אור ברסלב

המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת תצוה

פרשת תרומה

בדיני כלאים בבגדי כהונה

ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת: ואתה תדבר אל כל חכמי לב ועשו את בגדי אהרן לקדשו ולכהנו לי: ואלה הבגדים אשר יעשו: חשן כו' מעיל וכתונת מצנפת ואבנט: ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי:

כל רואה ישתומם כאן על כפל הלשון שבמקרא הכפול שלשה, ששינה ושילש באזהרות מעשה הבגדים ותעודתם, אלא שבפסוק הראשון אמר "ועשית" כאילו צוה למשה לעשותם, ולא זכר "לקדשו" ולא "לכהנו לי", ואמר "לכבוד ולתפארת", ובפסוק השני אמר "ואתה תדבר אל כל חכמי לב, (כאן לא באה עוד האזהרה למשה), ועשו את בגדי אהרן (ולא אמר כבתחילה "בגדי קדש לאהרן") וכאן הוסיף לקדשו לכהנו לי", "לכבוד ולתפארת" לא נאמר ובכל שתי האזהרות הללו אין הכתוב מדבר רק בבגדי אהרן, ולא בבגדי בניו, ובכתוב השלישי כבר נאמר "לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי", סמך ענין לכהנו אצל בניו, "ולקדשו" לא נאמר כלל:

הנראה דבאמת על שלשה מיני בגדי כהונה דבר כאן הכתוב, ולפי השנות הדין אצל כל מין ומין שינה הכתוב גם בלשונו המתיחש אליו:

בגדי הכהונה הם א' מצרכי העבודה הבאין לפי הדין משל צבור, מתרומת הלשכה [ע' פ"ד דשקלים], אבל אמרו ז"ל [יומא ל"ה], אחר שכלתה עבודת צבור כהן שעשתה לו אמו כתונת עובד בה עבודת יחיד כו':

אמו של ר"י בן פבאי עשתה לו כתונת של ק' מנה ועבד בה עבודת יחיד ע' רש"י שעבודת יחיד זו היא הוצאת כף ומחתה, וקרי לה עבודת יחיד, לפי שלא היתה אלא לפנות המקום ואינה חשובה וקדושה כ"כ, וליש אומרים בבגדים אלו לא עבד כלל, רק הי' קורא בה הפרשה, עיי"ש. ראינו עכ"פ שהי' מנהגם בכהן גדול שיעשו לו הקרובים בגדים יקרים משל עצמם (ולא משל צבור), והם לא היו אלא לנוי ולקישוט בלבד, ולא לכהן בהם בעבוה"צ; ומנהג זה לא מצאנו רק בנוגע לבגדיו של כה"ג. על מין זה דבר הכתוב לראשונה, ואמר למשה, "ועשית (כלומר אתה משלך, לכשתרצה) בגדי קדש לאהרן "אחיך", לכבוד ולתפארת (לנוי בעלמא) ולא אמר "לקדשו" לפי שכאמור לא היתה בהם קדושה יתירה, ולא אמר "לכהנו לי", לפי שגם לכיהון של צבור לא נועדו הבגדים האלה הדר אמר בנוגע אל בגדי הכהונה העקרים "ואתה תדבר. אל כל חכמי לב ועשו" (אותם לא תוכל עוד אתה לעשות משלך, רק "תדבר אל חכמי הלב" הממונים על כל הנעשה משקלי הצבור ועשו משל צבור), ואולם גם הבגדים הללו נפרדו אצל כה"ג לשני מינים:

א) בגדי הלבן המיוחדים לכה"ג לעבודת יוהכ"פ; באלו דעת ר' דוסא [יומא כ"ג, ב'] דבגדי לבן, אחר שלבשם כה"ג, כשרין להדיוט, ור"י השיב לו בגדים שנשתמש בהם קדושה חמורה ישתמש בהם קדושה קלה, והכי קיי"ל כר"י דהם נגנזים [רמב"ם ה' כהמ"ק], הרי שבגדים אלו הוכשרו רק לאהרן רק לכה"ג בלבד. ולא לכהן הדיוט אחריו, משום קדושה חמורה שנשתמשה בהם, זהו משה"כ, "ואתה תדבר כו' ועשו את בגדי אהרן' ולא אמר כאן "לבניו" משום שאלו נתיחדו רק לאהרן בלבד, ולא אמר כאן אחיך משום שאלו, (הנעשים משל צבור) אינם מתיחשים עוד לו בהיותו "אחיו" של משה, רק בהיותו כה"ג בלבד "לקדשו" (בקדושה יתירה וחמורה). והנה בגדים אלו של בד היו, ולא הי' בהם כלאים כל עיקר, נמצא שיכול הי' כה"ג להיות לבוש בהן בעזרה בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה [וכדקיי"ל יומא ס"ח, ב' דבג"כ אין בהם משום מעילה, וכדמסיק שם לא ניתנה תורה למלה"ש] זהו מ"ש "לקדשו, לכהנו לי", כלומר בין "לקדשו" בם, אף שלא בשעת עבודה, ובין לכהנו לי' בשעת עבודה ב). המין השני של בגדי כה"ג הם שמונת הבגדים, המכונים בגדי זהב, שבהם הי' עובד כל השנה, ובהם הי' שעטנז דאורייתא (תכלת ושש משזר) וע"ז אמרו ז"ל [ערכין, ג' ב'], "כהנים דאשתרי כלאים גבייהו כו' נהי דאשתרי בעידן עבודה, שלא בעידן עבודה מי אשתרי" ובענין זה נאריך קצת ואז נבא לביאור המקראות עפ"י דרכי ההלכה. דהנה מדברי הש"ס הללו למד הרמב"ם מ"ש [פ"י מה' כלאים, ה' ל"ב] וז"ל כהנים שלבשו בג"כ שלא בשעת עבודתן לוקין משום האבנט שיש בו כלאים". עכ"ל. והראב"ד השיב עליו בתרתי, חדא דביומא [פ' בא לו] מבואר דכה"ג לובשם אפי' שלא בשעת עבודה [מ"ש "כהן גדול, אף דאין הכרע בזה מלשונו של הראב"ד שם, די"ל דאפרק "בא לו כה"ג" קאי, מ"מ נלענ"ד דבדוקא נקיט הראב"ד כהן גדול, וכונתו ממעשה דאלכסנדרוס מוקדן, דמייתי הש"ס התם, דבכה"ג איירי] ועוד כ' הראב"ד וז"ל "גם מאי דקאמר משום אבנט, אינו, דאטו חשן ואפוד לאו כלאים אית בהו", עכ"ל:

ודבר זה נשנה ברמב"ם [בפ"ח מה' כהמ"ק] ושם כתב וז"ל בגדי כהונה מותר ליהנות בהן כו' חוץ מן האבנט שהוא כלאים, ואסור לכהן הדיוט ללבשו אלא בשעת עבודה. ע"כ. וכ' שם הכ"מ דמ"ש "כהן הדיוט" הוא לאו דוקא, דה"ה כה"ג, בשאר ימות השנה, דאז אבנטו כשל כהן הדיוט, ולא נקט כהן הדיוט אלא לאפוקי כה"ג ביוהכ"פ עכ"ל. וגם שם השיג עליו הראב"ד וז"ל "א"א אינו מחוור מן הגמרא, דמותר במקדש כל היום" עכ"ל. ופלא דשתק לי' הראב"ד בה' כהמ"ק מן ההשגה השניה שהשיגו בה' כלאים, דמ"ט נקיט הרמב"ם איסור כלאים באבנט דוקא, והלא גם בחשן ואפוד הי' שם כלאים:

עכ"פ משמע לרמב"ם להדי' דכל הכהנים שוים בזה באיסור לבישת בג"כ שיש בהם כלאים, שלא בשעת עבודה והנה הג' שג"א ז"ל [בה' ציצית סי' כ"ט], הרבה להשיב ע"ד הרמב"ם, ועיקר קושיותיו מהא דחטאת העוף הבאה על הספק, דאינה נאכלת משום ס' חולין בעזרה, ואיך יקריבנה הכהן כשהוא לבוש בג"כ, דלמא חולין היא ועבר אאיסור כלאים לרמב"ם מדלא הוי עבודה ועוד מהא דקיי"ל דכה"ג כל אימת שירצה מקריב בראש ונוטל חלק בראש, ולמה יעבוד כהן גדול כל עיקר, מה שאפשר לכהן הדיוט לעשות, והא איסור כלאים בכל בגד ובגד איכא, וכשיעבוד כהן גדול הוא מרבה באיסורי כלאים בחשן ואפוד, והא כ"מ שא"ת אתי עשה ודחי ל"ת אם אפשר לקיים שניהם אינו דוחה. ולי נראה לישב שפיר דקדוק לשון הרמב"ם [בה' כלאים ובה' כהמ"ק], ולהסיר מעליו קושית הראב"ד, וקושית הכ"מ, וקו' השג"א. והכל על מקומו יבא בשלום:

דהנה התוס' [יומא ס"ט, ד"ה בג"כ] הקשו שם, אמאי דאמרו בג"כ היוצא בהן למדינה אסור, מהא דינאי המלך שא"ל הקם להם בציץ שבין עיניך, ותירצו וז"ל ואר"ת דשאני ציץ, דלכו"ע יכול להניחו כל שעה שנאמר והי' על מצחו תמיד". עכ"ל. (היינו דאפילו למ"ד שאף באינו על מצחו מרצה, ולדידי' תמיד לאו דוקא, כדמוכח ביומא ז', מ"מ מדכתיב בי' תמיד כבר אין בו איסור אף חוץ למקדש) והנה ביומא התם לאו לענין כלאים איתמר הא דהיוצא בהם למדינה אסור, אלא לענין איסור הנאה דבג"כ במדינה, שהוא איסור הכולל בכל הבגדים, ומשו"ה הקשו התוס' מציץ, אעפ"י שאינו אלא של זהב ה עכ"פ אף אנו נלמד מדבריו של ר"ת גם לענין כלאים כן, **(וכ' אחי הרה"ג החריף כמוהר"ר אליעזר נ"י העירני שבדברי ר"ת הללו יש לתרץ רש"י פסחים ע"ז א' גבי כה"ג ביוהכ"פ יוכיח שאינו על מצחו כו' דכתב שם רש"י וז"ל שאינו ע"מ כו' דהא אינו נכנס שם בבגדי זהב כמ"ש בר"ה דאין קטגור נעשה סניגור. עכ"ל, ודקדק הג' רע"א ז"ל הא מקרא מפורש הוא דאינו נכנס לפני ולפנים אלא בבגדי בד, ולמה לו לרש"י להביא הטעם דאין קטיגור כו'. ולדר"ת ניחא. דהוי סד"א דקרא לא אתי למעוטי אלא בגדים של כלאים שאינו לובשן אלא בשעת עבודה, משא"כ ציץ דאינו כלאים, וכתיב בי' תמיד, ולד' ר"ת הכל מודים בו דלובשו אף שלא בשעת עבודה, ואינו שוה לשאר הבגדים, הוי סד"א דלובשו אף ביוהכ"פ, להכי כתב רש"י טעמא דאין קטגור שהוא יספיק אף לגבי ציץ דהא אף הוא של זהב היה. ודו"ק:)** והלא בפירוש אמרה תורה גבי חשן "ונשא אהרן כו' בחשן המשפט על לבו כו' לזכרון לפני ד' תמיד". הרי שבפירוש התירתו תורה לאיסור כלאים דחשן אצל כ"ג, אף שלא בשעת עבודה ואולם קרא זה דתמיד בחשן מצינו, באפוד לא מצינו, וא"כ לכאורה באפוד אסור ללובשו שלא בשעת עבודה, אך באמת זה אינו דהא א"א להפריד ביניהם, דא"ק לא יזח החשן מעל האפוד, ומוכח מש"ס מכות כ"ב דאף כהן כשהוא בבה"ק, היינו אף שלא בשעת עבודה, מוזהר על לאו זה. נמצא דהותר איסור כלאים בין דחשן ובין דאפוד לכהן גדול ואף שלא בשעת עבודה. ועפי"ז כבר מדוקדק מ"ש הרמב"ם בפ"י דכלאים כהנים שלבשו בג"כ שלא בש"ע" "לוקין משום אבנט", דוקא משום אבנט לוקין, ולא משום חשן ואפוד. וסרה ק' הראב"ד שם מ"ט לא נקיט חשן ואפוד. ואמנם יש לחלק בין תמיד דכתיב גבי ציץ, דסמיך להא דעל מצחו, ותמיד דחשן דסמיך להא דלפני ד', אך באמת לפי פשוטו דקרא אין חילוק]:

אך עדיין משמע דעכ"פ באבנט שוה כהן גדול וכהן הדיוט בזה. אבל באמת י"ל דגם ז"א, דהנה מבואר ברמב"ם [פ"י מה' כהמ"ק, ה"ג], בסדר הלבישה של הבגדים וז"ל "כה"ג אחר שחוגר באבנט לובש המעיל, ועל המעיל האפוד והחשן, וחוגר בחשב האפוד כו' ולפיכך נקרא מעיל האפוד כו' עכ"ל, משמע שאי אפשר לאפוד בלי מעיל, דהא שם אחד קורא להם, מעיל האפוד, וה"ה דאי אפשר למעיל מבלי כל הבגדים שתחתיו וע' בפ"ט, ה' ג', שם, שכתב הרמב"ם במעשה המעיל וז"ל "מסוף הגרון ועד למטה כדרך כל המעילים" כו' וידוע דכל מעיל הוא בגד עליון עולה על כל מה שתחתיו] ואף שיש להתעקש בזה, אך בפשיטות משמע דמדהוזקק כה"ג לחשן ואפוד על המעיל הוזקק לכל מה שתחתיו ג"כ, דאין זו דרך לבישתו של מעיל אלא כשיש שם שאר הבגדים תחתיו, **(וקצת ראי' גם מדברי הספרא [ת"כ ט"ז, פי"א מ"ה] מתוך שנאמר בחשן ונשא כו' לפני ד' תמיד כו' יכול יכנוס בו לפני ולפנים כו' מתוך שנאמר במעיל כו' ת"ל בד ולא בחשן ולא באפוד ולא במעיל כו' ע"כ. הנראה דעיקר מיעוטא אצריך לי' משום חשן דכתיב בי' תמיד (והוי ס"ד דאף ביוהכ"פ), אלא דממילא אצטריך למעט גם שאר הבגדים, שהם נגררין אחרי החשן והאפוד, וכמו שאמרנו:)** וא"כ ממילא דקרא דתמיד, דכתיב גבי חשן שכהן גדול לובש, התירו לכהן גדול גם לאיסור כלאים דאבנט ג"כ, ואף שלא בשעת עבודה, (מדאי אפשר לחשן בלי אפוד, ולאפוד בלי מעיל, ולמעיל בלי הבגדים שתחתיו), לא נשאר שם בגד שאין לו שייכות עם האחרים ודלא כתיב בי' תמיד אלא המצנפת בלבד, אך זו של בד היתה, ואינה כלאים, וממילא היא מותרת אף שלא בשעת עבודה:

ובא וראה כמה מדוקדקים עפי"ז ד' הרמב"ם, שכתב בה' כלאים דכהנים שלבשו בג"כ שלא בשעת עבודה לוקין משום אבנט, ולא הזכיר חשן ואפוד כלל משום דס"ל דמדכתיב תמיד אצל חשן, ממילא מותרין חשן ואפוד (שהוא מוזהר שלא להזיחו ממנו) אף שלא בשעת עבודה והראב"ד השיב עליו כאן בתרתי, חדא דלא ס"ל לראב"ד שיש בבג"כ איסור כלאים כלל במקדש, ועוד לדבריו של הרמב"ם דסתמא נקיט "כהנים", ולא הבדיל כאן כלל בין כה"ג לכהן הדיוט משמע לי' לראב"ד דס"ל לרמב"ם שאף כה"ג באזהרה זו, א"כ תקשי לדבריו למה שביק חשן ואפוד ואי תימא משום דכתיב בהו תמיד, א"כ גם אאבנט לא לחייב כהן גדול דהא בהא תלי' וכדאמרן, ולמה סתם הרמב"ם "כהנים" דהכל במשמע? אלו הן השגותיו של הראב"ד כאן בה' כלאים אבל באמת גם כונת הרמב"ם לא היתה כלל לאסור לבישת שום בג"כ על כהן גדול אף שלא בשעת העבודה, אלא דלענין חשן ואפוד דבפירוש התירתו תורה מקרא דתמיד השמיט גם הרמב"ם לאיסורי' להדי', ולענין האבנט של כהן גדול שאין לנו עליו היתר מפורש בקרא, ורק מסדר לבישת הבגדים למדנוהו, ע"כ סתם הרמב"ם את הדבר כאן בה' כלאים, דעדיין סדר לבישת בגדים לא גמרינן כאן, ונטר לי' הרמב"ם עד ה' כהמ"ק, ששם מקומו, מדשם מבואר סדר הלבישה, ומה שסתם כאן ביאר שם, ודקדק בלשונו בה' כהמ"ק לאמר ואסור לכהן הדיוט ללבוש את האבנט שלא בשעת עבודה" כ' בפירוש כהן הדיוט לאפוקי כה"ג, לפי דגבי כה"ג אתי קרא דתמיד דכתיב גבי חשן והתיר לכל בגדיו וכדאמרן. ואפשר לומר דמשהגיע הראב"ד עד התם, לה' כהמ"ק, ומדחזי לי' להרמב"ם שכתב בפירוש "אסור לכהן הדיוט" כבר ראה גם הראב"ד בדעת הרמב"ם שדעתו לחלק בין כה"ג לכהן הדיוט (וכי מ"ש בה' כלאים "כהנים" אסתם כהני הדיוט דעלמא נתכוין), ומשו"ה שתק לי' שם הראב"ד מהשגתו השני', מחשן ואפוד, והודה לי' בזה, דעכ"פ בבג"כ דכה"ג אין איסור אף שלא בשעת עבודה, וכתב רק השגתו הכללית, שגם בכהן הדיוט אין איסור:

זכינו לדין דבכהן גדול באמת אין איסור כלאים לא לראב"ד ולא לרמב"ם, וניחא ק' השג"א מהא דכהן גדול מקריב בראש. וא"ל כעת לאידך גיסא, למה יקריב כהן הדיוט, יקריב תמיד כה"ג:

דא בורכא, כמובן, ועוד דהא סו"ס בשניהן היא דחוי', ואכמ"ל וגם ק' שג"א השני' מחטאת העוף הבאה על הספק לק"מ לרמב"ם, דאולי באמת לרמב"ם כה"ג הי' מקריבה היכי דאפשר וכבר אמרנו דבכהן גדול אף הרמב"ם מודה:

כל זה בכ"ג, אך בכהן הדיוט איכא לרמב"ם איסור כלאים שלא בשעת עבודה, ורק בעידן עבודה אשתרי, ומה מדוקדקים עפי"ז דברי הכתוב כאן בפרשת היום, שבדברו על בג"כ של כל ימות השנה הוא אומר:

"ועשו בגדי קרש לאהרן (הפסיק הענין, דלאהרן תמיד מותרים, אף שלא בשעת כיהון) ולבניו לכהנו לי' לבניו הותרה לבישתם רק בשעת כיהון בלבד:

שוב לאחר שכתבתי כל הנ"ל הראו לי שהג"מ בס' אה"ח או"ח סי' י"ט האריך ג"כ באותו ענין עפ"י דרכו, ורצה להתיר הכל לכה"ג משום ציץ דכתיב בי' תמיד, ולענ"ד זה אינו, דמאי ענין ציץ לשאר בג"כ, ולא לבד שמד' התוס' יומא ס"ט מוכח להדי' דלא כדבריו, אך גם מד' הש"ס גופא שם דבריו מופרכים, דא"כ יהי' הכל מותר לכה"ג אף במדינה, והלא ש"ס יומא שם הקשה מעובדא דכה"ג אצל אלכסנדרוס מוקדן, ומשני משום עת לעשות לד' כו' משמע להדי' דאף שהותר לו ציץ במדינה, מ"מ לא הותרו בשביל זה שאר הבגדים, וממילא דכמו כן גם לענין כלאים במקדש אין היתר ציץ מספיק להתיר את השאר, דהיינו הך, דהא אין הציץ תלוי בשאר הבגדים כלל והראי' שהביא באה"ח שם מתוספתא אינה ראי' כמבואר למעיין שם [ואמנם מעובדא דאלכסנדרוס יש לדחות די"ל שאף ר"ת לא קאמר לה אלא כיום, דהוי זמן קרבן ובעי ציץ לרצויי, משא"כ בעובדא דיומא, דבלילה הוי כמבואר שם, אך באמת זה דוחק):

אך לדברינו אנו ניחא כל זה, דאה"נ דמשהותר חשן הותר גם כל מה שתחתיו, ומצנפת אף שאין לה שייכות עם החשן ולא עם הציץ מ"מ במקדש הא ממילא מותרת, דכלאים לית בה, ואיסור הנאה דבג"כ הא ג"כ במקדש ליכא:

כ"ז במקדש לענין כלאים, אך הש"ס יומא שם דלענין איסור הנאה איירי, ובמדינה, שפיר הקשה מעובדא דאלכסנדרוס, דעכ"פ מצנפת מי התיר לו במדינה מדאינה תלויה בחשן כלל:

ובדברינו אלה מה ינעם לנו לדקדק בלישנא דקרא [שמות ל"ה, י"ט] "ואת בגדי השרד לשרת בקדש, ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן". ורש"י ז"ל פירש דבגדי השרד אין אלו בג"כ אלא בגדי התכלת לכסות את הארון וכו' האמורים בפ' מסעי, ובעהתו"ס חלקו עליו עיי"ש. [וע' במל"מ פ"י מה' כהמ"ק ה"ד] וברור דלרש"י לישנא דקרא קשיתי', מדחילק הכתוב לשנים, בגדי השרד לחוד ובגדי הקדש לחוד; אך באמת הנה הבדל יש בין הפעל שרת והפעל כהן, שהפעל כהן מורה על עבודת כהונה גמורה [וכמו"ש ז"ל כ"ז שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם"]. והפעל שרת אף שגם הוא מורה על עבודה שבמקדש, שהלא מזה למדו חז"ל [זבחים ט"ז, א']. דיושב מחלל עבודה מדא"ק לעמוד לשרת, וכן ממעט קידוש ידים "אביאה ריקנית" מדכתיב בגשתכם לשרת [שם, י"ט ע"ב] מ"מ הא מצינו כ"פ במקרא שירות גם אצל לוים (יחזקאל מ"ד, ובדה"י כ"פ). אות הוא כי באמת אין השירות ממעט אלא "ביאה ריקנית" כמליצת חז"ל, אך איננו מורה על עבודת כהונה בהחלט, עפי"ז י"ל שבבא הכתוב להבדיל בין הבגדים שהיחיד עושה לעצמו, ואינו עובד בה אלא עבודת יחיד, (שאין בהם קדושה יתירה כל כך), ובין בגדי הכהונה האמתים העשויים משל צבור, (שבהם עיקר עבודתו), הוא קורא לראשונים "בגדי השרד", ולאחרונים "בגדי הקדש", (בשביל קדושה יתירה דאית בהו), ועל הראשונים הוא אומר "לשרת" בקדש, דאף שעבודת יחיד לרש"י היינו קריאת הפרשה, מ"מ הא עכ"פ עבודה שבמקדש היא, ושירות מיהו הוי, (אף דכיהון לא מקרי וכן הוא להדי' ביומא ס"ח דקריאה עכ"פ צורך עבודה הוי), ועל האחרונים הוא אזמר "לכהן"; אולם כבר הוכחנו למעלה שגם בג"כ העקריים העשויים משל צבור, ודאית בהו כלאים, ודאסירי לרמב"ם שלא בשעת כיהון, מ"מ לא אסירי אלא לכהן הדיוט, ולכה"ג משרי שרי אף שלא בשעת עבודה, והיינו דאמר הכתוב ואת "בגדי השרד" (העשויים משל יחיד) "לשרת" בקדש; ואת "בגדי הקדש" (העשויים משל צבור) לאהרן הכהן (בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה), ואת בגדי "בניו" "לכהן" דוקא, שבניו לא הותרו בהם אלא בשעה שבאים "לכהן":

ודע דפשטי' דקרא [במדבר, כ']. משמע ג"כ כדעת הרמב"ם בה' כהמ"ק, (וכמו שביארנו את דעתו), דאיסור לבישת כלאים דבג"כ שלא בשעת עבודה רק בכהן הדיוט הוא דאיתא ולא בכ"ג, והוא מדאמר רחמנא למשה קח את אהרן והפשט את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו, הרי שהי' אהרן לבוש בג"כ, והתם בהר ההר הוי, וחוץ למשכן, ואולם רש"י ז"ל נזהר בלשונו, וכתב והפשט את אהרן את בגדיו כו' "הלבישהו, והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו" עכ"ל והך הלבישהו דאמר רש"י ז"ל אין מובן לו, דהא ליתא בקרא כלל, אלא שדקדק כאן רש"י בקיצור לשונו להודיענו שלא נטעה ללמוד מזה שהי' למוד אהרן להיות לבוש בג"כ אף שלא בשעת עבודה, לכך אמר "הלבישהו והפשיטהו", כלומר לא שהי' לבוש בהם אהרן מקודם, אלא שבכונה הלבישם לו כאן, ומשום מצות חינוך דאלעזר עפ"י הוראת שעה שבאה לו למשה מפי הקדוש ברוך הוא כל זה לרש"י, אך לרמב"ם יתבאר כפשוטו, ולא היתה כאן הוראת שעה כלל, ואי משום מצנפת דלא שייכא בשאר בגדים, ואף הרמב"ם מודה בה דאף כ"ג אסור בה במדינה, וכמו שאמרנו למעלה, זה לק"מ, דהא מסקי התוס' יומא י"ב ב' ד"ה אלא דאף לריב"א לא שייך חינוך במצנפת, אע"ג דזו רחבה וזו קצרה, מדאעפי"כ שניהן שוים במינם, עיי"ש, ומדלא שייך בה חינוך, ודאי דאין הכרח לומר שהלבישו גם למצנפת ודו"ק. ודע דבמדרש תנחומא איתא להדי' שלא כדברינו דהמ"ת [במד' כ'] מקשה שם באמת איך עלה אהרן להר ההר בבגדיו שהם כלאים צמר ופשתים, ע"ש, הרי להדי' דאף לכ"ג לא הותרה לבישת בגדיו של כלאים שלא בשעת עבודה וזה שלא כדברינו אליבא דרמב"ם אולם באמת מדרש זה בלא"ה קשה לרמב"ם, מדאמר שם והלא אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה הקדושים "חוץ מהר הבית" סופג את הארבעים כו' משמע דרק חוץ להה"ב אסור, ובמקדש שרי אף שלא בשעת עבודה, וזה להדיא דלא כרמב"ם, ועכצ"ל דס"ל לרמב"ם לדחות מדרש זה מהלכה משום הא דערוכין ג', ב', עיי"ש:

נחזור לדברינו הראשונים שעפ"י כל מה שבררנו לעיל יתבאר לנו, דכל הני קראי יתירי בסדר היום שאנו בו, כלהו למלתייהו צריכי, ובשלשה מיני בגדי כהונה מדבר כאן הכתוב א) על בגדיו של כ"ג שקרוביו עושים לו, לנוי ולא לעבודת הצבור, הוא אומר:

ועשית כו' (אפילו אתה משלך) לאהרן אחיך (בתור אחיך) לכבוד ולתפארת (שאינם לא לקדושה יתירה ולא לכיהון בעבוה"צ, וכמבואר למעלה). ב) על בגדי הלבן המיוחדים לכ"ג ואין לכהני הדיוט בדומה להם הוא אומר:

ואתה תדבר אל כל חכמי לב ועשו (לא אתה משלך אלא הם משל צבור) את בגדי אחרן (לא הזכיר בניו עמו) לקדשו ולכהנו לי; כלומר בין בשעת עבודה "לכהנו" ובין שלא בש"ע "לקדשו'" בלבד, וזה אליבא דכו"ע, דהא בגדי לבן אין בהם כלאים, ואיסור הנאה דבג"כ במקדש ליכא. ג) ועל בג"כ של כל ימות השנה הוא אומר:

"ואלה הבגדים כו' ועשו בגדי קרש לאהרן אחיך" (כלומר, אף שלא בשעת כיהון וכמו שביארנו דבין לראב"ד ובין לרמב"ם עכ"פ בכ"ג. ליכא איסורא אף שלא בש"ע) "ולבניו לכהנו לי" אצל בניו הזכיר "לכהנו לי", וכשיטת הרמב"ם דעכ"פ כהן הדיוט לוקה שלא בש"ע משום אבנט, ורק בשעת כיהון הוא דשרי:

עוד זאת אזכיר שלדברינו דלעיל ויש סעד גדול מדברי הירושלמי [פ"ב דחגיגה] דמייתי תוס' [חגיגה, י"ז], דאיתא שם בירושלמי, ר' יוסי בר בון, כהן גדול הי' לובש כליו בכל יום ובא ומקריב כו' ר' עוקבא אמר לא הי' עושה כן אלא בשבתות ויו"ט כו' אית תנא תני ציץ עודהו על מצחו מרצה שנאמר והי' על מצחו תמיד, ואית תני אפילו הוא בזוית מרצה כו' מאן דאמר עודהו על מצחו מרצה מסייע לי' לר"י בר בון (פי' דע"כ היה צריך ללבוש כליו בכל יום כדי שירצה הציץ) ומ"ד אפילו בזוית מסייע לי' לר' עוקבא ע"כ. והנה משמע מדברי הירושלמי הללו דאי אפשר לו לכ"ג ללבוש את הציץ בלי שאר שבעת בגדיו, (דאל"ה מאי סייעתי' לר' יוסי בר בון, דילמא ציץ לחוד הוא דלבש בכל יום), וכך הבין גם בס' אה"ח דמייתי סייעתא מיני' לשיטתו שם, אלא שאין זה מסתבר מצד הסברא והגמרא, דמאי שייכות זל"ז, וכבר הזכרתי שגם מד' הש"ס יומא ס"ט ומד' התוס' משמע דלא תלי זב"ז, וכן מוכח גם בתוס' קדושין ס"ו ד"ה הקם:

ונלענ"ד דמפרשי הירושלמי לא השגיחו ע"מ שיש לדקדק בשינוי לשון של הירושלמי שם, היינו מה דיליף שם למ"ד עודהו על מצחו מרצה "שנאמר והי' על מצחו תמיד", וזה להיפך מד' הש"ס דילן [יומא, ז', ב']. דבש"ס דילן יליף ר"ש מהא דתמיד, דאפילו אינו על מצחו מרצה "שנאמר תמיד לרצון", ור' יהודא דס"ל עודהו ע"מ מרצה יליף לה מקרא אחרינא, "על מצח אהרן ונשא", ולהיפך מקרא דתמיד פריך על ר"י, והא כתיב תמיד לרצון, ומשני ההוא שלא יסיח דעתו ממנו, עיי"ש. עכ"פ פשוט לש"ס דילן דמקרא דתמיד ליכא למילף שדוקא בעודהו על מצחו מרצה. (וכדמקשה התם מי לא בעי מינם כו'), ונ"מ רבתי יש לדינא, דנראה ברור שש"ס דילן והירושלמי בדין איסור היסח הדעת גבי ציץ הוא דפליגי, דלש"ס דילן ס"ל דתמיד דכתיב גבי ציץ, לאו תמיד ממש הוא, שישא אותו תמיד בכל שעה, אלא שבכל עת שישא אותו לא יסיח דעתו ממנו תמיד, ולירושלמי לא מסתבר לי' לאוקמי' קרא דתמיד רק בתמיד ממש. בתדירא, היינו לר"ש כדאית לי', דקאי תמיד ארצון, היינו שיהי' תמיד ותדיר לרצון, ולר"י כדאית לי' שישאהו תמיד (לבר משהוא ישן ומשהוא מעייל כו'), וממילא דלירושלמי אין לנו מקרא לאיסור היסח הדעת גבי ציץ:

ובזה יש לתרץ קצת פסקי הרמב"ם התמוהים, דלגבי ציץ [בפ"ט מה' כלהמ"ק] השמיט לגמרי דאסור בהיסת הדעת, וגם גבי תפלין [בפ"ד מה"ת, הי"ד] אע"ג שכתב שם בזה"ל חייב אדם למשמש בתפלין כו' שלא יסיח דעתו כו' שקדושתן גדולה מקדושת הציץ כו' מ"מ לא הזכיר שם שהוא לאו הבא מכלל עשה, (והא לש"ס יומא דמקרא דתמיד ומק"ו מפיק לה הוי לאו הבא מכל"ע), וגם לא הזכיר ק"ו ממש, אלא שכתב שקדושתן גדולה כו':

ולפי דברינו י"ל דבאמת גבי ציץ גופי' לא פסיקא לי' לרמב"ם איסור היסח הדעת, כיון דלר' שמעון אף לש"ס דילן אצטריך לי' קרא דתמיד למילתא אחריתא, ולירושלמי אף אליבא דר' יהודה אין איסור וכדאמרן, וע"כ השמיטה רמב"ם גבי ציץ לגמרי. ולענין תפלין ס"ל דעכ"פ איסור דדבריהם איכא, היינו מדחזינן לרבה בר"ה דס"ל דאף בציץ אסור, ויליף תפלין בק"ו מציץ, א"כ אפילו אי נימא לדידן דבציץ אין איסור תורה, עכ"פ לא נסתרה סברתו לאסור בתפלין "שקדושתם גדולה מקדושת הציץ" (כלשון הרמב"ם), לפחות מדבריהם

איך שיהי' הוכחנו דאפילו למ"ד עודהו על מצחו מרצה יש פלוגתא בהיסח הדעת דציץ, דלש"ס דילן אסור, ומוקמינן לקרא דתמיד להכי, ולירושלמי שרי, ומקמינן לקרא דתמיד שישאהו תמיד. והנה כבר הזכרנו דגם בחשן כתיב קרא דתמיד, אלא דאעפי"כ לש"ס דילן אין הוכחה מזה שצריך הכ"ג להיות לבוש החשן תמיד בתדירא, (אלא דאם לובשם אין איסור בזה), דהא גם תמיד דציץ לא מוקי לה לתמיד ממש, (ואולי סבירא ליה דגם בחשן לא יסיח דעתו ממנו) אך לירושלמי דלמ"ד עודהו ע"מ מרצה מוקי לקרא דתמיד דוקא שישאהו תמיד, (לבר משעת שינה וכו'), וא"כ ה"ה בתמיד דחשן בעינן שילבש תמיד, ומדהוכחנו לעיל דבלבישה דחשן תלויין בת כל שאר בגדי כ"ג, א"כ שפיר קאמר הירושלמי מאן דאמר עודהו על מצחו מרצה שנאמר על מצחו תמיד מסייע לי' לר' יוסי בר בון שלובש כליו בכל יום, ואין הסייעתא מתמיד דציץ, כמו שהבינו מפרשי הירושלמי ובס' אה"ח, אלא מתמיד דחשן, כלומר דלמ"ד דתמיד דציץ פירושו שילבשהו תמיד ע"כ דה"ה גם בתמיד דחשן. וכ"ז לירושלמי, דמדתמיד יליף לה, משא"כ לש"ס דילן דמעל מצחו ונשא יליף לה, וקרא דתמיד להיה"ד מוקי לה, באמת אין ראי' מזה כלל. הוא אשר דברנו, דמן הירושלמי, יש סעד שעכ"פ בלבישה דחשן תלויה גם לבישת שאר הבגדים, והוא כדברינו לעיל. וממילא מיושבת הסתירה מן הש"ס יומא ס"ט וד' התוס' קדושין נ"ד. ודו"ק:

**(ואולם במק"א ביארתי דבאמת אף לש"ס דילן בין לר"י ובין לר"ש היסח הדעת אסור בתפלין, אלא דיש נ"מ בינייהו באופן איסורו, והוא בהקדם שיטת ר' אלחנן [הובא בתו"י יומא ת' ד"ה תפלין] "דאין איסור היסח הדעת אלא בניעור". עיי"ש. ולכא' משמע דהיא שיטה שלישית, דהא כבר יש לנו ב' שיטות בענין היה"ד:

א) שיטת הרא"ש ור"י פ"ג דברכות דאין היסח הדעת אלא בשחוק קלות ראש ולדידהו אף בניעור דומיא דישן ל"ש היה"ד:

ב) שיטת הרמב"ם ורמב"ן [הובא בטויו"ד שפ"ח] דאף באבל שאינו מיתב דעתו היסח הדעת מקרי, ולדידהו אף בישן איכא היה"ד. ומדקאמר ר' אלחנן "דאין היה"ד אלא בניעור" משמע עכ"פ דבניעור דומי' דישן שפיר הוי היה"ד אף בלא קלות ראש, וזה שלא כד' הרא"ש ושלא כד' הרמב"ם, ויש להבין טעמו. ונלענ"ד, דהנה יש לבאר ענין היסח הדעת מה הוא, האם הוא איסור בפני עצמו, או אינו אלא פסול בתפילין, כלומר שהנושא אותם בהיה"ד הו"ל כאילו לא הניחם, ואם שבי"כ וב"כ יש בזה משום ביטול עשה כמובן (דהא מדמניח תפילין מחזיק א"ע בגוף נקי, וממילא כשמניחם בהיה"ד מבטל עשה), מ"מ נ"מ רבתי יש לדינא, היינו אי מניחם בהיה"ד בעידנא דלא מחייב בתפילין, א"כ לסברא א' עכ"פ עביד איסורא אך לס' ב' דאינו אלא פסול בתפילין אין איסור בזה דהא בלא"ה בעידנא דלאו ז"ת איירינן והנה ההיה"ד דשחוק וקלות ראש ודאי דהוי איסור בפ"ע, אך היסח הדעת הפשוט י"ל דאינו אלא פסול בתפלין וכן הוכחתי מד' התוס' מנחות ל"ו ואכמ"ל. ונלענ"ד דיש לתלותה בפלוגתא דר"י ור"ש, היינו דבין לר"י ובין לר"ש קרא דתמיד דכתיב בציץ (והיה על מצחו תמיד לרצון כו') נדרש גם אלפניו גם לאחריו, היינו שיהי' עליו תמיד ושיהי' תמיד לרצון, אלא דלר' יהודה מדתמיד ממש אי אפשר, ע"כ שכך היא הכונה שעכ"פ כל אימת שיהי' עליו יהי' תמיד ממש, היינו בלא היסח הדעת דאילו בהיה"ד ה"ז עליו, ואעפי"כ דומה כמי שאינו, ומה טעם בעי שיהי' עליו תמיד בלא היה"ד משום דבעינן תמיד לרצון, שירצה תמיד, ומרצה אינו אלא בעודו עליו (לבר מיוה"כ) ואם יהיה עליו בהיה"ד ה"ז כמי שאינו נמצא דלר"י היה"ד פסול הוא גבי ציץ ולא איסורא כ"ז לר"י אך לר"ש דס"ל דמרצה תמיד אעפ"י שאינו על מצחו ע"כ דמה שהקפידה תורה ג"כ שיהי' עליו תמיד בלא ההי"ד אין זה מטעם דדמי כמי שאינו (דהא אף באינו עליו מרצה) אלא דהוא איסור בפ"ע ומעתה י"ל דזוהי שיטת ר' אלחנן שבתו"י, דכר"י ס"ל דטומאה הותרה, וממילא דהיה"ד (שאינו בקלות ראש) אינו אלא פסול בתפלין, וזהמ"ש ר"א דאין ההי"ד אלא בניעור כלומר דאז מבטל עשה עכ"פ, משא"כ בישן דאז אינו חייב בתפלין ולא איכפת לן מה דדמי כמי שאינו, ובמק"א הארכתי בזה לבאר שיטת הרמב"ם, וכאן קצרתי:)**

תוכן העניינים

המדרש והמעשה שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה