אור ברסלב

המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת יתרו

פרשת בשלח

בענין תנאי כפול ושאר דברים, אי ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר

ויענו כל העם כו' וישב משה את דברי העם כו' ויאמר ד' אל משה כו' ויגד משה את דברי העם אל ד'

בש"ס שבת פ"ז א' איפלגו בה תנאי ר' אומר בתחילה פירש עונשן, שנאמר וישב משה כו' דברים שמשבבין דעתו של אדם, ולבסוף פירש מתן שכרן, דכתיב ויגד משה כו' דברים שמושכין לבו כאגדה, ואיכא דאמרי מתחילה פירש מתן שכרן כו' דברים שמשיבין דעתו של אדם, ולבסוף פירש עונשן כו' דברים קשים כגידים ש ובילקוט [ש', י"ט, רפ"ח] גורס ר' יהודה אומר מתחילה פירש עונשן ויש להבין במאי פליגי הני תנאי, מאי נ"מ איזה פירש תחילה, ועוד הא בתורה באמת הברכות קודמות לקללות, וא"כ הלא מתחילה פירש מתן שכרן:

עוד מצינו לחז"ל [ספרא ויקרא כ"ו] הסייף והספר ירדו מכורכין מן השמים כו' אם תשמרו מה שכתוב כו' תנצלו מן הסייף הזה כו' רשב"י אומר הככר והמקל ניתנו מכורכין מן השמים כו' אם יקיימו הרי הככר כו' מהיכן משמעו שנאמ' אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם כו' ע"כ. וג"ז צריך ביאור, דמאי איכא בין ת"ק ובין רשב"י, שהלא הענין אחד הוא, ורק המשלים שונים הם:

ועוד לחז"ל [ספרי ד' ל"ט] למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו כו' אם עושה הוא מה שכתוב בענין כדאי שיאריך ימים, ר' חנינא בן גמלא אומר הרי הוא אומר מלכים א', ג'] גם אשר לא שאלת נתתי לך עושר גם כבוד כו' "על מה שלא התניתי בתורה ליתן נתתי לך על מה שהתניתי ליתן לא נתתי לך אלא א"כ עשית". עכ"ד הספרי. ודברי רחב"ג צריכים ביאור:

נלענ"ד שהמאמרים הללו כולם יתבארו בהקדמה אחת, דהנה בשו"ע [אה"ע, סי' ל"ח]. הביא המחבר והרמ"א דעות הראשונים דפליגי בענין הארבעה דברים שבתנאי, דלרי"ף בתשובה לא חיישינן להא דר' מאיר, (דיליף לכל תנאי מתנאי ב"ג וב"ר) אלא בגטין וקדושין, ולחומרא דוקא, שא הלכתא בהא כר"מ, בין לחומרא ובין לקולא עיי"ש. ותמוה מה שלא הזכירו שיטת רש"י [בקידושין, ס"א] דס"ל שאף ר"ח בן גמליאל דפליג שם במשנה על ר"מ לא פליג אלא לענין תנאי כפול דלא בעי וכמו"ש רחב"ג התם שאלמלא כן יש במשמע דאף בארץ כנען לא ינחלו, אך בשאר מילי אף רחב"ג מודה דילפינן מב"ג ומב"ר, וכן הרשב"ם [ב"ב, קל"ז], אף שכ' ג"כ דרק לחומרא ובגטין וקדושין חיישינן להא דר"מ, מ"מ הא כ' שם טעמא, משום דבממונא לא ס"ד להצריך תנאי כפול, דהא אפי' אומדנא דמוכח מהני עיי"ש, וכ"ז אינו אלא לענין תנאי כפול, אך לשאר מילי דתנאי כגון הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה י"ל דגם רשב"ם כרש"י ס"ל, שאין כלל פלוגתא בין רחב"ג לר"מ, ואף רחב"ג מודה לר"מ בזה למילף מתנאי בני גד וב"ר, ולפי"ז ל"ש כלל לפלפל לענין שאר מילי דתנאי אי הלכתא כר"מ לשיטת רש"י דאף רחב"ג מודה בהא [וע' ב"ש שם]:

איברא דיש להוכיח כד' הראשונים שהשמיטו לשיטת רש"י בזה דהנה שם בקדושין פריך הש"ס, בשלמא לר"מ (דבעי תנאי כפול) היינו דכתיב אם בחקותי תלכו כו' ואם בחקותי תמאסו כו' אלא לרחב"ג כו' ומשני אצטריך, סד"א אם בחקותי תמאסו לא ברכה ולא קללה קמל"ן. ע"כ. חזינן מיהות דהש"ס מדמי להו להני תנאים שהתנה קוב"ה עם ישראל דמיון גמור לכל משפטי התנאים הנהוגים עפ"י ההלכה בין איש לרעהו מדאמר רבא [גטין ע"ה] מכדי כל תנאי מתנאי דב"ג וב"ר ילפינן, מה התם הן קודם ללאו כו' כבר אי אפשר לומר שבברכות וקללות מתחילה פירש עונשן, דא"כ הי' צריך להקדים והי' אם לא תשמעו כו' ואם בחקותי לא תלכו כו' ועצר את השמים כו' ולא יהי' כו' ואח"כ לומר והי' אם תשמעו כו' ואם בחקותי תלכו כו' וזה אינו כפי משפטי התנאי דהא בעינן הן קודם ללאו. ועכצ"ל דבאמת למאן דיליף מתנאי ב"ג וב"ר לא ס"ל כמ"ד מתחילה פירש עונשן, ובאמת כסדר שנכתבו בתורה כך נאמרו, תחילה אם בחקותי תלכו ואח"כ אם בחקותי תמאסו:

אך לכא' גם זה לא אתי שפיר כ"כ, דהא ודאי דברכות וקללות לא בשביל השלמים הגמורים נאמרו, העושים דברים לשם פעלם, ושעליהם אמר בירושלמי [פ"ב דברכות] עשה מאהבה עשה מיראה כו' שאין האוהב שונא ואין הירא מבעט כו', אלא בשביל סתם בנ"א נאמרו, שעליהם אחז"ל לעולם יעסוק כו' שלא לשמה כו', ולפי"ד התוס' [סוטה כ"ב, ב'] היינו לשם קבלת השכר ומיראת העונש. ולסתם בנ"א אלה יש מקום לאמר דנח להם הפרישה משום יראת העונש, יותר מן העשיי' משום קבלת השכר, שכבר כ' התוס' [ע"ז י"ט, א'] דבעושה לשם קבלת שכר שייך תוהא עיי"ש, ובעושה מיראת עונש ודאי דלא שייך תוהא, כמובן. ואולי מטעם זה אר"א ע"ז שם], במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו, דעושה לשם שכר גרע בזה מן העושה מחמת יראה. אולם באמת חילקו חז"ל בזה בין ישראל לא"י, ואמרו דאין ישראל תוהא, ומשו"ה האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני ה"ז צדיק גמור [ב"ב, י'] (משא"כ בא"י), אך קודם מ"ת, או בשעת נתינתה, שעדיין לא הי' לנו דין ישראל בזה ודאי שהיתה העבודה מחמת יראה עדיפא עכ"פ מן העבודה לשם שכר. ומטעם זה הי' נח לאמר דאע"ג דעכשיו משניתנה תורה (וכבר אזיל חשש דתוהא, וכדאמרן) נסדרו הברכות קודם לקללות, מ"מ אין מוקדם ומאוחר, וכשנאמרו אז, באמת מתחילה פירש עונשן, מדלא הי' לנו אז עדיין דין ישראל, ובכה"ג ודאי דעדיפא הפרישה מחמת העונש יותר מן העשיי' מחמת השכר, וע"כ העונש הי' צריך להקדים:

אלא שכבר אמרנו דבאמת אי אפשר לאמר שהעונשין נאמרו תחילה, מדהוי תנאי, וכל תנאי מב"ג ומב"ר ילפינן (וכדמוכח בקדושין ס"א שם דמדמי תנאי דסיני לכל משפטי התנאים) וצריך הן קודם ללאו. בד"א לר"מ דיליף מב"ג ומב"ר, אך לרחב"ג דפליג, וכן לר' יהודה דגם איהו פליג אר"מ בזה, [ע' גטין מ"ו במשנה דהמוציא משום אילונות, ובפנ"י והפלאה כתובות נ"ו] שפיר עדיף לאמר שבאמת העונש קודם לשכר נאמר ומטעמא דאמרן:

עפי"ז תבין את ד' הברייתא המובאה בראש מאמרנו זה. וישב משה ר' יהודה אומר (כפי גי' הילקוט שם), היינו ר"י לשיטתי', דס"ל דלא ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר מתחילה פירש עונשן ואח"כ פירש מתן שכרן", (דהא לר"י לא בעינן כלל הן קודם ללאו וע"כ עדיף לי' לומר שהקדימו אזהרת העונש להבטחת השכר, וכדאמרן) "איכא דאמרי' דזהו ר' מאיר, עז הוריות י"ג אסיקו לר' מאיר בשם אחרים אומרים כו'] מתחילה פירש מתן שכרן ואח"כ פירש עונשן" דהא לר"מ לשיטתי' עכצ"ל שמתחילה הקדימו אם בחקותי תלכו, הן קודם ללאו:

ואמנם אף כי זו שאמרנו בטעמא דר"י, להקדים עונש לשכר, מילי דאגדה נינהו, ולאו דהלכתא נינהו, מ"מ זה הא מבואר להדי' בברייתא דלר' יהודה מתחילה פירש עונשן", ויהי' מאיזה טעם שיהי', עכ"פ הא מוכח להדיא דלר' יהודה אף הן קודם ללאו לא בעינן (דהא בש"ס נסתייע מזה גם לענין תנאי כפול), וזה שלא כד' רש"י דלא פליגי אר"מ אלא בתנאי כפול. וניחא מה שהשמיטו הפוסקים לשיטה זו. ואולי י"ל דאף רש"י לא אמרה אלא ארחב"ג, דאיהו לא פליג אר"מ אלא בתנאי כפול לחוד. ור' יהודה אה"נ דפליג, וכמו שהוכחנו מברייתא דשבת, וממילא דאליבא דהלכתא ר"מ ור"י הלכה כר' יהודה, ומשו"ה לא חששו לדר"מ אלא לחומרא:

איך שיהי', הנה לענין תנאי כפול ודאי פליג ר' חנינא בן גמליאל אדר"מ, כמפורש במשנה. ועתה נבא לביאור ד' הספרי. התורה אמרה בפ' מלך לבלתי סור מן המצוה למען יאריך ימים כו' ולדר"מ ע"כ אין זה תנאי, דהא כאן לא כפלה התורה לתנאה, ולא נאמר שאם יסור לא יאריך כו' (והלא לדר"מ זה שכתבה תורה ואם בחקותי תמאסו היינו ג"כ משום כפלות התנאי כדאמר בקדושין שם). וע"כ שאין זו תנאי אלא הודעה למלך, שכדאי לו בזכות זו להאריך ימיו, אך לא בגדר תנאי (והחילוק נקל להבין), זהמ"ש ת"ק דספרי דאזיל בשיטת ר"מ לבלתי סור כו' אם עושה מה שכתוב בענין כדאי שיאריך ימים". אך ר' חנניא בן גמלא לשיטתי' פליג ע"ז (לפי דעתי זהו ר"ח בן גמליאל דמשנתנו בקדושין ס"א שם) דלדידי' לא בעינן תנאי כפול, וממילא דגם זה שנאמר בענין פרשת מלך תנאי גמור הוי. ובא וראה שנסתייע כאן רחב"ג כשיטתו מד' הכתובים ובמלכים א' ג'], דהנה מבואר שם שאמר ד' לשלמה "יען אשר לא שאלת לך עושר וכבוד וימים רבים כו' גם חכמה גם עושר גם כבוד נתתי לך, ואתה אם תלך בדרכי ונתתי לך ימים רבים" כו'. וכל רואה יראה שלכאורה אין הכתובים מדוקדקים היטב, דפשטא דקרא, כי שלש הנה שהי' לו לשלמה לשאול מאת ד', (עושר כבוד, אריכות ימים) ובשכר שלא שאל ותם, ושאל רק חכמה, הבטיחו לו את ארבעתן, אך א"כ קשה מדוע לא הבטיחו לו את כולן בסגנון אחד:

שעל חכמה עושר וכבוד הכתוב אומר "נתתי לך", כאילו הם כבר נתונים לו בלי שום תנאי, ועל אריכות הימים הו"א ואתה אם תלך בדרכי ונתתי לך ימים רבים". וזה יתיישב רק לרחב"ג לשיטתי', דלדידי' לא בעינן תנאי כפול, ואילו הוי כתיב רק אם בחקותי תלכו לחוד גם אז הוי שמעינן מכלל ההן גם את הלאו, וממילא דג"ז שאמרה תורה בפ"מ לבלתי סור כו' למען יאריך כו', ג"כ תנאי גמור הוא, אע"ג שאינו כפול וכדאמרן, וא"כ כבר לא יכלו להבטיח זאת לשלמה בהחלט, אם לא שלא יסור, ורק עושר וחכמה וכבוד, שהם לא היו בכלל התנאי דפ"מ, אותם אפשר הי' להבטיחו בהחלט:

ואמנם ישאל השואל:

אם אריכות ימים חסר מה קנה, ומה בצע שהבטיחו לו לאינך בלי תנאי, אך באמת זה יקשה רק אי הוי אמרינן דבר והפוכו, היינו אם ישמור את התנאי ארך ימים, ואם לאו קצור, אך לרחב"ג לשיטתי' גם זה לק"מ, דהא איהו דס"ל שם בקדושין דאי לאו דכפלה תורה לאמר אם בחקותי תמאסו כו' אז הוי אמרינן דאם בחקותי תלכו, ברכה, ואם לאו לא ברכה ולא קללה, עיי"ש, וא"כ הכא בפ"מ דבאמת לא כפלה, א"כ אע"ג דתנאי הוי אף בלי כפל לרחב"ג, מ"מ אינו דבר והפוכו וממילא אם יסור ח"ו, אז לא הובטח לו כאן לא אורך ולא קצור, וא"כ עכ"פ אהנו לי' לשלמה עושר וכבוד שהובטח לו בהחלט, למדת ימיו הבינונית:

ובזה תבין את ד' ר' חנינא בן גמלא שעל מה שאמר ת"ק עה"כ לבלתי סור כו' אם עושה מה שכתוב כו' כדאי שיאריך ימים (היינו שעכ"פ אינו תנאי, מפני שאינו כפול) השיב רחב"ג לשיטתי' שאין הדבר כן, וזהמ"ש רחב"ג אומר:

אחרי הוא אומר גם אשר לא שאלת נתתי לך, עושר גם כבוד כו'" (ומדוע זאת הובטח לשלמה בהחלט, ואריכות ימיו שלא בהחלט, עכצ"ל דא"א הי' להבטיחו אורך ימים בהחלט, משום דהותנה כבר בפרשת מלך בתנאי, וזהמ"ש):

על מה שלא התניתי בתורה ליתן, (כלומר מה שלא נכנס בתנאי דפ"מ), נתתי לך (בהחלט), על מה שהתניתי ליתן (היינו מה שנכנס בכלל התנאי) לא נתתי לך אלא א"כ עשית" דאורך ימים נכנס כבר בתנאי דפ"מ ותו אי אפשר לשנותו (אם לא שלא יסור), ואע"ג דלא כפלי' לתנאי'. וכדעת רחב"ג דלא בעינן תנאי כפול:

והנה ברור הוא לפי דעתי דת"ק ורשב"י [דספרא ויקרא כ"ו] ג"כ בפלוגתא דר"מ ור"י הוא דפליגי, וכמו שהוכחנו דר' יהודה אף בהן קודם ללאו פליג, ת"ק כר"י ס"ל וזהו מה שאמר "הסייף והספר ירדו מכורכין מן השמים", כלומר מתחילה הסייף ואח"כ הספר, והיינו כר"י דתוספתא דשבת, שמתחילה פירש עונשן ואח"כ פירש מתן שכרן. אך רשב"י כר"מ ס"ל דבעינן הן קודם ללאו, וזהו מה דפליג רשב"י ואמר "הככר והמקל ירדו מכורכין מן השמים", מתחילה הככר ואח"כ המקל, כלומר מתחילה פירש מתן שכרן, והיינו כר"מ דתוספתא הנ"ל לפי באורנו:

ואמנם כאן ישאל השואל, נהי דלר"מ מוכרח הוא לאמר דמתחילה פירש מתן שכרן משום הן קודם ללאו, ולר"י אין בזה הכרח, מ"מ הא גם לר"י אי אמר הן קודם, לא מגרע לתנאי, וא"כ מי הכריחו לר"י לחדש דמתחילה פירש עונשן והלא גם לבר מתנאי ב"ג וב"ר, ודאי שמדרך העולם הוא, כשירצה ראובן לעשות חוזה עם שמעון על איזו פעולה טובה שיעשה בשבילו, שלא יפתח עמו מצד החובה, לאמר בא והתחייב לי כך וכך קנס, אלא כך יפתח:

בא ועשה עמי, ושכרך הרבה, אלא שאם לא תעשה אז תתחייב לי כזאת וכזאת, ולמה זה נאמר דקוב"ה במשפטיו עם ישראל לא פתח בזכות תחילה? ואנחנו כבר הקדמנו תשובת זאת השאלה לעיל, בדעת ר"י, ע"ד האגדה. אך כאן נאמר דלת"ק דרשב"י יש לזה יסוד גם עפ"י ההלכה, היינו דאע"ג שדרך התגרים היא בודאי להקדים פירוש השכר תחילה, מ"מ שורת הדין היא לפעמים ממש להיפך:

דהנה כמו שהקפידו חז"ל בקדושין ס"א שם שיתאימו התנאים דמתן תורה עם כל משפטי התנאי שבין אדם לחבירו עפ"י ההלכה, וכמו שאמרו ז"ל [שבת פ"ח, א' דטענת אונס היתה מבטלת אותם, כך עמדה כנגדם בל"ס גם טענת אסמכתא בענין זה, עפי"מ דקייל"ן דכל מידי דגזים אית בי' משום אסמכתא, ולמ"ד דאפילו הנדר או השבועה אינם עושים שעבוד באסמכתא, ואין לך גיזום יותר מן הצ"ח קללות שבמ"ת וא"כ תנאי שבכהא"ג בין אדם לחברו לא הוי מהני מטעם אסמכתא, אך מצינו להב"י בשו"ע חו"מ סי' ר"ח שהביא עצת חכמי ספרד להפקיע טענת אסמכתא, היינו שהיו מתחייבים תחילה בדבר קצוב, עפ"י הכלל דמתחייב אדם אעפ"י שאינו חייב, ומתנים אח"כ שבאם יעשה המתחייב כזאת וכזאת אז יפטר מהתחייבותו וישתכר כו"כ, נמצא שעפ"י עצה זו כבר תחייב שורת הדין לעשות ההיפך מדרך התגרין, היינו להקדים מתחילה את הקנס או העונש ואח"כ את הפטור או את השכר. זהו מ"ש ת"ק דרשב"י "הסייף והספר ירדו מכורכין" (מתחילה ההתחייבות) "ואם תשמרו מה שכתוב כו' תנצלו מן הסייף" וכו' היינו שעל הפטור והשכר לא הותנה אלא לאחר שהותנה על העונש), וזהו ממש כמו שיעצו חכמי ספרד להפקיע טענת אסמכתא במשפטי הקנינים:

וזהו מה שהכריח לת"ק דרשב"י לאמר כר"י בתוספתא דמתחילה פירש עונשן. ולרשב"י כבר אמרנו די"ל דכר"מ ס"ל, דבעינן הן קודם ללאו, ולדידי' א"א לומר שהותנה על הסייף מתחילה ואמנה להפקיע טענת אסמכתא יש לו דרך יותר פשוטה, שאילו היתה רק ההתחייבות מצד ישראל לחוד ע"ד ההפלגה, והבטחת השכר מצידו יתב' היתה רק במדה בינונית או אז הוי שייך שפיר לדון בה משום אסמכתא, אבל בהיות ההתחייבות משני הצדדים ע"ד הגיזום וההפלגה, דהא כמו שהפליג בעונשן אם לא ישמעו כך הפליג במתן שכרן אם ישמעו, ומרובה מדה טובה כו', והלא בכה"ג אף בקנינים שבין איש לרעהו לית בי' משום אסמכתא [כמוזכר ברמ"א סי' ר"ז סי"ג שם משמי' דר"ת] דתרווייהו גמרי ומקני. וזהמ"ש "רשב"י הככר והמקל ירדו מכורכין" (כלומר לעולם אימא לך, שהותנה על הככר תחילה, דמצד הן קודם ללאו הי' צריך לפרש מתן שכרן תחילה, ואעפי"כ אין בכה"ג לדון משום אסמכתא) מהיכן משמעו שנאמר אם תאבו ושמעתם מטוב הארץ תאכלו" היינו דאף השכר שהובטח להם על השמיעה הוא ג"כ בריבוי הטובה, ג"כ ע"ד ההפלגה מטוב הארץ ומשמנה, ואם מרובה הית' מדת פורעניות, עוד הרבה מרובה הימנה היתה מדת הטובה לשומרי מצותיו וממילא שכשם שאין כאן סתירה ממשפטי התנאים כך אין מקום לדון בזה משום אסמכתא:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה