המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת יתרו ב'
בדיני המ"ע שמתן שכרן בצדן וכפיית בי"ד עליהן
כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה כו', מכילתא [כ', י"ב]:
"למען יאריכון, על האדמה, מכאן אמרו כל מ"ע שמתן שכרה בצידה אין בי"ד של מטה מוזהרין עלי'". ע"כ. והוא פלאי, דאיך מוכח מזה שאמרה תורה על האדמה", שאין בי"ד מוזהרין עלי' וכבר נתקשה בזה הגר"א ז"ל בהגהות המכילתא, ומחק וחילף את הגרסאות עיי"ש. ובדברינו יבואר ותתישב הגי' כמו שהיא:
הנה הא דאין בי"ד של מטה כופין על מ"ע דכבוד או"א ש"ס ערוך הוא [בחולין קי"א כ'] גבי רמי בר תמרא דאייתו קמי' גברא דלא מוקיר כו' כפתוהו אמר להו שבקוהו דכל מ"ע שמ"ש בצידה אין בי"ד מוזהרין עלי'. וכן הוא בשו"ע [יו"ד סי' ר"מ], אלא דיש שם מקום עיון על הרמ"א, דבשו"ע חו"מ [סי' צ"ז, ס' ט"ז] לענין השבת עבוט דאין בי"ד כופין עליה, משום שנאמ' בה ולך תהי' צדקה, שם כתב הרמ"א דאין בי"ד חייבין לכפות אך אם רצו כופין, והכא גבי כבוד אב ואם לא הגיה הרמ"א כלום, וכבר הקשה קו' זו הסמ"ע [חו"מ, סי' ק"ו ס"ק ב', דגם שם לענין מצות פריעת בע"ח שעל היתומים, שהוא מטעם כבוד אביו, סתם הרמ"א כד' המחבר דאין כופין, משמע אפילו אי רצו בי"ד אינם רשאים לכופו וזה שלא כמ"ש רמ"א גבי השבת עבוט דאם רצו כופין]:
ואמנם ידוע דמארא דהאי דינא, דאם רצו בי"ד כופין גם במ"ע שמ"ש בצדה, הוא הריצב"א שבתוס' [ב"ב ח', ב'], שתירץ בזה קושית התוס' [מהא דכתובות מ"ט] על מה דכפיי' רבא לר"נ בר אמי ואגבי מיני' ד' מאות זוז לצדקה אעפ"י דצדקה מתן שכרה בצדה. ומקור הדברים הוא בירושלמי [פ' ה' דכ"ב, ה"ה] אהא דמעמידין אגרדומין על המדות (אע"ג דבמדות א"ת הין צדק יהי' לך, והוא ג"כ מ"ע שמ"ש בצידה כידוע) וזה גופא טעמא בעי, מנא לי' לירושלמי הא, לחלק דאם רצו כופין, ומהא דצדקה אין ראי' שכבר תירצו בה בתוס' תירוצי אחריני, (דיש שם גם לאוי דלא תאמץ ולא תקפוץ, וכדומה), ולענין הסברא הוא קשה לשמוע, דכלום ברצון הדיינין תלי' מלתא, אי דינא לכוף, יתחייבו לכוף, דהמכשלה הזאת תחת ידם, ואי קילא האי עשה מכל העשין, ודינא שלא לכוף, לא יהיו רשאין:
**(ואמנם נראה לי להביא דוגמא מעין זו מש"ס [ערוכין כ"ה] לענין גרעון כסף דשדה אחוזה, מניין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה כו' ופירשה הרמב"ם [פ"ד מה' עוח"ר ה"ח] דאם רצה הגזבר לחשוב את החדשים לשנה חושב כו', וע' בראב"ד שם שהקשה ג"כ וכי ברצון הגזבר הדבר תלוי כו' עיי"ש:)**
ועוד קשה לי נהי דפליג ריצב"א על ס' התוס', וס"ל דאפי' היכי דאיכא לאוי לא אלים בשביל זה העשה כדי לכוף גם עליה, מ"מ הא בל"ת ודאי כייפינן אף מקמי שעבר, וכמו"ש [יבמות, פ"ה] אם לא רצה דפנו (וע' הפלאה כתובות מ"ט שם], וא"כ מ"מ איכא חיוב כפיי' בצדקה בשביל הל"ת שבו, ולמה נאיד ריצב"א מתי' התוס', והוזקק לחלק בין רצו בי"ד ללא רצו לימא דבשביל הלאו שבה אכפי' רבא לר"נ בר אמי:
והנה הט"ז [חו"מ ס' כ"ו] כ' דאפי' לריצב"א דעל הצדקה נמי אין חיוב לבי"ד לכפות מ"מ בנודר לצדקה ודאי דכופין, והוא מהמרדכי [פ"ק דב"ב, בשם ר"י טו"ע]. וכדמשמע פשטות לישנא דברייתא ר"ה כ"ו אזהרה לבי"ד שיעשוך. והקצוה"ח שם הקשה דהא גופה טעמא בעי, הא גם בנודר לצדקה יש בקיומה מתן שכרה בצדה, ולמה יהיו כופין, ואי משום דאיכא בנודר גם לאו דבל יחל, הא גם בצדקה לחודה איכא נמי לאוי טובא, לא תאמץ ולא תקפוץ, ואפי"ה אין כופין, ומה לי תרי לאוי מה לי תלתא. עכ"ד הקצוה"ח:
ולפיענ"ד קושית הקצוה"ח יש לתרץ בפשיטות, דבטעמא דהא מילתא דאין כופין על מ"ע שמת"ש בצידה פירש רש"י [חולין קי"א שם] וז"ל "לכך פירש מתן שכרה לומר שאם לא יקיימנה זהו ענשו שלא יקבל שכרו עכ"ל. ולפי"ז לריצב"א צ"ל גם במ"ע שיש עמה ל"ת ג"כ הכי, דלהכי פירש מתן שכרה, כדי שנדע שרק זהו עונשו, ולא נכפהו לא על העשה ולא על הלאו שבה, וא"כ הני מילי בלאו שבא תמיד עם העשה, וכגון לאו דלא תקפוץ עם עשה דנתון תתן, **(ואע"ג שגם במצות צדקה איתא לפעמים לעשה דנתון תתן בלא הל"ת דלא תקפוץ וע' רמב"ם ב"ז מה' מ"ע ה' א' ב') מ"מ ברוב המקרים תרוייהו בהדדו איתנייהו וגם מ"ש אתרוייהו נאמר:)** התם שפיר י"ל דמשפירשה תורה מתן שכרה ע"כ גילתה בזה שלא לכוף, לא על העשה ולא על הלאו, דהא לא יצוייר זה בלא זה. משא"כ עשה דמוצא שפתיך ולאו דבל תאחר שהן מיוחדות לעצמן, וכשהן בפ"ע היינו בנדר שאינו דבר צדקה) ודאי דכייפינן עלייהו, דהא בהו לא פירש מתן שכרן, וא"כ אטו כשיזדמנו במקרה יחד עם לאוי דצדקה מיגרע גרעי, הא עכ"פ תו ל"ש ביה סברת רש"י דלהכי פירש כו', דהא בלאו דבל תאחר לא פירש כלל [אך להלן יבואר כי אכן יש מקום לד' קצוה"ח]:
ואולם דברי רש"י גופייהו צריכים הבנה. דהא ע"כ מה שפירשה תורה מתן השכר בעוה"ז אין כונתה דבהכי ליסגי לי', דהא יפה קורת רוח אחת בעוה"ב כו', ושלומת רשעים היא זו מה שנושאים להם פנים בעוה"ז וע"כ שכך היתה כונת התורה באלה המצות שמת"ש בצידן, שלבד השכר הגנוז לעוה"ב שכרן יהי' כפול גם בעלמא הדין. וא"כ עלויי' עליי' תורה לעשין הללו, ואחשבה להו יותר משאר עשין, וחידוש גדול חידשה לנו במה שפירשה מתן שכרן, ואיך נידוק מזה שאין כפיי' עליהן, והלא לפי הסברא נהפוך הוא, דלפום אגרא הפסידא?:
כדי להסביר לנו אותו הענין נפתח קצת במילי דאגדה ונסיים עפ"י דרכי ההלכה ונקדים ד' הש"ס ומגילה כ"ח) דאיתא התם, שאל ר' עקיבא את ד' נחוני' הגדול במאי הארכת ימים, אתו גאוזי וקא מחו לי' (פירש"י עבדיו של ר"נ, מפני שנראה כקץ בחייו), סליק ר"ע ארישא דדיקולא א"ל אם נאמר כבש למה נאמר אחד, אמר (ר"נ) ש"מ צורבא מרבנן הוא, שבקוהו, א"ל א' מיוחד שבעדרו, א"ל כו' ותרן בממוני הייתי כו' עכ"ד הש"ס. וקשה ממנ"פ, אי שאלה שאינה הוגנת היא זו, כש"כ שאינה ראוי' לצורבא מרבנן, ואי כהוגן שאל ר"ע, אטו משום דהוו סברי מעיקרא דלאו ת"ח הוא ימחו לי' מאה עוכלי ולא ימחה ר' נחוניא בעבדיו ולמה בחר ר"ע בההיא שעתא דוקא בשאלה זו "אם נאמר כבש" כו' כדי להוכיח לר"נ שהוא צורבא מרבנן, ומה יתרון חכמה יש באותה שאלה, שלכאורה גם תשב"ר יודעין לשאול אותה א וביותר קשה, הא מייתי הש"ס שם כמה עובדי כה"ג, ששאלו התלמידים במה הארכת ימים, כגון שאלו לר' פרידא כו' לר' זירא כו' ומדוע לא הקפיד ע"ז רק ר"נ אצל ר"ע וריב"ק אצל רבי?:
ונראה דיש להבין לכאורה מה טעם יש בשאלות הללו במה הארכת ימים", הא זיל קרי בי רב הוא במה מאריכין ימים, גבי כבוד או"א כתיב למען יאריכון ימיך, גבי שלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים:
ובדברי קבלה הוא אומר [משלי, ג'] אורך ימים בימינה כו', וידוע מה שדרשו ע"ז חז"ל למיימינים בה ארך ימים כו' לעוסקים בתורה לשמה כו' וא"כ מה זו שאלה, ששאלו התלמידים לרבותיהם גדולי הדור, במה האריכו ימים, וכי לא עלתה על דעתם שנזהרו רבותיהם בכבוד או"א, או שעסקו בתורה לשמה? ואי שראו השואלים גם לחכמים אחרים שג"כ היו זהירים בכל אלו, ואעפי"כ מתו בחצי ימיהם ילכו וישאלו ויתמהו על אלה האחרונים שמתו בלא עתם, ולא על אלו החיים עדנה, שבהם נתקיימה הבטחת התורה, קרא כדכתיב ולא די לנו הצער הזה, אלא שגם הנשאלים בתשובותיהם נאדו מן הטעמים הגלוים האמורים בתורה, והלכו לבקש סיבות לאריכות ימיהם בטעמים צדדיים, ממשנת חסידים ודברים המותרים שנהגו בהם איסור, כגון ר' פרידא שהשיב שמימיו לא ברך לפני כהן, וריב"ק שהשיב שמימיו לא נסתכל בדמות אדם רשע, ור' זירא שהשיב שמימיו לא הלך ד"א בלא תורה ובל"ת, עיי"ש בסוגי' ובתוד"ה כי קאמר, דכל הני לאו דברי תורה נינהו אלא ממשנת חסידים:
אכן באמת יתבאר כ"ז על נכון, עפ"י הסוגי' דקדושין ל"ט, דאיתא התם במשנה כל העושה מצוה אחת מטיבין לו כו' ובגמ' שם ורמינהו כל העושה כו' מריעין כו' א' רבא הא מני ר' יעקב היא, דאמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כו' ומאי למען ייטב לך למען יאריכון כו' לעולם שכולו טוב, לעולם שכולו ארוך כו' עכ"ד הש"ס. ופירש רש"י שם דתנא דברייתא דמריעין ר' יעקב היא, ובמשנתנו פירש רש"י מטיבין לו, משמע בהאי עלמא". הרי דלרש"י סתם משנתנו ס"ל דברים כפשוטן, והכל אעוה"ז קאי, ותנא דברייתא כר' יעקב, דכל מה שהבטיחה כאן תורה לא הבטיחה אלא לעולם שכולו ארוך:
ואמנם ע"ד צחות י"ל דפלוגתא דא דרבנן ור"י במחלוקת אחרת היא שנוי', דלכ"ק בשלמא לרבנן, דאעוה"ז קאי, ניחא כפל הלשון שבתורה, למען ייטב לך ולמען יאריכון, דבעוה"ז ודאי אפשר לאריכות ימים בלא טובה, ולטובה בלא אריכות ימים, והיינו מה שהוצרכה תורה להבטיח גם שתיהן ואין כאן יתור לשון אך לר' יעקב דאעוה"ב קאי, למה לי דכתבה רחמנא למען יאריכון, פשיטא, משייטב לו שבעולם שכולו טוב", והא ההוא עלמא נצחיי הוא, וממילא דהוי גם "כולו ארוך", וצריכא למימר שיאריכו שם ימיו? עכצ"ל לר' יעקב דבאמת יתור לשון הוא זה, אלא שדברה תורה כלשון בנ"א, ובאשר בלשון בנ"א ובברכות ההדיוטות (המדברים אעוה"ז) יש מקום לשתי הבטחות אלו (מדבעוה"ז יש טובה בלא זקנה ויש זקנה בלא טובה) ע"כ תפסה גם תורה בלשון הזה וכתבה לשתיהן:
וכבר ידוע שמחלוקת זו, אי דברה תורה כלשון בנ"א, אי לא דברה, נחלקו בה כמה תנאי ואמוראי בכמה מקומות בש"ס, ואף דבאמת לא מצינו בש"ס ד"ת כלבנ"א אלא בכפל התיבות (כגון איש איש כו'), ולא בכפל ענינים, מ"מ מצד הסברא דא ודא אחת היא וי"ל דרבנן דר' יעקב ס"ל לא ד"ת כלבנ"א, ומשו"ה מוכרח לומר אליבייהו דהא דמטיבין היינו בהאי עלמא, דאי בעוה"ב, למען יאריכון למה לי פשיטא, הא עולם שכולו ארוך הוא וכדאמרן:
ואי נימא דגם כל אלו השואלים [שבמגילה כ"ח שם] הם ג"כ מאותן הסוברים שדברה תורה כלבנ"א, וממילא דאפשר להו לפרש קראי כר' יעקב, אז ודאי דמחכמה שאלו לרבותיהם במה הארכת ימים, דהא ע"כ אי אפשר לתלות סיבת אריכות ימיהם בהבטחות הגלויות שבתורה, כמו במצות כבוד או"א וכו', דהא לר"י כל אלו אינן אלא הבטחות לע"ל, לעולם שכולו ארוך, ולא בעוה"ז. ומדזכו רבותיהם גם בעוה"ז, ע"כ שע"י זכותים צדדיים בא להם זה, במה שקדשו את עצמם אף במותר להם, וא"כ שאלת חכם היא זו מה ששאלו התלמידים "במה הארכת", ויהי' שיעור שאלתם:
למדנו רבנו גם אנו, מה שם סם החיים הזה הצפון אתך, אשר מתורת משה לא למדנוהו, ונלך גם אנו בדרכיך:
אך אי הוי ס"ל להני רבנן דברים כפשוטן, ודלא כר' יעקב, היינו דמה שאמרה תורה למען ייטב והארכת אעוה"ז קאי, וכמו שיפרש לעצמו כל הקורא בתורה לתומו, בלא מדרש חכמים, וכמו שפירש גם אחר להאי קרא כפשוטו, ועי"ז נכשל [ע' קדושין ל"ט, ב' שם אר"י אלמלי דרשי' אחר להאי קרא כר' יעקב לא הוי חטא] אז ודאי לא הוי אריך כלל מה ששאלו לרבותיהם במה הארכת ימים, דהא באמת זיל קרי בי רב הוא, והי' להם להשואלים להבין שבודאי נזהרו רבותיהם בכבוד או"א, בלימוד תורה לשמה, וכדומה, ומדאעפי"כ שאלו, ואי נימא דלא כר' יעקב סבירא להו, עכצ"ל שהי' שיעור שאלתם בסגנון אחר, היינו:
במה זכית יותר מחבריך, שגם הם היו נזהרים בכל אלו המצות הגלויות כמוך, ואעפי"כ מתו בלא עתם, ואם כך היתה השאלה ודאי שאין לך זלזול גדול מזה, (דהוי להו למיסק אדעתייהו, דלמא הני כדבעי למיעבד לא עבדי, ורבותיהם עדיפי מינייהו), ודומה השואל ודאי כאילו הוא קץ בחיי רבותיו:
נמצא לפי"ז דאי אריך או לא אריך, מה ששאלו במה הארכת, תלוי בזה אי מה שא"ת למען יאריכון הם דברים כפשוטן, או כמדרש חכמים אליבא דר' יעקב. והנה את ר' פרידא שאל תלמידיו וכן מר' זירא היו התלמידים השואלים, וע"כ לא הקפידו הנשאלים כלום, שידעו או הבינו, כי התלמידים כר' יעקב סבירא להו, שמה שכתוב בתורה למען יאריכון אין הדברים כפשוטן, וע"כ שואלים הם מחכמה הודיעונו ארחות חיים:.
גם ר' עקיבא מצינו לי' [ברכות, כ"א, ב'] דפליג אר' ישמעאל, ולא ס"ל דאם היתה עקרה נפקדת, ומה שאמרה חנה ראה תראה לא דריש כר' ישמעאל אלא ס"ל דברה תורה כלשון בנ"א, [וע' מנחות י"ז, תוד"ה ואם האכל], וי"ל דגם בכפל הענינים ס"ל דמשתעי קרא לפעמים בלבנ"א, וממילא איפשר לפרש גם לדידי', דמה שא"ת למען ייטב לך והארכת, תרוייהו אעוה"ב קאי, ומה שכפלה תורה, משום שדברה כלבנ"א, ולפי"ז ע"כ שאין לתלות סיבת אריכת ימיו של ר' נחוני' בקיום מצות כבוד או"א וכדומה מדלא קאי אריכות ימים דכתיבא בהו אלא אעולם שכולו ארוך, וע"כ בא גם הוא לשאול מחכמה את ר"נ, להורות לו את דרכי הפרישות היתירה והזכותים הנסתרים, שבשבילם זכה ר' נחוניא לאריכות ימים גם בעוה"ז:
ואולם המשמשים העומדים על ר"נ ודאי שלא ירדו לעומק השאלה, שהם הבינו המקראות דלמען יאריכון כפשוטם, והי' בעיניהם ר"ע השואל כאילו הוא קץ בחיי אדונם, וע"כ התנפלו עליו, "אתו גאוזי ומחו לי", וגם ר' נחוני' לא מיחה בהם, כל זמן שלא ידע את ר"ע וחשבו לאיש פשוט, ואת שאלתו לשאלה פשוטה, היינו שאע"ג שקרא במקרא וראה דכתיב אורך ימים גבי כבוד או"א, וגבי עוסק בתורה לשמה, מ"מ הוא שואל, לפי שעפ"י דעתו אין ר"נ מצטיין בזה יותר מחבריו, ובודאי שאין לך זלזול גדול מזה:
אך באמת כבר אמרנו דר"ע ס"ל דברה תורה כלבנ"א, וי"ל דגם בכפל הענין ס"ל הכי, וממילא דס"ל כר' יעקב, דלמען ייטב לך והארכת תרוייהו אעוה"ב קאי, ואע"ג דלר"י יתור לשון הוא זה וכדאמרן לעיל, מ"מ דברה תורה כך. ואי כר' יעקב הדר הוי לה שאלת ר"ע שאלת חכם, וכמו שביארנו כדי לרמז שיטתי' זו לר' נחוני' "סליק ר' עקיבא לרישא דדקולא, א"ל אם נאמר כבש למה נאמר אחר"? כלומר, והלא כפל הענין הוא זה במלות שונות, וע"כ דכך דברה תורה כלבנ"א, וככה אני מפרש גם הא שאמרה תורה למען ייטב לך והארכת ג"כ תרוייהו אעוה"ב, (וכר' יעקב, ואי דכר' יעקב הוי האי דוהארכת מיותר, מ"מ ד"ת כלבנ"א), ובשביל כך אני שואל במאי הארכת בעוה"ז? מדשמע ר' נחוני', כן שאמר ש"מ צורבא מרבנן הוא" (כלומר ויודע הוא שאין הדברים כפשוטן, אלא כדרושן, ולפי"ז לא לזלזל בכבודי הוא בא, אלא מחכמה הוא שוא "שבקוהו":
ואמנם לענין שאלתו השיב לו ר' נחוניא, דמהא דכבש אין להוכיח שדברה תורה כלבנ"א, דאפשר לפרש "אחד המיוחד שבעדרו" ואינו מיותר ואעפי"כ אליבא דאמת דרש גם ר' נחוניא לקראי כר' יעקב, ומשו"ה גם ר"נ בתשובתו לא תלה סיבת אריכות ימיו בקיום כבוד או"א או בתורה לשמה, רק בדרכי פרישות וחסידות, ואמר לו "ותרן בממוני הייתי" וכו' וכו'. ומטעם זה השיבו גם ר' פרידא ור' זירא ג"כ בסגנון הזה, מדברים של חסידות ופרישות יתירה:
אולם רבי סתם לן במשנה דקדושין שכל העושה מצוה א' מטיבין לו, ומאריכין ימיו, ונוחל את הארץ', וי"ל דאריכות לשון זו היא שהמריצה את רש"י ז"ל לפרש במשנה "דאהאי עלמא קאי (דאי אעוה"ב למה לי דקאמרה משנתנו ומאריכין ימיו", פשיטא דהאי עלמא עולם שכולו ארוך הוא, וכמו שהזכרנו) ולפי"ז רבי ס"ל לכאורה דלא כר' יעקב. וא"כ כבר לא אריך הוא לרבי לשיטתי' לשאול לריב"ק במה הארכת ימים, דהא זיל קרי בי רב הוא ואפשר דבזמן שאלתו זו מאת ריב"ק כבר היתה משנתו של רבי כתובה, וממנה ידע ריב"ק את דעתו של רבי בזה, ולפי"ז לא תתפרש שאלתו של רבי אלא בסגנון במאי עדיפת מחבריך", ע"כ, כפי מה שסבר ריב"ק בדעתו דרבי, בצדק גער בו ריב"ק, וא"ל "קצת בחיי'. כל זה לפי מה שסבר ריב"ק, אך באמת אין הכרע ממשנה זו דאהאי עלמא קאי, [וע' בפנ"י שגם הוא ז"ל פירש דמשנתנו כר' יעקב], וזהו מה שהשיב רבי "תורה היא וללמוד אני צריך" כלומר אל תחשדני; באמת אין דעתי אלא כר' יעקב, וממילא דאי איפשר לתלות סיבת ארך הימים בהבטחות הגלויות שבתורה, ועדין "ללמוד אני צריך" מה המה דרכי הפרישות שבשבילם זכית לכך? ומששמע ריב"ק כי רבי שאל כהוגן אז השיבו ג"כ כהוגן מימי לא הסתכלתי בדמות אדם רשע" וכו' וכו', הכל ממשנת חסידים ומדברים שאינם מפורשים בתורה:
הארכנו בדברי אגדה. ועתה נחזור לעניננו:
חזינן עכ"פ דסוגי' דעלמא וכל הני תנאי ואמוראי דמגילה כ"ח דרשי להני קראי כר' יעקב, ועפי"ז כבר מיושב מה שהקשינו לעיל אמאי דפירש"י בחולין קי"א, בטעמא שאין כופין על מ"ע שמ"ש בצידה, משום דלכך פירש מ"ש כדי שלא יכופו, והקשינו מדעכצ"ל דשכר כפול הבטיחה כאן תורה, בזה ובבא, (דאי בזה לחוד הא יפה קורת אחת בעוה"ב כו') א"כ אדרבה זהו שחידשה תורה דגם חמירא מ"ע זו משאר העשין, ולמה לא יכופו ואליבא דר' יעקב כבר אתי שפיר, דהא לדידי' גם מתן השכר המפורש כאן, מתפרש ג"כ רק "לעולם שכולו טוב", וא"כ אין זה עוד שכר כפול, והדר קשי', מה חידשה תורה בזה במה שכתבה מ"ש בצידה לע"ל, הא כל מ"ע שכרה גנוז לע"ל, וע"כ שבמה שפירשה מתן השכר להקל באה, שלא לכוף עלי', ולהודיע שאם יעבור אז רק אבדן שכרו זהו ענשו. והיינו כרש"י:
ואולם ר' יעקב שם דקדק בלשונו ואמר:
הרי שעלה לגג להביא גוזלות לאביו כו' שלח את האם כו' היכן אריכות ימיו של זה כו', תפס במשל שלו רק את המ"ע דכבוד או"א, ודשלוח הקן, ולמה שביק למ"ע דצדקה, שגם היא מ"ע שמ"ש בצידה, והלא כך הי' ר' יעקב יכול לשאת את משלו גם על מ"ע דצדקה, כגון הרי שעלה לגג להביא גוזלות לעני בן טובים כו' [וכמו"ש בכתובות ס"ז, ב', דבעני בן טובים כו' אפי' תרנגולת פטומה ויין ישן כו'] והיכן טובתו של זה כו':
ואמנם אמרו שם חז"ל בקדושין "דר' יעקב מעשה חזה", אך באמת לא אך מקרה הוא מה שחזה ר"י מעשה לענין מ"ע דכבוד או"א ודשלוח הקן, ולא חזה לענין צדקה. דנראה לענ"ד שעכצ"ל דגם לר' יעקב שאני מצות צדקה דהנה הנביא אומר [מלאכי, ג'] ובחנוני נא בזאת הביאו את המעשר אל בית האוצר כו' אם לא אפתח לכם ארובות השמים כו', וחז"ל אמרו ע"ז [תענית ט'] בכל אסור לנסות להקב"ה שנאמ' לא תנסו כו' לבר מזו (היינו מ"ע דצדקה) שנאמ' ובחנוני נא. ואילו הי' גם מתן השכר הנאמר בצדקה תלוי ג"כ בתחיית המתים דוקא (כאינך מ"ע שמ"ש בצידן לר' יעקב) מה יועילו הבחינות והנסיונות בעלמא הדין? וע"כ שהביאור הוא כך:
בכל אסור לנסויי משום זה גופה, דאע"ג שפירש מתן שכרן מ"מ לא אהאי עלמא קאי, (וכמו"ש שם בקדושין אלמלי דרשי' אחר להאי קרא כר"י כו') לבר מזו, דבהא גם ר"י מודה דקאי אהאי עלמא. ומשו"ה נשא ר' יעקב את משלו רק אכבוד או"א, ולא אמצות צדקה:
**(ומה שלא תלו תנאי דמגילה סיבת אריכות ימיהם בקיום מ"ע דצדקה, אע"ג דבזה כו"ע מודו דאעוה"ז קאי, ניחא בפשוט, דהא בצדקה עושר הוא דכתיב, אריכות ימים לא כתיב;)**
אלא דעפי"ז נלענ"ד לומר, דבהשנות הענין ישתנה גם הדין בין מ"ע דכבוד או"א ומ"ע דצדקה. דבכבוד או"א וכן בשלוח הקן ודאי מסתברא דאין כופין על מ"ע אלו, וכמו שביארנו בזה את ד' רש"י ז"ל, דמדאין פירוש מתן שכרן מתפרש אלא לע"ל לר' יעקב, ושכר לע"ל ודאי דכלהו עשין נמי אית להו, ולמה פירשה התורה שכרן כאן, ע"כ להורות שלא לכוף עליהן, ומשום דקילא עשה זו משאר העשין, וכיון דחסרון הכפיי' מחמת קולא דעשה זו באה, עכצ"ל דאף כשירצו בי"ד אין כופין, דלאו ברצונם תלי' מילתא, מדגילתה תורה שאין בעשה ההיא כחומר שאר העשין:
ואמנם במ"ע דצדקה הא לכאורה תהדר קושיתנו לדוכתה, מנא לן דאין כופין עלי', ואי משום שפירשה תורה מתן שכרן, הא הוכחנו דאף ר"י מודה בה דאהאי עלמא קאי ובזה לחוד הא ודאי לא סגי, וע"כ ששכרן כפול בזה ובבא, וא"כ חידוש גדול חידשה בפירוש מתן שכרן, להודיע שהוא כפול, ואדרבה חמירא עשה זו מאינך עשין, ולמה לא נכוף ד אלא דנראה לי דבמ"ע דצדקה באמת טעם אחר יש בחסרון הכפיי'. דהנה אז"ל [ב"ק מ']. בטעמא דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין, דכיון דכפרה נינהו חמירי עלי' ולא בעי משכוני'. ומסתימת לשון הרמב"ם ופ' י"ד מה' מעשה הקרבנות משמע דאפי' לאחר שעברו ג' רגלים נמי אין ממשכנין [וזה דלא כרמב"ן, הובא במ"ל שם]. חזינן דהיכי שיש לסמוך על חשיבות וחמר הענין, דמצד חביבותי' על המתחייב יעשהו גם בלא כפיי', אז אין כופין, ואע"ג דחזינן שהוא מתרשל בו לפי שעה, אמרינן דסוף סוף יקיימנו מדנפשי', וא"כ אף אנו נאמר, דאע"ג דכל מ"ע בי"ד היו מכין עד שת"נ, מ"מ אין זה אלא באלו ששכרן ירחק חוק לעתיד לבא, ועין לא ראתה, ובזה אין לסמוך על החשיבות שלה בעיני המתחייב:
אך במ"ע דצדקה היא הנותנת, איידי דחמירא ושכרה כפול, היום לעשותה והיום לקבל שכרה (לבד השכר הגנוז לע"ל) ע"כ ק צורך כלל לכפיי' על מ"ע זו, כי מי האיש שלא יחפוץ לעשר בשביל להתעשר, וכמו שסמכו על כה"ג בחטאות ואשמות שלא למשכן עליהם, כך סמכו במ"ע דצדקה שלא לכפות עלי', היינו ג"כ מצד החומר והחשיבות היתירה שיש במ"ע זו:
ואולם, אם זהו טעם חסרון הכפיי' במ"ע דצדקה, ודאי דמצד השכל לא מסתברא כלל לומר שאין בי"ד רשאין לכפות, (דאטו בשביל דחמירא מ"ע זו משאר העשין מיגרע גרעה) אלא כך צ"ל שרשות ביד בי"ד, לכשירצו להשתמט מן הכפיי' ולסמוך על חביבות הענין מצד עצמו ואין הכי נמי דאם רצו בי"ד כופין עליה ואולי מהאי טעמא לא אשתמיט תנא בשום מקום למיתני "דאין בי"ד כופין" על מ"ע שמ"ש בצידה, אלא כך אמרו שאין בי"ד מוזהרין עלי'", ואין לשון זה מדוקדק, ולדידי ניחא, דכיון שגם מ"ע דצדקה מתן שכרה בצידה, ועלי' לכשירצו ודאי כופין, ע"כ לא פסיקא לי' לתנא למיתני אין כופין, אלא כך אמרו דעכ"פ "אין בי"ד מוזהרין, אף לא על אחת מאלו:
עפי"ז לא כל המ"ע שמ"ש בצידן שוות לענין כפיי', היינו אלו שמתן שכרן, (א שנתפרש בתורה), מ"מ אינו אלא לעולם שכולו טוב" וכדברי ר' יעקב על אלו "אין בי"ד כופין" בהחלט, (מדקילא משאר עשין); אך אלו שהיום לקבל שכרן "אין בי"ד מוזהרין עליהן" לכפות, איידי דחמירי וחביבי משאר עשין, וממילא כשירצו כופין והנה ידוע מה שדרשו חז"ל [ויק"ר, ובילקוט דברים תתקל"ח] אבן שלמה יהי' לך א"ר לוי ברכות מברכות את בעליהן כו' אם עשית בן יש לך מה לישא ומה ליתן מה ליקח ומה למכור בו'. הרי שמתן שכר זה המפורש גבי מדות ודאי דאהאי עלמא קאי, שיש בו לישא וליתן, ליקח ולמכור [וכן הוא גם בש"ס ב"ב, פ"ט] וממילא דלפי הנחתנו היא מאותן המצות שרק חיוב הכפיי' ניטל מבי"ד מפני החומר שבה, אך הרשות לכפות לכשירצו:
וראה כמה מדוקדקים לפי הנחתנו ד' הירושלמי [פ"ה דכ"ב, ה' ה']. מאזני צדק בו' כל מ"ע שמ"ש בצידה אין בי"ד מוזהרין עלי', יהי' לך, מנה לך אנגרמוס על כך, ותימר הכין, כיני מתניתין שאין בי"ד נענשין עליו, עכ"ל הירושלמי, פירוש, דאמנם כן מ"ע דמדות מ"ש בצידה, מ"מ מדאמר "יהי לך" (מקרא זה דרשו חז"ל שהיום לקבל שכרה) וא"כ מוכח מזה גופה דאעפי"כ רשאי אתה (למנות אנגרמוס על כך"; והמקשה לא הבין את החילוק, וע"כ פריך "ותימר הכין"? (דהא הוי תרתי דסתרי דאם מת"ש בצידה הא קי"ל דאין כופין) ומשני דאין כאן סתירה, דמכיון שהיום לקבל שכרה ע"כ דכיני מתניתין שאין בי"ד נענשין עלי', כשלא ירצו לכפות, איידי דחמירי וחביבי, אך ודאי שהרשות בידם, דאטו משום דחמירא משאר מ"ע לא יהיו בי"ד רשאין לכפות עלה?:
והנה התוס' דב"ב הקשו מהא דרבא דכפיי' לר' נתן לצדקה, וכבר אמרנו שגם הצדקה היום לקבל שכרה, ולפי"ז כמה גדולים ד' הריצב"א שתירץ ע"ז ממש, כמו שתי' הירושלמי אהא דמדות, וגם נסתייע מד' הירושלמי, דהא לפי שביארנו תרווייהו בנות חדא בקתא נינהו וסוג א' למ"ע דצדקה ולמ"ע דמדות בזה, ובתרוייהו חסרון הכפיי' אינו משום דקילי, אלא איידי דחמירי משאר עשין, ושכרן כפול גם בזה וגם בבא, וזהו שגורם דרשאין לכפות כשירצו, וכדאמרן:
אך מזה אין ראי' שיסבור כן הריצב"א גם באינך עשין דלית בהו הא טעמא. ומעתה יתיישבו לנו היטב פסקי הרמ"א הנראים כסותרים זא"ז. בחו"מ צ"ז פסק כשיטת הריצב"א, שאם רצו בי"ד כופין, משום דהתם לענין השבת עבוט איירי, ואיזהו מתן השכר הנאמר בה, הלא זה שא"ת "ולך תהי' צדקה", וא"כ היא מאלה שהיום לקבל שכרן, ומדדמי לצדקה בזה, ודאי דרשאין בי"ד לכפות, כירושלמי וריצב"א. אך ביו"ד סי' ר"מ, דלענין כבוד או"א איירי, והלא זוהי עיקר המ"ע שעלי' אמר ר' יעקב "לעולם שכולו טוב" כו' וכמוש"ש שם בקדושין ר"י מעשה חזי, הרי שעלה לגג להביא גוזלות לאביו כו' וע"כ שמה שפירשה תורה מ"ש אינו אלא להודיע דקילא מ"ע זו משאר עשין לענין כפיי', ע"כ שפיר סתם הרמ"א שם דאין כופין, היינו אפי' כשירצו בי"ד. דבהא ס"ל לרמ"א דאף ריצב"א מודה, וכדאמרן:
ומעתה מיושבת שפיר גם קו' הסמ"ע על הרמ"א מהא דחו"מ סי' ק"ז, דהתם לענין מצות היתומים לפרוע חוב אביהן איירי, והא כל עצמה אינה אלא משום כבוד או"א וא"כ לא עדיף מכבוד או"א גופה, שלפי דברינו גם ריצב"א מודה בה שאין בה כפיי' בהחלט. וניחא מה שסתם הרמ"א גם שם, כמו ביו"ד לענין כאו"א, דאין כפיי' כלל:
והנה בקצוה"ח [סי' כ"ו] הביא לד' הר"ן פ"ד דכתובות בשם רב האי גאון דאף בנודר לצדקה אין כופין. וז"ל רב האי,דהא אפי' בנודר שעברו עליו ג' רגלים מיקום הוא דקם בבל תאחר, אבל אין חייבין לעשות לו כלום עכ"ל וזה שלא כד' ר"י טו"ע ושלא כד' הט"ז שם, וכבר הזכרנו למעלה מה שביקש בקצוה"ח לסייע לר' האי (דמאי שנא נודר מסתם צדקה, ואי דבנודר איכא גם לאו דב"ת, הא בצדקה איכא נמי לאוי, ואפי"ה אין כופין כו'). ומה שהקשיתי עליו דשני ושני, דבשלמא לאוי דצדקה שבאים תמיד עם העשה דילה, א"כ משגילתה תורה ע"י שפירשה מ"ש שאין כופין, על הלאוין נמי גילתה, משא"כ לאו דבל תאחר שכשהוא בפ"ע כופין עלי', למה לא נכוף כשהוא מזדמן במקרה גם עם מ"ע דצדקה:
כך הקשיתי למעלה ע"ד הקצוה"ח. אכן לפי"מ שביארנו עכשיו יגיה אור לנו גם בד' ר' האי, שהגאון ז"ל דקדק בלשונו "אין חייבין לעשות לו כלום", הרי דאזיל גם איהו בשיטת ריצב"א, דעכ"פ אי רצו כופין, ולפי דברינו אין זה אלא במ"ע דצדקה, ומשום דחסרון כפיי' דידה הוא איידי דחמירא, וממילא דפסקו של ר' האי אתי שפיר, דנהי שעל לאו דבל תאחר כשהוא בפ"ע כופין, מ"מ היא הנותנת כשהוא מזדמן עם מ"ע דצדקה דאין חובה לכוף, דהא באמת גם בצדקה לבדה יש בה די חומר כדי לכוף עלי', אלא דאיידי דחמירא אין חייבין לכוף, וא"כ מכש"כ דחמירא לי' היכי שיש גם לאו דב"ת עמדה, ומשו"ה אין בי"ד חייבין לעשות לו כלום", וכלשונו של ר' האי היינו כשלא ירצו בי"ד לכפות:
ולולא דמסתפינא הוי אמינא שגם בחטאות ואשמות גופייהו (שמשם לפי דברינו למד הריצב"א לסברא דידי', לחלק בין מ"ע דכבוד או"א למ"ע דצדקה) יהי' ג"כ הדין כן אליבא דריצב"א ודעימי', דאיידי דחמירי אין בי"ד חייבין למשכן, אך לכשירצו הרשות בידם, ואם כן הוא אז יתיישב לנו א' מפסקי הרמב"ם החמורים, שהקשה עליו המ"מ והלח"מ, והוא [בפ"י מה' נז"מ] שפסק דחייבי כופרין ממשכנין אותן, והקשו דהא בעי' דלא איפשטא היא בש"ס [ב"ק, מ] אי לחטאות ואשמות דמיין, אי לערוכין דמיין, והו"ל לפסוק קולא לנתבע, ולא ימשכנו מספק. ולדידן ניחא, דהנה גבי מניעת הכפיי' אצל חטאות ואשמות כתב הרמב"ם [פי"ד מה' מעה"ק ה' י"ג] וז"ל ולפי שמעוכב כפרה הן אין חוששין להם שמא יפשעו ולא יביאו" כו' ומשגירת לשונו, שאמר "אין חוששין", משמע לכאורה דס"ל לרמב"ם לענין הכפיי' דחטו"א כעין מה דס"ל לירושלמי ולריצב"א לענין הכפיי' דצדקה ודמדות, (שלפי שהסברנו כולן מסוג א' הן) היינו שאין חובה "לחשוש להם", אבל רשאין בי"ד לכוף. וממילא דהיכי שהדבר ספק (וכגון לענין כופר דהוי בעי' דלא איפשטא) תו לא שייך לומר בזה ספק ממונא לקולא, דהא עכ"פ הרשות ביד בי"ד להוציא מידו ע"י כפיי', לכשירצו, אף בחטאות ואשמות גופייהו, וא"כ גבי כופר אינו אלא ספק חיובא על הבי"ד, ומספק ודאי דמחויבין, וניחא פסק הרמב"ם, והבן זה. [ועמ"ש התוס' ב"ק מ' שם דרק ביורשי ניזק קא מבעי, משמע דבי"ד ודאי כופין, ע' בשטמ"ק בשם המאירי דלא כ"כ, וגם ד' הרמב"ם משמע להדי' דלא כתוס'] (ויש תימא ברמב"ם שהשמיט בה' ממרים לגמרי לענין כבוד או"א, אי כופין אי לא, ורק בפ"ז מה' מ"ע לענין צדקה כתב דכופין, ולא פורש בדבריו אי כר"י, ואי כריצב"א):
והנה כל דברינו דלעיל (לחלק בין מניעת הכפיי' דמ"ע דכאו"א ובין מניעת הכפיי' דצדקה) אינם אלא לר' יעקב, דסוגי' דעלמא כותי', אך לת"ק דר"י יהי' גם כבוד או"א שוה לצדקה בזה, דהא לדידי' דמתן השכר שנאמר בכבוד או"א הוא ג"כ בהאי עלמא, וכבר הוכחנו דבזה לחוד לא סגי, וע"כ שגם שם שכרו כפול, וא"כ איך נידוק מפירוש מתן שכרה שאין כופין וע"כ דלאו משום דקילא אין כופין, אלא איידי דחמירי, (וכדס"ל לריצב"א במ"ע דצדקה) ולדידי' מדוקדק הוא מה שגם אצל כאו"א אמרינן דאין בי"ד מוזהרין עלי'", היינו דאין חייבין לכוף, ולכשירצו אה"נ דכופין אף על כאו"א, מדשוה לדידי' חומר העשה דכבוד אב לעשה דצדקה, וכדאמרן:
ויש לעיין לפי"ז במה שאחז"ל [ברכות, ח']. מכדי למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב כו' ולא בחו"ל כו' משמע דדריש ר' יוחנן לקרא דעל האדמה הנאמר שם ובדברים י"א), כפשוטו, ויהי' מוכח מזה דגם זה שנאמ' אצל כבוד או"א למען יאריכון ימיך "על האדמה", היינו ג"כ על האדמה ממש, וזה ע"כ דלא כר' יעקב, (דאי כר' יעקב, דדריש לי' לעולם שכולו ארוך, עכצ"ל דהאי על האדמה לישנא בעלמא הוא כמובן). ומסתעף מזה שגם שכרה דכאו"א כפול הוא, וממילא דתו אין לומר אף גבי כאו"א "דאין בי"ד כופין", אלא שאין בי"ד מוזהרין", (לכשלא ירצו לכוף), וי"ל דזוהי סברא דתנא דמכילתא, המוצג בראש מאמרנו זה וזהו מה שאמר תנא:
"למען יאריכון כו' "על האדמה" כו' מכאן אמרו שכל מ"ע שמ"ש בצידה (כלומר ואף כאו"א בכלל) אין בי"ד מוזהרין עלי'" היינו "מוזהרין" הוא דלא הוו, ואי בעי למיכף כופין, וזה מוכח ממה שא"ת "על האדמה", וכדאמרן, וניחא מ"ש "מכאן אמרו", ואתי שפיר גירסת המכילתא כדכתיב (וכבר הזכרנו שהגר"א ז"ל נתקשה בגירסא זו):
היוצא מדברינו שמלישנא דירושלמי פ"ה דב"ב, ומדברי ר' האי גאון דמייתי ר"ן פ"ב דכתובות, וכן מסתירות הלשונות שברמ"א מכל זה יש להוכיח דכל העשין שמתן שכרן בצידן מתחלקות לשני סוגים:
הסוג האחד הן מ"ע דצדקה, דמדות, דהשבת עבוט והדומה להן, (שבהן מתן השכר אפילו לר' יעקב בעוה"ז הוא), ובאילו אמר הריצב"א דאם רצו בי"ד כופין והסוג השני הן מ"ע דכבוד או"א, דשלוח הקן, מצות פריעת ב"ח המוטלת על היתומים, והדומה להן (שעליהן הוא דאמר ר' יעקב דמתן שכרן לעולם שכולו טוב) ובאילו אף הריצב"א מודה (ועכ"פ לרמ"א הכי ס"ל) דאין רשאין בי"ד לכוף, וכ"ז לר' יעקב, אבל לתנא דפליג עליו כולהו מ"ע שמ"ש בצידן שוין נינהו, ובכולהו י"ל דרק אין בי"ד מוזהרין עליהן, וכשירצו לכפות כופין ואגב ביארנו די"ל דלריצב"א ודעמי' גם בחטאות ואשמות הדין כן, דאין בי"ד מוזהרין למשכן עליהם ואם רצו רשאין. והיינו טעמא דרמב"ם דס"ל בכופרין (דהוי בעי' דלא איפשטא אי לחטו"א דמיין) דחיוב נמי איכא למשכן עליהם:
ובדרך יותר קצרה נראה לי לבאר את הויכוח התמוה המובא בדברינו למעלה שבין ר' עקיבא ור' נחוניא [במגילה י"ז]. באופן שהיתה השאלה נוגעת באחת משיטותיו של ר' עקיבא במקום אחר ונקדים לדקדק בלשון רש"י שם "אתו גואזי, סריסיו היו, עבדיו, המשרתים אותו" עכ"ל. ואריכות לשון זו אצל רש"י ז"ל תמוהה היא. ונראה לי עפ"י דרך דרוש, דר' עקיבא באמת לא על עצם אריכות ימיו של ר' נחוניא אלא על איכותם היה תמה, על שיבתו הטובה, שבתו בשלוה, וסריסים ומשרתים עושי רצונו מסביב לו, כמנהג השרים והסגנים (היפך הכלל שאחז"ל במנחות כ"ט "מ"מ נברא העולם ביו"ד כו' ומפני מה ראשו כפוף מפני שראשיהם של צדיקים כפופין בעוה"ז") ע"ז היה תמה ר"ע, במה זכה ואיך הגיע לצדיק כר' נחוניא כמעשיהם של רשעים בעוה"ז", עד שלא פסקו גם שומרי סף מעל שלחנו, "גואזי דאתו ומחו" לכל האומר דבר שלא כרצונו ואולי זהו מה שהאריך רש"י בלשונו "סריסיו היו, עבדיו, המשרתים אותו, כדי להודיענו רוב שלותו, וכי ע"ז יסובב עיקר הוכוח שביניהם:
והנה מצינו לחז"ל [יבמו' נ'] "לא זכה פוחתין לו, זכה מוסיפין לו". ועפי"ז יש לומר דהני פנים של יסורין שיש לצדיקים בעוה"ז אינם אלא בזמן חייהם הקצובים להם מתחילת יצירתם, אך מה שמוסיפין להם אח"כ כשזכו בודאי שהסברא נותנת שהנותן בעין יפה נותן, ואין מוסיפין אלא חיים של טובה, ולא חיים של צער, וא"כ משזכה ר"נ לזקנה מופלגת כבר ניחא מה שזכה גם לטובה מופלגת אלא דבאמת ר' עקיבא בעצמו הוא דאמר התם ביבמות "לא זכה פוחתין, זכה משלימין לו", הרי דלר' עקיבא אין שם כלל אצל צדיקים תוספת חיים של נדבה, והכל אינו אלא השלמת החוב הקצוב מראש, וא"כ יהיה מוכח מאופן ואיכות חייו של ר' נחוניא היפך שיטתו של ר' עקיבא בזה:
אבל התוס' ביבמות שם הוכיחו דעכ"פ,בצורבא מרבנן דמיעבר במילי'" אף ר' עקיבא מודה דיש תוספת שנים יותר מן ההשלמה, עיי"ש דאולי זהו הדבר אשר המריץ את ר' עקיבא לשאול את ר' נחוניא במאי הארכת ימים", כלומר באיזה זכותים, והיה אם ימנה לו ר"נ בין הזכותים האלה דגם מיעבר במילי הוי, אז שוב יוכל ר"ע לעמוד בשיטתו, דלעולם בזכה רק משלימין לו, ואעפי"כ אין סתירה משלותו של ר' נחוניא (המוכיחה לכאורה על חיים של תוספת) דהא במעביר במילי' אף איהי מודה דאף מוסיפין לו, אתו גואזי וקא מחו לי'", הסריסים, שאינם יודעים מאומה, עשו את שלהם, אבל רצה ר' עקיבא לרמז עכ"פ לר' נחוניא, כי מחכמה שאל ומענינא שאל, וזה רמז לו בלשון חכמים:
דהנה באמת סברא זו, שהמתנה צריכה להיות מובחרת יותר מן החובה, (והמסתעף מזה שגם השנים של תוספות צריכות להיות יותר מובחרות משנות ההשלמה) עדיין איננה ברורה כל כך דאיתא [ביומא ל"ד, ב'] פלוגתא דרבי ורבנן, בקרא דאת הכבש אחד שנאמר אצל תמיד של שחר, לרבי דרשינן האי אחד לנסכים (היינו דעיקר נסכים בתמיד ש"ש הוא דכתיב), והא דמיוחד שבעדר, ממבחר נדריך ידע לה, ולרבנן נפקא להו לאחד המיוחד שבעדר. ואע"ג דהא כתיב בלא"ה ממבחר נדריך, מוקי להו חד בחובה וחד בנדבה וצריכי"; פירש"י וז"ל "וצריכי. יש צד נוטה שנדבה צריך ליפותה, כדי שתתרצה לדורן כו' ויש צד נוטה שהחובה המוטלת צריך לפרוע משלם. עכ"ל הרי שדבר זה, אם נדבה צריכה להיות מובחרת יותר מן החובה, תלוי בזה איך שנדרוש לקרא דכבש אחד אי כרבי, דלנסכים מפיק לי' (ועכצ"ל דהא דמיוחד שבעדרו מקרא דממבחר נדריך ידעינן לי' אע"ג דהתם נדבה והכא חובה) וא"כ ש"מ מזה דלא מפליגינן כלל לענין מובחר בין נדבה לחובה, וממילא שלא יהי' שום ראי' משיבתו הטובה של ר' נחוניא דאם זכה מוסיפין לו ואי כרבנן דמצרכו לי' לקרא דאחד על מיוחד שבעדרו, (וע"כ דמקרא דממבחר נדריך לא ידעינן לי', משום דנדבה צריכה להיות מובחרת טפי כדי שתתרצה לדורן, וכד' רש"י שם) ראו אז יהי' מוכח, כי שנות הטובה של ר' נחוניא שנים של תוספת נינהו, (וממילא שתסתעף מזה סתירת שיטת ר' עקיבא שאמר "זכה משלימין", אם לא שנימא דר' נחוניא מיעבר במילי, הוי, דבהא אף ר"ע מודה):
זהו מה שרמז לו ר' עקיבא לר"נ כד סליק יתיב ארישא דדיקלא, א"ל רבי אם נאמר כבש למה נאמר אחד:
ומששמע ר"נ את הרמז הזה כבר הבין, כי לא כקץ בחייו היה ר"ע בשאלתו במאי הארכת ימים' (כלומר באיזו זכות), לפי ששאלה זו נוגעת גם במילי דאגדה (אם זכה מוסיפין או משלימין, שנחלק בזה ר"ע עם ר"י) גם במילי דהלכה (אם נדבה או חובה צריכה להיות מובחרת טפי, דפליגי בזה רבי ורבנן) אמר (ר"נ לסריסיו) צורבא מרבנן הוא, שבקוהו (כי שואל כענין הוא) א"ל לר' עקיבא צדקת באמת בכל דבריך:
אחד (כותך דרישנא לי') המיוחר שבעדרו, ומוכח איפוא מזה דנדבה צריכה להיות מובחרת. ואין הכי נמי דאף בהא כותך סבירא לי דזכה רק משלימין לי', ולא מוסיפין, ואעפי"כ לא יפלא בעיניך במאי זכיתי שיגיע אלי כמעשיהם של רשעים בעוה"ז", דהא בצורבא מרבנן דמיעבר במילי' אף אתה מודה דמוסיפין, ואף אמנם אני תולה באמת סיבת חיי הארוכים והטובים במה שמימי לא קבלתי מתנות, ולא העמדתי על מדותי, ותרן בממוני הייתי היינו דבאמת "מעביר במילי" הייתי, ומשו"ה הוסיפו לי שנות חיים, ובשביל שהם חיים של נדבה ע"כ גם חיים של טובה המה דנדבה צריכה להיות מובחרת טפי":