המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פרק ראשון האשה נקנית · דף יב:
גמרא לאו היינו דיהודית דביתהו דר' חייא וכו': הקשו התוספות רי"ד דלמה לא נימא דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ובספ"י תי' דהכי קאמר דאינ' צריכ' להאמין לאמה כיון דיש אמתלא דמחמת צער לידה אמרה כן והוא דחוק ותו דא"כ מאי מייתי ראי' דהא הכא אמרה לו האש' עצמ' שמאמנת לאמה שהי' בו בשעה שקידשה' שו' פרוט' דהתם ליכא אמתלא אלא העיקר נראה דלא שייך הכא חתיכה דאיסורא דלא גרע מההיא דאמר בסוף נדרי' באמרה טמאה אני לך אינה נאמנת כמ"ש שם הר"ן דכיון דמשעבדא לי' לא מהימנא וכ"ש הכא דלא אמרה בוודאי אלא שחששת לדברי אמה והיינו דמייתי רב חסדא ראי' מדביתהו דר"ח אע"ג דמלתא דפשיטא הוא דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה אלא דעיקר מייתי ראי' דלא נימא דשווי' אנפש' חתיכה דאיסורא וכ"כ תוספות רי"ד דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ונרא' דהא דלא מייתי רב חסדא מפשט' דמתני' דסוף נדרים באומרת טמאה אני לך דאמרינן שמא עיניה נתנה באחר משום דהוי אפשר לחלק דהא באומרת טמאה אני לך ואיכא ע"א כדברי' נאמנת כמ"ש הב"ש בסי' קט"ו ס"ק כ"ג בשם רש"ל דאפי' בהיא שותקת לדברי העד חייב להוציא' אע"פ שאין מאמין לה אם כן י"ל הכא כיון דאיכא ע"א דהיינו אמה והיא אומרת ג"כ שמאמינ' לדברי אמה י"ל דנאמנ' לכך הוכיח מההוא דר' חייא דבכה"ג כיון שאינה יודעת בבירור אלא שאמרה שמאמינה אינה נאמנת וק"ל:
שם אביי ורבא לא ס"ל וכו'. כבר כתבנו בחידושי כתובת דף כ"ג דפלוגתייהו תלי' בתרי לישנא דהתם איכא דמתני ארישא ואיכא דמתני אסיפא ע"ש מ"ש בביאור דברי התוס':
שם ברש"י ד"ה על דמבטל גיטא וכו'. נראה דס"ל לרש"י ז"ל דאם מיירי שלא בפני השליח פשיטא דמנגדינן ליה כיון דעבר אתקנתא דרבנן שהתקין ר"ג ולא הוי נהרדעא פליגי ע"ז דכל הני דחשיב לא מצינו איסור דרבנן בזה אלא דמיירי שהגיע בשליח דליכא בזה תקנתא דר"ג ומה שהקשו התוס' דאטו ברשיע עסקינן י"ל דס"ל לרש"י דחיישינן לטעות השליח כדאי' ר"פ השולח דלישנא דבטל הוא כדפי' רש"י ז"ל הכא משמע שתי לשונות לשעבר ולהבא וצריך שיכווין הבעל שיהי' בטל להבא א"כ י"ל שיטעה השליח ויסבור דלשון עבר הוא וכן יש כמה טעות בלשון וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דאס אמר בטל הוא בפתח תחת הטי"ת לשון עבר הוא ולא מהני א"כ לא גרע מהא דאמר לעיל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהן מפני טעות הלשון וכ"ש הכא דאיכא למיחוש לטעות השליח ויבוא לידי איסור אשת איש וק"ל:
גמרא ועל חתנא דדייר וכו' לכאורה קשה הא אחרי' לקמן דף פ"א על הא דאמר רב מלקין על הייחוד וכו'. ואמר רב אשי לא אמרן אלא בפנויי' אבל באשת איש לא שלא להוצי' לעז על בני' והיכא אמר הכא דרב מנגיד ואפי' לפמ"ש שם דס"ל לרש"י ז"ל דדווקא אותה אין מלקין אבל אותו מלקין וכמ"ש הב"ש בסי' כ"ב ס"ק יו"ד בשם הב"ח ע"ש זה אינו דהתם הטעם משום דמלקין אותו על אותו הייחוד סתם ואין פורטין על איזה אשה אבל הכא כיון דמלקין אותו על דדייר בבית חמוה איכא לעז וליכא למימר דבייחוד איכא חשש לעז טפי לכך לא מנגדינן לי' משא"כ בדייר דליכ' חשש זנות כ"כ אלא פריצותא דאם כן מאי מקשה דדייר אין דחליף לא דלמא נקט דייר לרבותא. דהא דאיכא בזה לעז על בניה טפי מההוא דחלף ודוחק לומר דבר חמוה היינו כשמת חמיו וצ"ל דבאמת ר' אשי שם ס"ל כנהרדעי ולישנא קמא פליג על רב אשי ולפ"ז מיושב קושי' התוספות לקמן שם מההוא דאמר בכתובת דף י"ג דזעירי מוקי לההוא דרב בא"א דאיכא למימר דס"ל לזעירי כלישנא קמא דהכא ושפיר ומוקי לה לדרב באשת איש ועמ"ש שם ובכתובת בק"א בשיטת הרמב"ם ודו"ק:
שם נהרדעי אמרי בכולהי לא מנגיד רב וכו'. דלכאור' הי' נר' דטעמא משום פריצות' לא קאי על דמקדש בביאה ולא שידוכי אלא הטעם בזה משום דשידוכי היינו שנתרצו בקודם על הנשואין כמ"ש באה"ע סי' כ"ח בהגה"ה ואם כן בביאה בלא שידוכי איכ' איסור חמור דקיי"ל תבע' לינש' ונתפייסה צריכה ליישב ז' נקיים אף לפי מ"ש הט"ז בי"ד סי' קצ"ב דהיכא דבא עלי' מיד לא חיישינן לדם חימוד ע"ש וכן משמע בהאי דגיטין דף פ"א גבי מגרש ולנה עמו בפונדקי דאמרינן הן הן עדי ביאה והיכא דאיכ' איסור' לא אמרינן הכי. כמ"ש הב"ש סי' קמ"ח דקיי"ל מחזיר גרושתו צריכה לישב ז' נקיים וכן משמע ממ"ש התוספות ביבמות דף ל"ז גבי מאן הוי ליומא ע"ש א"כ ליכ' הכא איסור נדה וע"כ צ"ל משום פריצותא טפי. ועיין מ"ש בק"א סוף סי' כ"ו וסי' ל"ג וסי' מ"ט וע"ש בחידושי כתובות דף ז' ע"ב וק"ל:
בגמרא ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא וכו'. כבר כתבנו לעיל בשיטת הרא"ש והר"ן דהא דמשמע אפי' ספק קדושין לא הוי מדקאמר לקמן אתון דשמיע לכו חושו לה משמע דאקדיש בציפתא קאי ואמאי הא בל"ז הוי ספק קדושין שמא שוה פרוטה במדי משום דהא דמהני כששוה פרוטה במדי היינו אם נתרצית האשה לקדש בפחות משוה פרוטה אלא דבעינן שיהא נקרא כסף דאורייתא דהיינו פרוטה שהי' בימי משה ובזה אם הוא ש"פ במקום אחר מהני אבל אם אינה יודעת וסברה שהוא ש"פ במקומה לא מהני אלא דמדברי הרא"ש ז"ל אפשר לומר דס"ל דהטעם הוא משום שאינה רוצה מסתמא להכניס א"ע בספק קידושין ולפ"ז הטעם אם הוא ידוע בוודאי שהוא ש"פ במקום אחר דלדעת הרמב"ם ז"ל הוי קידושי וודאי מהני אפי' אם היא אינה יודעת שהוא שוה פרוט'. אך לפמ"ש לעיל לפי גירסת רש"י ז"ל בריש מכלתין בפחות משוה פרוט' לא מקני' נפשה י"ל כל שאינ' יודעת שהיא שוה פרוט' במקומ' אע"פ שהוא ש"פ במקום אחר גנאי הוא לה להתקדש בפחות משוה פרוטה במקומ' אם לא שנתרצית בפי' א"כ ה"נ י"ל דמיירי שלא נתרצית להתקדש בפחות משוה פרוט' וסבר' שהוא ש"פ א"כ אין שייך כלל חשש ספק קידושין ובזה יש לתרץ מה שהקשו תוספות לקמן דף י"ג ע"א בד"ה כשם שאין אשה וכו' ועמ"ש לעיל דף ג' ולפמ"ש י"ל עוד בענין זה שאם היא לא נתרצית להתקדש בפחות מש"פ דהיינו שאינ' יודעת אם הוא ש"פ אף שש"פ במקו' אחר ונקר' כסף דאוריי' מ"מ אינ' מקודש' משום דלא מקני' נפשה בפחות מש"פ במקומ' ומינ' ילפינן דאף קרקע אינה נקנה אם היא פחות מש"פ כאן. והנה היש"ש כתב בסוגי' זו דכשיודעת האשה שאין בו ש"פ גרע טפי דיכול' לומר משטה הייתי בכך ולפ"ז צ"ל לסברות הרא"ש דהך דשמואל מיירי שנתרצי' בפירוש לקדש אפי' בפחות מש"פ או שאמר' הן ולפ"ז הוי אפשר לאוקמ' ההוא דציפת' דלא חש להא דשמואל מיירי שידעה שאין בו שוה פרוטה ומטעם דיכולה לומר משטה אני. אך דברי מהרש"ל צ"ע:
שם אילימא רצתה דאמרה אין וכו'. נר' דאין הדיוקים סותרין זה את זה די"ל דרצתה דאמרה אין מקודשת בוודאי ובלא רצתה דאמר' לא אפי' ספק קידושין לא הוי ובשתק' הוי ס"ק לכך קאמר דאי אפשר לפרש הכי דאם כן מכלל דרישא וכו' אע"כ דלא רצתה היינו דאישתקה אלא הא קשה לי לקמן גבי כנסי סלע שאני חייב לכי דקאמר נמי האי לישנא אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא וניתני מקודשת סתם כי התם ופי' רש"י ז"ל כדתני בההוא דלעיל בשמעתין בשעת מתן מעות מקודשת קשה תיפוק לי' דהדיוקים סותרי' זא"ז וליכא לפרושי דבסתם הוי ספק מקודשת דא"כ מאי מקשה ונתני מקודשת סתם כי התם הא התם הוי וודאי קידושין והכא הוי ספק קידושין ונראה דבאמת הא דלא אמר רצתה דאישתקה היינו משום דבסיפא דתנא לאחר מתן מעות אפי' רצתה אינה מקודשת היינו ע"כ אפי' באמרה הן דכיון דכבר הוא שלה במה תתקדש אם כן י"ל דנקט ברישא רצתה אגב סיפא וה"ה דאפילו אישתקה מקודשת בוודאי כדתני בברייתא דלעיל דקידשה בגזל מקודשת סתם דמשמע דקידשה וודאי ודו"ק:
בגמרא אמר רבא הוי שתיקותא דלאחר מתן מעות וכו'. וכתב הר"ן ז"ל דמוכח משמעתין דהכא לא מהני שדיך דהא הכא שנתרצית לקדש בציפתא לא גרע משדיך. ולכאורה קשה מזה על מ"ש לעיל בשם רש"ל דאם קידשה בפחות משוה פרוטה והיא ידעה שהוא פחות משוה פרוטה לא הוי אפי' ספק מקודשת מדשמואל משום דיכולה לומר משטה הייתי בך דאם כן י"ל דהכא מיירי שידעה שהוא פחות משוה פרוטה ולהכי לא חש לה מדשמואל וממילא לא הוי כדשדיך ולכך לא מהני אפי' שתיקה דלאחר מתן מעות. אך לפי מ"ש הטור והש"ע בשם הרמ"ה דאם זרק לה קידושין בחיקה ושתקה לא הוי אפי' ספק קידושין אם לא שנתרצית בתחלה להתקדש לו אם כן ע"כ צ"ל דהא דקשו בה בפום נהרא משמי' דר' הונא ברי' דר' יהושע ומסיק דחוש לה היינו משום דהכא בעובדא דרבא נתרצית לו בתחל' להתקדש לו בציפתא אם כן מוכח דהכא הוי כדשדיך ואפ"ה לא מהני אפילו שתיקה דלאחר מתן מעות לרבא אם כן ע"כ צ"ל דהא דלא חש לה מדשמואל הוא כמ"ש הרא"ש ז"ל ולא מטעם משטה ולפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב האי עובד דציפת' וכתב דצריכה גט משום חששת דשמואל והקשו עליו המפרשים דהא הכא משמע דחושו לה משום דר' הונא ברי' דר' יהושע ולא מטעמ' דשמואל ולפמ"ש י"ל דמפרש הכי דהם שלחו לו אם נימא כסברת רב הונא ברי' דר"י ומקודשת בוודאי או כסברת ר' אחאי והשיבו לו אנן לא שמיע לן כלומר לא סבירה לן והיינו משום דיכולה לומר משטה אני בך וממיל' ליכא למיחוש משום דהוי לה למשדי כסברת הרמ"ה דהוי כזרק לה דלא חששה למשדי' אבל אתון דשמיע לכו משום דס"ל דהוי כנתרצית אם כן ממיל' אפילו לסברת רב אחאי אפ"ה איכא למיחוש משום דשמואל והיינו דאמר חושו לה נמצא שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דליכ' למיחוש לדרב הונא כדפריך רב אחאי אלא משום דשמואל ועיין בק"א סי' כ"ח שכתב דעיקר טעמא דרמ"א ז"ל והוכחתו מסוגי' זו מדנקט הכא שקלת' ואישתקה משמע דווקא משום דעשתה מעשה ושקלתה אבל אי לא עשתה מעשה המוכיח בל"ז לא הוי קידושין ולפ"ז משמע דס"ל כסברת מהרש"ל וכמו שכתבנו די"ל דהיתה משטה בו דאל"ה בל"ז מהני כמ"ש הרמ"ה בטור שם בההוא דזרק לה קידושין וכ"כ הרמ"א בהגה"ה הואיל ולא נתרצית בתחלה ע"כ צ"ל דבציפת' לא הוי ריצוי בתחלה ודו"ק: