המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ
מלואים · לפרשת פקודי
ויקם משה את המשכן
בתוספתא איתא (הובאה ברש"י במגילה, כ"ו, ע"א). מעלין בקדש דכתיב ויקם משה את המשכן, בצלאל עשה ומשה שהיה גדול ממנו הקימו, ולא מורידים דכתיב מאת מחתות החטאים כו' ועשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ד' ויקדשו, כיון שהוקדשו הוקדשו ובש"ס דמנחות ד' צ"ט מהופכת הגירסא, דמקרא "דויקם" נפק ליה דאין מורידין ומקרא דמחתות נפק ליה למעלין וכבר העיר על סתירה זו הגרי"פ ז"ל:
בישוב סתירה זו ע"ד החדוד נלענ"ד, דהנה לכאורה יש לשאול על מה שהוכיח התנא דתוספתא דמעלין בקדש ממה דבצלאל עשה ומשה הקים, מנא לן דהקמתו של משה בשביל העלאה בקדש היתה, דילמא אין זה אלא מפני שחפץ הקב"ה לזכות את משה שיקרא המשכן על שמו, וכבר אמרו בסוטה ד' י"ג, דמצוה נקראת רק על שם מי שגמרה. וע"כ עשה שיהא משה הגומר ויהא המשכן נקרא על שמו. אך י"ל מאן תנא דתוספתא, הא ר' נחמי', ולר' נחמיה מצינו במדרש תהילים, בענין בנין בהמ"ק, דלכן נקרא ע"ש דוד, אעפ"י ששלמה בנאו, משום דדוד הי' המתחיל במחשבת מלאכת הבנין, הרי דלר' נחמיה המתחיל במצוה הוא יותר משובח ממי שגמרו ולא התחילו, וע"כ ר' נחמי' לטעמי' לא מצי סבר בטעם הקמת המשכן ע"י משה, שהוא משום דאין מצוה נקראת כו', דהא לדידי' אדרבה המתחיל הוא יותר משובח, ועיין במגילה ד' כ"א לענין קריאת התורה דגם הש"ס תלי לזה בתנאי אי מתחיל עדיף או גומר עדיף), אלא לדידיה על כרחך הטעם היה משום העלאה בקדש ושפיר יליף מהתם דמעלין בקדש (והיינו ממה שבצלאל עשאו ומשה הקימו) אבל התנא במנחות אפשר דפליג על ר"נ, במה דס"ל שהמתחיל במצוה הוא המשובח, אלא דאדרבה ס"ל אין מצוה נקראת אלא ע"ש מי שגמרה, וממילא לדידיה אין ראיה מהקמת המשכן ע"י משה שמעלין בקדש, די"ל דהתם הוא כדי שיהא נקרא המשכן על שמו, וע"כ נאיד ליה מדרשה זו ממקרא זה, ויליף שמעלין בקדש מהא דמחתות, אלא שעכ"פ יליף ליה מיהות ממקרא זה "דויקם משה" הא שאין מורידין בקדש, דזה שפיר מצינן למיגמר מני' (אעפ"י דננקוט דעיקרו הוא משום דאין מצוה נקראת כו') בין למ"ש רש"י במנחות בלישנא קמא שם דזה נלמד מצחות הלשון דקרא ועיי"ש ביאורו ובין ללישנא בתרא דרש"י עיי"ש. אלא דלפירוש האמצעי שברש"י, דיליף לה ממה שלא סייעוהו אחיו הכהנים, ע"ז יש להקשות מנ"ל מהכא דאין מורידין דילמא משום הכי לא נצטוו לסייעו כדי שיגמור משה לבדו ותקרא על שמו אבל פירוש אמצעי זה בכלל צ"ע, דלפי מ"ש המהרש"ל (הובא במג"א ס' קנ"ד אות י"ד) דבשבאין ב' השימושין דקדושה כאחד, דקדושה חמורה ודקדושה הקלה, אין זו הורדה להקדושה החמורה, ורק כשבאין בזה אחר זה נקרא הורדה, וא"כ אפילו אילו היו אחיו מסייעין עם משה ביחד, ג"כ לא הוי בזה הורדה בקדושה, וצ"ע בפירוש זה, ועכ"פ דלל"ק וללישנא בתרא דרש"י ניחא שפיר הילפותא ממקרא זה דאין מורידין בקדושה, אפילו לפי ההנחה דטעמא דקרא הוא משום דאין מצוה נקראת אלא ע"ש מי שגומרה. וכנ"ל:
**(ומישובנו זה על הסתירות יהיה נפ"מ גם לדין אחר המסתעף מזה והיינו לדין מתחיל וגומר בסרסרות ושדכנות שלמד בת' שב יעקב ס' י"ג חידוש דין בענין זה מן הסתירה דש"ס סוטה ודמדרש תהלים הנ"ל עיי"ש. ולפי מה שבארנו אנחנו בעז"ה בישוב סתירה זו אין שוב הוכחה לחידושו של הש"י, וישתנה הדין לענין מתחיל וגומר גבי שדכנות. וקצרתי:)**
והא דלא יליף גם התנא דתוספתא דמגילה ממקרא זה דאין מורידין, י"ל דמדאשכח קרא דמחתות, האי עדיפא ליה, מלמילף מצחות הלשון (כפי פירוש רש"י שם) כל זה בנוגע להסתירה שבהדרשות לענין קרא דויקם את המשכן, ומה שאנו מוצאים סתירה גם בהלמודים מקרא דמחתות הנה בחידושי ישבתי גם את זה, אך באריכות, ואכמ"ל ורק זאת אעיר כאן דעל התוספתא שברש"י דמגילה (דנפ"ל ממעשה דמחתות דאין מורידין בקדש) יש שאול דמנ"ל הוא, בשלמא מעלין שפיר יש למילף מזה (וכהש"ס דמנחות הנ"ל), ומשום דהא הרבותא דמעלין התירא קמ"ל, היינו דמותר להעלות ולשנות מקדושה לקדושה, והא חזינן דהעלום, אלא איסור דאין מורידין מנ"ל, דילמא מעשה שהיה כך היה, והא עכ"פ אף אי שרי להוריד מ"מ אין חיוב להוריד אך י"ל דעיקר הלימוד הוא ממה שנאמר בתורה כעין נתינת טעם לזה כי הקריבום כו' "ויקדשו" דמשמע מזה דכיון שהוקדשו ע"י הקרבתן, כבר נאסר להורידו, ועל כרחך משום אין מורידין בקדש, ואולם אכתי קשה מניין דקרא דכי הקריבו הוה טעם לאיסור הורדה, הא יש לומר להיפך, דהיתרא קמ"ל האי קרא, והיינו עפ"י מ"ש במנחות ד' כ"א, על העצים אשר על המזבח, מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהם הדיוט, וכן הביא גם הרמב"ם להלכה דדבר שנשתמש בו הדיוט אסור לגבוה, ולפי זה הא היה הדין נותן גם גבי מחתות שיאסרו לגבוה משום שימוש הדיוט דעדת קרח, דהא מה שהיו זרים והקריבו קטרת זרה בחוץ לא עדיף משימוש הדיוט עכ"פ, וקמ"ל קרא דאעפי"כ התירום לצפוי למזבח, ונתן טעם לזה "כי הקריבום ויקדשו", וכלומר שכבר הקדישום קודם לכן, קודם שהקטירו בהם הקטורת זרה לכלי שרת, וע"כ לא נאסרו אח"כ ע"י שימוש הדיוט, משום דאין אדם אוסר דשא"ש, (ויש לעיין בדין אוסר דשא"ש ע"י מעשה, ואי מעשה רבה או זוטא, ולא נאריך כאן בזה), וא"כ הא קשה דלמא קרא רק להכי אתי, ומנ"ל להתנא דתוספתא דמגילה ללמוד מניה דאין מורידין בקדש אך י"ל דס"ל להתנא דאף אי שימוש הדיוט אוסר, מ"מ אם נעשה אח"כ בו שנוי מעשה משתרי, ולגבי מחתות הא נעשה ג"כ ע"י שנוי, דהא עשאום צפוי ונשתנה צורתם, ואע"ג שהמג"א בס' קמ"ז חוכך להחמיר לגבי מזבח אף ע"י שינוי, ע"כ עלינו לדחוקי ולומר דצפוי דמזבח קיל מעצם המזבח, וגבי צפוי מועיל שינוי וממילא לא מצי אתי חידושא דקרא "דויקדשו" להשמיענו היתרא, בשביל שנתקדשו קודם השימוש, דדל מני' מה שנתקדשו, הא משתרי משום השנוי, וע"כ דקמ"ל איסורא, ודאין מורידין בקדש וכנ"ל ואולם דבר זה, דשנוי מועיל לגבוה אעפ"י שנשתמש בו הדיוט, אין זה מילתא דפסיקא כ"כ, וכבר שקלו וטרו בזה האחרונים שבשו"ע או"ח ס' קמ"ז, (ועמ"ש בהגה שם לענין מפות לס"ת ממעילים שנשתמש בהם הדיוט), וכן מפלפל בזה בת' חות יאיר, אלא שהמג"א (בס' קמ"ז שם אות ה') העלה להיתרא עפ"י ראיות, וראיתו האחרונה היא מקרבנות שקרבים מבהמות שנשתמש בהם הדיוט, ואף שמקרבנות לכאורה הא הוה ראיה להתיר אף בלא שנוי, דמה שנוי היה שם, מ"מ המעיין שם בהמג"א יראה כמעט להדיא שראייתו מזה היא רק להתיר ע"י שנוי, וי"ל לענ"ד שהוא משום דס"ל דהשחיטה גופה עכ"פ שנוי הוי; אך זה יהיה תלי בדין שחיטה לאו עבודה, דאי הוי נקטינן דשחיטה הוה עבודה, א"כ הא השימוש דהדיוט היה פוסל לעבודת השחיטה גופא, דעבודה זו הלא לא קדם לה שום שינוי המכשירה, אך באמת הא קיי"ל דשחיטה לאו עבודה, וע"כ מיחשבא השחיטה, המבדלת בין שימוש דהדיוט לשימוש דגבוה, לשנוי מעשה להכשיר:
ועפי"ז המתקתי לשון הש"ס בברכות ל"א ע"ב "ויביאו את הנער" לעלי כו' חזינהו שמואל דמהדרי בתר כהן למישחט, א"ל למה לכו לאהדורי בתר כהן, שחיטה בזר כשרה, אתיוהו לקמי' דעלי כו' א"ל מי כתיב ושחט הכהן כו' א"ל מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את וכו' ומדקדקים העולם על יתור הלשון מ"ד אמימר שפיר קאמרת דשפת יתר היא זו והול"ל בקיצור מורה הלכה בפני רבך את כו', וישבתי עפ"י מה שיש לדקדק עוד, דלמה המתין שמואל לאמר את טעמו דשחיטה כשרה בזר עד שאייתוהו לקמי דעלי, ואמאי לא אמר להם תומ"י, מקמי דאתי לפני עלי, כד חזה שמואל שמהדרים בתר כהן וכשאמר להם את הדין דשחיטה כשרה בזר, היה לו לומר גם את הטעם, מהא דמי כתיב ושחט הכהן, ויש לתרץ עפ"י הצעת דברינו דלעיל, דהא ודאי הפר שהביאו לו לא היה משומר משימוש הדיוט וכמו שהמג"א מביא ראיתו מכל הקרבנות ושמואל ראה שהביאו פר, ולא דקדקו אם נשמר משימוש הדיוט, ואח"כ ראה גם את זאת שהדרו בתר כהן, וע"ז בא ושאל בדרך ממנ"פ "למה לכו לאהדורי בתר כהן", כלומר למה לכו דוקא, כיון שאין אתם מדקדקין אם הקרבן נשמר מקודם ממלאכת הדיוט, אעפ"י שאם נשתמש יש בו חשש לאסרו לגבוה, וע"כ סבירא לכו דמהני מה שיש כאן שנוי קודם השמוש לגבוה, והיינו השנוי דשחיטה גופה, וא"כ ע"כ אתם בעצמכם יודעים ששחיטה לאו עבודה היא, דאל"כ הא לשחיטה גופה אסור משום שמוש הדיוט בתחילה, וכיון שכן אי נקטיתו דשחיטה לאו עבודה היא, א"כ הא כשרה בזר, וכהן למה לכו, ואי נקטיתו שפסולה בזר, א"כ חשביתו גם את השחיטה לעבודה, וא"כ הלא יש לאסור את הקרבן מחמת חשש דתשמיש הדיוט, והילכך ניחא מה שלא אמר להם את הטעם, מ"ט שחיטה כשרה בזר, אחרי שהוכיח את זה משיטת עצמם ובא עליהם מכח ממנ"פ:
ויביאוהו לעלי ושאלהו שיאמר לו אח הטעם באמת, וא"ל דמי כתב ושחט הכהן, וא"ל עלי שמורה הלכה בפני רבו הוא, הנה ודאי על זה שהשיב לעלי ילפותא דידי' לא יכול עלי לחשבו למורה הלכה בפ"ר, דהא הוא בעצמו שאלו, ולו השיב, ורק על מה דאמר להו בתחילה, "ל"ל לאהדורי" כו' על זה הוא שחשבו למורה הלכה בפ"ר, ובשאלתו זו הלא שאל עליהם מכח כנ"ל, שהם עושים חומרא וקולא בבת אחת, וידוע דכל ממנ"פ יש לו ב' צדדים וצריך שיצדק כל אחד מב' הצדדים, וכן בדברי שמואל, שהיה מפקפק כנגדם מכח ממנ"פ, היה צריך שיצדק באחד משני הצדדים, דהיינו א' משתי אלה או בפקפוקו על קולתם שלא דקדקו לשאול אם לא נשתמש הדיוט בהקרבן, ובאופן זה היה הדין עמו גם להורות ההלכה בפני רבו, דהא א"כ הוי אפרושא מאיסורא, ואין חולקין כבוד לרב, או שיצדק פקפוקו על שמחמירין יותר מדי למיהדר בתר כהן, ובאופן זה יתכן להקפיד על מה שהוא מורה הלכה בפני רבו, דהא לית כאן אפרושי מאיסורא, דמה איכפת אם מהדרים בחר כהן, ולכן כששאלו עלי את הטעם והוא השיב "מי כתיב ושחט" א"ל עלי "מימר שפיר קאמרת" כלומר בעיקר הדין צדקת, ששחיטה באמת כשרה בזר, וכיון שכשרה בזר, תו ליכא בזה משום אפרושי מאיסורא, דכיון שכשרה בזר מותר נמי להקריב דבר שנשתמש בו הדיוט, דהא השחיטה, דלאו עבודה היא, כדקיימינן השתא, עושה שנוי קודם עבודות הקדש האחרות, וכיון דלית כאן משום אפרושי מאיסורא, ורק שהם היו מחמירין למיהדר בתר כהן, וכסברתם דשחיטה נמי בעי כהן, ושמואל חידש שאין להחמיר כ"כ הלא בזה כבר היתה טענת עלי עלי' צודקת, שבזה עכ"פ הלא היה לו לחלוק כבוד לרב, דהא אין הפסד אם מחמירין, דודאי דבמה שעי"ז ישתהו קצת בהקרבת הקרבן לית ביה משום לאפרושי מאיסורא, ואי מה שהכהן ילבש בגדי כהונה שלא לצורך עבודה כבר נתחבטו בזה גדולי עולם ומתרצים את זה (ע' בת' חתמ"ס ח' או"ח) על זה אמר לו עלי היא הנותנת, כיון "דמימר שפיר קאמרת", בשביל הא גופה דשפיר קאמרת דשחיטה באמת כשרה בזר, אם כן אין בזה משום "אפרושי מאיסורא" וכנ"ל אם כן "מורה הלכה בפני רבך את" זהו מה שנראה בהמתקת דברי הש"ס דברכות ומזה סעד לדברינו הראשונים וכנ"ל: