המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת תרומה
בדיני פסול חרש לענין תרומה ולענין גטין וקדושין
דבר אל בני ישראל ויקחו לי. תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו כו':
חז"ל [בתנחומא, כאן] דרשו מקרא זה למעט חמשה פסולין שבהרמת תרומה, וז"ל שם:
א"ר שמעון בן לקיש כך שנו רבותינו חמשה לא יתרומו כו' חרש שוטה וקטן, ונכרי וכו', ארשב"ל וכולן מן הפסוק הזה, חרש, דכתיב דבר אל בני ישראל, יצא חרש שאינו שומע ואינו מדבר, שוטה, דכתיב אשר ידבנו לבו פרט לשוטה שאין לבו נודבו, והקטן, דכתיב מאת כל איש כו' עכ"ד המדרש:
ולפי הנראה נעלם ממצייני המקומות שבמדרש, כי מימרא זו כולה איתא גם בתלמוד ירושלמי, [פ"א דתרומות, ה"א], אלא דקצת חילוף גרסאות יש שם, וז"ל הירושלמי:
ר' שמואל בר נחמן לכולהו מהאי קרא ידע להו, אל בני ישראל פרט לנכרים, מאת כל איש פרט לקטן, אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאין לבם נודבם" כו' עכ"ל. הרי דלגירסת הירושלמי בעל מימרא זו הוא ר' שמואל בר נחמן, וחרש ושוטה מחד קרא יליף להו, מאשר ידבנו לבו, ולגי' המדרש [וכ"ה גם בילקוט, ר' שס"ג] ריש לקיש הוא דקאמר לה, ומאת אשר ידבנו לבו לא אימעט לי' אלא שוטה לחוד, ולמעוטי חרש אצטריך לי' קרא אחרינא, דבר אל בנ"י, פרט לחרש שאינו שומע ואינו מדבר:
ונלענ"ד לומר דנ"מ רבתי יש לדינא בין חלופי הגרסאות הללו דהנה הב"ח [יו"ד סי' א'] כתב דכל פסולי דחרש לאו דוקא בחרש מתולדה, אלא ה"ה פקח ונתחרש עיי"ש, והש"ך הביאו וכאן לא הגיה עליו הפרמ"ג כלום, אך במק"א, [בפתיחה לאו"ח, ח"ב ה"ד], כ' הפמ"ג, וז"ל ואני מסופק בזה, אף שאמרו בגטין וביבמות פ' ח' פקח שנתחרש אח"כ אין מוציא בגט, שמא רק מספק הוא, ולא ודאי, דאף בחרש ממעי אמו א' ר' אליעזר דספק הוא, אלא שאין הלכה כן, אבל פקח ונתחרש אח"כ י"ל דספק הוי, ונ"מ טובא כו' עכ"ל הפרמ"ג, ועיי"ש דיסוד דבריו ממ"ש הרע"ב [פ"א דתרומות] בטעמא דפסול חרש "לפי שלא הי' לו ממי ללמוד" כו':
וכשנשאלתי בענין זה למעשה ראיתי למחבר א' חדש, מגדולי זמננו, שהקדיש חלק גדול מספרו "גט חרש" לברר ד' פרמ"ג אלו עפ"י ההלכה וגם האריך בראיות לסתור אותם, ואני הארכתי בתשובה שיש להשיב על כל סתירותיו, והוכחתי שיש לד' הפמ"ג בזה ע"מ שיסמוכו. ואכ"מ, ורק אגע בקצה עטי במה ששייך למאמרנו זה. ואומר דבאמת דבר זה כבר נפתח בגדולי גדולים, והוא הנמוק"י [פ"ד דב"ק, אמתניתן דשור של פקח שנגח] וז"ל הנמוק"י שם, חרש כו' בחרש שא"ש ואינו מדבר עסקינן, דהוי חרש מעיקרו, אבל פקח ונתחרש בר דעת הוא, וחייב בכל דינין שבתורה, אבל חרש מעיקרו ושוטה וקטן לאו בני דעה כו' עכ"ל הנמוק"י. הרי להדי' דמחלק בין חרש מעיקרו ובין פקח שנתחרש. ותמיהני כי היו ד' הנמוק"י אלו בהעלם מהג' פרמ"ג ז"ל ולא נסתייע מהם, והוזקק ללמוד מן הסתום שבד' הרע"ב פ"א דתרומות:
ואמנם משמע מד' הנמוק"י דאף ספק לא משוי לי' אלא כודאי פקח, אך באמת רחוק הוא לאמר כן, דהא זוהי דעת רשב"ג בתוספתא דגטין, שאמר, אבל פקח ונתחרש הוא כותב ואחרים חותמין, וכבר מסיק הש"ס [גטין ע"א, א'] שחולקין עליו חבריו על רשב"ג. וע"כ דגם לנמוק"י אינו אלא ספק, ואי תימא א"כ מאי נ"מ בזה לענין שורו שנגח, הא סוף סוף לא ישלם מטעם ספק, דהוי קולא לנתבע. זה לק"מ, דהא בלא"ה יש להבין, מה המריצו לנמוק"י להודיענו כאן דין פקח ונתחרש, הא עיקר דין החרש אין כאן מקומו אלא בפ"ז דגטין וביבמות שם ונלענ"ד דלא בא כאן נמוק"י אלא להזהר מן הקושי', דמתניתן קשיתי', דתני התם בסיפא נתפקח החרש ונשתפה השוטה כו' חזר לתמותו. ומוקי לה התם בגמרא דתנא רשות משנה קמ"ל, היינו דשינוי רשות מאפוטרופס. לבעלים מפיק לי' מתורת מועד. ולכ"ק למה לי' לתנא לאשמועינן בחרש שנתפקח (וזה לא יתכן אלא באופן רחוק, היינו בשכבר הוחזק נגחן שעסקיו רעים, דהא אי לא"ה אינו מייעד כשהוא של חרש, עיי"ש במשנה ובתוד"ה אם הוחזקו) לימא איפכא:
נתחרש או נשתטה הפקח חזר לתמותו, דהוי ג"כ רשות משנה, מרשות בעלים לרשות אפוטרופס ל כדי להשתמר מזה דקדק הנמוק"י וכתב דבאמת אין זה פשוט, דנהי פקח שנשתטה דין שוטה יש לו, אך פקח שנתחרש י"ל דהוי בן דעת, **(ואמנם תרי לישני איכא התם בב"ק מ"א ב' בהא דרשות משנה היינו לרבה אפילו מבעלים לשואל מקרי רשות משנה, ולר"פ מבעלים לשואל לא, משום דכל מקום שהולך שם בעליו עליו, וא"כ לכ"ק מזה על דברנו ממנ"פ, אי לרבה לא ניחא תירוצנו, דהא אפילו אי נימא דפקח שנתחרש באמת דין פקח יש לו מ"מ הא סו"ס אפטרופס בעי, ולא גרע אפטרופס זה משואל. ואי לר"פ לא ניחא קושיתנו דכשמוסרו לאפטרופס דומה כמוסרו לשואל אך באמת לק"מ, דלעולם כר"פ ואעפי"כ י"ל דפקח ונתחרש הוי רשות משנה, דל"ש שם בעליו היכי דאינו בן דעת. ודו"ק:)** ואע"ג דבאמת אינו אלא ספק, מ"מ כבר ניחא מה דלא פסיקא לי' לתנא למיתני ולצייר דינא דרשות משנה אלא בחרש מעיקרו שנתפקח, ולא להיפך בפקח שנתחרש:
**(ויש מקום עיון לפימ"ש הר"ן פ"ק דקדושין והמ"מ פ"ג מה' מכירה הובא בחו"מ ר"ב ס"ד לענין קרקע לאחד ומטלטלין לאחר דאפוטרפוס כיד יתומים דמי א"כ ביצא מרשות אפוטרפוס לרשות יתומים למה תהוי רשות משנה. וצ"ע. ובפרט לפימ"ש הב"י דאפי' באפוטרופא לדיקנני מיחשב נמי כקרקע ומטלטלי לאחד:)**
כך י"ל בכונתו ואיך שתהי' כונת הנמוק"י, אך זה ברור מדבריו, דפקח שנתחרש עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק [ועכצ"ל לנמוק"י דמה דתני התם בתוספתא דיהודה בן נקוסא שור שנתחרשו בעליו או נשתטו כו' נתחרשו לאו דוקא, אלא בחרש מעיקרו מיירי]. וא"כ מכאן סעד גדול לד' הפרמ"ג, ומה שהפריז בס' ג"ח הנ"ל, דלד' הפרמ"ג צריך לומר דכל מה שהקילו חז"ל לענין גטו של חרש, לפי שקדושיו דרבנן, לא יתכן אלא בחרש ממעי אמו, אך בחרש שאינו מתולדה יפלו כל הקולות. עכת"ד. הנה ראשית אומר שדבריו שלא בדקדוק, דיש לומר דאף לפרמ"ג מי שנתחרש בקטנותו דין חרש גמור יש לו, וכמו דרשב"ג [גטין ע"א], דמכשיר כתב ידו במי שנתחרש לא הכשיר אלא "בפקח שנתחרש", היינו מי שבא לכלל דעת מקודם שנתחרש, כך גם הפרמ"ג לדידן לא חש לה לשוי' ספק, אלא בפקח שנתחרש, אבל קטן שנתחרש אין זה אלא שוטה, שיוצא משטות זו ונכנס לשטות אחרת, **(ואמנם כ' אבא מרי הגאון שליט"א כתב בתשובה בנידון דידי' להעיר מד' רש"י נדה מ"ה ב' גבי מכאן ואילך אעפ"י שאמרו אין אנו יודעין כו' נדרם נדר וכ' רש"י וז"ל גדולים הם ובכלל שוטים נמי לא מחזקינן להו דסופו לבא לכלל דעת כו', עכ"ל ואין מובן למ"ש דסופו לבא לכלל דעת, ועכצ"ל דכך כונתו שלא נימא דמדהשתא הוא דיצאו מכלל קטנות א"כ אף בלא סימני שוטה עדיין אין להם חזקת פקח כל זמן שלא נתבררה פקחותם, לזה דקדק רש"י וכתב ובכלל שוטים נמי לא מחזקינן להו, דסופן לבא לכלל דעת ואין שוטה אלא המקרע כסותו כו' עכ"ל. כלומר ואף בשעת קטנותם אית להו חזקת פקח, מדסופו לבא לכלל דעת כל זמן שאין בו סימני שוטה כו'. עכ"ל אבא מארי שליט"א, וזה שלא כדברינו:)** דהא מה"ת חד דינא אית להו גבי גטו"ק, וזה מוכח גם ממקום דאתי עלה הפרמ"ג, היינו מלשונו של הרע"ב בפ"א דתרומות, "שלא הי' לו ממי ללמוד", ודו"ק:
ועוד דאף בגדול שנתחרש לא מודינא לי' בהא, דנהי דלפרמ"ג ספיקא הוי, מ"מ כמו שאמרו בודאי חרש כשם שכונס ברמיזה כך מוציא, ככה יהי' הדין גם גבי ספק חרש, דאי כפקח הוא, קדושיו קדושין וגרושיו גרושין מה"ת, ואי כחרש אז הויין שניהם מדרבנן, דהא מה שגט חרש לא מהני אלא מדרבנן, אין זה מצד הגריעותא שברמיזה והרכנה מצד עצמן. דהא הרכנת פקח לרוב הפוסקים (לבר מרא"ש) מהני מה"ת, אפילו היכי דקדיש בדבור, וכמו"ש בירושלמי הרכנת הראש היינו השמעת קולו [ע' ב"ש, אה"ע סי' קכ"א], וע"כ דאין הגריעותא אלא מצד שהיא רמיזת והרכנת החרש, וא"כ בספק עכ"פ לא גרע מודאי חרש. ולמה לא יהני גיטו, כשקידש ג"כ בשעת חרשותו?
ואמנם להלן שם כ' הרב המחבר הנ"ל בשם פרמ"ג דבפקח שנתחרש איכא לספוקי בעתים חלים עתים שוטה, ואי כדבריו אז באמת לא משכחת גרושין אצלו, דדלמא כניס כשהוא חלים ומגרש כשהוא שוטה [ע' יבמות קי"ג, ב']. אך עיינתי בפרמ"ג ולא מצאתי לו כלל למיחש משום עתים חלים ועתים שוטה, וגם אינו מסתבר כלל, ולפי"ז הדר קמו דברינו דלעולם כפרמ"ג, דפקח שנתחרש אינו אלא ספק, ואעפי"כ כל מה דמקלינן לענין גט בחרש מעיקרו, כך נקל בפקח שנתחרש, אם שקידש כשהיה פקח:
ומכל הראיות שהביא בס' הנ"ל לדחות ד' הפרמ"ג (אשר העירותי והארכתי עליהן במק"א), לא אזכיר כאן רק את הראשונה והמעולה שבראיותיו, מהא דיבמות שם, ארחב"א א' שמואל אשת חרש אין חייבין עלי' אשם תלוי כו' ואיכא דאמרי ארחב"א א"ש חייבין עלי' אשם תלוי, הוא דאמר כר' אליעזר דחרש ספיקא הוי עיי"ש, ומזה סתר הרב הנ"ל שיטת הפרמ"ג, ואי כד' הפרמ"ג ל"ל לש"ס לאוקמי' לדשמואל כר"א ודלא כהלכתא, לוקמי בפקח שנתחרש דהוי ספק לכו"ע. עכת"ד הרב הנ"ל:
ובמקום שעמד הרב המח' הנ"ל לא חש במחכ"ת לדייק דבאמת תמוהין ד' הש"ס הללו כשהם לעצמן דאיך יתכן כלל אשם תלוי באשת חרש, אפי כשנימא דספיקא הוי, ואף לאידך דר' אליעזר דלא בעינן חתיכה מב' חתיכות, מ"מ נהי דלא בעינן לדידי' איתחזק איסורא, אך ודאי דהיכי שהוא להיפך, דאיתחזק התירא, לא שייך אשם תלוי, ובתרי ותרי וחזקת היתר אפילו איסור מה"ת ליכא [ע' יבמות ל"א, ובכתובות כ"ג, תוד"ה מאי שנא] ואינה אסורה אלא מדרבנן והא גם הכא באשת חרש אית לה חזקת פנוי', ואימר לא נתקדשה, ומספק אין אתה יכול לאוסרה ועכ"פ רק מדרבנן אסורה, והא מדרבנן בלא"ה אסירא אשת חרש, אף לרבנן דר"א, דהא תקינו לי' קדושין לחרש אך בין לרבנן ובין לר"א אשם תלוי מאי עבידתי':
שוב מצאתי שכבר הקשה קו' זו בעל פנ"י [בסוגי' דגטין, כ"ח], וגם בס' שושה"ע לבעל פרמ"ג, והפרמ"ג שם תירץ דל"ש חזקת היתר בספיקא דחרש, כיון דאנן מסופקים מה מעשיו, ודמי לספיקא דדינא או ס' בעי' עיי"ש. ולענ"ד אין זה מספיק, דאף לר' אליעזר דמחשיב לי' ספיקא אין זה ספק כללי, אלא דעל כל חרש בפ"ע יש ספק מיוחד, אי פקח הוא אי שוטה. וא"כ לא דמי לספיקא דדינא, ויש להביא ראיות לזה, ואכ"מ, ומחורתא כמו"ש הפנ"י, דמדקידשה בפנינו אזדא לה חזקת היתר, או כסברת מהרי"ט דכיון דעכ"פ תפסי בה קדושין דרבנן איתרע חזקתה, דהא סו"ס עליך להוציאה מחזקה קמייתא דהוי פנוי' לגמרי:
איך שיהי', משדן הש"ס דין אשם תלוי גבי אשת חרש על כרחך עלינו להחליט דליכא חזקת היתר באשת חרש. וא"כ אף אנו נאמר, דהני מילי בחרש מעיקרו, אך באשת פקח שנתחרש ואליבא דר' אליעזר לא מסתייע דאין כאן חזקת היתר, אך חזקה לאיסורא נמי איכא, דאוקמינן לי' לזה אחזקת פקחות דמעיקרא, (ומה דנתחרש לפנינו אין זה כלום, דהא לר' אליעזר אין החרשות אלא ספק ואינה מעידה על השטות בבירור), ועדיפא היא מהא דרמ"א [בשם האגודה, יו"ד סי' א'] בנטל קבלה דמוקמינן לי' אחזקת יודע דמעיקרא אע"ג דודאי איתרע לאח"כ, דהכא לא איתרע כלל מצד ודאי אלא מספק:
וכיון שע"כ מוכח מש"ס יבמות הנ"ל דחזקת היתר ליכא באשת חרש (מדמחייב אשם תלוי לר"א) ובפקח ונתחרש הוכחנו דחזקה לאיסורא נמי איכא, למ"ד ספיקא הוי, א"כ אזדא לה ראיית ס' ג"ח הנ"ל לסתור ד' הפרמ"ג (מדלא אוקי הש"ס ללישנא בתרא דשמואל דמחייב אשם תלוי כדידן, ודלא כר"א, ובפקח שנתחרש), דלעולם כפרמ"ג, דפקח ונתחרש ספיקא הוי, ואעפי"כ א"א לאוקמי לדשמואל בהכי, דאי לישנא בתרא בפקח ונתחרש, ע"כ דגם לישנא קמא (דפוטר מאשם תלוי), ג"כ בפקח ונתחרש מיירי, (דהא דוחק הוא לאוקמי תרי לישני דשמואל בתרי גוני חרש), וא"כ איך פטרו בלישנא קמא מאשם תלוי, אפי' אי ס"ל חתיכה מב' חתיכות בעינן, מ"מ הא כתבו התוס' [כתובות כ"ב, ב' ד"ה הבא], גבי ב' אומרים מת, דחזקת איסור דאשת איש כב' חתיכות משוי לה גבי אשם תלוי עיי"ש, והא אנחנו הוכחנו דאי פקח ונתחרש ספיקא הוי אז ג"כ חזקת איסור הוא דאיכא, והדר הו"ל לחייבו באשם תלוי לכו"ע. אלא ע"כ דבחרש מעיקרו מיירי שמואל דאין שם חזקה לא להיתר ולא לאיסור, וכדאמרן, ולישנא קמא דפוטר כרבנן, או משום דס"ל חתיכה מב' חתיכות), ולישנא בתרא כר' אליעזר, ואפילו בחתיכה אחת מחייב:
כללא דמלתא, אין בד' הס' הנ"ל כדי להשיב את הארי, בעל פרמ"ג, ובפרט שגם ד' הרע"ב מכרעת כותי', ובפרט לפי מה שכתבנו שהיא גם דעת הנמוק"י פ"ד דב"ק:
אלא אי קשי' הא קשי' לי על שיטת הפרמ"ג, מהא דירושלמי [ריש פ"ז דגטין, ה"א], דאיתא התם אכל חלב והפריש קרבן ונתחרש, או נשתטה, או נשתמד ר' יוחנן א' נדחית חטאתו, היינו דאף כשחזר ונתפקח אח"כ הוי לי' דחוי [ע' פ"מ שם] וריש לקיש אמר לא נדחית חטאתו, היינו דאף בשעת חליו או המרתו מקריב לי' דדמי לישן. הרי דירושלמי כלהו בחדא מחתא חשיב להו, נתחרש, נשתטה והמיר; והנה זה ודאי דבנשתטה אף הפרמ"ג יודה דאין שום נ"מ אי מתולדה אי נשתטה אח"כ, וע' תב"ש [סי' א' ס"ק נ'] דכל סתם שוטה שבש"ס אינו בתולדה, דאי מתולדה פתי מקרי עיי"ש. ואי כפרמ"ג איך חשיב לנתחרש בהדייהו, ועל כלהו אמר נדחית חטאתו, והא זה פקח הי' מעיקרא ולפרמ"ג אינו אלא ספק, והא כ' התוס' [יומא ס"ד, וזבחים י"א], דלענין נדחה דחיי' גמורה בעינן, ואי איכא שום צד לאמר שאינו דחוי, אז לא חשיב לי' נדחה, וא"כ בשלמא נשתטה והמיר ניחא, אך פקח ונתחרש איך תפקע קדושת מזבח בכדי, ודלמא פקח הוא:
ואמנם באמת מדר' יוחנן אין להקשות מידי דהא מסיק שם בירושלמי דמוחלפת השיטה, ור"י הוא דאמר דלא נדחית, וגם בש"ס דילן [זבחים י"א], אף דלא מייתי פלוגתא דר"י ור"ל בזה, ואין שם רק מימרא דר' יוחנן לבד, ולענין המיר לחוד, מ"מ הגירסא ג"כ דלא נדחית וא"כ מדר"י לק"מ, אלא אי קשיא מדריש לקיש שבירושלמי קשיא, דס"ל נדחית ואף בפקח שנתחרש. ולשיטת הפרמ"ג בשם הרע"ב דכל חרש שאינו מתולדה ספיקא הוי למה תדחה חטאתו:
וכדי ליישב זה נלענ"ד שהדבר תלוי בטעם עצם הפסול דחרש, מאיזה טעם אינו בר מצות, אי משום דהיינו שוטה, וכדמשמע מסוגי' [דיבמות קי"ג] דדעתי' קלישתא, או משום דהוא פסול בפ"ע, כל שאינו שומע ואינו מדבר, ואפי' אי יצוייר דידעינן בי' שהוא בן דעת, ולכאורה יש מקום גם לס' זו, מהא דנחלקו חבריו על רשב"ג בחרש שיכול לדבר מתוך הכתב, ומשמע דלרבנן אף כשחזינן מתוך כתבו שהוא בן דעת גמור, אעפי"כ דין חרש יש לו לכל דבריו, [וכן משמע לכאורה מדברי רמב"ם פ"ב מה' גרושין הי"ז, עיי"ש. שוב ראיתי בס' שו"ת עונג יו"ט מאה"ע סי' קנ"ג כתב בפשיטות דאין פסולו דחרש תלוי כלל בחסרון דעת, ונסתייע מד' הצ"צ סי' ע"ז. ובאמת מבואר למעיין בצ"צ שם דאין משם ראי' כל כך. יעויי"ש]:
והנה אי פסולו דחרש הוא, משום שהוא א' ממיני שוטה, ודאי מסתברא דאין זה אלא בחרש מעיקרו, שלא הי' לו ממה להתפקח, אך בפקח ונתחרש מאן לימא לן דע"י חרשותו שבאה לו מחמת מחלה אח"כ אשתקל לי' שכלו דמעיקרא, ולמה לא נוקמי' אחזקתי'. וכבר אמרנו דמיבמות קי"ג משמע דפסול דחרש מטעם שוטה הוא, וכן יש להביא ראי' ממק"א [מהא דשבת, קנ"ג], גבי מי שהחשיך לו בדרך דנותן כיסו לחש"ו ובעי שם בש"ס הי מינייהו עדיף, חרש וקטן, אי לקטן יהיב משום דלא אתי לאחלופי בגדול, אי לחרש משום דקטן אתי לכלל דעת. ומדלא אשכח חומרא גבי חרש אלא דאתי לאחלופי, ולא אמר בפשיטות משום דאף השתא הוא בן דעת, משמע דפשיט לי' לש"ס שאינו בן דעת כלל. ועפי"ז שפיר חילק הנמוק"י בין חרש מעיקרו לפקח שנתחרש, וזוהי סברת הפרמ"ג, והיינו מה שנסתייע מדברי הרע"ב, פ"א דתרומות, שכ' בטעמא דחרש "שלא הי' לו ממי ללמוד". אך אי נימא דפסולו דחרש אינו משום שטות, אלא דהו"ל פסול בפ"ע, ודאי דאין שום טעם לחלק בין חרש מעיקרו לפקח ונתחרש, דהא סוף סוף השתא אינו שומע ואינו מדבר, וזהו פסול בפני עצמו:
עתה נחזה דחילופי הגרסאות שבש"ס ירושלמי ובתנחומא (אשר הזכרנו בראש מאמרנו זה) בהא פליגי, וממילא תתיישב קושיתנו ע"ד הרע"ב והפרמ"ג מהא דאכל חלב והפריש קרבן שכבר אמרנו דבירושלמי מפיק לה חרש ושוטה תרווייהו מחד קרא, מאשר ידבנו לבו, פרט לחרש ושוטה שאין לבם נודבם, וקשה על גירסת התנחומא דלא אפיק מקרא זה אלא שוטה לחוד, ולחרש אצריך קרא אחרינא דבר אל בנ"י. פרט לחרש שא"ש ואינו מדבר ולפי דברינו מדוקדק הדבר היטב, דבירושלמי ר' שמואל בר נחמן הוא דקאמר לה, ולדידי' י"ל דס"ל דחרש מטעם שוטה הוא דפסול, וכדס"ל לדידן, וע"כ סגי לי' בחד קרא לתרוייהו, דתרוייהו אין לבם נודבם, ולפי"ז באמת ישתנה הדין בפקח שנתחרש, דאינו אלא ספק, דהא הי' לו ממי ללמוד, ודלמא לאו שוטה, הוא וכדאמרן, אך בתנחומא ריש לקיש הוא דקאמר לה, והא ריש לקיש לשיטתי', וס"ל אכל חלב והפריש קרבן ונתחרש נדחית חטאתו, ע"כ דלדידי' לא שאני לי' כלל בין חרש מעיקרו ובין פקח שנתחרש, וזה לא יתכן אלא בשנימא דחרש פסול בפני עצמו הוא, ואפי' בדידעינן בי' שהוא בן דעת ולבו נודבו, כל שאינו שומע ואינו מדבר אינו בר מצות, וזהו מה ודייק וגריס בתנחומא אליבא דריש לקיש "דבר אל בנ"י, פרט לחרש שאינו שומע ואינו מדבר כו', אשר ידבנו לבו פרט לשוטה שאין לבו נודבו, כלומר וחרש, אף כשצוייר שלבו נודבו, מ"מ ממועט הוא מטעם "שאינו שומע ואינו מדבר", וממילא דאה"נ דלריש לקיש לשיטתי' משפט אחד הוא לחרש מעיקרו ולפקח שנתחרש. וניחא מה דאמר ר"ל בפקח ונתחרש דנדחית חטאתו:
זהו מה שאמרנו דיש למצא נ"מ רבתי לדינא בין גירסת התנחומא וגירסת הירושלמי דלגירסת התנחומא, דריש לקיש הוא דקאמר לה ודמפיק לי' לחרש מקרא מיוחד, דבר אל בנ"י, חד דינא אית להו לחרש מתולדה ולפקח שנתחרש, משא"כ לירושלמי דלא גריס ריש לקיש, ודמפיק לי' לחרש ושוטה מחד קרא, מאת אשר ידבנו לבו, שפיר י"ל דהני מילי בחרש מעיקרו דלא הי' לו ממי ללמוד והוי בכלל שוטה ודאי, משא"כ בפקח ונתחרש לעולם אימא לך דאינו אלא ספק וכסברת הפרמ"ג בשם הרע"ב, וכמו שהוכחנו אנחנו מד' הנמוק"י פ"ד דב"ק: