אור ברסלב
המדרש והמעשה שמות פרשת משפטים

המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת משפטים

פרשת יתרו ב'

בדיני חיוב חמשה דברים דחובל בחברו, ובבירור שיטות הרמב"ם בענין זה

וכי יריבון אנשים והכה איש כו' רק שבתו יתן ורפא ירפא כו'. עין תחת עין, שן תחת שן כו', ובמכילתא [כ"א, ע"ז], רק שבתו יתן כו' חוץ מדמי אבריו נותן לו דמי שבתו ע"כ. וצריך ביאור דמאי קמ"ל, הא כל החמשה דברים מקראי ילפינן להו, ופשיטא דלא מיפטר בשבתו ורפואתו בלבד:

במתניתן דהחובל [ב"ק, פ"ג, ב'] תנן, החובל בחברו חייב עליו משום ה' דברים כו', וקצת יש לדקדק מאי "עליו" דקאמר, והכי הול"ל חייב משום ה"ד". [ואף דמצינו כיוצב"ז היכי שהעונשים רבים על מעשה אחד, כגון אלמנה וגרושה חייבין עליה משום ב' שמות [מכות, י"ג]. וכן, יש חורש תלם א' וחייב עליו' משום ח' לאוין [שם כ"א], וכהנה רבות, מ"מ יש לחלק, ונלענ"ד דעכ"פ כאן דקדק התנא בלישני', וכמו שנבאר]:

ובגמרא שם, אימא עין תחת עין ממש, לא ס"ד, כו' ת"ל ולא תקחו כופר כו' לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים כו' רשב"י אומר הרי שהי' סומא וסימא האיך אני קורא בזה עת"ע כו', ומאי קושי', דלמא היכי דאפשר אפשר כו'. אביי אמר אתי' מדתנא דב"ח, עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין, ואיס"ד ממש, משכחת עין ונפש כו' דבהדי דעויר לי' נפיק נשמתי'. ומאי קושי', דלמא מימד אמדינן אי מצי מקבל כו' וכיון דאמדינן, אי מיית לימות, מי לא תנן אמדוהו ומת ת"י כו'. עכ"ל הש"ס:

והנה אף דאתותב אביי', מ"מ יש להבין טעמו, והא הש"ס שפיר מקשה ודלמא מימד אמדינן. ונלענ"ד דהנה יש בחובל מה שאין בכל העונשין שבתורה, שהוא חייב שוגג כמזיד, ועפי"ז יש להקשות, איך ס"ד למידרש עין תחת עין ממש, א"כ יהיה חובל בחברו באחד מאבריו חמור יותר מן ההורגו, שההורגו בשוגג פטור מעונש הגוף, ואם התכוין לזרוק שתים וזרק ד', או לצד זה והלך לצד אחר, פטור אף מן הגלות [ע' מכות, ז' ב'] והחובל בא' מאבריו יתחייב בכל זה, אתמהה [ולמעיין בירושלמי פ"ח דב"ק ה"א מבואר דלירושלמי באמת פשיטא לי' דבשוגג אין לחייבו אלא ממון ויליף מזיד משוגג, עיי"ש] וי"ל דהיא היא מה דקאמר אביי התם, די"ל שאף אביי ידע דאמזיד איכא פרכא, דלמא מימד אמדינן ואי מיית לימות, אך הוכחתו היא מחובל שוגג דמדאך אפשר הוא במציאות דבהדי דעויר לעיני' נפיק נשמתי' א"כ תו אי אפשר לומר עין תחת עין ממש, דהא ההורג את חברו בשוגג לא יצוייר בו עונש מיתה כלל, אפילו באופן רחוק, ואיך יהי' החובל בשוגג חמור ממנו, עין ונפש תחת עין:

אולם הש"ס לא חש להוכחה זו, לוא גם מחובל שוגג, דהא באמת לא שוגג בלבד הוא דחייב בחובל, אלא אפי' אנוס חייב [ע' טוחו"מ סי' מכ"א, וכ"מ גם מרמב"ם פ"א מה"ח, ורק לשיטת רבנו ירו' בלבד אונס גמור פטור עיי"ש] ואאונס הא בודאי יש להקשות, אף אליבא דמסקנא, למה יתחייב אף בתשלומין. ועכצ"ל דאליבא דמסקנא לא קשי', דשאני עונשי הממון מעונשי הגוף, דעונשי הגוף כולם קנסא נינהו, והם מתכונים תמיד לעומת עושה הפעולה, להענישו כדי רשעתו, ואי איהו שוגג או אנוס אין את מי לענוש, (משא"כ בעונשי ממון, וכמו שנבאר להלן):

וכבר ידוע מה שיש מן הראשונים שהקשו, למ"ד עדים זוממין קנסא, מנא לן דמה שעדים זוממין משלמין, למי שהעידו עליו משלמין, הא התורה לא אמרה אלא ועשיתם לו כאשר זמם כו'. ואולי כונת התורה שיפלו המעות להקדש (דהא גם בזה כבר יש די עונש לעושה הפעולה וזהו העיקר במילי דקנסא). ומכבר אמרתי לבארו ע"ד צחות, דהנה הנסיון מעיד בשנים שמתעצמים בדין, והדיין נוטל מזה ונותן לזה אז נראה בעיני המתחייב כאילו שתים רעות עשה עמו, ראשית מה שנטל ממנו, ושנית מה שנתן לחבירו, כי יש אשר מוטב לו לאדם להענש לשלם לגבוה, או אולי גם להטיל לים, מאשר לתת לאיש ריבו. וממילא בעדים זוממין שהם העידו חוב לזה וזכות לשני, וא"כ זממו ללקותו לזה בכפלים, וכדאמרן, והתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, א"כ בה במדה שזממו להכאיב לו לזה, צריך להתקיים גם "כאשר זמם" דידהו ג"כ באופן זה, היינו ליטול מהם וליתן למי שרצו בהפסדו, **(ובפשיטות יש לומר עפימ"ש התוס' [כתובות ל"ב, א', ד"ה אי ממונא לקולא] שהקשו שם לעולא דממונא משלם מילקי לא לקי וז"ל וא"ת אתגורי איתגר כו' (כלומר ואיך יתכן דאי עבר על ל"ת בלא הפסד ממון לחברו נידון במלקות החמור, ואם הפסיד גם ממון נידון בממון הקל) וי"ל דשא"ה דחס רחמנא עלי' דנחבל עכ"ל התוס'. והנה בע"ז לדידן אף אליבא דאמת ממונא משלם ולא לקי, ותיקשי נמי קו' התוס' אתגורי איתגר (דהא בהעיד עדות שקר בלא כונת הפסד ממון, כגון שהעידו שהוא ב"ג וב"ח, באמת נידון במלקות החמור) וע"כ נמי דחס רחמנא על מי שרצו להפסידו, וממילא מוכח דלבע"ד משלמין, ודו"ק. ובפרט לפימ"ש התוס' [שם ל"ב ע"כ ד"ה שלא השם] די"ל דאפילו בהעידו עליו שהוא חייב ממון ומלקות והוזמו ג"כ ממונא משלמין, וא"כ בודאי תיקשי אתגורי איתגר, וע"כ משום דחס רחמנא ואמנם י"ל דבע"ז ל"ש כ"כ חס רחמנא מדלא חסרו עדיין, למ"ד כאשר זמם ולא כאשר עשה אף בממון, ודו"ק]:)** (דאי לאו הכי, ואי יתנו להקדש עדיין לא הענשתם כדי רשעתם אפילו אי תיזול בתר עושה הפעולה).

ואמנם אם שמה שאמרנו כאן בענין עדים זוממין אין זה אלא ע"ד צחות:

אך יסוד הדברים ודאי אמת, דבכל מילי דקנסא אזלינן ביחוד בתר עושה הפעולה, בין להקל ובין להחמיר, ובכגון דא יש לחלק בין שוגג למזיד, וכעין מ"ש [גטין נ"ג וערובין ס"ח], דלא קנסו שוגג אטו מזיד, ואף למאן דקניס, אין זה אלא היכי דאי לאו הא לא קיימא הא, דהא "אטו" קאמר, אך על השוגג מצד עצמו לא יונח הקנס ולא העונש, משא"כ בעונשי הממון, שהם משום תשלומין לחברו, להכשיר לו את נזקו, ואינן משום קנס, התם אין לנו עסק עם עושה הפעולה וכונתו, רק עם מקבל הפעולה, ומטעם זה אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, דהא סוף סוף נתנזק זה והפסיד, ומה לו בשגגתו ובאנסו של חברו אולי זהו מה שדקדק התנא החובל בחברו חייב "עליו" משום ה"ד, כלומר החיוב בא לו מצד חברו הנחבל, שסבל מן הפעולה, ומש"ה לא חילקנו בו בין שוגג למזיד. אולם עכצ"ל דהאי "עליו" איידי דנזק קתני. דהא אשאר ד' דברים באמת פטור שוגג [ע' כ"ק כ"ו, ב']. ועכצ"ל דמדרק הכשיר לו את נזקו כבר אזלינן באינך ד' דברים בתר עושה הפעולה, והבן:

כ"ז אליבא דאמת, דעין תחת עין אינו אלא תשלומין, משא"כ אי הוי דרשינן עין תחת עין ממש, והי' גם זה עונש קנסיי (ככל שאר ענשי הגוף), שאין הימנו להנחבל הנאה של כלום, ודאי שלא הי' שום סברא לחייב לא את האונס ולא את השוגג, וע"כ דהוי דרשינן לקרא דפצע תחת פצע לדרשה אחריתא, וא"כ תו לא הי' חומר בחובלו יותר מן ההורגו, דהא השתא, אליבא דהוי אמינא, אין הכי נמי דגם החובל בשוגג יפטר, ואי דעכ"פ במזיד יתחייב, והוי עין ונפש תחת עין, דבהדי דעויר לי' כו' ע"ז הא קאמר הש"ס ודלמא מימד אמדינן כו' מי לא תנן הי' לוקה ומת ת"י כו' וא"כ אף מחייבי מלקיות לא חמיר ומשו"ה אידחא לה הוכחתו של אביי. דאי במזיד הא אינו חמור עוד מן ההורגו, ואי בשוגג הא אמרינן דאליבא דהו"א דעין תחת עין ממש אז באמת יפטר החובל בשוגג, ומה דחייב שוגג א"ז רק אליבא דמסקנא:

וראה דבר פלא [בשו"ת הרדב"ז סי' תרכ"ז] שכ' וז"ל, ולכך אמרו גבי חובל שמשלם ממון, אעפ"י שא"ת כוי' תחת כוי', בשביל שחששו שמא ימות והוי עין ונפש כו' עכ"ל, וזה דלא כמסקנת הש"ס דדחי להא דאביי, וצ"ע. **(שוב ראיתי דבאמת לא על הרדב"ז תלונתי, דגם רש"י ז"ל כתב כן [כתובות ל"ח, א', ד"ה ולא עין] וז"ל "מינה קיי"ל בהחובל דעין תחת עין לאו ממש, דא"א ממש דלמא בהדי דסמינן לעיני' מיית" כו' עכ"ל. וגם ע"ד רש"י צ"ע. דאיך כתב דמיני' קיי"ל ובאמת אידחי לה בש"ס ילפותא דא:)** ואמנם דינו של הרדב"ז מה שהוכיח מזה דא"צ להציל את חברו בא' מאבריו, זה ודאי אמת, דהא עכ"פ לא פליג הש"ס אדאביי במציאות, דאיכא ס' סכ"נ בנטילת אבר, אלא דלשונו של הרדב"ז צריך תיקון וכדאמרן (אף דיש מקום לומר דעין שאני עפימ"ש בע"ז כ"ח שורייני דעינא באובנתא דלבא תליא). [ומה דלא התירו בסכנת אבר לענין שבת אלא שבות דדבריהם (ע' שו"ע או"ח סי' שכ"ח, ובמג"א שם ס"ק י"ב), הוא משום דשאני ניטל ע"י אדם מניטל ע"י חולי, וק"ל. ועיין תוס' עירוכין ז', א' ד"ה כגון שדרה כו']:

ברם פסקי הרמב"ם בהאי ענינא בודאי צריכים עיונא, דז"ל [בפ"א מה"ח. ה' ג'], וזה שאמרה תורה כי יתן איש מום כו' כן ינתן בו, אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר ולחבול בו כו' והרי הו"א לא תקחו כופר לנפש רוצח, לרוצח לבד אין כופר, אבל לחסרון אברים יש כופר. עכ"ל רמב"ם, ולהלן [שם, ה' ה'], כתב הרמב"ם "ומניין שזה שנאמר באברים עין ת"ע, תשלומין הוא, כו' ובפירוש נאמר וכי יכה איש את רעהו באבן כו' רק שבתו יתן ורפא ירפא כו', וה"ה לתחת האמור בעין ובשאר אברים", עכ"ל הרמב"ם ודבריו נפלאו, דמ"ש בה' ג' מהא דלא תקחו כופר שפיר קאמר, דהיא היא ילפותא דברייתא קמייתא בסוגי' דהחובל שם, אך מה דיליף לה שוב בה' ה' מהא דרק שבתו יתן זה לימוד חדש, שחידש הרמב"ם מדעתי', ולא הוזכר בש"ס כלל, ולמה הוצרך אליו, וכי כעורה זו ששנה תנא, דיש כופר לראשי אברים, וממילא דאף עין בכלל, ומי הצריכו לרמב"ם לחדש לימוד אחר לענין עין דוקא. וע' בלח"מ שם שנדחק ג"כ בישוב ד' רמב"ם אלו:

ולחומר הנושא הי' נלענ"ד, דהנה אנן קיי"ל החובל בעבד כנעני של חברו חייב, [ב"ק פ"ח], דכיון דאיתי' במקצת מצות, ה"ה כישראל ומ"מ חובל בע"כ שלו פטור, והטעם משום דהא אליבא דאמת עין תחת עין ממון, ומדמה שקנה עבד קנה רבו, א"כ למי ישלם, אך אי הוי אמרינן עין תחת עין ממש, והי' החובל לוקה בגופו, אז לא הוי מחלקינן כלל בין ע"כ שלו לעבד כנעני של חברו, דהא מצד העבדות אין שום קולא לענין חובל מאילו חבל בבן חורין, היכי דאיכא עונש הגוף ויש גם להביא ראי' לזה מהא דהכאה בפחות מש"פ, (דלוקה מדאין שם תשלומין), שהדין דגם אעבד כנעני לוקה וע' כתובות ל"ה, וב"ק פ"ח], וכ' הב"י בטוחו"מ דה"ה בעבד כנעני שלו בהכהו פחות מש"פ דלוקה, וכ"פ המחבר שם, ובשו"ע חו"מ סי' ת"כ ס"ב, ע' סמ"ע וש"ך שם]:

ולפי"ז לכא' תסתער עלינו קושיא גדולה, מנא לן אף אליבא דאמת להוציא קרא דעין תחת עין מפשוטו לגמרי, כדי לקיים קרא דלא תקחו כופר, והא אפשר לקיים שני המקראות, היינו, נימא דאין הכי נמי שאמרה תורה דאתה לוקח כופר לראשי אברים, אך כל זה היכי דאפשר בכופר, כגון בבן חורין או בעבד כנעני של חבירו, משא"כ היכי דל"ש כופר, כגון בעבד כנעני שלו, דמה שקנה עבד כו' דלמא אף אליבא דאמת הי' מסמין את עינו, ובהכי מתוקים קרא דעין תחת עין? ואל תתמה, שא"כ יהי' חובל בעבד כנעני שלו חמור מחובל בבן חורין, חדא דבסגנון כזה הא יש להקשות גם בבן חורין גופי', דחמירא הכאה קלה שאין בה ש"פ יותר מהכאה גדולה שיש בה ש"פ, דהתם לוקה והכא משלם, (אע"ג דלמסקנת הש"ס כתובות ל"ב מלקות חמור מממון ואעפי"כ לא חיישינן לזה), וע"כ כמו דאמר בש"ס כתובות ואי ממונא קולא שכן חס רחמנא אממונא דנחבל, עיי"ש:

וביותר תיקשי דמצינו כעין זה לענין עבד כנעני שלו גופי', והוא לשיטת הב"ח [הובאה בטוחו"מ, ת"כ]. דס"ל דבעבד כנעני שלו לעולם לוקה, ואפי' ביש בה ש"פ, כיון דל"ש תשלומין, [ועיי"ש בכ"ח שהחליט שגם דעת הרמב"ם כן והוא מסתימת לשונו בפט"ו מה"ס], ומדסוף סוף איכא עונש הגוף בחובל בע"כ שלו, א"כ ישאל השואל מנא לן לאפוקי' לקרא דעת"ע מפשוטי' ולרבויי למלקות, נימא באמת דבכה"ג עין ממש בעינן:

איברא דבאמת זה לק"מ, דהא בפירוש ריבתה תורה א אחר בראשי אברים דעבד כנעני שלו, דהא יוצא לחירות, וזהו תשלומין דידי', ומדלא מתוקים קרא דעין תחת עין בע"כ שלו, ע"כ דגם קרא דפצע ת"פ לא קאי אע"כ; אך אי תיקשי הא תיקשי, למאי דקיי"ל (למ"ד מעוכב גט שחרור יש לו קנס) דהפיל שן עבדו וסימא את עינו יוצא לחירות משום שינו ופטור מדמי עינו, גטין מ"ב, א', וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מה"ח], נימא להיפך, כיון דל"ש כאן ליקח כופר לראש אבר זה (דלחירות כבר יצא משום שינו, ולדמים אין לו עדיין יד, מדמעוכב ג"ש) א"כ יקויים בי' קרא כדכתיב, עין ממש, ונוקי לקרא בהכי "עין תחת עין, שן תחת שן", כלומר היכי דחבל בי' בתרוייהו בעין ובשן, אז זמנין דמקיימין בי' עין ממש, וזמנין שן ממש. והכל לפי מה שחבל באחרונה (וכמו שפ' הב"ח באמת לענין מלקות, דלוקה בע"כ שלו, מדא"א בתשלומין) ואף כי זה דוחק לאוקמי קרא דעת"ע בעבד כנעני דוקא, מ"מ אכתי עדיף מלהוציאו מידי פשוטו לגמרי, ושבקי' לקרא דדחיק כו', ומנא לן באמת שלא יתקיימו שני המקראות גם יחד, והיינו אתה לוקח כופר כו', היכי דאפשר בכופר, ועין ממש היכי דל"ש כופר, כגון בכה"ג אולי שאלה זו היא שעמדה בפני הרמב"ם:

וכדי לתרץ זאת השאלה חזר הרמב"ם וכ' בה' ה' "ומניין שזה שנאמר עין תחת עין תשלומין הוא" כו' (כלומר אע"ג דהיכי דאפשר כופר לראשי אברים כבר שמענו דממונא משלם מ"מ נימא דמש"ה נקט קרא כאן עין ושן יחד, וכעין שאמר כן זה ג"כ גבי עבד, בקרא דלהלן, וכי יכה איש את עין עבדו כו' ואם שן עבדו יפיל כו', כדי לרמז לנו ולהודיענו דבהכי איירי, ואעבד קאי, ולעולם עין ממש דהא לא שייך גבי' כופר). ע"ז מתרץ הרמב"ם בפירוש רבתה תורה, רק את שבתו יתן ורפא ירפא, הא למדת דתחת הנאמר בחבורה תשלומין הוא, (כלומר ולאו משום מקח כופר לחוד, אלא דעצם ההוראה דקרא דתחת, היא תשלומין), וה"ה תחת האמור בעין תשלומין" וממילא דתו ל"ש לאוקמי' בע"כ שלו, ולאמר עין ממש:

כך הי' נ"ל לפרש ע"ד החידוד את כפל הלשון ברמב"ם, ואמנם מודינא דאליבא דאמת אולי רחוק הוא בכונתו; אלא שמכלל הדברים האמורים נמצא פשר לשיטה אחרת שברמב"ם בהלכה זו. שז"ל הרמב"ם [בפ"ה מה"ח ה"ו] מי שחבל כו' אבל אם לא היו שם עדים כלל אינו משלם לא את הנזק ולא את הצער כו' רק נותן לו דמי שבתו ודמי רפואתו ע"כ, והראב"ד השיגו, ומקשה ממנ"פ, אי ס"ל דה' דברים קנסא, א"כ גם שבת וריפוי לא ישלם עפ"י עצמו, ואי ממונא, כולו ממון, ומנא לי' לרמב"ם לחלק בין החמשה. עכת"ד, ובכ"מ הוסיף להתפלא גם על הרמב"ם גם על הראב"ד, דלראב"ד משמע דניחא לי' עכ"פ לומר דכולו קנס, והא כמה גמרות ערוכות הן דכולן ממונא, [מהן בכתובות מ"א ובשבועות ל"ו, דמשלם פגם עפ"י עצמו, וכן בריש כ"ק דחשיב ה' דברים. אע' דבקנסא לא קמיירי], יעויי"ש, דלא מצא הכ"מ תרופה לד' הרמב"ם:

והנה בין לראב"ד ובין לכ"מ משמע כונתם להדי' דמה שחייב הרמב"ם בשבת וריפוי, עפ"י עצמו, ופטר מאינך, משום דס"ל דהוי ממונא ואידך קנסא, ולולא הבנתם ז"ל הי' נלע"ד כונה אחרת, דגם מרמב"ם לא נעלמו כל הנך מימרות שבש"ס, דכל החמשה דברים ממונא נינהו, ואעפי"כ ס"ל דנזק וכו' אינו משלם עפ"י עצמו ויתבאר לנו כמין חומר מה שהפריד בין הדבקים, ומחייב בשלשה ופטר בשתים שכבר הבאנו ל' הרמב"ם שכ' [בה' ג' מפ"א מה"ח] "ראוי זה לחסרו אבר ולחבול בו כו' אלא שאמרה תורה לא תקחו כופר כו'". כונתו דודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולמה כתבה תורה יד תחת יד כו', והיא לא כיונה כלל לא לידו ולא לעינו, אלא לתשלומין דידי', וס"ל לרמב"ם דעל כרחך דדינא אתי קרא לאשמועינן, דבאמת יסוד עונשו שלזה הוא נטילת אבר ולא ממון, ראוי הוא לחסרו אבר", אלא דקל הוא שהקילה תורה גבי אברים לפדות א"ע בממון, ואתה לוקח כופר לראשי אברים"; ואין הכי נמי דהשתא שגילתה תורה כופר, כופר דוקא ולא אבר ממש, אף כשירצה החובל, דהא אינו רשאי לחבול בעצמו היכי דאפשר בכופר, ואעפי"כ אפקי' רחמנא בלשון יד, ועין, ורגל, כדי להודיענו דגם התשלומין דידי' אינו אלא במקום דהוי שייך גם נטילת האבר עצמו, אך במקום שלא יצוייר עין ממש, שם אינו גם בתשלומי העין, וסומא שסימא שאני דאין זה אלא כעין פומא דכאיב לי', ודו"ק):

ולדעתי י"ל דזו היא שיטת ר' אליעזר בש"ס [ב"ק, פ"ד שם] שאמר. עין תחת עין ממש, עיי"ש במסקנא דדמי עינו דמזיק יהיב לי', וס"ל לרמב"ם דאף רבנן דפליגי עלי', לא פליגי אלא בהא דדמי עינו דניזק, אך לכו"ע, מאי דיהיב משום כופר הוא דיהיב, ומי שאינו בנטילת אבר אינו בתשלומי דמי האבר, וכמו שיבואר ואמנם זהו רק למאי דילפינן מהא דלא תקחו כופר, (דלאינך קראי כמעט לכולהו אשכח פרכא שם בסוגי') אך לכאורה קשה, הא קרא זה שנסתייע מיני' הרמב"ם בה' ה' שם, דבפירוש רבתה תורה רק שבתו יתן ורפא ירפא" הא איהו עדיף מכולהו, ולמה באמת שביק לי' הש"ס, ול אשתמיט תנא דיליף מיני' ע"כ צ"ל כמו"ש השטמ"ק בשם הר"מ דמקרא זה אכתי לא הוי ידעינן חבלה דראשי אברים, והוי אמינא דעכ"פ בראשי אברים עין ממש בעינן. עיי"ש. כונתו דקרא דרק שבתו בהכאה כל דהוא איירי (כי יכה איש כו') דאין שם אלא שבתו ורפואתו:

ולפי"ז י"ל דאכן יש חילוק אף בחבלה דראשי אברים בין שבת וריפוי לבין אינך דה' דברים, אף אליבא דאמת, דשבת וריפוי אין ה"נ דמקרא דרק שבתו ידעינן להו וא"כ גם יסוד חיובם אינו אלא ממון ן משא"כ אינך, דמקרא דלא תקחו כופר בעינן למילף להו, יסוד חיובם אינו אלא נטילת אבר, (וכמו"ש הרמב"ם "ראוי הוא זה לחסרו אבר") והתשלומין במקום כופר הוא דאתי. ואי משכחת איזה אופן דשייך בי' חיוב ממון, ולא שייך בי' נטילת אבר, אז יפרדו הה' דברים לשני חלקים:

נזק וצער וכו' שאינם אלא כעין כופר תחת ידו או עינו "הראוי ליטול", וכעין תמורה תחתם, אותם לא ישלם בכה"ג, דבאין עיקר אין חליפין, אך שבת וריפוי דלאו מלא תקחו כופר ידעינן להו, רק משבתו יתן, ויסוד חיובם ממון, נותן מ"מ:

והנה מה דקיי"ל דאין אדם נהרג בבי"ד ע"י עצמו ואינו לוקה עפ"י עצמו, אע"ג דלתוס' [מכות ה], אין זה קנס, (ודלא כרש"י), וגם מה דמשמע מד' התוס' [זבחים, ע"א, א'], דהוי משום דאין אדם משים עצמו רשע אין זה מספיק לכאורה, דעכ"פ באומר דרך תשובה הא קיי"ל דל"ש א"א משים עצמו רשע נראה לי להסביר הטעם עפ"י מה שכתב הקצוה"ח [חו"מ סי' ל"ד] בשם מהר"י ן' לב בטעמא דהודאת בעל דין מהני גבי ממון, אעפ"י שאינו בגדר עדות כלל, אלא דמהני משום דקיי"ל [בחו"מ סי' מ'] דמתחייב אדם בדבר שבממון אעפ"י שאינו חייב והקצוה"ח דחה דבריו, וכתב דטעמו משום נאמנות, עיי"ש. ומכבר רשמתי אצלי על גליון חו"מ שלי די"ל דבזה פליגי טור ורשב"א [הובא ברמ"א חו"מ, סי' כ"ח], היכי שנותנים ח' על העדות, דלד' הטור אף בע"ד צריך להעיד, ולרשב"א אין הח' חל על הבע"ד בעצמו, עיי"ש. וי"ל דלשיטת הטור ס"ל בטעמא דנאמנות בעה"ד כד' קצוה"ח, דהוי מטעם עדות, דנאמן על עצמו, וא"כ שפיר חל הח' גם עליו, ויגיד ויאומן, אך לרשב"א י"ל דכמהרי"ן בן לב ס"ל דכל עצמה של הודאת בע"ד אין זה משום דמאמינין לי' בודאי דהכי הוי מעשה, אלא משום דמתחייב אדם אעפ"י שאינו חייב, א"כ הני מילי בשמתחייב באמת היינו במודה מעצמו, אך איך נכוף עליו ע"י ח' כדי שיודה, **(ובסברא כעין זו תירץ גם כ' אחי הרה"ג החריף כמוה"ר אליעזר נ"י קושית בעל תוה"ש אהא דקיי"ל דאשה שיש לה וסת מותרת לבעלה של"ב וסתה כשהיא ישנה מטעם ס"ס.)** והא אף כשיודה לא יהא זה אלא מטעם חיוב חדש, ואיך נכופנו כדי שיתחייב וי"ל דזוהי ס' הרשב"א, שאין הח' חל על הבע"ד, [ובזה יש להטעים ד' הסמ"ע חו"מ סי' ט"ז, עיי"ש ודו"ק כי קצרתי]:

עכ"פ עשינו סמוכין לד' מהרי"ן בן לב מד' הרשב"א בתשובה, ועפי"ז ניחא מאד מה דאין אדם נהרג עפ"י הודאת עצמו, דהא אף בממון לא מהני אלא משום דמתחייב אדם אעפ"י שאינו חייב, והא במיתה כה"ג אין אדם רשאי להמית א"ע, דקרא כתיב אך את דמכם לנפשותיכם כו' ואיך תהני לי' הודאתו לענין מלקות, וה"ה לענין חבלה, אילו הי' הדין נותן עין תחת עין ממש, ג"כ לא הוי מהני הודאת בע"ד, דהא אין אדם רשאי לחבול בעצמו, ואמנם באמת אין שם בחובל בחברו אלא תשלומין, אך הא כבר כתבנו דאפי"ה נזק וצער וכו' אינן אלא במקום כופר, תחת עין ממש, ורק כל היכי שישנו בעין ממש ישנו בהני, וכעין מ"ש ב"ק מ"ג לענין כופר ודמים עיי"ש. אלא דזה אינו רק בנזק וצער (ומשום דמלא תקחו כופר ידעינן להו) ולא בשבת וריפוי דאיכא קרא רק שבתו יתן כו' והם כל יסוד חיובם אינו אלא ממון, ועפי"ז היכי דליכא עדים, ואיכא רק הוראת בע"ד, בדין הוא דשבת וריפוי ישלם, דהא מתחייב אדם כו' אך נזק וצער למה ישלם, הא אינם אלא במקום עין ממש, ובעין ממש כה"ג לא הוי מהני הודאתו, (דא"א רשאי לחבול בעצמו), ומדאין עיקר אין חליפין:

ועפ"י הנחה זו כמה גדולים ד' הרמב"ם שכ':

ואם לא היו שם ערים כלל והודה עפ"י עצמו פטור מן הנזק ומן הצער, וחייב בשבת ובבושת ובריפוי כו' כו' שהשבת והריפוי ממון הוא ולא קנס, (כונתו לענ"ד דיסוד חיובם ממון, ולא עונש הגוף כמו נזק וצער, שבאו במקום כופר, וממילא דהוי דומיא דקנסא לענין זה). ולמה משלם את הבושת כו' שהמחבל שחבל שלא בפני אדם אין לו בושת, והודאתו בבי"ד היא שביישה אותו עכ"ל. ראה שלא כתב להדי' גבי נזק וצער דקנסא נינהו, משום דבאמת אף לרמב"ם ממונא נינהו, (ודלא כמו שפירשו דבריו הראב"ד והמ"מ) אלא דאעפי"כ פטרן עפ"י עצמו, משום דמ"מ הן במקום קנס, היינו כופר תחת עונש הגוף, וממילא דעפ"י עצמו, דל"ש עונש הגוף, ל"ש תשלומי נזק וצער:

ועל השבת והריפוי כתב דממון הוא, היינו דיסודן ממון, ומשו"ה חייב עפ"י עצמו, דמתחייב אדם אעפ"י שאינו חייב ולענין בושת נדחק בטעמו [וע' בראב"ד שכ' עליו א"א דייני דגיתי דייני הכי עכ"ל], משום דהוי קשי' לי' לרמב"ם כיון דבקרא דכי יכה איש לא נאמר אלא שבת וריפוי, ולא בושת, וע"כ דתשלומי דבושת נכללו בהא דלא תקחו כופר, וא"כ בדין הי' שגם בושת לא ישלם עפ"י עצמו, וכדאמרן, לזה חידש דחיוב הבושת בא בשעת ההודאה, וא"כ תו לא צריכינן בזה לטעמא דמתחייב אדם, דהא ע"ז יש עדים, דאנן סהדי, ואין זה עפ"י עצמו:

**(ומה שאמרו [ב"ק, מ"א], גבי כופר עפ"י בעלים מודה בקנס הוא כו' קא סבר כופרא כפרה, דמשמע דמשלם כופר עפ"י עצמו, אין זה ענין לנ"ד, דהתם כתיב בתורה ובעליו יומת, ומשום דהוי פדיון נפשו ע"כ משלם עפ"י עצמו כי היכי דתהוי לי' כפרה, אע"ג דמיתה עצמה לא מחייב עפ"י עצמו, משא"כ בנזק דה' דברים, דלא כתיבא בי' מיתה לא שייך לחייבו משום כפרה:)**

ומעתה סרה מעל הרמב"ם קושית הממנ"פ של הראב"ד, דשפיר חילק הרמב"ם בין נזק וצער ובין שבת וריפוי. וגם סרה קו' המ"מ מהא דב"ק ד' דחשיב ה' דברים אע"ג דבקנסא לא קמיירי. מדביארנו דגם לרמב"ם לאו קנסא נינהו אך עדיין נשארו קושיות המ"מ מהא דתנן [כתובות מ"א] האומר אנסתי כו' משלם בושת ופגם עפ"י עצמו, ואינו משלם קנס. ומבואר [בשבועות ל"ו] דפגם היינו נזק. וכ"פ גם הרמב"ם **(והקשה התוה"ש למ"ד דבס"ס כל היכי דאפשר לברורי מבררינן למה לא נקיצנה כדי לברורי ותירץ כ' אחי נ"י לפימ"ש בס' ש"ש דהא דנאמנת לומר טמאה אני אינו מוספרה לה אלא משום דשויא אנפשי' חד"א א"כ כל זה באומרת טמאה אך להקיצנה כי היכי דתשוי' עלי' חד"א ודאי דאין חובה עליו; דהא אף אמירתה לא תברר האמת, ורק מטעם חד"א תיאסר. ודו"ק:)** גופי' בפ"ב מה' נ"ב דמשלם פגם בהודאת פיו וא"כ מכאן סתירה למ"ש הרמב"ם דאינו משלם נזק עפ"י עצמו וקושיות אלו הכריחו את המ"מ להחליט שאין לרמב"ם (שפ' כאן דנזק הוי קנס) על מי ועל מה להשען עיי"ש. ולענ"ד הנה בר מן דין קשה על הרמב"ם מהכא גופה, איך סתם דבריו דרק "באין שם עדים כלל" אינו משלם נזק וכו' עפ"י עצמו, והא גדר הקנס אינו כן, דאפי' יש עדים, ואפי' באו והעידו אח"כ, אלא שהוא הקדים להודות, הודאתו פוטרתו, וכדסתים הש"ס [ב"ק י"ד] כרב, דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, והא הכא חייב עצמו במידי, היינו בשבת וריפוי, [וע' ב"ק, ע"ד], וא"כ עדיפא הו"ל לרמב"ם לומר, דאפי' יש עדים, אלא שהודה מקודם, פטור מן הנזק:

אך כ"ז לפי פירושו של הראב"ד והמ"מ בד' הרמב"ם, דקנס גמור חשיב לי', משא"כ לפי דרכנו דאף לרמב"ם אין זה קנס גמור ורק משום עין ממש נגע בה הרמב"ם, היינו דהיכי דלא הוי מהני הודאת עצמו לעין ממש, (משום דא"א רשאי לחבול בעצמו ול"ש בזה ס' מהרי"ן לב דמתחייב אעפ"י שאינו חייב), כך לא מהני לתשלומי העין לפי"ז ניחא מאד, דהא אפי' במיתה גופה, דודאי אינו נהרג עפ"י הודאת עצמו, מ"מ כ' התוס' להדי' [מכות ה', ד"ה בעידנא, עיי"ש], דרק אין הודאתו מחייבתו, אך אי באו עדים לא מיפטר בהודאה, א"כ כ"ש עין ממש, וכ"ש נזק הבא במקום עין, דאי באו עדים אח"כ חייב, והיינו מ"ש הרמב"ם, כאן גבי נזק דרק "אם לא היו שם עדים כלל" אינו משלם נזק וכו' דקדק הרמב"ם לכתוב אאם לא היו עדים כלל", לאפוקי בהיו עדים אלא שהוא הקדים להודות. וזה יתפרש רק עפ"י הנחתנו בהבנת שיטת הרמב"ם והבן זה:

חזינן עכ"פ דחילוק גדול יש בין קנס לנזק אף לרמב"ם, ולפי"ז י"ל לרמב"ם, דמשנתנו דכתובות מ"א אין כונתה דמשלם אף בלי עדים כלל, אלא הכי פירושה, דהיא אתי' לאשמועינן רק את ההפרש שבין הקנס ובין הפגם, דבקנס ההודאה פוטרתו, וא"כ "אינו משלם עפ"י עצמו" כלל, ואף כשהיו שם עדים, אך בפגם אין ההודאה פוטרת אותו עכ"פ אם היו שם עדים, ואפילו באו אח"כ, ובבחינה זו קרי לי' משלם עפ"י עצמו, והרמב"ם בפ"ב מה' נ"ב סתם את הדברים, כיון דלא נתפרשו להדי' בש"ס, כדרכו הידועה. ואם כי דחוק הוא קצת בפירוש המשנה דכתובות, אך עכ"פ סר מר התימא על שיטת הרמב"ם ממה שהקשה עליו הרב המ"מ ולענין דינא נראין הדברים מאד כמו שכתבנו, דאף הרמב"ם לא פטר מן הנזק אלא כשאין שם ערים כלל ודו"ק:

ובא וראה שלפי דרכנו סעד גדול יש לשיטת הרמב"ם מד' המכילתא המוצגת בראש מאמרנו זה, שז"ל "רק שבתו יתן כו' חוץ מדמי אבריו נותן לו דמי שבתו ורפואתו" ע"כ. וכבר שאלנו מה חידש לן תנא בזה יותר ממה שנאמר בקרא ד אבל לפי שהסברנו ד' הרמב"ם י"ל דהיינו מה, שחידשה המכילתא, דרק נזק וכו' הם בכלל דמי אבריו (כלומר, כופר במקום חסרון אבריו ממש), אך שבתו ורפואתו גלה לן קרא דרק שבתו, שהן "חוץ מדמי אבריו", ויסוד חיובם ממון, ונ"מ לענין תשלומין עפ"י עצמו, דעכ"פ שבתו ורפואתו משלם, ואפילו בלא עדים כלל, כשיטת הרמב"ם:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה