המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת פקודי ב'
בדיני הגבייה לצרכי ביהכ"נ, אי לפי ממון ואי לפי נפשות הן גובין
בהפטרת היום: ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באוצרות בית ד'. [מלכים א', ז']:
הנה דוד לא כסף וזהב בלבך הכין בעניו, לצרכי המקדש, כי גם "לנחשת ולברזל אין משקל, כי לרוב היה, ועצים ואבנים הכינותי לרוב" [דה"י, א' כ"ג]. ומדוע, כשבא שלמה לתת כל אלה לאוצרות בית ד' (לפי שלא נצטרך להם לבנין המקדש וקדשיו), לא הזכיר רק את הכסף והזהב, ולא הודיע הכתוב מה נעשה בשאר המתכיות אשר הכין דוד?
ובדרושנו לסדר הזה [ע' דרוש פקודי] הזכרנו גם את מאמרם ז"ל בילקוט בשם המדרש] ולמה לא נצרך להם שלמה כו' על שבא הרעב בימי דוד ג' שנים וכמה תסבוריות של כסף וזהב היו לו לדוד צבורין מה שהי' מתקין לביהמ"ק, הי' צריך להוציאו כו' אמר הקב"ה, בני מתין ברעב, ואתה צובר כסף וזהב כו' עכ"ל המדרש והנה גם כאן הקפיד רק על "הכסף והזהב" ולא הזכיר מאומה ע"ד שאר החומר לבנין אשר הכין. ובדרושנו שם הארכנו בטעמו של דבר, וכאן נקצר עפ"י דרכי ההלכה שכבר ביארנו שם שכל מה שהקדיש דוד, מביזת האויב הקדיש, ובאשר לכל העם יש חלק שוה בביזה [ע' סנהדרין כ' וברמב"ם פ"ד מה"מ ושאר הביזה כו' מחצה כו' ומחצה לכל העם", עיי"ש] על כרחך שלא יתבאר זה אלא לשיטת ההג"מ [הובא במג"א או"ח סי' נ"ה] דלצרכי ביהכ"נ לפי נפשות הן גובין ועשיר ורש שוין בה, וה"ה לצרכי המקדש. וידוע שבשו"ת מוהר"פ [הובא בבה"ט או"ח קנ"ה] פליג, וסובר דלביהכ"נ לפי ממון הן גובין:
אך הערנו שם בדרושנו דאפילו למ"ד לפי נפשות, אין זה אלא בנוגע לעיקר המצוה, אך בנוגע להידור מצוה ודאי דלפי ממון הוא, ואין על העניים חיוב ההידור. וכ"פ גם במג"א ה' לולב ס' תרנ"ח, ובאשר כל עיקר כסף וזהב לצרכי כלי שרת אין זה אלא להידור מצוה, המוטלת רק על העשירים בלבד, [וכדאיתא בש"ס יומא ל"ז וכולן שעשאן של מתכות כשרין אלא שאם העשירו עושין של כסף" כו'], ע"כ בדין הי', שמשבא הרעב והענו רוב הצבור, הי' צריך דוד להוציא עכ"פ את הכסף והזהב מחלק מחצית העם בביזה, ולתתו להם לצרכי לחמם, וזהו מה שאמרו חז"ל:
ולמה לא נצרך להם שלמה כו' שמשבא הרעב כו' וכמה תסבוריות של כסף וזהב הי' לו לדוד כו' לביהמ"ק כו' הי' צריך להוציאו כו' אמר הקב"ה בני מתין ברעב ואתה צובר כסף וזהב, חייך שאין שלמה בנך נצרך להם". הקפיד רק על "הכסף" ועל "הזהב", שמשהענו הצבור, כבר פקעה מהם עכ"פ חובת הידור המצוה:
ובזה מתבאר כמין חומר מאמר הכתוב שבהפטורת היום:
"ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף ואת הזהב, ואת הכלים כו' באוצרות בית ד' ". ראה שלא הזכיר את העצים והאבנים והמתכיות (שהם לעיקר המצוה, ובזה שוין עשיר ורש) רק את הכסף והזהב והכלים. כלומר הכסף והזהב אשר לכלי השרת, שאינם בהם אלא מצד ההידור, (דכל"ש של כל המתכיות כשרין), ואותם הי' צריך להוציא משהענו, ומשלא עשה כן, ע"כ נענש, ולא נצרך להם שלמה, והובאו לאוצר בית ד'. אך שאר החומר והמתכיות, שהם לעיקר המצוה, לא היתה בהם שום סיבה להקפיד על דוד, ולהענישו שלא יצטרך שלמה להם, ואולי הם באמת ניטלו לבנין (ולא הונחו באוצר), ע"כ לא בא זכרם בכתוב כאן:
כיוצב"ז ביארנו באורך בדרושנו הנ"ל וכעת נוסיף, דלכאורה יש להביא ראיי' להכריע במחלקת זו דמהרמ"פ ורמ"א מנידון הדומה ממש לאותו ענין. והוא מש"ס [זבחים קי"ז] דרמי התם קראי אהדדי (במעשה דארני' היבוסי שקנה דוד ממנו את הגורן לבנין המזבח) כתיב בחמשים שקל [שמואל ב', כ"ד] וכתיב כשש מאות [דה"י, א', כ"א] אלא שגבה מכל שבט ושבט חמשים (פי', ונמצא בס"ה מכל הי"ב שבטים שש מאות). עכ"ל הש"ס ודברי תירוץ זה תמוהין מאד. דאיך יתכן שגבה דוד משבט יהודה, שהיו פקודיו בערבות מואב ע"ו אלף, ומשבט אפרים, שפקודיו רק ל"ב אלף, סכום שוה לשניהם? ואף שגם קרבן הנשיאים הי' שוה לכל השבטים, התם נדבה הוי, ושל יחידים, משא"כ הכא שהיתה כאן גביי', ומשל צבור, ואיך השוה רבים למעטים?
הנה ודאי שאילו היינו אומרים דלפי נפשות הן גובין, אז אין מזור לפליאה זו, דהא אין לך שבט שהי' דומה במספר נפשותיו לחברו, ועוד מדגבה רק מי"ב שבטים משמע דמשבט נוי לא גבה כל עיקר (דאל"כ הויין לי' י"ג בס"ה עם שני מטי יוסף), והוא מוקשה מאד, שאם חובת גברא היא זו מי פטרו לשבט לוי, ואנן לא מצינו פטור לת"ח אלא במסים וארנוניות [ב"ב ח', א'] ובכל מידי דבעי נטירותא [שם, ובחו"מ קס"ג ס"ד], אך לא בגביי' של מצוה, שהכל שוין בה. וכן תמוהין גם דבריהם ז"ל [בספרי, ראה ט'] כתוב אחד אומר מכל שבטיך, וכתוב א' אומר מאחד שבטיך, ר"י אומר הכסף מכל השבטים והמקום משבט אחד. ע"כ, ואיך אמר על הכסף שהוא מכל השבטים, והלא שבט לוי לא נמנה עמהם?
הוא הדבר אשר דברנו דלמ"ד לפי נפשות לא תתפרש לכאורה שמועה זו כלל. אך למ"ד לפי ממון יש לפרשה שפיר, דלדידי' לא הי' צריך לבאר אלא דכל השבטים היו שוים ברכושם, והלא ידוע דעובדי אדמה היו אבותינו לפנים, ועיקר רכושם הי' עומד על הקרקע בעת ההיא, ואם לפי ממון, א"כ הי' הדין נותן שעפ"י נחלתם באדמתם יתנו את מנתם, ואיתא בש"ס [ב"ב ק"כ] אבעי להו ארץ ישראל לשבטים איפלג או לקרקף גברי איפלג כו' ת"ש שנאמר בין רב למעט, עכ"ל הש"ס, ועיי"ש דלפירשב"ם נטלו כל השבטים חלק כחלק בין שהי' השבט רב ובין שהי' מעט, (אלא דאח"כ חילקו בינם לבי"ע, יעויי"ש, והוא דלא כפירוש רמב"ן), נמצא שאף שהיו השבטים שונים זמ"ז במכסת נפשותיהם, אך בערך רכושם שוים היו כל שבט ושבט, והשדות היו חוזרות ביובל ולא הוסבו ממטה למטה ע"י מכירה ומתנה, ומה צדק איפוא משפטו של דוד ולמ"ד דלפי ממון הן גובין) לבור לו דרך קלה ופשוטה לגביית הכסף לצורך בנין המזבח, (מבלי שיצטרך להעריך את כל או"א כפי מה שהוא) במה שגבה מכל שבט ושבט חמשים", היינו חלקים שוים עפ"י רכושים שוים. (ולעולם שהשבטים בינם לבי"ע חלקו ג"כ את ההערכה למשפחותיהם, לפי ערך רכושה של כל משפחה ומשפחה, וכמו שחלקו ביניהם את החלק בארץ שנפל בגורלו של אותו השבט) ומדהיתה הגביי' רק לפי ערך הרכוש דהיינו לפי ערך הקרקע כבר מיושב מה שנפקד כאן מקום שבטו של לוי בין המנויים אל הגביי', דהא שבט לוי לא נטל חלק בארץ כל עיקר:
**(שוב לאחר זמן רב מצאתי בלקוטי שו"ת חת"ס ס' ל"ב שכתב לענין גביי' דביהכ"נ לפי נפשות וז"ל: וכמו שנבנה ביהמ"ק, שגבה דהע"ה מהשבטים בשוה". כו' עכ"ל. ופלא גדול על השליט הזה שהרגיש גם הוא להסתייע מהא דדוד, אלא דאשתמיטתי' דמשם ראי' להיפך, דלפי ממון הן גובין ולא לפי נפשות, וכמו שבארנו בפנים. וצ"ע:)**
הרי דיש לכאורה ראיי' מוכרחת כשו"ת מוהרמ"פ, דלצרכי ביהכ"נ לפי ממון הן גובין, ואמנם לכי דייקינן אין באמת שום ראיי' מכאן לסתור דעת מג"א דאטו למוהרמ"פ מי ניחא, והא עיקר טעמו לגבות לביהכ"נ לפי ממון כתב שם מוהרמ"פ ובשו"ת שלו סי' מ"ב] וז"ל נראה לי דבנין ביהכ"נ אינו דומה לשכירות חזן כו' אבל הבנין הוא על זמן מרובה על העתיד, והעני יכול לעזוב דירת עיר זו בנקל, וללכת לעיר אחרת, שלא יצטרך לבנין, אבל העשיר ממונו ועסקיו מעכבין אותו כו' עכ"ל. הרי דלא אתי עלה מוהרמ"פ אלא מטעם שאין לעני דירת קבע כ"כ בתוך העיר כמו לעשיר, וא"כ הא תינח לענין ביהכ"נ שאינו אלא חובת אנשי העיר, משא"כ צרכי ביהמ"ק שהם חובת כל ישראל, הא בע"כ שגם מוהרמ"פ יודה דלפי נפשות הן גובין. וכן מוכח ממה שהזכרנו למעלה לענין הכנת כלי המקדש שהכין דוד, אשר לפי ביאורנו מן הביזה לקח אותם דוד, שהי' מחציתה לעם, לפי מכסת נפשותיו:
ועתה נביא ראיי' יותר ברורה לזה מהצעת דברי הירושלמי, [פאה, פ"ד, ה' ב'] וז"ל הירושלמי שם, ר"ש בן לקיש משום אבא כהן ברדלא אדם זוכה לחבירו במציאה, מ"ט ואני בעניי הכינותי לבית ד' זהב ככרים מאה כו' ר' יונה א"ר הושעיא בעי, מה אנן קיימין אם בתוך ד"א עשיר הוא, ואם חוץ לד' אמות אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וקיימנוהו במקדיש ראשון ראשון עכ"ל הירושלמי ולגירסא זו אין שום מובן, דפתח בזוכה אדם לחברו, וסיים בקנין ד' אמות וגם מאי שייטי' דקרא דדוד להא דמגביה מציאה לחברו, וכבר נתלבט בזה הפ"מ ומחק הגירסא והגיה בדברי רשב"ל "אדם זוכה במציאה לתוך ד"א שלו". (כלומר ולא איירי ירושלמי בזכיי' לחברו כלל, אלא בקנין ד' אמות שתיקנו רבנן) ואמנם לפי"ז אין מובן למה דמפרש ר' יונה "אם בתוך ד' אמות עשיר הוא", דא"כ הדר לא יתפרש קרא דואני "בעניי" בהכי, כיון דסוף סוף גם ע"י ד' אמות הוי שלו ממש, ומאי בעניי דקאמר דוד, ע"כ חזר והגיה הפ"מ גם בדברי ר' יונה "אם בנתונין תוך ידו עשיר הוא". דאחרי כל מחיקת וחילופי הגרסאות עדיין לא תתישב בזה דעת המעיין:
ולפי דרכנו יש לקיים הגירסא כמו שהיא, דמשהיו צרכי המקדש חובת הצבור, שעפ"י הדין הן באין משל צבור דוקא, לא מסתבר לי' לירושלמי שנדב אותן דוד כנדבת יחיד משל עצמו, (אעפ"י דאפשר במסירה לצבור יפה יפה), וכמו דס"ל גם לש"ס דילן לענין מקום המקדש, דאע"ג דקרא כתיב ויקן דוד, מ"מ אמרו ז"ל "שגבה מכל שבט ושבט", וכדלעיל, ומשו"ה ס"ל לירושלמי דגם אותו הכסף והזהב שהכין דוד ג"כ משל צבור הי', היינו שנטלן דוד משלל אויב, שעדיין לא זכה בו העם באחד מדרכי הקנינים, ותיכף כשזכה בהן, לא לעצמו זכה, אלא לכל הצבור כולו, (וכדין הביזה, שעכ"פ מחציתה לכל העם הוא), וממנו הכין דוד לצרכי המקדש ולכלי השרת ובזה מיושב שפיר לישנא דקרא "ואני בעניי הכינותי", היינו שאעפ"י שדוד הי' המכין והזוכה, מ"מ "בעניו" הכין, כלומר בטרם שקנהו לעצמו, ומבלי שהי' לו חלק בו יותר מלכל ישראל. וממילא דמוכח מזה שזוכה אדם במציאה לחברו", היינו מדנעשה שלל זה (שהי' הפקר) לקנין כל הצבור ע"י זכייתו של דוד, עד שיכול דוד ליטלו לצרכי המקדש, הבאין משל צבור דוקא:
זוהי כונת הירושלמי אר"ש בן לקיש "זוכה אדם במציאה לחברו (כגירסא דילן, ולא כמו דאפיך וגריס בפ"מ) מ"ט ואני בעניי הכינותי". כלומר ומדקרי לי' "בעניי" ש"מ שתחילת זכייתו של דוד בשלל הזה ותחילת הקדשו לא הי' לעצמו, אלא שזכה בו בשביל צבור והקדישו בשביל צבור, לפי שאין דברים כאילו באין אלא משל צבור. ומה שסתם ר"ש בן לקיש, פירש ר' יונה, וזהמ"ש ר' יונה אר"ה בעי במה אנן קיימין אם בתוך ד' אמות עשיר הוא" (כלומר אפילו אי תוקמי' בקנין קלוש כי האי דארבע אמות, שאינו אלא דרבנן, מ"מ לא שייך תו למיקרי "בעניי", מדעכ"פ קנין הוא וזכה בהן) ואי חוץ לד' אמות (ולא זכה בהן דוד מתחילה כלל) אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו" וא"כ עכצ"ל כר"ש בן לקיש, דלעולם זכה בהן דוד מתחילה, אלא שלא זכה בשביל עצמו רק בשביל כל הצבור, ומשו"ה שפיר קאמר הכינותי "בעניי", דלא נעשה זה מעולם קנין עצמיי של דוד, וממילא מוכח מזה "דזוכה אדם במציאה לחברו" עד כאן פשיטותו של ר"ש בן לקיש, אך הש"ס דחי לפשיטות זו ואמר "קיימנוהו במקדיש ראשון ראשון", כלומר לעולם דלא זכה לצבור, אלא לעצמו זכה, ומשל עצמו הקדיש, (ומסרו לצבור יפה יפה) ואעפי"כ קרי לי' "בעניי', לפי דקמא קמא דמטי לידו הקדיש, עד שלא הגיע בשלל זה למדת העושר מימיו:
זוהי לפיענ"ד הצעת ד' הירושלמי לקיים כל דבר הגרסאות כמו שהוא, בלי מחק ובלי חילוף אמנם מסוגית הירושלמי וש"ס דילן פ"א דב"מ משמע דס"ל לר"ל דמגביה מל"ח ל"ק חברו, ולפי הסוגי' דהתם עכצ"ל דלענין קנין ד"א מיירי, אך כל מעיין יראה דסוגיות חלוקות הן, ואין צורך למחוק הגירסא, דמצינו כיוצב"ז רבות כירושלמי, וגם כבבלי, ע' ר"ן פ"ק דנדרים]. וכל זה לא יתפרש אלא למ"ד לפי נפשות הן גובין, דאי לפי ממון, נהי דזכה דוד לכל אחד ואחד בשוה, מ"מ איך נטל מכל אחד ואחד בשוה, הא לא שוין היו ברכושם, ואפילו ברכוש הקרקע לא נשתוו רק השבטים בכללם (לפירשב"ם) אך לא היחידים לפרטיהם, מדאמר קרא בין רב למעט. יהי' מוכח מזה דלא כשו"ת מוהרמ"פ:
ואמנם כבר הזכרנו למעלה דבאמת אין שום מחלוקת בין המג"א בשם הד"מ ובין שו"ת מוהרמ"פ, דגם המג"א מודה דעכ"פ לענין חלק ההידור שבמצוה לפי ממון הן גובין ומוהרמ"פ נהי דתרי טעמי קאמר לגבות לפי ממון, חדא דאין לעני דירת קבע כ"כ בתוך העיר, ועוד דיכול העני למימר לדידי סגי לי בצריפא דאורבני עיי"ש. מ"מ הא כבר אמרנו דלענין צרכי המקדש יפול טעמו הראשון, מדהוי חובת כל ישראל, ולא ישאר אלא טעמו השני דלדידי סגי לי, וזה לא יספיק אלא לענין צרכי ההידור שהי' במקדש, אך לא למאי דהוי שם לעיכובא כמובן נמצא דעכ"פ לענין הגביי' בנידון הדומה לבנין המקדש ליכא שום פלוגתא בינייהו ולפי"ז לק"מ מן הירושלמי דפאה אף לפי ביאורנו, דאי נוקמי דמה שגבה דוד מחלק הביזה של העם לדברים שהם לעיכובא הוי, א"כ שפיר עביד מה דגבה לפי נפשות אליבא דכו"ע:
והנה איתא בקרא [דה"י, א', כ"א] בתשובת דוד לארני' היבוסי שלא אשא את אשר לך לד' והעלות עולה חנם". כדי להבין כפל לשון זה בדברי דוד לארני', נלענ"ד דשתי תשובות השיבו דוד. דהנה באמת בקש ארני' לתת הכל במתנה לדוד, (ולא הי' מצטרך דוד לגביי' כלל) אלא שמיאן דוד בזה, כמבואר במקראות שם, וי"ל שהיו לדוד שני טעמים למיאונו, חדא מפני שזו היא חובת הצבור, ובכה"ג כבר מבואר בדברינו למעלה [בשם הרמב"ם, והוא מש"ס יומא] דכשירצה היחיד להתנדב אין מקבלין הימנו, זולתי כשימסור לצבור יפה יפה, ולדעת התוס' יומא שם אין סומכין בכה"ג אלא על ת"ח שדעתו יפה. ועוד, אף אילו הי' בנין המקדש רק חובת יחיד לדוד בלבד, ג"כ לא יתכן למלך גדול שכמותו לקבל מתנת חנם מארני', ושונא מתנות יחיה כתיב אולי זהו מה שהשיב דוד לארני' (כשהציע ארני' לפניו לקחת את השדה עם הבקר והמוריגים הכל במתנה) א) אלא אשא את אשר לך לד'", (חוששני לאיש שכמותך, שמא אין מסירתך לצבור מסירה יפה, ונמצא שעדיין הוא "לך" ודברים כאילו אינם באין אלא משל צבור) ב) "ולא אעלה עולות חנם". כלומר לוא גם היו אלו רק "עולותי", רק חובת יחיד לי לעצמי, ג"כ לא אעלה אותן חנם ולא אקח מתנות באדם:
אולם ע"כ צריכין אנו לומר, שאלמלי רצה דוד, אז לא הי' איסור בדבר הצעתו של ארני' לקבל ממנו הכל בחנם, וראי' לזה מדברי הש"ס [מנחות כ"כ] ממה דרצה הש"ס להסתייע, דעצים, אעפ"י שנשתמש בהם הדיוט, כשרים למזבח מהא דאמר ארני' לדוד "המוריגים לעצים" עיי"ש. והלא לא מצינו במקרא שבאמת השתמש דוד במוריגים שבקש ארני' לתת לו, וע"כ שאין סיועו של הש"ס אלא מדברי ארני', היינו מדסיפר הכתוב את דבריו, ש"מ דלא דבר בטל דבר, ודמותר הוי מדינא לקחת המוריגים לעצים. וא"כ אף אנו נאמר שגם זו נשמע מדברי ארני', שאלמלי רצה דוד ליקח הכל בחנם הוי שרי לי':
ומכאן ראי' דאותה ששנינו [ערוכין ה', ב'] דלר"מ אין העכו"ם מעריכין, (מקרא דלא לכם ולנו לבנות בית ד') ולר"י מעריכין, ואמר שם הש"ס דמסתברא הלכתא כר"מ, אין זה אליבא דמסקנא, וכמו"ש באמת בתוס' שם ד"ה אלא, בסוה"ד עיי"ש. דרק משום רפיון ידים דעם הארץ שבימי עזרא לא קבל מהם לבנין הבית. ועיי"ש להלן בתוד"ה מיתיבי וע' בדברינו לעיל, עמק הלכה לפ' ויקהל, מה שהסברנו אליבא דמ"ל פ"ד דשקלים, דכ"ז שאין עדיין לצבור משלהם אפשר לקבל משל יחיד]:
ואי כדברינו, דמוכח מהא דארני' דמדינא הוי מותר לקבל הימנו במתנה, על כרחך דמה שמיאן דוד בזה, אין זה אלא משום דמצוה מן המובחר לא הוי שיצא הצבור חובת בני ביהמ"ק ממתנת חנם של יחיד הרי דכל עצמה של אותה הגביי' שגבה דוד לצרכי התשלומין של ארני' כולה משום הידור מצוה הוא דהוי (דאל"ה הוי אפשר בחנם, דהא בקש ארניא לתת במתנה ולא הוצרכו לגביי' כלל), והא אנחנו כבר הוכחנו למעלה דלענין הידור דמקדש ליכא פלוגתא כלל בין ד"מ למוהרמ"פ, ולכו"ע מסתבר לגבותו לפי ממון דוקא, ובפרט הידור דנידון דידן, ודאי דרק אעשירים הוא דרמי ביותר, דבהם כתיב וכבדת את ד' מהונך, ולהם ודאי נאה להיות שונאי מתנות, בהתהדרם לפני קונם, משא"כ העניים למי מתנות אם לא לאביונים, ואיך נכוף את העני לתת בעניו לפי מכסת נפשותיו, היכי דאפשר לו במתנת חנם:
ומעתה בא וראה כמה צדק משפטו של דוד בגביית התשלומין לארני' היבוסי, הן במה שגבה מכל שבט ושבט חמשים, והן במה שפטר לשבט לוי לגמרי:
גבה מכל שבט היא גביי' לפי ממון, (וכמו שהוכחנו זאת למעלה באורך, דשוין היו השבטים ברכושם, ולא שוים במכסת נפשותם) שלפי שהי' אפשר במתנה, תו אי אפשר הוי לגבות לפי נפשות וכדאמרן, ופטר את שבט לוי לגמרי לפי שכל עצמו של שבט זה לית לי' מגרמי' כלום, ואינו חי אלא ממתנות חנם, ואיך נטיל עליו חובה במה דהוי אפשר במתנה. [ע' תוס' כתובות כ"ו ד"ה לכתר, שכתבו שרובן של כהנים עניים היו, לפי שלא הי' להם קרקעות ונחלה כו' עכ"ל) (ובזה כבר יתישבו לנו ד' ר' יהודה ובספרי, ראה ט'] שאמר שהיה הכסף מכל השבטים" אף שלא נטל כלום משבט לוי דמשהי' אפשר במתנה עד שלא היתה כל הגביי' רק לשם הידור בלבד, וכדאמרן, ממילא שלא נכנס כלל שבט לוי בכל אותו החיוב):
אולם כל זה בנוגע למקום המקדש, שבו הוי אפשר במתנה מארני', וא"כ הוי גביי' דידי' רק מטעם הידור ומצוה מן המובחר אך בנוגע לכלי המקדש, דלא הוי איפשר במתנה, כבר צריך הי' דוד להבדיל בין הדברים שהם לעיכובא, ובין המותריות שאינם אלא מצד ההידור, לגבות את ההכרחיות לפי נפשות, ואת המותריות (למשל הכסף והזהב של כלי השרת) לפי ממון. ולפי דעת חז"ל דוד לא עשה כן, אלא נטלו כולו מחלק העם בביזה, וזה הוי לפי נפשות, וכמו שביארנו למעלה, ומפני זה באמת נענש דוד (לפי ד' חז"ל) שלא נצטרך שלמה בנו אל "התסבוריות של כסף וזהב" אשר הכין, וכבר הזכרנו קץ שדבר ק מרומז בקרא דהפטורת היום המוצג בראש מאמרנו זה, "ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף והזהב ואת הכלים (כלומר הכסף והזהב של הכלים, שהם אינן אלא משום הידור, דמצד הדין אם עשאן של בדיל כשרין) באוצרות בית ד'" כי רק בכסף ובזהב הזה, (שגבייתו לפי דעת חז"ל לא היתה כדין), נענש שלא יצטרך אליו שלמה, עד שצריך הי' להביאו אל בית האוצר:
ואיידי דאיירינן בהאי ענינא דמנחות כ"כ ובאשר נגעתי בענין זה גם באחת מתשובותי לכ' ידידי הרב הג' חו"ב סוע"ה כמוהר"ר צבי יחזקאל מיכלזאהן נ"י האבד"ק פלונסק. ע"כ נעים לי בזה לעשות רצונו של הרה"ג הנ"ל ולהעתיק כאן גרגרים אחדים מתשובתי ההיא אליו וזה לשוני שם:
א) במרוצת דבריו הביא כת"ר פליאת התוס' שבע"י על רש"י דמו"ק כ"ה בענין הילפותא דש"ס דחכם כבודו במטה ראשונה מקרא דוירכיבו את ארון ד' על עגלה חדשה מבית אבינדב וכ' שם רש"י וז"ל אותה עגלה ששגרוהו בה פלשתים ובאותה העגלה הביאו דוד מבית אבינדב לעיר דוד", עכ"ל רש"י. והוא נגד מקרא מפורש דשמואל א' שנא' בהא דפלשתים ויבקעו את עצי העגלה. עכ"ד התוס' שבע"י. ותמה כת"ר איך לא העירו על הפליאה הזאת יתר מפרשי הש"ס בל יפלא ידידי, כי דכורני שראיתי קושיא זו שכבר נזכרה בהג' מוהרצ"ח על הש"ס דפוס ווילנא, וכמדומה שהביאה בשם הגאון מוהר"י:
ולחומר הפליאה נלענ"ד להגיה בד' רש"י הגהה קטנה של ב' אותיות, וכך צ"ל בד' רש"י אל עגלה חדשה כאותה עגלה ששגרוהו פלשים בה, ואותה עגלה שהביאו דוד מבית אבינדב לעיר דוד". ובזה כבר סרה הפליאה מד' רש"י, כמובן. ואי תקשי סו"ס למה הוצרך רש"י לקרא דפלשתים כלל? ע"ז אענהו, דהנה עיקר הוכחת הש"ס היא דכבודו של חכם דוקא במטה שנעשתה מתחילה לצרכו, (ע' יו"ד שנ"ג בטור שם), וזה ידעינן מיתורא דקרא משה"כ א עגלה חדשה", כלומר שנעשית מתחילה לכך, ויתור לשון זה נאמר בשני מקומות, גבי שלוח דפלשתים וגבי הבאה דדוד עיי"ש, וא"כ יפלא לכאורה על הש"ס דמייתי קרא בתרא (הבאתו מבית אבינדב) ולא מייתי מקרא קמא דפלשתים, עכצ"ל דבאמת מקרא קמא דפלשתי' אכתי אין הוכתה גמורה, דהא מבואר [במנחות כ"ב] דמה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים שלא נשתמש בהם הדיוט, ומקשה מכלי הבקר ועצים דארונה היבוסי, ומשני ה"נ בחדתי, עיי"ש, (וה"ה בתשמיש קדושה כמבואר ברמ"א או"ת קמ"ז), וא"כ י"ל דבאמת אין קפידא כ"כ לחכם במטה חדשה, ומה שקפיד קרא למיכתב עגלה חדשה גבי שלוח דפלשתים הוא כלפי שנאמר שם ויבקעו את עצי העגלה כו' היינו שנשתמשו בהם במקום עצי קרבן, ולזה צריך חדתי, היינו שלא נשתמש בהם הדיוט. וזהו מה דאתי קרא וחמר "עגלה חדשה", ואכתי מטה ראשונה מנא לן:
ואמנם אי אתינן להכי לכאורה אילו לא הוי לן אלא קרא בתרא, היינו הא דבית אבינדב לחוד, אז ג"כ אין ראי' כ"כ, דדלמא כי היכי דקפדינן לצרכי מזבח שלא השתמש בהם הדיוט הכי נמי לצרכי ארון הברית גופי', ולכל דבר תשמיש של קדושה, וכס' האגודה, ומשו"ה קפיד קרא וכתב עגלה חדשה, ואין הכי נמי דנילף מטת ת"ח מהכא, אבל אכתי מטה ראשונה מנא לן, דלמא בחדשה סגי ואעפ"י שאינה ראשונה, כלומר שלא נעשית לצורך זה דוקא, או אפילו בישנה, אלא שהשתמשו בהם לת"ח אחר, ג"כ שפיר דמי, אולם השתא לבתר דאית לן כבר קרא דפלשתים בודאי יש ראי' מיתורא קרא דאבינדב, דאי ס"ד דלא נשתמש בה הדיוט אתי לאשמועינן, תקשי והלא ק"ו הוא דהא כ' המג"א וכן בשו"ת חו"י סי' קס"א דע"י שינוי שרי אף בנשתמש בהם הדיוט ועי' בחו"י שם דבתיבה ועשוה נסרים משמע דהוי שינוי, וכשר אפי' בנשתמש בה הדיוט, וע' בחו"י קס"א שם], וא"כ ק"ו הוא ומה דבעגלה דפלשתים, דלענין הכשר העצים לקרבן הא כתיב "ויבקעו את עצי העגלה" וי"ל דהוי שינוי, ואעפי"כ הוצרך קרא לומר חדשה, עובדא דאבינדב דבהכשר לגוף הארון איירי, והא בזה לא הוי שינוי, לא כש"כ, אלא ע"כ דמטה ראשונה קמ"ל קרא, היינו דנעשית מתחילה לכך הרי דעכ"פ משני המקראות יחד, היינו מעגלה חדשה דכתיב אצל פלשתים ועגלה חדשה דכתיב אצל אבינדב, כבר מוכח דלבד החשש דנשתמש בהם הדיוט ג"כ חדשה בעינן. וזה"מ שדקדק רש"י ז"ל (לפי גרסתי) וכתב עגלה חדשה כו' שאותה עגלה ששגרוהו בה פלשים ואותה עגלה שהביאו מבית אבינדב" כלומר דרק קרא קמא דפלשתים אתי וגלי אקרא בתרא דמטה ראשונה בעינן ודו"ק:
ב) מה שתמה ע"ד רש"י [תענית ה'] שהוכיח דשמואל הרמתי לא חי אלא נ"ב, והא דכתב וישב שם עד עולם עד עולמו של לוי כו'. ותמה כ"ת מהא דחולין כ"ד דאין שנים פוסלין בשילה כו' יעיין כ"ת ברש"י [נזיר ה'] שכתב שם בפי', בהא ענינא גופא, עד עולם עד עולמו של יובל ע"ש. וא"כ הרי להדיא שט"ס יש ברש"י בא' משני המקומות הללו. ואי בעינא אמינא לי' שכאן בתענית ט"ס הוא, וההוכחה היא מעולמו של יובל ולק"מ. אלא שבאמת נלענ"ד שלשון רש"י בתענית הוא העיקר והמדוייק, דהנה מהא דע"ע הנרצע ידעינן שבכ"מ שאמרה תורה עד עולם אין פירושו כל ימי חייו אלא משך זמן קבוע, וא"כ בדין הי' באמת לפרש גם עד עולם דשמואל עד עולמו של יובל. אלא דלפי"ז היה עולה החשבון שכל שנותיו של שמואל לא הי' אלא ערך כ"ג שנה. דהנה השנה הראשונה שהתחילו בנ"י למנות שמיטין ב' אלפים תק"ג כמבואר [ברמב"ם ה"ש ויובלות פ"י] ושנת לידת שמואל היתה ב' אלפים תת"ל או תתל"ב כמבואר [בס"ע הובא גם בסה"ד ערך עלי עיי"ש] הרי שבין התחלת מנין היובלות לבין לידת שמואל ערך שכ"ז שנה, צא מהן ש' שנה לששה יובלות, נמצא שבעת לידת שמואל כבר נכנסו כ"ז שנה ליובל השביעי, ואילו היינו אומרים שלא תי שמואל אלא עד עולמו של יובל נמצא שכל ימיו לא הי' אלא כ"ג שנה בערך:
אבל זה אי אפשר לומר, לפי שבירושלמי [פ"ב דבכורים ה"א] איתא שתפילתה של חנה היתה זו שישב שמואל שם "עד עולם", עיי"ש. והנה לפי מאי דאיתא בש"ס דילן [מו"ק כ"ח] עד חמשים לכו"ע מיתת כרת הוי. וא"כ איך אפשר שתתפלל חנה שיחי' שמואל בנה כ"ג שנה (היינו פחות מחמשי') והיא מיתת כרת. אתמהה ונהי דהיא תפשה את המועט בתפלתה, אך על מיתת כרת בודאי שלא היתה מתפללת, כמובן. אולם הא גופה, דפחות מנ' הוי מיתת כרת, יליף לה בירושלמי [בכורים שם] מהא דאל תכריתו את שבט הקהתי היינו מעולמו של לוי, שפחות מעולמו של לוי הרי הוא בתכריתו, וא"כ עתה יחזה כ"ת כמה גדולים ד' רש"י, שכיון שמעולמו של לוי ידעינן דפחות מנ' הוי כרת, וממילא ידעינן שע"כ פירושא דקרא של וישב שם עד עולם' לא יתכן לפרש עד עולמו של יובל, (דהוי רק כ"ג שנה, וא"א שתתפלל חנה על מיתת כרת) וממילא דע"כ פירושו עד עולמו של לוי ולזה כיון רש"י במ"ש "וישב שם עד עולם עולמו של לוי", ולק"מ מה שתמה כ"ת דבשילה אין שנים פוסלין כו'. דהא כדאמרן לא נתכוין רש"י ז"ל אלא להוכיח משם, דעכ"פ עולם הפחות מעולמו של לוי לאו חיים הוא, אלא כרת, ולאפוקי מלפרש עד עולמו של יובל ודו"ק:
אולם בטח לא נעלם גם מכת"ר כי רש"י ז"ל בתענית לא מלבו הוציא מלין, שכל דבריו הם דברי הירושלמי שם [בבכורים פ"ב], ולפי שבארנו הירושלמי לשיטתו אזיל דיליף מאל תכריתו שבט הקהתי, ולפי"ז ד' רש"י בתענית מדויקים, ובנזיר ה' הוא ט"ס; (ושיטת רבה בש"ס מו"ק דמנ' ועד ס' כרת הוי, והירושלמי דגמר מאל תכריתו לא ס"ל הכי, וגם בש"ס דילן הא ר"ח פליג) ג) דקדק כת"ר בלשון הש"ס ב"ק י', ב', אי לאו קרא הו"א נבילה דמזיק, השתא אי אית לי' כמה טריפות יהיב לי' כו' נבלה דידי' לא כש"כ, דפתח הש"ס בנבילה וסיים בטריפה עכ"ד כ"ת:
גם בזה נלענ"ד לומר דבר נאה לפום רהיטא, ויתבאר לנו דלרבותא נקיט הש"ס טריפות לחיזוק הקושיא דידי'. דהנה לבד דקדוקו של כ"ת יש להקשות כאן מה ראי' היא זו דיהיב לי' טריפות מהא דאר"ה ישיב לרבות כו' אפילו סובין, סובין ניחא דאי לא מזדבין הכא מזדבן במ"א משא"כ טריפות הא קיי"ל, שביעית פ"ז, דאין לעשות סחורה בדברים האסורים וא"כ עכ"פ לא יוכל הניזק להתעסק בה דרך מקח וממכר, ול"ד לסובין; ועל ק' זו העירנו זה מכבר מר חמי הג' המופלג י"א כ"מ שמואל אייזק הלוי נ"י. וכמדומה שאח"כ מצאתי' באיזה ס'. ואולם מקרא דואכלה או מכור לנכרי למד הטור וכן ברמ"א יו"ד קט"ז, דבנזדמנו לו מותר למוכרה, וה"ה לגבותם בחובו, כד' רמ"א בשם רשב"א, וכדאיתא להדיא בריש ע"ז בתוס' שם, וה"ה להגבותם גם לאחר בחובו. אבל לכא' יש להקשות, הן מקרא זה דואכלה או מכור, בנבלה נאמר, ובטרפה א"ת לכלב תשליכון אותו, וא"כ היתר נזדמנו בטרפה מנלן, נימא בנבלה דגלי גלי. אלא דבאמת מקשינן טרפה לנבלה בזה, ואין ה"נ דטרפה שנזדמנה מותרת במכירה, וזה שא"ת לכלב תשליכון, דרשו במכילתא [הובא גם ברש"י פסחים כ"ב] דא"ז אלא כדי שלא לקפח שכר כל ברי' עיי"ש. עכ"פ חזינן דהאי התירא דנזדמנו לו הוי היתר יותר מבורר אצל נבלה מאשר אצל טריפה. ובכן אפשר הי' למיפרך אהקישא זה, ולומר דאה"נ דגרע טרפה מנבלה, דשאני נבלה שהותר מכללה אצל מליקה לכהנים, וא"כ נימא דבאמת דמה שא"ת לכלב תשליכון גבי טרפה בדוקא הוא ולאסור איסור מכירה דטרפה אפילו בנזדמנו [ע' יבמות ל"ג דלב"ק הותר איסור מליקה במקדש אף. לגבי זר וידוע מ"ש התוס' [חולין כ' ד"ה לא] דנקט נבלה אטו טריפה, אכל ז"א אלא למ"ד א"ש לעוף מה"ת, ולמ"ד יש שחיטה, י"ל להיפך, דנקט בקרא דיחזקאל טרפה אטו נבלה, וקצרתי]. ואם הי' הדבר כן בודאי דלא הוי מצי מזיק למיהב לי' טרפות:
אבל באמת ז"א, דכל פרכא דש"ס לא פריך לא פרכינן, וע"כ שמקובל הי' אצלם להקיש טרפה לנבלה בזה, ולמדרש האי קרא דלכלב תשליכון להא דאין הקב"ה מקפח ומכיון שהוכחנו שעכ"פ היתר מכירה וה"ה גביי' בחוב דנבילה הוי היתר יותר מבורר מהתירא דטרפה, א"כ מדוקדקים מאד ד' הש"ס ב"ק שם בדרך ק"ו, "השתא אי הוי לי' לניזק כמה טרפות כו' (אעפ"י שבטרפה לא נתפרש היתר דנזדמנו להדי', אלא דמקשינן לה לנבלה) יהיב לי', וכדרשת המכילתא, נבלה דידי' (דבה א"ת להדי' או מכור" כו') לא כש"כ. וא"כ ניחא דקדוקו דמר:
ולפי דברינו יהי' מד' הש"ס דב"ק הנ"ל סעד גדול לפיענ"ד דלא כד' הב"ח ביו"ד קי"ז שם (שהסכים לו הש"ך בס"ק ח' שם ופליג עליו הטו"ז בס"ק ב') שכ' שם הב"ח דישראל אחר אסור לקנות מחברו נו"ט שנזדמנו לו לחברו כדי להרויח בהם עיי"ש. ואי נימא כד' הב"ח איך מצאנו ידינו ורגלינו בקושית הש"ס דב"ק שם נהי שאף הב"ח ע"כ יודה דלגבות בחובו שרי, מכ"מ הא אף לאחר שגבה יהא אסור עכ"פ למוכרו לישראל אחר דרך מו"מ ביוקרא ורוחא [עיי"ש היטב בד' טו"ז וש"ך]. וא"כ תו לא דמי כלל לסובין, ומאי מקשה הש"ס מהא דישיב אפי' סובין. אלא ע"כ דכיון שנזדמנו לישראל אחד הכל מותרין במכירתה וגם להרויח בה, וכד' הטו"ז ולא כב"ח ויש בפרט זה להאריך הרבה ועוד לי מילין בזה, ואין שעתי מספקת כעת לעיין בשום ספר, מפני טרדותי הרבות, ובחפזון כתבתי. והנני ידידו כו'. ע"כ לשוני בתשובתי אל הרה"ג שי' מפלונסק. (ובשביל שייכות דברי שבסעיף א' אל הענין שאנו עסוקים בו העתקתי גם יתר דברי שבתשובה ההיא):