אור ברסלב
המקנה על קידושין פרק ראשון האשה נקנית › דף יג.

המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פרק ראשון האשה נקנית · דף יג.

דף יב:

ואמר רב נחמן יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי וכו'. הנה בש"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף א' בהגה"ה קידשה בגזל לאחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן ופי' הב"ח דמיירי בגזל דידה דאי בגזל דאחרים הוי לי' יאוש ושינוי רשות ומקודשת מדאוריית' כמ"ש הש"ע שם אם קידש' בגזל ונודע שקנה אותו דבר ביאוש מקודשת והקשה עליו הב"ש דאינו מוכרח די"ל בגזל דידה אפילו אי נימא דיאוש קונה אפ"ה יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ולכאורה יש להביא ראיה לדבריו מדמקשה מבריית' דקידשה בגזל דמאי קושי' דלמא התם מיירי לאחר יאוש ודוחק לומר דלשון שחטף סלע מידה וקידשה מיד משמע דלא שמעינן דמייאש ותו דהא איכא למימר דבריית' ר"ש היא דס"ל דסתם גזילה יאוש בעלים הוא והא דנקט ברישא בגניבה אע"ג דר"ש ס"ל דסתם גניב' לאו יאוש בעלים הוא כדאי' דף קי"ד י"ל דשמעינן דמייאש א"נ דאתי' כרבי דס"ל שם דבין גניבה ובין גזילה הו"ל יאוש בעלים וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דבגזלן ישראל אפילו רבנן מודים דהוי סתם יאוש ואם כן נהי דבעובד' דחטף וורשכי י"ל כיון דאמר הבה ניהלי הוי ליה כבעלים מרדפין אחריו דודאי לא הוי יאוש מ"מ מאי מקשה מבריית' מיהו י"ל דרבא הקשו לרב נחמן דס"ל בפ' מרובה דיאוש כדי לא קנה. אך אינו מוכרח דס"ל לרב נחמן דיאוש כדי לא קנה אפילו מדרבנן כמ"ש הרא"ש שם בפ' מרובה דאיכ' למימר מדרבנן קונה ואם כן נימא דהכא מקודשת מדרבנן אלא ע"כ צ"ל דסבר' דאין שקלי ודידי שקלי שייך אפי' לאחר יאוש ודוחק גדול לחלק דדווק' בגזל מעות כדהכא שחטף סלע מידה בוודאי שייך לומר אין שקלי לאחר ייאוש כיון דעל כל פנים חייב לה מעות להחזיר ובמעות אינו שייך לו' שתתקד' משום דכבר קנה אותו דמה לי מעות זה או אחר מה שאין כן בחפץ כיון דהוא כבר קנה אותו אין שייך לומר דידי שקלי דהא יכול לסלק אותו במעות. ועיין ב"ש ס"ק ז' אך נר' לענ"ד יש לפרש ל' הש"ע בהגה"ה ר"ל דלעולם מיירי בגזל דאחרים ומיירי שנתן לידה קודם יאוש ואמר לה שתתקדש בו לאחר יאוש והוי ליה שינוי רשות ואח"כ יאוש וכתבו הפוסקים דאינו קונה כשנתייאשו הבעלים ביד הלוקח ונראה לי הטעם משום דהא דיאוש ושינוי רשות קונה היינו משום דבאמת הי' ראוי' שיאוש לבד יקנה כמו באבידה במצא לאחר יאוש הרי. אלו שלו אלא דכי היכ' דבאבידה אם וצא לפני יאוש חייב להחזיר אפי' לאחר ייאוש משום דבאיסור' אתא לידיה ה"נ ביד הגזלן אינו ייאוש לבד קונה משום דבאיסור' אתא לידיה אבל לגבי הלוקח שבא לידי' אחר ייאוש כבר אתא לידי' בהיתר' משא"כ כשמכר לו קודם ייאוש דאינו קונה אלא לאחר ייאוש כבר אתא לידי' באיסור' מתחלה אפילו אם אמר לו בפי' שיקנה לאחר ייאוש לא מהני ובאשה כה"ג כשנתן לה קוד' יאוש ואמר לה שתתקדש לאחר יאוש אינה מקודשת משום דבאיסורא אתא לידיה ולהכי אינה מקודשת אלא מדרבנן דיאוש כדי קונה מדרבנן אך נראה דצ"ע בדין זה דכיון שאמר שלא תתקדש עד אחר יאוש לא הוי ליה שינוי רשות כלל עד אחר יאוש דע"כ לא נתן לה לשם מתנה מיד דאם כן במה תתקדש אפי' אי נימא דיאוש קונה ואין לדמות למקדש לאחר ל' יום דהתם הנתינה מיד לשם קידושין אבל הכא לא שייך לומר כן דהא בשעת נתינה אינו שלו שהרי לא נתייאשו. וכן כתב הב"ש בריש סי' כ"ח דבכה"ג לא הוי קידושין כיון דבשעת הנתינה לא הי' שלו וע"כ צ"ל שאמר לה שיהי' פקדון בידה עד לאחר יאוש אם כן י"ל דהוי ליה יאוש ואח"כ שינוי רשות ואפשר לפרש איפכ' דמיירי שקידשה לאחר יאו' אלא דאמר לה שלא תתקדש לו אלא לאחר ל' יום אם כן לא הוי ליה בשעת נתינה שינוי רשות. מיהו גם זה צ"ע כיון דיהיב לה לשם קידושין הוי ליה מיד שינוי רשות אף על גב דיכול לחזור בו עד למ"ד יום וצ"ע ויותר נראה לי דס"ל להרא"ש ורי"ו שהוא מוציא דברי הרמ"א שם דכל יאוש ושינוי רשות היינו שהלוקח קונה כיון שבא לידו לאחר יאוש הוי ליה כמוציא אבידה לאחר יאו' אבל אין זה מקרי נתינ' לגבי גזלן לענין קידושי אשה ולענין קנין קרקע דכתיב כסף כיון דאכתי לאו דידי' הוא ולהכי אינה מקודשת רק מדרבנן דמדרבנן יאוש לחודא קנה והוי שלו קודם נתינה ושפיר הוי נתינה לגבי אשה ומ"ש הש"ע אה"ע ונודע שקנה אותו דבר בייאוש משמע כדברינו דאם הי' כוונתו דבעינן שנודע שנתייאשו הבעלי' דסתם גזילה לאו יאוש בעלים הוי ליה למימר ונודע שנתייאשו אלא נראה דכוונתו שידוע שהי' הקנין ביד הגזלן עצמו ע"י יאוש דהיינו בענין שמועיל היאוש לקנות כמפר' בח"מ דאם יש עם היאו' שינוי השם או שינוי מעשה אפי' החוזר לברייתו קונה בייאוש או שקידשה בגזילה שגזל אחר ונתנו לו וכיון דבהיתרא אתי לידי' קונה ביאוש ובזה שפיר היא מקודשת מדאוריית' לי' שפיר נתינה ובזה מתורץ מה שהקשו על הרמב"ם שהוא ל' הש"ע דס"ל דביאוש ושינוי רשות צריך הלוקח לשלם המעות אם כן במה תתקדש הא יצטרך לשלם דמים להנגזל ותו הקשו על הרמב"ם ז"ל דהא פסיק דסתם גזלה בגזלן ישראל הוי ליה יאוש בעלים משום דדייני במי יימר כדאיתא בב"ק דף קי"ד אם כן למה כתב שנודע ולפמ"ש הכל נכון דעד כאן לא כתב הרמב"ם ז"ל שצריכה לשלם מעות אלא היכא דלא קנה אלא בייאוש ושינוי רשות דכיון דלא קנה הגזלן ולא מיקרי נתינה לכך חייב לשלם אבל אם זה הלוקח מכר ללוקח אחר וכיון דכבר קנה הלוקח ראשון ומכר לו דבר שהוא שלו א"צ הלוקח שני לשלם לו אם כן ה"נ כיון דמיירי בכה"ג שקנה הגזלן כבר כנ"ל א"צ האשה לשלם ו והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל דבעינן שנודע שקנה הגזלן עצמו ובזה מתורץ נמי מה שהקשה הב"ש בריש סי' כ"ח דלמה מקודשת בגזל ולא נימא דלא ניחא לה להתקדש באיסורי כדאית' לקמן ד' נ"ג גבי הקדש ולפמ"ש דמיירי דכבר קנה הגזילה קודם שקידשה לא קשה מידי וכמו שיבואר לקמן דף נ"ב באריכות בס"ד ובזה נראה לענ"ד לתרץ מה שהקשה להרמב"ם ז"ל מהא דאמר רבא לקמן שם לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים דמשמע לר"ש הוי חשש קידושין אע"ג דצריכה להחזיר המעות היינו משום דלר"ש הוי חשש קידושין דלמא יאוש קונה מדרבנן כדמספק' ליה להש"ס אליב' דרב' בב"ק דף ס"ז אם כן הוי חשש קידושין שקנה קודם הקידושין ואין צריך להחזיר אפי' מעות ודו"ק:

וראיתי בספר מגיני שלמה שכתב ג"כ כעין סברא זו דהיכא דליכ' קנין אלא כשבא לידה בתורת קידושין דהוי לי' שינוי רשות אין הקידושין כלום וכתב לתרץ ההיא דרבא דאמר לית דחש וכו' דמשמע דס"ל דלר"ש מהני היינו דמיירי שנתן לה בתחילה לשם פיקדון וס"ל דאם נתן הגזילה לאחר הו"ל ג"כ שינוי רשות כיון שהוא באחריותו נמצא כשמקדש אח"כ בו כבר קנה הגזלן קודם הקידושין ולכך מקודשת ונ' לענ"ד לפר' עד"ז הא דמקשה הש"ס לקמן בדף נ"ב ע"א מבריית' זו דקידשה בגזל וכו'. לפי מאי דהוי ס"ד דמיירי בגזל דאחרי' ולא משני דמיירי אחר יאוש ולפמ"ש לעיל אתי שפיר דכיון דאין הקנין אלא בשע' קידושין לא מקרי נתינה אבל לפי סברת המג"ש דמשכחת כשנתן לה בתחלה בתורת פיקדון מיד הוי ליה ש"ר ביד הגזלן קשה לכאורה דהוי ליה לפרש הבריית' כן. ונראה דלא קשה מידי דהא ע"כ נ"ל דהא דמקשה בשמעתין מגזל דידה מהך ברייתא ולא משני דמיירי בשאמרה הן וע"כ צ"ל משום דהא מלתא דפשיטא דוודאי נתנה לו במתנה אם כן ע"כ מיירי ברייתא דקתני בה או שחטף סלע מידה שלא אמרה הן אם כן ממילא ליכא לפרושי שנתן לה בתחלה בתורת פיקדון דאם כן ממילא הוי ליה שתיקה דלאחר מתן מעות ובל"ז לא הוי קידושין אפי' בלא גזל אע"כ דלא מיירי בפיקדון משא"כ בהא דרבא י"ל כן כשאמרה הן ועוד נראה דלפמ"ש הפוסקים דהיכא דלא נתן לידה הקידושין אלא זרק לה אפי' אם אמר לה בשעת מתן מעות התקדשי לי לא מהני אא"כ אמרה הן א"כ בהך דרבא דנקט ושדי לה משמע שלא נתן לידה ע"כ מיירי באמרה הן ושפיר י"ל שנתן לה בתורת פקדון ודו"ק ועיין מ"ש בק"א רס"י כ"ח:

שם אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לכי וכו' כתב הרשב"א דמשמע מלשון הבריית' דוקא שאמר כנסי סלע בחובך שהזכיר שם פרעון אבל אם לא הזכיר שם פרעון אף על פי שהי' חייב לה והגיע זמן פרעון אינה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. ולכאורה יש לדקדק דלא משכחת דכיון שראו העדים שקדשה סתם לא מיבעי' בחוב בעל פה ואפילו שניהם מודים על החוב יש לחוש שמא כבר פרע לה החוב ולאו כל כמינייהו לאפקועי הקידושין בהודאתם אלא אפי' בחוב בשטר דאינו נאמן לומר פרעתי משום דשטרך בידי מה בעי י"ל דלא אלימא חזקה זו להפקיע הקידושין וע"כ צ"ל דכוונת הרשב"א ז"ל דאפי' אם העדים יודעים מן חוב שלא נפרע אם כן אין זה מוכח מן הברייתא דליתני בכה"ג ונראה דס"ל להרשב"א ז"ל דהבעל עצמו נאמן ע"ז שהוא חייב לו הואיל ובידו לגרשה כדאית' בב"ב דף קל"ג ע"ב מיהו לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דההוא דאמר כנסי סלע בחובך וחזר ואמר התקדשי לי דלאו חזרה הוא אלא שאף שתהי' מקודשת יפטור נמי מלשלם החוב והיינו משום דמסתמ' מחלה לו ולפ"ז אין מקום להוכחת הרשב"א ז"ל די"ל הא דנקט כנסי סלע זה בחובך לרבות' נקט דבוודאי אם לא אמר לה בחובך אף שהי' חייב לה כיון שלא הזכיר החוב בשעת הקדושין וודאי דלא מחלה לו החוב אם כן פשיט' דהוי קדושין כשאמרה הן וקמ"ל רבות' דאף שפטור מן החוב אפ"ה מקודשת אף על גב דלא שקלה מידי ודו"ק:

מיהו קשה לי לדעת הרמב"ם ז"ל דמה שאמרה והתקדשי לי לאו חזרה היא דהוי לי' לחלק וליפלוג בדידי' דאם הי' חוב בשטר לפמ"ש הסמ"ע בח"מ סי' י"ב ס"ק כ"א דבחוב בשטר לא מהני מחילה על פה עד שיחזור לו את השטר אם כן כיון שלא הי' דעתו להתקדש אלא כשתמחול לו את החוב כיון דלא מהני מחילה בע"פ ויכולה לתובעו אם כן אין הקידושין מועילין בשעה שקידש אותה שוב ראיתי מ"ש הבאר היטיב בשם מהר"ם מטראני דאין חילוק בזה אפילו אם היה חוב בשטר ולפי מה שכתבתי צ"ע בחוב בשטר כנ"ל וצ"ע בתשובה שם ודו"ק:

בתוס' ד"ה כשם שאין האשה נקנית בפחות משוה פרוטה וכו' תימא דהוי ליה למידק איפכ' וכו'. כבר כתבנו לעיל דף י"ב בזה. ונראה עוד דיש לפרש לפי מה שכתבתי לעיל דף חי"ת דהא דבנמכר לנכרי נקנה בפרוטה אחת דמשכחת בי' גירעון כסף משום דבנכרי הוי ממונא אפילו פחות משוה פרוטה אם כן דאף דילפינן כסף אשה משדה עפרון היינו דילפינן דבעינן כסף גבי אשה והדר ילפינן בשדה עפרון מאשה דגם בנכרי לא הוי כסף פחות משוה פרוטה ויש לפרש עוד לפי מה דאיתא לעיל דף חי"ת מכסף מקנתו ואינו נקנה בתבואה וכלים ומסיק דאינה נקנה בפחות משוה פרוטה ולא אמרינ' הואיל ומקרבה הנאתייהו ולפ"ז איכא למימר הא דאשה אינה נקנית בפחות משוה פרוטה אפילו בתבואה וכלים דמקרבה הנאתייהו כדאית' לקמן דמ"ו ע"א כדמשני שמואל התם מתני' בתמר' היינו משו' דילפינן בהקיש' דאחרת מאמה עברי' ואמה עברי' אתקוש לעברי ובעברי כתיב מכסף מקנתו ואף על גב דגבי נמכר לנכרי כתיב הא ילפינן בג"ש דש"ש ותו דבמכרוהו ב"ד ע"כ אינו נמכר בפחות משוה פרוטה דקיי"ל דאין הב"ד ניזקקין לפחות משוה פרוטה ואם כן י"ל דקרקע ילפינן מאשה לענין זה ונראה דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לעיל דף ג' בד"ה ואשה וכו' וי"ל דריבוי קנינים גמרינן מהיקש' ולא מיעוט קנינים ע"ש אם כן ה"נ היכא ניליף דאינם נקנין בפחות משוה פרוטה מע"ע הא הוי ליה מיעוט קנינים אע"כ דגילוי מלתא בעלמא הוא וכ"ש דאתי שפיר לפמ"ש תוספות בריש מכלתין בד"ה בפרוטה ובשוה פרוטה וכו'. דהא דקיי"ל בכ"מ דש"כ בכסף היינו משום דילפינן במה הצד מנזקין וע"ע וא"כ ממילא לא עדיף קנין קרקע מע"ע עצמו דאינו נקנה בפחות משוה פרוטה אפי' בתבואה וכלים וק"ל:

גמרא וחזר ואמר התקדשי לי בו וכו'. כבר כתבנו דעת הרמב"ם ז"ל שלא חזר בו מדבריו הראשונים אלא דעתו שתמחול להחוב ותתקדש בו ולפ"ז צ"ל דגם בקידשה בגזילה מיירי בכה"ג שדעתו שתתקדש ולא יצטרך לשלם לה גזילתה. וכן פרש"י לקמן דף נ"ב בהאי דשדיך דאחולי אחילתי'. ולכאורה קשה דמאי מקשה מקידשה בגזילה דלמא מיירי התם שאמר שישלם לה גזילתה וצ"ל דס"ל להש"ס דאין לחלק בזה דאף שרוצה לשלם מ"מ יכולה לומר דידי שקלי כיון דגוף החפץ שלה. וכן צ"ל לפי מה שכתבתי לקמן דף נ"ב לתרץ קושי' הב"ש דלמא חטף סלע שהוא מעות שאני. וכתבנו שם דעיקר הקושי' מחמס דמיירי ע"כ בחפץ ואפ"ה מקשה אגזל אף דחמסן יהיב דמי מ"מ לא ס"ל להש"ס לחלק בזה. וע' מה שכתבתי בזה בק"א באריכו'. והנה מדברי הרמב"ם משמע דאם חזר בו ממש אינ' יכול' לומר דידי שקלי ונרא' דסברתו משום דסתמ' קתני משמע דאפילו לא הגיע זמן פרעון כמ"ש הט"ז וב"ש אם כן כיון דחזר בו והמעות עדיין בידו איך תאמר דידי שקלי הא אינו מחויב לשלם לה ולדעת המפרשים דמיירי בחזר בו צ"ל דאפ"ה סומכת אדבריו הראשונים אלא דהא קשה לי כיון דקיי"ל דבכל התורה כולה תוך כדי דיבר כדיבור דמי חוץ ממקדש ומגרש משמע לכאורה דבמכירה ומתנה דתוך כדי דיבור כדיבור דמי ואם מכר או נתן חפץ לחבירו וחזר בו תכ"ד אפי' הי' החפץ ביד הלוקח או שמשך בנתיים קודם שחזר בו אפ"ה מהני חזרה תוך כדי דיבור אם כן קשה בסיפא דלאחר מתן מעות אפי' רצתה אינה מקודשת ואמאי הא כיון דחזר בו תוך כדי דיבור בטל הפירעון והו' בחזקת הלוה לא מבעי' בלא הגיע זמן פרעון דפשיטא דדינא כמו מתנה והיתה צריכה להחזיר לו המעות וה"ה דיכול לקדשה מדעתה אלא אפי' בהגיע זמן פרעון נראה דנפקא מינה לענין נמחל שיעבודא דקיי"ל דאינו חוזר ולוה בו משום דנמחל שיעבודו מ"מ אם חזר בו תוך כדי דיבור ביטל דבריו הראשונים ושיעבוד הראשון קיים אם כן ה"נ כיון דשניהם רצו תוך כדי דיבור שלא יהי' פירעון למה לא יועילו הקידושין ודוחק גדול דמיירי דווק' ששה' אחר כ"ד אדרבה משמע מלשון הבריית' דאפי' נתן המעות בידה סתם ואח"כ אמר לה שיהי' בתורת פירעון ואמר מיד התקדשי לי בו אפ"ה אינו מועיל ולדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמחלה לו החוב יש ליישב קצת לפמ"ש הרמ"א בח"מ סי' רמ"א די"א דאם הי' שטר או משכון וכו' משמע דלדיעה קמייתא אם הי' בידו משכון לא מהני מחילה ע"פ אם כן כ"ש הכא שנתן לה הסלע בתורת פרעון לא מהני מחילתה בדברים בעלמא כיון דתופסת המעות בידה וכיון דהוא לא קידש אלא אדעת' דהכי שיהי' החוב מחול ובאמת המחילה אינו כלום ממילא דאינה מקודשת אבל לדעת י"א שם דמהני מחילה אפי' במשכון צ"ע דלמה לא יועיל חזרה בתוך כדי דבור ואפשר דהכא עדיף טפי כיון שכבר המעות בידה תו לא מהני מחילה ומשמעות סתימות הפוסקים דאין חילוק וצ"ע. אמנם העיקר נראה דלא מהני חזרה תוך כדי דיבור במכירה או מתנה לאחר שעשה קנין וכמו שנתבאר באורך בקונטרס אחרון סי' כ"ז ומכאן ראי' לדברינו שם ודו"ק:

שם האשה שהביאה חטאתה יורשי' וכו'. הקשה הרשב"א ז"ל הא דנקט לה באשה ולא קתני לה באיש כגון זב ומצורע ע"ש ולענ"ד דהא דקאמר יורשים מביאין עולתה דוחק לפרש דהיינו יורשי האשה ממש כגון שמת בעלה בחיי' או גירשה דאי כשהבעל קיים הבעל מחויב להביא קרבנותיה כדאית' בב"מ דף ק"ד שכן כותב לה כל אחריות דאית לך עלי וכו'. ואם נפרש דיורשי' היינו הבעל שיורש את אשתו והא דנקט יורשי' ולא נקט הבעל מביא היינו משום דאם לא ירש ממנה אינו מחויב להביא הקרבנות מנכסיו משו' דכיון שמתה פקע חיובה קשה דאם כן אף מה שיורש ממנה פטור מלהביא דהא קיי"ל דאשה שמכרה בנכסי מלוג שלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואף דזה מתקנת אושא ומשמע בר"פ האשה שנפלו דלא תנינא תקנות אושא במתני' מ"מ הא כתבו התוספות בכתובת דף נו"ן ע"א דר' יוחנן דס"ל דקנין הפירות כקנין הגוף דמי אין צריך לתקנות אושא דממילא המכירה בטילה לאחר מיתה וכיון דמכירה בטילה כ"ש השיעבוד ואם כן האיך קאמר ר' יוחנן לקמן דמחויב להביא אף על פי שלא הפרישתה גם אין לדחוק ולומר דיורשי' לאו דווקא ובאמת מחויב להבי' מנכסיו אפי' לא יירש כלום משום שמשתעבד לה בחיי' להבי' קרבנותי' ז"א דאם כן הא דאמר לקמן דהכא הוי מלוה הכתיבה בתור' וזה לא שייך אלא גבי נכסי עצמה שהיא חייבת מן התורה אבל לגבי בעל אינה כתיבה בתורה אלא ששיעבד את עצמו בשעת נישואין. ואף לפי' רש"י ז"ל דמלוה הכתיבה בשטר דאוריית' היינו בכותב בפי' שמשעבד נכסיו כמ"ש הרשב"א אבל בסתם אפי' בשטר אינו משועבד מדאוריית' כדאית' בב"ב וכמ"ש הרשב"א וגם דוחק לומר שכתב בפי' שמשעב' נכסיו על קרבנותי' ונרא' דנהי דמנכסיו פטור מלהבי' משום דפקע חיובי' מ"מ בנכסי אש' אף על גב דבע' לוקח ראשון הוי היינו לענין שאר מכירת ושיעבוד דעלמא אבל לגבי קרבנותי' כיון שכותב לה כל אחריות ממילא בטל שיעבודו על נכסיה בשיעור חוב קרבנותי' ולא פקע שיעבוד נכסי' מן התורה לכך אם יירש אותה צריך להביא מנכסי' אבל לא מנכסיו משום דפקע חיובי' לאחר מיתה אם כן ממילא מתורץ קושי' הרשב"א ז"ל דטובא קמ"ל ביולדת דווקא דאף על גב דבכל מילי בעל לוקח הוי הכא הוי כיורש ומחויב להביא קרבנותי' א"נ י"ל דבאמת יורשי' היינו דווקא יורשי האשה עצמה כגון שמת הבעל בחייה והא גופא קמ"ל דדווקא יורשי' אבל כשהבעל יורש אותה פטור מלהביא משום דפקע חיובה כשמתה וגם מנכסי' שירש אותה פטור מלהביא משום דהוא לוקח ראשון ור' יוחנן לטעמי' דס"ל קנין הפירות כקנין הגוף דמי כנ"ל ומדינא הבעל מוציא מיד הלקוחות ובכה"ג י"ל לרב יהודא אמר שמואל ג"כ דאמר והוא שהפרישתה מחיים דנקט ביולדת לאשמועי' הא גופא דהי' נכסי' משועבדין לבעל לפירות אפ"ה אם הפרישה כבר מחיים מהני אפילו לאחר מיתה דאף על גב דבעל לוקח הוי מ"מ כיון שהפרישתה הוי לי' קדושת הגוף דמפקיע מידי שיעבוד ואף על גב דאמרינן בכתובת דף נ"ט ע"ב דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דאפילו קדושת הגוף אינו מפקיע מ"מ הכא כיון דכתב לה כל אחריות ממילא קדוש קדושת הגוף בחיי' ואף כשמתה לא פקע חיובה דכבר קדשה לה בחיי' ונפקע שיעבודה אבל אין לומר איפכא דדווקא יורשי' אבל לא הבעל דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דאפילו קדושת הגוף אינו מפקיע משיעבודא כדאית בכתובת דף נ"ט ע"ב ז"א דכיון דס"ל לשמואל קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי כמ"ש תוספות בב"ק דף פ"ח ע"ב ממילא חל הקדושה לאחר מיתה וכמו דס"ל לשמואל בהדי' שם גבי מכר הבן בחיי האב. ודוחק לומר דתנינא במתני' לתקנת אושא ולפ"ז י"ל דשמואל לשיטתו דס"ל קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי אם כן אי נימא דשיעבוד' דאורייתא מלתא דפשיטא היא דהשיעבוד חל לאחר מיתה ולמה נקט דווקא באשה כמו שהקשה הרשב"א בשלמא אי שיעבודא לאו דאורייתא אלא מיירי שהפרישתה י"ל דקמ"ל דה"א כיון דמשועבד לפירות אלמוה רבנן לשיעבוד' דבעל אפי' לאחר מיתה הוי לי' כמקדיש דבר שלא בא לעולם ומת קודם שבא לעולם דבטל ההקדש אבל אי נימא שיעבודא דאורייתא קיי"ל דשיעבוד חל אפי' בדבר שלא בא לעולם כמו שכתב תוספות בבבא בתרא דף קנ"ט והכי קיימא לן. וע' מה שכתבתי בכתובות דף נ"ט ע"ב ודו"ק:

ברש"י ד"ה לאו דאורייתא וכו'. אלא מלוה בשטר שהוא שיעבד א"ע וכו'. כתב הרשב"א ז"ל דס"ל דאפי' שיעבודא לאו דאורייתא מ"מ כששיעבד' בפי' מהני והוכיח כן מדאמר לקמן בהא קאמר ר' יוחנן משום דמלוה הכתיבה בתורה ככתיבה בשטר דמי משמע דבכתיבה בשטר פשיטא דשיעבוד' דאורייתא והקשה הרשב"א ע"ז דבסוף ב"ב אמר רבה דטעמא דמלוה בשטר גובה ממשעבדי משום שלא תנעל דלת בפני לוין משמע דמדאורייתא לא מהני שום שיעבוד אפי' שעבד בפי' ע"ש ובאמת אין זה קושי' כ"כ דנהי דרבה ס"ל דלא שייך שום שיעבוד כלל מן התורה אבל למאי דס"ד אליבא דר' יוחנן דס"ל דשיעבוד' לאו דאורייתא ואפ"ה מלוה הכתיבה בתורה מהני השיעבוד ע"כ צ"ל דה"א דרבי יוחנן מודה שיש שם שיעבוד מן התורה אלא דלא משתעבד מסתמא אם כן ממילא דשיעבוד בשטר עדיפא טפי כיון שהוא משתעבד בשטר ושפיר שייך לומר ככתיבה בשטר כיון דאיכא שם שיעבוד מן התורה וודאי כששיעבד בפי' בשטר עדיף אבל רבה ס"ל בב"ב שם דליכא שום שיעבוד מן התורה. וכן נראה לענ"ד מוכח מההוא דלקמן דף כ"ח דאמר עד היכן גילגול שבועה אמר רב שאמר לו השבע לי שאין עבדי אתה וכו'. האי טענא מעליית' אמר רבא וכו'. קשה דאף לפי מאי דס"ד דאין גופו קנוי מ"מ הוי שיעבוד קרקע שהגוף משועבד למעשה ידיו אלא דמקשה שם אליבא דרב דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא אלמא דאפילו כששיעבד בפי' לא משתעבד מדאורייתא. ונראה לפרש דהא דס"ד למימר הכי משום דלכאורה מוכח דמן התורה איכא שיעבוד עכ"פ כששיעבד בפי' דאמרינן בשבועת דף מ"ד ע"א דשבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים כגון דאמר נו"ן ידענא ונו"ן לא ידענא היורש פטור דלא הוי לי' למידע ואבוה כה"ג חייב אם כן מוכח להדי' דמדאורייתא יש שיעבוד שצריך היורש לשלם חוב אביו וליכא למימר דמיירי בפקדון שטענו שהפקיד לאביו מאה זוז והוא טוען נו"ן ידענא והם בעין ונ' לא ידענא ז"א דאם כן הוי לי' הילך כדאיתא בריש ב"מ מיהו כבר כתבנו בחידושי כתובות דף י"ב ע"ב דהאי קרא שבועת ה' תהי' בין שניהם כתיב גבי שבועת הפקדון אם טוען היורש אינו יודע אם נאנסו ע"ש באורך או שטוען אינו יודע אם הוא ברשותו אם כן אין להוכיח מזה דשיעבודא דאורייתא לפ"ז י"ל דרבי יוחנן ורבה לטעמייהו אזלי דאמרינן בב"ק דף ק"ז דר' יוחנן ס"ל דבכל טוען טענת גנב צריכא כפירה במקצת והודא' במקצת וקאמר שם ופליג' אדר' חייא בר יוסף מ"ט כדרבה וכו'. נמצא לר' יוחנן אפי' בשבועת הפקדון בעינן הודא' במקצת ואמרינן בריש ב"מ דהיינו שמודה ואמר שפשע במקצת דאל"ה הוי לי' הילך ואם כן מוכח לרבי יוחנן דעל כל פנים דשיעבודא דאורייתא דאי לאו הכי אף על פי שמודה שפשע אביו אעפ"כ הוא פטור לשלם חוב אביו ואין לדחוק דמיירי דמודה במקצת הפקדון שנשאר קיים בשעת מיתת אביו והבן עצמו פשע בו דאין זה במשמעות הכתוב דשבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין שני היורשים דמשמע דבתביעה דאביו לחוד מיירי אם כן לר' יוחנן מוכח דע"כ צ"ל דשיעבודא דאורייתא כששיעבד לו בפירוש וכמו שיבואר עוד בסמוך אבל לרבה דס"ל דכי הוא זה במלוה כתיב אבל בפקדון אין צריך כפירה והודאה במקצת שפיר משכחת לה בשבועת נאנסו כנ"ל ושפיר ס"ל דשיעבודא לאו דאוריית' כלל וע' מה שכתבתי בכתובת שם דמיירי כששיעבד מטלטלי אגב קרקע דאם לא כן לא הוי לי' מחויב שבועה דאין נשבעים על הודאת שיעבוד קרקעות דקיי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח והוא דוחק ותו דלפמ"ש תוספות בב"ק דף י"ב ד"ה אנא מתני' ידענא מקנין אגב הוי נמי מדרבנן וקרא דערים בצורת אסמכתא הוא וכו'. ע"ש אם כן א"א לאוקמי קרא דשבועת ה' תהי' בין שניהם בהכי מיהו נראה דאין צריך לזה דלענין שיעבוד דאורייתא מהני כששיעבד לו בפי' אפי' מטלטלי ואין חילוק בין שיעבד לו קרקעות או מטלטלי דלא בעינן מטלטלי אגב קרקע אלא מדרבנן משום דל"ל קלא כדאמר רבא בדעשה שורו אפותיקי. וע' בסמוך ודו"ק:

שם בגמרא ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו וכו'. הנה הרשב"ם ז"ל כתב בסוף ב"ב דטעמ' דמ"ד שיעבודא דאורייתא משום דכתיב והוא יוציא אליך את העבוט החוצה דה"ה למקרקעי ע"ש משמע דס"ל דמדקרא לי' עבוט ש"מ דמטלטלי משעבדי. ולפ"ז משמע לכאורה דהא דקי"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי הוא מדרבנן ובזה הוי ניחא בפשטות מה שכתבו התוספות בשבועת דלמ"ד דשיעבודא דאורייתא לא משכחת שבועה דאורייתא אלא כשאין לו קרקע וכמו שכתבנו לעיל בסמוך דהא דאמרינן שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים היינו בלא הניח קרקע דמדאוריית' מטלטלי דיתמי משתעבדא אך קשה על טעם הרשב"ם ז"ל דהא ס"ל לר' יוחנן דשיעבודא דאורייתא ואיתא בב"מ דף קט"ו אמר ר' יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו ומסיק שם דהא דאמר בברייתא וכיון שמחזירין למה משכנין מעיקרא ומשני כדי שלא יעשו מטלטלין אצל בניו ומשמע להדי' היכא דלא משכנו נעשה מטלטלין אצל בניו מדאורייתא אלא נראה לפרש דברי הרשב"ם ז"ל דהטעם הוא משום דהא דשיעבוד הנכסי' דמשתעבדין למלוה א"א לומר דמשתעבדי הנכסים עפ"י השטר כמו שנקנים קרקעות בשטר כך משתעבדין בשטר אם כן קשה למאי דקי"ל דאחריות טעות סופר הוא אפי' לא כתב אחריות בשטר במה נקנים כיון שלא כתב לו בפי' ונהי דבקרקעות שהי' לו בשעת הלוואה מצינו למימר דמשתעבדין ע"י כסף כמו שנקנה ע"י כסף מ"מ למאי דקי"ל בח"מ סי' קי"ב דאמרינן בדאקני נמי ט"ס קשה במאי משתעבדי והעיקר נראה שהם משתעבדין מן התורה מדין ערב כדאמרינן נכסי דאינשי ערבין בי' וכך משמע בפירש"י בגיטין דף נו"ן ד"ה כיון דדיני' מדאורייתא בעידית וכו'. ולפ"ז י"ל כיון דמטלטלי לא סמכה דעת המלוה עליהן משום שיכול להבריחן לא קנה אותן מדין שיעבוד הערב אלא כששיעבדן בפי' ובאמת כתב הרא"ש ז"ל בריש ב"ק דבמטלטלין בזמן הזה דסמכי עלייהו הוי להו כארנקי דמחוזי ומשעבדי והיינו מטע' שכתבנו דמשתעבדי מדין ערב דמשועבד מדאוריית' ולפ"ז י"ל דיליף שיעבוד קרקעות משיעבוד המשכון כמו שכתב בס' פ"י והיינו מטעם שכתבנו דכיון שלקחו למשכון סמכי דעתו עליהם שאינו יכול להבריחם ומשתעבדי מדין ערב והיינו שכת' הרשב"ם שם דלמ"ד דשיעבודא לאו דאורייתא ס"ל דטעמא דקרא במשכון היינו דווקא במשכון שלא בשעת הלוואתו דקנה מדר' יצחק והיינו משום דלגוביינא שקלי ולא מדין ערב ומאן דס"ל דשיעבודא דאורייתא ס"ל כיון דבאמת מצינו בתור' שם העבוט אפי' במשכנו בשעת הלוואתו כדכתי' בקרא והעביט תעביטנו דמיירי בשעת הלואתו ע"כ דאית בי' נמי שיעבוד בשעת הלוואתו וק"ל:

גמרא אלא מדאמר רחמנא יבמה שאין לה בנים אסורה (מלא תהי' אשת המת החוצה) הא יש לה בנים מותרת לכאורה היינו דאי נימא דאין מיתות הבעל מתיר' למה לי קרא דלא תהי' וצריך להבין דמאי משני ע"ז. וכן הק' מהר"י בן לב ונ' להבין ע"פ מ"ש תוספות בד"ה לכ"ע בעשה תימה נילוף בק"ו מגט ומהר"י בן לב תי' דנימא דיו אסוף דינא מה להלן כשאין לה בנים אף כאן שאין לה בנים והיינו דקאמר דאיצטרך לא תהי' באין לה בנים דכיון דשרי' ליבם ה"א דאיכא למילף בק"ו מגט דכ"ש דמותרת לעלמא לכך איצטריך לא תהי' אבל ביש לה בנים דליכא ק"ו משו' דיו כמ"ש מנ"ל דמותרת וכ"ש דאתי שפיר כפי מה שיבואר בלשון תוס' דליכא למילף בק"ו מגט משום דאיכא למימר דאין לה בנים תוכיח דמותרת ליבם ואסורה לעלמא אם כן היינו דקאמר דאי לא הוי כתי' לא תהי' הוי ילפינן בק"ו מגט אבל לבתר דכתי' לא תהי' ליכא למילף בק"ו דאיכא למימר אין לה בנים יוכיח ועיין מה שכתבתי לקמן בלשון התוס' ודו"ק:

בפי' רש"י לכ"ע בעשה ויצאה והיתה לאיש אחר ע"י גירושין וכו'. וכתב מהר"י בן לב משמע דתרי טעמא קאמר חדא והיתה לאיש אחר משמע דע"י שיצאה בגט דהי' לאיש אחר ומה"א יתירה דושלחה דרשינן לזו ולא לאחרת ותרי טעמא למה לי עכ"ל. ולענ"ד נראה דאין לפרש כוונתו דדרש מה"א דושלחה דהא איצטרך לשליחות כדאיתא בר"פ האיש מקדש ותו דאי הוי ממעטינן מה"א דושלחה משמע דהיא א"א גמורה ומהאי טעמא נראה דלא פירש"י דהעשה הוא מספר כריתות דספר כורתה ואין דבר אחר כורתה כדאמר לקמן גבי חליצה משום דאם המיעוט הוא גבי גט משמע דהיא א"א גמורה כמו גבי חליצה בא"א דלא מהני מידי אלא נראה כוונת רש"י ז"ל דהעשה מוהיתה לאיש אחר דכתי' בתר ושלחה משמע דקאי אדלעיל דדווקא זו שיצאה ע"י שלוח ולא לאחרת שיצאה ע"י מיתה וכיון דלא כתי' גבי גירושין אלא גבי והיתה לאיש אחר אינו אלא עשה והיינו נמי טעמא דלא מייתי לקמן גבי חליצה מויצאה והיתה לאיש אחר משום דמשמעות והיתה אינו אלא עשה ובאמת גבי חליצה לא מהני מידי ועמ"ש גבי חליצה ודו"ק:

בגמרא אלא מדאמר רחמנא אלמנה לכה"ג אסורה וכו' לכאורה קשה לאביי דס"ל לקמן דף ע"ח דבאלמנה לכה"ג קידש לוקה משום לא יקח אם כן הא איצטרך קרא ללאו בקידושין לבד ואפילו לרבא דסבירא לי' דאינה לוקה אלא אם כן בעל מכל מקום מנא ליה להוכיח דלמא קרא אתי לאיסור קדושין לבד. אך ז"א דלפי הס"ד דאין מיתת הבעל מתרת כלל ממילא דלא תפסי בה קדושין אם כן אין שייך לומר שילקה על הקדושין כיון דלא תפסי בה קדושין לא מיבעי' לאביי דס"ל בריש תמורה כל מילי דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד מהני דאל"ה אמאי לקי ואפי' לרבא דס"ל שם אי עביד לא מהני ואפ"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא היינו היכא דלא מהני מחמת עבירה זו עצמה משום דאמר רחמנא לא תעבוד אבל אי לא מהני בל"ז לאו מידי עביד תו איכא למידק לפי מאי דס"ד דאין מיתת הבעל מתרת כלל והוי כא"א גמורה דאם כן ל"ל להש"ס למידק מדאמר רחמנא לכה"ג מכלל וכו' הוי לי' למימר כפשטא מדאמר רחמנא אלמנה לכה"ג לא יחלל זרעו מכלל דליכא בו איסור א"א דאל"ה הוי הוולד ממזר מיהו יש לומר דהא אמרי' בפ' החולץ דמנכרי ועבד אף על גב דלא תפסי קידושין אפ"ה אין הוולד ממזר דבעינן דומי' דאשת אב שאין לו עליה קידושין ויש לאחרי' עלי' קידושין אבל בנכרי ועבד דלא תפסי קידושין לכ"ע אין הוולד ממזר וכ"כ התוס' ביבמות דף מ"ט ע"ב בד"ה הכל מודים בשם תר"ת דטעמא דאין הוולד ממזר בשומרת יבם משום דל"ל קידושין לכ"ע ע"ש אם כן ה"נ לפי הס"ד דמיתות הבעל אינה מתרת כלל הרי אין בה קידושין לכ"ע לכך אין הוולד ממזר. ועיין מה שכתבתי בלשון תוספות תו איכא למידק דהא דאמרינן לקמן דחליצה מתרת מקרא ונקרא שמו בישראל וגומר אם כן דילמא איצטרך קרא באלמנה שהותרה ע"י חליצה ולכהן הדיוט שרי מדאורייתא דחליצה מדרבנן הוא כדאית' לקמן דף פ"ח. וכן קשה הא דקאמר בסמוך דיבם לא איקרי אחר אכתי דילמא איש אחר יקחנה ע"י חליצה מן היבם וצ"ל דאפ"ה יליף מדאיצטריך קרא דונקרא שמו בישראל כיון דלא משכחת אלא בהכי ודו"ק:

בתוס' ד"ה אלא מיתת וכו'. וי"ל דאחר וכו' הקשה מהרש"א ז"ל דמאי קאמר והא עריות דאסור להו וכו'. הא הוי לי' ב' כתובי' ע"ש ולענ"ד נראה ליישב כיון דמצינו באחות אשה דמותרת במיתת אחותה אם כן לא הוי לי' ב' כתובים בעריות דאיצטריך כולהי דאי הוי כתי' בחד לא הוי ידעינן באידך דמאי חזית דילפת לאיסור' נילוף מאחות אשה להתיר' לכך איצטרך בכולהי עריות לאיסור' ולא שייך למימר הכא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן כדמשני הכא לקמן דף ס"ח דכיון דאיכא בהו עונש מיתה האי חומרא דאתי לידי קולא הוא כדאיתא בסנהדרין בפ"ד מיתות דא אתה רשאי להחמיר עליו אלא להקל עליו נמצא לא שייך הכא קולא וחומרא והא דאיצטרך באשת אח שיש לו בנים אף על גב דליכא בה חיו' מיחה היינו משום דכיון דאשת אח יש לה היתר במקום מצוה ליכא למילף משאר עריות כדאיתא לקמן דף ס"ז ע"ב והיינו דפריך הכא כיון דלא הוי ב' כתובים מנא לן למילף התירא מאחות אשה דלמא נילוף מעריות לאסור' ואין להקשות לפי האמת דלא אל רחמנא באחות אשה ובאשת איש להתירא הא נדע מדאיצטריך ב' כתובים בעריות מכלל דהנך להתירא ז"א דהא בא"א לא מייתרא כמ"ש המהרש"א ז"ל וכיון דכתי' בא"א ממילא לא הוי ב' כתובי' בעריות כמ"ש התוספות דאיצטרך בכולהי עריות דלא נילוף מאשת איש אכתי לא הוי ידעינן באחות אשה אי נילוף מעריות או מאשת איש ותו דבאחות אשה נמי לא מייתר' קרא דאיצטרך בחיי' כל שבחיי' אסורה אפילו נתגרשה כדאיתא ביבמות דף חי"ת ע"ב וממילא דל"ק נמי דל"ל כולהי קראי דעריות דנילוף מדאיצטרך ב' כתובי' באשת איש ואחות אשה דהא באמת באשת איש לא מייתרא. וכן באחות אשה איצטרך דליכא למילף מאשת איש דהוי אמינ' דאפילו נתגרשה שרי' ודו"ק:

תוס' ד"ה לכ"ע בעשה אומר ר"י דאיכא עשה בא"א ודבק באשתו נראה דמיאן רש"י בזה אף על גב שמפורש כן בסנהדרין דף נ"ז גבי בן נח היינו משום דע"כ לא שייך זה בישראל דהא האי עשה אפי' בחיי הבעל כמו בבן נח ואם כן איך יחול איסור אלמנה לכה"ג שהוא בשעת מיתה על עשה דודבק שאינו לא מוסיף ולא כולל משא"כ לפי' רש"י דעשה הוא מויצאה והיתה לאיש אחר ע"י שילוח שניהם באים בשעת מיתה מויצאה מביתו והיתה לאיש אחר דווקא ע"י שילוחין ולא ע"י מיתה וצ"ל דס"ל לתוספות דהקושי' הוא למ"ד דאיסור חמור חל על איסור קל אפי' בלא מוסיף ועיין בסמוך אבל אין לומר דס"ל לר"י כיון דהאי עשה נאמרה לב"נ אף על גב דגם לישראל נאמרה מכל מקום לא נאמר אלא בנשואה כמו בב"נ דלא נאסרו אלא בנשואה וכיון דבישראל חל איסור א"א משעת קידושין לא מצי חל עשה דודבק בשעת נישואין על איסור א"א נמצא בשעת מיתה דאזל לי' איסור א"א חל איסור אלמנה ועשה דודבק בבת אחת אך זה אינו דאם כן האי דקאמר בתר הכי אלא מדאמר קרא פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה דאיירי בארוסה כדכתיב אשר ארס אשה ואכתי בנשואה מנלן ודו"ק:

בא"ד תימא נילוף בק"ו מגט. נראה הא דלא הקשו בתחילת הסוגי' משום דאמרינן לקמן תהא א"א יוצאה בחליצה ומשני ספר כורת' וכו'. אם כן אין קושי' דנילוף בק"ו מגט דמאי חזית למעט ק"ו דחליצה מספר כורתה נמעט ק"ו מגט דלא תצא במיתה אלא בספר אבל לבתר דמשני דע"כ אינו במיתה אלא בעשה דודבק אם ש ליכא למימר מספר כורתה דאם כן הו"ל במיתה כמו שכתבתי לעיל בלשון רש"י ע"ז הקשו שפיר דנילוף בק"ו מגט דמותרת לגמרי עי"ל בפשטות דלפי מה דאמר אביי לעיל דף ה' מלתא דלא כתיב' בהדי' לא קתני והיינו כמה שכתבתי לעיל דלא שייך למתני ד' דרכים במלת' דאתי בק"ו א"כ י"ל דקושי' הגמרא הוא דאיך חשיב לה מתני' ב' דרכים גט ומיתות הבעל אבל למאי דמסיק דודאי קונה א"ע שאין בה איסור א"א אלא עשה לבד שפיר הקשו נילף להא מלת' בק"ו מגט ואפ"ה חשיב להו מתני' שפיר ב' דרכים כיון דעל כל פנים יצאה מאיסור מיתה וכרת מן המפורש בתורה אמנם העיקר נראה דהנה המהרש"א כתב בשם מהריב"ל נימא דיו אסוף דינא דלא מפרך ק"ו ונראה דהוצרך לזה דאף על גב דקיי"ל כרבנן דאמרינן דיו אפי' היכא דמפריך ק"ו היינו כמו שן ורגל דאיכ' למימר דיו אחצי נזק אף על גב דמפורש בתורה וא"צ ק"ו אבל הכא אפי' רבנן מודה דליכא למימר דיו באין לה בנים שמותרת ליבם דהא בזה אסרה תורה לעלמא בהא וודאי לא שייך לומר דיו לכך הוצרך לומר דלא מפרך ק"ו אלא דצריך להבין דאי נימא דכוונתו דשייך בזה דיו היכא דאין לה בנים ואין לה אחין דכיון דמותרת ליבם כ"ש במקום שאין יבם שמותרת לעלמ' קשה דאם כן מאי קאמר בתר הכי מדאסר רחמנא אלמנה לכה"ג דלמא איצטרך קרא היכא דאין לה בנים ואין לה יבם אע"כ צ"ל דלא שייך לומר דיו אלא היכא דאיכ' יבם שמותרת לו אם כן בזה וודאי אסורה לעלמא מקרא דלא תהי'. ובזה נראה להבין הא דלא הקשו תוס' בתחלת הסוגי' במיתת היבם מנלן נילוף מגט בק"ו משום דהמ"ל דיו כמו שכתב במהריב"ל דווקא באין לה בנים ואהני ק"ו למיפטר ממיתה לעלמ' ולאוקמי בלאו דלא תהי' אבל לבתר דמסיק לכ"ע בעשה הקשו שפיר דליכא למימר דיו באין לה בנים דהא מפרך קל וחומר דהרי אסורה בלאו דחמיר מעשה ודו"ק:

אלא דאכתי נראה דיש לומר דיו דהא קיי"ל מקרא דולקחה שמגרשה בגט ומחזירה ואם כן היכא שגירשה היבם דמותרת ליבם להחזירה ואהני הק"ו דמותרת לעלמ' ולא אמרינ' דאסור' מחמת בעלה הראשון בעשה דנהי דהועיל הגט להתירה מנשואין דיבם מ"מ עשה קמא קאי מנלי' דשרי' בעלמ' ואין להקשות דאכתי מיפרוך הק"ו דממילא נדע מקרא דולקחה שמגרש בגט דמותרת לעלמ' דאל"ה לא הוי גט כלל כיון דלא מהני מידי להתירה לשום אדם כדאית' ר"פ המגרש דף פ"ב ע"ב בתוספות ד"ה ואפי' וכו' ז"א דלא מיבעי' לרבנן דר"ט דס"ל דאמרינן דיו אפי' היכא דמפרך ק"ו אף דמפרש הוא וא"צ לק"ו אם כן ה"נ אף על גב דמוכח מולקחה אפ"ה אמרינן דיו אלא אפי' לר"ט ליכא למילף מולקחה דע"כ לא קאמרינן התם דבעינן שיתיר הגט אלא לאפוקי היכא דלא תפסי קידושין לשום אדם אבל היכא דתפסי קידושין שפיר מועיל הגט כדאית' להדי' בהמגרש דף פ"ה דבחייבי לאוין כגון אלמנה לכה"ג כיון דתפסי קידושין לא הוי שיור ע"ש וכיון דמסקינן הכא דלכ"ע אינו אלא בעשה שפיר הועיל הגט ולא מיפריך הק"ו ולפי הס"ד מעיקרא דאיכ' אפי' מיתה לעלמ' בל"ז ל"ק מידי דאהני הק"ו לאפוקי ממיתה ודו"ק:

ובזה מיושב הסוגי' מדאמר רחמנא אלמנה לכה"ג אסורה הא לכהן הדיוט שרי ולא קאמר הא לעלמא שרי' משום דהמ"ל דהא דאצטרך למיסר אלמנ' לכה"ג היינו ביבמה שנתייבמה ונתגרשה דבזה איכ' ק"ו מגט כיון דשרי' ליבם כנ"ל כ"ש לעלמא לכך קאמר הא מדאסר לכה"ג הא לכהן הדיוט שרי וע"כ דלא איירי בנתגרשה דאם כן אף להדיוט אסורה משום גרושה וא"ל לעבור בשני לאוין כדאמרינן לקמן דף ע"ז ע"ב לא יאמר גרושה בכה"ג ז"א דאם כן ל"ל קרא דגרושה בכהן גדול הא כל אלמנה היא אלמנה וגרושה וליחייב עליה שני לאווין משום שני שמות ודו"ק:

אלא דהא קשי' לי כיון דע"כ צ"ל לפי הס"ד דהא דלא יליף בק"ו מגט היינו משום דא"ל דיו באין לה בנים להפקיע ממיתה ואינה אלא בלאו דלא תהי' ח"כ אכתי קשה דאין הוכחה מאלמנה לכה"ג דדילמ' איצטרך באין לה בנים דליכא אלא לאו דלא תהי' לעבור עליו בב' לאוין דכי היכא דמשני לכ"ע בעשה ולכה"ג בלאו ה"נ מצי לשינויי דיש לה בנים באיסור מיתה קאי ואלמנה לכה"ג באין לה בנים דאהני ק"ו למפקע ממיתה אלא בלאו דלא תהי' ולעבור עליו בשני לאווין ושניה' באים כאחד כשמת הבעל. והעיקר נראה לענ"ד לפרש דבריהם בפשטות דבל"ז לא הוי מצי להקשות דנילוף בק"ו מגט דהוי מצי למימר אשת אח שא"ל בנים יוכיח דמותרת ליבם ואסורה לעלמ' כמה שכתבתי בפי' לשון הסוגי' אבל למאי דקאמר השתא לכ"ע בעשה א"א לומר הכי דמה ליבמה שאין לה בנים שכן בלאו דלא תהי'. עוד כתב מהרש"א לתרץ קושי' מהר"י בן לב ז"ל דאיכא למימר מה לגט שכן מתיר בש"כ והשיב עליו דאיכ' למילף עלמ' מיבם ולכאורה דבריו ז"ל אינם מובנים דאכתי איכ' למימר ש"כ תוכיח שמותרת בגט ולא במיתה וצ"ל דליכא למימר ש"כ תוכיח משום דלפי מה דמסיק דאינה אלא בעשה איכ' למיפרך מה לש"כ שכן בלאו דלא תהיה קדשה אפי' לאחר מיתת האדון אבל הכא אפי' אי נימא דאסורה ליכא אלא עשה. ולפ"ז מיושב נמי הא דלא הקשו התוספות לעיל בתחלת הסוגי' משום דהמ"ל ש"כ תוכיח דלפי הס"ד דהוא במיתה ליכ' למיפרך מידי אבל השתא דמסיק בעשה שפיר הקשו דנילוף עלמא מיבם דליכ' למימר ש"כ תוכיח דמה לשפח' כנענית שכן בלאו. אך לפי מה שכתבתי לעיל לק"מ דליכ' למילף כלל עלמא מיבם דאיכ' למימר מה ליבם שכן מותר בא"ל בנים וליכ' למיפרך מידי וע"כ צ"ל מיתה מגט והדר איכא למימר מה לגט שכן מתיר בשפחה כנענית וזה ברור ודו"ק:

תוס' ד"ה מדאמר רחמנא אלמנה לכה"ג וכו' וא"ת ודלמ' וכו' נראה דאין לפרש דבריהם מ"ש דאסורה אפי' כשהוא יבם היינו ביאה שניה כי היכא דקיי"ל באמת ביבמות דף כ' דאלמנה מן האירוסין בכה"ג מותרת בביאה ראשונה דאתי' עשה דיבמה יבוא עליה ודחי' לא תעשה דאלמנה לא יקח ואסורה בביאה שניה דאם כוונתם כן לא הוי מתרצי מידי דאם כן הוי ליה למיכתב האי קרא דאלמנה וגרושה וחללה בפ' יבמין דכיון דלא אסרה התורה אלא ביא' שניה לאחר שכבר קיים מצות יבמין אין ענין לפ' יבמין אלא נראה פשוט דס"ל להתוספות דע"כ לא אמרינן התם דעשה דוחה לא תעשה בביאה ראשונה אלא לפי האמת דאיסור אלמנה נאמר שלא במקום מצוה ממיל' אמרינן דבמקום מצוה דחי' אבל אי נימא דעיקר אזהרות אלמנה לא יקח לא נאמר אלא במקום יבם לא שייך בו דחי' כיון דבפירוש אסרה התורה היבום אסורה אפי' בביאה ראשונה וע"ז תירצו שפיר כיון דאיסור יבם הוא הוי ליה למכתב בפ' יבמין ולפ"ז היה נראה ליישב קושייתם דאי אפשר לאוקמי קרא דאלמנה לא יקח במקום ייבום דהא כתיב ביה ולא יחלל ודרשינן מיניה לקמן דף ס"ח דחלולין הוא עושה ואינו עושה ממזרין ואם כן אי נימא דקרא מיירי במקום יבום הא קיי"ל דכל דאסורה ליבם כגון באיילונית הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ובכרת א"כ הוי ליה הוולד ממזר כמו בכל חייבי כריתות ואף שכתבנו בסוגי' דלא הוי מצי למידק מדלא הוי הוולד ממזר משום איסור א"א משום דלא תפסי קידושין לכ"ע היינו דווק' מטעם איסור אשת איש אבל אי נימ' דקר' דאלמנה לכהן גדול מיירי דווק' במקום ייבום דאיכ' איסור אשת אח אם כן נהי דמטעם איסור א"א אין הוולד ממזר משום דאיסור זה שוה לכ"ע אפ"ה יהא ממזר מטעם איסור אשת אח. וכן משמע מדברי ר"ת שם ביבמות דאף על גב דבשומרת יבם אין הוולד ממזר משום דאין לה קידושין לכ"ע מ"מ בשומרת יבם של אביו הוולד ממזר כדמוקי התם עיקר קרא דלא יבוא ממזר בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר. ועיין מה שכתבתי לקמן דף ס"ח באריכות אם כן ה"נ נימ' כן ותו דאם יש לה אח כהן הדיוט הרי זקוקה לו ליבום ואם כן יש לו קידושין עלי' ואם כן יהא הוולד ממזר מכה"ג. ואפשר לומר דס"ל דכיון דאמרינן לקמן דף ס"ח דהא דלא תפסי קידושין באיסור אשת אח ולא מקשינן לנדה משום דלקול' ולחומר' לחומר' מקשינן אם כן לפי הס"ד אין נלמד מזה היתר א"א לאחר מיתה דאם כן האי חומר' קול' הוא אדרבה נימ' לחומר' דאין מיתה מתרת וכמו שיבואר בלשון רש"י ז"ל בד"ה ואיתקוש מיתה לגירושין וכו'. עוד נר' לפי מה דאמר לקמן לא יאמר גרושה בכה"ג דאתי' בק"ו מכהן הדיוט אלא לחייב שתיי' באלמנה ואח"כ גרושה. וממילא דלא קשה קושי' התוספות דלא משכחת במקום יבום אלמנה ואח"כ גרושה אלא דז"א לפי מה שכתבתי לעיל דהא דלא ילפינן בק"ו מגט משום דאיכ' למימר דיו דווק' באין לו בנים ולא מפרך הק"ו משום דמשכח' דמהני אם גירשה היבם דמותר' לכ"ע אם כן שפיר משכחת אלמנה ואח"כ גרושה שלא במקו' יבם דהיינו אם נפלה לפני היבם ויבם אותה וגירשה אח"כ דמותרת לכ"ע ואסורה לכה"ג משום אלמנה וגרושה וא"ל דלהא לא איצטריך קרא כיון דאיסור אלמנה לכה"ג הי' חל בתחלה על איסור יבמה לשוק וכשיבום היבם לא הי' חל על איסור א"א נמצ' דכשמגרש היבם בא איסור אלמנה וגרושה בבת אחת ופשיט' דחייב שתיים ז"א כיון דאיסור אלמנה באיסור יבמה לשוק בהדדי אתי שפיר חל קודם איסור גרושה ודו"ק:

רש"י בד"ה ואיתקוש מיתה לגירושין וכו'. והאי דלא נילוף וכו'. לפ"ז אין הלשון מדוקדק מה מיתה שרי' וגומרת דלא הוי לי' למימר אלא גומרת. ועוד הקשה מהר"י בן לב למאי דלא אסיק אדעתי' למימר לכה"ג בלאו ולכ"ע בעשה אמאי לא יליף ממשמעות' דהאי קרא ולולי דברי רש"י ז"ל הי' נראה דליכא למילף ממשמעות' דאיכא למימר דקר' מיירי במקום ייבום דהיינו שהאיש האחרון היה אחיו של הראשון והא נמי בכלל איש אחר לפי מה דקאמר דיבם לא איקרי אחר. ועוד כתיב ושנאה האיש האחרון וגומר דהיינו אפי' אי נימא דיבם איקרי אחר כמה שכתבו תוס' בשדה אחוזה ואף דקיי"ל דאין קידושין תופסין באשת אח היינו אליבא דאמת כדאמר לקמן דף ס"ח דהא דילפינן באשת אח דלא תפסי קידושין מאחות אשה ולא ילפינן מנדה היינו משום דלקול' ולחומר' לחומר' מקשינן אבל אי נלמד מזה היתר באשת איש לאחר מיתה הוא יותר קול' ולא הוי ידעינן דלא תפסי בה קידושין באשת אח וממיל' דאסיר' אשת איש לאחר מותה ואף דקאמר שם רב אחי בר יעקב אתי בק"ו מיבמה היינו אליבא דרב דס"ל דאין קידושין תופסין ביבמה ושמואל פליג. עלי' וקיי"ל כוותי' ותו דלפי הס"ד לית' לק"ו מיבמה לשוק שהיא בלאו דהא איכא בה מיתה כדמוכח מדיליף מאלמנה לכהן גדול ולא משני כגון שהיא יבמה ליבם אחר ולעבור עליו בב' לאווין משום יבמה לשוק ואלמנה לכהן גדול. וכן אי הוי יליף ממשמעות' דקר' דלא יכול בעלה הראשון וגומר הוי מצי לאוקמ' ביבמה לשוק ולעבור עלי' בב' לאווין אלא דהוי ס"ד דאפי' ביבמה לשוק איכא איסו' מיתה והא דכתי' לא תהי' היינו לאפוקי דלא נילוף בק"ו מגט כנ"ל א"כ ליכ' למילף באיסור אשת אח שנתגרש' ק"ו מיבמה לשוק דהתם איכ' מיתה ודו"ק:

תוכן העניינים

המקנה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה