המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת ויקהל
בדין נדבות היחידים לחובות הצבור
ויבאו כל איש אשר נשאו לבו, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ד' למלאכת אהל מועד, ולכל עבודתו, ולבגדי הקדש:
הנה בארנו [בדרושנו לפרשה זו] כי "נדיבי הרוח" גבוהים במעלה "מנדיבי הלב", וכי אלה אשר "נדבה רוחם אותם" מחכמה עשו להקדים מתחילה "למלאכת אהל מועד" ואח"כ ולכל עבודתו וכו'. עתה נחזה כי יבואר זה ביתר ביאור עפ"י דרכי ההלכה:
הכתוב אומר והנשאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחשן בסדר היום, פ' כ"ז), וחז"ל שאלו וע' רש"י כאן בשם המדרש] מה ראו נשיאים להביא בחנוכת המזבח בתחילה וכאן לא התנדבו בתחילה, אלא כך אמרו וכו' ומה שמחסרין אנו משלימין כיון שהשלימו צבור את הכל, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות כו' ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות א' משמם כו'. ע"כ ש והדבר יפלא, וכי כעורה זו שזכו הנשיאים להביא את אבני השהם, ומה כל החרדה, הלא סוף סוף מקום הניחו גם להם להתנדב?
עוד זאת יפלא במקראות אלו ולעיל פ' כ"ב) ויבאו האנשים כו' וכל איש אשר הניף תנופת זהב לד' וכבר דקדק הרמב"ן בנמוקיו וכי מה זו "תנופה" שנאמרה אצל זהב? עיי"ש מ"ש ע"ד צחות, לפי שהמתנדב דבר מועט מתנדב בחשאי, אך הנותן דבר הגון יונף ויורם הדבר לנס, אם מצד הנותן (כשאין כונתו לש"ש) ואם מצד המקבל, למען יראו אחרים ויעשו כמוהו. עכת"ד הרמב"ן, אבל באמת כבר העיר שם גם הרמב"ן עצמו דשיחה נאה זו מופרכת מצדה, דהא להלן בס' פקודי כשם שנאמר חנופה אצל זהב כך נאמר תנופה גם אצל נחשת, ורק בכסף נאמר "וכסף פקודי העדה", ותנופה לא נאמר בו עיי"ש ברמב"ן, ובדברינו להלן יבואר:
דהנה על ד' הרמב"ם [פ"ח מה' כהמ"ק] גבי כלי שרת ובגדי כהונה שאם ירצה היחיד מתנדב אותם ובלבד שימסרם לצבור, הקשה המ"ל, דבש"ס [יומא ל"ה] איתא להדי' דכהן שעשתה לו אמו כתונת אינו עובד בה אלא עבודת יחיד, ובלבד שתמסרנו לצבור, עיי"ש, הרי דלא מהני מסירה אלא לעבודת יחיד, ומסתימת ל' הרמב"ם משמע דאף לעבודת הצבור מהני:
עכת"ד המ"ל שם. ולענ"ד לכאורה מוכח מקרא כד' הרמב"ם, דהלא מפורש נאמר כאן כי אלה "אשר נדבה רוחם אותם הביאו למלאכת אוה"מ כו' ולבגדי הקדש" והא כל עצמן של בגדי הקדש הללו לא נעשו אלא לעבודת הצבור, ואעפי"כ לא הקפידו לעשותן מתרומת הלשכה דוקא (היינו מכסף מחצית השקלים) ועשום מנדבות היחידים? [ואין לומר דרק מדרבנן אינו עובד בה עבוה"צ משום דחיישינן דילמא לא ימסור יפה דהא כש"ס יומא שם משמע דלעבוה"צ ל"מ מסירה כלל]:
ולכאורה פירכא עצומה היא זו על ד' הש"ס דילן (ואולי מטעם זה שביק הרמב"ם ז"ל לדבריהם, ונשען על סתימת ל' הירושלמי [פ"ד דשקלים] דלא חילק ג"כ בין עבודת צבור לעבודת יחיד כלל) חזרתי ואמרתי דלק"מ, עפימ"ש המ"ל בעצמו (פ"ד דשקלים) בטעמא דחילוק זה בין עבודת צבור לעבודת יחיד (דלכ"ק מאי שנא, אי מהני מסירה לצבור, תהני אף לעבודת צבור, ואי לא מהני, אף לעבודת יחיד לא תהני), דבאמת מסירה לצבור מהני לגמרי, אלא שאעפי"כ ניחא להו לצבור דליעבד מצוה בממון כולם ולא בנדבות היחידים, ומשום קפידא דצבור נגעו בה, שלא תלקח מנדבת היחיד אלא לעבודת היחיד. עי"ש במ"ל שדבריו נכחים למבין:
וא"כ אף אנו נאמר, בד"א שיכול הצבור למחות, בשכבר יש להם לצבור משלהם, משא"כ כאן, בתחילת מעשה בגדי הכהונה, שעדיין לא הכינם הצבור משלו, שהרי כל כסף פקודי העדה עלה על מעשה האדנים, כמבואר בקרא, שפיר הי' יכול משה לקחת לבגדי הקדש ואף לעבודת הצבור) מנדבות יחידים, שמסרו לצבור יפה יפה תצא מזה הוראה למעשה הנוהג גם בזה"ז, והוא:
דהמג"א או"ח סי' קנ"ג הביא לד' שו"ת ב"ז, בישוב שלא הי' להם ס"ת, וקראו בשל יחיד, ואח"כ עשו להם הצבור שני ס"ת משלהם, וכתב הב"ז דאין ליחיד טענת חזקה (להוסיף לקרות בשלו גם להלאה ככל מחזיק במצוה) משום דהוי חזקה שאין עמה טענה ואעפי"כ לא החליט בזה הב"ז, ועיי"ש בסוף דבריו שכ' שיפשרו ביניהם. [ודין זה הוזכר גם כרמ"א חו"מ סי' קמ"ט עיי"ש]:
ולענ"ד יש להביא ראי' לד' הב"ז מד' התוספתא [תענית כ"ח] ת"ר למה הוצרכו לומר זמן עצי הכהנים והעם, שכשעלו בנ"י מן הגולה לא מצאו עצים בלשכה, עמדו אלו והתנדבו משלהם, וכך התנו נביאים שביניהם שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהם שנאמר והגורלות כו' עכ"ל התוספתא:
והנה המתנדבים הללו החזיקו במצוה תחילה, וא"כ לכ"ק למה הוצרכו לתנאן של הנביאים שביניהן, והלא דין פשוט הוא ומקורו בש"ס גטין ס' ב' גבי מערבין בבית ישן] דמי שהחזיק במצוה אין הצבור רשאים לשנותו וכו' וא"כ ממילא ישארו אלו מתנדבי העצים בחזקתן. אבל ראה שהתוספתא דקדקה בלשונה לאמר שכשעלו מן הגולה לא מצאו עצים בלשכה", (כלומר שאז בשעה שהחזיקו במצוה לא הי' להם לצבור משלהם), וממילא דהוי חזקתן של אלו חזקה שאין עמה טענה, והי' הדין נותן שאם בהמשך הזמן ירחב גבול הצבור ותספיק תרומת הלשכה לקרבן העצים כדינה, או אז תבטל חזקתם של אלו (וכד' השו"ת ב"ז) ע"כ שפיר הוצרכו לתנאם של נביאים (בהסכם כל הצבור) שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהן". (וגוף ס' שו"ת ב"ז אינו ת"י כעת, אולי העיר בעצמו מד' התוספתא הלזו):
**(וכ' אחי הרה"ג כמוהר"ר אליעזר נ"י העיר על זה דאין ראי' כ"כ מזה לדינו של בה"ז. דהתם בעצים הא בעי שימסרם לצבור, וכמו"ש במנחות כ"א מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור, וכ"פ הרמב"ם ז"ל, ואינו יכול בכח חזקתו הישנה לכוף את הצבור שיקבלו מתנה ממנו בשעה שיש להם משלהם, ובכלל י"ל כיון שבשעה שהמצוה נעשית כבר אינה נעשית משלו אלא משל האחרים, והיינו הצבור שקבלו המתנה, אין זה נקרא שזכה במצוה, אבל בס"ת דאינה צריך מסירה מקרי זכות מצוה דיליה וזכה בה:)**
אולם לפי דברינו למעלה קרא זה דמעשה המשכן הוי לכאורה תיובתי' דשו"ת ב"ז, דהא ביארנו דמה שלקח מנדבות היחידים לבגדי הקדש (ואפילו לעבוד בה עבוה"צ) הוא משום שעדיין לא הי' להם לצבור משלהם, שכסף פקודי העדה משנה הראשונה ניתן לאדנים, כמבואר בקרא והלא אעפי"כ השאירן משה ליחידים הללו בחזקתן, ולא מצינו שחזר לעשות בג"כ משל צבור לאחר שהספיק בתרומת הלשכה, ש"מ דמשהוחזקו הוחזקו ואולי מטעם זה סתם גם הרמב"ם ולא פירש החילוק בין עבודת יחיד לעבו"צ, דלא ברירא לי' הא מלתא, כיון דסו"ס אם התנדב היחיד בשעה שלא הי' משל צבור אז אפילו לעבוה"צ הוכשר משל יחיד, ומהני לי' חזקתו אף לאחר שעשה לו הצבור משל עצמו, וכדאמרן:
איברא דבגוף האי דינא דש"ס יומא, דמהני גבי בג"כ מסירה לצבור, שדו בה התוס' שם נרגא, והקשו הא לרבנן דר' יוסי ב"מ קי"ח] גבי שומרי ספיחים בשביעית בחנם, חיישינן דלמא לא מסרי לצבור יפה יפה, ולמה הכא לא חששו, ותרצו דשאני הכא דאנן סהדי דכהן גדול, שהוא גדול בתורה, יודע למסור יפה יפה. עוד כתבו התוס' וז"ל, וכן לבן בוכרי דכל "כהן ששוקל אינו חוטא" כו' ומשני דמסר לי' לצבור, איכא למימר, אפילו את"ל דס"ל כרבנן דר"י, בההיא אפילו רבנן מודו, כיון דכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה יפה כו' עכ"ל התוס' וראיתי לבעל מ"ל ז"ל [פ"ד דשקלים ה"ו ד"ה עוד] שכתב ע"ד התוס' הללו וז"ל "ולא הבינותי דבריהם, דמה טענה היא זו שכל ישראל מביאין שקלים שבשביל זה ימסרו יפה"? עכ"ד המ"ל. עיי"ש שנדחק מאד בהבנת ד' התוס' ולענ"ד לא דבר ריק ח"ו דברו התוס' כאן, ומצינו סברא כיוצא בה גם במקום אחר:
דהנה בטעמא דמלתא, מה דחיישינן כאן לשמא לא ימסור יפה יפה, הנראה דס"ל לתוס', כיון דבאמת אין היחיד חייב בזה כלל, אלא שמכניס א"ע בחיוב ומותר משלו, יש לחוש דלמא לא גמר בדעתו למוסרו במסירה חלוטה, כאילו הי' עליו חיוב גמור. ואלו בדברינו יבואר זה ביתר באור]:
והנה התוס' הוכיחו [ב"מ כ"ד ב' ד"ה לפמשוה"ד] דחילוק יש בענין לפמשוה"ד, בין דבר שהכל פטורין בו מצד הדין, ובין דבר שאחרים חייבין מדינא אלא שהוא פטור, עיי"ש דשני מינים לפמשוה"ד המה, ומתרי קראי ילפינן להו, ומבואר שם דיותר יש לאדם להכניס א"ע לחיוב לפמשוה"ד, היכי דאחרים חייבין מדינא, מאשר היכי דגם אחריני פטירי מצד הדין וא"כ אף אנו נאמר, עד כאן לא מצינו שחשו חכמים לשמא לא ימסור לצבור יפה יפה אלא בשומר בחנם ספיחי שביעית, או במתנדב לבג"כ, דהתם אין חיוב גם לאחרינא לשמור בחנם או להתנדב לחובת הצבור, והתם שפיר חיישינן, דאע"ג דהוא אומר שמותר ומכניס א"ע בחיוב זה, מ"מ דלמא לא גמרי בדעתו למסור יפה, כיון דגם כו"ע פטירי ואין עליו שום לתא דחיובא לותר בזה, משא"כ בכהן ששוקל, אע"ג דאיהו פטור, מ"מ מדהכל חייבין, והוא מכניס א"ע לפמשוה"ד בחיוב זה, בודאי גמר בדעתו באמת להשוות א"ע לאחרים, דהא מצינו ג"כ גבי לפמשוה"ד, דכך הוא אריך יותר להשתוות עם אחרים. **(דוגמא לזה בתוס' חולין ק"י ב' שחילקו בין הא דמ"ע שהז"ג דנשים מברכות, אע"ג דפטירי, ובין הא דטלית שאולה שאין מברכין עליו, משום דבמ"ע שהז"ג כו"ע חייבים, וא"כ אף נשים יכולות להכניס א"ע בחיוב ולברך, משא"כ בטלית שאולה דכל אדם פטור באינה שלו כו' עיי"ש:)** ולענ"ד לזה כונו התוס' יומא שם] בלשונם "כיון דכל ישראל מביאין שקלים, אינהו נמי, נהי דפטירי, מסרי לצבור יפה יפה" עכ"ל בתירוצא בתרא. הרי שהסרנו בזה תלונת המ"ל מעל התוס' אולם תירוצא קמא של התוס' שם, מה שתירצו דשאני כהן גדול שהוא גדול בתורה ויודע כו' זה ודאי דחוק, ומנא להו לתוס' לחלק בזה בין ת"ח לע"ה:
ונלענ"ד בהקדם מה שהקשה המ"ל לשאול על גוף חששא זאת, שמא לא ימסור לצבור יפה, דמאי איכפת לן בזה מה שבלבו, כיון דבפיו ובידיו הוא מוסר, ודברים שבלב אינם דברים. עיי"ש שנשאר בצ"ע עוד הקשה הרשב"א אאוקימתא דרבה בש"ס ב"מ שם, דפליגי בהבטה בהפקר אי קנה, הא כל זכיי' בהפקר צריך כונה (כדמוכח גבי הא דעודר בנכסי הגר), וא"כ אפילו למ"ד הבטה בהפקר קנה, לימא ההוא גברא בפירוש שאינו מכוין לקנות הקשה המ"ל, סוף סוף מה יושיענו זה, אליבא דמאן דחייש לשמא לא ימסור יפה יפה, הכי נמי ניחוש אעפ"י שהוא אומר שאינו מכוין מ"מ דלמא בלבו מכוין הוא לקנות. עיי"ש ב
ונלענ"ד לומר הסבר חדש בענין זה, ועפי"ז יתורץ כל הנ"ל. והוא עפי"מ דבעי רמב"ח [גטין כ', ב'] במוחזקין בטבלא שהיא שלה כו' אי אתתא ידעה לאקנויי, וכ' שם התוס' ד"ה אשה וז"ל פירוש בדבר שהוא מחזיר לה לא גמרה להקנותו, אלא בתורת שאילה השאילתו כו' עכ"ל. ורצה הש"ס שם לפשוט מאותו זקן שהי' מלוה לכל בני הכפר, ודחי דלמא זקן שאני דידע לאקנויי, פירש"י שהוא ת"ח כו' עיי"ש. חזינן סברת הש"ס, דמי שאין דעתו שלמה כ"כ, נהי שהוא יודע להקנות קנין מוחלט (היינו מה שיוצא מרשותו לגמרי ונכנס לרשות חבירו ונשאר אצלו), אך מה שאינו אלא קנין דיניי, ולא קנין ממשיי, היינו בדבר החוזר תיכף אל המקנה, באופן שאין בקניי' זו יציאה מרשות לרשות ממש, בכה"ג לא ידעה לאקנויי:
והנה נידון דידן עוד גרע מהא דההיא, דאותו היחיד הבא להתנדב לקרבנות הצבור או לבג"כ, אמנם רוצה הוא ויודע הוא להקנות לתכלית זו, אך אנן אמרינן לי' דעדיין לא סגי בהכי במה שמתנדב לבג"כ, לפי שאין בג"כ באים משל יחיד, ואנו מזקיקין אותו שיקנה מתחילה את נדבתו אל הצבור, והצבור יתנהו שוב אל אותה התכלית שהוא רוצה בה. והלא אותה ההקנאה לצבור מתחילה, ג"כ אינה אלא הקנאה דיניית, דהא סוף סוף אין הצבור רשאי לשנותו לדבר אחר, ונותנה תיכף לאותה התכלית שהיחיד המתנדב רוצה בה, א"כ דמי ממש להקנאת חפץ החוזר אל המקנה, שבזה חילקו בש"ס גטין שם בין ת"ח לאדם פשוט, דלא ידע לאקנויי, ועוד גרע משם, דהתם עכ"פ לאותו רגע מסירת הטבלא לבעל יש בו הקנאה ממשיית ג"כ, משא"כ בנ"ד, דמסירה זו לצבור מתחילה אינה אלא הקנאה דיניית בלבד, ולא ממשיית כלל, כמבואר למבין, (ועוד דהתם בשעה שהיא מקנה לבעל אין לה בו חלק כלום, משא"כ בנ"ד הא גם איהו חד מן צבורא הוא, וחוזר הדבר גם אליו, והוי כעין מקנה לעצמו) עד שאע"ג דהתם בגטין פשיט ר"א דאשה נמי ידעה לאקנויי בכה"ג, מ"מ בנ"ד יש לומר דאף ר"א יודה לסברת רמב"ח דלא ידע לאקנויי. זוהי סברת רבנן דר' יוסי, דחיישינן דלמא לא מסרי יפה יפה, ומעתה סרה קושית המ"ל פ"ד דשקלים, דהויין דברים שבלב, דהא חזינן דגם רמב"ח לא חשיב לה לדברים שבלב, אעפ"י שבפיה מסרה האשה הטבלא לבעלה, [ולבד זה פשוט הוא בכולא ש"ס גבי קנינים לחוש לחסרון סמיכת דעתם של קונה ומקנה. אע"ג שבפיו זה קונה וזה מקנה, ונהי דהכא להקדש אזיל, מ"מ חיישינן מצד המקנה דלא גמר להקנות. וק"ל]:
כן תסור בדברינו גם תלונת המ"ל על הרשב"א, היינו מה שהקשה המ"ל ניחוש גם בהבטה בהפקר לדלמא באמת כיון לקנות אעפ"י שאומר שאין בדעתו לקנותו, דהא, לפי דברינו, עד כאן לא מהני דברים שבלב כאלה אלא היכי שאין בה שום נ"מ לענין איזו הקנאה ממשיית, רק לענין הקנאה דיניית בלבד, וכגון ביחיד המתנדב לקה"צ, דסו"ס בין כך ובין כך הדבר יוצא מרשותו, והוי דומי' דאשה לא ידעה לאקנויי דש"ס גטין ועוד גרעה מיני' וכדאמרן, משא"כ בנידון של הרשב"א, דאיהו אומר בפיו שלא כיון בהבטתו לקנות כלל, ולא הכניסו לרשות עצמו כלל, וכשאתה דן דלמא בלבו אחרת יחשוב, על ההקנאה הממשית אתה דן, ולא על ההקנאה הדינית בלחוד, ובכה"ג ודאי דברים שבלב אינן דברים ואין כאן חשש, וק"ל. [ובר מן דין שאני סלוק מהקנאה, ואם מצאנו שחוששין במקנה, דלמא לא הקנה יפה, עדיין אין ראי' שניחוש גם במסתלק דלמא אעפי"כ כיון לקנות ודו"ק]:
עפ"י הדברים האלה תתישב לנו גם תימא אחריתא שתמה שם המ"ל [ממשנה ה' פ"ק דשקלים] אעפ"י שאמרו אין ממשכנין לשים ועבדים וקטנים מ"מ אם שקלו מקבלים מידם, ותימה למה לא ניחוש דלמא לא מסרי יפה יפה, עכ"ל. ובהנ"ל לק"מ, דהא בנ"ד שוב אין אנו צריכין להקנאה דיניית לחוד, ולהקנאה ממשית לחוד, (דומי' דשומר קציר העומר או מתנדב לקה"צ ובג"כ) דהא אין הללו באין להתנדב לאיזה דבר של צבור ביחוד, רק לשקול אל קופת הצבור הכללית, ודי לנו בהקנאתם הממשיית בלבד, מה תאמר דלמא גם בזה אין פיהם ולבם שוים הא בכיוצב"ז תו לא איכפת לן במה שבלבם כלל, דברים שבלב אינם דברים ואין הכי נמי דבזה יש לתרץ גם קושית התוס' מהא דכהן ששוקל. ואולי זוהי באמת כונת התוס' בתירוצא בתרא "כיון דכל ישראל מביאין שקליהם" כו' ודו"ק:
נחזור לראשונות דגדר החשש במסירה לצבור בהקנאה דיניית בלבד, היא כעין גדר לא ידע לאקנויי דש"ס גטין, אלא דמה דהתם רק אליבא דרמב"ח לא מהני, הכא לא מהני אליבא דכו"ע]. והנה התם בפירוש איתמר דאף לרמב"ח דלמא זקן שאני דידע לאקנויי", וכד' רש"י שם "זקן שאני דת"ח הוא וידע לאקנויי אף בכה"ג" חזינן דיש חילוק בענין זה בין ת"ח לאינו ת"ח, ומה נאמנו איפא עפי"ז ד' התוס' יומא (שהבאנו למעלה) שעל קושיתם מבג"כ (דמהני מסירה לצבור) על שומרי ספיחים (דלרבנן דר"י לא מהני) תירצו וז"ל וי"ל דשא"ה דאנן סהדי דכהן גדול שהוא גדול בתורה יודע למסור לצבור יפה" הלא הן הן ממש ד' הש"ס בגטין שם, זקן שאני דידע לאקנוי:
**(ואולי בזה אפשר הי' להם לבעהתו"ס לתרץ קושיתם גם מבן בוכרי, בכהן ששוקל, דשאני)**
אולם, לפי"ד התוס' הללו, שמצאנו להם סעד גם ממקום אחר, כבר תפול הקושי' שהקשינו למעלה מהא שקבלו נדבות יחידים לצרכי הקרבנות ולבגדי כהונה שבימי משה, דהא בארנו (בדרושנו לסדר הזה) דזהו ההבדל בין "נדיבי הלב" "לנדיבי הרוח", שנדיב הלב זהו הנותן לשם נטיות טבעיות, למעלה הימנו נדיב הרוח, שזהו הנותן בדעת שלמה ואולי באמת רק מאלה אנשי המעלה, נדיבי "הרוח", קבל משה לדברי חובות הצבור (דאינהו שאני דידעי לאקנויי ולמסור יפה יפה"), בעוד שנדבות הפשוטים אולי הלכו רק לבנין המשכן בלבד, ששם יכול הי' העשיר להרבות והדל להמעיט כחפצו, ולא נצטרכו בה למסירה לצבור תחילה:
הוא הדבר אשר דברנו בראש מאמרנו, כי ההבדל שהבדלנו (בדרושנו לפ' זו), בין נדיבי הלב והרוח, יבואר כאן ביתר ביאור כי בא וראה שמעתה יתפרש דקדוק הלשון בכתובים שם כמין חומר:
"ויבאו כל איש אשר נשאו לבו" (נקוד אתנחתא; הפסיק הענין:
כי אלה הפשוטים הביאו סתם, ונדבתם לוקחה אל המקור היחידי הנפתח לכל נדבות היחידים, בלי הבדל בין חכם לאינו חכם, היינו למלאכת אוה"מ בלבד. אולם) "וכל אשר נדבה "רוחו" אותו" (כלומר השלמים בדעתם) הביאו גם למלאכת אוה"מ, גם לכל עבודתו ולבגדי הקדש", שאף כי אלה האחרונים כבר צריכים הם למסירה לצבור תחילה, אך שאני "מי שנדבה רוחו אותו", דידע למסור יפה יפה, וכדעת התוס' גבי כהנים גדולים:
והנה מבואר לכל קורא במקראות אלו כי בכסף המובא למשה לא היו בו. נדבות יחידים כלל (זולת מחציתי השקלים שהם חובה) ולא הי' בו צורך אחר רק למלאכת האדנים עם הווים לעמודים,,, שכך כתוב במקרא וכסף פקודי כו' בקע לגלגולת כו' לכל העובר כו' ויחי מאת הככר לצקת כו'. יותר לא הי' שם כסף. הרי שהושוו בהבאת הכסף כגדולים כפשוטים, שהי' חובה לכלם ולא נדבה מיחידים, לא כן הזהב והנחשת, שכלם באו בנדבה (שהלא תרומת הלשכה שבאותה שנה אזלה כולה על האדנים והווים), ומהם נעשו כלה"ש ובג"כ שהם חובת הצבור, ובהם הוצרכו למסירה לצבור תחילה, וממילא שהוצרכו לראות מי הנותן ומי המתנדב, אם הוא "מנדיבי הרוח" (השלמים בדעת, שיש לסמוך על מסירתם לצבור יפה) או רק "מנדיבי הלב" הוא:
(שלא הוכשרה נדבתם רק למלאכת אוה"מ בלבד) לפי דעתי זהו הטעם מה שהורמו והונפו הנדבות בהתקבלן ממביאיהן, למען הכיר אותם, מי ומי המביא, ואולי זהמשה"כ "ויהי זהב התנופה", ונחשת התנופה"; ובאשר לא הי' צורך זה אלא בזהב ובנחושת ולא בכסף, וכדאמרן, ע"כ דקדק הכתוב לאמר "תנופה" בזהב ובנחשת, ולא בכסף, שבו נאמר רק,וכסף פקודי העדה". ומיושב דקדוקו של הרמב"ן:
והנה כבר בארנו בדרושנו למעלה שבאמת מעלה יתירה היתה בנדבה שלוקחה למלאכת אוה"מ מאותה שלוקחה לשאר חובת הצבור, שבמלאכת אוה"מ היתה מצוה לעשיר להרבות, ובאינך לא הי' זה אלא רשות אף להשלמים בדעתם (וכלשון הש"ס אם ירצה היחיד מתנדב כו'):
וממילא שהשתדלו אלו ביותר להקדים נדבתם למלאכת אוה"מ, ורק משמלאו צרכיה או אז נתנו גם לעבוה"צ ולבג"כ:
עפי"ז בדין הי' לנשיאים ג"כ להקדים ולא לאחר (בכדי שתבא נדבתם למלאכת אוה"מ ולא לבג"כ), ומשנתעצלו היו עצלים ונפסדים, שביכוב"כ מלאכת אוה"מ היתה דים, ולא נשארו שם רק צרכי בג"כ בלבד, זהמ"ש ז"ל [במד' ש"ר שם] מה ראו הנשיאים להביא לחנוכת המזבח בתחילה וכאן לא הביאו, אלא כך אמרו כו' ומה שחסרין אנו משלימין כו' כיון שהשלימו צבור את הכל, (כלומר כל מלאכת אוה"מ, שבה נדבת היחידים מצוה ולא רשות), אמרו מה עלינו לעשות? עמדו והתנדבו את אבני השהם לחשן ולאפוד" (מפני ההכרח הוצרכו **(כהן כו', ונימא בכל כהן הדיוט הוא כן דעכ"פ ידע לאקנויי, אלא דעדיפא משני, דהא בלא"ה צריכין אנו לתרץ בא"א גבי נשים ועבדים שאם שקלו מקבלין מהן, וכדאמרן לעיל:)** להסתפק בנדבה לבגדי כהונה, אף שערך נדבה זו קטן במעלה לגבי היחיד המתנדב וכאמור) "ולפי שנתעצלו מתחילה ע"כ נחסרה אות אחת משמם":
והנה אלמלי היו אלו אנשים פשוטים, שאין דעתם שלמה, כי אז לא היתה לעצלותם כל תקנה, כי גם לבג"כ לא היו מקבלים מהם דלמא לא מסרי יפה יפה, ולמלאכת אוה"מ הלא כבר אחרו המועד. אולם באשר נשיאים היו, ומי לנו גדולים מהם, ואם על וכהנים גדולים שבימי בית שני אמרו בתוס' "שלפי שהיו גדולים בתורה אנן סהדי דידעי למסור לצבור יפה יפה" (אף שידוע מ"ש ז"ל [יומא י"ח] על הכהנים שבימי בית שני, גבי שמא לא למדת כו') ק"ו לנשיאים שבימי משה, דבודאי ידעי לאקנויי וידעי למסור לצבור יפה יפה והמשה"כ "והנשיאים הביאו (ובהיותם נשיאים יכלו לקבל מהם) את אבני השהם לאפוד ולחשן" דאף שדבר זה, צרכי בג"כ, הוא חובת הצבור, מ"מ הנשיאים יכלו להביא אותו גם משלהם. כי מי כמוהם אנשים שדעתם שלמה, למוסרם לצבור יפה יפה: