אור ברסלב
המקנה על קידושין פרק ראשון האשה נקנית › דף כט:

המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פרק ראשון האשה נקנית · דף כט:

דף כט.

ור' יהודא סבר מלוה הכתובה בתורה וכו' כבר כתבנו בחידושי כתובת דף ק"ב ע"א שהקשה מזה על הש"ך בח"מ סי' ע"ט שכתב בפשיטות דכל היכא שיכול לטעון פרעתי אינו יכול לגבות ממשעבדי דהא בפדיון הבן פשיטא שיכול האב לומר לאח' למ"ד יום פרעתי ואין לומר דמיירי שכתב להכהן שטר דאינו יכול לומר פרעתי כמו שכתבו התוספות בכתובת שם אם כן מאי טעמא דרבנן דאינו גובה ממשעבדי וכמו שכתב מהרש"א ז"ל בתוספות ד"ה ואזיל כהן וכו' דבשט' לא הוי פליגא רבנן דהא אית לי' קלא ע"ש ואפילו אי נימא דמיירי בכתב ידו כדמוקי הש"ס בכתובת שם דבכתב יד אינו גובה ממשעבדי וכדעת הפוסקים דבכתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי מ"מ קשה דהא אמרינן שם דבכה"ג אין בנו פדוי מדעולא גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות: אמנם נראה דיש ליישב זה דמיירי שנתן לו כתב יד. וע"כ צ"ל דמיירי הכי דאי לאו הכי איך טריף שום כהן ממשעבדי הא יכול לומר לו לאו בעל דברי' דידי את ואפי' אי נימא דמיירי בעשאו אפותקי כמ"ש בספ"י מ"מ במה ישתעבד האפותקי אם לא בכתב לו ואף דאיכא בזה משום דעולא מ"מ כיון שזה אינו אלא בגזירה דרבנן דמדאורייתא הוא פדוי וכיון דפדיון בנו הוא מדאורייתא פדיון בנו קודם: ובזה אתי שפיר טפי לישנא דרבי יהודא בנו קודמו דמשמע קצת דפדיון בנו קודם לפדיון עצמו ולפי מה שמפרש רבי ירמי' הרי שניהם נפדים ולא שייך לשון קודמו: ולפמ"ש אתי שפיר כיון דעל כל פנים הוא מדרבנן אינו פדוי אפ"ה בנו קודמו: ועיין מה שכתבתי בלשון התוס' ודוק:

ברש"י ד"ה ככתובי' בשטר דמי וכו' ואין זה אונאה ללקוחות וכו': לכאורה קשה לפי מאי דקי"ל בח"מ סי' פ"ג סעי' ב' דאם יש לו שני חובות ועל אחד יש לו ערב והלוה רוצה לחשב על המלוה שיש לו עלי' ערב יכול המלוה לחשב על החוב השני שאין לו בו ערב ואפילו שתק כשקיבלם יכול אח"כ לומר מה ששתקתי כדי שתתן לי המעות ולא אקבלם על חוב אחר ע"ש אם כן ה"נ מה זה אונאה הא אפי' אם יתן לו בשביל עצמו יכול הכהן לומר לא אקבלם אלא בשביל פדיון בנו ונראה דזה אינו דלפמ"ש התוספות בכתובת דף ק"ב בד"ה לברורי ליה כהן וכו' אפי' במכירי כהונה כל זמן שלא כתב לו יכול לחזו' בו אם כן אפי' אי נימא דמיירי במכירי כהונה מדאינו יכול לומר לאו בעל דברי' דידי את כמ"ש הריטב"א ז"ל ויכול לגבות ממשעבדי מ"מ אינו יכול הכהן לומר שיתפוס הבני חורין בשביל בנו שהרי אינו מחויב ליתן לו דוקא ויכול לחזו' בו וליתן לכהן אחר וכ"ש לפי מה שיבוא' בסמוך דלא מיירי במכירי כהונה אלא שעשה את המשועבדין אפותיקי לכהן כמו שכתב בספ"י ועיין בסמוך: ועוד יש לחלק בין היכא דמשלם לו במעות דשייך בו תפיסה יכול לומר שתופס בשביל חוב אחר אבל המגבה לו קרקעות דכתב הרא"ש ז"ל בפ' הכותב ובח"מ ריש סי' קט"ו גבי חצי שבח דלא שייך בו תפיסת המלוה אלא אם הגבוהו ב"ד או הלוה עצמו אם כן י"ל דהכא מיירי כשבני חורין הם קרקעות וכן משמע מדברי התוספות וכמו שיבוא' בס"ד: ודו"ק:

בתוספות ד"ה אזיל כהן וכו': ואפי' אם פדה בנו בכור מבני חורין וכו' יש ליישב פירש"י ז"ל דסבירא ליה דמיירי ע"כ שעשה מתחילה אותן המשועבדין אפותיקי לכהן דאל"ה לא שייך כלל ליטרוף ממשועבדין דיכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את כמ"ש בספ"י וא"כ ממילא אינו יכול לומר הנחתי דכיון שעשאו אפותיקי ואמר לו לא יהא לך פירעון אלא מזה. ולפ"ז י"ל דמתורץ מה שהקשו התוס' בבכורות פ' יש בכור דאכתי להדרי לקוחת מהני חמש סלעים ויפדה בהם בנו. ע"ש ודוחק לומר דמיירי שמכר לו שלא באחריות הא ס"ל לר' יהודא דאחריות טעות סופר. ולפמ"ש י"ל כיון דידע הלוקח שעשאו אפותיקי מפורש לכהן ה"ל כהכיר בה שאינו שלו דפליגי בה רב ושמואל בב"מ דף ט"ו ע"ב דלא מיבעי' לשמואל דס"ל דמעות מתנה אלא אפי' לרב דס"ל דמעות פקדון מ"מ אינו יכול הלוקח ליטרף ממשעבדי ואדרבה לרב אתי שפיר טפי הלשון דבנו קודמו שצריך לפדות בתחילה את בנו כדי שיהי' משועבדין ביד כהן ואינו יכול הלוקח להוציא ממנו. ודו"ק:

אלא דלכאורה קשה ע"ז דהכא לא שייך אפותיקי מפור' דהא באפותיקי מפורש דהיינו לא יהא לך פרעון אלא מזה קי"ל דאם שטפו נהר אינו גובה משאר נכסי' אבל בפדיון בנו דאין הכהן יכול לימחול ודאי אם שטפו נהר אינו פדוי דהא אפי' אם יתן להכהן הקרקע אינו נפדה עד שימכור ויפדה בדמיו ואיך יועיל לפטור מפדיון במה שעשאו אפותיקי. אך נראה דנהי דלא הוי אפותיקי מפורש שיפטור מן הפדיון לגמרי מ"מ כיון דמיירי הכא שיחד את הפדיון לזה הכהן דוקא א"כ שפיר י"ל שאמר לכהן זה שלא יהא לו פרעון הפדיון שיחד לו אלא משדה זו ואם שטפו נהר בטל זכות של זה הכהן ויכול ליתן לכל מי שירצה וממילא דאינו יכול לומר הנחתי דאם לא יטרוף שדה זו אינו יכול לתבוע פדיונו שיכול לומר שיתן לכהן אחר. ודו"ק:

ועיין בספ"י שכתב בשם מהרש"א ז"ל דמה שכתבו התוס' שעשאו אביו אפותיקי היינו משום דאל"כ יכול הלוקח לומר הנחתי על נכסי בנו ולענ"ד א"א לומר כן דאם כן הוי מצי התוספות לפרש כשעשה הוא בעצמו אפותיקי כמ"ש בשיטת רש"י ז"ל. אלא דע"כ דהתוספות לית ליה הך סברא משום דלא שייך בפדיון אפותיקי מפורש כנ"ל ובאפותיקי סתם קיי"ל דיכול לומר הנחתי ואף שכתבנו בשיטת רש"י ז"ל די"ל דכיון דיחד הפדיון לכהן זה דוקא ואמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה אין הלוקח יכול לומר הנחתי מ"מ י"ל דס"ל להתוספות דכיון דאינו יכול ליטרוף ממשעבדי אלא משום דהוי מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי והיינו בעיקר הפדיון דלא שייך בו אפותיקי מפורש שפיר יכול לומר לו הנחתי דמה שיחד לכהן זה לאו כתובה בתורה אבל המעיין בדברי המהרש"א שלפנינו לא כתב דמיירי שעשאו אפותיקי באמת אלא דמפרש דברי התוספות דחוב אביו הוי כאילו עשאו אפותיקי ודו"ק:

בא"ד יאמרו הנחתי לך מקום לגבות וכו'. ובבכורות פ' יש בכור הקשו התו' בענין אחר דאכתי להדרי ללקוחות מהני חמש סלעים שפדה בהן בנו ע"ש. וצריך להבין דבריהם שם דטפי הוי להו להקשות דאינו יכול לטרוף כלל משום הנחתי ונראה לענ"ד דבלא זה צריך להבין דבריהם שם שכתבו דמיירי שלא כתב ללוקח דאקני ולמה הוצרכו לזה הא אפי' בכתב ללוקח דאקני הא לפמ"ש שם בסוף דבריהם דגבי לקוחין לא שייך דאקני דכל שעתא ושעתא רכיב עלי' חיוב פדיון י"ל שקנה הנכסים אחר לידת בנו וא"כ כיון דקי"ל בלוה וחזר ולוה וקנה וכתב לשניהם דאקני דיחלוקו כדאיתא בב"ב דף קנ"ז ובח"מ סי' ק"ב וקי"ל התם דאם תפס אחד מהן אין השני יכול להוציא ממנו א"כ כיון דהכא כבר נתן להכהן הב"ח אין הלירחז לה שהאי אפי' אם כתב לו דאקני ונר' דדבריה' שם אזלי לפי סברתם לעיל בתחלה דאף בכהן שייך דאקני לא משתעבד נמצא דאם כתב ללוקח דאקני אפי' אם קנה הבני חורין אחר לידת בנו מ"מ כיון שכתב ללוקח דאקני ולגבי כהן לא משתעבד הי' הלוקח יכול להוציא ממנו וכ"ש אם לקח הבני חורין קודם לידת בנו דאף שנשתעבד להכהן מ"מ שיעבוד הלוקח קודם משעה שקנה כדקי"ל בלוה וקנה ולוה וכתב לראשון דאקני ראשון קודם: ולפ"ז י"ל הא דלא הקשה התו' שם דאיך יכול לטרוף הא יכול לומ' לו הנחתי היינו משום דבפשיטות אפשר לומר שקנה הבני חורין ולא ירש אותה וכיון דהוי לגבי כהן דאקני אינו יכול להוציא מן הכהן השני שנתן לו בשביל פדיון בנו דכיון דהוי דאקני אינו יכול להוציא מן המשועבדים וכך אינו יכול לומר לו הנחתי אבל מלוקח הקשה שפיר שיטרוף משום דהוי ס"ד דאחריות טעות סופר הוא אפי' בדאקני כדאיתא בח"מ סי' קי"ב וא"כ יכול להוציא הלוקח מן הכהן והוצרכו לתרץ דמיירי שכתב לו אחריות ולא כתב לו דאקני דבכה"ג אינו ט"ס כדאיתא שם. ובאמת לפי מסקנתם שם דבכהן לא שייך דאקני שפיר י"ל שכתב לו דאקני ומיירי שקנה אחר לידת בנו ומהאי טעמא ג"כ אינו יכול לומר הנחתי דהכהן ג"כ אינו יכול להוציא מן הכהן השני כיון שתפס השני ונראה בדבריהם בשמעתין דלא מתרצי בכה"ג שקנתה אחרי כן משום דס"ל כמסקנ' התו' שם דגבי כהן לא שייך דאקני ואכתי לא מתרצי אליבא דרב נחמן ואליבא דרב אשי במהדורא קמא דס"ל בב"ב שם דלוה ולוה וקנה דלקמא משתעבד ויכול להוצי' מן השני ואף דלפי הטע' שכ' התו' דלא שייך גבי כהן דאקני משום דכל שעתא ושעתא רכיב עליו חיוב פדיון א"כ כשקנה הנכסים נשתעבדו לשניהם יחד מ"מ כיון דס"ל התם דלקמא נשתעבד אף שאי אפשר שיחול השיעבוד על הנכסים עד שקנה אותם מ"מ ס"ל כיון דשיעבוד גופו הוא מקודם הוא קודם לגבות א"כ ה"נ לכהן קמא משתעבד ודבריהם דשם לפי המסקנא דב"ב והילכתא יחלוקו ודוק:

ונר' עוד דהא דמפרשי' התו' הכי ולא סגי להו בתרוצ' דמיירי שמכר אביו המשועבדים ובהכי מתיישב לישנא דברייתא טפי שמצותו על אביו ונראה דמשום דלפי תירוץ זה לא מתיישב לישנא דר' יהודא דאמר בנו קודמו הל"ל ששניהם נפדי' לא שייך קדימה ועיין מ"ש בפירש"י ז"ל אך לפי תירוצם שם משום דאקני אתי שפיר לא מיבעי' לפי מסקנתם דגבי כהן לא שייך דאקני וכב' כ' דבז' א"צ לדחוק שלא כתב ללוקח דאקני דהא קימ"ל דגם דאקני טעות סופר הוא אלא כיון שקנה הבני חורין אחר לידת בנו ותפ' הכהן הב' אין מוציאין מידו א"כ הוא צריך ליתן להכהן השני קודם טרוף הראשון מן המשועבדים דאל"כ יבוא הלוק' לחלוק בנכסי' עם הכהן הב' כדין לוה ולוה וקנ' דיחלוקו וכ"ש דאי נימא דס"ל לר' יהודא חמש ולא חצי חמש כדאי' בבכורות דף מ"ח א"כ לא הי' הכהן השני יכול ליטול החלוקה וממילא הי' הלוקח נוטל הכל ולכך צריך ליתן להכהן קודם דהוי תפיס דאין הלוקח יכול להוציא ממנו ולכך קאמר בנו קדמו ואפי' לפמ"ש בתחלה דגם גבי כהן שייך דאקני אלא דהמשועבדין הי' לו בירושה מ"מ נראה דא"א לפרש שקנה הבני חורין קודם לידת בנו דא"כ כיון דגבי כהן ראשון הוי דאקני ולגבי כהן שני לא הוי דאקני לא הי' צריך לטעמא דר' יהודה דאין זה אונאה משום שמצות בנו עליו דבל"ז אפי' אם יתן לכהן הראשון יבוא הכהן השני ויוציא ממנו כיון דלגבי כהן השני נשתעבדו לו הנכסי ולא לכהן הראשון ואף לפמ"ש לעיל בפי' רש"י ז"ל דהכא לא שייך שיוציא הכהן משום דיכול לומר לאו בעל דברים דידי את מ"מ כיון דבאמת נשתעבדו הנכסי' לפדיון בנו ולא לפדיון עצמו פשיטא דפדיון בנו קודם וע"כ צ"ל שקנה אחר לידת בנו ולא נשתעבדו לשניהם א"כ אם לא יתן להכהן השני קודם היה הלוקח בא לחלוק עם הכהן השני ואי אמרינן חמש ולא חצי חמש היה הלוקח נוטל הכל וע"כ צריך ליתן להכהן השני קודם משא"כ לתירוצים דהכא לא שייך לשון בנו קודמו וצ"ל כמ"ש בפירש"י ז"ל ודו"ק היטב:

בגמרא מהו דתימא נילוף בכור בכור מנחלה וכו'. נראה דע"כ צ"ל דהא דבעינן שניהם שיהא בכור לאב ולאם דוודאי בעינן פטר רחם דמפורש בקרא וכך כתב הריטב"א ז"ל ולכאורה קשה דאכתי נילוף איפכ' דלענין נחלה נימא שיהא בכור גם לאמו. ונראה דנפקא מהא דאמרינן בב"ב דף קי"א ע"ב וטעמא מאי וכו' ואימא הנ"מ בחור וכו' אלא אמר רבא וכו' וע"ש בתוס' ד"ה לו משפט ע"ש ומדאיצטרך לו משפט הבכורה ולא ילפינן מאשר ימצא לו ולא לה כדדריש שם בתחילה והיינו כדמקשי שם הני מילי בחור שנשא אלמנה אלמא מוכח מקרא דאפי' בחור שנשא אלמנה דלאו פטר רחם הוא אפ"ה הוי בכור לנחלה: ובזה אתי שפיר טפי דאין צריך לומר לדרשא אחרינ' כמ"ש התוספות אלא מדרשה זו דלו ולא לה ילפינן דלא בעינן בנחלה שיהא בכור לאם מדאיצטרך לו משפט הבכורה וכנ"ל אבל אין להוכיח מהא דדריש שם מקרא דראשית אונו להבא אחר נפלי' הוי בכור לנחלה אף על גב דלא הוי בכור לכהן זה אינו דהוי ס"ד דנילוף מהכא דבעינן פטר רחם וקרא אתי לרבות אעפ"י שהיא בא אחר נפל שהפיל' אשתו אחרת אבל אכתי זה שהוא בן קיימא הוא פטר רחם של אמו וק"ל:

תנו רבנן לעלות לרגל ולפדות את בנו וכו': נראה דאין הפירוש איזה יעשה קודם דאם הגיע כבר זמן הפדיון קודם הרגל פשיטא דצריך לפדות מיד כמ"ש התוספות בריש ר"ה דבכל נתינת הכהן עובר בהם משום בל תאחר אם כן הא אמר שם דברגל אחד עובר בעשה ולר"מ דהוא סתם ת"ק דר"י עובר אפי' בלאו דבל תאחר אם כן גם זו היא מצו' עוברת לאחר את הפדיון בנו עד לאחר הרגל כיון שיכול לפדותו עתה ואפי' אם לא הגיע עדיין זמן פדיון קודם הליכתו ויגיע תוך הרגל א"צ להמתין בביתו דהוא יכול לפדותו בכל מקום שהוא אלא הכא מיירי שאין לו ממון כי אם לאחד מהן. וכן משמעות הקרא כל בכור בניך תפדה ולא יראה פני ריקם דהיינו מעות פדיון הוא קודם לעולת ראי' דילפינן מלא יראה פני ריקם. וכן הוא מפורש ברמב"ם פ' י"א מהלכות בכורי' הל' ד' שכתב ואין לו כדי לזה וכדי לזה וכו' דלענין ממון מיירי. ובזה נרא' דהא דקיי"ל בכל מקום דמצוה עוברת קודמות ולא ילפינן מהכא דאמרה התור' דפדיון בנו קודם מלעלות לרגל אף על גב דהוי מצוה עוברות משום דהכא שאני דכבר נשתעבד לכהן ואין להפקיע שיעבודו בשביל חובת עולת ראי' דאכתי לא מטי זמנא עד הרגל אף על גב דגם עולת ראי' מיקרי מלוה הכתוב' בתור' כדמשמע לעיל דף י"ג גבי אשה שהביא' חטאת' ולא הביא' עולתה ומתה מ"מ כבר קדם שיעבוד הכהן ואפשר דבאמת אם לא הגיע יום שלשים ואחד של בנו עד הרגל מצות ראי' קודם והיינו דנקט הכא לשון לעלות לרגל ולא נקט הי' עליו פדיון בנו ועולת ראי' וקמ"ל דוקא שהגיע זמן פדיון בנו קודם הרגל. והנה קשה לפי מאי דאיתא בפסחים דף חי"ת דמי שאין לו קרקע פטור מלעלות לרגל מדכתיב לא יחמוד איש ארצך אם כן כיון דע"כ אית ליה קרקע הרי יכול לקנו' שניהם לא מיבעי' למ"ד דסבירא ליה דפודין בקרקעות אלא אפי' למ"ד דאין פודין בקרקעות מ"מ משועבד הוא למכור אותו ולפדות כדאמרינן גבי ה' סלעים דמשועבדין ואפי' אם הוא פחות מה' סלעים מ"מ קשה הא כיון דסבירא לי' לר' יהודא חמש ואפי' חצי חמש כדאיתא שם בבכורות אם כן כיון דכשיגב' הכהן את הקרקע יפטור מעליות הרגל וממילא צריך ליתן מותר הדמים לכהן ומיהא הרמב"ם ז"ל לא הביא הך דר' אמי דמי שאין לו קרקע פטו' מלעלות לרגל משמע דסבירא לי' דלאו הילכתא היא וראיתי בספר טורי אבן במס' חגיגה דהא דאמר ר' אלעזר דכל שאין לו קרקע פטור מן הראי' תלוי בפלוגתות קנין פירות כקנין הגוף דמי דכיון דבזמן שהיובל נוהג הוי ליה הכל קנין פירות כדאיתא סוף פ' השולח אם כן אין לך אדם מישראל שאין לו קרקע. ולפ"ז י"ל דמיירי שאין לו קרקע אפ"ה יתחייב לעלות לרגל דשמעינן לר' יהודא דסבירא לי' דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי וליתא לדר' אמי אלא דאכתי קשה דאם כן מאי פריך מ"ט דרבנן דהוי לי' למימר דלשיטתייהו אזלי דפליגא רבי יהודא ור"מ בבבא קמא דף צ' דר"מ סבירא לי' דקנין פירות כקנין הגוף דמי רבי יהודא סבירא לי' דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הוי לי' למימר דרבנן דר' יהודא היינו ר"מ ובהכרח פודה את בנו תחיל' כנ"ל. ולכאור' הי' נרא' דמיירי כגון שאינו מוצא קונה לפי שעה וכיון שאינו יכול לפדות בקרקע עצמה כדקיי"ל דאין פודין בקרקעות ממילא מוטל עליו חיוב עליות הרגל. ובזה אתי שפיר הלשון דקאמר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו והיינו דסבירא ליה לרבי יהודא כיון דמיירי שיש לו קרקע ויכול הכהן להפרע ממנו אלא שאינו יכול לפדות בו באותו שעה בזה אמרינן כיון שזו מצוה עוברת יקיים אותה תחילה כיון שיש להכהן מקום לגבות מן הקרקעות וחכמים ילפינן מקרא דפדיון בנו קודם אך אכתי קשה דהל"ל דבהא גופא פליגי דהא טעמא דרבי ס"ל דפודין אפי' בקרקעות כדאיתא בשבועות דף ד' ע"ב ואמר שם הטעם משו' דדריש ריבוי ומיעוטי ושמעינן לי' לר' מאיר דדריש ריבוי ומיעוט כמ"ש התוספות בבבא מציעא דף ק' ע"ב בד"ה ודילמ' וכו' וא"כ מאי פריך מ"ט דחכמים הא הוי מצי למימר דרבנן דרבי יהודא היינו רבי מאיר דסביר' ליה דפודין בקרקעות אם כן צריך לפדות בקרקע וממילא יפטור מלעלות לרגל ויותר נראה דסבירא ליה להש"ס דע"כ לא מיירי שיש לו קרקע שוה חמש סלעים דאם כן מ"ט דרבי יהודא דאמר ואח"כ פודה את בנו הא יכול לפדות את בנו בקרקע או בדמי הקרקע ואפ"ה יתחייב לעלות לרגל דסביר ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וע"כ צ"ל שיש לו קרקע פחות מה' סלעים ואם כן הא שמעינן לי' לרבי מאיר בבכורות דחמש ולא חצי חמש ואין הכהן יכול לטרוף הקרקע ושפיר פריך מאי טעמא דר"מ ובזה אתי שפיר לשון הש"ס דקאמר בשלמא לר"י כדמפרש טעמא דלכאורה הוא מיותר כיון שהטעם הוא מפורש ולפמ"ש אתי שפיר דמזה הכריח הש"ס דלא מיירי ביש לו קרקע שוה חמש סלעים. ודו"ק:

בגמרא מהו דתימא נילוף בכור בכור מנחלה וכו' יש לדקדק דהוי ליה למימר דסד"א כיון דכתיב בפרשת במדבר ביום הכותי כל בכור הקדשתי את כל בכור וגומר. וכיון דבמצרים היה בכורות לאב כדאמר אני ה' שהבחנתי בין טיפה של בכור וכו' והא דקידש בכורות שהוקדשו תחת בכור במצרים ה"א דבעינן בכור כי התם ואפשר כיון דאמרינן בבכורות דף ד' ע"ב בשלש מקומות קדשו בכורות לישראל במצרים ובמדבר ובכניסתן לארץ. וכיון דאמרינן בעלמא דשעה מדורו' לא ילפינן להכי אמר דה"א דנילוף בכור בכור מנחלה דהוי דורות מדורות וק"ל:

בגמרא ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם וכו': הקשה בספ"י דלמ"ד לקמן דממעט בניכם ולא בני בני' מנא לן למעט בנות ונראה דכולה מחד קרא נפקא כמו שמצינו גבי פדיון דכתיב בכור בניך דממעטינן מיני' בני בני' ובנות גם י"ל דממעטינן מוהודעתם לבניך כמו שכתב התוספות לקמן דף ל"ז בד"ה גברא בעי חיי': ועיין מה שכתבתי שם ולאידך מ"ד יבואר לקמן:

שם ואפשר דמתרחש ניסא וכו': לכאורה קשה הלשון דקאמר אפשר דמתרחש ניסא משמע שהי' מסתפק והאיך הכניס אותו בספק סכנה ועיין במהרש"א ז"ל שנדחק בזה וי"ל שהי' בטוח בזכות תורתו שלא יהא ניזוק כדאמרי' בברכות כל העוסק בתורה נזיקין בדילין ממנו אלא דיש שני בחינת הצלה האחד יש בו כח להגביר על שונאו ולהרגו והשני הוא גדול ממנו שמתהפך האויב לאוהב לו ואינו מתגרה בו כלל כמו שמצינו גבי יעקב דכתיב ויירא וייצר לו ופירש"י ז"ל שמא יהרוג את אחרים ואח"כ נהפך לו לאוהב כמו שיבואר לקמן והי' אביי מסתפק אם יגדל זכותו כל כך שיהפך לאוהב לו ולא יראה אליו כלל כענין שאמרו חז"ל בברכות לשלשה אינו נראה אלא שאמר דאפשר שיתרא' אליו ואז בוודאי הי' בטוח שיהרוג אותו (והיינו דאמר ר' יעקב אחר שראה אותו מחמת ענוותנותו אי לאו דאתרחש ניסא הי' מסוכן וכן מצינו גבי אברהם שאמר לו הקב"ה אל תירא אברם אנכי מגן לך ופי' רש"י ז"ל שהי' מתיירא שמא ניכו לו מזכיותיו ואמר אל תירא דהיינו שהי' סבור שהיה בדרך נס וכמ"ש חז"ל אל יעמוד אדם במקום סכנה וכו' ואם נעשה לו נס מנכין לו מזכיותיו ואמר לו הקב"ה שאין בזה ניכוי מפני שממילא נעשה זה בזכותו. וזהו שאמר לו אנכי מגן לך) ועיין בחידושי תורה שהארכנו בזה ועיין עוד במהרש"א ז"ל שכ' דז' רישיותן הוא כנגד ז' כוחות הטומאה שהביא נחש לעולם ובכל כריעה הכניע כח אחד ע"ש ואפשר לפרש בזה הא דכתיב גבי יעקב וישתחוה ש"פ עד גשתו עד אחיו וישקיהו ועיין ברשי' ז"ל שפירש שבאותו שעה נשקה בכל לבו וחזר למוטב וידוע ששרו של עשו הוא השטן והוא שורש נחש עם הכולל והוא נלחם בתחילה עם יעקב והחזירו למוטב וברכו כמו שכתבנו בחידושינו בפסוק כי שרית וגו' וז"ש ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני ור"ל כמו שהכניע המלאך והחזירו למוט' כן החזיר אותו לרצונו והכניע אותו בשבע כריעות כדאמר בשמעתין וכן פירש"י ז"ל כיון שראה כל כריעות אלו וכו' וההשתחויות הי' להתפלל לה' להכניע כל ז' כוחות הטומאה וי"ל עד גשתו עד אחיו ע"ד שפירש"י ז"ל בפסוק באנו אל אחיך אל עשו שאינו מתנהג עמך כאח אלא כעשו הרשע וזה שאמר עד גשתו עד אחיו שבכח הכריעות ביטל ממנו כח עשו ונעשה כאחיו ועיין מ"ש בחידושינו שבתחלה כשנקרא יעקב הי' בכח להנצל מן השטן כמ"ש בכתבי האר"י ז"ל שני פעמים יעקב הוא בגימטרי' השטן והוא מועיל להנצל מן השטן אבל שם ישראל הוא בגימטרי' יעקב ושטן שהוא מועיל לשבר כחו ולהחזירו למוטב ופירשנו בזה מ"ש לא יקרא שמך עוד יעקב וגו' אף דשם יעקב נשאר כדאמר סוף פ"ק דברכות מדמהדרי קרא ויאמר לו יעקב יעקב אלא דאמר דא"צ להקרא לשמך עוד יעקב ר"ל שני פעמים יעקב שהוא בגימטרי' השטן להנצל ממנו כנ"ל אלא ישראל יהי' שמך שהוא בגימטרי' יעקב ושטן שהחזירו למוטב כדקאמ' כי שרית וגו' וי"ל עוד רמז בזה שידוע שיצחק בגימטרי' שמנה פעמים שם הו"יה ויעקב הוא גימטרי' ז' פעמי' הוי"ה שקיבל מיצחק שבע כוחות בקדושה ועשו שהיו בו שבע כוחות הטומאה וז' פעמים טמא הוא בגימטרי' ש"נ נשאר מן שם עשו כ"ו והוא הניצוץ הקדוש שבו כמבואר בכתבים שכח עשו הוא ניצוץ הקדוש שהי' בו ויש לפרש שזה הענין שבע ברכות שבירך יצחק ליעקב וברכה השביעית הוי גביר לאחיך הוא בחינת המלכות כמו שפי' רש"י ז"ל בפסוק הן גביר שמתיו לך וזה שאמר עשו הברכה אחת וגומר ואמר עוד הלא אצלת לי ברכה היינו הברכה השמינית שהוא במנין שם יצחק מספר כ"ו יותר על שם יעקב וזהו שאמר הכי קרא שמו יעקב וגומר שהוא רומז על מנין שבע ברכות אלא שאמר והי' כאשר תריד כפי' רש"י ז"ל שיקחו ממנו בחינות המלוכה אם יעברו בניו על התורה וי"ל דהיינו דקאמר ועלו מושיעים בהר ציון כי ציון הוא בגמטרי' ששה הוויות עד כי ישפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה כי תשוב המלכות שהוא בחינת הוי' השביעית למלאות שם יעקב ובשבע הכריעות הכניע מכח ז' כחות הקדושה את ז' כוחו' הטומאה של עשו ולא נשאר אלא ניצוץ הקדוש שבו וזהו עד אחיו שאחיו עם הכולל הוא בגימטרי' שם הוי' ואין להאריך ואחר זה מצאתי בסדר הדורות שכתב בשם בעל מגל' עמוקו' דז' כריעות אלו שעשה רב אחא בר יעקב הם כנגד ז' השתחוויות שעשה יעקב לעשו ע"ש באות א' ושמחתי שכוונתי לדבריו ז"ל:

ברש"י ד"ה הא לן והא להו וכו' נושא דהוי בלא הרהור וכו' נראה דטעמא דרש"י ז"ל דלפירש"י ז"ל אתי שפיר הא דקאמר בברייתא דלעולם ילמד אדם תורה ואח"כ ישא אשה דהיינו לבנו א"י שהם לומדי' במקומם ואהא קאמר דאם אי אפשר לו בלא אשה מחמת הרהור כדאיתא בי"ד סי' רמ"ו ישא אשה תחילה אבל לפיר"ת דמיירי בבני בבל שלומדי' חוץ למקומם א"כ איך קאמר ואם א"א לו בלא אשה ישא אשה הא לשיטתו יש בזה איסור יותר להניח אשתו וצ"ל שילמד במקומו וזה אינו במשמע מסתם לשון הברייתא דהוי לי' למימר ילמד תורה במקומו ונראה דאתי שפיר לפמ"ש מהרש"א ז"ל בפי' ר"ת שכתב שגם הם עניים היינו אפי' אם לומד בביתו בבבל ילמד תורה תחלה דטעם דרחיים בצוארו שייך גם בביתו א"כ שפיר יש לפרש הברייתא כולה כשהי' בביתו ונראה דזהו כוונת ר"ת שהוצרך בזה לפרש הברייתא ומ"מ הוצרך ר"ת ז"ל לפרש ג"כ שמיירי ר"י בבני בבל שעולין לא"י ולא מפרש דמיירי כולה שהם לומדים בביתם משום דאם כן לא שייך שאמר ר' יוחנן הדין לתלמידיו מבבל לאותם שלומדי' בביתם וכמ"ש התו' בסוף דבריה' גבי על הארץ ועל פירותי' דכיון לענין ברכ' מברך לפי המנהג שהוא שם לא שייך לומ' דין על מי שהוא בביתם וכ"ש הכא לא שייך שיאמר לתלמידיו שבאו ללמו' לפניו הדין לאותם אנשי' שהם בביתם לכך הוצרך לפרש ששייך נמי לתלמידיו שהם לפניו ומה שהקשו התוספות על רש"י ז"ל דאכתי איכא הרהור כיון שהולכים ללמוד חוץ למקומם נראה דזה תלי' בפלוגתת הרמב"ם ז"ל והטור בא"ח סי' ג' דמלשון רמב"ם ז"ל משמע דבנשוי ליכא משום הרהור כולי האי וכה"ג כתבו התוספות ביומא דף י"ח דבנשוי לא תקיף יצרו כ"כ אפי' כשהוא בעיר אחרת והטור שם שהשמיט אם הי' נשוי וכתב הט"ז דסבירא ליה דווקא כשאשתו עמו הוא כשיטת התוספות בכאן ולולי דבריהם ז"ל היה נראה לפרש ע"ד שאמרו בכתובת דף קי"א כל הדר בא"י שרוי בלא עון והוא ע"ד שכתב הרמב"ם ז"ל שאין הרהור עביר' מצוי אלא בלב הפנוי מן החכמה וכיון שאמרו חז"ל דאוירא דא"י מחכים ואמרינן לקמן עשרה קבין חכמה ירדה לעולם תשעה נטלה א"י מטהרת את האדם מהרהור עביר' והיינו דקאמר הא לן לבני א"י שיכול ללמוד בלא הרהור וק"ל:

בגמ' חזי דלא חזית לאפי וכו' ע' במהרש"א ז"ל שלא רצה ר"ה להסתכל בו ע"ש ואין משמעו' הל' כן דמשמע מלשון דלא חזית לאפי שלא יקבל רב המנונא פניו ונראה דהיינו דאמרו חז"ל כל המקבל פני רבו כאלו מקבל פני שכינה ורמוז לו למה שאמרו חז"ל ביבמות דף ס"ד דכל שאינו עוסק בפרי' ורבי' גורם לשכינה שתסתלק מישראל לכך סילק פני ממנו:

שם אלא אימא כל ימיו בהרהור עבירה וכו'. נראה דר"ה לטעמא דס"ל דכיון דעבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר ואמרינן בסוף יומא דאין מספיקין בידו לעשות תשובה ואמרי' נמי לקמן דף מ"ו דכשנעשית לו כהיתר אפי' מחשבה מצטרפה למעשה וכמו שהארכנו לעיל דף כ' ח"כ כיון ששהה כ"כ נעשית לו כהיתר וקשה תשובתו והיינו דקאמר ר"ה כל ימיו בעבירה אע"ג דליכא אלא הרהור מ"מ כיון שנעשה לו כהיתר מצטרף ויחשבה למעשה וק"ל:

שם ואי הוי נסיב' בארביסר וכו'. נראה דהוא ע"ד משדהע"ה בתהלים קכ"ז כחצים ביד גבור וקאי על ת"ח כפי' רש"י ז"ל וסיים הכתוב כי ידברו את אויבים בשער שע"י משא ומתן ופילפול בהלכה חיצם שנונים ומנצחין את האויב שהוא היצה"ר ומ"ש בשער הוא ע"ד שאמרו חז"ל אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבהמ"ד לשון פגע היינו תחילת ביאתו משום דאמרו חז"ל בריש ברכות בפסוק רגזו ואל תחטאו לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר וכו'. יעסוק בתורה ואי לא וכו' והענין הוא כי הניצוח ע"י התורה אינו אלא בתחילת ביאת היצה"ר שהוא דומה לאורח והיינו אם פגע בך מנוול זה משמע שהוא תחילת ביאתו יכול לנצחו על ידי התורה אבל אם כבר נעשו אצלו כבע"ה כמ"ש חז"ל בתחילה דומה לאורח ואח"כ נעשה כבע"ה שוב אינו מועיל וז"ש דהע"ה בתמני אפי מפקודך אתבונן ע"כ שנאתי כל אורח שקר שע"י התורה הוא מתבונן להרחיק את השונא שהוא היצה"ר בזמן שהוא כאורח שקר דהיינו בתחיל' ביאתו וזהו בשער בתחלת ביאת האויב בשער והיינו דקאמר הכא אי נסיבנא בארביסר וכו' מפני שאמרו בן חמש עשרה לגמרא שהוא המשא ומתן של הלכה שהוא החץ השנון נגד היצר הרע והיינו דקאמר אי הוי נסיבנא בארביסר שלא הי' הזמן ליצה"ר לבוא קודם זמן הלימוד אז תחילת למודו הוי כחיצים ביד גבור ויש לפרש בזה המשך כל המזמור הנ"ל שהוא מוסר השכל לפני אדם אשר בתחילת בחרותם כשמגיעי' לכלל דעת מסיתם היצה"ר בטענות שאם לא יעסוק במשא ומתן וירווח ממון לא יהי' לו מקום פרנסה לישא אשה ולהוליד בני' ובאמת נהפך הוא כי עי"ז הם מאחרי' לישא אשה מחמת חסרון בטחונו שלא ימצא להם די מחסורם וע"ז הוכיח אם ה' לא יבנה בית זו זווגי' מן השמים שוא עמלו בוניו בו וכן אם הקב"ה לא ישמריהו שוא שקד שומר וכמו שאמרו חז"ל שמשביעין את האדם ואומרין לו הוי יודע וכו' אם אתה משמרה בטהרה מוטב ומצינו באדם שנקר' עיר כדפי' רש"י ז"ל בפסוק עיר קטנה ואנשים בה מעט והשמירה הוא לנצח את האויב שהוא היצה"ר המתגבר עליו בכל יום וע"ז אמר אם ה' לא ישמור אם הקב"ה לא ישמור האדם כי באמת התורה משמרתו מן החטא ומן ההרהור כנ"ל וע"ז אמר שוא לכם משכימי קום ע"ד שפי' רש"י ז"ל בפסוק ואת היקום אשר ברגליהם הם ממונו של אדם שמעמידין את האדם על רגליו והם משכימין ומקדימי' בימי בחרותם לאסוף הון כדי שיוכלו לישא אשה ולהוליד בנים ולפרנסם אבל באמת אין בזה הצלחה ומאחרים נשואיהם וזהו מאחרי שבת והוא מצות שבת שאמרו חז"ל בגיטין דף מ"א לבטל והלא לא לתוהו בראה לשבת יצרה ואמר לחם העצבי' שהוא מש"ה בעצבון תאכלנו ואמר כן יתן לידידו שינה והוא מ"ש חז"ל דקאי על ת"ח שמנדדין שינתן דמה שהם מרויחין בעצבון הקב"ה נותן לת"ח בהרווחה כמש"ה ובתורתו יהגה יומם ולילה שהוא בת"ח המנדד שינתו ומסיים אשר פריו יתן בעתו רמז שזוכה לאשה ובנים ומסיים וכל אשר יעשה יצליח ר"ל שכל מה שהי' יכול להרוויח במעשה ידיו יצליח ה' בידו ע"י התורה ויש לפרש עוד כן יתן לידידו שינה שע"י ביטול התורה ומיעוט האמונה מתגבר יצר הרע וחלק הטוב שבו שהוא היצ"ט שהוא הידיד האוהב הנאמן מתיש כוחו ונעשה כישן וכמו שאמרו חז"ל עשרה קבין שינה נפל לעולם תשעה נטלו עבדים וכיון שהוא עובד את גופו בלחם העצבים הוא בחינות עבד שחלק הטוב שבו אין בו כח להלחם והוא כאיש נדהם וזש"ה כן יתן לידידו שינה ואמר בהיפוכו הנה נחלת ה' בנים שזוכ' לשכר פרי הבטן ואמר שהם בעלי מלחמתו של תורה כחיצים ביד גבור כן בני הנעורים שהן נעורים משינתן שחלק הטוב שבהן מתעורר וחיציהם שנונים להלחם נגד אויביהם בשע'. ועוד נפרש לקמן בס"ד פסוקים אלו באופן אחר וק"ל:

תוכן העניינים

המקנה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה