אור ברסלב

המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת תשא

פרשת תצוה

בדיני מחיקת השמות הקדושים

ויאמר ד' אל משה פסל לך כו' וכתבתי כו' את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת:

ידוע מה שדרשו חז"ל על מקרא זה,:

ש "אשר שברת, יישר כחך ששברת". וזה אחד מן השלשה דברים המנויים [במס' שבת פ"ו, א']. שעשה משה מדעתו הוסיף יום אחד מדעתו כו' פירש מן האשה כו' ושיבר את הלוחות כו' ובכולן הסכים הקב"ה על ידו. שיבר את הלוחות כו' שהי' דן משה ק"ו מעצמו, ומה פסח שהיא מצוה אחת א"ת כל בן נכר לא יאכל בו, כל התורה וישראל מומרים עאכו"כ כו' ומנא לן שהקב"ה הסכים על ידו שנאמר אשר שברת כו' עכ"ד הש"ס. והגאון רי"פ ציין שם דבאדר"נ יליף לה מק"ו אחר, עכ"ד. ועפי"ז צריך ביאור למה זה נאיד בש"ס דילן מק"ו דאדר"נ; דהא לפימ"ש התוס' בשבת שם האי ק"ו דפסח באמת לאו ק"ו גמור הוא, (ובזה תירצו מ"ט קרי לי' הש"ס מדעתי', הא כל ק"ו אדם דן מעצמו), וא"כ הא עדיף לי' למילף מק"ו דאדר"נ דהוי ק"ו גמור; ועוד דהיא גופה תיקשי, מנא לן באמת דמדעתי' עשה משה, דלמא אין הכי נמי דמק"ו דאדר"נ הוי ידע לה משה?

אך בר מן דין הק"ו מפסח מוקשה מאד לענ"ד, דהא מפסח לא ידעינן אלא שלא היו הלוחות ראויות להנתן לישראל, אבל שבירה מנא לן? הא שבירה זו ל"ת שבתורה היא, מלא תעשון כן לד' אלהיכם, וכלי שהי' השם כתוב עליו אם התיכו לוקה [ע' רמב"ם ה' יסוה"ת פ"ו ה' ו'] וה"ה שבירה, וגם איסור שבירה ונתיצה דביהכ"נ מהכא ידעינן לה [ע' שו"ע או"ח, פי' סי' קנ"ב], ונהי דכתב שם המג"א בשם מהרמ"פ דאין איסור נתיצה אלא במחובר, מ"מ ע' שו"ת חת"ס [או"ח סי' ל"ב] דפליג עליו בזה, ועוד דאף המג"א לא קאמר לה אלא בביהכ"נ, דכל עצמו רק ממזבח ילפינן איסורי', והתם מחובר הוי, משא"כ בכלים שיש עליהם שמות ואזכרות דאסור למוחקן משום לא תעשון ודאי דשבירתן זוהי מחיקתן. וא"כ הדרה שאלתנו, שבירת הלוחות מי התיר לו למשה, אחרי שמק"ו דפסח לא ידע אלא שהם מעוכבי נתינה בלבד:

אלא שדבר זה יתישב בפשיטות אחרי העיון באדר"נ שם, ואגב אורחין אבאר ע"ד החדוד שאלו השלשה דברים המנויין בש"ס שבת לא במקרה נזדוגו יחדיו, והם אחוזים זב"ז; דז"ל חז"ל [באדר"נ שם, פ"ב], עלית למרום כו' כיון שראה משה אותו הסרחון כו' אמר האיך אני נותן להם את הלוחות, ומזקיקני אותן למצות חמורות, ומחייבני אותן מיתה לשמים כו' שכן כתוב כו' נסתכל בהן וראה שפרח כתב מעליהן, אמר האיך אני נותן להם לישראל כו'. ריה"ג אומר אמשול לך משל, למה"ד למלך בו"ד שאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה קו' הלך אותו שליח כו' הלך ומצא שזינתה, ומיד הי' דן ק"ו מעצמו ואמר אם אני נותן לה כתובה נמצא מחייבני אותה מיתה ופוטרה מאדונה לעולם כו' כך היה משה הצדיק דן ק"ו מעצמו, עכ"ל האדר"נ. הנראה דעל ק"ו זה נתכוין הגרי"פ ז"ל בהגהותיו, מדאמר כאן ריה"ג "שדן משה ק"ו מעצמו"; אך כל רואה ישתומם, וכי זו היא דרך ק"ו, והלא אין ק"ו אלא כשלמד החמור מן הקל, וכי מה כאן הלמד והמלמד בדבריו של ריה"ג גם איזה חידוש חידש ריה"ג על דבריו של ת"ק, הלא שניהם ממש דבר אחד אמרו בטעם שבירת הלוחות (שהי' כדי לפטור את ישראל מן העונש החמור), ולא חידש ריה"ג אלא את המשל "ממלך בו"ד", והוא תמוה:

לפי דעתי י"ל שגם הת"ק דאדר"נ קושי' זו קשיתי', מי התיר לו למרע"ה לשבור את הלוחות, אחרי שמק"ו דפסח לא שמעינן אלא עיכוב נתינה בלבד, אך באמת זה לק"מ, עפימ"ש [שבת קע"ז, א'] ס"ת שבלה אם אין בהם ללקוט פ"ה אותיות אין מצילין אותן כו' שאני גוילין שבלו, מדלא קדשו אלא אגב אזכרות שעליהן, אזלי אזכרות אזלה קדושתם עכ"ל הש"ס. וי"ל דזוהי ממש שיטת ת"ק באדר"נ שם שאמר "נסתכל וראה שפרח כתב מעליהם", כלומר ומדלא קדשי לוחות אלא אגב כתב שבהם, אזיל כתב אזלה קדושתם, ושוב אינו עובר בשבירתן משום לא תעשון כן. [ולענין גליונין דלמעלה ולמטה הא לא איפשטא בעיין בש"ס שם) ובדברי ריה"ג אנו מוצאים באמת אותו הרעיון עצמו שבדברי הת"ק, אלא דמאמר זה (שפרח כתב מעליהן) חסר בד' ריה"ג. הנראה דבזה הוא דפליג ריה"ג את"ק, דלריה"ג אין הכרח לומר שפרח כתב מעליהן ולעולם לא פרח, ואעפי"כ יפה עשה משה ששברן, וכמו שנבאר:

דהנה איתא [בש"ס שבת שם] ספרי צדוקים ר"י אומר קודר את האזכרות שבהם כו' ר' טרפון אומר אקפח את בני אם איני שורף אותם עם האזכרות שבהם, א"ר ישמעאל ק"ו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה ימחה קדושת שמי כו', הללו, שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים, עאכו"כ ששורף אותם עם האזכרות שבהם, ע"כ. משמע מדברי כלהו תנאי דהכא דמצד הדין אזכרות שבספרי צדוקים קדושה גמורה אית בהו, כאזכרות ס"ת של ישראל, מדמדמי להו לאזכרות שבמגילת סוטה, ואעפי"כ ס"ל לר"ט ולר' ישמעאל דמותר למוחקן, כיון דיש במחיקתן משום הסרת איבה ועשיית שלום בין ישראל לאבשב"ש, ומק"ו דמחיקת מגילה דסוטה שאינה אלא לעשות שלום בין איש לאשתו". [ורק ר' יוסי הוא דפליג על ר"ט ור"י בהא, וס"ל דקודר האזכרות שבהן, על כרחך דס"ל לר' יוסי דהך ק"ו מסוטה לאו ק"ו גמור הוא]:

וי"ל דר' ישמעאל בזה לשיטתי' אזיל, דס"ל [בסוטה, ג', א'], קנוי לאשתו רשות, וא"כ לא בא ענין הקנוי וההשקאה דסוטה לרחק, (דהריחוק אינו אלא רשות לר' ישמעאל) אלא לקרב הוא בא, כשיעבור עליו רוח קנאה אז תשתה ותטהר. הרי דלר' ישמעאל לשיטתי' לא באה באמת מחיקת קדושת שמו על המים אלא כדי לעשות שלום, **(ובזה הבנתי ד' הספרי במדב' ה', ע"פ ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה, שמעון ב"ע אומר בטהורה הכתוב מדבר כו' אף היא לא תצא מידי פורעניות כו' ר' עקיבא א' בא הכתוב ללמדך שסוף זו למות וצבתה בטנה כו' עכ"ל. ודברי מחלקותם תמוהים ונראה לי דהנה התורה אמרה זאת תורת הקנאות כו' או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה כו' והאשה ההיא עונה תשא ומזה מוכח לכאורה דלא כמ"ד שכל ענין פ' סוטה לא בא אלא כדי לעשות שלום בין איש לאשתו דהא למ"ד זה עכצ"ל דסתמא דמילתא מחזקינן לה לזו בטהורה, ושהמים עתידים לברר צדקתה (עד שיודע לנו ההיפך) ונהי דכל אימת דלא שתתה אסורה משום רגלים לדבר, מ"מ בסתם מחזקינן שסוף המים לברר לזכות ולא לחובה והלא קרא דהכא אסתמא קאי, או איש אשר יעבור עליו כו' ואעפי"כ מסיים בה והאשה ההיא עונה תשא. כדי להשמר מקושיא זו אמר רשב"ע והאשה ההיא כו' בטהורה הכתוב מדבר (כלומר לעולם סתמא מחזקינן שהמים יבררו טהרתה) ואעפי"כ הואיל והביאה א"ע לידי כך אף היא לא תצא מידי פורעניות. (כלומר והיינו דא"ק והאשה ההיא עונה תשא) אולם לר"ע לשיטתי', דס"ל בריש סוטה דקנוי לאשתו חובה ולדידי' כבר אמרנו דע"כ לא ס"ל שהוא כדי לעשות שלום בין אל"א א"כ לר"ע אין צורך לומר דבטהורה הכ' מדבר. זהמ"ש ר"ע אומר בא הכתוב ללמדך שסופה למות וצבתה בטנה כלומר ולעולם דבטמאה מחזקינן לה בסתמא ושהמים יבררו את חובתה והיינו דקאמר והאשה ההיא עונה תשא ודו"ק:)** וזהו מה דיליף מינה ר' ישמעאל בק"ו "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה ימחה שמי' כו'. וזוהי באמת עיקר סברת התוס', [קדושין ס"ב, א' ד"ה בשלמא], שכתבו וז"ל דאם לא שכב חשוב הן, שבמה שאנו רוצים שתעשה חשוב הן, דומי' דאם יעברו שאנו רוצים שיעברו כו'. אין כונתם דברצוננו או ברצון הבעל תלי' מלתא, למיחשב לאו במקום הן, אלא כך כונתם דרצון התנאי גופי' הוא הלאו יותר מן ההן, שכל עיקרן של מים המאררים לא באו אלא כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, היינו להוכיח את הלאו, (שלא שכב איש אותה), וממילא דאיהו חשיב עיקר התנאי להקדימו קודם להן. (ובתנאי דב"ג וב"ר הי' רצון התנאי אם יעברו, דאם לא יעברו לא הוצרכו לתנאי כלל, וע"כ הוצרכו להקדים את ההן, לפי שהוא הי' העיקר שבשבילו בא התנאי) ובזה מיושבת קושית הטו"ז בהקדמתו לשו"ע יו"ד) מהא דש"ס [גיטין, ע"ה]. דאתקין שמואל בגיטא להקדים אם ימות לאם לא ימות, אעפ"י שבודאי רצונו שלא ימות לפי דמ"מ עיקר חכלית התנאי התם הי' שאם ימות, לפוטרה אז מן החליצה, (דאם לא ימות אז אינו צריך לא לגט ולא לתנאו כלל) וממילא דצריך להקדים את העיקר לטפל. ואולי יש להכניס ס' זו בדברי המ"ל [פ"ו מה' אישות] ובד' נקה"כ שם, אעפ"י שלא נתבררו דברים אלו בכלל דבריו למעיין שם:

איך שיהי' הנה יליף ר' ישמעאל היתר למחות קדושת שמו יתב' היכי שיש בה כדי להסיר איבה בין ישראל לאביהם שבשמים, מק"ו מסוטה; ואולם היש לך עשיית שלום בין ישראל לאבשב"ש יותר מזו של שבירת הלוחות בשעתה, שהלא לפי עדות חז"ל שבירה זו היא שגרמה לדון אותם "כפנוי' ולא כא"א",וממילא שעי"ז הי' כשלונם אפשר בחזרה, וכדאיתא במדרשות. וכבר אמרנו שדבר זה מק"ו דאיש ואשתו למדנו:

זהמ"ש ריה"ג באדר"נ שם אמשול לך משל למלך בו"ד ששלח לקדש לו אשה, הלך ומצא שזינתה, מיד הי' דן אם אני נותן לה כתובה נמצא אני מחייבה מיתה ופוטרה מאדונה לעולם כו' כך משה הי' דן ק"ו מעצמו" לפי ענ"ד במכוון אחז כאן ריה"ג במשל הזה דאיש ואשתו, דזהו מה שחידש על ד' ת"ק, שאין אנו צריכין כלל לאמר "שפרח כתב מעליהם", ולעולם אימא לך ששבר אותם עם האזכרות שבהם; וזהמ"ש "כך הי' משה דן ק"ו מעצמו" היינו מן הק"ו הידוע, הנאמר אצל עשיית שלום בין איש לאשתו גבי סוטה (דמני' יליף ר' ישמעאל בשבת קט"ז דלהסיר איבה בין ישראל וקוב"ה הותר לאו דלא תעשון) מאותו הק"ו גופי' למד גם משה לשבור את הלוחות עם האזכרות שעליהם. דהא הפירוד דעכשיו הוא הוא שגרם אל השלום דלאחר זמן וכמבואר באדר"נ שם. וכדי להודיענו שאל ק"ו זה נתכוין, הזכיר ריה"ג במשל דידי' למלך בו"ד ששלח לקדש לו אשה כו' נמצא אני פוטרה מאדונה לעולם' כו'. שהלא מענין כיוצב"ז (היינו מעשיית שלום דסוטה) למדנו בדרך ק"ו היתר מחיקת האזכרות שבספרים הנמצאים ביד צדוקים (אע"ג דמצד הדין קדושה גמורה אית בהו), וממנו דן גם משרע"ה לענין שבירת הלוחות (זו דברי ריה"ג, ות"ק דאדר"נ ע"כ כר' יוסי דש"ס דילן ס"ל, דאף גבי ספרי צדוקים קודר האזכרות שבהן, וע"כ הוזקק לומר שפרח כתב מעליהם):

והנה האי ק"ו דסוטה ק"ו גמור הוא לר"ט ור' ישמעאל (וכן לריה"ג דאדר"נ, לפי דברינו בפירוש דבריו) ומדאמר בש"ס דילן, שבת פ"ו, דשבירת הלוחות "עשה משה מדעתו" ע"כ דאזלה אותה סוגיא דלא כריה"ג דאדר"נ, אלא כת"ק דשם, או כר' יוסי דצדוקים, דלא חשיב להו כלל האי ק"ו, ומצרכי קדירה, אצל אזכרות דצדוקים, וע"כ הוצרך הש"ס למצא ק"ו אחר, היינו ק"ו דפסח, ובאשר גם ק"ו זה לאו ק"ו גמור הוא (וכמו"ש התוס' בשבת שם) היינו דקאמר שהוא מן השלשה דברים שעשה משה "מדעתו" (כלומר מק"ו קלוש דפסח):

אלא דא"כ הלא תסתער עלינו לכאורה עוד קושי' חמורה מן הראשונות, דהא כבר אמרנו דמק"ו דפסח, אפילו אי הוי ק"ו גמור, אין ראי' אלא על מניעת נתינת הלוחות, אך לא על היתר שבירתם, ומדאסקינן דברייתא דשלשה דברים לא ס"ל גם ק"ו דסוטה כלל, עכצ"ל לדידי' כת"ק דאדר"נ, דפרח כתב מעליהם, וא"כ קשה דלפי"ז תו אין צורך עוד בהאי ק"ו דפסח כלל, שהוא למניעת הנתינה, דתיפוק לי' שלא הי' אפשר למשה לתת להם את הלוחות, מדפרח כתבן. (וכמו שבא באמת בד' ת"ק דאדר"נ אמה אני נותן להם דבר שאין בו ממש" כו'). וא"כ ממנ"פ קשה לברייתא זו, אם לא פרח כתבן לא הועיל ק"ו דפסח כלום להיתר השבירה, ואם פרח כתבן הא לא נצרך כלום להאי ק"ו:

אך באמת משום הא לא איריא. דבאמת אף לוחות האבן לחודייהו, גם מבלעדי הכתב שעליהם, קדושה הוי בהו, דהא עכ"פ הוזמנו לקדושה, וידועה שיטת בעה"מ דבגוף הקדושה הזמנה מילתא היא. וע' או"ח [במג"א סי' מ"ב] שנסתייע דגוילין לאו קדושה גופה מקרי, ממאי דא' הש"ס התם בשבת קט"ז גבי ס"ת שבלה, דמדבטל כתב בטלה קדושתם, עיי"ש. ועכ"פ מוכח מד' המג"א דאילו היו בגוילין גוף הקדושה, אז הוי בהו משום לא תעשון כן, אף לבתר שבטל הכתב. וע' בשו"ת עוי"ט [או"ח סי' ו' ז'] שהוכיח דלא כמג"א, וכתב דבאמת גוילין גוף הקדושה מקרי, אלא שאעפי"כ מיגרע גרע היכי דהוי כתוב, ואזיל הכתב מיני' אח"כ, מהיכי דלא נכתב כלל, עיי"ש:

ולענ"ד אלולא ד' הגאונים הנ"ל) גם זה אינו ברור ומוכרח. דהא באמת האי מילתא דהזמנה בגוף הקדושה במחלוקת היא שנוי' [בסנהדרין, מ"ז]. גבי עגלה ערופה, אי ירידתה לנחל איתן אוסרתה. וברור דלרבא דכריתות אין הכי נמי דס"ל הזמנה לאו מילתא היא אפילו בגוף הקדושה. וכדס"ל שם דרק עריפתה אוסרתה, אך הרמב"ם [פ"י מה' רוצח] לא פסק כותי', אי משום דפליג ע"ז ר' ינאי על ר' יוחנן תלמידו, או דנימא דאף רבא חזר בי' לאחר דאוקים לה בפלוגתא דתנאי (וכמו"ש במנח"א סנהדרין שם] וא"כ תו נוכל לומר דבאמת לא גרעו כלל גוילין שבלו מגוילין שהוזמנו, וכסברת מג"א, וגם י"ל דגוילין גוף הקדושה מיקרי, ואעפי"כ לא קשה מסוגית הש"ס דשבת שם, דאמר אזיל כתב בטלה קדושתם, דסוגי' דהתם י"ל דאליבא דרבא דכריתות אזלא, דאף בגוף הקדושה הזמנה לאו מילתא, [וגליונין עדיפי מינייהו דאכתי בקדושתן קיימי, כיון דמעיקרא נמי לשם חלק קדשי, ע' רש"י שבת שם] משא"כ לדידן שפיר י"ל כבעה"מ, דהזמנה מילתא בגוה"ק, (ואף כשנמחק הכתב ובמקום כתב). וכשיטת בעה"מ והרמב"ן:

עכ"פ י"ל דההוא תנא דשלשה דברים ס"ל כתנא דכריתות כ"ה, וכהילכתא, דעגלה ערופה ירידתה לנחל אוסרתה, וממילא דהזמנה מילתא עכ"פ בגוף הקדושה, וא"כ שפיר י"ל דאה"נ דס"ל כת"ק דאדר"נ, דפרח כתב מעליהן, ואעפי"כ לא הוי סגי לי' בהכי להתיר שבירת הלוחות למשה, דהא עכ"פ הוזמנו לקדושה, ולא גרעי מגוילין (למ"ד ירידתה לנחל אוסרתה). ואמנם כבר אמרנו למעלה דגם ק"ו דפסח לחוד לא הוי סגי להתיר שבירה, (דנהי מניעת נתינה למדנו מינה, אך היתר שבירה מנא לן) אלא דמשתיהן יחד היינו מק"ו דפסח בצירוף ההנחה שפרח כתב מעליהן, כבר נלמוד גם מניעת נתינה גם היתר השבירה, דמדפרח כתב כבר לא אשתייר שם אלא קדושת הזמנה, ואולם ע"י מי הוזמנו אלו הלא ע"י הקב"ה נותן התורה, והא לפניו יתב' הי' צפוי גם מתחילה שעתידין ישראל לעשות העגל, (ונהי דאין הידיעה מחייבת את הבחירה, מ"מ הא אין הבחירה מכחשת את הידיעה, וכידוע לי"ח), ומשיעשו ויהיו כל ישראל מומרין ח"ו הא תו לא יהיו ראוין לקבלת התורה כלל, מק"ו דפסח, וממילא שגם הזמנתם לאו הזמנה הויא, מדלא הוזמנו כלל מתחילה מאת הנותן אותם לקדושה אמיתית, ומדהי' צפוי לפני המזמין מתחילה דאין אלו עומדין לנתינה כלל ושעתיד להיות כתב פרח מעליהן, ממילא משפרח מעליהם הכתב לבסוף, אזלא גם קדושת גופם גם קדושת הזמנתם. דאתי פריחת הכתב וגלי גם על ביטול קדושת ההזמנה:

זהו מה שאמרנו, דלא פליג תנא דשלשה דברים את"ק דאדר"נ דפרח כתב מעליהם, דלדידי' באמת תרוייהו צריכי, דבק"ו דפסח לחוד לא הוי סגי, משום קדושת גופם, ובפריחת הכתב לחוד לא הוי סגי, משום קדושת הזמנתם, וע"י שתיהן יחד אגלאי מילתא למפרע דאזלא גם קדושת הגוף גם קדושת ההזמנה, והיא שהתירה למשה לשבור את הלוחות, ומדבאמת ק"ו דפסח לאו ק"ו גמור הוא, (אפילו למילף מיני' מניעת הנתינה בלחוד), וכמ"ש התוס' שבת שם, ע"כ אמר שפיר האי תנא "שעשה משה מדעתו":

ברם אי הוי ס"ל להאי תנא כריה"ג דאדר"נ, דיליף לה מק"ו אחר, והיינו מק"ו דסוטה וכדאמרן) אז לא הוי צריך תו, לא לק"ו דפסת ולא להנחה דפרח כתב מעליהם, דהא בסוטה הותרה מחיקה אף בקדושה עצמה, ולא בהזמנה לחוד וא"כ הא גופה טעמא בעי, מנא ידע תנא דשלשה דברים דמדעתו עשה, ולמה נאיד מק"ו דסוטה, דהוי ק"ו גמור, וכדילפי מיני' ר"ט ור' ישמעאל לענין אזכרות דספרי צדוקין? (ומפי כ' אאמו"ר הגאון דלובלין, שליט"א שמעתי דבסוטה גופה בפלוגתא תלי' מילתא, עפימ"ד [נדרים, ס"ו, ב'] בההוא דאמר לדביתהו קונם שא"א נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לר' יהודה ולר' שמעון, ר"י טעים, אמר, ומה לעשות שלום כו' אמרה תורה ימחה קדושת שמי כו' ר"ש לא טעים, אמר כו' אל יזוז שמעון ממקומו. עכ"ל הש"ס. וי"ל בביאורו, דלכ"ק מנא לן באמת דמה שהתירה תורה מחיית השם בסוטה הוא בשביל לעשות שלום, דילמא להיפך כדי לעשות קטטה, היינו כדי לברר אם נטמאה ולהעניש אותה כדי רשעתה. **(ואמנם יש להעיר דע"כ אין זה כדי להעניש, דהא בידה להנצל מעונש ולאמר איני שותה, ואי שתיסר על בעלה, הא על בעלה בלא"ה אסירא אף מבלעדי המים, מטעם רגל"ד, וכדין סוטה בזה"ז [ע' אה"ע קע"ו, ובמ"ל]. אף כשבטלו המים אך עכ"פ גם ע"ז שהוא דוקא כדי לעשות שלום אין הכרח לכאורה מעצם הענין:)** אך י"ל דע"כ ז"א, דהא קיי"ל דאם יש עדים במדה"י אין המים בודקין כו', ואי כדי להעניש למה לא יבדקו, הלא העדים לא יבאו להעיד, ומבלעדי המים לא יגיע לידי עונש, ואטו כשיש עדים מעליותא היא אלא ע"כ דעיקר התכלית של המים היא הזכות ולא החובה, ומה שהותרה מחיית שמו, כדי לעשות שלום הותרה. כ"ז לדידן, אןך לר' שמעון לשיטתי', דס"ל [סוטה ו' א'] מדזכות לא תלי עדים נמי לא תלי, ובאמת בדקי לה מיא, כבר אזדא לה הוכחה זו, ותו אין הכרח כלל שכדי לעשות שלום הותרה המחיקה וזהמ"ש ר' שמעון בנדרים שם ימותו בני אלמנה כו' "ואל יזיזו שמעון ממקומו" כלומר משיטתו הקבועה בענין הזה לענין סוטה. עכ"ד אאמו"ר הגנ"י. ודפח"ח אך עכ"פ חזינן דאף ר' יהודה סבר לה להאי ק"ו דסוטה, וכן פשוט הוא בכ"מ בש"ם):

ונלענ"ד דבאמת סתירת ק"ו זה יש ללמוד מבנין ק"ו אחר, היינו מהא דפירש משה מן האשה. דלדברי הש"ס יליף לה משה בק"ו "ומה ישראל שקבע להם זמן" כו', ולכ"ק מאי ק"ו הוא זה, בשלמא גבי מתן תורה דהוו שייכי בה נשי כגברי, וכלהו חייבין בכבוד התורה, שפיר הזהירה תורה לפרוש, משום מעלה יתירה דקדושה, (אע"ג דמצד הדין אף בעל קרי מותר בד"ת, ומכש"כ טבול יום). משא"כ גבי פרישה דמשה, דאפילו אי הוצרך איהו לפרוש, איהי מי הוצרכה, וע' מ"ש חז"ל [ספרי פ' בהעלותך] שאמרה צפורה אוי להן לנשותיהם של אלו כו' הרי שעלולה היתה פרישה זו לשית איבה בין איש לאשתו. ואי ס"ד דיש למילף מסוטה דאפילו זלזול בקדושה עצמה מותר כדי לעשות שלום כו', מכש"כ דהוי לן למילף מהתם דלא למיעבד מעלה יתירה בקדושה, היכי דשייך משום איבה בין איש לאשתו ומדאעפי"כ פירש משה מן האשה מק"ו דישראל. ולא חש לפרכת ק"ו זה מה שיש לסתור אותו מק"ו דסוטה, ש"מ דס"ל דאין ללמוד מסוטה למק"א, וממילא דלא היה יכול ללמוד גם היתר שבירת הלוחות מק"ו דריה"ג המובא באדר"נ, וע"כ הוזקק ש"ס דילן לק"ו דפסח, וק"ו זה הא אמרו בתוס' דלאו ק"ו גמור הוא, והיינו דאמר הש"ס פירש מן האשה מדעתו כו' ושבר את הלוחות מדעתו, דמפרישתו מן האשה ידענו שגם שבירתו את הלוחות מדעתו הי', ולאו מק"ו גמור. זהו מה שאמרנו דשני ענינים אלו אחוזים זב"ז:

והנה אהא דהוסיף משה יום א' מדעתו אמרו בש"ס מאי דריש, היום ומחר, היום כמחר, מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא הא אזיל לי' כו', ולכאורה תמוה הא לפי"ז דרש גמור הוא, ומנלן באמת דעשהו משה מדעתו ושלא נמסר לו היקש זה מתחילה לכך ומצאתי בחידושי חת"ס למסכת שבת, שדקדק גם הוא כנ"ל, ותירץ דקודם מ"ת הי' הלילה הולך אחר היום, כידוע, וא"כ אכתי אין ראי' להוסיף יום שלישי, דאימא אה"נ היום כמחר, ומה מחר, היום ואח"כ הלילה, כך היום היום ולילה אחריו, למשל אי בד' עבוד פרישה, יתקדשו יום ד' וליל ה', יום ה' וליל ו', וביום ו' היו יכולין לקבל התורה. אך משה וישראל החמירו ע"ע להתחשב כישראל אף קודם מ"ת, ולישראל היום הולך אחר הלילה, וממילא דלילו של האידנא כבר אזיל לי' עיי"ש בחת"ס:

אך באמת נראה זה כדוחק, דאי מדינא כב"נ חשיבי מי התיר למשה להחמיר חומרא דאתי לידי קולא לבטל כל ישראל מפו"ר **(ע' מ"ל פ"י מה' מלכים ה' ז' סוף ד"ה ודע, שהוכיח שאע"ג דמצות פו"ר היא מאותן שנאמרו לב"נ ולא נשנית בסיני, מ"מ עד סיני נהגה מצוה זו גם בב"נ. עיי"ש:)** (ע' במדרש ובאדר"נ), אלא דלענ"ד ולפי הקדמת החת"ס יש לומר בפשיטות, דלענין פרישה זו כבר הי' להם דין ישראל באמת, דהא ע"י פרישה זו כבר באו ליכנס לברית ולקבל את התורה, ובדין הי' שיתנהגו כבר באותה פרישה עפ"י דרכי התורה שבאו לקבלה. דוגמא לזה מ"ש התוס' כתובות י"א, א' ד"ה מטבילין, כיון דבההיא זכיי' נעשה ישראל הוי לי' כישראל גמור לענין זכיי', וניחא מה שאמר לילה דהאידנא כבר אזיל לי'. אך א"כ הדר תיקשי מנלן דעשה זאת משה רק מדעתו? אבל עם ההקדמות הראשונות יתורץ גם זה, דמדפירש משה מן האשה מדעתו הלא הוכיח בזה דלית לי' ק"ו דר' ישמעאל מסוטה, ומדאעפי"כ שבר את הלוחות, ע"כ כת"ק דאדר"נ ס"ל דפרח כתב מעליהם, וע"כ דלא איצטרך ולא אהני לי' ק"ו מפסח אלא להסיר גם קדושת ההזמנה, ולהוכיח מזה דמכיון שהי' צפוי להקב"ה מתחילה שעתידים לעשות העגל כבר לא הוזמנו גם מתחילה לקדושה אמתית, ומדאתן להכי כבר מיושבת קושיתנו האחרונה, דא"כ תו אי אפשר לומר דהיתה זאת מדעתו של הקב"ה, להחמיר בפרישתם יום אחר הלילה כדיני ישראל, ומטעם דבפרישה זו עומדים היו ליכנס לברית, דהא כבר הוזקקנו לומר לתנא דידן דבאמת צפוי הי' להקב"ה שסופם שלא ליכנס עדיין לברית בפרישה זו, וסופם להיות נדונים כפנוי' ולא כא"א:

**(ואמנם כ' אאמו"ר הגאון שליט"א העיר ע"ד החת"ס הנ"ל דהא על שבת כבר במרה נצטוו, וא"כ מה יושיענו זה מה שאצל ב"נ הי' הלילה הולך אחר היום, הא מרה קודם פרישה דסיני הוי, ועכצ"ל שמשנצטוו אז על שבת, לכל הלכותיה נצטוו, היינו כסדר הזמנים הנהוג עכשיו אצל ישראל, יום אחר הלילה. וצ"ע:)**

הוא הדבר אשר יעדנו מראש לברר, דשלש אלה שעשה משה מדעתו חד בחד סביך, ושבירת הלוחות מדעתו מוכיחה שגם הוספת יום אחד ופרישתו מן האשה מדעתו היתה, אלא "שהקב"ה הסכים על ידו". ואמנם יצאתי כאן מגדרי, להאריך קצת בדברי חידוד שאמרתי בימי חורפי, ומ"מ לא נמנעתי מלהציגם בזה, לפי שעכ"פ הדברים שביררנו בהם שיטת תנא דברייתא ושיטת תנא דאדר"נ הם דברים נכחים למבין:

ודע שעל קושיתנו הראשונה (מנא לן מק"ו דפסח להתיר לאו דלא תעשון) יש להשיב וכבר העירני ע"ז כ' אחי הרה"ג כמוהר"א שיחי' עפימ"ד בש"ס ע"ז נ"ג ע"ב, ואשריהם תשרפון באש, מכדי א"י ירושה היא כו' וא"א אוסר דשא"ש כו' מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו. עכ"ל הש"ס. הרי דעכצ"ל דקרא זה דואשריהם רק לבתר מעשה דעגל נאמר. וא"כ ע"כ דגם לאו דלא תעשון אכתי לא נאמר בשעת הלוחות הראשונות, דהא חד קרא הוא ואשריהם תשרפון כו' לא תעשון כן לד' אלהיכם אמנם באמת יש לחז"ל במק"א טעם אחר לשרפת האשרות והוא בסנהדרין נ"ה א' ומה אילנות כו' אמרה תורה השחת שרוף כו' לפי שבאת לאדם תקלה על דן. ועפ"י שיטה זו שוב אין הכרח לומר דקרא דלא תעשון לבתר מעשה דעגל נאמר. ויש ליישב את הסתירות. ואכמ"ל:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה