המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פרק ראשון האשה נקנית · דף כט.
משכו במנה ולא הספיק לפדותו כו' והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהל' מכירה דאם נתן גזבר מעות של הקדש על פירות והוקר קנה הגזבר מדין תורה ואם הוזל יכול הגזבר לחזור שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש והרשב"א וה"ה ז"ל הקשו מה הפרש יש בין הא דאמר לקמן אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי והנה הכ"מ כתב שם דס"ל להרמב"ם ז"ל דהא דאמרה התורה ונתן הכסף וקם לו לא איצטרך דפשיטא דמעות קונות ולא איצטרך אלא למעוטי להקדש שקונה מן ההדיוט דאינו קונה בכסף ע"ש ובאמת דבריו אינם מובנים לא מיבעי' לפרש"י ז"ל לעיל דף כ"ו ע"א בד"ה דבר תורה וכו' וכן פי' בב"מ ובבכורות דף י"ג דהא דאמר ר' יוחנן. דדבר תורה מעות קונות נפקי מהאי קרא דונתן הכסף וקם לו ולא מייתרא אלא אפי' לפמ"ש התוס' בבכורות דף י"ג ע"ב בד"ה דבר תורה וכו'. ועוד מפרש רבי דטעמא דר' יוחנן דמעות קונות נפקא מגופא דקרא או קנה מיד עמיתך דסתם קנין דקרא במעות וכו' אכתי לא מייתרי גבי הקדש דה"א דהקדש מהדיוט לא ילפינן ועוד הקשה המשנה למלך דאיצטרך למעט שאר קנינים דאינו קונה בהקדש. ועוד הקשה דהא כ' הרמב"ם ז"ל בהדיא דאם הוקרה קונה כדין תורה ועוד דהוי תקנתא לתקנתא ע"ש. ולענ"ד נראה דדברי הכ"מ נכונים ולא מטעמי' והא דקשה לפמ"ש לעיל דף כ"ו ע"א לתרץ קושי' בבכורות הא דלא יליף ריש לקיש דכסף לחוד קונה מקרא דונתן הכסף וקם לו כדיליף רבי יוחנן הדיוט מהקדש משום די"ל דבהקדש אלים כח ההקדש טפי שהקנין תלוי בתפיסתו משא"כ בהדיוט דחזינן דמשיכה קונה הרי דאלים קרא כח הלוקח תו ליכא למילף לאלומי כח המוכר עיין שם שהוכחנו זה מדאיצטרך קרא בקרקעות דנקנה בכסף ולפ"ז קשה הכא דליכא למילף דאם קנה הגזבר פירות שיקנה בכסף דאדרבה כיון דחזינן דאלים התורה כח ההקדש לענין פדיון מיד ההקדש דאינו נקנה אלא בכסף ממילא כשקונה ההקדש מיד ההדיוט נימא נמי דאלים כח ההקדש שלא נקנה אלא במשיכה וגם לרבי יוחנן דס"ל דבהדיוט שקונה מהדיוט כיון שכח שניהם שקולין ילפינן ממה שמצינו בפי' גבי הקדש דכסף קונה דמ"מ קשה דאיך נילוף שהקדש קונה מיד ההדיוט דאדרבה נימא דכח ההקדש אלים טפי ולכאורה היה נראה ליישב דבאמת הא דקאמר בבריית' דגזבר שקנה קונה בכסף לאו מטעמ' דקרא דונתן הכסף וקם לו אלא משום דבל"ז מחויב מדין נדר אלא שכתבנו לעיל דמטעם נדר הי' אפשר בשאלה אבל כשנתן הכסף כיון דאיכ' איסור' לחזור בו דהא הדיוט קיימי במי שפרע תו ליתא בשאלה כדאית' בי"ד סי' רכ"ח ס"י דנדר של איסור אין מתירין אותו ויש אומרים דאפי' אם התירו בדיעבד לא מהני וכ"ש דא"ש לפי מה שיבואר בסמוך דכשקיבל המעות ליתא בשאלה שאם ישאל מעל בכסף הקדש שהוצי' אותם מרשות הקדש לרשותו. אך זה דוחק וכ"ש לפמ"ש לעיל דאם אין המעות קונות אין לו בהם היתר תשמיש ולא מעל. והעיקר נראה לענ"ד דאפי' לפמ"ש הרמב"ן והרשב"א ז"ל דלא הוי נדר כלל כיון שלא נתכוון לוותר כלל להקדש תלא למכור בשווי' אלא דסביר' ליה כמ"ש לעיל כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוי ליה כמשיכה אם כן נהי דאינה נקנה בכסף כשקונה מן ההדיוט מ"מ נקנה במשיכה דלא מיעטה התורה ונתן הכסף שאר קנינים אלא בפודה מן ההקדש אבל בגזבר הקונה שפיר קונה הקדש בקנין מסירה ומשיכה והא דבעינן נתינת כסף היינו משום דכתבנו לעיל דף כ"ו בשם הריטב"א ושאר מפרשים ז"ל דהא דאמר שמואל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים ולא דמי לשאר קנינים משיכה וחזקה היינו משום דקנין שטר גרוע הוא כיון שלא נעשה מעשה בגוף החפץ בעינן נתינת דמים וה"נ כיון שלא היה אלא אמירה ולא נעשה מעשה בגוף החפץ לא סמכה דעתו עד שיתן דמים. ועוד נראה דכבר כתבנו למעלה דמה שקונה הכסף היינו במשיכת הכסף לידו וכיון דמן ההקדש לא שייך משיכה כמ"ש התוספות דכל היכא דאית' בגזא דרחמנא איתא לא שייך שיקנה המוכר להקדש את הכסף אלא ההקדש קנה את החפץ כל היכא דאית' וממיל' הכסף של הלוקח. ומעתה מובנים היטב דברי הרמב"ם ז"ל דמה שקנה מדין תורה היינו מטעם דהוי כמסירה וקנה מטעם משיכה כיון שנתן דמים ואפ"ה יש הפרש לענין פודה מיד הגזבר דעיקר הקנין הוא בכסף שפיר אמרינן דאטו הדיוט לאו במי שפרע קאי אבל כשהגזבר קונה דאין הקנין בכסף אלא במסירה שפיר אמרינן דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט דלא הוי כמסירה. והנה הראב"ד ז"ל הסכים בזה לדברי הרמב"ם ז"ל והביא ראי' מהא דאית' בבבא מציע' דף נ"ז ע"ב דהמקבל עליו לספק סלתות מג' ועמד בד' מספק בד' ע"ש ולולי דבריו ז"ל נראה לענ"ד דאין שום ראי' כלל דהתם ליכא למימר אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי דהא אף דקיי"ל כחכמים דר' יהודה דכל היכא דלא פסק עמו כשער הגבוה אין הלוקח יכול לחזור בו אם הוזל מ"מ הא קיי"ל גבי שליח דאף על גב דלא פסק עמו כשער הגבוה יכול הלוקח לחזור בו כדאית' שם דף ע"ד ע"ב ובי"ד סי' קע"ה כיון דהוי ליה לפסוק כשער הגבו' יכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וה"נ לא עדיף הגזבר משליח. ותו דהא ע"כ מיירי בענין שהוא רבית להדיוט דהא מהאי טעמ' קאמר דאין רבית להקדש אם כן פשיטא דבכה"ג לא שייך לומר אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי דהא אדרבה בהדיוט איסורא איכא ולא שייך במי שפרע כדאית' בח"מ סי' ר"ט סעיף וי"ו בהגה"ה ותו כיון דע"כ מיירי בלא יצא השער ואין לו דאל"ה לא הוי רבית אפי' בהדיוט אם כן אין שייך לומר דבהקדש קנה מדין תורה מדין כסף דכיון דלא היה הפירות ברשותו לא קנה המקח כלל דאינו יכול למכור דבר שאינו ברשותו כדאיתא בח"מ שם ונראה דהא דחייב ליתן ארבע אפי' חם עמד בג' אף על גב דלא הוי מקח כלל כיון שלא הי' ברשותו אינו מדין כסף שקונה מן התור' בהקדש דכיון שאין הסלתות ברשותו אינו יכול למכור דבר שאינו ברשותו אלא דחייב ליתן בארבע משום דלה גרע כח הקדש מכח הדיוט דחייב ליתן אפי' בדבר שאינו מצוי משום מי שפרע כמ"ש הש"ך שם ס"ק י"ג דאפילו בדבר שאינו מצוי שייך מי שפרע וכיון דגבי הקדש ליכ' איסור' ממיל' המוכר קאי במי שפרע ולדעת הסמ"ע שם דבדבר שאיני מצוי ליכא מי שפרע ע"כ צ"ל בהקדש מטעם נדר דאף על גב דכתבו התוס' לקמן דהיכא דמוכר בשווי' לא הוי נדר י"ל כיון שלא יצא השער ואין שומתו ידוע היי לי' נדר כמ"ש התוספות בתירוצ' קמא גבי מרגנית' דבנו של יוסף בן יועזר ואם כן פשיטא דהיכא דהוזלו אין מכאן ראי' ומיהא אפשר לומר בזה דהראב"ד סביר' לי' כמו שכתב התוספות במנחות דף צ' בד"ה וארבע וכו' די"ל דההיא דסלתות מיירי שפסק עמו על הגדיש שהיה מחוסר שלש דבהדיוט כהאי גוונ' הוי כמו רבית ואפ"ה הוי מכירה להקדש כיון שהוא ברשותו ודו"ק:
בתוס' ד"ה משכו במאתים וכו': וא"ת תיפוק לי' וכו' כבר כתבנו דלולי דבריהם ז"ל הי' נראה דנפק' מינה דאי משום טעם נדר ישנו בשאלה ועוד נראה דנפק' מינה שלא ידע הלוקח שהוא הקדש: ולכאור' הי' נר' דמיירי ע"כ הכא שלא ידע הלוקח שהם פירות הקדש דאל"ה לא שייך לומר לא גרע כח הקדש מכח הדיוט דכיון דהקדש אינו נקנה במשיכ' לא נתכווין לקנות כלל דאפילו בהדיוט אינו קונה במשיכה אלא שיתכווין ההדיוט לקנות' אלא דמיירי הכא שלא ידע שהם פירות הקדש ואם כן לא שייך נדר ואין לומר דאי מיירי בלא ידע הא קיי"ל דהקדש בשוגג מתחלל ואם כן פשיט' דחייב מאתים זה אינו דכיון דידע הגזבר לא יצא לחולין כדאיתא לקמן דף נ"ד ע"ב נזכר בעל הבית חנווני מעל כשיוצ': אך נראה דסברא ליה להתוספות דאכתי בהא לא מתרצי כיון דע"כ ידע הגזבר שהפירות הם של הקדש ולא נתכווין להקנות הפירות במשיכה נמי לא קנה בהדיוט כדאיתא בח"מ סי' קצ"ח דבעינן שימשוך לפני המוכר או שיאמר לו המוכר לך משוך ואין לומר שגם הגזבר שגג דא"כ כבר נתחלל כיון שכתבו התו' הטעם דאין משיכה קונה בהקדש משום כל היכ' דאית' בי' גזא דרחמנא איתא. א"כ כיון שיצא הפירות לחולין ואפי' אם טעה הגזבר וסבר שנקנה במשיכה כבר נתחלל כדאיתא בב"מ דף נ"ז ע"ב גבי אין רבית להקדש היכי דמי אילימא דאוזפי' אגזבר וכו' הרי מעל הגזבר ופי' רש"י שם בד"ה והרי מעל וכו' ושוגג הוא אצלו שסבר שהוא מותר משום שכר הקדש ע"ש אלא ע"כ צ"ל דאע"ג דלא נתכוין לקנות אפ"ה אמרינן דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט דמהני בו משיכה מ"מ אין כ"כ קושי' הכא כיון דאיכא נפקותא בלא ידע הלוקח ואפ"ה לא יצא לחולין כיון שידע הגזבר ועוד איכא נפקא מינה אם היתה הפדי' ע"י שליח דאי לאו משום דמשיכה קונה אין על המשלח דין נדר כיון שלא ציוהו לקנות מן ההקדש ודוק:
בא"ד וקשה דבפ' יש נוחלין וכו' הא דלא הקשו התו' ממתני' דעירוכין דף כ"ז שהאומר בשדה של הקדש הרי הוא שלי בעשר וכו' וחזר בו אעפ"י שלא נתן מעות ולא החזיק הי' מוכרים אותה בשווי' ונפרעין משל האומר בה יו"ד את המותר כמו שהקשה הרמב"ן ז"ל משום דהתם משמע בפשיטות שידע הקונה שאינו שוה כ"כ אלא שויתר בשביל הקדש ובכה"ג וודאי נדר גמור הוא אבל בההוא עובדא דבנו של יוסף בן יועזר משמע דלא נתכוון לוותר כלל אלא שטעה בשומא ואפ"ה הוי לי' נדר וע"ז תירצו דהתם אף שהי' בטעות כיון דהמרגניתא הוא דבר שאין לו שומא של פסיקות דמים ידועים כלל לשום אדם גומר בדעתו וכו': ועוד תירצו דהכא שאני כיון דידוע הוא בשעה שפדה הי' שוה מאתים ולא הי' ריוח כלל להקדש לא הוי נדר כלל ולכאורה משמע לפי תירץ זה דאפי' בדבר ששומתו ידוע אלא שהוא טועה בשומא ורצה למכור אותה בפחות משווי' או לפדות ביתר משווי' הוי לי' דין נדר. ולכאורה משמע הכי מלשון הברייתא משך במאתים ולא הספיק לפדותה עד שעמד במאתים ולא נקט בכה"ג שמשך במאתים ולא הי' שוה אלא מנה דלא הוי מקח טעות דהא קי"ל דאין אונאה להקדש אע"כ דבכה"ג בלא זה חייב ליתן מדין נדר כיון שהי' ריוח להקדש באותו שעה. אך נראה דאין מזה הוכחה וי"ל דבדבר ששומתו ידוע כיון שטעה הוי לי' נדר טעות והא דלא נקט בכה"ג משום דבזה באמת לא שייך טעמא דלא יהא כח הדיוט חמור וכו' דנהי דבהדיוט משיכה קונה מ"מ כיון דבהדיוט יש אונאה א"כ אין להחמיר בהקדש תרי חומרא שיהא לו כח הדיוט לקנות במשיכה וכח הקדש דאין לו אונאה וצ"ע בזה. ודוק:
מתניתין כל מצות הבן וכו' נראה דהא דסידר ר' דיני מצות בכאן בתר דחשיב כל עניני קנינים משום דאיתא בפ"ו דאבות חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו וכו' לכן אחר שחשב התנא קנינים דהדיוט וסיים באמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מסיים נמי בקניני השי"ת בעולמו. ויש לומר דהני ה' דברים דחשיב לקמן גבי מצות האב על הבן הם כנגד החמשה קנינים דחשיב שם באבו' דלמולו הוא להכניסו בברית של אברהם אבינו והוא כנגד מה שאמרו שם אברהם קנין אחד ולפדותו הוא כנגד מה שאמרו שם ישראל קנין אחד שקנה אותם ע"י שפדה אות' מעבדות מצרים כדכתיב עד יעבור עם זו קנית וכתיב כי לי כל בכור וגו' ביום הכותי כל וגו' ובעבור זה נצטווה בקידוש בכורות וללמדו תורה הוא נגד מה שאמרו שם תורה קנין אחד ולהשיאו אשה הוא נגד מה שאמרו שם בהמ"ק קנין אחד כידוע שבמתן תורה נמשלו ישראל לארוסה ובבנין בהמק"ד נמשלו לנשואה כדאיתא במדרש ועוד אמרו שנקרא בהמ"קד מטתו שלשלמה משום שהוא פרי' ורבי' של ישראל וללמדו אומנות דהיינו להמציא לו מקום לפרנסתו הוא ענין מה שאמרו שם שמים וארץ קנין אחד וכשאחז"ל שבתחלת בריאת שמים וארץ הכין מזונותיו של אדם ואח"כ ברא את האדם וק"ל:
גמרא והיכא דלא מהלי' אבוה וכו'. נראה פשוט דהא דקאמר מחייבי בי דינא הוא לאו דוקא אלא כל ישראל מצווין ע"ז דהא קרא סתמא כתיב המול לכם כל זכר וכן הוא בלשון הרא"ש בפ' כיסוי הדם היכא דלא מהלי' אבוה מחויב כל ישראל למוהלו ע"ש והא דנקט בי' דינא דהם ממונים על הציבור להזהיר את העם אלא דבאבי הבן איכא עשה יתירא דהוא מצווה יותר מן כולם והיינו מיתורא דקרא דכתיב וימל אברהם כמ"ש בספ"י ובהא ניחא הא דמקשה הש"ס דורות מנא לן ולא יליף מקר' דכתיב גבי משה ויהי בדרך במלון והיינו משום עיכוב מצות מילת בנו משום דזה אין ראי' שהי' מטעם מצות האב על הבן אלא מטעם עשה דהמול לכם כל זכר אלא דהא קשה לי דמאי מקשה דורות מנא לן ולא יליף מדכתיב (שמות י"ב) המול לכם כל זכר ואז יקריב לעשותו וילפינן מיני' דמילת זכריו מעכבתו [לא]כול פסח אלמא דמצות האב על הבן למולו הוא לדורות והתם אין לומר משום מצוה דהמול לכם כל זכר דהא אינו מעכב אלא באביו לבד ואפשר כיון דמצינו גבי ב"ד תרי קראי דכתיב המול לכם כל זכר והדר כתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר והיינו חד שמצווין למולו אפי' שלא בזמנו וחד למצות עשה מן המובחר ביום השמיני שהוא זמנו אם כן ה"נ בחיוב דאב איצטרך תרי קראי ובאמת מהאי קרא דפסח ילפינן דחייב למולו אפילו שלא בזמנו והכא יליף מקרא דאברהם שהאב חייב במצות מילה בזמנו בן שמונת ימים ואפשר לומר דהא דלא מייתי הש"ס נמי קראי דכתיב גבי פסח לחייב את האב אפי' שלא בזמנו משום דממילא משתמע נמי מהאי קרא מדאיצטרך אותו ולא אותה והיינו כמ"ש התוספות דלא הוי מצות עשה שהזמן גרמא כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק אלמא דמצות האב על הבן אפילו שלא בזמנו והא דכתיב בן שמונת ימים למצוה מן המובחר ודו"ק:
שם ואיהי מנא לן דלא מחייבי וכו': לכאורה משמע דאשה אינה בכלל מצות מילה כלל אלא דצ"ע כיון דבאמת איכא תרי קראי חד לחיוב כל ישראל מקרא דהמול לכם כל זכר כנ"ל וחד לחיוב האב על הבן אם כן נהי דמיעטה התורה גבי חיוב האב על הבן אותו ולא אותה היינו דאינה מחויבת יותר מכל ישראל כמו האב אבל בקרא בהמול לכם כל זכר דלא כתיב ביה מיעוטא ממילא אשה נמי בת חיובא היא: וכן נראה לכאורה דאי נימא דמיעטה דאותו ולא אותה קאי אכולה פרשתא דמילה דכתיב בסוף פ' לך לך אם כן נימא נמי דבאשה שקנתה עבדים פטורה ממצות עשה דהמול ימול יליד ביתו מקנת כספו ואם כן קשה הא דאמרינן ביבמות דף ל"ח אמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות שנאמר וכל עבד איש מקנת כסף וגומר עבד איש ולא עבד אשה וכו' והא האי קרא גבי פסח הוא דכתיב דמילת עבדיו מעכבתו מלאכול פסח וקיי"ל כר' יהושע דסבירא ליה אז יאכל בו אדון כדאיתא במכילתא שהביא רש"י פ' בא ואי נימא דאשה אינה מחויבת למול עבדים שפיר קאמר עבד איש ולא עבד אשה ונראה לענ"ד דתלי' בפלוגתא דרב ורבי יוחנן בע"ז דף כ"ז דלרבי יוחנן דסבירא ליה דאשה כשירה למול והוא בכלל הכתוב דהמול לכם כל זכר דאתתא כמאן דמהילא דמי' כדאמר שם באמת חייבת נמי במצות מילת בנה ככל ישראל: וכן חייבת במילת עבדים הנאמר באותו פרשה תדע דצ"ל כן לדעת ר"ת בגיטין דף מ"ה ע"ב בתוספות ד"ה כל שישנו בקשירה וכו' מכאן אומר ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ועושה סוכה כיון דלא מפקדא ואי נימא דאין אשה בכלל מצות מילה כלל למה תהי' כשירה למול אבל לרב דס"ל דאשה פסול' למול מדכתיב ואתה את בריתי תשמור הרי דס"ל דאשה אינה בכלל ברית ולא שייך בה קרא דהמול לכם כל זכר וממילא דאינ' בכלל, מצות מילה כלל: ונראה דרב לטעמי' דסבירא לי' בברכות דף מ"ט אם לא אמר ברית ותור' בבה"מ יצא ברית לפי שאינו באשה ולטעמי' אזיל דסבירא לי' דאין אשה בכלל ואתה את בריתי תשמור כנ"ל: ולפ"ז י"ל דבאמת הא דפליג רב עלי' דשמואל בגיטין דף מ"א דסבירא לי' לרב דמפקיר עבדו צריך גט שיחרור דלדידי' ליכא למילף מקרא דעבד איש ולא עבד אשה כדיליף שמואל משום דלדידי' י"ל כנ"ל:
ובזה נרא' לענ"ד להכין דברי התוספות בע"ז שם בד"ה אשה לאו בת מילה היא וכו' לרב דאמר דאינה כשירה למול צריך לפרש בפ"ק דקידושין דמצריך אותו ולא אותה וכו': ולכאורה אינו מובן דמאי קשה להו דלמא הא דאמר למ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכ' דאשה לאו בת מילה היא היינו לבתר דכתיב אותו ולא אותה דפטורה ממצות מילה אבל בלא אותו ולא אותה היתה בכלל ברית ולפמ"ש אתי שפיר דמקר' דאותו ולא אותה ליכא למילף אלא דאינה בכלל חיוב מצות עשה של האב אבל אכתי י"ל דהיא בכלל ברית משום דהיא בכלל המול לכם כל זכר כמו כל ישראל אע"כ דסבירא ליה לרב דכיון דלא שייך בעצמ' מילה אינה בת ברית ושפיר הוקשו דל"ל אותו ולא אותה דהא אינה יכולה למול: ולפ"ז לפי מאי דפסק הש"ע בי"ד סי' רס"ד כר' יוחנן דאשה יכולה למול וגם לא קיי"ל כרב בהא דאם לא אמר ברית ותור' יצא אין צורך למ"ש המ"א בסי' קפ"ז ס"ק ג' ליישב המנהג מה שנוהגים הנשים לברך בבהמ"ז ברית: ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דקיי"ל כרבי יוחנן דהן בכלל ברית דאף על גב דנתמעטו מקר' דאותו ולא אותה מ"מ הם בכלל מצות המול לכם כל זכר כמו כל ישראלים: וראי' לזה מדכתב הש"ע דאשה כשירה למול ולא כתב דלא תברך כמ"ש בא"ח סי' תקפ"ט סעיף וי"ו דלא יברכו הנשים על מ"ע שהזמן גרמא והטעם משום שאינ' יכול' לומר וצוונו אם כן ה"נ אי נימא דאינ' חייבת במצות מילה הל"ל דלא תברך ולכאור' הי' נראה ליישב מה שהקשה הש"ך בי"ד שם על רמ"א שכתב וי"א דאשה לא תמול וכן נוהגין דמנהג לא שייך אלא לכתחילה. ובזה גם המחבר מודה דלכתחילה יש להדר אחר איש ע"ש וי"ל דס"ל לרמ"א ז"ל דהא דס"ל להרמב"ם ז"ל וש"ע דאשה לכתחילה לא תמול הייני משום דאינה יכולה לברך משום שאינה יכולה לומר וצונו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל גבי שופר וכה"ג אמרו דערום לא יתרום ואילם לא ישחוט משום הברכה. ולפ"ז לפמ"ש הרמ"א בא"ח סי' תקפ"ט דנוהגת הנשים לברך על מ"ע א"כ ממילא הי' יכולין למול ולברך לכתחילה אלא משום י"א דפסקו כרב כן נראה לענ"ד ליישב דעת רמ"א אבל באמת משמע מדברי הרי"ף והרמב"ם והש"ע ז"ל דנשים מברכת ג"כ מדלא כתבו אלא למצוה מן המובחר להדר אחר ישראל גדול ודו"ק:
ונראה דבזה אתי שפיר הא דקאמ' בב"ק דף פ"ח מה לאשה שכן אינה ראוי' למיל' תאמר וכו' קטן יוכיח שישנו במיל' והקשה בס' ש"מ בשם הר"ם דהו"ל למפרך מה לאשה שכן אינה מצווה למול את בנה וליכא למפרך קטן יוכיח דקטן נמי אינו חייב במצות ותי' דעבד נמי אינו חייב למול את בנו ע"ש והוא דוחק דלא שייך בעבד בן כיון דאין זרעו מתייחס אחריו. ולכאורה היה נראה דעבד נמי אינו חייב במצות מילה ואפי' יליד בית אין המצוה אלא על האדון ולא על העבד עצמו כשיגדיל. ובזה מיושב מה שהקשה הרא"ם לר"א דס"ל דאז יאכל בו קאי על עבד דמי עדיף מערל ישראל ונדחק שם ולפמ"ש אתי שפיר דעדיף טפי כיון שאינו מחויב במצות מיל'. וכן משמע להדיא בס' לחם סתרים בע"ז שם שהקשה אהא דקאמר איכא בינייהו אשה ולא אמר דאיכא בינייהו עבד והניח בצ"ע אבל לענ"ד צ"ע בזה דפשט' דקרא דכתיב המול ימול יליד ביתך והדר כתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו משמע דקאי נמי איליד בית ואיכא למיפרך כנ"ל. ולפמ"ש דלר' יוחנן דהלכה כוותי' אשה נמי חייבת במילת בנה ככל ישראל אתי שפיר דליכא למיפרך. וממילא דעבד חייב בכל מצות כמו אשה. ואפ"ה י"ל קושית הרא"ם הנ"ל די"ל דר"א ס"ל דאשה פטורה כדס"ל לרב וה"ה עבד דינו כמו אשה ודוק:
ועיין במג"א שם שכ' בשם בדק הבית דנשים הוי כגברין שאין נקרא אדם אלא כשיש לו אשה וא"כ הוי ליה שניהם כגוף אחד ע"ש. ולפמ"ש י"ל בזה הא דכתיב גבי צפורה וירף ממנה אז אמרה חתן דמים וגו' והיינו שדנה דין בעצמה שגם היא ראוי' למול כי דם הברית אשר כרת עם האנשים כולל גם הנשים כיון שגוף א' הן דמו כדמה ולאח' שראתה שהרף ממנו אז אמרה שיפה דנה שיכולין הנשים למול מחמת דם הברית של האנשים וזהו חתן דמים למולת. וק"ל: ועיין מה שכתבתי בחידושי תורה בפרשת שמות בזה:
בתו' ד"ה אותו ולא אותה וכו'. וא"ת למה לי קרא תיפוק ליה דהוי מצות עשה שהזמן גרמא וכו'. וי"ל דאתיא כמ"ד וכו' והרמב"ן והריטב"א ז"ל כתבו לתרץ קושי' התוס' דנהי דמצות מילה אינו אלא ביום אבל המצות האב להתעסק למולו והעסק ההוא אין לו זמן וכו' הילכך אי לאו אותה הוי מחייבין גם אשה ויש טעם לדבריה' ולפמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ז ע"א בד"ה אשה לאו בת מילה היא וכו' דלרב דאמר אשה אינה כשירה למול צ"ל דבפ"ק דקידושין דמצריך אותו ולא אותה למדריש שאינה חייבת למול את בנה היינו לבקש למולו פי' דבריהם כיון דהיא אינה יכולה למול ליכא למימר דה"א שתעשה שליח למול כיון דהיא לא מצי עבדי לא מצי משווי' שליח כדאיתא לעיל בדף כ"ג ע"ב וע"כ הא דה"א דאשה מחייבת למול את בנה היינו שצריכה להדר ולבקש איזהו איש שימול את בנה ולאו מדין שליחות כלל ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ן והריטב"א זכרונם לברכה דזה אינו תלוי בזמן דאי הוי מדין שליחות אכתי הוי מצות עשה שהזמן גרמא דאינה יכולה לעשות שליח קודם זמנה. וכן בלילה כדאיתא בנזיר דף י"ב דכל דלא מצי עביד השתא לא מצי עביד שליח וא"כ גם השליחות תלוי בזמן אבל כיון דאינה מדין שליחות אלא להדר אחר איש שיעשה המצוה זה בודאי אינו תלוי כלל בזמן ומיהו לולי דברי התוס' היה נרא' דלא דמי הכא למצות ציצית דהו"ל מצות עשה שהז"ג משום דאינו נוהג בלילה משום דהתם פטרה רחמנא כסות לילה משא"כ הכא דהחיוב הוא לעולם אלא דהמצוה אינה כשירה אלא ביום תדע דאל"כ נימא נמי דכל הקרבנות דאינן כשירות להקריב אלא ביום וכן שריפת קדשי' דאינה אלא ביום אשה פטורה מהן אלא דהמצות אינה כשירה לעשות אלא ביום אבל החיוב מוטל על האדם בכל שעה. ואינה מצות עשה שהזמן גרמא (וע' מ"ש לקמן דף נ"ז בזה). אך נראה דלא ניחא להו להתוס' הכא לתרץ הכי משום דהתוס' שם בע"א לא כתבו כן אלא אליבא דרב דע"כ הא דה"א דשייך בנשים אינו אלא העסק בלבד דהא אינה יכולה למול אבל לרבי יוחנן דהילכתא כוותיה דאשה כשירה למול מהיכא תיתי נימא דלא הוי מ"ע שהזמן גרמא משום דהעסק אין לה זמן דא"כ נימא נמי כן בשאר מ"ע שהזמן גרמא דהעסק בהן אין הזמן גרמא ולדעת הרמב"ן והריטב"א ז"ל נראה דס"ל דהכא שאני דכל עיקר מצוה זו על האב אינו על המילה שימול בעצמו אלא עיקר המצוה הוא העסק להתעסק ולחזור על מילת בנו וזה לא שייך בו זמן כלל והוכחת' כמ"ש תוס' בע"ז כנ"ל דס"ל דאין סברא דפליגי רב ורבי יוחנן בהא ומזה נראה לי ליישב המנהג שהביא הש"ך בח"מ סימן שפ"ב שנוהגין שהאב מכבד למול את בנו למולו ע"י אחר אע"פ שהוא בעצמו יכול למול ותמה בזה הש"ך וכ' דיש לב"ד לבטל דבר זה ע"ש. ולפמ"ש י"ל שהם סומכין על הרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל דאין המצוה על האב אלא ההתעסקות בלבד והנה ראיתי בספר תבואת שור בי"ד סי' כ"ח שהשיג על הש"ך בזה והביא ראיה מסוגי' דשבת דף קל"ג דקאמר שם באומר אבי הבן לקוץ בהרתו דבנו הוא מתכוין ופריך ואי איכא אחר ליעבד אחר וכו' משמע דאין חיוב על האב ולענ"ד אין מזה ראיה כלל דנהי דאיכא באב מצו' יותר מבאחר מ"מ כיון דאיכא ל"ת אין עדיפת מצוה זו דוחה ל"ת וכ"ש לפמ"ש לקמן דאם האב עושה אותו שליח הוי מצוה דאב ולא עדיף אב אלא משום דמצוה בו יותר מבשלוחו ובודאי לא שייך לדחות ל"ת דצרעת בשביל זה ותו דהא כתבו התוס' לקמן דף ל"ח בשם הירושלמי דהא דלא אתי עשה דמצה ודחי ל"ת דחדש משום דאין עשה דלפני הדיבור דחי ל"ת דלאחר הדיבור וכמו שיבואר שם בס"ד א"כ כיון דחיוב האב למולו בעצמו לא ילפינן אלא מאברהם א"כ הו"ל עשה דלפני הדיבור דאינו דוחה ל"ת גם מה שתמה שם על הש"ך במה שהביא ראי' מדברי הרא"ש שמדמה מצות מילה למצות כיסוי לענין אם בא אחר ומל שחייב לשלם לאבי הבן נרא' פרושו דפשיטא לי' להש"ך במצות כיסוי שאמרה התורה מי ששחט הוא יכסנו דהמצו' מוטלת על השוחט לכסות בעצמו אבל גבי מיל' י"ל כסברות הרמב"ן והריטב"א ז"ל שלא חייבה התור' את האב אלא להתעסק למולו וע"ז הוכיח הש"ך מדברי הרא"ש ז"ל דמדמה אילה למצות כיסוי ע"כ שהמצוה הוא שימול הות עצמו דאל"כ אם בא אחר ומלו לא הפסידו מ"מ נראה שלא קרא הש"ך תגר אלא על אותם שמכבדין אחרים במצוה אבל אם הוא מדין שליחות שהמצוה הוא של האב אין בזה ביטול מ"ע האב אלא משום דמצוה בו יותר מבשלוחו ובזה נדחו כל הראיות שהביא הת"ש שם משליחות דתרומה ומהא דכהן עושה שליח להקריב קרבנותיו ומהא דיכול לעשות שליח לעשות מזוזה דפשיטא דקיי"ל בכל המצות דשלוחו של אדם כמותו אלא דמצוה בו יותר והארכתי בזה ואין כאן מקומו:
שם ואיהי מנא לן דלא מחייבי למיפרק נפשה לכאורה הה קרא מפורש הוא בפ' במדבר פקוד כל בכור זכר וגו' ולקחת חמשת חמשת שקלים הרי שלא הוצרך לפדיון אלא הזכרים ולא הבנות וצ"ל דקשיא לי' כיון דאמרי' בבכורות דף ד' ע"ב בשלש מקומות קדשו בכורות לישראל במצרים ובמדבר ובכניסתן לארץ א"כ י"ל דנהי דבכורות שנולדו כבר במצרים קודם ציווי קידוש בכורות לא נתקדשו מכל מקום אותן הבנות שנולדו אח"כ. הם בכלל מצות פדה תפדה שנצטוו בפרשת קרח שמחויבין הבכורות לפדות את עצמן וק"ל:
שם וכל שאינו מצווה לפדות את אחרים וכו' לכאורה קשה דהא איתא בבכורות דף מ"ז לוי' שילדה בנה פטור מחמש סלעים וכו' הרי אף דהוא פטור מפדיון עצמו אפ"ה הוא חייב בפדיון בנו מישראלית כמשמעות הש"ס וכל הפוסקי' שלא הזכירו אלא שהוא פטור ואמאי נימא כל שאינו חייב בפדיון עצמו אינו מצווה לפדות את אחרי' וצ"ל דדוקא נקבה שהיא פטורה מצד עצמה שפיר אמרי' כל שאינה מצווה לפדות את עצמו וכו' אבל בבן לוי' שאין הפטור מצד עצמו אלא שאמו פוטרתו אינו בכלל זה. תדע דהא במנין הבכורים במדבר שפטרו אותן הלוים מחמשת שקלים אפ"ה הי' חייבין בפדיון בניהם הבכורים שילדה אחר זה משום דפדיון הלוים הוי כחמשת שקלים ה"נ מה שפוטרתו אמו הוי לי' כאלו פדה א"ע. ודוק:
והנה ראיתי בתשובת הרשב"א ז"ל והביאו הרמ"א ז"ל בי"ד סי' שכ"א סעי' י"ט שכהנת ולוי' פטורה מבכור בהמה טמאה משום דילפינן בהיקשא דפדה תפדה אך בכור האדם. וכל בכור בהמה טמאה וגומר דכל שאינו מחוייב בבכור אדם אינו מחוייב בבכור בהמה טמאה. ולכאורה הי' נראה דמהיקשא זו איכא למילף דכל אשה פטורה מפדיון פטר חמור כי היכא דפטורה מפדיון בנה כדאמר הכא וקצת ראי' לזה מהא דאמר שם דף י"א אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוהו ישראל שהי' לו עשרה פטרי חמורים וודאי בתוך ביתו שנפל מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל וכו' ויש לדקדק דהוי לי' למימר ואותו כהן ירש מאמו ישראלית בשלמא בההיא דקאמר שם בהי' לו טבלים ממורחי' ואותו אבי אמו ירש מאבי אמו ישראל ליכא למימר שירש מאמו ישראל דכיון שיש לה בן מכהן אוכלת בשביל בנה ולא נתחייבה מעולם ליתן לכהן אבל הכא לא שייך זה ולפמ"ש דאשה אינו מחייבת בפדיון פטר חמור שלה אתי שפיר אך נראה דס"ל להרשב"א ז"ל דנהי דאיכא למילף דאשה פטורה ממצות פדיון פטר חמור מ"מ הפטר חמור אסור בהנאה כי היכי דבנה חייב לפדות א"ע אלא דהיא פטור' ה"נ החמיר בקדושתו ואדרבא ילפינן בהיקשא מבנה שהוא בקדושתו ואפ"ה אתי שפיר ההיא דבכורות דכיון דהיא אינו חייבת במצות פדיון פטר חמור כמו שהיא אינה חייבת בפדיון בנה גם בנה שירש אותה אינו חייב במצות פדיון ולא אמרי' בי' דהוה כנפדה ביד כהן וצ"ל שירש מאבי אמו ישראל שנתחייב במצות פדיון וגבי בן בתו הכהן שנתחייב בפדיון כפדוי דמי ובזה אתי שפיר הא דקאמר לקמן דף כ"ז ע"ב מתני' דלא כר' שמעון ובבכורות דף יו"ד ע"ב אמרי' אי ר"ש תקדש בכולה ומשני לעולם כר' יהודא וכגון שאינו שוה אלא שקל וקשה לר"ש אמאי מקודשת דהא חייבת לפדותו ובמה תתקדש. ולפמ"ש דאשה אינה חייבת במצות פדיון אם כן כיון דמות' בהנאה ואין עלי' אפילו מצוה לפדותה שפיר מקודשת אלא שלא מצאתי דין זה מפורש דאשה פטורה ממצוה זו דפדיון פטר חמור ודו"ק:
אמר ר' ירמי' הכל מודים וכו' נראה דנפק' לי' לר' ירמי' מדפליגי לקמן הוא ללמוד ובנו ללמוד וס"ל לר' יהודא דאם הי' בנו זריז וממולא וכו' משמע דאם היה שווין הוא קודם לבנו דמצוה דגופא עדיף והני תרי מילי דלפדותו וללמדו משמע דדין אחד להם שמצותן על האביו ומצות בנו עליו ואפ"ה ס"ל לר' יהודא דמצוה דגופא עדיף מיהו יש לחלק דלמ"ד לקמן דחייב ללמוד את בן בנו מדכתיב והודעתם לבנך ולבני בנך אם כן גם מצות בנו על אביו לכך מצות דגופו עדיף אבל גבי פדיון אין בן בנו מוטל על אביו דאינו חייב לפדות את בן בנו שפיר קאמר רבי יהודא שמצות בנו עליו ולא על אביו. ועיין בברכות דף כ"א ע"ב דאיתא שם דרבי יהודא דרש סמוכין כרבי יהושע בן לוי לקמן דחייב ללמוד את בן בנו תורה אך י"ל דסבירא ליה לר' ירמי' דלמסקנא דהתם דרבי יהודא סבירא ליה דבעל קרי אסור בדברי תורה משמע דדריש הסמוכים לזה ולא ללמוד את בן בנו תורה ולית ליה הא דר' יהושע בן לוי דמחייב ללמוד את בן בנו תורה מיהא אין בזה הכרח דילמא יליף הא נמי מסמוכי' דהא ר' יהושע בן לוי דריש הני תרווייהו מסמוכין ויבואר לקמן בס"ד על נכון. ודו"ק: