהם אבל אחר שנתמעטו הלבבות ושרשי התורה ונתרבו המחלוקת וכ"ש בדורות האחרונים שנפלה ספיקות בדברי הראשונים ורבתה כמו כן המחלוקת בהבנות דבריהם וכן דור אחר דור נמצא עיק' לימוד התלמוד קשה מאוד לעמוד על בירו' הדברים וכיון שדברי התלמוד הם חיינו ואורך ימינו לדעת דין התורה על שרשם והוא צורך גבוה יותר מדיקדוקי הסופרים ע"כ מי שיודע פשוטי המקראות יעסוק במקרא בעיתי' מזומני' וברוב ימיו יעסוק בתלמוד כמ"ש הרמב"ם וש"ע ז"ל והרי בימי ר' יוסף שהיה דעתם רחבה הרבה מדעתינו ואפ"ה הי' רוב ימיהם בתלמוד ולכך לא הי' בקיאין בחסירות ויתירות ודיקדוקי סופרים ולפי שאמר דישלש אדם שנותיו שליש במקרא וזה אינו אלא בימי' הראשונים ולכך קאמר בתר הכי שלפיכך נקראו הראשונים סופרים שהיה להם זמן מספיק לעיין בדיקדוקי סופרים בשליש ימיהם וק"ל:
שם וי"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא וכו'. משמע דפשיטא ליה דאותיות הם מותאמין והיינו מדקאמ' חצין של אותיות ולא קאמ' אמצעי' של אותיות דהוי משמע לח מהאי גיסא ולא מהאי גיסא עיין בסמוך. במערב' פסקי ליה להאי קרא וכו'. ונראה דטעמייהו משום דאמרינן בסוף מגילה דף כ"ח ע"ב דמערבא הוי מסקי לאורייתא לתלת שנין דהיינו דהוי מחלקין ופסקא לכל סדרא לתלת שבתא. ועיין במ"א סימן רפ"ב דכתב דבמערבא היה מחלקין הסדרות וכן משמע מדברי הזוהר שהביא שם דהתחלת הסדרות וסיומן אין לשנות וז"ל ולא יפסוק מילין דשבתא אחרת בשבתא דא ע"ש והנה בפרשת יתרו יש כ"ז פסוקי' עד בחודש השלישי ויכולין לחלקו לתשעה גברא ומבחודש השלישי עד עשרת הדיברות יש כ"ה פסוקי' וא"א לחלקו אלא לתמני' גברא ועשרת הדיברות צריך לקרות באחד משום דבדיבו' אחד נאמרו ואחר זה שני פרשיות קטנות של ד' ה' פסוקים שא"א לחלק נמצא א"א לחלק ג' פעמים ז' דהיינו ז' לכל שבת דהא חסר אחד משא"כ לדידהו שחלקו הך פסוקי לתלת נמצא יש כ"ז בפרשת בחודש השלישי ויכולין לחלק לתשעה גברא וקרא בפרשת ראשונה לז' גברא כ"א פסוקי' ובשבת שני' בפרשת ראשונה וט"ו פסוקי' מפרשה בחודש השלישי לחמשה גברא ונשאר י"ב לד' גברא לשבת הג' ושלשה גמרו את כל הסדר והד' סדרות קטנות העודפי' על חמשי' סדרות מנצבי' ואילך היה קורין אותן בשנת העיבו' וק"ל:
ונראה עוד דהא דבעי ר' יוסף בוהתגלח מהאי גיסא או מהאי גיסא וכו' ואמר אטו אנן מי בקיאי דהא כי אתא וכו' לאו דאין אנו בקיאין בכל התורה דהא איתא במגילה דף כ"ב כל פסוקי דלא פסקי משה לא פסקינן משמע דאנן בקיאי בפסוקי ונרא' דהספק אינו אלא בפסוק של ויאמ' ה' אל משה וגומר דלדידן והתגלח הוא מחצי הראשון ובמערבא דקרא להך קרא בתלת פסוקי היינו דס"ל דוהתגלח הוא מחצי האחרון נמצא עודף חצי האחרון שני פסוקי' על הראשון וכיון דפסקי להך פסוקי לתלת הוא מכוון חצי האחרון כמו הראשון והיינו האיבעי' דרב יוסף איזה הוא הנכון אי כמערבא או כדידן ונראה דעי"ז נסתפק רב יוסף נמי בין באותיות ובין בתיבות דמסתמא מה שאמרו הראשונים חצי בין בתיבות ובין בפסוקים ובין באותיות שווי' הם או בחצי הראשון או בחצי האחרון ואף דמשמע דבתיבות לא מיבעי' ליה לרב יוסף היינו משום דדרש דרש הוא חצי של תיבות היינו דדרש הראשון הוא מחצי הראשון ודרש השני הוא מחצי' האחרון נמצא לדידן הכוונה על דרש הראשון ולמערבא הכוונה על דרש האחרון ואפש' לומ' דמה שאמר לא זזו משם עד שמנאום היינו שבתחילה נפל הספק על תיבה אחת אם חסר או מלא ולכך היה מועיל המנין להוודע ע"י שיהי' וי"ו דגחון בחצי' ולא הי' מסתפקין שמא הי' הכוונה דוי"ו הוא בחצי השני דאם כן יהי' החצי השני יותר אחד כגון אם יסתפקו בבראשית אם הוא חסר יו"ד וכשנמצא המנין מכווין שיהי' חצי התורה מכווין עד וי"ו דגחון עם היו"ד דבראשית נודע שהוא מלא דאין להסתפק שמא הוא חסר ווי"ו דגחון הוא מחצי הראשון דאם כן יהי' הראשון עודף אות אחת. וכבר כתבנו דלשון חצי' משמע שהמקראות הם מותאמי' דאל"כ הוי ליה למימ' אמצעי' של אותיות ואח"כ בזמן רב יוסף כבר נפל הספק בשני חסירות בחצי הראשון ואם הי' נודע דוי"ו דגחון הוא בחצי הראשון או בשני היה יכול להוודע ע"י זה אבל כיון שלא נודע יש להסתפק בשני חסירות והוא וי"ו דגחון הוא מחצי' הראשון או שהי' מלאות והוא וי"ו דגחון הוא מחצי השני וכי האי גוונא בפסוקי' הי' הספק כמ"ש לעיל אי כדידן או כבני מערבא דפסקא לתלתא פסוקי' וק"ל:
בגמרא ושננתם וכו' אמור לחכמה אחותי את וכו': יש לפרש עפ"י פשיטא כמו שפי' רש"י ז"ל שתהא בקי בה כאחותך וכן הוא בלשון הש"ס בסנהדרין כאחותך שהיא אסורה והא דמדמה לאחותו יותר משאר עריות משום דאמרינן ביבמות דף כ"ב ע"ב אחותך היא לחייב על בת אביו ועל בת אמו לומר שאין מזהירין מן הדין והיינו דקאמ' הכא איסו' אחותו שהיא מפורש בתורה היטב אפי' דבר שאפש' ללמדו מן הדין כך יהא דברי תורה שנונים בפי' כאלו הי' מפורשים וע"ד רמז יש לפרש המשך הפסוקי' דמייתי הש"ס הכא עפ"י מה שיבוא' בזוה' בכמה מקומות שיש באדם שכל הנקרא' חכמה ושכל הנקרא בינה המקבל מן החכמה ומבין אותם והם נקראי' אביו ואמו של אדם וכן הוא אומר אם לבינה תקרא ובכל זה אין לאדם ידיעה ברורה בו להוציא הדבר ברור מפיו עד שבא תחילה אל השכל הנקרא דעת ואם ימהר להוציא מפיו קודם אין בפיהו מענה נכונה כמו שנאמ' איוב לא בדעת ידבר והבל יפצה פיהו וכשמגיע לבחינות הדעת נקראת אחותו ושניהם פי' אחד להם כי לשון דעת הוא חיבור ואחוה וזה אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא ר"ל כשתגיע החכמה מבינה לדעת שהוא לשון מודע אז תאמר לחכמה אחותי את וכיון שהכתוב אומר בכאן ושננתם לבניך שיוציאו מפיו ללמד לאחרי' הזהיר בו שלא ילמד לאחרי' עד שיהי' שנוני' על שפתותיו ולהיות כי קודם שבא הדיבור בתוך הפה נכנסת המחשבה בלב המבין ומקבל מן השכל שבראש כמ"ש הכתוב ובדעת חדרי' ימלאו ואמרו הפה הוא שער הלב והיינו דכתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו' והיינו דמייתי קרא דכתיב כתבם על לוח לבך ואז יכול להשפיעם וללמוד לאחרי' וכפי כח השכל השנון בפיו כן כח הפעול בנפעל וזהו שאמר כחיצים ביד גבור כן בני הנעורים ר"ל כפי כח המשכיל בבירו' דבריו כן ישפיע בבניו. ויותר יש לפרש הנעורים מלשון התעוררת כאדם הנעור משינתו והוא היפך מה שאמר בתחילה שוא לכם משכימי קום וגו' וענין הדבר שאמרו חז"ל לא יגעתי ומצאתי אל תאמן והיגיע הזאת כפשטא שלא יתגרו בשינה וישכים ויעריב לדברי תורה כמו שאמרו חז"ל בפסוק קווצותי' תלתלי' שחורות כעורב למי שמשכים ומעריב עליהם. אך זהו בענין יגיעת הגוף אבל העיקר היגיע הוא בשכל כי אם לא ישי' עין מחשבתו ולבו להבין הדברי' על שרשם וילמוד בלי התעוררות השכל הוא דומה לאדם הישן כמפורש בדברי חכמינו ז"ל בכמה מקומות והיינו דקאמר קרא שוא לכם משכימי קום וגו' ר"ל אף שישכים ויעריב אם לא יעורר שכלו וילמד מתוך השינה נקרא אוכלי לחם העצבי' שהתורה נקראת לחם כדכתיב לכו לחמו בלחמי והוא הלחם מן השמים אבל כשלומד מתוך השינה נקרא לחם העצבון שהעצבון הוא היפוך הזריזות והחריצות ומ"ש אוכלי לחם בלשון רבי' דקאי על הרב ותלמידים כי כפי הדברים היוצאים כן הוא בלב המקבלים וכשיוצאי' בלי התעוררות השכל כמו כן הם במקבלים וזהו שאמר כן יתן לידידו שינה ומ"ש לשון ידידו הוא נגד מ"ש בסיפא דקרא כי ידברו את אויבים שאם יוצאי' הדברי' מפי הרב כחיצים ביד גבור כן יתעורר התלמידי' ונקראים בשם בני הנעורים שיש בהם כח לפלפל בשכלם עם הרב ונעשו כאויבי' זה לזה וכדמסיי' כי ידברו את אויבים בשער ואמר הדברי' והפכו כשמלמדים שניהם מתוך השינה הם אוהבין וידידים זה לזה שאין כח בשכל התלמיד להקשות ולפלפל בדבריו והיינו דקאמר כן יתן לידידו שינה וע"ז אמר הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן כמו שאמרו חז"ל שהמלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו כאלו היה פרי בטנו וע"ז אמר כחיצים ביד גבור כן הוא התעוררת הבני' להיות נעורים משינתן ולעורר שכלם ולפלפל ולהיות אויבי' זה לזה כדמסיי' כי ידברו את אויבים בשער ודו"ק:
שם ושמתם סם תם וכו' נראה לפרש עפ"י מ"ש חז"ל במסכת תענית כל העוסק בתורה לשמה נעשה לו סם חיים ויש לומר בזה הרמז כי אותיות סם הם בא"ת ב"ש ח"י כי הסמ"ך מתחלפת בחי"ת והמ"ם ביו"ד וידוע כי שם סמא"ל הוא חצי' בקדושה שהוא אלף למ"ד נמצא כשמתהפך אותיות ס"ם לח"י נכנס כולו בקדושה ואותיות אלף למ"ד חי"ת יו"ד עולה תרי"ג שהוא בגימטרי' תורה שהוא תרי"א ועם אנכי ולא יהי' לך עולה תרי"ג כדאיתא בסוף מכות וע"כ כל הלומד תורה לשמה מתהפך לו אותיות ס"ם לח"י וזהו שאמרו יעקב אבינו לא מת וכמו שאמרו חז"ל שהקב"ה קראו ליעקב אל ובכח אל שבו נעשו לו ס"ם חי והיינו דכתיב יעקב איש תם יושב אוהלים של תורה שע"י התורה נתהפך לו אותיות מת לאותיות תם וכן המלאך שנלחם עמו וידוע שהוא סמאל שרו של עשו נתהפך לו לאוהב וברכו וקראו ישראל כמ"ש לעיל וזהו דקאמר בשמעתין וס"ם ת"ם שהסם נעשה לו תם לרמז על יעקב שנקרא חיש תם יושב אוהלים של תורה וק"ל:
שם אכול מה שהנאתך וכו' להבין ענין המשל הוא מה שאמרו חז"ל באבות תלמידי של אברהם אבינו אוכלים בעה"ז ונוחלין לעולם הבא וענינו כי אף על פי שהאכילה ודומה שהוא הנאת הגוף אבל מי שזוכה מתקן מאוד באכילתו כמו שאמרו שולחנו של אדם מכפר עליו והוא כאלו הקריב קרבן וממה שהוא אוכל בעוה"ז נוחלין לעולם הבא וזהו שאמרו אוכלין בעה"ז ונוחלין לעולם הבא שע"י אכילתו הוא נוחל ע"ה וזהו שאמרו אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך משא"כ בעוזבם את התור' אז האכילה מזיקהו ונחשב כתקרובת ע"ז כמו שאמרו כאלו אכלו מזבחי מתי' וזהו שאמר הכתוב בפ' והי אם שמוע ואכלת ושבעת וגומר ר"ל אם תשמע לדברי אז תאכל ותשבע וייטב לך ואמר אחר זה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגומר ר"ל שמא יפותה מן היצה"ר כמו שאמרו בכל לבבך בשני ייצרך ואם לא יכנע בתחילה קודם האכילה ע"י התורה וכמו שאמרו חז"ל קודם שאדם אוכל יש לו שני לבבות אז יפתה לבבכם שעל ידי האכילה יסור ויעבוד אלקי' אחרים שהוא תקרובת ע"ז כנ"ל: ובחידושי תורה הארכנו בזה וזהו הנמשל בכאן שע"י התורה יכול לאכול ולשתות להנאתו ולא תזיקהו וע"ז אמר שלמה המלך ע"ה מתת אלקי' הוא וק"ל:
שם אם אתם עוסקי' בתורה וכו' שנאמר הלא אם תטיב שאת וכו' יש להבין ענינו ע"פ מ"ש חז"ל גדולה תשובה שנעשה לו כזכיות וזהו שאמר ה' לקין למה נפלו פניך הלא אם תטיב תנשא יותר ע"י העבירה שעשית שמתהפך לזכיות וכמו שאמרו מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקי' אינו יכולים לעמוד ומבואר בכמה מקומת שהענין הדבר הזה שע"י התשובה מעלה הוא כמה ניצוצות קדושות שנפלה בתחילה וזהו שאמרו הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העביר' וכו ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה ע"ש. ועיין מה שכתבתי לעיל דף כ' ויש לפרש הא דקאמר ששכר עבירה ולא קאמר עונש העבירה שעי"ז שהוא בורח מן העבירה מכח זה מעלה עמו עבירה אחרת שעשה כבר ומה שאמר משאו ומתנו בך יש להבין במה שכתבנו בחידושי תורה בפ' אם לא תטיב לפתח חטאת רובץ שעבירה גוררת עבירה שבתחילה מרבה היצה"ר הנאתו כדי שיעשה את העבירה אבל אח"כ נעשה לו כהיתר וזהו שאמר שהוא פתח לחטאת שיעשה לו כהיתר וידמה לו כחטא שהוא שוגג והוא היצה"ר שנקרא מכשול שהוא שוגג כמו שאמרו חז"ל וקשה תשובתו וע"כ אמר הכתוב בזמן שאליך תשוקתו שעדיין לא נעשה לו כהיתר ומרבה לו הנאת העבירה אזי יש לך רשות למשול בו תה שאמר שכל משאו ומתנו בך בענין הנאות היצה"ר קודם שנעשה כהיתר הוא שלא ברצון היצה"ר שדרכו להרע ולא להיטב אלא שהוא עושה זה דרך משא ומתן כי אילולי לא מרבה הנאתו לא היה עושה העבירה ע"כ נותן לו זה המעט הנאה לשעתו להרוויח רע הרבה לעתיד ולכך כשנעשה לו כהיתר ויודע שיעשה העבירה למה ירבה הנאתו בחנ' כי אין דרכו להטיב ע"כ אמר בזמן שעושה עמך משא ומתן ומרבה הנאתך תדע שאין אתה בידו להסיתך לולי הנאה כי לולי זאת לא היה מהנה אותך בחנם וכיון שהוא כן תדע כשתגבר עליו תמשול בו ויש לפרש בזה מ"ש דהמע"ה שנאת חמס שנאוני ע"ד שאחז"ל חמסן יהיב דמי והיינו שנותן לאדם הנאת עבירה כדי שימסור בידו לענשו הרי שהנחה זו מחמת שנאתו ובחידושי תורה הארכנו בו וק"ל ועיין מ"ש לקמן דף ס' ע"ב:
שם ת"ר קשה יצה"ר שאפי' יוצרו וכו'. יש לפרש מפני שמצינו במזמור הללו את ה מן השמים דכתיב רוח סערה עושה דברו יש לפרש מה דקאמר עושה דברו שהוא מיותר דרוח סערה קאי על יצה"ר וכן אמר חיוב אשר בסערה ישופיני ואמר שכל הברואי' עושים רצונו ואל תתמה שיצה"ר הוא מתנגד נגד יוצרו ע"ז אמר אל תתמה שאין זה התנגד' שעושה ציוויו כי לכך נוצר ואפ"ה אמר אע"פ שלכך נוצר אפ"ה קראו יוצרו רע מפני שהוא אויב את האדם יותר ומבקש רעתו וע"ז עתיד לידון כמו שנידונין העכו"ם המשעבדי' את ישראל אף על פי שנגזר מן השמים מ"מ הם מתכוונים לרעה כמ"ש שפוך חמתך וגומ' אשר לא ידעוך פי' שאין עושין זה מחמת גזירת השי"ת אלא הם מתכוונים לרעה ויש לפרש מ"ש דהמע"ה בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו ר"ל אף על גב שניתן להם רשות לאכול את בשרי מ"מ שהם צרי ואויבי בזה המה נידוני' וכשלו ונפלו וק"ל:
שם אמר ר' יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו כל היום וכו' ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו כל היום וכו' ענין זה יש לפרש בפשיטות ע"ד מה שכתבנו לעיל בפסוק לפתח חטאת רובץ והוא מ"ש חז"ל עבירה גוררת עבירה דכיון דמחטיאו ונמסר בידו יורד עמו עד לחייו ומתחדש עליו בכל יום להחטיאו יותר בדבר חדש וזהו שאמר הכתוב כי רבה רעות האדם ר"ל שכבר עשאו רע מאוד אפ"ה לא ישקוט ולא ינוח ממנו כל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום להרע אותו ביותר ויש לפרש עוד מ"ש מתחדש במה שפירשנו בחידושי תורה כי יצר לב האדם רע מנעוריו כי היצה"ר בימי נעוריו של אדם הוא נוטה לדברי הבל שאין בו ממש ולאחר שעברו ימי הנעורי' נמאס בעיניו מעשה תיתועי' של ימי נערות ויתחדש עליו יצה"ר אחר רע יותר מן הראשון וזהו שאמר כי יצר לב האדם רע יותר ממה שהי' בימי נעוריו וכן פי' בירושלמי אם יהיה חטאיכם כשנים וגו' שהוא כפי השני' של אדם שכל מה שיזקין יתחדש בו היצה"ר וכמו שאמרו בזקני ע"ה כל זמן שמזקינין וכו'. וענין אמרו יצרו של אדם מתגבר הוא יצר הצדיקי' שאין שומעין דבריו ומת חזקי' כנגדו הוא מתגבר כל היום כמו שאמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו וכיון שדרך הצדיקים להתגדל בכל יום כמו בזקני ת"ח כל זמן שמזקינין דעתן נוספות עליהן כן היצה"ר מתגדל ומתחזק להחטיאו וכבר פירשנו בזה הפסוק השבעתי אתכם וגומר אם תעירו ואם תעוררו את אהבה עד שתחפץ והא דנקט לשון כפול תעירו ותעוררו היינו שמתגבר עליו להסיתו ומ"ש עד שתחפץ הוא ע"ד שאמרו חז"ל והובא בספר ראשית חכמה שיש ג' מעלות במדות אהבה כמו שמצינו בפ' ותצא דינה בת לאה וגו' מעלה הא' נקראת חשיקה כדכתיב שכם בני חשקה וגו' והב' נקרא דביקות כדכתיב ותדבק נפשו בדינה והמעלה העליונה נקרא חפיצה כמש"ה ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ וגו' והיינו דאמר עד שתחפץ עד שתגיע האהבה למעלה העליונה הנקראת חפץ כמ"ש כי אם בתורת ה' חפצו והטעם בזה כי כל מה שעולה במעלות אהבה יגדל יצרו הרע ויתגבר להסיתו אבל כשמגיע למעלות החפץ הוא במעלות הצדיקי' שיצה"ר נעשה טוב והטעם כי במה שנגדל יצרו ומתגבר והצדיק אינו שומע אליו יגדל שכרו מאוד ומאוד וכיון שיודע יצרו שהגיע כבר למעלה שאינו יכול להדיחו ממנו למה יסיתהו להגדיל שכרו כי אין כוונתו לטובת האדם לכך נעשה טוב שלא להגדיל שכרו וזהו מעלות בכל לבבך בשני יצריך וזהו שאמר אם תעירו ואם תעוררו שלשון תעוררו הוא לשון חזק יותר שמתגבר יצרו בכל עת עד שתחפץ ר"ל שמגיע למדריגות חפץ שאז היה טוב אם יסיתו כיון שבוודאי לא ישמע אליו ועד שמגיע למעלה העליונה ועדיין צריך לתומכו ע"ז אמר וה' לא יעזבנו בידו ויש לפרש בזה הפסוק קוה אל ה' חזק ויאמץ דהול"ל חזק ואמץ יש לפרש דקאי על מ"ש למעלה אל תתנהו בנפש ברי דקאי על היצה"ר שהוא צורר הנפש ומבקש להמיתו ומביא לו ראיות שקרי' להחטיאו וזהו דקאמר קמו בי עדי שקר כדי לחמוס את נפשי וע"ז אמר קוה אל ה' שהקדו' ברוך הוא יעזרוך נגדו וע"ז קאמר חזק ואל תפחד כי יאמץ לבך ר"ל שהיצה"ר יתאמץ כמו שאמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ומ"ש לבך הוא היצה"ר כמו שאמרו בכל לבבך בשני יצרך ותהי' בטוח כי אף שיתאמץ יושיעך ה' מידו וזהו וקוה אל ה' ומה שאמר ומבקש המיתו היינו להחטיאו שעיקר המיתה הוא בשעת החטא והמיתה שאח"כ הוא לתקן החטא והיינו דקאמר הקדו' ברוך הוא לאדם כי ביום אכלך ממנו מות תמות אף על גב דלא מת באותו היום אלא דהחטא בעצמו נקרא מיתה וזהו שאמרו חז"ל שאם יתגבר עליו יצרו יזכור לו יום המיתה שיום החטא הוא עיקר יום המית' וזהו שאחז"ל רשעי' בחייה' קרוי' מתי' וכמ"ש בפירו' הפסוק הן בעוונותיכם נמכרתם ר"ל שלא הי' הגלות בשעה שגלו אלא בשעה שעשו את העון אז נמכרו כבר והיינו דקאמר כי צופה עליו להמיתו וקרא ליצה"ר רשע שהוא אחד משמותיו ומספר רשע כמספר יצר רע וק"ל:
בגמרא אלא בתו מי בידו וכו': עיין מ"ש בחידושי כתובת דף נ"ב ע"ב ומשמע מהכא דחיוב על האב להשיא את בתו כמו את בנו והא דנקט כל מצות הבן וכו' היינו מלמדו תורה שאינו אלא בבן ולא בבת אבל להשיאה חייב כדמוכח מקרא אלא דהא דתני שמלמדו אומנות צ"ע אם הוא דוקא בבנו והיה נראה דתלי בהא דקאמר לקמן דילפינן ללמדו אומנות מהיקשא דראה חיי' עם האשה כמ"ש מהרש"א ז"ל דגופא דקרא מיירי באדם עצמו ובבנו ילפינן מהיקשא אם כן אי נימא דאשה דקרא היינו תורה כדאמר לקמן אם כן כיון דפטור באשה ללמדה ה"ה דפטור ללמדה אומנות ואי נימא דאשה ממש קאמר קרא דהיקש אומנות לחיוב נשואין אם כן גם באשה כיון שחייב להשיאה חייב נמי ללמדה אומנות מיהא מסתברא מדקרא אתי ללמד אומנות חיי' אף האשה בכלל דאטו גברא בעי חיי ונשי לא בעי חיי כדאמר לקמן ואף דבעלה חייב במזונתי' מ"מ במה תתפרנס אם תתאלמן או תתגרש וגם תחתיו הי' חייב' במעשה ידי' דאפילו בעשירי' קיי"ל דכופה לעשות בצמר. ועיין בסמוך וק"ל:
שם אמר חזקי' אמר קרא ראה חיים וכו' ואי בתורה וכו' נראה דאי בתורה מיירי קרא י"ל אשר אהבת ע"פ מ"ש הרא"ש ז"ל דהא דאין מברכין בתורה בכל פעם שמפסיק במלאכתו ובמו"מ משום דאינו מסיח דעתו דאפי' אם הוא עוסק במלאכתו מחשבת לבו ותשוקתו לשוב לתורתו וכבר הארכנו בזה בסוף מס' כתובות דהא דכתב ובתורתו יהגה יומם ולילה לא מיירי דווקא במי שתורתו אומנתו דהא כתיב בתרא וכל אשר יעשה יצליח אלמא באדם העושה מיירי אלא דאפי' בשעת מלאכתו הוא מחשב ומשתוקק בתורתו וזה ראה חיים עם האשה אפי' בשעת מלאכה שעושה להחיות את עצמו אפי' הכי יהי' עם התור' מחמת אהבתו אליו ותשוקתו לשוב אליו ובארנו עוד מ"ש הכתוב בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך ר"ל בכל דרכיך דעהו אפי' בשעת מו"מ יהי' מחשבתך בתורתו ולא תאמר שאם לא יהי' כל לבך ומחשבתך על מלאכתך לא יתוקן מלאכתך ומ"מ היטיב ע"ז הבטיח כי אדרבה בזה יישר אורחותיך והיינו דקאמר וכל אשר יעשה יצליח משא"כ כשעוסק בתורה צריך שיהי' לבו רק בתורה לבד כאלו כל מלאכתו עשוי' והיינו דקאמר ראה חיים עם האשה שכשהי' לבו על תורתו בשע' מלאכתו ימצא חיותו שיצליח מלאכתו ויש לפרש עוד מה דקאמר ראה חיים עם האשה שלא יקבע פרנסתו משכר תורה אלא יעשה עמה מלאכה כמ"ש טוב תורה עם דרך ארץ וכו' לא מיבעי' שכר משנה וגמ' דאסור כדאיתא בנדרים אלא אפי' שכר מקרא דמותר ליטול אפ"ה טוב שלא להתפרנס מזה והוא בכלל מ"ש חז"ל כל הנהנה מדברי תורה ניצול חייו מן העולם ע"כ אמרו בזה ראה חיים עם האשה ויש לפרש מ"ש אשר אהבת כוונתו על שכר מקרא ע"פ מה שהקשה המפרשים בהא דאמר שכפה עליהם הר כגיגית אף שרצו לקבל והקדימו נעשה לנשמע ותירצו שלא רצו לקבל באהבה אלא תורה שבכתב וכפה אותם על תורה שבעל פה והיינו דקרא לתורה שבכתב אשר אהבת. ואי קאי על אשה ממש י"ל הא דקאמר אשר אהבת ע"ד שאמרו חז"ל כדמשלם שערי מכדא נקיט תגרא ואתא והוא המריבה שבין איש לאשתו וז"ש אהבת שבזה יהי' שלום בית ע"ד יש לפרש ע"ד שאמרו חז"ל שאשה חייבת במלאכה ותקנו מעשה ידיה תחת מזונותי' משום איבה וזה הא דקאמר ראה חיים עם האשה ר"ל שהוא עם אשתו יעשה מלאכה בשביל חיותם כמ"ש חז"ל פסחים דף נון ע"ב המצפה לשכר אשתו אינו רואה סי' ברכה וכיון דאמרי' בגמרא שתיקנו מעשה ידי' לבעלה משום איבה שלא תהי' קטטה ביניהם היינו דקאמר אשר אהבת וק"ל:
שם וכן בדין כו'. לכאורה יפלא דוודאי חלק גבוה שבאדם יותר מעולה מחלק אביו ואמו שהרי הם הולכים ונפסדים כאומר וישוב אל עפר ורוח תשוב אל אלקים וכבר פירשנו בזה מ"ש כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני וגו' כי חלק האב ואם הנעזב מהם ולא ישוב אליהם משא"כ בחלק הגבוה שחוזר ונאסף אל ה' ותשוב אליו והיינו דאמרינן בב"ק דף כ"ה גבי ואבי' ירק ירק בפני' ק"ו לשכינה י"ד יום ותו דהא באמת כבוד שמים יותר כדאמרינן יכול אמר לו אביו תטמא ואל תשוב אבידה וכו' ונראה דהכא לאו לענין דינא קאמר אלא לענין עונש ואזהרה והיינו דאמר נאמר במקלל אביו ואמו מות ימות שדינו בסקילה אף דבמכה אביו ואמו אינו אלא בחנק היינו להשותו למברך השם בעונש אחד והיינו דקאמר אבל בהכא' וודאי א"א להשוותו לכך היקל בעונשו ונרא' דהא דלא הזכירה התורה כבד את ה' היינו משום דנלמד בק"ו כמ"ש ואבי' ירוק וכו' ק"ו לשכינה י"ד יום: אלא די לבא מן הדין להיות כנדון וכיון דכוונת התורה להשוות כבודם לכבודו ממילא כיון דאיכא ק"ו ודיו לבא מן הדין וכו': ממילא שוין הם והא דהוצרכו עונש במברך השם אע"ג דאיכא ק"ו היינו משום דאין מזהירין ועונשין מן הדין ובזה מובן מה שפירש"י בד"ה וכן בדין שיוקשו לכיבוד ומורא וכו' ולא הזכיר שהוקשו לעונש משום דלעני עונש לא שייך לומר וכן בדין דהא קי"ל דאין עונשין מן הדין והא דאיצטרך במורא את ה' אלקיך תירא אע"ג דאיכא ק"ו והיינו משום דאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו ויהא מורא שמים עליכ' כמורא בשר ודם תדע כשאדם עובר עבירה אומר מי רואני והטעם מפני שהבשר ודם נגלה לעין בשר ודם משא"כ הקב"ה שהוא אל מסתתר ע"כ אף שגדולתו נשגבה מאוד מ"מ אמר הלואי שיהי' יראתו כבשר ודם וזה שהשוה אותם הכתוב ובזה מובן מ"ש בברייתא בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו כו' אמר הקב"ה מעלה אני עליכם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני ור"ל שמעלה עליו הכתוב כאלו הי' הקב"ה דר ביניהם ושהי' כבודו נגלה לעין כל דאז בוודאי יהי' מורא שמים עליכם ובזה אתי שפיר הא דסמיך ליה הא דאמר ר' יצחק כל העובר עבירה בסתר וכו' וע"ז אמר דוד המלך ע"ה שויתי ה' לנגדי תמיד היא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ושתהא האמונה גדולה כ"כ כאלו דר ביניהם וזה שאמר הקב"ה למשה מי יתן והי' לבבם זה כל הימי' והיינו בשעת מתן תורה שנגלה עליהם הקב"ה הי' יראתם גדולה כדכתיב ויחרד כל העם אשר במחנה אבל אחר זה נפלו ממדריגתם זולת משה לבדו כמ"ש בפסוק מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו דקאי על משה דמשעלה אל ה' עומד במעלתו אף לאחר ירידתו מהר וזה שאמר מי יקום שעמד וקם לעולם במעלתו מקום קדשו ויש לפרש מה שאמר מימיני בל אמוט ר"ל ע"ש נתינת התורה שניתנה בימין ר"ל שלא אמוט ממעלה שהיתה נשמתו בשעת מ"ת עי"ל מימיני רומז לקץ הימי' דכתיב ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו דאז בוודאי יהי' מורא ביותר ויתקיים לעולם והיינו דקאמר מימיני דהיינו בזמן קץ הימי' לא אמוט עוד ממעלה זו ובזה מובן מה שאמר לקמן בפ' יודוך ה' כל מלכי ארץ וגו' וסיים הפסוק וישירו בדרכי ה' כי גדול כבוד ה' כי רם ה' ושפל יראה ר"ל כששמעו שהשו' הקב"ה כבודו לכבוד בשר ודם אמרו אף כי גדול כבוד ה' ולא שייך להשוותו אלא מפני כי רם ה' ושפל יראה ר"ל כי מפני שהוא נעלם מחמת רוממותו ודבר שהות שפל יראה לעינים ע"כ יצדק בהם ההשוואה והיינו דקאמר קרא יודוך ה' כל מלכי ארץ וצא אמר על ישראל בעצמו משום דלישראל בעצמו נגלה כבוד ה' בשעת מתן תורה כשאמר אנכי ה' אלהיך וא"כ בוודאי הי' מורא שמים יותר אבל גבי אומות שייך שפיר ההשוואה וק"ל:
שם תני' ר' אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר וכו' י"ל הא דמייתי הכא הך ברייתא דרבי משום דהמהרש"א ז"ל הקשה דילמא להכי הקדים גבי כיבוד אב לאשמועינן הא דאמר לקמן דאם אביו אמר השקיני ואמו אמרה השקיני דאב קודם לאם ותירץ דעיקר הקושי' מדשני רחמנא גבי מורא דהקדים אם לאב אך נראה לענ"ד דאין תירוץ זה מספיק דהא אמר לקמן הטעם משום דהוא ואמו חייבין בכבוד אביו ונראה דזה דוקא גבי כיבוד אבל גבי מורא דאמר לקמן איזהו מורא לא ישב במקומו וכו' בכל הני לא מצינו גבי אשה מורא בעלה ולא שייך בזה שהוא ואמו צריכין לירא מאביו ואף לפמ"ש לקמן דבכלל מורא שלא יסתור את דבריו אפי' בדבר שאין הנאה לאביו מכל מקום גם זה לא מצינו באשה שתהא מחוייבת לציית אותו בדבר שאין נוגע להנאתו בשימושה דאף שאמרו בנדרי' אין לך אשה כשירה בנשים אלא שעושה רצון בעלה אבל חיובא ליכא א"כ בענין המורא שניהם שווין ושפיר הוי מצי למימר דהיינו דשני קרא בכיבוד ובמורא לאשמועינן דבכיבוד אב קודם ובמורא שניהם שווין ותו דאם נימא דהקושי' הוא אינו אלא מדשני קרא גבי מורא לא הוי צריך לומר אלא משום דדרך אדם לירא יותר מאביו ולא הוצרך רבי ליתן טעם גבי כיבוד אלא העיקר נראה דהא דאמר שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו הוא נלמד מדהוקש כבודם לכבוד המקום ואפ"ה אמרה התורה איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' שאם צוה לו אביו והוא דבר עבירה לא ישמע משום דהוא ואביו חייבין בכבוד השי"ת ומהאי טעמא גופא כבוד אביו קודם לכבוד אמו ושפיר דייק רבי דלא הוצרך משום זה קרא להקדים דממילא הוי ילפינן מהא דכבוד המקום קודם לכל דכתיב ביה אני ה' והיינו דמייתי הכא הך דרבי בתר דמייתי דהוקש כבודם לכבוד המקום וק"ל: