המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת פקודי
בירור ההלכה בדין מעלין בקדש ואין מורידין
ויהי בחדש הראשון כו' ויקם משה את המשכן, כו'.
על המשנה דריש פ' בני העיר [מגילה, כ"ו]. הביא רש"י ז"ל בשם התוספתא למילף מקרא דלעיל הא דמעלין בקדש וז"ל מעלין בקדש דכתיב ויקם משה כו' בצלאל עשה ומשה שהי' גדול ממנו הקימו, ולא מורידים דכתיב את מחתות החטאים האלה כו' ועשו אותם כו' צפוי למזבח, כי הקריבום כו' כיון שהוקדשו הוקדשו". עכ"ל רש"י בשם התוספתא וכבר העיר שם הגרי"פ ז"ל בהגהותיו דש"ס ערוך הוא מנחות, צ"ט, א']. אלא דבש"ס שם היפך ותני, וז"ל ומנא לן דאין מורידין דאמר קרא ויקם משה את המשכן כו' ומנא לן דמעלין דא"ק את מחתות החטאים האלה כו' ויקדשו כו' בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו מזבח גופי'. עכ"ל:
הרי דמהקמת המשכן ע"י משה, דש"ס לא יליף מינה אלא דאין מורידין, מזה יליף רש"י דמעלין, וממחתות דאנשי קרח שמשם למד הש"ס דמעלין בקדש, לא יליף רש"י במגילה אלא דאין מורידין, והיא תימא גדולה על רש"י ועוד קשה לי דהתם במנחות פירש"י וז"ל ויקם משה כו' מדרישיה וסיפיה דקרא בלשון הקמה, דאפילו בצחות הלשון לא הורד, ש"מ דאין מורידין" עכ"ל. וגם זה דלא כמו"ש רש"י גופי' במגילה, דמדבצלאל עשה ומשה הקים הוא דילפינן לה:
ולחומר הנושא נלע"ד לומר בזה דבר מחודד בדעת רש"י, ואף כי רחוק לומר שבאמת נתכוין רש"י ז"ל לזה, עכ"פ יתבארו לנו כאן בהלכתא דמעלין בקדש איזה ענינים עמוקים הראוים להאמר:
לפיענ"ד גם גירסת הש"ס גם גירסת רש"י בשם התוספתא שתיהן מוכרחות הנה כל אחת במקומה, ותלויות במחלוקת ראשונים ז"ל וכמו שיבואר דהנה הב"י [או"ח, קנ"ג] הביא פלוגתת הר"ן ומהרא"י, אי שרי להחליף מקדושה לקדושה בקדושות שוות דלר"ן אסור, ולמהרא"י שרי ומכבר אמרתי קצת ראי' לד' מהרא"י מהא דאיתא [מגילה שם, כ"ו, ב'] ר' פפי משמי' דרבא אמר מבי כנישתא לבי רבנן שרי, מבי רבנן לבי כנישתא אסור, ור' פפא מתני איפכא, אר"א כותי' דר' פפי מסתברא, מדאמר ריב"ל בית הכנסת מותר לעשותו ביהמ"ד, ע"כ, וכ' שם התוס' ד"ה כותי' דאע"ג דר"י פליג, מ"מ מייתי ראי' מדריב"ל, משום דר"י וריב"ל הלכה כריב"ל. עכ"ל. ויש לדקדק א"כ מאי מסתברא דקאמר ר"א, הלכתא כר' פפי הול"ל, מדהלכתא כריב"ל, והיא היא:
ונלענ"ד דיש לדקדק עוד ביתור לשונו של ר' פפי, דאמר "מביכ"נ לבי"ר שרי, מבי"ר לביכ"נ אסור", והא סגי בקמייתא, דמדאמר מביכ"נ לבי"ר שרי, ממילא ידעינן מזה דבי רבנן עדיף, וממילא דמבי"ר לביכ"נ אסור דהא אין מורידין. אלא דבאמת זה לק"מ דאי לא הוי אמר ר"פ אלא מביכ"נ לבי רבנן שרי, הוי אמינא דשוין הם, ולעולם איפכא נמי שרי, והיא שהכריחה את ר' פפי לסיים "דמבי רבנן לביכ"נ אסור". אך א"כ תיקשי מאי סייעתא מייתי מריב"ל, הא ריב"ל באמת לא קאמר אלא חדא "ביהכ"נ מותר לעשותו ביהמ"ד", ודלמא לעולם ס"ל לריב"ל דשוין הם, ודלא כר' פפי, ואה"נ דלריב"ל איפכא נמי שרי? אלא די"ל דאפי"ה לא מסתבר לי' לר"א למימר הכי בדעתי' של ריב"ל, מדאמורא צריך לפרש דבריו, ומדלא פירש, ש"מ לחומרא, דאיפכא אסור. זהו מ"ש ר"א "מסתברא" כר' פפי דא' ריב"ל כו' ולא אמר "הלכתא" כר"פ, דראי' ברורה ליכא איך שיהי', מדהוצרך ר' פפי להשמיענו תרוייהו, "דמביכ"נ לבי"ר שרי' "ומבי"ר לביכ"נ אסור", ש"מ דמחדא לא הוי ידעינן אידך, משום דאיכא גוני בקדושות דשרי לאחלופי בתרוייהו, והיינו בשוות, א"כ מוכח כמהרא"י, דעכ"פ בקדושות שוות שרי לאחלופי זב"ז:
כך הי' נלענ"ד לומר, ברם הר"ן הביא ראי' גדולה לדבריו דאף בשוות אסור, והוא מדאבעי' לי' בש"ס שם מהו למכור ס"ת ישן ליקח בי' חדש כו' או דלמא כיון דליכא לעלויי' שרי כו' ולא איפשט בעיין, וכן איפסקא הלכתא לחומרא [בשו"ע יו"ד סי' ע"ר], דאפי' בס"ת אסור, וק"ו בשאר קדושות שוות, דאיכא לעלויי בהו, ודאי אסור. וראי' עצומה זו הכריחה לי' לב"ח למימר דאף מהרא"י לא פליג על הר"ן, עיי"ש, ובמג"א:
שוב ראיתי די"ל דמחלקת זו של ר"ן ומהרא"י תלוי' היא בחלופי גרסאות שבש"ס. דהנה ודאי דלהפוסקים דס"ל אי קדושות שוות אסור לאיחלופי, זה שאמרו ז"ל מעלין בקדש הוי דומי' למ"ש "אין מורידין", כלומר שתיהן בדוקא קתני, דכשם שאין מורידין הוי לעכובא, דאסור להוריד, כך מעלין נמי לעיכובא, דחיוב להעלות, דהא בקדושות שוות, דליכא עילוי, אסור למ"ד זה. משא"כ להפוסקים דבקדושות שוות שרי, ע"כ תרוייהו לאו בחדא מחתא נינהו, דנהי הא "דאין מורידין" הוי לעכובא, אך הא דמעלין ע"כ אין הוראתה לדידי' דחובה להעלות, (דהא איהו ס"ל דאפילו בשוות דליכא עילוי ג"כ שרי) אלא כך פירושו דרשות להעלות, (ולאפוקי ממ"ש הרמב"ם באמת, [בפ"ת מה' מ"ע, הובא באו"ח קנ"ג ס' י"ג] דבביהכ"נ אף להעלות אסור לכתחילה) [ובקדשי גבוה באמת אין משנין אף מקדושה קלה לחמורה. [ע' בכורות נ"ג] וכ"כ הטו"א להדיא, דהא דמעלין היינו דרשות להעלות עיי"ש]:
ולפי ההנחה האמתית הלזו יש לי להביא ראי' לשיטת מהרא"י דבשוות שרי, והוא ממשנה דמנחות צ"ט, שז"ל המשנה שם, שני שלחנות היו שם באולם, אחד של שיש, ואחד של זהב, על של שיש נותן לחה"פ בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקדש ולא מורידין, וא' של זהב בפנים, שעליו לחה"פ תמיד. עכ"ל. והנה כל הנחת לחה"פ באולם בין בכניסה ובין ביציאה לא היתה לשום צורך אחר, רק לצורך הוראה זו בלבד דמעלין בקדש, וכ"כ רש"י ז"ל שם להדי' וז"ל "ולא היו מניחין אותו שם אלא להראות דמעלין בקדש". עכ"ל. וקשה בשלמא למ"ד דבשוות שרי, דלדידי' כל עצם חידוש הדין הוא בהא דאין מורידין" (דמ"ש "מעלין" אין זה לדידי' אלא רשות, וכדאמרן) שפיר שמעינן להוראה זו, גם מכניסתו של לחה"פ, גם מיציאתו, דבכניסתו אף העלאה היתה שם, משל שיש לשל זהב, וביציאתו עכ"פ לא היתה שם הורדה, (דהא נטלוהו משל זהב שבפנים והניחוהו על של זהב שבאולם), ודי בזה לשיטת מהרא"י אלא לר"ן דס"ל דאף בקדושות שוות אסור דלדידי' יתפרשו שתיהן בדוקא:
חובה להעלות, ואסור להוריד א"כ תיקשי הא דשלחנות, נהי דחילוף קדושה לא הי' שם באמת, דהא רק אותו לחה"פ בעצמו נטלו משלחן לשלחן, מ"מ איך יתכן שבחרו בענין זה להורות הלכה דמעלין, (ובמקום דשייך חילופי קדושה) הא לשיטת הר"ן עשו כאן ממש ההיפך מאותה ההלכה, דהא רק בכניסתו העלוהו, וביציאתו לא העלו מאומה, וא"כ השלחן השלישי למה ועכ"פ לא הועילו בתקנת השלחנות מאומה, כיון דסוף סוף לא שמעינן מינה דחובה להעלות בקדושה
ואי תימא דשא"ה דלא הוי אפשר לעלויי', (דעדיף משל זהב ליכא, ומדהי' של זהב מבפנים לא הוי איפשר להעלותו), ובהא גם הר"ן יודה (אע"ג דבש"ס מגילה לא איפשוט בעיין, וגם הר"ן שם בשם רבוותא פסק לחומרא אף בכה"ג), ויתפרש לדידי' מ"ש מעלין בקדש ואין מורידין הכי:
היכי דאיכא לעלויי מעלין, והיכי דא"א, עכ"פ אין מורידין מ"מ גם זה ליתא, דהיא גופה תיקשי, למה לא צותה תורה לעשות של כסף בפנים, ואז הוי אפשר לתקן הוראת אותה ההלכה בשלימות, היינו לעשות באולם אחד של שיש ואחד של זהב, ואחד של כסף בפנים, ולהעלות בכניסתו משל שיש על של כסף, ובחזירתו משל כסף על של זהב, והוי העלאה בין בכניסה ובין ביציאה ומדלא עשתה תורה כך, ש"מ חדא מתרתי:
או שלא הי' רצון התורה להורות כאן הלכה דמעלין כלל, (וא"כ למה זה תיקנו שלחנות באולם כל עיקר ל), או שעיקר הקפידא אינה אלא שלא להוריד בקדושה, ומוכח כמהרא"י:
אולם כל הוכחה זו אינה אלא בשנאמר דאפשר הי' שם גם בשלחן של כסף, ומילתא דא בחלופי גרסאות תלי', דהנה על השלחנות שבאולם גרסינן במשנה א' של זהב וא' של כסף", ובברייתא הגרסא א' של זהב "וא' של שיש" ובתוד"ה אחד הביא בשם הירושלמי דשקלים דבשל כסף אי אפשר מפני שהוא מרתיח, וע"כ גריס גם במשנה שיש תחת כסף, אלא דלחד מ"ד שם בירושלמי זה הי' אחד מעשרה נסים שבביהמ"ק, עיי"ש בתוס'. ולפי"ז י"ל דפלוגתא דר"ן ומהרא"י בהני גרסאות הוא דתלי', דלמ"ד דאפשר הי' בשל כסף, ואפי"ה צותה תורה לעשות של זהב בפנים, וא' של זהב וא' של כסף נעשו בחוץ, כדי להורות הלכה דמעלין בקדש, ש"מ כמהרא"י, דעיקר הקפידא אינו אלא באיסור ההורדה, ובשוות מותר, דאלת"ה למה לא צותה תורה על של כסף בפנים, ושל שיש ושל זהב בחוץ, כדי לקיים מעלין, בין בכניסתו ובין ביציאתו. אך למאן דגריס של שיש בברייתא, ומשום דס"ל דבשל כסף אי אפשר, דמרתיח, לא תידוק מינה כלום, דאה"נ דאף בשוות אסור, היכי דאפשר לעלויי (ורק היכי דא"א אז לא אסורה אלא הורדה) ושאני שלחנות, דא"א, משום דעדיף מזהב ליכא, ובפחות משיש א"א משום דאין עניות במקום עשירות, [ע' מנחות כ"ט, גבי מנורה של מתכות, וע' תמיד כ"ט], ובכסף ג"כ א"א משום דמרתיח:
והנה רש"י גריס בברייתא של שיש, תחת של כסף, עיי"ש, הנראה דרש"י כר"ן דס"ל דבשוות אסור, והיא שגרמה לו לרש"י להכריע דבשל כסף הוי אי אפשר משום דמרתיח, דאלת"ה לא יתכן כל אותו התיקון עם השלחנות, אחרי שסו"ס הא בחזירתו החליפו משל זהב על של זהב (ובכה"ג בחלופי קדושה הא אמרת דאסור), ואי משום דא"א לעלויי, ז"א, דלמה לא צותה תורה לעשות של כסף מבפנים, ושל שיש ושל זהב מבחוץ, אלא על כרחך דשל כסף לא הי' אפשר שם כלל לפי שמרתיח. ואתה שמור כלל זה, דלרש"י אליבא דסוגי' דמנחות כר"ן ס"ל, דבקדושות שוות אסור, [וע' ב"ח יו"ד ע"ר שכ"ד גם הרי"ף והרא"ש] ועוד נשוב נדבר בפרט זה להלן:
והנה כבר הזכרנו שהש"ס במנחות, וכן התוספתא דמייתי רש"י במגילה, הוכיחו כלל זה דמעלין בקדש גם מהא דמחתות של הר"ן איש, דמעיקרא תשמיש למזבח והשתא מזבח גופי', וע"כ משום דהוי בהו קדושה, וכמושה"כ, כי הקריבום לפני ד' ויקדשו, ומעלין בקדש כו'. וכן פירש"י ז"ל בחומש כי הקריבום לפני ד' כו' "שעשאום כלי שרת" אלא שהרמב"ן ז"ל הקשה עליו, הא קטרת זו קטרת זרה היתה, דזרים הקריבוה, ואיך נתקדשו עי"ז. וראיתי להג' בעל התוה"מ שתירץ דהקדישום להדי', ופירש "הקריבום" מלשון הקדש. עיי"ש. ובמחכ"ת טעה בזה, דהא קיי"ל דכלים דמשה משיחתן מקדשתן, ולדורות עבודת כהן מקדשתן [ע' רמב"ם פ"א מה' כלהמ"ק] ועכ"פ קדושת פה לא מהני ולא מידי לעשותם כל"ש, ולהדי' כ' הרמב"ם [פ"א מה' בהב"ח] "כלי גבוה שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט", וא"כ המחתות הללו שלא נמשחו, ושלא נעבדה בהם עבודת כהן כשרה, (דהא זר מחלל עבודה) איך נעשו כל"ש לוא אף הקדישום?
ונלענ"ד בהקדם מה שיש לתמוה עוד באותו ש הענין בכלל, איך השיאם משרע"ה לעדת קרח עצה שאינה הוגנת כזאת, שישמשו זרים במקדש, שהוא עון מיתה, והלא אפילו אי רצו זאת מעצמם עלי' דידי' הוי רמי' לאפרושינהו מאיסורא [וכדצנועין, ב"ק ס"ט, דל"א הלעיטהו לרשע כו'] וכש"כ שלא ליעצם לזה, ואין לומר דהוראת שעה היתה, דהא לא חשיב לה הש"ס בהדי הני שהותרו לצורך שעה דיבמות צ', סנהד' פ"ט):
איברא דיש ליישב זה, דהנה ענשו של זר ששימש מהיכן הוא, מוהזר הקרב יומת, ואזהרתי' מוזר לא יקרב אליכם, [ע' זבחים י"ז] ושניהם לא נאמרו אלא לאחר מעשה דמחתות, כמבואר בכתובים שם, הרי שלא נתחדשו עדיין פרטי איסור זה דזר ששימש, **(וע' בשו"ת הרא"ש סי' י"ג שהקשה בדומה לזה, עמ"ד במדרש ויקרא כ' דנדב ואביהוא שתויי יין נכנסו, והקשה הרא"ש דהא לא נתחדשה אזהרה דיין ושכר אל תשת אלא לאחר כך. עיי"ש:)** וניחא שפיר מה שהשיאם משרע"ה עצה להקריב הקטרת, שעדיין לא הי' אז בזה עון גדול (ורק מפני עון מחלקת נענשו) וממילא מיושבת נמי גם קושית הרמב"ן, דאה"נ כרש"י, שעשאום כל"ש, שעבודתן קדשתן, דהא עדיין לא נתחדשה הלכה דזר מחלל עבודה, ואע"ג דאיתא בברייתא הובא [בזבחים קט"ז] דתיכף משהוקם המשכן ניטלה עבודה מבכורות וניתנה לכהנים, מ"מ י"ל דזה הוי רק למצוה, ולא שיחלל עבודה (דוגמא לזה מ"ש ז"ל גבי מי ששתה שאר משקין [בככורות, מ"ה, ב'] דאע"ג דפסול לעבודה, מ"מ לא מיחל עבודה, ועתו"ס כתובות י', ב' ד"ה א"ר, משמע דס"ל דמדאורייתא פסול, ואעפי"כ אינו מחלל, עיי"ש):
אך למ"ד [חגיגה ו'] דכל התורה כולה כללותי' ופרטותי' הכל מסיני תו אי אפשר לומר כן, דהא כבר מסיני נאמר להם שמחלל עבודה, וע"כ לדידי' מה שהשיאם מרע"ה עצה להקטיר, עפ"י הדבור הי', ומה שכ' רש"י על המחתות שעשאום כל"ש אין כונתו שנעשו כל"ש ממש (דהא עבודה מחוללת הוי) אלא כך כונתו, שאעפ"י שבאמת לא היתה בהן במחתות קדושה גמורה, מ"מ כיון שעכ"פ נעשה בהן מעשה עבודת הקדש, והם "עשאום כל"ש", ע"כ הקפיד הכתוב לנהוג גם בהן מנהג קדושה ולהעלותן בקדושתן, מעיקרא תשמיש למזבח והשתא מזבח עצמו":
חזינן מיהות דשתי שיטות יש בדבר:
יש פנים לאמרי שהיתה בהן במחתות קדושת כל"ש גמורה, (כשנאמר שעדיין לא נתחדש אז הא דזר מחלל עבודה), ויש פנים לאמר שקדושה גמורה לא היתה בהן, אלא שאעפי"כ הזהיר הכתוב על העלאתן, משום לתא דקדושה. ובכל האופנים נידוק מינה ממנ"פ דמעלין בקדש, דאי קדושה גמורה היתה, ש"מ דמעלין, ואי רק לתא דקדושה, א"כ ק"ו לקדושה גמורה דודאי מעלין אלא דאעפי"כ הפרש יש בדבר, דבשלמא לשיטת הר"ן דבקדושות שוות אסור, ולדידי' מה שאמרו מעלין, היינו דחובה להעלות דוקא (ולא להחליף מקדושה לקדושה השוה לה) שפיר שמעינן לה בממנ"פ, מהא דמחתות, וכדאמרן:
אך למהרא"י דבקדושות שוות ג"כ שרי, ולדידי' ע"כ יתפרש הא דמעלין, דרשות להעלות, (ולאפוקי משיטת הרמב"ם גבי ביהכ"נ **(ואף דגם הרמב"ם לא קאמר לה אלא בביהכ"נ, מ"מ עכצ"ל למהרא"י דעכ"פ אפשר הי' לדעת לטעות דאף בשאר קדושות אסור לשנותן מקדושה לקדושה, וקמ"ל תנא לאפוקי מטעות זו, וע' בטו"א מגילה שם:)** וכמו שביארנו לעיל) תיקשי איך נידוק מינה דמחתות דמעלין בקדש, דלמא מחתות שאני, דלא הויין כל"ש גמורים, ומשו"ה רשות הי' לשנותם ולהעלותם לקדושה אחרת, אך קדושה גמורה בכה"ג דמותר לשנותה (ואפילו בעילוי) ליכא למשמע מינה:
איברא דאף למהרא"י נהי דמעלין בקדש (לפי פירושו דמהרא"י) ליכא למילף מהא דמחתות, מ"מ הא דאין מורידין ודאי דגמרינן מיהות מינייהו, ג"כ בכח ממנ"פ דלעיל, דאפי"ת שלא היתה בהן קדושה גמורה, הלא הדברים ק"ו לקדושה ממש, דודאי אין מורידין נמצינו למדין דבין לר"ן ובין למהרי"א שתים זו שמענו:
חדא דמעלין ואידך דאין מורידין, אלא דלר"ן פירושא דמעלין הוא שחובה להעלות, וממילא דאף ממחתות דקרח שמעינן לה, בכח ממנ"פ, ולמהרי"א פירושא דמעלין היינו דרשות להעלות, וזה ליכא למילף ממחתות, ועל כרחך דלא ידעינן ממחתות אלא לאידך, היינו דעכ"פ אין מורידין:
והנה כבר הזכרנו בראש מאמרנו זה דגם מהא דויקם משה את המשכן גמרי חז"ל להא שמעתתא, אלא כשתתבונן תמצא, דשם ישתנו הענינים אליבא דר"ן ומהרא"י מן הקצה אל הקצה מכפי שבארנום בענינא דמחתות. דלכאורה ליכא למילף כלל מהא דויקם משה דמעלין בקדש, מנא לן, דלמא אף בשוין מותר, אלא דאי אפשר שוין באישים, דבשלמא בכל"ש הרבה כל"ש היו שם, וכולם שוין במעלה בודאי, ומדאעפי"כ לא שינו את המחתות לעשות מהן כפות או מזלגות וכדומה, אלא שעשו מהן צפוי למזבח, ש"מ דמעלין בקדש לעכובא, אך באישים, מי בא בסוד משקל אל דעות לשקול בפלס מעלותיהן של שני בני אדם שישאו בד בבד, ואולי גם אין כמו אלה בכל הארץ, שכולם כמו שאין דעותיהם שוות כך אין ערכם שוה בהחלט, ומדאי אפשר הי' בשוין, ומדלא הי' רשאין גס באיש הפחות במעלתו מבצלאל (דהא עכ"פ אין מורידין בקדש), ממילא שהוצרכו לבקש אחרי מי שגדול ממנו, ומי גדול בודאי יותר ממשה, ומשו"ה "בצלאל עשה ומשה הקים", ואכתי מעלין מנא לן, דלמא אף בשוין שרי היכי דאפשר בשוין. אלא דעכ"פ שמעינן מיהות מהא דבצלאל דאין מורידין בקדושה, דאס"ד דגם הורדה שרי, הא אנשים פחותים במעלתם מבצלאל ודאי דהוו שכיחי טובא:
כל זה לשיטת הר"ן, דמעלין היינו חובה להעלות, וזה ליכא למילף מבצלאל ועכצ"ל דלא ילפינן מיני' אלא דאין מורידין, אך לשיטת מהרא"י דמעלין היינו רשות להעלות, שפיר ילפינן לה מבצלאל, אף הא דמעלין בקדש, (לפי פירושו של מהרא"י), מדעכ"פ שינו בגברי, בצלאל עשה ומשה (שגדול הימנו בודאי) הקים, ש"מ עכ"פ דרשות להעלות:
הוא אשר דברנו, דבילפותא דמשכן ישתנו העניני', עפ"י השיטות האמורות, ממש להיפך ממה שהם אצל ילפותא דמחתות, שכבר הוכחנו למעלה דלר"ן ידעינן ממחתות דמעלין בקדש, ולמהרא"י לא ידעינן משם אלא דאין מורידין, ובהקמת המשכן הוי לה איפכא, דלר"ן לא מוכח מזה אלא דאין מורידין, ולמהרי"א ידעינן מינה דמעלין וממילא דמינה ומינה, (היינו מהא דמחתות ודהקמת המשכן גם יחד) כבר תסתיים לנו כולא שמעתתא בין לר"ן ובין למהרא"י, לר"ן מעלין מהא דמחתות ואין מורידין מהא דמשכן, ולמהרי"א איפכא מעלין ממשכן ואין מורידין ממחתות, [איברא, לא הי' שם במשכן שינוי וחילוף קדושה ממש, אלא שכבר אמרנו למעלה דגם בענינא דשלחנות לא הי' שם באמת חילוף קדושה, אלא דאעפי"כ הא חזינן דלפי דעת חז"ל בש"ס באו ענינים אלו להורות כללא דמעלין בקדש ואין מורידין, וממילא דצריך שיתאמת בהם כלל זה לכל פרטיו לכל שיטה כפי מה דאית לה, ודי בזה למבין]:
והנה כבר הוכחנו למעלה דדבר זה אי כר"ן אי כמהרי"א (היינו אי אסור בקדושות שוות, אי שרי) תלוי בחילופי גרסאות שבברייתא דשלחנות דמנחות צ"ט, אי גרסינן של שיש, אי גרסינן של כסף, דאי גרסינן של שיש (ומשום דלא הוי אפשר בכסף דמרתיח, כחד מ"ד בירושלמי דמייתי התוס' שם) שפיר י"ל דאף בשוות אסור, ואפי"ה לא תיקשי למה נטלוהו ללחה"פ בחזירתו משל זהב על של זהב, שהן שוין, ולמה לא צותה תורה (אילו רצתה להורות כאן הלכה דמעלין) לעשות של כסף מבפנים, כדי שיעמידו של שיש ושל זהב באולם, ולא יצטרכו להחליפו בקדושות שוות ביציאתו דהא אמרת דבשל כסף אי אפשר, וממילא דלא נשתיירו שם אלא ב' מינים, ובמקום דא"א לעלויי אין איסור אלא בהורדה:
משא"כ למאן דגריס של כסף בברייתא (והיינו כמ"ד בירושלמי דאפשר הי' בשל כסף) ודאי מוכח דבשוות מותר, דאלת"ה למה לא נצטוו להשתמש בשלשה מינים, ולהיות מעלין דוקא, בין בכניסה ובין ביציאה (בכניסה משל שיש על של כסף, וביציאה משל כסף על של זהב):
וכבר הזכרנו שהדעת מכרעת דרש"י כר"ן ס"ל, דבשוות אסור עכ"פ היכי דאיכא לעלויי, מדהוזקק לפרש בברייתא דבאמת של שיש הי' (היינו דלא הי' אפשר שם בשל כסף) "וקרי לי' של כסף משום דשיש לבן ככסף" (ולפי דברינו זב"ז תלי' וכמו שביארנו) איברא דעד כאן לא ידע לה ר"ן לשמעתי' אלא לבתר דבעי לה בש"ס מגילה אי מותר למכור ס"ת ישן כדי ליקח בי' חדש, ולא איפשט בעיין, [ע' בב"י קנ"ג שם דזוהי עיקר סייעתי' דר"ן] ש"מ דעכ"פ היכי דאיכא לעלויי ודאי דמעלין דוקא ש ולפי"ז שם בסוגי' דמנחות (לאחר שכבר קדמה לה האבעי' דלא איפשטא דש"ס מגילה) דגרסינן במשנתנו (ולפי פירש"י גם בברייתא) של שיש ולא של כסף וא"כ סוגיא זו אליבא דשיטה דשוות אסור אזלה מדוקדק מאד מה דגרסינן שם:
"ומנא לן דאין מורידין שנאמר ויקם משה את המשכן" (שכבר הוכחנו דלשיטה זו יתפרש הא דמעלין, דחובה להעלות, וממילא דאין להוכיח מויקם משה דמעלין בקדש, דדלמא משום דאי אפשר שוין באישים ע"כ הוצרכו להעלות, וא"כ לא מוכת מזה אלא "דאין מורידין") "ומנא לן דמעלין, דא"ק את מחתות החטאים האלה כו'" שכבר הזכרנו למעלה דלשיטה דס"ל דחובה להעלות, דוקא מהא דמחתות ילפינן לה, ובכח ממנ"פ (דאי תימא שלא היתה בהם במחתות קדושת כל"ש גמורה, א"כ מכש"כ דבקדושה גמורה חובה להעלות):
כ"ז בסוגי' דמנחות, אך רש"י ז"ל במגילה, שבא לפרש משנה דבני העיר, שממנה רצה הש"ס לדייק דבשוות מותר ועכ"פ אכתי לא אסיק שם דאסור) לא הוי מצי להביא הגירסא דש"ס מנחות, דאי כמהרא"י דבשוות מותר, ליכא למילף ממחתות דמעלין, (דהא לדידי' מעלין היינו רשות להעלות, ודלמא מחתות שאני דלא היתה בהם קדושה גמורה) ואין ללמוד משם אלא דאין מורידין (וג"כ מכח ממנ"פ), אך לעומת זה יש ללמוד דרשות להעלות מהא דויקם משה לזה נאיד רש"י ז"ל שם במגילה מגירסת הש"ס דמנחות, והביא התוספתא, דשם הגירסא באמת מהופכת, (ואולי תוספתא דא אזלה אליבא דמאן דגריס "של כסף" בהא דשלחנות) היינו:
מעלין בקדש דכתיב ויקם משה את המשכן כו' ואין מורידין דכתיב את מחתות החטאים האלה כי' עכ"ל, וזה יתפרש דוקא אליבא דשיטה הסוברת דשוות שרי, דאז מוכח מעלין בקדש דוקא ממשכן ואין מורידין דוקא ממחתות, וכמו שביארנו:
ואם כי רחוק הוא לאמר זה בטעם כונת רש"י ז"ל, אך עכ"פ הדברים כשהם לעצמם נכחים ועמוקים הם, דמהא דשלחנות יש לכאורה ראי' ברורה כמהרא"י דבשוות מותר, מדלא עשו ג' מינים של שלחנות (אם לא שנאמר דשל כסף הי' א"א) ושהגירסות המהופכות בש"ס מנחות ובתוספתא דמייתי רש"י במגילה בשתי אלו השיטות תליין, אי כמהרא"י ואי כר"ן, ומרוחנא מיהות שהראתי פנים מסבירות, קצת מן התוס' וקצת מן הגמרא, לשיטת מהרא"י (דבשוות מותר), אשר הב"ח ז"ל באו"ח קנ"ג ובטויו"ד סי' ע"ר דחה אותה לגמרי, ונדחק לומר דלא פליג על הר"ן כלל ולפי ענ"ד (לולא ד' הב"ח ז"ל) פלוגתא דתנאי ודאמוראי היא בירושלמי דשקלים:
ואמנם מה דבעינן לעיל לסייע למהרא"י מהא דרב פפי שאמר מביכ"נ לבי רבנן כו' הנה באמת יש להוכיח מאותה סוגי' גם לאידך גיסא, דמדאמר הש"ס "כותי' דרב פפי מסתבר דא' ריב"ל' כו', הרי שתפס הש"ס במושלם דלריב"ל ביהמ"ד עדיף מביהכ"נ, (וכמו שהוכיח גם להלן מהא דאריב"ל ואת כל בית גדול כו' בית שמגדלין בו תורה) ואעפי"כ לא אמר ריב"ל אלא "דביהכ"נ מותר לעשותו ביהמ"ד" ולא פירש דביהמ"ד אסור לעשותו ביהכ"נ, ובשלמא אי בקדושות שוות אסור, וכר"ן, ניחא, דמחדא שאמר ריב"ל ידעינן לה לתרוייהו, דאי ס"ד דשוין נינהו, אף מביהכ"נ לביהמ"ד הוי אסור, משא"כ למהרא"י הו"ל לריב"ל לפרש ולא לסתום, כדי שלא נטעה דשוין נינהו:
ובדברינו הנ"ל י"ל דריב"ל לשיטתי' אזיל, עפי"מ דאיתא בירושלמי שם שקלים פ"ו, ה"ג] ר' יוסי בשם ר"ש כו' לית כאן של כסף מפני שהוא מרתיח ולא כן תני זה אחד מעשרה נסים כו' ריב"ל אומר אין מזכירין מעשי נסים (עיי"ש, ובתוס' הביאו). ויש להבין מאי בעי ריב"ל בזה ל אך לדידן הוא מדוקדק מאד, דמדס"ל לריב"ל דאף בקדושות שוות אסור, עכצ"ל לדידי' דלא הי' של כסף בשלחנות דאלת"ה למה החליפו בלחה"פ על קדושות שוות ביציאתו, וכמו שהוכחנו לעיל] וע"כ שלא סמכו בזה על הנס דלחם חם, וזהו מה דריב"ל לשיטתי' פליג אמאן דאמר זה א' מעשרה נסים, ואמר "אין מזכירין מעשי נסים", כלומר, וא"כ לא הוי אפשר שם בכסף כל עיקר (ומשו"ה לא עשו אלא ב' מינים). אך עכ"פ אין הדברים הללו מוכרחין לסתור מזה שיטת מהרא"י, וכבר ביארנו דעכ"פ מן הסדר שאנו בו, היינו מהא דויקם משה את המשכן אין להוכיח אלא או דאין מורידין, או דרשות להעלות, אך לא שתהא חובה להעלות בקדש: