אור ברסלב

המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ

מלואים

פרשת פקודי ב'

גרגרים אחדים מאת כ' אחי הרב הג' החריף כמוהר"ר אליעזר נ"י

לפרשת יתרו

"לא תענה ברעך עד שקר"

חז"ל למדו מזה במכות דף ד' ע"ב אזהרה לעדים זוממין; ועונשם של זוממין מפורש בתורה, ועשיתם לו באשר זמם לעשות כו' [שופטים י"ט]. ובהעונש, אף שמפורש הוא בתורה, בכ"ז נשתבשו בו הצדוקים, וכמ"ש במכות דף ה', שהיו סוברין, שאין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון, והנה בהמשך למחלוקתן זו של הצדוקים מצינו תוספתא תמורה בחגיגה דף י"ז ובמכות ה' וז"ל שם:

אמר ר"י בן טבאי ראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם פירוש שלא הוזם אלא הוא לבדו להוציא מלבן של צדוקים, שהיו אומרין אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון, אמר לו שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים אין עדים זוממין נהרגין עד שיוזמו שניהם, כו' מיד קבל עליה ר' יהודה בן טבאי, שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח, וכל ימיו הי' משתטח על קברו של אותו הרוג כו' עכ"ל ויש בזה להתפלא בתרתי.

א) מה זו שחידש ר"ש בן שטח לר"י בן טבאי בשאלתו "שהרי אמרו חכמים אין ע"ז נהרגין עד שיוזמו שניהם", והלא גם ר"י בן טבאי נראה שלא נעלם ממנו דין זה, שהרי אמר "להוציא מלבן של צדוקים", ומשמע דאיהו גופי' ידע בעצמו דלאו דינא קעביד, ולא מן התורה, אלא שלצורך שעה הי', ובשביל טעותן של הצדוקים, ובמה הכריעו איפוא ר"ש בן שטח בשאלתו?

ב) את"ל דס"ל לר"ש בן שטח ולר"י בן טבאי בחזרתו "דלהוציא מלבן של צדוקים" לא חשיב כל כך, לעשות בשביל זה הוראת שעה לאבד נפש מישראל שלא כתורה, א"כ הא באמת קשה על ר"י בן טבאי, דבתחילה מאי קסבר, ובאמת מה ענין הי' כאן להוראת שעה, והלא המחלוקת של הצדוקים נגד הפרושים לא דבר של שעה הי', והלא מחלוקת ישנה היא זו, ובהרבה פרטים ממצות התורה, והגע עצמך, וכי בשביל כל טעות וטעות שיטעו הצדוקים באחד מדיני הנפשות שבתורה נוציא נפשות מישראל להריגה, ואם גם מצינו שתקנו חז"ל דברים להוציא מלבן של צדוקים, (כמו "מגל זה מגל זה, ושהיו מטמאין הכהן השורף את הפרה" וכדומה), אבל בדיני נפשות לא מצינו, ולא יתכן, ויפלא איפוא לכאורה על מעשה דר"י בן טבאי:

ונלע"ד לפרש תוספתא זו עפ"י מה שנציע ג' הקדמות. א) ממ"ד במשנה סנהד' דף נ"ו לענין קבלת עדות דמגדף, "מוציאין כל אדם לחוץ ושואלין לגדול שבהן, אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר" ובירושלמי פריך על זה "ואומרין לי' גדף", פירוש דהאיך אומרין אמור מה ששמעת בפירוש", וכי אומרים להעד שיגדף את השם, ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קלל", כלומר, שהעד אומר רק את השם, ואומר אח"כ, את השם הזה גידף בשם, ולא שמפרש את הגידוף, והרמב"ם ז"ל בדין מגדף השמיט לאוקימתא זו של הירושלמי, וכבר תמה על זה בעל התוי"ט, ותירץ התוי"ט דס"ל להרמב"ם, דמדלא הובא זה בבבלי, משמע דלא ס"ל לאוקימתא זו, וע"כ פסק הרמב"ם כהש"ס דילן ובטעמו של הדבר (מה דלא חש הש"ס דילן לפרכת הירושלמי דהאיך אומרין לו גדף) פירש התוי"ט דמדאינו אומר העד אלא לצורך המצוה, ועל פי ב"ד, כדי לקיים מצות ובערת הרע, אין זה גידוף, וכמו שמוחקין את המגילה להשקות את הסוטה, ועיי"ש בתוי"ט באורך והנה עפ"י דברי התוי"ט אלו יצא לנו ציור חדש בדינם של עדי מגדף, והיינו, דעד מגדף לכשיוזם יהי' עליו שתי רשעיות משני שמות חדא, מה שעדות שקר העיד, ועוד מה שגידף, דהא גם מה שמתירין לכתחילה להעד לפרש את הגידוף, אף שבזה לכאורה הא הוא עצמו נעשה מגדף וכקושית הירושלמי) אינו רק משום דלצורך מצוה דובערת הרע הוא דקעביד, והא תינח כשהי' הדבר אמת כמו שהעיד, אבל השתא, דאגלאי מלתא למפרע ששקר העיד, א"כ הא אדרבה, היתה כאן עבירת עדות שקר ושפיכת דם נקי, וק"ו שלא הי' כאן אף נדנוד מצוה של ובערת, וממילא הא חוזר הדבר, שהעד באמרו בפירוש את דברי הגידוף הוא עצמו נעשה בזה מגדף, ויש עליו חיוב עונש (לבד מכאשר זמם) גם משום מגדף אלא דבאמת זה אינו, דהא קיי"ל בכל מחויבי מיתה או מלקות, שצריכין התראה, והכא הלא לא התרו בו משום מגדף, וגם הא אי אפשר בהתראה, וכדאיתא בכתובות דף ל"ג, שאין ציור התראה בעדי שקר, "דנתרי בהו אימת כו'" ובשלמא לענין החיוב דכאשר זמם קיי"ל דעדים זוממין א"צ התראה וכדאיתא בכתובות שם אבל מגדף הא ודאי בעי התראה, וממילא כיון דלא התרו בו הרי אין לחייבו משום השם הזה:

אך באמת אכתי יש להעמיד דבר זה שאמרנו, והיינו עפ"י מה דס"ל לר' יוסי בר' יהודה במכות דף ו' ובסנהד' דף ח' ודף ע"ב "דחבר א"צ התראה", (וטעמו משום דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד) ובודאי דלא בעינן שיהי' חבר לכל עניני התורה, דאם אך חבר הוא לאותו הדין ולאותו הענין שחטא בו, וידעינן ידיעה ברורה שהכיר עכ"פ בחומר אותו החטא, הרי זה חבר מקרי, לענין שא"צ התראה, וכיון שכן הא חוזר הדין לענין עד מגדף שהוזם כמו שאמרנו, שיתפס עליו בעצמו שם מגדף, דמאי תאמר הא לא התרו בו וכנ"ל, על זה נשיב הלא אותו האיש, היינו העד, הא חבר הוא עכ"פ להחטא שנתפס בו (לחטא דמגדף) דהא הוא בעצמו העיד על פלוני שגידף, ושהתרה באותו פלוני ושהזהיר בו באיזה מיתה ימות, וא"כ הא ידע ליה לכל דין מגדף בכל פרטיו, והיש לך חבר לאותו דבר גדול מזה, וכיון דחבר הי', וא"צ התראה, הא שוב חל עליו דין מגדף, בשביל שפירש את הגידוף, ולצורך מצוה הא לא הי' גידוף זה, דהא שקר ענה וכנ"ל:

אחרי הקדמה זאת נקדים עוד אחרת, והיא ב) דהנה לכאורה שיטת הצדוקים הנ"ל [במ"ש דבעי בעונש זוממין דוקא שיהי' כבר נהרג הנדון על פיהם] שיטה זו בצדה תברה, והיינו עפ"י מה שאמרה תורה בכל חייבי מיתות ב"ד "יד העדים תהי' בו בראשונה", וא"כ איך יתכן לומר שיתפרש דין כאשר זמם דקרא דוקא בשכבר נהרג הנדון, הא א"כ כל עיקר דין זה דכאשר זמם למה הוא בא, ותי"ל שנעשו העדים רוצחי נפש, דהא ידם היתה בראשונה בהריגתו של זה, ועל לא חמס עשה, דהא שקר ענו בו, וממילא הלא יש עליהם חיוב מיתה מדין רוצח, וקרא ל"ל, ורק את זה הו"ל להתורה להשמיענו, שהאחרונים היינו המזימין נאמנים יותר מהראשונים המוזמין, (דלא נימא שמאי חזית דסמכת כו' סמוך כו') וחיוב מיתה ממילא הוא בא מדין רוצח. **(שאילה זו שאלתי זה מכבר עוד מימי ילדותי, עכשיו שמעתי דמטו בה משמי' דאחד מגדולי המפולפלים, ובשביל היותה ענף א' מענפי ביאורנו במשנה זו, ע"כ לא חדלתי מלהציגה כאן. והגם שיש ב' תשובות בדבר:

א) שיש נפ"מ לענין באיזו מיתה לדונם, שאם בשביל החיוב דממילא, מדין רוצח, הלא מיתתם רק בסייף הקלה, ואלו בשביל כאשר זמם אם העידו על אחד שעבר עבירה של סקילה הלא דינם בסקילה החמורה כמוהו. ב) שהתורה הלא לא אמרה רק שתהי' יד העדים בראשונה. אבל הלא יש שאינו מת ביד העדים, ורק על יד העם הבאה באחרונה, ויש איפוא נפ"מ שאז אין עליהם חיוב מדין רוצח, רק מכאשר זמם, אך באמת לאו מלתא הן התשובות הללו; התשובה הא' נידחית מגמרא, ממ"ש רש"י בסנהד' דף מ' ד"ה "שכן", דעיקר דין כאשר זמם דקרא בעדי רוצח קאי, ושאר מיתות בי"ד רק מני' ילפינן ותשובה הב' נידחית מסברא, והיינו דכיון דעיקר "כאשר זמם" ברוצח קאי, שמיתתו בסייף, ובזה הא ודאי דלא שכיח שלא ימות ביד העדים, דהא נעשה ע"י מעשה אחד, וכדאיתא בסנהד' דף נ"ב ע"ב שמתיזין את ראשו בסייף, והא גם בנסקלין תנינן בסנהד' דף מ"ה ע"ב דמעולם לא שנה בה אדם, וכש"כ במיתת סייף הנעשית בסקירה אחת, (ואי דבסייף לא בעינן כלל קרא כדכתיב)** אך גם בכאן נשיב כאשר תירצנו במגדף, דמשם אחר (חוץ מהשם הזה דכאשר זמם) אין לחייב את העדים שהוזמו, ואף בשיש ציור לחייבם משם אחר, משום דמחוסרין התראה, ורק החיוב הבא "מכאשר זמם" א"צ התראה, ולזאת צריך קרא דכאשר זמם אף לשיטת הצדוקים

אולם אם נאמר דחבר א"צ התראה הא הדרא הקושיא לדוכתה על שיטת הצדוקים, דתי"ל מדין רוצח וכנ"ל, דהא קרא דכאשר זמם מיירי בעדי רוצח, וכמו שהבאנו לעיל מרש"י בסנהד', וא"כ הא העידו שהתרו בו בפלוני, ושהזהירו בו באיזה מיתה ימות, וא"כ לדבר זה, לדין רוצח, היו עכ"פ חברים ואינם צריכין התראה, ותיקשי לצדוקים קרא דכאשר זמם ל"ל וכנ"ל, ועכצ"ל דלשיטת הצדוקים, דס"ל אין העדים נהרגין עד שיהרג הנדון, בודאי אי אפשר לומר כר"י בר' יהודה, אלא כרבנן דגם חבר צריך התראה, וממילא שפיר אצטריך קרא דכאשר זמם, דמדין רוצח אין לחייבם משום דמחוסרין התראה:

ועוד בה שלישיה להקדים בטרם נבא לביאור התוספתא. והוא מה דאיתא בסנהד' דף ל"ז ת"ר כיצד מאומד כו' אם כך ראיתם לא ראיתם כלום, תניא אמר ר"ש בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף, והרוג מפרפר, ואמרתי לו רשע, מי הרגו לזה או אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים יומת המת כו' ובתוס' שם ד"ה שאין וז"ל מדמייתי האי עובדא אמתניתא דכיצד מאומד [כלומר דמייתי שם הש"ס שתי הבריתות סמוכות להדדי] משמע דדריש מהאי קרא דמאומד לא מקטיל (כלומר לא שהי' רשב"ש עד אחד אלא מפני גריעותא דאומדנא לא קטלי' כו') ואחרינא הוה עם ר"ש בן שטח פירוש עוד עד אחר" כו' כו' עכ"ל. והנה אף שהאמת ודאי כדברי התוס', שהברייתא דר"ש בן שטח הובאה בהש"ס כעין ביאור להברייתא שקדמה לה, וכדמוכח מסמיכותן בש"ס, בכ"ז לכשנדקדק בזו וגם בזו נמצא שינוי לשון בין שתי הברייתות הללו:

דברייתא קמייתא אמרה "אם כך כו' לא ראיתם כלום", משמע דברייתא זו באה רק מטעם חסרון עצם הבירור של האומדנא, כלומר שאין בה די גם לברר אמיתת גופא דעובדא, וזהו אומרו "אם כך ראיתם לא ראיתם **(לענין יד העדים, וכמ"ש בסנהד' שם דף מ"ה וברמב"ם פי"ד מה' סנהד', הא זה רק בדא"א, ובשנקטעה יד העדים, אבל ודאי דסתמא דקרא לאו אהכי קאי וכמובן) וכן יסולק עפי"ז מה שיש לשאול, דעכ"פ יהי' להעדים דין שנים שהרגוהו שפטורין, וכמבואר בסנהד' דף ע"ח, דכבר כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו לב"ק דף נ"ג דדוקא הכוהו בעשר מקלות, אבל במעשה אחד, כגון שדחפוהו לתוך האש חייבין [ועיין בחי' הגרע"א ז"ל לכתובות דף ל"ג, שמעיר שמהרמב"ם ז"ל לא משמע כן ובסייף הא הוה מעשה אחד וכאשר אמרנו, (לבד מה שי"ל דלהצדוקים מוכח משיטתייהו גופא בענין עדים זוממין, דס"ל אין חילוק בין מקצת נפש לכל נפש, דאל"כ האיך ס"ל בעדים זוממין נפש בנפש דוקא, הא בכל האופנים אינו דומה האי נפש להאי נפש, שהעדים הלוא כל אחד מהם גרם להנידון רק במקצת נפש, ועונשו הוא בכל נפש, א"ו דס"ל שאין חילוק). ואף גם בשאר מיתות ב"ד נעשה המעשה בסקירה אחת, לבד בנסקלין שמצינו בסנהד' שם, שמתחלה דוחפו מבית הסקילה רק אחד מן העדים, ואם לא מת אז תהיה בו יד השני, ואם לא מת אז יד כל העם באחרונה, ולהצדוקים ודאי דהדחיפה הראשונה היא ע"י ב' העדים, לא ע"י אחד, דלדידהו קרא כדכתיב בעינן, יד "העדים", והיינו שנים, וא"כ לדידהו גם סקילה נעשית בסקירה אחת, ואי שעכ"פ אפשר שלא מת ביד העדים, ע"ז אמינא הא בית הסקילה גבוהה ב' קומות וקומה דידיה הא ג', וכבסנהד' דף מ"ה, ובודאי שע"י הפלה זו נעשה הנדון טריפה עכ"פ, משום ריסוק איברים, אף אם לא מת תיכף, וקמה איפוא השאלה שיש לחייבם להעדים אם יוזמו אף מדין רוצח וכנ"ל:)** כלום" **(ועפ"י ברייתא זו יתישבו דברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ, ל"ת ר"צ, שלמד שם להא דאין דנין מאומד מקרא "דנקי וצדיק" אל תהרוג, והשיג עליו הרמב"ן בזה ולמר רק "מצדיק" אל תהרוג, דמשמע צדיק בדין, אעפ"י שאינו נקי מהחטא, דבאומדנא הא אינו נקי מהחטא, שהרי האמת הוא שחטא, אלא שאין לחייבו, ולפי ברייתא זו יתישבו ד' הרמב"ם, דהא לברייתא זו אנו מפקפקים גם באמתת הדבר, במקום שאין שם אלא אומדנא, ובאמת יש לתלות דבר זה בדר' אחא לענין גמל האוחר בין הגמלים, ולענין אומדנא בד"מ, ומשם תסתעף נפ"מ גם לענין ד"נ ולפי הצעתנו הנ"ל והבן:)** אך לא כן הוא בברייתא דר"ש בן שטח, דאיהו אמר "רשע מי הרגו לזה או אני או אתה", כלומר לענין עצם הבירור יש לו די באותה האומדנא, לדעת האמת שזה הרגו, אלא דאעפי"כ אמר אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי', והטעם שהרי אמרה תורה "על פי שנים עדים" ואמנם לכאורה עדיין צריך ביאור לפי דברינו אליבא דרשב"ש, מה ראי' היא זו ממ"ש תורה "עפ"י שנים עדים", הא ודאי אמת הוא דכל דבר משפט שבתורה, ואף אי ניזול בתר אומדנא ודברים הנכרין, עכ"פ אנו צריכין לעדים שיעידו שהיו שם אותן הדברים של אומדנא הנכרין, שעל פיהן אנו דנין, אבל אכתי י"ל דכי איכא מיהו סהדי על הדברים של אומדנא הללו סגי בזה, ואין אנו צריכין שיעידו שראו את המעשה ממש, ובשלמא לתנא דברייתא קמייתא הוה ניחא למילף מקרא דעפ"י שנים עדים, דהא. לדידי' מטעם חסרון בירור האמת ע"י האומדנא הוא דקאתי עלה, דרק עדים מבררים ולא אומדנא מבררת, וכמו שביארנו, ברם לר"ש בן שטח (דלדידי' יש בידו די בירור גם באומדנא) קשה, מאי ראי' מייתי מעפ"י שנים עדים, דילמא הכי קאמר רחמנא דעל אמתת האומדנא גופא צריכין שיעידו ב' עדים ונלע"ד לומר דר"ש בן שטח רמז בלמודו מקרא על תנאי אחר מתנאי ד"נ שהי' חסר באותו המעשה שראה, והיינו, דהא לא היתה שם התראה, וכמו שהרגישו בזה גם בתוס' שם ד"ה "כמאן", דלא הי' מצויר שם שידעו העדים שהרגו בתכ"ד של התראה, אלא שכתבו שם דהי' חבר, וכמאן דס"ל חבר א"צ התראה". והנה י"ל דמה דמסקו וכמאן דס"ל דחבר א"ל התראה זה קאי רק לר' אחא שם, מהברייתא דגמל האוחר דאליבי' דר' אחא איירי שם בתוס' אבל בר"ש בן שטח גופא, ובמה דמסיק "שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים", נראה לכאורה דאדרבה דס"ל שגם חבר צריך התראה, ואה"נ דמשום הכי הוא דפטרו רשב"ש לזה, וזה הוא מה דמרמז בהבאת המקרא "דעפ"י שנים עדים" דהנה איתא במכות דף ו', ר' יוסי אומר לעולם אינו נהרג עד שיהיו שני עדים מתרין בו, שנאמר עפ"י שנים עדים", ואמר שם בש"ס על אתר, דההיא דר' יוסי מפיק מדר"י בר"י דס"ל חבר א"צ התראה [דאי הוה ס"ל כר"י בר"י, דלא ניתנה התראה אלא להבחין שוגג למזיד, לא הוה צריך דוקא שני עדיו, אלא מותרה אפילו מפי עצמו ועיי"ש] עפי"ז י"ל דזהו גם מ"ש ר"ש בן שטח "אבל מה אעשה כו' שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים" כלומר ומני' הא ילפינן דבעי דוקא פי שני עדיו מתרה בו, וממילא מני' ידעינן ג"כ דאף חבר צריך התראה, ומדחבר צריך התראה, א"כ "אין דמך מסור בידי' בשביל חסרון התראה אף אם חבר אתה,. ואמנם עפי"ז עובדא דרשב"ש אין ה"נ דמילתא אחריתא קמ"ל לבר מדינא דאומדנא:

נשובה נחזור אל תמצית ג' ההקדמות האלה אחת לאחת, ומזה נבא לביאור הויכוח שהי' בין ר"י בן טבאי ובין ר"ש בן שטח בעובדא דתוספתא דמכות הנ"ל והיינו:

א) דעד של מגדף, בשיוזם, יש עליו לבד החיוב מן השם דכאשר זמם, עוד חיוב אחר, מלתא דמברך את שם ד', כלומר שהוא עצמו נעשה מגדף ע"י הגידוף שהוציא לפני בי"ד בשעה שהעיד על פלוני שלא לצורך מצוה אך זה החיוב האחרון יחול עליו רק אי נימא דחבר א"צ התראה, דאל"כ פטור הוא משום מגדף, בשביל חסרון התראה וכנ"ל, מדאי אפשר בהתראה גבי עד זומם וכמבואר בכתובות שם. ב) דלהצדוקים ולשיטתייהו גבי עדים זוממין (דבעי דוקא שיהא כבר נהרג הנדון) מוכרח לומר דס"ל דחבר צריך התראה, וכמו שהוכחנו, דאלת"ה הוי מיותר לדידהו כל עיקר קרא "דועשיתם לו כאשר זמם", דעיקרו אינו נאמר אלא גבי רציחה לשיטת רש"י, ותי"ל שהעדים בעצמם נעשו רוצחים בהיות ידם בראשונה להמיתו, ועכצ"ל שמטעם רוצחין אין לחייבם בשביל חסרון התראה, ואע"ג שע"כ חברין היו בדין זה דרוצח, דהא העידו על רוצח, מ"מ פטורין משום דגם חבר צריך התראה. ג) דר"ש בן שטח הוא ג"כ מהסוברין כר"י במכות דף ו', דחבר צריך התראה, (וזה מוכח ממ"ש בהעובדא שבאה לידו, ברוצח שרץ אחר חברו לחורבה "אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים" וכנ"ל):

והשתא נבא לעובדא דר"י בן טבאי בתוספתא דמכות, ולדעתנו הצעת הדברים כך היא:

זה העד שדנו ר"י בן טבאי להריגה עד מגדף היה, הוא העיד על אחר שגידף. והוא הי' הגדול שבעדים ששואלין אותו הב"ד "אמור בפירוש מה ששמעת" והוא אומר, ולפי"ז עד זה, כשהוזם, נמצא בו לבד עון עדות שקר גם עון גידוף וכנ"ל, דהא הוציא דברים של גידוף לפני הב"ד והא אגלאי מלתא דהיתר של צורך מצוה דובערת הרע לא הי' כאן, מדשקר העיד]. ור"י בן טבאי ג"כ כשדנו לא מלתא דכאשר זמם דן אותו, דידעי שפיר להאי דינא דאין העדים נהרגין עד שיוזמו כולן אלא מלתא דמברך את השם, ובשביל הגידוף דנו, ואי דעונש מגדף בעי התראה, וזה לא הי' מותרה, ככל עד זומם (דלא יצויר גבי' התראה וכהש"ס כתובות שם), עכצ"ל דר"י בן טבאי הוה ס"ל דחבר א"צ התראה וכר"י בר"י, וזה העד אין לך חבר לאותו דבר (לחטא מגדף) גדול ממנו, דהא הוא בעצמו על מגדף העיד, ושהתרה בו, הרי שידע בהחטא ובהעונש:

ואמנם אעפ"י שלפי"ז בדין חייבו ר"י בן באי לזה, מ"מ שפיר קאמר דיש במעשה הזה להוציא מלבן של צדוקים", ואין כונתו שהרגו כדי להוציא מלבן ש"צ, אלא כך כונתו שמעשה הריגתו יגרום ממילא להוציא מלבם ש"צ, כלומר משום דצדוקין לשיטתייהו הא מוכרחין לסבור דחבר צריך התראה וכמו שהוכחנו בהקדמה השניה ובהכרח שהם יחשבו לפי שיטתם, שר"י ב"ט דנו להעד הזה לא מטעם מגדף, דהא מחוסר התראה הוא, אלא מלתא דועשיתם כאשר זמם, משום דלזה א"צ התראה וכנ"ל וממילא הא יהיה להם לשיטתם מזה גופי' מעשה לסתור שיטה אחרת שיש להם בעד זומם, דאינו נהרג עד שיהי' כבר נהרג הנדון, דהא בעובדא דא פלוני שהעיד עליו העד עדיין לא איקטל, ואעפי"כ הרגו ר"י בן טבאי להעד כשהוזם, והי' איפוא בזה להוציא מלבן של צדוקים", (אף שבאמת הרגו ר"י להעד לא בשביל זה, אך בשביל חטא מגדף וכנ"ל, אך לשיטת הצדוקים הא א"א הי' להם לתלות הריגתו בשביל גידוף, כיון דלדידהו מוכרח דאף חבר צריך התראה וכנ"ל), ועל זה בא ר"ש בן שטח, דאיהו לשיטתו דס"ל שגם חבר צריך התראה (וכדמוכח מהש"ס דסנהד' דף ל"ז וכדהובא בהקדמה הג') והוכיחו לר"י בן טבאי ואמר לו "אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי" שחידש לו ר"ש בן שטח (לשיטתי' וכמו שביארנו לעיל) דגם חבר צריך התראה, וממילא הלא לא היה מקום לענוש את העד בשביל הגידוף, דהא לא הי' מותרה, ומלתא דכאשר זמם הא ודאי שידע גם ר"י בן טבאי דלא הי' אופן להענישו, דהא אין העדים נהרגין עד שיוזמו כולן, ואי להוציא מלבן של צדוקים על כגון זה יאמר "וכי בשביל שוטים הללו נשפוך דם נקי" וכנ"ל ור"י בן טבאי, לבתר דשמיע לי' מר"ש בן שטח, חור בי' ממה דס"ל לענין התראה, ואודי לי' שגם חבר צריך התראה, וממילא דאזיל טעמא דמגדף, וממילא דשלא כדין עשה בהריגתו לזה וע"כ סיגף א"ע כל ימיו בדרך זו ממילא יפלו כל הפליאות שמנינו בתוספתא זו, כמו שיחזה כל מבין ותתבאר לנו היטב שיטתו של ר"י בן טבאי, בתחילה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, ואעפ"י שאמר מתחילה להוציא מלבם ש"צ, בכ"ז שפיר הדר בי' עפי"ד רשב"ש):

כל זה לפלפולא. אך אליבא דאמת נלע"ד דישוב נכון על מאורע זה נמצא כשנדקדק בלשונו של הירושלמי בהך עובדא, דז"ל הירושלמי סנהד' פ"ג הלכה ו' "א"ל ר"ש בן שטח אראה בנחמה אם לא מעלים עליך כאלו שפכת דם נקי", הנראה מהירושלמי בדקדוק לשון תשובתו של ר"ש ב"ש "מעלים עליך" "כאלו" כו' שבא לישב את התימא, היינו, דרשב"ש הכי קאמר, אפילו לפי דעתך דיש לבי"ד להעניש גם שלא כדין כדי להוציא מלבן של צדוקים, מ"מ הני מילי אם לפחות באמת יועיל העונש להוציא מלבן, אך הכא מדלא הוזם אלא אחד, ובזה הא אין מחלוקת בין הצדוקים והפרושים שאין העדים נהרגין עד שיוזמו שניהן, הא בהכרח יהיה בזה מקום להצדוקים לתלות כל הוראה זו בטעות בי"ד, כיון דהוה שלא כדין אף לשיטת הפרושים, וממילא שלא ילמדו מזה כלל מה שחפצת להורותם, וזהמ"ש רשב"ש, לא הועלת כלום "אראה בנחמה אם לא מעלים עליך" (כלומר הצדוקים בעצמן) כאלו שפכת כו', ואיך תוציא עי"ז מלבם מה שחפצת להוציא, ובשביל הדברים האלה חזר ונחם על עובדי' וקבל עליו ר"י בן טבאי מה שקבל. ודו"ק היטב בכ"ז:

לפרשת תצוה

"ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיה לבניו אחריו"

בש"ס דיומא דף ע"ב דריש ליה למקרא זה "לבניו אחריו, למי שבא בגדולה אחריו" ומזה למד רב דימי שם דבגדים שכה"ג משמש בהן משוח מלחמה משמש בהן כלומר דמשוח משמש בשמונה בגדים לפי שהוא הבא בגדולה אחר הכה"ג ובהסוגיא שם הקיף הש"ס להא דרב דימי בקושיות מכמה מתנייתא, וחדא מהקושיות היא ממה דאיתמר בברייתא "משוח מלחמה אינו משמש לא בארבעה ככהן הדיוט ולא בשמונה ככ"ג", ומשני לה דהא דאינו משמש ככ"ג הוא משום איבה, ומדאורייתא היה משמש בשמונה, וככהן הדיוט אינו משמש משום דאין מורידין בקדש (ועיי"ש בתו"י שהקשו דל"ל הא דאין מורידין, הא לר' דימי כה"ג הוא מדאורייתא, ות"ל משום מחוסר בגדים, ותירצו שם, ונבא אל זה להלן). הדר מקשה הש"ס והא האי תנא דלית ליה איבה ולא משמש דתניא כו' ומשני לה, וכן המשך הסוגיא ש עד דמסיק לבסוף כי אתא רבין אמר "נשאל אתמר" כלומר דהכי אתמר משמיה דר' יוחנן לא שמשמש המשוח בשמונה בגדים, אלא דנשאל בהן באורים ותומים ונראה מהש"ס שם אף מהמסקנא, דאע"ג דהא דר' דימי אידחי לי', והא שאינו משמש המשוח בשמונה ככ"ג מן התורה הוא (ולא רק משום איבה), מ"מ הא דמתניתא, דגם ככהן הדיוט אינו משמש, לא אידחי ליה אפילו בהמסקנא, ואי דלפי המסקנא תו לא שייך הטעם דאין מורידין, וכמובן, דהא נקטינן דלאו כה"ג הוא, בע"כ עלינו לבקש טעם אחר ובירושלמי פ"ק דיומא ה' א' מצא באמת טעם לזה, דאיתא התם,אמר ר' בא, בדין הי' שיהא עובד בארבעה, ולמה אינו עובד, שלא יהו אומרים ראינו כה"ג פעמים עובד בד' פעמים עובד בשמונה (ומ"ש פעמים בשמונה היינו מה שנשאל באו"ת עכ"פ בשמונה, וכמו שכתבו מפרשי הירושלמי שם על אתר), על כל פנים חזינן דבין למסקנא דש"ס דילן ובין לירושלמי אינו משמש גם ככהן הדיוט:

וראה זה פלא שהרמב"ם [בה' כהמ"ק פ"ד, הלכה כ"א] כתב לפסק הלכה וז"ל "וכשהכהן משוח מלחמה משמש במקדש משמש בארבע כלים כשאר כהנים", ולכאורה הוא נגד הש"ס וכדאמרן וכבר הרגיש בזה גם הכ"מ, אבל תירוצו שם שנויא דחיקא הוא, ולבד זה צ"ע, דהרמב"ם ז"ל מסיים בה לאותה הלכה בזה"ל "משמש בארבע כלים כו' מעלין משררה לשררה גדולה ממנה, ואין מורידין אותו לשררה שהיא למטה ממנה, דמעלין בקדש ולא מורידין". ומהסמיכות הזאת משמע שיש קישור קצת בין אלה שני הדינין (דמשמש בד' ודאין מורידין בקדש) ובאמת הא לפי הש"ס דיומא שם בהתחלת הסוגיא אדרבה יש סתירה מזה לזה, דהא הש"ס מייתא להא דאין מורידין בקדש כדי לתרץ על מ"ש בברייתא דאין משמש בד' וא"כ לרמב"ם דבאמת משמש בארבע ה"ז סותר להא דאין מורידין, ועכ"פ דאין סמיכות פרשיות לשני אלו הדינין:

כדי לישב את זה נקדים עוד פסק אחד להרמב"ם ז"ל באותה ההלכה דכהמ"ק, הצריך ג"כ ביאור, שכתב שם [פ"ח הלכה א] "שהאבנט גם של כהן הדיוט היה רקום בצמר", וכתב שם הכ"מ בטעמו שהוא משום דתנאי דאיפליגו בדין זה הם רבי ור"א בר"ש, וכדאיתא ביומא דף י"ב, "לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט שר' אומר של כלאים, ור"א בר"ש אומר של בוץ", וידוע שהלכה כר' מחבירו, וגם זה צ"ע, וכבר תמה על זה גם בשעה"מ, דהתם ביומא איתא אמר רנב"י אף אנן נמי תנינן "על בשרו"', מה ת"ל "ילבש", להביא מצנפת ואבנט להרמת הדשן, דברי ר' יהודא, ר' דוסא אומר להביא בגדי כ"ג ביוה"כ שהן כשרין לכהן הדיוט, רבי אומר ב' תשובות בדבר, חדא דאבנטו של כ"ג ביוה"כ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, כלומר דשל כ"ג ביוה"כ של בוץ, ושל כהן הדיוט דכלאים, ועוד כו' וא"כ ע"כ ר' דוסא דקאמר להביא בגדי כ"ג ביוה"כ שכשרין לכהן הדיוט ס"ל כר"א בר"ש, דאבנטו של כהן הדיוט של כל השנה של בוץ הוא, וא"כ הא חלוקין על רבי חביריו הלא רק חבירו היינו ראבר"ש וגם ר' דוסא, וידוע דאין הלכה כרבי מחביריו, ואיך פסק הרמב"ם שהאבנט של כהן הדיוט הוא של כלאים:

והנה איתא שם בש"ס שעוד תשובה שניה השיב רבי לר' דוסא וז"ל "ועוד, בגדים שנשתמשת בהם קדושה חמורה תשמש בהם קדושה קלה", ומהתשובה ההיא יש להקשות לכאורה על שיטת הט"ז [באו"ח סי' קנ"ד] שכתב שם בס"ק ז' בסוה"ד וז"ל, ולולא דמסתפינא הוה אמינא מילתא חדתא, דהא דאמרינין בהנך מילי דאסור לעשות מקדושה גדולה קדושה קלה, היינו כל זמן שראוי לקדושה גדולה, אבל אם אינו ראוי לזה, רק לקדושה קלה, עדיף טפי שיעשו עכ"פ בה קדושה קלה ממה שתהא פנוי' ותגנז כו' עכ"ל ומסוגיא זו דיומא נראה לכאורה ההיפך מסברא זו, דהא לדעת רבי דין הוא בבגדי כ"ג דיוה"כ שיגנוזו וכדמסיק שם הש"ס, וטעמו (לפי התשובה השניה של רבי) מפני שנשתמשו בהן קדושה חמורה ומעלין בקדש ואין מורידין" הרי דגם גניזה עדיפא מהורדה בקדושה, ודלא כהט"ז (ואין לומר משום דהתם איכא קרא דוהניחם שם, דקרא אפשר לאוקמי כר' דוסא התם, וע"כ דסמיך רבי רק על תשובותיו):

ואמרנו מכבר בישוב דבר זה, עפ"י מה שנלענ"ד, דעד כאן לא קאמר לה הט"ז דעדיפא הורדה דקדושה מלא כלום אלא היכי דמצינן עכ"פ להשתמש בו לקדושה הקלה בדמותו וצביונו כמו שהוא, מבלי שיצטרך עוד לשום תקון ושינוי וכגונא דאיירי בי' הט"ז, אבל היכי דגם בההורדה דקדושה צריכינן עוד לתקון ושנוי מעשה, באופן כזה ודאי הדעת נותנת דאף גניזה כמות שהיא עדיפא מלמיעבד טצדקי ועבורי צורה במעשה להורדה מקדושה ועפ"י הקדמת התנאי הזה בדינו של הט"ז יש לבאר את דברי הש"ס ותשובותיו של רבי דלא תהויין תיובתיה דט"ז בזה:

דהנה גם זה יש להבין למה הוצרך רבי לב' תשובות, ולא סגי ליה בחדא מנייהו, אלא שנראה לומר דבאמת הנהו ב' תשובות שתים שהן אחת הן, דעל כל חדא בלא חברתה יש למצא פרכא, והיינו, על התשובה הב', מבגדים שנשתמשת קדושה חמורה כו', הלא הפרכא כבר אמורה, דאם ננקוט כהט"ז הלא ההורדה עכ"פ עדיפא מגניזה, וגם על התשובה הא' (דאבנטו של כ"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט) יש ג"כ למצא פרכא, והיא דעכ"פ אף באבנט יש אופן להכהן הדיוט להשתמש באבנטו של כ"ג, והיינו ע"י תיקון ושנוי מעשה כל דהו, שיחבר גם צמר להבוץ ויעשהו כלאים, כדין אבנטו דכהן הדיוט, (ומה דבעינן בבג"כ מעשה רוקם, עיין במל"מ פ"ח מה' כהמ"ק דבאבנט דכהן הדיוט לשיטת הרמב"ם ז"ל אין קפידא בזה, וגם דמשמע מהר"מ שאין קפידא באבנטו אף בחוטיו כפול ששה, וכן אין ענין לכאן מ"ש דבג"כ צריכין להיות חדשים משום "לכבוד ולתפארת", ומ"ש דאם בלו והושחרו אין משתמשין בהם אף ע"י כביסה, משום דאין עניות במקום עשירות, וכמ"ש בזבחים י"ח ופ"ח, דזה דוקא התם שיש ישון וריעותא בהבגדים עצמן, אבל הכא אין ריעותא בהבגד, אלא דאסורא הוא דרביע על כה"ג ללובשם עוד וכמובן), ויתכשר איפוא לכהן הדיוט ע"י התיקון ולמה יגנז. הרי דלכל אחת מהתשובות יש פרכא בפני עצמה, אלא שבבא ב' התשובות ביחד, האחת מחזקת את חברתה, וממילא במרוצת הדברים יתישב גם דינו של הט"ז, וכך תהא הצעתו של התשובות בדברי רבי:

חדא דאבנטו של כ"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט (דזה של בוץ וזה של כלאים) וכ"ת דיתקן את האבנט, ויעשהו של כלאים, על זה באה התשובה השני' בגדים שנשתמשת בהן קדושה חמורה תשמש בהן קדושה קלה", כלומר דכיון דכבר נסתבב עפ"י התשובה הראשונה מחילוק האבנטים שבין אותו של כ"ג ואותו של כהן הדיוט, דאם אף נבא להכשיר בגדי יו"כ דכ"ג לכהן הדיוט, אין להכשירם בלי שנעשה עכ"פ באחד מהם, והיינו בהאבנט, שנוי ועבור צורה, א"כ הא לפי זה תתחזק השאלה ממעלין בקדש ואין מורידין, דאלמלי לא היינו צריכין כאן לתקון קל, הוינן מצינן לדחויי דעכ"פ ההורדה עדיפא מגניזה, אבל השתא לא מצית אמרת הכי, דהא אימתי עדיפא, בשלא צריך שום תקון עכ"פ לההורדה, אבל לא שנעשה עוד טצדקי בפישוט צורה וליבוש צורה וממילא לפי זה ב' התשובות של רבי אחת הן, ובדרך ממנ"פ, והיינו דאו שא"א דבגדי כ"ג דיו"כ יהיו כשרין להדיוט מטעם חילוק דין שיש ביניהם בהאבנט, או דא"א משום מעלין בקדש ולא מורידין

וכיון שכן כבר תתישב גם ק' המל"מ הנ"ל (על מה שהרמב"ם פסק באבנט כרבי, ומשום דהלכה כמותו מחבירו, מראבר"ש, ובאמת הלא הוא גם מחביריו, דהא גם ר' דוסא פליג עליה מדמכשיר בגדי כה"ג לכהן הדיוט), דלפי הביאור שביארנו בתשובותיו של רבי, הא לא סגי ליה לרבי במה דאבנטו של כ"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, מדאפשר בתיקון, אלא שבא בדרך ממנ"פ, דא"כ, שאין עצה כ"א ע"י תיקון, הא תיקשי ממה דאין מורידין בקדש (דהורדה הצריכה עוד למעשה דעבור צורה גם גניזה עדיפא ממנה וזו היא עיקר סברתו של רבי), וא"כ כבר אין הכרח דמה שאמר ר' דוסא דבגדי כה"ג כשרין להדיוט הוא משום דפליג אדרבי בהבדל האבנטים, דבשלמא אי הוי מספיק כל אחד מטעמיו של רבי לבדו אז בודאי שפיר הוי מוכח דר' דוסא גם אהבדל האבנטים פליג, אך השתא לפי"מ שאמרנו, י"ל שגם ר' דוסא מודה דאבנטו של זה לא אבנטו של זה, אלא דאסברת רבי בענין הורדה דקדושה הוא דפליג, היינו דמדאפשר עכ"פ בתיקון ס"ל לר' דוסא דעדיפא הורדה אפילו ע"י תיקון מלא כלום ולפי"ז שפיר כתב הכ"מ דהלכה כרבי מחבירו, והיינו מראבר"ש דפליג בהדי' להדיא ומר' דוסא אין ראיה דפליג גם איהו על רבי בדין האבנט, די"ל דרק בדין הורדה דקדושה הוא דפליג וע"י תיקון הוא דמכשיר:

חזינן מיהות משמעתתא דא דלא די דלית תיובתא לדינו של הט"ז מסוגיא דיומא, אלא דסייעתא נמי איכא והיינו מדהוזקק רבי לב' תשובות דוקא, ומדלא סגי ליה בהתשובה הב' (דאין מורידין בקדש), אעפ"י שהיא תשובה כוללת על כל הבגדים, (והתשובה הא' הא היא רק בהמשך להאבנט), על כורחך דכהט"ז ממילא דלפי"ז אית פרכא גם להתשובה הב' כשהיא לעצמה (דהורדה עכ"פ עדיפא מגניזה) ורק מזו ומזו תסתיים שמעתתא דרבי וכנ"ל ומר' דוסא הא פשיטא שיש ראיה להט"ז, דהא לפי ההצעה הנ"ל, ולפי שנראה גם משיטת הרמב"ם והכ"מ הנ"ל, לר' דוסא אפילו הורדה הצריכה עוד לתקון עדיפא מגניזה, ומזה ק"ו לדינו של הט"ז דמיירי באופן שאין להורדה עכ"פ שום צורך של תקון עוד דבודאי עדיפה מגניזה:

ואמנם שיש מקום לדון עוד על שיטת הט"ז מהא דכ"ג שאירע בו פסול ומינו אחר תחתיו שאמרו שם "הראשון חוזר לעבודתו (כלומר לכשיעבור פסולו) והשני אינו ראוי לא כ"ג ולא לכהן הדיוט, לכ"ג משום איבה, לכהן הדיוט משום דמעלין בקדש ואין מורידין, דברי ר' יוסי, ואי כהט"ז הא תקשי גם התם דמוטב היה לו לעשות אף הורדה בקדושה, וישמש עכ"פ ככהן הדיוט, ממה שאין מורידין ועושין שלא ישמש כלל, לא ככ"ג ולא ככהן הדיוט, דלהט"ז הא אין לך הורדה גדולה מזו, שמונעין השימוש בקדושה כל עיקר אך באמת הא בורכא דבתוס' שם ד"ה כ"ג הקשו עמ"ש דאינו משמש ככהן הדיוט משום דאין מורידין בקדש, ותי"ל דהוה מחוסר בגדים (דהא מדאמר דאין משמש ככ"ג משום "איבה" משמע דרק רבנן גזרו שלא ישמש בח' משום איבה, אבל מדאורייתא ראוי לשמש ככ"ג, וא"כ אם ישמש ככהן הדיוט הא הו"ל מחוסר בגדים זהו תמצית קושיתם בשנוי לשון מעט) ותירצו וז"ל, וי"ל דכ"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה כו' עכ"ל, כלומר דאי משום מחוסר בגדים לחודא, ולא משום דאין מורידין בקדש, היה עצה לסלקו בפה מכ"ג ולהעבירו, ויהיה כשר לשמש ככהן הדיוט, וכיון שכן דעכ"פ א"א שישמש ככהן הדיוט, בלי שיעבירוהו מקודם ויסלקוהו, לא לבד משימוש, אלא גם משררותו, הא מובן מאליו דתו אין להקשות אליבא דט"ז ולומר דההורדה עכ"פ עדיפא ממניעת השימוש כל עיקר, דזה היה אפשר לומר אילו לא היה מוכרח כאן יחד עם ההורדה בהשימוש שיסלקוהו גם משררות ומקדושת כ"ג שיש לו, אבל מדצריך גם סילוק בפה ביחד עם ההורדה, בודאי דעדיף ליה להשאר בשם שררותו, ושלא לשמש כלל, מלשמש ע"י מה שיסלקוהו משררותו להדיא, ולא דמי להא דט"ז, הרי שיש לנו ג' חלוקות בדין דאין מורידין בקדש. א) מה שאין להוריד מקדושה גדולה לקדושה קלה חמורה ממנה מניעת השימוש כל עיקר:

חמורה מהם סילוק בפה מאיזה שררה. (ומה שאמרו כ"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה אין זה אלא בכ"ג שסרח, וכמו שכתב הרמב"ם בה' כהמ"ק שם). ועכשיו נבא לביאור דברי הרמב"ם במשוח מלחמה, והוא עמ"ש, "דכשהכהן משוח מלחמה משמש במקדש הוא משמש בד' בגדים כשאר כהנים", ותמהנו עליו, דהא תנא תני ביומא שם דאינו משמש אף ככהן הדיוט, וכל זמן דלא אשכחן למאן דפליג עליו במשנה או בברייתא האיך מצינן למיפסק דלא כותיה, ולפום מה דקיימינן השתא יתישב זה, דאיברא אמינא דאיכא לתנאי דפליגי עלייהו, והיינו רבי ור' דוסא, דביומא שם, ממחלוקתן לענין בגדי כהונה, נשמע דבר זה, והוא:

דהא הסברנו דמסגנון מחלוקתן נשמע כדינו של הט"ז בשימושי קדושה, דגם הורדה מקדושה לקדושה עדיפא עכ"פ ממניעת השימוש כל עיקר, וכיון שכן הא גם במשוח מלחמה לא מצו למסבר כהאי תנא דס"ל שאין משמש אף ככהן הדיוט, דא"כ הא יהיה זה הורדה מקדושה לקדושה, דמעיקרא היה משמש עכ"פ ככהן הדיוט, ועכשיו לא ככ"ג ולא ככהן הדיוט, ולדידהו הא מניעת השימוש הוא ההורדה היותר גדולה ועל כרחך דלדידהו משמש באמת ככהן הדיוט עכ"פ, והרי הוא מיהות בחזקתו דמעיקרא:

ואמנם למאי דהוה ס"ל להש"ס בהתחלת הסוגיא דמשוח מלחמה שם, הוי מצינן למימר דאתיא ברייתא זו (דאינו משמש לא ככ"ג ולא ככהן הדיוט) ככו"ע, כלומר אף כרבי ור' דוסא, דהא בהתחלת הסוגיא הוה ס"ל להש"ס דמדאורייתא דין כהן גדול יש לו, וא"כ זה תכסיס מנוי' של המשוח מלחמה ופשיטא שאינו יכול לשמש בד' בגדים כהדיוט, דהו"ל מחוסר בגדים (וכמו"ש גם התוי"י הנ"ל), ואי דנעביד כהאופן שכתבו התוס' שם לענין משוח שעבר, והיינו שנסלקוהו בפה, הא הקדמנו שזהו הורדה מקדושה היותר גרועה אף ממניעת השימוש כל עיקר, ומהתם גופי', מדין משוח שעבר, הוא מוכח, דהא בשביל הטעם הזה (דהסילוק הוא הוא הורדה היותר גרועה) הוא דאין מסלקין גם להמשוח שעבר וכן היה הדין נותן הכא גם במשוח מלחמה:

אך כל זה לפי שיטפא דתחלת הסוגיא, דהוה ס"ל דמדאורייתא דין המשוח מלחמה כדין כ"ג, ורק משום איבה אינו משמש בח', דאז ניתנו הדברים האלה לומר, היינו דגם רבי ור' דוסא יודו להתנא דברייתא אבל לא לפי מה דסליק לן בסוף הסוגיא, דכבר ס"ל דגם מדאורייתא הוה משוח מלחמה רק ככהן הדיוט (וכמו דאתא רבין ואמר נשאל איתמר והיינו דגם מדאורייתא רק שנשאל בח' אבל לא משמש בח') וא"כ הלא כשישמש בד' לא יצטרך המשוח מלחמה מקודם לשום סילוק בפה, ולפי"ז הא פשיטא ומוכרח דר' ור' דוסא פליגי על האי תנא דס"ל שאינו משמש אף ככהן הדיוט (בשביל גזירה קלה כמ"ש בירושלמי הנ"ל, שלא יאמרו כהן פעמים נשאל בח' פעמים עובד בד') דהא לדידהו לטעמייהו הא יש לחוש לענין החמור מגזירה זו, והוא דאורייתא, והיינו לענין אין מורידין בקדש, דמניעת השימוש הא הוה לדידהו מההורדות בקדושה היותר חמורות ולא דמי למשוח שעבר (דגם רבי ור' דוסא מודים בו שאינו משמש אף ככהן הדיוט), דהתם הא הטעם משום דמה"ת כ"ג הוא, וצריך שיסלקוהו מקודם בפה משררותו, ומסילוק בפה גם מניעת השימוש עדיפא וכנ"ל, דזו היא החלוקה היותר חמורה, כ"ז במשוח שעבר, אבל הכא במשוח מלחמה הא אדרבה מדאורייתא כהן הדיוט הוא לפי המסקנא, ואם יבא לשמש בד' לא יהיה צריך לשום סילוק בפה, וא"כ לר' ולר' דוסא ודאי דינא הוא, שישמש עכ"פ בד' משלא ישמש כל עיקר, דהוה הורדה מקדושה:

ועפי"ז כבר שפיר פסק הרמב"ם ז"ל במשוח מלחמה דמשמש בד', והיינו משום דס"ל כר' ור' דוסא, דאם לא ישמש כלל יש לחשוש בזה להורדה מקדושה, ופסק כוותייהו נגד הברייתא, משום דיחיד ורבים, וכדי לרמז לנו שזה הוא טעמו מסמיך תיכף לזה את ההלכה דמעלין בקדש ואין מורידין, והיינו מה דמסיים שם הרמב"ם ומעלין משררה לשררה גדולה כו' ואין מורידין כו' כונתו לומר דזו גופה הורדה היא, דמניעת השימוש היא מההורדות היותר חמורות:

היוצא מזה לדינא דממקום דהוי משמע תיובתא לדינו של הט"ז (דעדיפא הורדה בקדושה מלא כלום) משם סייעתא, ואמנם כ"ז היכי דאיפשר לעשות להורדה בלי תיקון, אך במקום שצריך לעשות תיקון כדי להוריד, אז תליא בפלוגתא דר' ור' דוסא:

ועוד בה שלישיה, דבענין של שררות היכי דאי איפשר להורידו לתשמיש קדושה קלה, אם לא שיסלקוהו בפה משררות קדושה חמורה, אז כו"ע מודים דמוטב שלא ישמש כלל ולא יסולק להדיא משיסולק וישמש בקדושה קלה, אלו הן הפירות הנושרין מדברינו. ודו"ק:

לפרשת פקודי

ויקם משה את המשכן

בתוספתא איתא (הובאה ברש"י במגילה, כ"ו, ע"א). מעלין בקדש דכתיב ויקם משה את המשכן, בצלאל עשה ומשה שהיה גדול ממנו הקימו, ולא מורידים דכתיב מאת מחתות החטאים כו' ועשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ד' ויקדשו, כיון שהוקדשו הוקדשו ובש"ס דמנחות ד' צ"ט מהופכת הגירסא, דמקרא "דויקם" נפק ליה דאין מורידין ומקרא דמחתות נפק ליה למעלין וכבר העיר על סתירה זו הגרי"פ ז"ל:

בישוב סתירה זו ע"ד החדוד נלענ"ד, דהנה לכאורה יש לשאול על מה שהוכיח התנא דתוספתא דמעלין בקדש ממה דבצלאל עשה ומשה הקים, מנא לן דהקמתו של משה בשביל העלאה בקדש היתה, דילמא אין זה אלא מפני שחפץ הקב"ה לזכות את משה שיקרא המשכן על שמו, וכבר אמרו בסוטה ד' י"ג, דמצוה נקראת רק על שם מי שגמרה. וע"כ עשה שיהא משה הגומר ויהא המשכן נקרא על שמו. אך י"ל מאן תנא דתוספתא, הא ר' נחמי', ולר' נחמיה מצינו במדרש תהילים, בענין בנין בהמ"ק, דלכן נקרא ע"ש דוד, אעפ"י ששלמה בנאו, משום דדוד הי' המתחיל במחשבת מלאכת הבנין, הרי דלר' נחמיה המתחיל במצוה הוא יותר משובח ממי שגמרו ולא התחילו, וע"כ ר' נחמי' לטעמי' לא מצי סבר בטעם הקמת המשכן ע"י משה, שהוא משום דאין מצוה נקראת כו', דהא לדידי' אדרבה המתחיל הוא יותר משובח, ועיין במגילה ד' כ"א לענין קריאת התורה דגם הש"ס תלי לזה בתנאי אי מתחיל עדיף או גומר עדיף), אלא לדידיה על כרחך הטעם היה משום העלאה בקדש ושפיר יליף מהתם דמעלין בקדש (והיינו ממה שבצלאל עשאו ומשה הקימו) אבל התנא במנחות אפשר דפליג על ר"נ, במה דס"ל שהמתחיל במצוה הוא המשובח, אלא דאדרבה ס"ל אין מצוה נקראת אלא ע"ש מי שגמרה, וממילא לדידיה אין ראיה מהקמת המשכן ע"י משה שמעלין בקדש, די"ל דהתם הוא כדי שיהא נקרא המשכן על שמו, וע"כ נאיד ליה מדרשה זו ממקרא זה, ויליף שמעלין בקדש מהא דמחתות, אלא שעכ"פ יליף ליה מיהות ממקרא זה "דויקם משה" הא שאין מורידין בקדש, דזה שפיר מצינן למיגמר מני' (אעפ"י דננקוט דעיקרו הוא משום דאין מצוה נקראת כו') בין למ"ש רש"י במנחות בלישנא קמא שם דזה נלמד מצחות הלשון דקרא ועיי"ש ביאורו ובין ללישנא בתרא דרש"י עיי"ש. אלא דלפירוש האמצעי שברש"י, דיליף לה ממה שלא סייעוהו אחיו הכהנים, ע"ז יש להקשות מנ"ל מהכא דאין מורידין דילמא משום הכי לא נצטוו לסייעו כדי שיגמור משה לבדו ותקרא על שמו אבל פירוש אמצעי זה בכלל צ"ע, דלפי מ"ש המהרש"ל (הובא במג"א ס' קנ"ד אות י"ד) דבשבאין ב' השימושין דקדושה כאחד, דקדושה חמורה ודקדושה הקלה, אין זו הורדה להקדושה החמורה, ורק כשבאין בזה אחר זה נקרא הורדה, וא"כ אפילו אילו היו אחיו מסייעין עם משה ביחד, ג"כ לא הוי בזה הורדה בקדושה, וצ"ע בפירוש זה, ועכ"פ דלל"ק וללישנא בתרא דרש"י ניחא שפיר הילפותא ממקרא זה דאין מורידין בקדושה, אפילו לפי ההנחה דטעמא דקרא הוא משום דאין מצוה נקראת אלא ע"ש מי שגומרה. וכנ"ל:

**(ומישובנו זה על הסתירות יהיה נפ"מ גם לדין אחר המסתעף מזה והיינו לדין מתחיל וגומר בסרסרות ושדכנות שלמד בת' שב יעקב ס' י"ג חידוש דין בענין זה מן הסתירה דש"ס סוטה ודמדרש תהלים הנ"ל עיי"ש. ולפי מה שבארנו אנחנו בעז"ה בישוב סתירה זו אין שוב הוכחה לחידושו של הש"י, וישתנה הדין לענין מתחיל וגומר גבי שדכנות. וקצרתי:)**

והא דלא יליף גם התנא דתוספתא דמגילה ממקרא זה דאין מורידין, י"ל דמדאשכח קרא דמחתות, האי עדיפא ליה, מלמילף מצחות הלשון (כפי פירוש רש"י שם) כל זה בנוגע להסתירה שבהדרשות לענין קרא דויקם את המשכן, ומה שאנו מוצאים סתירה גם בהלמודים מקרא דמחתות הנה בחידושי ישבתי גם את זה, אך באריכות, ואכמ"ל ורק זאת אעיר כאן דעל התוספתא שברש"י דמגילה (דנפ"ל ממעשה דמחתות דאין מורידין בקדש) יש שאול דמנ"ל הוא, בשלמא מעלין שפיר יש למילף מזה (וכהש"ס דמנחות הנ"ל), ומשום דהא הרבותא דמעלין התירא קמ"ל, היינו דמותר להעלות ולשנות מקדושה לקדושה, והא חזינן דהעלום, אלא איסור דאין מורידין מנ"ל, דילמא מעשה שהיה כך היה, והא עכ"פ אף אי שרי להוריד מ"מ אין חיוב להוריד אך י"ל דעיקר הלימוד הוא ממה שנאמר בתורה כעין נתינת טעם לזה כי הקריבום כו' "ויקדשו" דמשמע מזה דכיון שהוקדשו ע"י הקרבתן, כבר נאסר להורידו, ועל כרחך משום אין מורידין בקדש, ואולם אכתי קשה מניין דקרא דכי הקריבו הוה טעם לאיסור הורדה, הא יש לומר להיפך, דהיתרא קמ"ל האי קרא, והיינו עפ"י מ"ש במנחות ד' כ"א, על העצים אשר על המזבח, מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהם הדיוט, וכן הביא גם הרמב"ם להלכה דדבר שנשתמש בו הדיוט אסור לגבוה, ולפי זה הא היה הדין נותן גם גבי מחתות שיאסרו לגבוה משום שימוש הדיוט דעדת קרח, דהא מה שהיו זרים והקריבו קטרת זרה בחוץ לא עדיף משימוש הדיוט עכ"פ, וקמ"ל קרא דאעפי"כ התירום לצפוי למזבח, ונתן טעם לזה "כי הקריבום ויקדשו", וכלומר שכבר הקדישום קודם לכן, קודם שהקטירו בהם הקטורת זרה לכלי שרת, וע"כ לא נאסרו אח"כ ע"י שימוש הדיוט, משום דאין אדם אוסר דשא"ש, (ויש לעיין בדין אוסר דשא"ש ע"י מעשה, ואי מעשה רבה או זוטא, ולא נאריך כאן בזה), וא"כ הא קשה דלמא קרא רק להכי אתי, ומנ"ל להתנא דתוספתא דמגילה ללמוד מניה דאין מורידין בקדש אך י"ל דס"ל להתנא דאף אי שימוש הדיוט אוסר, מ"מ אם נעשה אח"כ בו שנוי מעשה משתרי, ולגבי מחתות הא נעשה ג"כ ע"י שנוי, דהא עשאום צפוי ונשתנה צורתם, ואע"ג שהמג"א בס' קמ"ז חוכך להחמיר לגבי מזבח אף ע"י שינוי, ע"כ עלינו לדחוקי ולומר דצפוי דמזבח קיל מעצם המזבח, וגבי צפוי מועיל שינוי וממילא לא מצי אתי חידושא דקרא "דויקדשו" להשמיענו היתרא, בשביל שנתקדשו קודם השימוש, דדל מני' מה שנתקדשו, הא משתרי משום השנוי, וע"כ דקמ"ל איסורא, ודאין מורידין בקדש וכנ"ל ואולם דבר זה, דשנוי מועיל לגבוה אעפ"י שנשתמש בו הדיוט, אין זה מילתא דפסיקא כ"כ, וכבר שקלו וטרו בזה האחרונים שבשו"ע או"ח ס' קמ"ז, (ועמ"ש בהגה שם לענין מפות לס"ת ממעילים שנשתמש בהם הדיוט), וכן מפלפל בזה בת' חות יאיר, אלא שהמג"א (בס' קמ"ז שם אות ה') העלה להיתרא עפ"י ראיות, וראיתו האחרונה היא מקרבנות שקרבים מבהמות שנשתמש בהם הדיוט, ואף שמקרבנות לכאורה הא הוה ראיה להתיר אף בלא שנוי, דמה שנוי היה שם, מ"מ המעיין שם בהמג"א יראה כמעט להדיא שראייתו מזה היא רק להתיר ע"י שנוי, וי"ל לענ"ד שהוא משום דס"ל דהשחיטה גופה עכ"פ שנוי הוי; אך זה יהיה תלי בדין שחיטה לאו עבודה, דאי הוי נקטינן דשחיטה הוה עבודה, א"כ הא השימוש דהדיוט היה פוסל לעבודת השחיטה גופא, דעבודה זו הלא לא קדם לה שום שינוי המכשירה, אך באמת הא קיי"ל דשחיטה לאו עבודה, וע"כ מיחשבא השחיטה, המבדלת בין שימוש דהדיוט לשימוש דגבוה, לשנוי מעשה להכשיר:

ועפי"ז המתקתי לשון הש"ס בברכות ל"א ע"ב "ויביאו את הנער" לעלי כו' חזינהו שמואל דמהדרי בתר כהן למישחט, א"ל למה לכו לאהדורי בתר כהן, שחיטה בזר כשרה, אתיוהו לקמי' דעלי כו' א"ל מי כתיב ושחט הכהן כו' א"ל מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את וכו' ומדקדקים העולם על יתור הלשון מ"ד אמימר שפיר קאמרת דשפת יתר היא זו והול"ל בקיצור מורה הלכה בפני רבך את כו', וישבתי עפ"י מה שיש לדקדק עוד, דלמה המתין שמואל לאמר את טעמו דשחיטה כשרה בזר עד שאייתוהו לקמי דעלי, ואמאי לא אמר להם תומ"י, מקמי דאתי לפני עלי, כד חזה שמואל שמהדרים בתר כהן וכשאמר להם את הדין דשחיטה כשרה בזר, היה לו לומר גם את הטעם, מהא דמי כתיב ושחט הכהן, ויש לתרץ עפ"י הצעת דברינו דלעיל, דהא ודאי הפר שהביאו לו לא היה משומר משימוש הדיוט וכמו שהמג"א מביא ראיתו מכל הקרבנות ושמואל ראה שהביאו פר, ולא דקדקו אם נשמר משימוש הדיוט, ואח"כ ראה גם את זאת שהדרו בתר כהן, וע"ז בא ושאל בדרך ממנ"פ "למה לכו לאהדורי בתר כהן", כלומר למה לכו דוקא, כיון שאין אתם מדקדקין אם הקרבן נשמר מקודם ממלאכת הדיוט, אעפ"י שאם נשתמש יש בו חשש לאסרו לגבוה, וע"כ סבירא לכו דמהני מה שיש כאן שנוי קודם השמוש לגבוה, והיינו השנוי דשחיטה גופה, וא"כ ע"כ אתם בעצמכם יודעים ששחיטה לאו עבודה היא, דאל"כ הא לשחיטה גופה אסור משום שמוש הדיוט בתחילה, וכיון שכן אי נקטיתו דשחיטה לאו עבודה היא, א"כ הא כשרה בזר, וכהן למה לכו, ואי נקטיתו שפסולה בזר, א"כ חשביתו גם את השחיטה לעבודה, וא"כ הלא יש לאסור את הקרבן מחמת חשש דתשמיש הדיוט, והילכך ניחא מה שלא אמר להם את הטעם, מ"ט שחיטה כשרה בזר, אחרי שהוכיח את זה משיטת עצמם ובא עליהם מכח ממנ"פ:

ויביאוהו לעלי ושאלהו שיאמר לו אח הטעם באמת, וא"ל דמי כתב ושחט הכהן, וא"ל עלי שמורה הלכה בפני רבו הוא, הנה ודאי על זה שהשיב לעלי ילפותא דידי' לא יכול עלי לחשבו למורה הלכה בפ"ר, דהא הוא בעצמו שאלו, ולו השיב, ורק על מה דאמר להו בתחילה, "ל"ל לאהדורי" כו' על זה הוא שחשבו למורה הלכה בפ"ר, ובשאלתו זו הלא שאל עליהם מכח כנ"ל, שהם עושים חומרא וקולא בבת אחת, וידוע דכל ממנ"פ יש לו ב' צדדים וצריך שיצדק כל אחד מב' הצדדים, וכן בדברי שמואל, שהיה מפקפק כנגדם מכח ממנ"פ, היה צריך שיצדק באחד משני הצדדים, דהיינו א' משתי אלה או בפקפוקו על קולתם שלא דקדקו לשאול אם לא נשתמש הדיוט בהקרבן, ובאופן זה היה הדין עמו גם להורות ההלכה בפני רבו, דהא א"כ הוי אפרושא מאיסורא, ואין חולקין כבוד לרב, או שיצדק פקפוקו על שמחמירין יותר מדי למיהדר בתר כהן, ובאופן זה יתכן להקפיד על מה שהוא מורה הלכה בפני רבו, דהא לית כאן אפרושי מאיסורא, דמה איכפת אם מהדרים בחר כהן, ולכן כששאלו עלי את הטעם והוא השיב "מי כתיב ושחט" א"ל עלי "מימר שפיר קאמרת" כלומר בעיקר הדין צדקת, ששחיטה באמת כשרה בזר, וכיון שכשרה בזר, תו ליכא בזה משום אפרושי מאיסורא, דכיון שכשרה בזר מותר נמי להקריב דבר שנשתמש בו הדיוט, דהא השחיטה, דלאו עבודה היא, כדקיימינן השתא, עושה שנוי קודם עבודות הקדש האחרות, וכיון דלית כאן משום אפרושי מאיסורא, ורק שהם היו מחמירין למיהדר בתר כהן, וכסברתם דשחיטה נמי בעי כהן, ושמואל חידש שאין להחמיר כ"כ הלא בזה כבר היתה טענת עלי עלי' צודקת, שבזה עכ"פ הלא היה לו לחלוק כבוד לרב, דהא אין הפסד אם מחמירין, דודאי דבמה שעי"ז ישתהו קצת בהקרבת הקרבן לית ביה משום לאפרושי מאיסורא, ואי מה שהכהן ילבש בגדי כהונה שלא לצורך עבודה כבר נתחבטו בזה גדולי עולם ומתרצים את זה (ע' בת' חתמ"ס ח' או"ח) על זה אמר לו עלי היא הנותנת, כיון "דמימר שפיר קאמרת", בשביל הא גופה דשפיר קאמרת דשחיטה באמת כשרה בזר, אם כן אין בזה משום "אפרושי מאיסורא" וכנ"ל אם כן "מורה הלכה בפני רבך את" זהו מה שנראה בהמתקת דברי הש"ס דברכות ומזה סעד לדברינו הראשונים וכנ"ל:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה